ר' יונה ר' בא בר חיי' בשם ר' יוחנן מודה ר' יוסי בהבקר תורה שהוא מותר פי' דלא דמי ההיא דשביעית לדר' יוסי דהתם בדר' יוסי בשהפקיר בעצמו אחר שנדר אדם אוסר דבר שברשותו לכשיוציא מרשותו משא"כ בשביעית דהיא הפקר תורה חשוב ההפקר קודם וזהו כדאיתא בירושלמי בפ"ז דדמאי ובפ"ד במס' פסחים גבי הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ורבעי ועוללות לחייב בשביעית א"ר מתני' למה לית אנן פתרין לה ד"ה היא בההיא דמר ר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקירו והכא מפני שקדם הפקר להקדישו ע"כ פי' דקדם השביעית להקדש ונמצא שאין בידו להקדיש שנת השביעית וכבר נתבאר הסברא בחיבורי מגדל דוד במערכה ראשונה במס' גיטין דהוא כההיא דגרסינן במס' ב"ב דף נ"ה אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא מתקיף ר"ה ב"נ קשי בה אמימר א"כ בטלת ירושת בנו הבכור דהו"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ופי' בתוס' ז"ל דלא דמי למי שיש עליו כתובות אשה ובע"ח דשיעבוד המלך שאני דכגבוי דמי ועיי"ש לפ"ז גבי שביעית דהוי ג"כ אפקעתא דמלכא כדאיתא במס' ב"מ דף צ"ט והוי כגבוי ולא הוי מחוסר גוביינא אפילו בשנת השישית ג"כ עומד ברשות הגבוה על שנה השביעית ולא' דמי לב' שותפין דלאחד יש לו ששה שנים ולאחד יש לו שנה השביעית בחצר שאין בו דין חלוקה לזה ששה חלקים ולזה חלק שביעי דזה משמש ששה שנים וזה שנה שביעי דאז קי"ל כראב"י דיש ברירה והוי כמו נכסי לך ואחריך לפלוני דהוי לשני רק שיעבוד בעלמא משא"כ בחלק הגבוה הוי כמו אליבא דרבנן דראב"י דהוי לעולם חצי לזה וחצי לזה ותמיד עומד ברשות שני אפי' בשעה שהראשון ישמש וה"נ קאמ' הכא דאימתי ס"ל לר"י דהפקר דאח"כ אסור הנ"מ כשהפקיר הוא אח"כ דאז בא ההפקר אח"כ משא"כ בהפקר תורה דחשוב ההפקר תורה קודם ודוק: