איך לספור יהודים?
בפתח הפרשה מצטווה משה לערוך מפקד לבני ישראל. זהו מפקד מוזר. משה מצטווה שלא לספור את האנשים ישירות, אלא בעקיפין. כל אחד מבני ישראל צריך לתת מחצית השקל, ורק בדרך זו יחושב מספרם: ״כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה׳ בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם״ (שמות ל, יב).
מתברר אפוא שמסוכן לספור יהודים. אישור לכך ניתן באירוע מאוחר יותר, בימי דוד המלך. דוד החליט לערוך מפקד של בני עמו. יואב שר צבאו הפציר בו להימנע מכך. ״וְיוֹסֵף ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים, וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת״, הוא איחל לו – אבל מפקד למה לו? ״וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה?״ (שמואל ב׳ כד, ג).
אולם דבר המלך חזק על יואב, והוא ערך את המפקד ומנה את יוצאי הצבא בישראל וביהודה. בשלב זה התחרט דוד, ואמר לה׳: ״חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וְעַתָּה ה׳ הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד״ (שם, י). למרות התשובה שעשה דוד, התוצאה הייתה איומה. מגפה נוראה הכתה בעם והפילה רבבות.
הדבר נראה מסתורי. למה מסוכן לספור יהודים? פרשני התורה העלו בפירושם לפסוק שבראש פרשתנו הצעות רבות. רש״י אומר שיש בספירה סכנת עין הרע. רבנו בחיי מזכיר שכאשר אנשים נספרים, הם נמנים אחד אחד ולא כולם ביחד. לרגע כל אחד הוא יחיד הנבדל מהקהילה. הסכנה היא שהיחיד יישפט על פי מידותיו וזכויותיו שלו בלבד, והללו אולי לא יהיה בהן די לזַכּוֹתו בדין. ספוֹרנו אומר שמפקד מזכיר לנו את מה שהשתנה, הוא מפנה את תשומת הלב למתים ולחיים כאחד. וגם הדבר הזה מסוכן, מפני שהוא מעלה את השאלה ״באיזו זכות אני כאן, בין החיים, ואחרים לא?״. כדי לעקוף זאת אנו נדרשים לתת מעין כופר נפש, מתנה למקדש ולעבודת ה׳ הנעשית בו.
אבקש להציע פירוש נוסף – ולו רק על דרך המדרש, בלי יומרה לטעון שזהו מובנו הפשוט של הפסוק. מדוע אומות מקיימות מפקדי אוכלוסין? כדי לאמוד את כוחן - כוחן הצבאי (מספר האנשים שאפשר לגייס), כוחן הכלכלי (מספר משלמי המסים) או פשוט כוחן הדמוגרפי (צמיחתה הכמותית או דלדולה הכמותי של האומה). ההנחה שמאחורי כל מפקד היא: יש כוח במספרים. אם המספרים גדולים, העם חזק.
משום כך מסוכן לספור יהודים. אנחנו עם קטנטן. הסופר המנוח מילטון הימלפרב כתב פעם שמספר היהודים בעולם אינו עולה לכדי שגיאה סטטיסטית במפקד בסין.1Milton Himmelfarb, Jews and Gentiles, New York: Encounter Books, 2007, pp. 141–142. אנחנו חמישית האחוז מאוכלוסיית העולם: לפי כל אמת מידה נורמלית אנחנו קטנים מכדי שנהיה בעלי משמעות. אין זה נכון רק בימינו. כך היה גם בימי התורה. באחד מנאומי הסיכום שלו בספר דברים אומר משה: ״לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים״ (דברים ז, ז). מסוכן לספור יהודים, מפני שאילו האמינו היהודים, ולו לרגע קט, שהכוח טמון במספרים, היה עמֵנו נכנע כבר מזמן לייאוש.
איך אפשר אפוא לאמוד את כוחו של עם ישראל? בעיניי, התשובה של התורה יפה להפליא. בקש מהיהודים לתת, ואז ספור את התרומות. מבחינה מספרית אנחנו קטנים, אבל במונחים של תרומה לציוויליזציה ולאנושות אנחנו עצומים.
חשבו רק על מחולליה של החשיבה המודרנית: בפיזיקה, איינשטיין; בפילוסופיה, ויטגנשטיין; בסוציולוגיה, דורקהיים; באנתרופולוגיה, לוי־שטראוס; בפסיכיאטריה, פרויד; בכלכלה, שלשלת שלמה של הוגים פורצי דרך, מדיוויד ריקרדו דרך מילטון פרידמן עד אלן גרינספן וג׳וזף שטיגליץ (וארבעים אחוז מזוכי פרס נובל לכלכלה); בספרות, גדולי עולם מפרוסט לקפקא ומעגנון לבשביס־זינגר; במוזיקה, מלחינים קלסיים כמאהלר ושנברג ומלחינים פופולריים כאירווינג ברלין וג׳ורג׳ גרשווין, לצד כמה מגדולי הסולנים והמנצחים.
יהודים קיבלו 52 פרסי נובל ברפואה. הם תרמו תרומה יוצאת דופן בתחום המשפט במדינות שונות (למשל, שניים מהעומדים בראש מערכת המשפט הבריטית בעשורים האחרונים היו יהודים, הלורדים פיטר טיילור והארי וולף, אף שהיהודים הם מחצית האחוז מאוכלוסיית בריטניה). ועוד לא הזכרנו את התרומה היהודית בתחומי התעשייה, הפיננסים, האקדמיה, התקשורת והפוליטיקה (אם להידרש שוב לבריטניה: בממשלתו של ג׳ון מייג׳ור היה זמן ששר הפנים ושר החוץ היו שניהם יהודים: מייקל הווארד ומלקולם ריפקינד; בשנת 2010 יושבי הראש של שני בתי הנבחרים היו יהודים, ג׳ון ברקו והברונית היימן).
בארצות הברית כמה מגדולי המשפטנים היו יהודים: לואיס ברנדייס, בנג׳מין קרדוזו, פליקס פרנקפורטר ורות באדר־גינסבורג. בפסיכותרפיה (המצאה יהודית) מטפלים ותיאורטיקנים יהודים הם עדיין הבולטים ביותר – אהרון בק, יוצר התרפיה הקוגניטיבית, ומרטין סליגמן, חלוץ הפסיכולוגיה החיובית. הוליווד היא למעשה יצירה יהודית. בתחומי האמנויות, המוזיקה, הרפואה והחיים האקדמיים, תרומתם של יהודים אמריקנים עולה על כל פרופורציה.2לשני מחקרים מעניינים ראו יורי סלזקין, המאה היהודית, עברית: כרמה פלד ושחר פלד, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2009; וכן Andrew R. Heinze, Jews and the American Soul, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2004.
ואשר לישראל, מדינת היהודים – היא מובילה את העולם כולו בתחום מחקר חקלאות בתנאי מדבר, מייצאת מומחים לעולם השלישי ולאוניברסיטאות המערב כאחד, נמצאת במקום הראשון בעולם במספר הפטנטים לנפש ובשיעור בעלי התואר האקדמי באוכלוסייה, ובשנים האחרונות מנפיקה שורה של מקבלי פרס נובל במדעים, בייחוד בכימיה.
אולם מעל לכול ניצבת התרומה היהודית לחיי הרוח. היא ייחודית ומרובה, ולא זו בלבד אלא שהיא אף קבעה את כל מהלך התפתחותה של הציוויליזציה המערבית.3ראו תומס קהיל, מתת היהודים: כיצד שינה שבט נודדים מדברי את דפוסי החשיבה והרגש של האדם המערבי, עברית: אריה אוריאל, תל אביב: הוצאת כנרת, 1999. העם הזערורי הזה ייצר בדרך כלשהי זרם בלתי פוסק של אבות, כוהנים, משוררים ונביאים, חכמי הלכה ואגדה, פוסקים ופרשנים, פילוסופים ומיסטיקנים, גדולי תורה וצדיקים, במידה כמעט בלתי נתפסת. אין מדובר רק במקרה אחד שהדמיון היהודי הצליח להצית אש, אלא בתופעה מתמשכת, מאה אחר מאה, וזאת לא פעם בתנאי רדיפות ששום אומה לא ידעה כמותן. פעם אחר פעם התנער עם ישראל מחורבנות והתחדש בפרץ יצירתיות. חורבן בית המקדש הראשון הוליד את לימוד התורה השיטתי בבבל. חורבן בית שני האיץ את התפתחותה של ספרות התורה שבעל־פה: המדרש, המשנה והתלמוד. העימותים עם הקראים והנוצרים הניבו את גדולי פרשני המקרא. אתגר הניאו־אפלטוניות והניאו־אריסטוטליות שהעמיד העולם המוסלמי, עורר תור זהב של פילוסופיה יהודית בספרד שבין המאה השתים־עשרה למאה הארבע־עשרה.
אם רצונכם לאמוד את כוחו של עם ישראל, בקשו מהיהודים לתת, וספרו את התרומות. זהו הרעיון רב ההוד הפותח את פרשת השבוע שלנו.
אמרתי שזהו מדרש – אך הוא יותר מהשערה סתם. לפחות במקום אחד משתמע מהתנ״ך שזהו ההסבר. בספר שופטים, פרקים ו-ז, המדיינים הציקו לבני ישראל ובזזו שוב ושוב את שדותיהם. ה׳ הטיל על גדעון בן יואש להילחם בהם. גדעון אסף צבא גדול, 32 אלף איש. ה׳ הגיב באמירה שהיא ודאי מן המוזרות ביותר בהיסטוריה הצבאית העולמית: ״רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם״ (שופטים ז, ב). הוא אמר לגדעון להודיע שכל הירא יכול לשוב לביתו. 22 אלף איש עשו כך. רק עשרת אלפים נשארו. אך גם עתה אמר ה׳ כי ״עוֹד הָעָם רַב״ (ז, ד).
הוא הורה לגדעון להוריד את הלוחמים אל מקור מים, ושם ציווהו לצפות בדרך שהם שותים בה. 9,700 לוחמים כרעו על ברכיהם ושתו היישר מהמים. רק שלוש מאות עמדו על רגליהם, קערו את כפות ידיהם ושאבו בעזרתן מים אל פיהם. ה׳ אמר לגדעון לשחרר את הרוב העצום הזה, ולהשאיר רק את שלוש מאות הלוחמים: מספר קטן עד להתמיה לכל מבצע צבאי, כל שכן למלחמה נגד צבא זר חזק. רק אז אמר ה׳ לגדעון: ״בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ״ (ז, ז). בהתקפת פתע לילית, בשימוש באמצעי הטעיה קולניים שיצרו רושם של נוכחות צבא גדול, הכתה יחידת הפשיטה הקטנה של גדעון וניצחה.
ניכר כי לפנינו יותר מסיפור מלחמה גרידא. התנ״ך הוא טקסט דתי, לא צבאי. מה שה׳ אמר לגדעון – מה שה׳ אומר לאבותינו ולנו זה ארבעת אלפים שנה – הוא שכדי לנצח בקרָב היהודי, בקרב של הרוח, כדי לנצח את ניצחון הלב, הנפש והנשמה, אין צורך במספרים גדולים. צריך התמסרות, מחויבות, לימוד, תפילה, חזון, אומץ, אידיאלים, תקווה. צריך אנשים שנטייתם הטבעית היא לתת, לתרום. תן להם לתת, ואז ספור את התרומות: הדרך המדויקת ביותר שהותוותה אי־פעם למדוד כוחו של עם.