בלי נאמנות אין מנהיגות
האם מנהיגות היא אוסף של כישורים שעניינם היכולת לצבור כוח והשפעה ולהפעילם – או אולי יש בה גם ממד מוסרי? האם אדם רע יכול להיות מנהיג טוב? סיפורו של גיבור פרשת השבוע שלנו, הנביא האלילי בלעם, יכול להיות תשובה לכך.
כהקדמה נספר כי בידינו עדות חיצונית לכך שבלעם אכן היה קיים. בדיר־עלא שעל גדת הירדן המזרחית, במקום שנהר היבוק נשפך בו אל הירדן, התגלתה בשנת 1967 כתובת על קיר של מקדש אלילי מן המאה השמינית לפני הספירה. נזכר בה נביא ושמו בלעם בן בעור. הוא מוצג באופן התואם להפליא את דמותו שבפרשתנו. בלעם היה אפוא דמות ידועה באזור.
הצלחותיו עוררו השתאות. הוא היה וירטואוז רוחני, קוסם ומכשף, שאמאן מבוקש ועושה נפלאות. בלק אומר לו, על סמך ניסיונו האישי או לאור המוניטין שיצא לו, ״יָדַעְתִּי: אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר״ (במדבר כב, ו). חז״ל אינם מטילים בכך ספק. על הפסוק שבסוף התורה, ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה׳ פָּנִים אֶל פָּנִים״ (דברים לד, י), חז״ל אומרים דבר מרחיק לכת: ״בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור״.1ספרי שם.
מקור מדרשי נוסף אומר:
לא הניח הקב״ה דבר בעולם שלא גילה לבלעם. ומפני מה? מפני שגלוי וידוע לפניו, יתברך שמו, שעתידים כל הגויים מכחישי התורה לומר לפניו יתברך ליום הדין: ״ריבונו של עולם, אילו נתת לנו נביא כמשה, היינו מקבלים תורתך״. לפיכך נתן להם הקב״ה את בלעם שהיה מעולה בחכמתו יותר ממשה.2תנא דבי אליהו רבא, כח.
מבחינה טכנית אפוא היה בלעם בעל כל הכישורים הדרושים. ובכל זאת, פסק דינה הסופי של התורה על בלעם הוא שלילי. בפרק כה מופיע המשך אירוני לפרשת הקללות־ברכות של בלעם. בני ישראל, שאך זה הצילם הקב״ה מהקללות שבלק זמם שבלעם יקללם, הביאו על עצמם קללה כאשר נתנו לבנות מואב ומדיין, ארצותיהם של בלק ובלעם, להדיחם. ה׳ זעם עליהם. פרקים ספורים לאחר מכן, כאשר מסופר על מלחמת בני ישראל במדיינים, מיוחסת תכנית הפיתוי ההיא לבלעם: ״הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה׳ עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה׳״ (במדבר לא, טז). בלעם יזם תכנית מוצלחת להכשלת בני ישראל כפיצוי על כישלון תכנית הקללות שלו.
במקורות ישראל בלעם מצטייר כאדם ברוך כישרונות, נביא אמת, אדם שחז״ל השווהו למשה בכבודו ובעצמו – אך בו בזמן אדם רשע, שרשעתו הובילה לבסוף לנפילתו ולשם שיצא לו כעושה רע. המִשנָה אף מונה אותו עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא.3משנה, סנהדרין י, ב.
מה היה פגום בו? יש השערות רבות. אחת מהן, המועלית בתלמוד, שואבת את התשובה משמו: בלעם – אדם ״בלא עם״.4סנהדרין קה ע״א. זו הבחנה דקה. בלעם הוא איש נטול נאמנויות. שליחי בלק שבאו לבלעם לקרוא לו ביקשו בשמו: ״לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי... כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר״ (במדבר כב, ו). בלעם היה נביא להשכיר. היו לו כוחות על־טבעיים. ברכתו פעלה, וכך גם קללתו. אבל בשום מקור, לא במקרא ולא בתעודות החיצוניות, אין סימן לכך שבלעם היה נביא במובן הרוחני של המילה. שאלות של צדק, של גמול ושל טוב ורע לא הטרידו אותו כשחרץ את גורלם של אנשים. כמו רוצח שכיר בתקופות אחרות, בלעם היה זאב בודד. שירותיו הוצעו למרבה במחיר. היו לו כישורים, והוא עשה בהם שימוש קטלני. אבל לא היו לו כל מחויבות, נאמנות או שותפות ברקמה החברתית. הוא היה איש בלא עם.
משה היה ההפך מכך. הקב״ה בכבודו ובעצמו אמר עליו ״בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא״ (במדבר יב, ז). מתוסכל ככל שהיה מהתנהגותם של בני ישראל, מעולם לא נמנע מלחלות את פני ה׳ למענם. כאשר שליחותו הראשונה אל פרעה בשמם של בני ישראל גרמה להרעת מצבם, אמר לה׳: ״לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?״ (שמות ה, כב). כשבני ישראל עשו את עגל הזהב, וה׳ איים להשמיד את העם ולהתחיל מחדש עם משה, משה אמר לו: ״וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם. וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״ (שמות לב, לב). כאשר, למשמע הדין וחשבון המדכדך של המרגלים, רצו בני ישראל לשוב למצרים ואפו של הקב״ה חרה בהם, אמר לו משה: ״סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה״ (במדבר יד, יט). במרד קורח, כשה׳ איים לכלות את העדה כולה, משה התפלל אליו: ״הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?״ (במדבר טז, כב). אפילו כשאחותו מרים דיברה בו סרה ונענשה בצרעת, משה התפלל למענה: ״אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ״ (במדבר יב, יג). משה לא חדל מעולם להתפלל למען עמו, וכחומרת חטאו של העם כן מידת התעוזה בתפילתו של משה ומידת הסתכנותו בהרס יחסיו עם הקב״ה. למרות כל כישלונותיהם האיומים של בני עמו, הוא נשאר נאמן להם.
הוראתה המקובלת כיום של המילה ״אמונה״ ניתנה לה בימי הביניים. בעברית המקראית, לעומת זאת, משמעות המילה קרובה למה שאנו מציינים כיום במילים אחרות מאותו שורש: אמון, נאמנות ואמינות. האמונה היא מושג יסוד באוצר המילים של תרבות הברית. זו ציפיית יסוד מכל שותף לברית: לא לנטוש את השותף האחר גם בזמנים קשים.
יש אנשים שנתברכו בכישרונות גדולים, שִׂכליים ולפעמים אפילו רוחניים, ובכל זאת אינם מגיעים להישגים שכישרונות אלה מאפשרים להם. חסרות להם תכונות מוסריות בסיסיות: יושרה, יושר, ענווה, ומעל לכול נאמנות. את מה שהם עושים, הם עושים בצורה מבריקה; אבל לא פעם, הדבר שהם עושים הוא הדבר הלא נכון. מתוך מודעות ליכולותיהם יוצאות הדופן, הם נוטים להתנשא על אחרים. הם נכנעים לגאווה וליוהרה, ומתמכרים לאמונה שמעשיהם חומקים איכשהו מההגדרה ״פשע״. בלעם הוא הדוגמה הקלסית לאנשים כאלה. אפילו לאחר שנוכח לדעת כי אלוהים עומד לצדם של בני ישראל, הוא עדיין רקם מזימה לגרור אותם לחטא; עובדה זו ממחישה כיצד גם הגדולים שבגדולים עלולים להידרדר אל עומק השִפלות.
מי שנאמן לאחרים מגלה שאחרים נאמנים לו. מי שמפר אמונים מאבד את אמונם של אחרים בו, וסופו שהוא נותר נטול סמכות. מנהיגות בלי נאמנות איננה מנהיגות. כישורים וכישרונות אינם תחליף לאיכויות המוסריות הקורנות ממנהיג אמִתי וגורמות לאנשים ללכת אחריו. אנו הולכים אחרי מי שאנו בוטחים בו, ואנו בוטחים בו מפני שהוא פעל באופן שרכש את אמוננו. לכן משה נעשה מנהיג דגול, בעוד בלעם נותר עד סוף ימיו זאב בודד בעל רשימת כישורים נוצצת. הֱיוּ תמיד נאמנים לאנשים שאתם מנהיגים.