ראשית הצדק
ישנן אמירות ששינו את העולם. אך אין אמירות שהשפעתן על דברי ימי האנושות היא כה מוחלטת כמו שני פסוקים אלה מהפרק הראשון בתורה:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ,
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ;
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. (בראשית א, כו-כז)
זהו אולי הרעיון המהפכני ביותר בכל תולדות המחשבה המוסרית והפוליטית. הוא הבסיס לציוויליזציה המערבית, לדגש הייחודי שהיא שמה על האינדיבידואל ועל ערך השוויון. הוא העומד מאחורי מילותיו של תומס ג׳פרסון בהכרזת העצמאות האמריקנית, ״אנו סבורים שאמתות אלו ברורות מאליהן, שהרי כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם...״. הרי אמתות אלו לא היו ברורות מאליהן כלל ועיקר. אפלטון היה מכריז עליהן כאבסורד גמור, שהרי בעיניו החברה האנושית חייבת להתחלק למעמדות על פי המיתוס המחלק את בני האדם לאנשי זהב, אנשי כסף ואנשי ארד. גם אריסטו היה מתכחש לאמתות אלו, שכן לדעתו בני אדם מסוימים נולדו לשלוט, ואחרים – להישלט.
אמירות מהפכניות אינן קסם הפועל בן לילה. כפי שהסביר הרמב״ם במורה הנבוכים, בני האדם זקוקים לזמן רב כדי להשתנות. התורה פועלת בתוך שדה הזמן. היא לא ביטלה את העבדות, אך היא התניעה סדרה של התפתחויות – הבולטת שבהן היא השבת, המשעה את כל היררכיות הכוח ומקנה לעבדים יום חופש שבועי – שעתידות היו, בחלוף דורות רבים, לבטל את העבדות כליל. תומס ג׳פרסון, דוברו המהולל של השוויון, היה בעל עבדים. העבדות בוטלה בארצות הברית רק בשנות השישים של המאה התשע־עשרה, ואפילו אז הדבר עלה במלחמת אזרחים. וכפי שהראה אברהם לינקולן, תומכי העבדות ומתנגדיה כאחד מצאו בתנ״ך צידוקים לעמדתם. אבל בסופו של דבר אנשים משתנים, וזה קורה בזכותם של רעיונות שנזרעו לפני עידן ועידנים בנפש המערבית.
מה בדיוק אמור בפרק הראשון בתורה? תחילה יש לציין שזה איננו היגד בודד, אמירה נטולת הקשר. זהו כתב פולמוס ומחאה נגד דרך מסוימת להבנת העולם. כל המיתוסים העתיקים תיארו את היווצרות העולם כמאבקי שליטה בין אלים. התורה שוללת לחלוטין את דרך החשיבה הזאת. אלוהים מדבר – והעולם בא לידי הוויה. על פי הסוציולוג הדגול בן המאה התשע־עשרה מקס ובר, זה היה סופו של המיתוס והולדת הרציונליזם המערבי.
חשוב מכך, סיפור בראשית יצר דרך חדשה של חשיבה על העולם. בעולם העתיק של המיתוס, כמו גם בעולם המודרני של המדע, נודע מעמד מרכזי לרעיון הכוח, העוצמה, האנרגיה. וזהו הדבר שחסרונו מהדהד בפרק א של ספר בראשית. אלוהים אומר ״יהי״ – ויש. אין מסופר כאן על כוח, התנגדות, כיבוש או משחק כוחות. במקום כל זה, מילת המפתח של הסיפור, המופיעה בו שבע פעמים כדרכן של מילות מפתח בתורה, היא מילה לגמרי בלתי צפויה: ״טוב״.
״טוב״ היא מילה מוסרית. התורה אומרת לנו בפרקה הראשון דבר רדיקלי. המציאות היא מציאות מוסרית. השאלה שספר בראשית מבקש לענות עליה איננה ״איך נוצר העולם?״ אלא ״איך אפוא ראוי שנחיה?״. זהו שינוי הפרדיגמה המשמעותי ביותר שהתורה מחוללת. העולם שאלוהים ברא ושאנחנו מיישבים אינו סובב סביב כוח ושליטה אלא סביב ההבחנה בין טוב לרע.1על משמעותו של חטא עץ הדעת ראו את המאמר הבא "אמנות ההקשבה". לראשונה, הדת נעשתה אתית. אלוהים מתעניין בצדק, ברחמים, בנאמנות, בחסד, בכבודו של הפרט ובקדושת החיים.
עיקרון זה, שפרק א בספר בראשית הוא פולמוסי, חלק מוויכוח רחב הרבה יותר, הוא חיוני להבנת הרעיון שאלוהים ברא את האדם בצלמו וכדמותו. קוראיה הקדומים של התורה הכירו היטב את הביטויים הללו. הם היו שכיחים בציוויליזציות הגדולות הראשונות, מסופוטמיה ומצרים. על אנשים מסוימים נאמר שהם בצלם אלוהים. אלה היו מלכיהן של ערי המדינה המסופוטמיות, ופרעוני מצרים. קשה לדמיין, על רקע אותם ימים, אמירה רדיקלית יותר מן האמירה שלא רק מלכים ושליטים עשויים בצלם אלוהים, אלא כולנו כאלה. אפילו בימינו זהו רעיון נועז: על אחת כמה וכמה בעידן של שליטים אבסולוטיים וכוח מוחלט.
לאור זאת, צמד הפסוקים שציטטנו בראש דברינו, יותר משהוא הצהרה מטפיזית על טבע האדם, הוא מחאה פוליטית נגד אבני היסוד של החברות ההיררכיות, המעמדיות והמרובדות, בעולם העתיק ובעולם המודרני כאחד. עובדה זו היא ההופכת את רעיון צלם האלוהים לרעיון הרדיקלי ביותר בתורה. במובן יסודי ועמוק, כולנו שווים בכבוד האדם שלנו ובערכנו המוחלט, כי כולנו, בני כל הצבעים, התרבויות והאמונות, עשויים בצלם אלוהים.
רעיון דומה מופיע בהמשך התורה, והפעם הוא אמור בעם ישראל, כאשר אלוהים מזמין אותו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. בכל עם בימי קדם היו כוהנים, אבל שום עם לא היה ״ממלכת כוהנים״. בכל הדתות היו אנשים קדושים, אבל שום דת לא טענה שהיא אומה שכל אחד מבניה קדוש. גם רעיון זה זקוק היה לזמן כדי להתממש. לכל אורך תקופת המקרא היו בעם ישראל היררכיות. היו כוהנים וכוהן גדול, אליטת קודש. אבל אחרי חורבן בית שני כל תפילה נחשבה לקרבן, כל בעל תפילה היה ככוהן, וכל בית כנסת – מקדש מעט. מתחת לפני השטח שלה התורה דוגלת בשוויוניות, וחכמינו ידעו זאת וקיימו זאת.
רעיון נוסף מצוי במילים הבאות בפסוק, ״וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם״. בני האדם רודים בבעלי החיים, אך אין שום רמז לכך שלבני אדם כלשהם יש זכות לרדות בבני אדם אחרים. המשורר האנגלי ג׳ון מילטון, באֶפּוֹס שלו גן העדן האבוד, ראה בכך – ממש כמו המדרש – את חטאו של נמרוד, מלכה הגדול הראשון של בבל ועל פי המשתמע גם בונהו של מגדל בבל. מילטון כותב שכאשר סופר לאדם הראשון שנמרוד ״יָרוּם לִבּוֹ עַל אֶחָיו לְהִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם״, חרה אפו של אדם בבן הסורר:
בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! אֵיכָכָה מְלָאוֹ לִבּוֹ
לְהִתְנַשֵּׂא עַל אֶחָיו לָקַחַת לוֹ מֶמְשָׁלָה
אֲשֶׁר אֲדֹנָי אֱלֹהִים לֹא חָלַק לוֹ?
הוּא נָתַן לָנוּ לִמְשֹׁל בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו –
בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבַדָּגָה; אֲבָל בְּנֵי אָדָם
כֻּלָּם אַחִים הֵם, אֵין אָדוֹן וְעֶבֶד,
כִּי הָאָדָם חָפְשִׁי, וְאָדוֹן אֶחָד אֱלֹהִים,
וְעַז פָּנִים הַהוּא הַנֹּשֵׂא כֶּתֶר לֹא לוֹ;
לֹא לְבַד לַאֲנָשִׁים יַעֲשֶׂה עָוֶל וְחָמָס,
כִּי זֹמֵם מִגְדָּלוֹ גַּם לְהִלָּחֵם בֵּאלֹהִים.2יוחנן מלטן [ג׳ון מילטון], ויגרש את האדם [גן העדן האבוד], עברית: י״ע סלקינסון, וינה: 1871, ספר יב, עמ׳ 330-333.
ערעור על זכותם של בני אדם לשלוט בבני אדם אחרים בלי הסכמתם היה אז בחזקת בל יעלה על הדעת. הרי בכל החברות המתקדמות התקיים שלטון מסוג זה. וכי כיצד יכלו לנהוג אחרת? כלום אין זה מבנה היקום עצמו? האם השמש אינה שולטת ביום? האם הירח אינו מושל בלילה? האין האלים עצמם נתונים בהיררכיה שלטונית? כבר בפרק א בספר בראשית מובלעת הסתייגותה העמוקה של התורה, הסתייגות שתעלה במפורש בספר דברים, ממוסד המלוכה – משלטונו של אדם על אחיו.
מאז קריאתו של ניטשה לנטוש את האמונה באלוהים ואת האתיקה היודיאו־נוצרית גם יחד, העלו הוגי דעות את השאלה אם הצדק, זכויות האדם וכבודו הבלתי מותנה של האדם מסוגלים לשרוד על בסיס חילוני טהור. ניטשה עצמו חשב שלא. בשנת 2008 פרסם הפילוסוף איש ייל ניקולס וולטרסדורף ספר מרשים הטוען כי מושג הצדק במערב מושתת על האמונה כי ״לכולנו ערך שווה וגדול: ערכו של מי שנברא בצלם אלוהים ושאלוהים אוהב אותו אהבה גואלת״.3Nicholas Wolterstorff, Justice: Rights and Wrongs, Princeton, NJ: Princeton University Press, 2008. לטענתו, אין שום רציונל חילוני שמבנה מקביל של צדק יכול להיבנות עליו. לכך בוודאי התכוון ג׳ון פ׳ קנדי כאשר דיבר בנאום ההשבעה שלו על ״אמונות מהפכניות שאבותינו לחמו למענן״, שלפיהן ״זכויות האדם באות לא מנדיבות לבה של המדינה, אלא מידו של אלוהים״.
רעיונות כבירים עשו את המערב למה שהוא: זכויות האדם, ביטול העבדות, ערך שווה לכולם, והצדק המושתת על הרעיון שהזכות גוברת על הכוח. כל אלה, מקור נביעתם הוא ההכרזה בפרק הראשון של ספר בראשית, שכולנו נבראנו בצלם אלוהים וכדמותו. לשום טקסט אחר לא הייתה השפעה גדולה מזו על מחשבת המוסר, ושום ציוויליזציה אחרת לא אחזָה בחזון נשגב יותר על אודות מה שנקראנו להיות.