בין ריצת ספרינט למרתון
ארבעים יום היה משה על ההר, דיבר פה אל פה עם ה׳, קיבל ממנו את חוקיו חרותים על אבן באצבע אלוהים. ואז סיפר לו ה׳ שבני ישראל עשו עגל זהב. הוא חשב לכלותם מעל פני האדמה. זה היה המשבר הקשה ביותר בכל שנות הנדודים במדבר, ומשה נדרש למצות בו את כל כישורי המנהיגות שלו.
ראשית חוכמה הוא התפלל לה׳ שלא יכלה את העם. ה׳ הסכים. או־אז ירד מההר וראה את בני ישראל מצחקים סביב העגל. מיד שבר את הלוחות. הוא שרף את העגל, פיזר את אפרו במים ונתן לעם לשתות. ואז קרא לציבור להצטרף אליו. הלוויים נענו לקריאה, ויצאו למסע עונשין שבו נהרגו שלושת אלפים איש. לאחר מכן שב משה ועלה להר, והתפלל ארבעים יום וארבעים לילה. בסופם נשאר על ההר עם אלוהים לעוד ארבעים יום, וכתב לוחות חדשים. לבסוף ירד מההר בי׳ בתשרי ובידו הלוחות השנִיים, אות שבריתו של ה׳ עם ישראל נותרה על כנה.
זה היה מפגן מנהיגות בלתי רגיל. נועז והחלטי ברגעים מסוימים, אטי ועקשני ברגעים אחרים. משה היה צריך להתמודד עם שני הצדדים, להשפיע על בני ישראל לעשות תשובה ולשכנע את ה׳ לכפר להם על חטאם. משה היה, באותו זמן, להתגלמותו העליונה של השם ״ישראל״: שׂוֹרה עם אלוהים ועם אנשים – ויכול.
יש בזה חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן: היֹה היה פעם משה. בזכותו העם שרד. והחדשות הרעות: מה קורה כשאין משה ושכמותו? התורה עצמה אומרת, ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה׳ פָּנִים אֶל פָּנִים״ (דברים לד, י). עם הבעיה הזו מתמודדים כל אומה, תאגיד, קהילה ומשפחה. מה עושים בהיעדרה של מנהיגות הֶרואית? קל לומר ״נחשוב מה משה היה עושה״. אבל משה עשה מה שעשה משום שהוא היה מה שהיה. אנחנו איננו משה. מסיבה זו, כל קבוצת בני אדם שנגעה בה פעם הגדוּלה מתמודדת עם הבעיה כיצד להמשיך מכאן. איך תימלט קבוצה כזו מן השקיעה האורבת לה?
הפתרון נמצא בפרשת השבוע שלנו. היום שמשה ירד בו מן ההר עם הלוחות השניים התקדש ליום בן אלמוות. הוא הפך בלוח השנה ליום הכיפורים. יום זה ישחזר מדי שנה את הדרמה של התשובה והכפרה. אולם מעתה, במתכונתו הקבועה, דמות המפתח ביום זה תהיה לא משה אלא אהרן; לא הנביא אלא הכוהן הגדול.
זו הדרך להנציח מאורע מכונן: להפוך אותו לטקס קבוע. הסוציולוג מקס ובר קרא לזה ״הַשְׁגָּרָה של כריזמה״.1ראו Max Weber, Economy and Society, Berkeley: University of California Press, 1978, pp. 246 ff.. רגע של פעם־ולא־עוד נעשה לטקס שפועם־עוד־ועוד. כניסוחו של ג׳יימס מק׳גרגור ברנס ביצירתו הקלסית מנהיגות: ״המעשה המנהיגותי המוחשי שאורך חייו הוא הרב ביותר הוא יצירת מוסד – אומה, תנועה חברתית, מפלגה פוליטית, ביורוקרטיה – הממשיך לקיים מנהיגות מוסרית ולקדם שינוי חברתי חיוני גם זמן רב לאחר שהמנהיגים שיצרו אותו הלכו ואינם״.2James MacGregor Burns, Leadership, New York: Harper & Row, 1978, p. 454.
בכמה מדרשי אגדה מתוארים ניסיונותיהם של התנאים למצוא פסוק שהוא ״כלל גדול בתורה״, העיקרון המכונן שלה. במקום אחד רבי עקיבא הציע את הפסוק ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא יט, יח), ובן עזאי העדיף את הפסוק ״זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ״ (בראשית ה, א).3ספרא, קדושים ד, יב. מדרש אחר, שמקורו אבד, מציע שלוש אפשרויות, האחרונה שבהן מפתיעה במיוחד:
בן זומא אומר, מצינו פסוק כולל והוא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ וגו׳ [״ה׳ אֱלֹהֵינוּ, ה׳ אֶחָד״] (דברים ו, ד). בן ננס אומר, מצינו פסוק כולל יותר, והוא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא יט, יח). שמעון בן פזי אומר, מצינו פסוק כולל יותר והוא ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״ וגו׳ (במדבר כח, ד). עמד ר׳ פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי.4המדרש מובא במבוא לפירוש "הכותב" על עין יעקב, קובץ קטעי האגדתא בתלמוד הבבלי. מצטט אותו גם המהר״ל בנתיבות עולם, אהבת רֵע, א.
משמעות דבריו של בן פזי ברורה: כל האידיאלים הנשגבים בעולם – היותו של האדם טבוע בצלם אלוהים, האמונה באחדות האל, אהבת הזולת – נשארים על הנייר כל עוד אין הם מתורגמים להרגלים של מעשה, שמטבעם נעשים להרגלי הלב. כולנו זוכרים רגעים של תובנה או התגלות, שבהם הבנו פתאום מהי משמעות החיים, מהי גדוּלה או מהו אורח החיים שאנו רוצים לאמץ. יום, שבוע או לכל היותר שנה לאחר מכן, ההשראה מתפוגגת ונעשית זיכרון רחוק, ואנו נותרים בדיוק מה שהיינו קודם לכן.
גדולתה של היהדות היא שיש בה מקום הן לנביא הן לכוהן; לדמויות נוסכות השראה, אך גם לשגרה היום־יומית, ההלכה, הנוטלת חזונות מרוממים ומתרגמת אותם לדפוסי התנהגות, מעשים שאחריהם נמשכים הלבבות ובזכותם משתנים רגשותינו ואנו עצמנו.
אחד הקטעים המיוחדים ביותר שקראתי מימיי על היהדות ושנכתבו בידי אנשים שאינם יהודים נמצא בספרו של ויליאם ריס־מוג על מאקרו־כלכלה, השגיאה השלטת.5William Rees-Mogg, The Reigning Error: The Crisis of World Inflation, London: Hamilton, 1974, pp. 9–13. ריס־מוג (2012-1928) היה עיתונאי כלכלי בריטי שנעשה עורך הטיימס, ואשר כיהן כיושב ראש המועצה לאמנויות בבריטניה וכסגן נשיא בי־בי־סי. הוא היה קתולי מאמין.
את ספרו הוא מתחיל בשיר הלל מפתיע להלכה היהודית. הוא אף מסביר מדוע הוא עושה זאת. האינפלציה, הוא כותב, היא חולי של הגזמה ושל אבדן משמעת – חולי המתבטא במקרה הזה ביחס לכסף. המייחד את היהדות, לדבריו, הוא המערכת המשפטית שלה, ההלכה. מבקרים נוצרים תיארו אותה כיַבשושית ונוקדנית, אך הם טעו: לאמתו של דבר, ההלכה הייתה חיונית לשרידותם של היהודים, שכן היא ״סיפקה אמַת מידה שעל פיה אפשר לבחון את המעשים, קבעה חוקים להסדרת ההתנהגות, יצרה מוקד לנאמנות ושָׂמה גבולות לאנרגיות של הטבע האנושי״.
כל מקורות האנרגיה, והאנרגיה הגרעינית היא דוגמה בולטת, צריכים כלי שיכיל אותם. בלעדיו הם נעשים מסוכנים. ההלכה היהודית פעלה תמיד ככלי להכלת האנרגיה הרוחנית והמחשבתית של עם ישראל. אנרגיה זו ״לא התפוצצה או התפזרה; היא נרתמה כמקור כוח מתמשך״. לטענתו, ליהודים יש סגולה החסרה בדרך כלל במשק המודרני: מערכת של בקרה עצמית, שתאפשר למשק לפרוח בלי זינוקים וקריסות, אינפלציה ומיתון.
הדבר נכון גם באשר למנהיגות. בספרו גלגל התנופה: מטוב למצוין טוען תיאורטיקן הניהול ג׳ים קולינס שהמכנה המשותף לכל החברות העסקיות ה״מצוינות״ הוא תרבות של משמעת. בספרו מצוינים מבחירה הוא משתמש בביטוי ״מצעד 42 הקילומטרים״ לציון מאפיין נוסף של ארגונים מעולים: שהם מתכוננים למרתון, לא לריצת ספרינט. הביטחון העצמי, הוא אומר בספרו זה האחרון, ״בא לא מנאומי מוטיבציה, השראה כריזמטית, מְסיבות מורל, אופטימיות חסרת בסיס או תקווה עיוורת״.6ג׳ים קולינס, גלגל התנופה: מטוב למצוין, עברית: דורית לנדס, תל אביב: פקר, תשס״ב; Jim Collins, Great By Choice, London: Random House Business Books, 2011. הוא בא מעשיית המעשה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. חברות מצוינות מנהיגות משמעת ספציפית, שיטתית ועקבית. הן מעודדות אנשים למשמעת עצמית ולאחריות. הן נמנעות מתגובת יתר לשינוי, ויהא זה שינוי לטובה או לרעה. מבטן מופנה תמיד אל האופק הרחוק. ומעל לכול, הן אינן תלויות במנהיגים הרואיים וכריזמטיים, שכן הללו, במקרה הטוב, מרוממים את החברה לזמן־מה, אך אינם יוצקים בה את חוזק העומק הדרוש לה לשגשוג לאורך ימים.
הדוגמה הקלסית לעקרונות שניסחו ברנס, ריס־מוג וקולינס היא התמורה שהתחוללה בין פרשת כי תישא לפרשת אחרי מות; בין יום הכיפורים הראשון, בהר סיני, ליום הכיפורים השני, יום כיפורים לדורות; בין מנהיגותו ההרואית של משה לבין המשמעת הכוהנית השקטה והמצטנעת של יום תשובה וכפרה אחת לשנה.
הפיכתם של ערכים לקודים של מעשה, המעצבים מצדם את הרגלי הלב, היא לב לִבָּן של היהדות ושל המנהיגות. אל לנו לאבד את ההשראה שנסכו בנו הנביאים, אבל אסור גם לאבד את הרגלי השגרה הללו, ההופכים אידיאלים למעשים, וחלומות למציאות ממומשת.