אומה של יחידים
ספר במדבר תחילתו במפקד של בני ישראל. זה מקור כינויו ״חומש הפקודים״ (באנגלית, Book of Numbers). מדוע מעשה זה של ספירה חשוב כל כך? ולמה כאן, בתחילתו של הספר? ועוד: זהו המפקד השלישי של בני ישראל בתוך שנה אחת. מדוע היה בו צורך? האין די במפקד אחד?
נקודת ההתחלה שלנו תהיה התבוננות בסתירה לכאורה. מצד אחד, רש״י אומר שפעולות ספירה בתורה הן מחוות אהבה מצד הקב״ה:
מתוך חיבתן [של בני ישראל] לפניו [לפני ה׳] – מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מְנָאָן; וכשנפלו בעגל מנאן, לידע מניין הנותרים; כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן: באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.1רש״י לבמדבר א, א.
כלומר, כאשר אלוהים יוזם מפקד של בני ישראל, מטרתו היא להראות את אהבתו להם.
מנגד, התורה אומרת במפורש שמִפקד של אומה הוא מעשה הרה סכנות:
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה׳ בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. (שמות ל, יא-יב)
מאות שנים לאחר מכן, כאשר פקד המלך דוד את העם, חרה אף ה׳ על כך ושבעים אלף איש מתו במגפה.2שמואל ב׳ כד; דברי הימים א׳ כא. איך ייתכן הדבר, אם מפקד הוא ביטוי לאהבתו של ה׳?
התשובה טמונה בביטוי שהתורה נוקטת לתיאור מעשה הספירה: ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״ (במדבר א, ב), כלומר ״הרימו את ראש״.3ובספר שמות, כאמור לעיל, ״תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ״ (ל, יב). זהו ביטוי משונה המכביר מילים היכן שאפשר לקצר. בעברית המקראית פעלים רבים שעניינם ספירה: מנה, פקד, ספר, חישב. מדוע אין התורה משתמשת באחת המילים הפשוטות הללו, אלא בביטוי העקיף הזה?
בכל מפקד, ספירה או בדיקת נוכחות יש נטייה להתמקד בַּסך הכולל: הציבור, האוכלוסין, הרבים. הנה לנו אומה בת שישים מיליון נפש, תאגיד ובו מאה אלף מועסקים, קהל אצטדיון המונה שישים אלף איש. כשנוקבים במספר, מעריכים את הקבוצה או את העם כשלם. ככל שהמספר בשוּרת הסך הכול גדול יותר, כן הצבא חזק, קבוצת הכדורגל פופולרית, התאגיד משגשג.
הספירה ממעטת מטבעה בחשיבותו של היחיד, ונוטה לראות בו, או בה, ישות הניתנת להחלפה. אם חייל אחד נופל בקרב, חייל אחר ימלא את מקומו. אם עובד אחד מתפטר, יימצא אחר שיקבל את המשרה.
ידועה לשמצה תכונה נוספת של היטמעות היחיד בסך הכולל. זוהי נטייתו של ההמון לגרום ליחיד שבתוכו לאבד את כושר השיפוט העצמאי שלו ולחקות את התנהגותם של האחרים. מכנים זאת ״התנהגות עדרית״, ולעתים היא מובילה לטירוף קולקטיבי. בשנת 1841 פרסם צ׳רלס מקיי את מחקרו הקלסי הזיות פופולריות חריגות וטירוף ההמונים. הוא סקר בו שני אירועים של בועה כלכלית שהתנפצה בקול רעש גדול: פרשת ״בועת הים הדרומי״, שבשנות העשרים של המאה השמונה־עשרה גרמה לאלפי אנשים לאבד את חסכונותיהם; ושיגעון הצבעונים בהולנד, בשנת 1636, עת שילמו אנשים סכומי עתק על פקעות יחידות של הפרח. הקריסות הפיננסיות ב־1929 וב־2008 נבעו מאותה פסיכולוגיית המונים עצמה.
מחקר גדול נוסף מן המאה התשע־עשרה, ספרו של גוסטב לה־בון הפסיכולוגיה של ההמון (1895), הראה כיצד מתחוללת בהמון ״השפעה מגנטית״ הממירה את התנהגויותיהם של יחידים לכדי ״נפש קבוצתית״ קולקטיבית. ״יחיד בהמון״, כתב לה־בון, ״הוא גרגיר חול בין גרגירים אחרים, שהרוח משתובבת בהם כאוות נפשה״. אנשים בהמון נעשים אלמונים. מצפונם מודמם. הם מאבדים את תחושת האחריות האישית. המונים מוּעדים במיוחד להתנהגות רגרסיבית, לתגובות פרימיטיביות ולפעולה על פי אינסטינקט. הם מונהגים בקלות בידי דמגוגים הפורטים על פחדיהם הכמוסים ועל רגשות ההתקרבנות שלהם. מנהיגים כאלה, כתב לה־בון, ״מגיעים בעיקר מקרב אוכלוסיית המעורערים למחצה, גרויי העצבים העומדים על גבול השיגעון״4על פי המהדורה האנגלית: Gustav Le Bon, The Crowd, London: Fisher Unwin, 1896, p. 134. – ניבוי מרשים לדמותו של היטלר. לא מקרה הוא שספרו של לה־בון הופיע בצרפת דווקא בימי צמיחת האנטישמיות ומשפט דרייפוס.
מכאן חשיבותו של אחד המאפיינים הבולטים של היהדות: עמידתה העקרונית, חסרת התקדים ההיסטורי, על כבודו ונבדלותו של היחיד. אנחנו מאמינים שכל אדם נברא בצלם אלוהים וכדמותו. חז״ל אמרו שחייו של כל אדם שקולים לחיי העולם כולו.5משנה, סנהדרין ד, ה. הרמב״ם כתב שכל אדם צריך לראות את עצמו בכל רגע כאילו הפעולה הבאה שיעשה תכריע את גורל העולם כולו לשבט או לחסד.6משנה תורה, הלכות תשובה ג, ד. המשנה טורחת לתעד כל דעת מיעוט שלא נפסקה להלכה. שבעים פנים לתורה, אמרו חז״ל, וכל פסוק יכול להתפרש ולהידרש באופנים רבים. שום קול אינו מושתק, שום השקפה אינה נדרסת. היהדות שומרת מכל משמר שלא נאבד את העצמיות שלנו בתוך ההמון.
ישנה ברכה מופלאה שחז״ל תיקנו לומר כאשר רואים קהל של שישים ריבוא יהודים במקום אחד: ״ברוך אתה ה׳... חכם הרזים״.7ברכות נח ע״א. הם מסבירים שכל אדם שונה מחברו. לכל אחד מאיתנו תכונות אחרות. כל אחד חושב את מחשבותיו שלו. רק אלוהים יכול להיכנס לתודעתו של כל אחד מאיתנו ולדעת מה אנחנו חושבים – ולכך מכוונת הברכה בכנותה אותו ״חכם הרזים״. במילים אחרות, אפילו בהמונים גדולים, מקום שם הפנים מיטשטשות בעינינו לעיסה אחת גדולה, אלוהים מתייחס אלינו כאל יחידים, לא כאל חלקים מהמון.
זו גם כוונתו של הביטוי ״שאו את ראש״ המציין מפקד. ה׳ אומר למשה שכאשר פוקדים אומה, יש סכנה שכל יחיד בפני עצמו ירגיש חסר משמעות. ״מה אני? מה משַנים מעשיי? אני רק אחד ממיליונים, טיפה בים, גרגיר חול על החוף, גרגיר אבק על פני האינסוף״.
על כן אומר ה׳ למשה לשאת את ראשיהם של האנשים. להראות שכל אחד מהם נחשב, שגם כאשר סופרים את הרבים כל יחיד בהם נשאר יחיד. ואכן, על פי ההלכה ״דבר שבמניין״, דבר שמונים אותו ושמוכרים אותו כיחידה ולא על פי משקל, לעולם אינו בטל בתערובת עם דברים אחרים – לא בטל בשישים וגם לא בטל במיליון.8ביצה ג ע״ב. התורה מתירה לערוך מפקד רק באופן שיסמן כי הנמנים מוערכים כיחידים. לכל אחד מאיתנו כישרונות ייחודיים לו. לכל אחד תרומה שרק הוא יכול לתרום. לשאת את ראשו של מישהו פירושו לחון אותו, להכיר בו. זוהי מחווה של אהבה.