חג הארץ, חג מתן תורה
חג השבועות הוא חידה אפופה בתעלומה. הנה, כך מתארת ומגדירה אותו פרשת השבוע שלנו:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה׳... וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. (ויקרא כג, טו-כא)
זהו קטע מוקשה, מכמה סיבות. ראשית, להבדיל מהמועדים האחרים, התורה אינה מציינת את התאריך שחג השבועות חל בו. פסח, למשל, חל ״בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן... בַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ״ (שם, ה-ו). לשבועות אין ציון כגון זה. זמנו מחושב על פי מניין ״שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת״ מנקודת התחלה מסוימת, לא על פי תאריך בלוח השנה.
שנית, כל עוד קידשו את החודשים על פי עדות ראייה (כלומר עד המאה הרביעית לספירה), לא היה לשבועות תאריך קבוע. חודש עברי עשוי להיות בן 30 יום או בן 29 יום. אם ניסן ואייר היו שניהם בני 30 יום, שבועות חל בה׳ בסיוון. אם שניהם היו בני 29 יום, שבועות חל בז׳ בסיוון. רק אם אחד מהם היה בן 30 יום ומשנהו בן 29 יום, שבועות חל בו׳ בסיוון. שלא כחגים אחרים, שבועות הוא (או לפחות היה) חג נייד.
קושי שלישי: נקודת ההתחלה למניין הימים מסומנת בביטוי המעורפל ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״. אבל איזו שבת? ומה בכלל עניין שבת לכאן? הפסוקים הקודמים בפרק דיברו על פסח, לא על שבת. קושי זה הצמיח את אחת המחלוקות הגדולות ביותר בימי בית שני. הפרושים, שהאמינו בתורה שבעל־פה לצד התורה שבכתב, הבינו כי ״השבת״ כאן היא יום טוב ראשון של פסח (ט״ו בניסן). הצדוקים, שהאמינו רק בתורה שבכתב, פירשו את הביטוי כפשוטו. היום שלמחרת השבת הוא יום ראשון בשבוע. אם כן, הספירה מתחילה תמיד ביום ראשון, ושבועות יחול אפוא עם תום שבעה שבועות שלמים – כלומר שוב ביום ראשון.
אבל החידה העלומה מכולן היא הרביעית: על מה נסב חג השבועות? מה הוא מציין? לגבי פסח וסוכות, אין שאלה. פסח מציין את יציאת מצרים. סוכות מזכיר לנו את ארבעים שנות הנדודים במדבר. כאמור בפרקנו, ״בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ (שם, מב-מג).
חג השבועות קרוי במקומות אחרים בתורה ״חַג הַקָּצִיר״ (שמות כג, טז) ו״יוֹם הַבִּכּוּרִים״ (במדבר כח, כו). אלה הם תיאורים חקלאיים, לא היסטוריים. בפסח ובסוכות קיימים שני ההיבטים הללו: החקלאי (האביב, האסיף) וההיסטורי (יציאת מצרים, הנדודים במדבר). כפילות זו היא מהותית. הדתות האחרות בעולם הקדום חגגו את עונות השנה. תפיסת הזמן שלהן הייתה מחזורית. רק עם ישראל הכיר גם בממד הליניארי, ההיסטורי, של הזמן: הזמן כמסע, כסיפור, כעלילה מתפתחת. הממד ההיסטורי של חגי ישראל היה ייחודי. על כן מוזרה שבעתיים היעדרותו של כל היבט היסטורי מחג השבועות בתורה.
כמובן, המסורת מזהה את חג השבועות כ״זמן מתן תורתנו״, תאריכו של מעמד הר סיני שבו שמעו בני ישראל את קולו של אלוהים ובאו בברית איתו. אך קישור היסטורי זה אינו נעשה בתורה עצמה. אמנם התורה אומרת ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי״ (שמות יט, א), ושבועות הוא החג היחיד החל בחודש השלישי, חודש סיוון. אך תארוך זה הוא משתמע ואינו מפורש. כדי לקבוע ששבועות הוא אכן מועד מתן תורה, אנו זקוקים לתורה שבעל־פה.
מה סברו אפוא הצדוקים, שלא אחזו בתורה שבעל־פה? לא נראה שהם קישרו את שבועות למתן תורה. הרי צריך לשם כך תאריך, ואצל הצדוקים לשבועות אין תאריך. הם חגגו אותו ביום ראשון: יום מסוים בשבוע, אבל לא תאריך מסוים בשנה. אם כן, מה היה שבועות בשביל הצדוקים?
בגמרא מתועד מפגש מרתק, שבו הסביר צדוקי לרבן יוחנן בן זכאי מדוע לשיטתו שבועות חל תמיד ביום ראשון: ״משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא. עמד ותִקנהּ אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים״.1מנחות סה ע״ב. משה סידר לבני ישראל סופשבוע ארוך!
אם נאחז בקצה החוט הזה, אולי נצליח לשער מה הייתה משמעותו של שבועות בעיני הצדוקים. חוקר התלמוד לואיס פינקלשטיין טען שהצדוקים היו איכרים ובעלי קרקע. הם היו, באופן כללי, עשירים יותר מהפרושים, ומחוברים יותר למדינה ולמוסדותיה: המקדש והאליטה הפוליטית. הם היו הדבר הקרוב ביותר ל״מעמד שליט״ שידעה ההיסטוריה היהודית.
בעיניהם של איכרים, משמעותו החקלאית של חג השבועות הייתה מן הסתם מרכזית וברורה. שבועות הוא ״חַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה״ (שמות כג, טז). הוא חותם תהליך בן שבעה שבועות, שהחל בהבאת ״עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם״, כלומר ביכורי יבול השעורה, ובהנפתו בידי הכוהן (ויקרא כג, י). זו הייתה העונה הבוערת של קציר התבואה (עונה שבה מתחולל עיקר העלילה של מגילת רות – וזהו אחד הטעמים לקריאתה בציבור בשבועות). לאיכרים הייתה סיבה מיוחדת להודות לה׳ ״המוציא לחם מן הארץ״. הם גם היו בוודאי תשושים לאחר שבעה שבועות של קציר. שתי סיבות טובות ליום שבתון כפול.
והנה מסתמן לעינינו מתווה אפשרי לתיאוריה הצדוקית של חג השבועות. פסח מייצג את תחילת מסעם של בני ישראל אל החירות. סוכות מזכיר את המסע עצמו, את ארבעים שנות הנדודים במדבר. ומתי, בשנה העברית, אנו זוכרים וחוגגים את סוף המסע, את הכניסה לארץ המובטחת? מתי בעצם קרה הדבר? בספר יהושע מסופר:
וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן, וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא. (יהושע ה, י-יב)
הרמב״ם מבקש ללמוד מפסוקים אלה כי ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ שבפרשתנו שקול ל״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח״ האמור כאן. אולם בעיני הצדוקים מובנם של הדברים היה כנראה אחר. הבאת העומר ציינה בעיניהם את היום ההוא, בימי יהושע, שבו תמו בפועל ארבעים שנות הנדודים והחל עידן ארץ ישראל: היום שבו המן, ״לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״ (שמות טז, ד), פסק מרדת, ובני ישראל אכלו לראשונה מתבואת הארץ.
ואם כך הוא – ימשיך הטיעון הצדוקי ויאמר – ברור מדוע נתנה התורה לשבועות תוכן חקלאי בלבד ולא היסטורי: כי החקלאות היא כאן ההיסטוריה! ספירת חמישים הימים, מהיום הראשון שבו אכלו בני ישראל מתבואת הארץ ועד לסוף עונת הקציר, מייצגת את סופו של המסע מארץ מצרים לארץ ישראל. פסח מסמל את תחילת המסע, סוכות את אמצעו, וספירת העומר, ששיאה בשבועות – את סופו. שבועות הוא חג הארץ ויבולה מפני שהוא מציין את הכניסה לארץ בימי יהושע. שבועות הוא אפוא, לדעתם המשוערת של הצדוקים, המהדורה המקראית של יום העצמאות. חג הכניסה לארץ המובטחת.
אולי לא מפתיע שאחרי חורבן הבית השני הזרם הצדוקי נעלם במהירות. איך נחגוג את חג הארץ אם איבדנו את הארץ? מה יעשה, באין מלוכה ומקדש וכוהנים בעבודתם, מי שזהותו הדתית הושתתה על הדברים הללו? רק זרם דתי המבוסס על מתן תורה, הזרם הפרושי, ורק פרשנות של חג השבועות כחג מתן תורה, יכלו לשרוד. שכן התורה אינה תלויה לגמרי בארץ. היא ניתנה ״במדבר״. היא בתוקף בכל זמן ובכל מקום.
בל נתבלבל. הפרושים אהבו את הארץ לא פחות מהצדוקים. הם ידעו היטב שרק בארץ ישראל אפשר לשמור את התורה בשלמותה. הם נכספו לארץ, התפללו לשוב אליה, חיו בה ככל שעלה בידם. אבל אפילו בגלות, עדיין היו בידם התורה וההבטחה האמורה בה לשובו של עם ישראל לארצו, לחידוש ריבונותו ולבניית מה שחרב.
הוויכוח על חג השבועות התגלה כהרה גורל היסטורי. אלה שחגגו את שבועות כ״זמן מתן תורתנו״ הצליחו לקיים זהות יהודית לאורך כמעט אלפיים שנות גלות ופיזור. ואנחנו, החיים בתקופת השיבה, יכולים לשוב ולשמוח בחג השבועות שמחה כפולה – שמחת התורה ושמחת הארץ.