עם לבדד ישכון?
בין ברכותיו של בלעם לעם ישראל יש פסוקים שלדעת רבים כומסים בתוכם את תמצית ההיסטוריה היהודית:
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל? וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳?
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ:
הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. (במדבר כג, ח-ט)
עם לבדד ישכון: כך נראו פני הדברים לאורך מאות רבות של רדיפות ופוגרומים באירופה. כך נראו פני הדברים בשנות השואה. כך הם גם נראים לעתים כיום למדינת ישראל ולמגִניה בעולם. אנחנו מוצאים את עצמנו לבד. איך אפשר להבין זאת? איך אפשר לפרש את הפסוק?
בספרִי לשון עתיד1Jonathan Sacks, Future Tense: A Vision for Jews and Judaism in the Global Culture, London: Hodder and Stoughton, 2009. תיארתי את הרגע שבו תפסתי לראשונה איזה נזק עשויה לגרום הגדרה עצמית. בחג השבועות תשס״א (2001) סעדנו סעודת צהריים בירושלים. אל השולחן הסבו גם אחד מגדולי הלוחמים באנטישמיות העולמית, ארווין קוטלר (שזמן לא רב לאחר מכן נתמנה לשר המשפטים של קנדה), ודיפלומט ישראלי חשוב. דיברנו על ועידת האו״ם נגד גזענות שנועדה להתכנס בדרבן בסוף אותו קיץ.
לכולנו היו סיבות טובות להאמין שהוועידה תהיה אסון לישראל. בה, ובייחוד בוועידה המקבילה של הארגונים הלא־ממשלתיים, עמדה ישראל להיות מואשמת בחמישה חטאים חמורים נגד זכויות האדם: גזענות, אפרטהייד, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני וניסיון לרצח עם. בימי הביניים שנאו את היהודים בגלל דתם. במאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים הם היו שנואים בגלל גזעם. במאה העשרים ואחת שונאים אותם בגלל מדינת הלאום שלהם. כששוחחנו על התרחיש המתבשל בדרבן, הדיפלומט פלט אנחה ואמר, ״כך היה תמיד. אנחנו עם לבדד ישכון. זה גורלנו״.
כוונותיו היו הטובות שבטובות. את כל חייו המקצועיים הקדיש להגנה על ישראל, והוא רצה לנחם אותנו ולהרגיענו. אך בי הִבזיקה למשמע דבריו ההבנה שזו עמדה מסוכנת. אם אדם מאמין שנגזר עליו לשכון לבדד, כמעט בטוח שזה יקרה. זוהי נבואה המגשימה את עצמה. מדוע להתאמץ למצוא חברים ולרקום בריתות אם יודעים מראש שאין בכך תוחלת? אך אם כך הוא, מה פשר ברכתו של בלעם?
ראשית, יש להבין שהברכה הזו מורכבת מאוד. מנקודת מבטה של התורה, החיים לבדד אינם דבר טוב. הופעתו הראשונה של צירוף המילים ״לא טוב״ בתורה היא בפסוק ״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״ (בראשית ב, יח). הופעתו השנייה בדברי יתרו למשה, כשראה שהוא שופט את העם לבדו, ״לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה״ (שמות יח, יז). אי־אפשר לחיות לבד. אי־אפשר להנהיג לבד. לא טוב להיות לבד.
המילה ״בדד״ מופיעה בשני הקשרים נוספים, שליליים ביותר. ראשון בהם דין המצורע, ״בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״ (ויקרא יג, מו). השני הוא פתיחתה המפורסמת של מגילת החורבן, מגילת איכה, ״אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד״ (איכה א, א). במקום היחיד שמילה זו מופיעה בו בהקשר חיובי, היא מיוחסת לאלוהים – ״ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ״ (דברים לב, יב) – וזאת מסיבות אמוניות ברורות.
שנית, בלעם שאמר את הדברים הללו לא היה אוהב ישראל. מלכתחילה שכר אותו בלק לקלל את בני ישראל, ומשסיכל ה׳ את עצתו ושם בפיו דברי ברכה הוא ניסה שנית להרע לבני ישראל, הפעם בהצלחה, כאשר שכנע נשים מואביות ומדייניות לפתות את בני ישראל לזנוּת ולעבודה זרה – מעשה שהוביל למות 24 אלף מהם במגפה (ראו במדבר כה ובמדבר לא, טז). אסטרטגיה שנייה זו של בלעם – לאחר שכבר תהה על הראשונה באומרוֹ ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל? וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳?״ – היא המוכיחה את עומק איבתו כלפי ישראל. בגמרא2סנהדרין קה ע״ב. אומר רבי אבא בר כהנא שכל ברכותיו של בלעם ״חזרו לקללה״, כלומר הפכו לבסוף לקללות, לבד מיוצאת דופן אחת, ברכת ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כד, ה). כלומר, לפחות לדעתו, ״עם לבדד ישכון״ התגלגל אף הוא להיות קללה.
שלישית, בשום מקום במקרא לא נאמר שעם ישראל עתיד להיות עם שנוא. להפך, הנביאים ניבאו כי יום יבוא וכל העמים יבואו להתברך ברוחו של עם ישראל. ישעיהו ניבא כי ״בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה׳ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳, אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה׳ מִירוּשָׁלָםִ״ (ישעיהו ב, ג). זכריה חזה כי ״בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם״ (זכריה ח, כג). די בכך להטיל ספק ברעיון שהאנטישמיות היא נצחית, חשוכת מרפא וטבועה בהיסטוריה היהודית ובייעוד היהודי.
רק בספרות חז״ל מופיעות לראשונה אמירות על כך שעם ישראל שנוא. מכולן מפורסמת זו של רבי שמעון בר יוחאי, רשב״י, ״הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב״.3ספרי במדבר, בהעלותך פט; רש״י לבראשית לג, ד. להשלכות הלכתיות של המימרה ראו יהונתן אייבשיץ, ספר כרתי ופלתי, יורה דעה, סימן פח. רשב״י עצמו היה ידוע בחשדנותו הרבה כלפי ממלכת רומא, שזוהתה בפי חכמי התקופה עם ״עשו ואדום״. בגלל האשמות שהטיח כלפיה נאלץ, על פי המסופר בתלמוד, להתחבא מפני הרומאים למשך 13 שנה.4שבת לג ע״ב. עמדתו הייתה שנויה במחלוקת בקרב חכמי הדור.
אך גם מימרה זו עצמה, במקורה, נטועה בהקשר המְשנה לגמרי את משמעותה. היא מתייחסת למפגש בין יעקב לעשו לאחר שנות הפרידה הארוכות שלהם. כזכור, יעקב פחד שעשו זומם להורגו. לאחר שנקט צעדי זהירות, ולמחרת מאבקו הלילי עם המלאך, הגיע המפגש. הכתוב מסַפֵּר, ״וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ״ (בראשית לג, ד). המסורה מוסיפה נקודות מעל למילה ״וישָקהו״ – אות למשמעות מיוחדת שיש למילה. בהקשר זה באים דבריו של רבי שמעון בר יוחאי, ״הלכה היא: בידוע שעשו שונא ליעקב; אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו״.5רש״י לבראשית לג, ד. כלומר, דווקא המימרה שנהוג לצטט כדי להראות שהאנטישמיות היא טבעו של עולם מוכיחה את ההפך: במפגש המכריע, עשו לא חש שנאה כלפי יעקב. הם נפגשו, התחבקו, ונפרדו לשלום.
הנה כי כן, מקורות היהדות אינם מרמזים בשום אופן שגורלם של היהודים להישנא. האנטישמיות איננה חוק טבע וגם איננה טבועה בגנום האנושי. היא איננה רצון האל. רק ברגעים של ייאוש נורא האמינו היהודים שהיא כזו; דוגמה ידועה היא יהודה לייב פינסקר, מאבות הציונות ובעל החיבור אוטואמנציפציה משנת 1882, שכתב על שנאת היהודים כי ״כהפרעה נפשית, היא תורשתית; כמחלה המונחלת זה אלפיים שנה, היא חשוכת מרפא״.
האנטישמיות איננה חידת אין־חקר נעלָמה. היא תופעה מורכבת שעברה מוטציות, ויש לה גורמים מזוהים – חברתיים, כלכליים, פוליטיים, תרבותיים ותיאולוגיים. אפשר להילחם בה. אפשר לנצח אותה. אבל אי־אפשר לעשות זאת אם חושבים שנגזר על ״יעקב״ להיות שנוא על ״עשו״, להיות ״עם לבדד ישכון״, עם מנודה, אומה מצורעת, חייזר בזירה הבין־לאומית.
מה אפוא פירוש הביטוי ״עם לבדד ישכון״? פירושו עם המוכן לעמוד לבד אם צריך, לחיות על פי קוד מוסרי משלו, להפגין אומץ להיות שונה וללכת שלא בדרך המלך.
הרש״ר הירש הציע הסבר נאה, שביסודו הבחנה בין ״עם״ לבין ״גוי״: בין חברה לבין מדינה. שלא כאומות אחרות, ישראל הייתה חברה לפני שהייתה מדינה. היו לה חוקים לפני שהייתה לה ארץ. היא הייתה עם – קבוצה שיש לה תרבות משותפת ואתוס משותף – לפני שהייתה לגוי, ליֵשות מדינית. כפי שציינתי בספר לשון עתיד, המילה peoplehood (ובמונח העברי שהומצא למענה: עמיוּת) הופיעה לראשונה באנגלית ב־1992, ושימושיה המוקדמים נגעו כמעט כולם ליהודים. על פי פירושו של הרש״ר הירש לברכת בלעם, השוני בין היהודים לאחרים נעוץ בכך שהיהודים הם עם מובחן, כלומר קבוצה המוגדרת על ידי זיכרונות משותפים ואחריות קיבוצית, ש״איננה נחשבת עם הגויים״ מפני שהיא מסוגלת לשרוד גם בלי להיות ״גוי״, בלי מדינה, ואפילו בגלות ובפזורה. כוחו של עם ישראל טמון לא בלאומיות שלו, אלא בבניית חברה המיוסדת על הצדק ועל כבוד האדם.
במלחמה נגד האנטישמיות אפשר לנצח – אך רק אם לא יאמינו היהודים שנגזר עליהם לשכון לבדד. זוהי קללת בלעם, לא ברכת ה׳.