לשון הטוב
חז״ל לא חסכו גינויים מלשון הרע, החטא שהם ראו בו את הגורם לצרעת, והעמידו אותו בראש סולם העוונות. אולם ישנו עיקרון מטא־הלכתי הקובע: ״מכלל לאו אתה שומע הן״;1נדרים יא ע״א. מן השלילה אפשר להסיק בדבר החיוב. לדוגמה, מחומרתו של איסור חילול השם אפשר ללמוד על חשיבותו של היפוכו, קידוש השם.
אם כן, מתבקש שיהיה מושג שהוא היפוכו החיובי של לשון הרע – אולי לשון הטוב. הדרך להימנע מלשון הרע היא לשתוק, ואכן חז״ל הפליגו בשבחה של השתיקה.2ראו, למשל, משנה, אבות א, יז; ג, יג. אך האם די בשתיקה? השתיקה מצילה אותנו מאמירת לשון הרע, אך אינה משיגה דבר־מה חיובי. מה אפוא יכול להיות לשון הטוב?
המועמד שלי להיות לשון הטוב הוא בעיניי אחת המשימות החשובות ביותר המוטלות על מנהיגים ומנהלים, מחנכים, הורים, ואפילו חברים: המחמאה הממוקדת. דוגמה קלסית לכך נמצאת בפרקי אבות:
חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הרקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.
הוא היה מונה שבחן. רבי אליעזר בן הרקנוס, בור סוד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולדתו. רבי יוסי הכהן, חסיד. רבי שמעון בן נתנאל, ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך, כמעין המתגבר.3משנה, אבות ב, י-יא.
המשנה אינה מסתפקת בציון העובדה שלרבן יוחנן בן זכאי היו תלמידים. לכל רב יש תלמידים. הצו ״והַעמידו תלמידים הרבה״4משנה, אבות א, א. הוא אחת מאמרות חז״ל הקדומות ביותר שתועדו. המשנה מבקשת ללמדנו דבר אחר: כיצד מעמידים תלמידים. קל להעמיד תלמידים הרבה שהם חסידים נטולי חוש ביקורת, אבל הללו לא יהפכו לעולם לחכמים יוצרים בזכות עצמם. קל להכשיר חסידים; קשה הרבה יותר להכשיר מנהיגים. רבן יוחנן בן זכאי היה מורה דגול, מפני שחמישה מתלמידיו נעשו ענקים בזכות עצמם.
המשנה מספרת שהוא עשה זאת באמצעות מחמאות מדויקות: הוא נתן תשבחות ממוקדות. הוא הראה לכל אחד מתלמידיו היכן נמצאות נקודות החוזק הייחודיות לו. אליעזר בן הורקנוס, ״בור סוד שאינו מאבד טיפה״, חונן בזיכרון עילאי – כישרון רב ערך בתקופה שבה כתבי היד היו נדירים, והתורה שבעל־פה טרם הועלתה על הכתב. שמעון בן נתנאל, ״ירא חטא״, אולי לא התברך בברק אינטלקטואלי כשל חבריו, אך יראת השמים שלו הייתה תזכורת מתמדת לחבריו שהם אינם רק מלומדים, אלא גם אנשי קודש הממלאים משימה מקודשת. אלעזר בן ערך, ״כמעיין המתגבר״, היה בעל מוח יצירתי שהנביע בלי הרף פירושים חדשים לכתובים עתיקים.
את כוחו משַנֵה המציאות של השבח הממוקד גיליתי בזכות אישה אחת, מהאנשים המרשימים ביותר שפגשתי מימיי, לֶנה רַסטין המנוחה. לנה הייתה קלינאית תקשורת שהתמחתה בגמגום אצל ילדים. התוודעתי אליה דרך סדרת טלוויזיה תיעודית שהכנתי לבי־בי־סי על מצב המשפחה בבריטניה. לנה האמינה שאת המגמגמים הצעירים שהיא טיפלה בהם – בני חמש שנים בממוצע – יש להבין בתוך ההקשר המשפחתי שלהם. משפחות נוטות לפתח שיווי משקל. אם ילד מגמגם, כל בני המשפחה מסתגלים לכך. לכן אם הילד מאבד את הגמגום, צריך לאזן מחדש את כל מערכות היחסים במשפחה. לא רק הילד צריך להשתנות, כל המשפחה צריכה להשתנות.
הנטייה הטבעית שלנו היא בדרך כלל להתנגד לשינוי. אנחנו נכנסים לתוך תבניות התנהגות ועוטים אותן עד שהן נעשות נוחות כמו כורסה בלויה שהתעצבה במידות גופנו או זוג נעליים אהוב וישן. איך יוצרים בתוך המשפחה אווירה המעודדת שינוי ונוטלת ממנו את עוקץ האיוּם? התשובה שלֶנה גילתה היא: עליכם לשַבֵּח. היא הורתה למשפחות שעבדה איתן, שבכל יום כל אחד ״יתפוס״ כל אחד מבני המשפחה האחרים עושה מעשה טוב, ויפרט לו את מעשהו הטוב בנועם ובהכרת תודה.
לנה לא הלאתה את המשפחות בהסברים מעמיקים, אבל כשצפיתי בה בפעולה התחלתי להבין את מה שעשתה. היא יצרה בתוך כל בית אווירה של אכפתיות הדדית ושל חיזוק חיובי מתמשך. היא כיוונה את ההורים לעצב סביבה של כבוד עצמי ושל ביטחון עצמי, לא רק אצל הילד המגמגם אלא אצל כל אחד ואחת מבני המשפחה – כדי שהאווירה הכללית בבית תנסוך בילד ביטחון בכוחו להשתנות, ובבני משפחתו תנסוך רצון לעזור לו להשתנות.
ואז עלה בדעתי שלנה גילתה פתרון לא רק לגמגום, אלא גם לדינמיקה של קבוצות בכלל. האינטואיציה שלי זכתה לאישור מיָדי מפתיע. בתוך צוות הטלוויזיה שעבדתי איתו התגלעו באותם ימים מתחים. בכמה משלבי ההפקה חלו תקלות, ואנשי הצוות האשימו זה את זה. אולם לאחר שצילמנו את לנה מסבירה להורים איך לשבח ולקבל שבחים, הם החלו לשבח איש את רעהו. האווירה השתנתה מיד. ימי הצילום הבאים חזרו להיות חוויה מהנה. השבח נותן לאנשים את הביטחון העצמי הדרוש להם כדי להיפטר מהיבטים שליליים של אופיים ולמצות את מלוא הפוטנציאל הגלום בהם.
בתשבחות יש מסר רוחני עמוק. נהוג לחשוב שעניינה של הדת הוא אמונה באלוהים. אולם האמונה באלוהים אמורה להוביל אותנו לאמונה בבני אדם; שכן צלם אלוהים נמצא בכל אדם, ואנו צריכים ללמוד להבחין בו. בעקבות זאת הבנתי מחדש את הביטוי החוזר בפרק א בספר בראשית, ״וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב״. הוא בא ללמדנו לראות את הטוב באנשים ובאירועים, ובאמצעות זה לעזור לחזק אותם. הבנתי גם – כפי שהזכרנו בדרשה הקודמת – מדוע העניש ה׳ את משה בהכותו את ידו בצרעת על שאמר על בני ישראל ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״ (שמות ד, א). משה למד שיעור בסיסי במנהיגות: לא חשוב אם הם מאמינים בך או לא. מה שחשוב הוא שאתה מאמין בהם.
מאישה חכמה אחרת למדתי שיעור חשוב נוסף על חשיבותן של תשבחות. הפסיכולוגית קרול דווֵק מאוניברסיטת סטנפורד טוענת בספרה כוחה של נחישות5קרול ס׳ דווק, כוחה של נחישות, עברית: ורדה יערי, ירושלים: כתר, 2008. כי יש הבדל מכריע בין אנשים המאמינים שהכישורים שלהם מולדים וקבועים מראש, אחת ולתמיד (״תבנית חשיבה מקובעת״), לבין אלה הסבורים שאנו רוכשים את כישורינו עם הזמן במאמץ, בהתמדה ובאימון (״תבנית חשיבה מתפתחת״). הראשונים נוטים להתרחק מסיכונים, שכן הם חוששים מכישלון שיוכיח שהם אינם מוצלחים כפי שכולם חושבים. האחרונים בוחרים להסתכן, כי הם רואים בכישלון חוויה מלמדת ומצמיחה. מכאן נובע שיש שבח טוב ושבח רע. אין לשבח תלמידים וילדים במונחים מוחלטים, ״אתה מחונן, את מבריקה, אתה כוכב״. זה שבח רע. הנכון הוא לשבח את המאמץ: ״השתדלת מאוד, עשית את המיטב״. יש לעודד תבנית חשיבה מתפתחת, לא מקובעת.
הדבר אולי מסביר את גורלם העגום של שניים מאותם תלמידים מצטיינים של רבן יוחנן בן זכאי. אלה הם אותם שניים שעל פי המשנה הבאה אחרי זו שציטטנו לעיל, רבן יוחנן ראה דווקא בהם את האריות שבחבורה:
הוא היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הרקנוס בכף שניה, מכריע את כולם.
אבא שאול אומר משמו, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הרקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה – מכריע את כולם.6משנה, אבות ב, יב.
אלא שאחריתם של שני החכמים הללו הייתה, לצערנו, רעה. רבי אליעזר בן הורקנוס הוחרם בידי עמיתיו, שכן לא קיבל את דעת הרוב במחלוקת הלכתית.7בבא מציעא נט ע״ב. רבי אלעזר בן ערך נפרד מעמיתיו; לאחר חורבן ירושלים, כשהַלָלו הלכו לישיבה ביבנה, פנה לאמאוס, מקום מגורים נעים אך צחיח מבחינה תורנית. סופו ששכח את תלמודו, והיה לצל חיוור של עצמו הישן.8שבת קמז ע״ב. מי יודע, אולי בשבחים לתלמידיו אלה על תכונות מולדות ולא על מאמץ, עודדם רבן יוחנן שלא במתכוון לפתח תבנית חשיבה מקובעת במקום להתקרב אל חבריהם ולהישאר פתוחים לצמיחה אינטלקטואלית.
התשבחות ואופן אמירתן הם רכיב יסוד במנהיגות מכל סוג. כשאנו מזהים את הטוב באנשים ואומרים להם זאת, אנו עוזרים לפוטנציאל שלהם להתממש. מתן שבח על מאמצים, ולא על כישרונות מולדים, מעודד צמיחה, ועל זה היה הלל אומר ״דלא מוסיף – יסוּף״,9משנה, אבות א, יג. כלומר מי שאינו מוסיף דעת, הידע שכבר יש לו יסוּף ויאבַד ממנו. שבחים מהסוג הנכון יכולים לשנות את חייהם של אנשים לטובה. זה כוחו של לשון הטוב. לשון הרע מנמיך אותנו; לשון הטוב יכול לרומם אותנו לגבהים נישאים. או כפי שכתב ו״ה אודן באחד משיריו היפהפיים, ״אֶת הָאִישׁ הַחָפְשִׁי שֶׁחַיָּיו הֵם לוֹ כֶּלֶא / לַמְּדוּ נָא כֵּיצַד לְהַלֵּל אֶת כָּל אֵלֶּה״.10W.H. Auden, “In Memory of W.B. Yeats” (בתרגומו של צור ארליך).