Covenant and Conversation; Hebrew Edition, Devarim, 3

למה יש כל כך הרבה עורכי דין יהודים?
בפתח ספר דברים סוקר משה את קורות בני ישראל במדבר. תחילת סיפורו – במינוי שופטי העם ומנהיגיו, ראשי האלפים, המאות, החמישים והעשרות. והוא ממשיך ומספר:

וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט; כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן. לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם – תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. (דברים א, טז-יז)

וכך, את שער ספר נאום חייו, את פתח הסיכום הגדול של קורות ישראל בעבר ושל ייעודו העתידי כעם קדוש, מקדיש משה למִנהל משפטי. בהמשך נאומו יתמצת את חשיבות הנושא בסיסמה הנצחית ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ (דברים טז, כ). המילים ״צדק״ ו״משפט״ שוזרות את הספר כולו. השורש צד״ק מופיע 18 פעם בחומש דברים, והשורש שפ״ט לא פחות מ־48.

הצדק היה לאורך הדורות לבה הפועם של אמונת ישראל. זכורים דבריו של אלברט איינשטיין כי ״רדיפת דעת לשמה, אהבת צדק כמעט קנאית, וכמיהה לעצמאות אישית – אלו הן תכונותיה של המסורת היהודית הגורמות לי להודות לכוכבים על כי נולדתי אל תוכה״. במהלך תכנית טלוויזיה שהכנתי לבי־בי־סי שאלתי את הייזל קוֹסְגְרוֹב, האישה הראשונה שנתמנתה לשופטת בסקוטלנד, חברה פעילה בקהילה היהודית באדינבורו, מה גרם לה לבחור בקריירה משפטית. היא השיבה כאילו הדבר ברור מאליו: ״כי היהדות מלמדת: צדק צדק תרדוף״.

אחד מעורכי הדין היהודים הגדולים בזמננו, אלן דרשוביץ, פרסם ספר ושמו אברהם: עורך הדין היהודי הראשון בעולם (ובשום אופן לא האחרון).¹Alan Dershowitz, Abraham: The World’s First (But Certainly Not Last) Jewish Lawyer, New York: Schocken, 2015. אברהם אבינו הוא בעיניו ״אבי המקצוע המשפטי, סנגורם של המקוללים המוכן להסתכן בכול, אפילו בחמת זעמו של אלוהים, כדי להגן על לקוחותיו״; לא רק מייסד המונותיאיזם, אלא גם מייסד שרשרת ארוכה של עורכי דין יהודים. דרשוביץ מתאר את תפילת אברהם למען תושבי סדום (״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״) בצבעים חיים של דרמת בית משפט – שבה אברהם הוא פרקליטם של אזרחי העיר, ואלוהים הוא כביכול הנאשם. תפילת אברהם היא החלוץ־המבשר של מקרים רבים המתועדים בתורה, בנביאים ובכתובים, שבהם טענו הנביאים בשם הצדק באוזני אלוהים ובאוזני העם.

בעידן המודרני היהודים בולטים בעולם המשפט. בארצות הברית העמידה הקהילה היהודית שורת שופטים בכירים, בהם לואיס ברנדייס, בנג׳מין קרדוזו ופליקס פרנקפורטר. רות ביידר גינסבורג היהודייה הייתה האישה השנייה שהתמנתה לבית המשפט העליון. בין השנים 1996 ו־2008 שניים משלושת נשיאי בתי המשפט העליונים בבריטניה היו יהודים: פיטר טיילור והארי וולף. בגרמניה של תחילת שנות השלושים היו היהודים 0.7 אחוזים מהאוכלוסייה, אך 16.6 אחוזים מעורכי הדין והשופטים.

מאפיין מסוים של התנ״ך ראוי לציון בהקשר זה. כמה מן המפגשים הנסערים ביותר בין הנביאים לקב״ה מיוצגים כדרמות של בית משפט. לפעמים, כגון אצל משה, ירמיהו וחבקוק, התובע הוא האנושות או עם ישראל. אצל איוב התובע הוא אדם יחיד שבאו עליו ייסורים שלא כדין. הנאשם הוא אלוהים עצמו. אלי ויזל כתב ספר על יהודים בפרעות ת״ח ות״ט התובעים את אלוהים לדין.²Elie Wiesel, The Trial of God, New York: Schocken, 1995. ויזל אמר פעם שהעלילה ההיסטורית הבדיונית מבוססת על אירוע במחנה אושוויץ שהוא עצמו נכח בו. במקרים אחרים, אלוהים הוא התובע את בני ישראל למשפט.

המקרא מציין את הדיאלוגים הייחודיים הללו שבין שמים לארץ במונח ״ריב״.³על הריב עם אלוהים במקרא ראו Anson Laytner, Arguing with God: A Jewish Tradition, Northvale, N.J.: Jason Aronson, 1977. הדבר נגזר מהרעיון שהיחסים בין אלוהים לאנושות, ובפרט בינו לבין עם ישראל, הם יחסי ברית – דהיינו יחסי התחייבות הדדית: האדם יציית לחוקיו של אלוהים, ואלוהים יאיר לו את פניו וישמור לו אמונים. כל צד רשאי לתבוע את הצד השני לדין, כביכול, על הפרת הברית.

שלושה מאפיינים מציינים את היהדות כאמונה נבדלת. הראשון הוא הרעיון הרדיקלי שכאשר אלוהים מתגלה לבני האדם הוא עושה זאת בצורה של חוק. בעולם העתיק, אלוהים היה כוח. ביהדות, אלוהים הוא סדר, וסדר מושתת על חוק. בעולם הטבע, עולמן של סיבות ותוצאות, הסדר מתבטא בחוק המדעי. אבל בעולם האנושי, שבו קיים רצון חופשי, הסדר מתבטא כחוק מוסרי. מכאן השם ״תורה״, שעניינו הכוונה והוראה אך מעל לַכול חוק. משמעותו הבסיסית ביותר⁴אמנם זו לא המשמעות היחידה. ראו רמב״ם, משנה תורה, הלכות תשובה ג, ה. של העיקרון היסודי ביותר ביהדות, תורה מן השמים, הוא שאלוהים, לא בני האדם, הוא מקור החוק המחייב.

שנית, מוטל עלינו לפרש את החוק. זו אחריותנו כשומרי התורה שבעל־פה. הביטוי שמשה נוקט כדי לתאר את קול האלוהים שבני ישראל שמעו במעמד הר סיני, ״קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף״ (דברים ה, יח), מובן לפרשנים בשתי דרכים סותרות לכאורה, ורש״י מביא את שתיהן. אפשר להבין שהקול חדל ולא הוסיף להישמע, אך אפשר גם להבין את ההפך: ש״לא יסף״ משמעו לא חדל, והקול ממשיך להישמע מאז ועד היום. אך האמת היא שאין סתירה. הקול שנשמע ואז חדל הוא קולה של התורה שבכתב. הקול שלא חדל וממשיך להישמע הוא קולה של התורה שבעל־פה.

התורה שבכתב היא ״מן השמים״, אך על התורה שבעל־פה דורשים חז״ל⁵בבא מציעא נט ע״ב. את הפסוק ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא״ (דברים ל, יב). היהדות היא אפוא שיחה מתמשכת בין נותן החוק לבין מפרשי החוק. לכך, בין היתר, מכוונים חז״ל באומרם כי ״כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלֶה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה הבריאה״.⁶שבת י ע״א.

שלישית, החינוך הוא ערך יסודי ביהדות, ולימוד התורה, היינו החוק, הוא מיסודות החינוך. על כך דיבר הנביא ישעיהו כשאמר ״שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק, עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם; אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ״ (ישעיהו נא, ז). לכך כיוון הנביא ירמיהו כשניבא ״כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם ה׳: נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם״ (ירמיהו לא, לב). על כך סיפר יוספוס פלביוס בכותבו ״בקִרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים בעל־פה מלפרש את שמו, כי כה הסכַּנו להגות בהם מראשית הגיענו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו״.⁷יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים (נגד אפיון), עברית: י״נ שמחוני, תל אביב: מסדה, תשי״ט, מאמר שני, עמ׳ עד. להיות ילד יהודי פירושו להיות, כמאמר הניב הבריטי, ״מלומָד בַּחוק״. אנחנו אומה של משפטנים חוקתיים.

למה? כי היהדות איננה רק עניין של רוחניות. היא אינה רק מתכון לישועת נפשו של היחיד. היהדות היא מערכת הנחיות ליצירת מה שהרב אהרן ליכטנשטיין ז״ל כינה ״יופי חברתי״. עניין לה בהבאת אלוהים אל המרחבים המשותפים של חיינו הקיבוציים. לשם כך צריך חוק: חוק המגלם צדק, כבוד שווה לכל בני האדם שאינו תלוי בצבע ובמעמד; חוק שאינו מפלה בדינו בין עני לעשיר, חזק לחלש, ובמקרי קיצון גם בין אלוהים לאדם; חוק הקושר בין המחוקק, הלוא הוא הקב״ה, לבין הפרשנים, שהם אנחנו; חוק המאפשר לחופש לחיות בצוותא חדא עם הסדר, באופן שהחופש שלי לא ייקנה במחיר החופש שלך.

אין פלא אפוא שיהודים כה רבים הם עורכי דין.