התהום וקליפת הבננה
לסיפור בלק ובלעם יש סצנת סיום מתסכלת.
את גוף הסיפור כולנו ודאי זוכרים. המואבים והמדיינים נבהלו מן הידיעות על בני ישראל הקרבים. בלק מלך מואב פנה למדיינים והציע להם לשכור יחד את שירותיו של בלעם המכשף. אם, כפי שהם חששו, בני ישראל שואבים את עוצמתם מכוח על־טבעי, מתבקש להעמיד נגדו כוח על־טבעי אחר. התכנית נחלה כישלון מרהיב. לאחר עכבות שונות ומשונות, ובראשן אפיזודת האתון המדברת, בלעם מצא את עצמו מברך את בני ישראל במקום לקלל אותם. סיפור בלק ובלעם נגמר, במבט ראשון, במילים ״וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ״ (במדבר כד, כה). זה אמור היה להיות סוף הסיפור. אך אין הדבר כן. הפרשה ממשיכה אל פסקתה האחרונה, המתחילה כך:
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה׳ בְּיִשְׂרָאֵל. (במדבר כה, א-ג)
קשה לדמיין נפילה גדולה מזו. זו הפעם הראשונה שבני ישראל חוטאים בהמוניהם בעבודה זרה. רוב המפרשים אינם מחשיבים את חטא העגל כחטא של עבודה זרה. העגל נועד להיות תחליף למשה, הצינור המעביר לעם את דברי ה׳, ולא תחליף אֵל ומושא לפולחן בזכות עצמו. עכשיו, בשיטים, זו הייתה עבודת אלילים לכל דבר. לראשונה אנו רואים את בני ישראל משתחווים לבעל, אלוהי כנען. הם בגדו בכל מה שהאמינו בו.
יתרה מכך, זו הייתה הפעם הראשונה שבני ישראל חטאו לתיאבון, שלא בנסיבות שאפשר לראות בהן נסיבות מקלות. עד כה, כשחטאו הניע אותם לכך פחד או רעב או צמא או תסכול. אף לא אחד מאלה התקיים במקרה של בנות מואב. החטא הזה היה כולו סיפוק יצרים, תאווה שגרמה להליכה עיוורת אחר הפיתוי. אפילו מעשה העבודה הזרה לא נעשה ברוח של מרד, אלא כמעט כלאחר יד: תחילה מין, ואז אוכל, ואז עבודת אלילים. אם הראשון כן, למה לא השני והשלישי? האגביות הסתמית הזו מזעזעת.
גרוע מכך: זה היה המפגש הממשי הראשון של בני ישראל עם האנשים העתידים להיות שכניהם. הם כבר לא היו במדבר, הרחק מארץ נושבת ומתרבות מפותחת. הם עמדו על סִפָּהּ של ארץ ישראל. הקריסה המוסרית המהירה שלהם בשלב כה מתקדם עוררה תהייה חמורה אם אכן הם הפנימו את מהות ייעודם כעם סגולה.
גרוע אפילו יותר: החוטאים אינם החשודים הקבועים, יוצאי מצרים. כזכור, גזרת ארבעים שנות הנדודים נועדה להניח למי שיצא ממצרים בגיל בגרות לגווע לפני הכניסה לארץ. עכשיו בני ישראל עמדו סמוך ליעד. הדורות התחלפו אפוא. גם אהרן ומרים כבר מתו. האנשים היו בני הדור החדש, שכל התקוות נתלו בו. והנה הם כשלו במשוכה הקלה הראשונה שנתגלגלה לרגליהם.
וחמור מכל אלה: זה התחיל במין. כדי להבין את חומרת הדבר, עלינו להיזכר בספר בראשית. אפשר היה לצפות שהחומש הראשון יוקדש לביסוס אמונת הייחוד ולביקורת על האלילות. אך אין זה בשום אופן נושאו המרכזי. סיפורי ספר בראשית הם בראש ובראשונה ביקורת על המוסר המיני של התרבות הסובבת.1להרחבה ראו את הדרשה "נושאו הלא צפוי של ספר בראשית" לפרשת וישב (כרך א). אברהם ויצחק פחדו שירצחו אותם כדי לקחת את נשיהם. אנשי סדום צרו על בית לוט, נחושים לבצע באורחיו אונס הומוסקסואלי. שכם אנס וחטף את דינה בת יעקב. אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף, וכשלא הצליחה גרמה למאסרו באמצעות עלילה כוזבת על אונס.
בספר בראשית מובלע אפוא טיעון עומק: הבעיה הקשה בעבודת האלילים היא שהיא סגידה לכוח – ואצל בני אדם סגידה לכוח מיתרגמת למרוץ חסר מעצורים להרוויית היצר המיני. נפילתו של עם ישראל לחטא כזה כבר בהזדמנות הראשונה היא אות מבשר רעות. זו קריסה ששמה לצחוק את ברכתו של בלעם שאך זה נאמרה, ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כד, ה), לפחות על פי פירוש חז״ל (המובא אצל רש״י) שהכוונה היא לצניעות בחיי המשפחה. זעמו של הקב״ה היה אפוא מתבקש:
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה, ״קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה׳ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה׳ מִיִּשְׂרָאֵל״. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל, ״הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר״. (במדבר כה, ד-ה)
עונש מיָדי וחמור זה נועד להשיב את הסדר למחנה. אך לא כך קרה. אחד הנשיאים, זמרי בן סלוא משבט שמעון, העלה הילוך. הוא הביא מדיינית אל מרכז המחנה ובעל אותה לעיני כול: העברה־להכעיס הקשה ביותר המוכרת לנו לפחות מימי דתן ואבירם. רק פינחס הקנאי, שדקר את השניים בשעת מעשה, הציל את המצב.
היכן היה משה? ודאי צדקו חז״ל באומרם שהרקע האישי של משה הותיר אותו נטול יכולת השפעה במקרה הזה, שכן הוא עצמו נישא לאישה מדיינית, בת כוהן מדיין.2סנהדרין פב ע״א. לו היה מנסה לעשות מה שעשה פינחס היו מאשימים אותו בצביעות, והמצב היה רק מחריף. ועדיין, קשה שלא להרגיש כי תש כוח המנהיגות של משה. הוא היה זקן. הוא היה בן לדור ישן, הדור שהתגלה כבלתי ראוי להיכנס לארץ. ההיתקלויות הקודמות – קברות התאווה, המרגלים, מחלוקת קורח, ההכאה בסלע – סחטו ממנו את כוחותיו. אולי לא נִשְׁחק מבחינה רוחנית, אך מבחינה רגשית כן. אולי יחסיו עם הקב״ה נותרו כשהיו, אך יחסיו עם בני עמו ודאי נמצאו במורד.
אך העניין המרכזי בסיפור בלעם הוא אחר; ובאשר לו, אנו הקוראים מצויים בעמדת יתרון על פני הגיבורים. כי אנחנו יודעים, והם לא ידעו, מה התחולל קודם לכן במשולש שבין אלוהים, בלעם ובלק. אף לא אחד מבני ישראל נכח באירועים שסופרו בפרקים הקודמים של הפרשה, ולו גם לרגע. לא היה להם מושג באיזו סכנה עמדו: קללה נמרצת ונחרצת מפיו של גדול מקללי התקופה, להטוטן הרוחניות המבוקש בלעם. לא היה להם מושג שהקב״ה נחלץ להתערב בנעשה ולהפוך את הקללות לברכות.
על פי מילון אוקספורד, ״אירוניה טרגית״ היא ״טכניקה ספרותית, שמקורה בטרגדיה היוונית, ובה דמות אומרת או עושה דברים שמשמעותם המלאה אינה ידועה לה, אך היא ידועה לקהל או לקוראים״. האירוניה הטרגית נדירה בתנ״ך. הטרגיות עצמה זרה לרוח היהדות, כי העיקרון המכונן של היהדות אינו הגורל אלא התקווה. ובכל זאת, הפרק שלנו, במדבר כה, הוא תרגיל באירוניה טרגית. בני ישראל לא ידעו שאך זה ניצלו בנס מסכנה חמורה, ופסעו אל תוך מלכודת פשוטה ובנאלית. הם היו כאותו אדם שעמד על פתח תהום בלי לדעת זאת, נדחף לאחור אל אדמת מבטחים, ושם החליק על קליפת בננה מטופשת. אנו, הקוראים, מבינים את מה שלא הבינו גיבורי הסיפור, בני ישראל.
לתורה אמנות סיפור מעודנת, ובסיפור בלעם הטכניקה שלה עדינה במיוחד. רק בעוד כמה פרקים, אגב תיאור המלחמה שבני ישראל ניהלו לבסוף נגד מדיין, נגלה כי כל אפיזודת בנות מדיין בשיטים הייתה מוקש שבלעם עצמו תכנן והטמין לבני ישראל: ״הֵן הֵנָּה [נשות מדיין] הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַה׳ עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה׳״ (במדבר לא, טז).
כשהתורה משהה את מסירתה של עובדה הנחוצה להבנתו של סיפור ומשחררת אותה רק אחר כך, היא מאלצת אותנו להבין כי אירועים אינם תמיד מה שנדמה שהם בעת התרחשותם. גם אנו, הקוראים, הלכנו כסויי עיניים: רק בדיעבד, כשמתברר מעשהו של בלעם, נפתרות לנו תמיהות בסיפור בלעם ובלק. לראשונה אנו מבינים למה כעס ה׳ על בלעם כשהלך עם שליחי מואב ומדיין אף על פי שה׳ הרשה לו לעשות זאת. כנראה זיהה ה׳ בתודעתו של בלעם זדון עיקש כלפי ישראל, זדון שקינן בה עד שקיבל לבסוף פנים מוחשיות בדמות מזימת הפיתוי המיני בשיטים.
אך עיקר האפקט של השהיית המידע על בלעם נוגע לבני ישראל, וממקד בהם את תשומת לבנו. הם אלה שחטאו. לו נזכר שמו של בלעם בשעת מעשה, היינו מתמקדים בו, וכל החטא היה נראה לנו אחרת. היינו רואים אותו כפרי מעלליו של בלעם, פרי זדון לבו ומלחמתו ברצון ה׳ – וזה היה בעינינו לב הסיפור. התורה מאותתת לנו כי הסיפור העיקרי הוא אחר. שעלינו להישיר אל בני ישראל מבט נוקב, לפני שמחפשים נסיבות מקלות.
המסר של פרשת בלק בשלמותה הוא זה: ה׳ מציל את ישראל מאויביהם – אבל אפילו הוא אינו יכול להצילם מיד עצמם.
כדי לזכות בהגנתו של הקב״ה, חייבים בני ישראל להיות קדושים; וכזכור לנו מפרשיות הקדושה בספר ויקרא, קדושה כרוכה במוסר מיני קפדני. אם יאבּד העם את זאת – הוא יאבד הכול. אם בני ישראל יוקירו את הנישואים, יקדשו את הנאמנות בין איש לאשתו, ויעלו על נס את יחס הכבוד של ילדים להוריהם ואת דאגתם הרכה של הורים לילדיהם – אם כך יעשו, הם יתברכו אפילו מפי אויביהם. אך אם ינהגו ככנענים, גם גורלם יהיה כגורל הכנענים. אל להם לצפות שה׳ יפנק אותם שלא כראוי להם. לא לכך נבחרו. להפך; כדברי הנביא עמוס, ״רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם״ (עמוס ג, ב). נאמנות מתחילה ביחסים האינטימיים ביותר שלנו, ומעגליה מתפשטים לרוחב אל האומה ולגובה אל אלוהים. בוגדנות, כגון זו שהפגינו בני ישראל בשיטים, תיגמר תמיד באסון.
ספר במדבר כולו הוא רקמת ניגודים של סדר ותוהו, של חוק וסיפור, של אמונת אלוהים ובוגדנות העם, של ברכה שאלוהים מוציא מפי צר וקללה שהעם מביא על עצמו. זהו ספר היסטוריה – אך לא במובן הרגיל של המושג. הרבה יותר מכפי שהוא מתעד את אירועי ארבעים שנות המדבר, הוא מלמדנו את משמעות מציאת הכיוון ואבדן הכיוון בְּמִדבַּר הזמַן. לקחיו תקפים גם כיום. אלוהים יכול להצילנו מיד אויבינו, אך מידינו שלנו יכולים להצילנו רק אנו עצמנו.