ויקרא אל משה א' זעירא כתב מרע"ה מדעתו מענוותנותו (כדאיתא שם בבעה"ט) הנה ידוע כי מלאך אכתריאל (שם זה הובא בגמרא ברכות דף ז' ע"א יעויין שם) גמטריא "בסתר" והוא יושב בסתר עליון - ומרומז בפסוק שם עולם אתן לו אשר "לא יכרת" הוא אותיות אכתריאל חסר א' והוא גמטריא אסתר (וחז"ל דרשו פסוק זה תחת הסרפד יעלה הדס זו אסתר והי' לה' לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגילה (מגילה דף י' ע"ב) והחילוק כשהוא יושב בסתר אבל רואה ומשגיח עלינו בעינים יפות אבל אסתר היא בחינת אסתיר פני (כדאיתא בגמרא חולין אסתר מה"ת מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתר פני) ע"כ כשהיתה התשועה ע"י אסתר אמרה ואנכי תולעת ולא איש (כדאיתא במגילה דף ט"ו ע"ב שאסתר אמרה מזמור זה) אלא אשה כמבואר במדרש אבל התשועה ע"י מרע"ה הוא בחינת יושב בסתר עליון וצופה ומביט בהשגחה פרטיות - אם תצרף תיבת ויקרא עם תיבת משה גמטריא "בסתר" והיינו ויקרא אל משה פי' תצרף תיבת ויקרא אל תיבת משה אמנם הוא החזיק עצמו רק בבחינת אסתר ע"כ רצה לחסר האלף ולכתוב ויקר אל משה ויהיה גמטריא אסתר וע"כ כתב עכ"פ א' זעירא:
ויקרא אל משה במדרש רבה מביא על זה הפסוק וקרא זה אל זה וי"ל לפי מה שמתרגם יונתן בן עוזיאל וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין שהכוונה שע"י שקורא המלאך האחר הגדול ממנו נוסף לו כח לקדש את ה' ולומר קדוש וזה ומקבלין דין מן דין שמקבלין זה מזה כח לקדש את השם כך הי' קריאת ה' למשה שעי"ז נתוסף לו שפע לקבל הנבואה לכן מביא המדרש פסוק וקרא זה אל זה על ויקרא אל משה לומר שקריאת השי"ת למשה הוסיף לו כח ונתעלה עי"ז כמו שמקבלין המלאכים דין מן דין כח להקדיש ולהעריץ פני רם יושב על כסא כבוד ברוך הוא לעולם ועד:
ויקרא אלף זעירא יש לפרש הענין כי שיעור זעירא היינו שהוא פחות אחד מארבעה באות הפשוט שבאותו ספר ואותיות רבתי הם בשיעור ד' פעמים ככה של אות פשוט מאותו ספר כידוע והנה התורה נדרשת בארבעה פנים היינו פרד"ס פ"שט ר"מז ד"רוש ס"וד והנה ההפרש בפשוט בין ויקרא לויקר שויקר אינו מרמז על כ"כ גדולה והתפארות כמו ויקרא אך ע"פ דרוש ויקר הוא לשון קרי וטומאה אבל ויקרא הוא לשון חבה וקריאת מה"ש וקרא זה אל זה מתרגמינן ומקבלין דין מן דין וכן ע"ד רמז וע"ד סוד ועיין בזוהר פ' זו רמזי וסודי האלף הלז ומרע"ה לרוב ענותנותו לא רצה אלא בפשטיותו ע"כ כתב א' זעירא חסר ג' אופנים האחרים שלא להבין ממנו אלא פירש הפשוט:
ואיידי דאיירי אמרתי לפרש מה שאמר מרע"ה ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וברש"י שם זו משלי אבל הקב"ה יברך אתכם כאשר דיבר לכם (יעויין תורת משה שמות דף פ"ו ע"ב ד"ה מזה ומזה) לפי שהי' עשרת הדברות נכתבים על הלוחות י"ב פעמים וכל דבור כלול מכל העשרה דברות וכתובים באצבע אלקים כמה לקו באצבע עשר מכות ומדה טובה מרובה חמש מאות נתברכו באצבע אלקים שהלוחות היו כתובים באצבע אלהים ת"ק פעמים עשר שהוא עולה לחשבון חמשת אלפים והנה כל דבור ודבור שהוא כלול מעשר עולה ה' אלפים במדה טובה א"כ עשרת הדברות עולה חמשים אלף וי"ב פעמים שהיו עשרת הדברות נכתבים על הלוחות י"ב פעמים חמשים אלפים עולה לששים רבואות היינו שש מאות אלף ואמר בירושלמי דשקלים (דף ט"ו ע"ב יעויין שם) ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש כים של תרשיש מה הים בין כל גל וגל גלים קטנים כך בלוחות בין כל אות ואות דרושים ורמזים וסודות של תורה - נמצא זה נקרא ים התלמוד - וכמה לקו במצרים עשר מכות ועל הים חמשים ומאתים מכות ה"ה הכא בברכה אם בעצם הלוחות עולה לת"ר אלף יש בים התלמוד ר"ן פעמים ת"ר אלף וגם ישנו ד' אופנים פרד"ס ולכן כל אות משוער בארבעה ארבעה פעמים ר"ן עולה אלף פעמים ת"ר אלף ואחז"ל בנדרים כי פלפול התורה נתנו הקב"ה למרע"ה לבד ואיהו נהג בו טובת עין ומסרה לישראל נמצא יוסף עליכם ככם אלף פעמים זו היא משלי (היינו מה שנדרש ונרמז בלוחות נוסף על הפשוט על ידי הפלפול עולה על ידי פלפול זה לאלף וזה הפלפול נתן להם משה בטובת עין משלו ודו"ק):
ויקרא וגומר לאמר פרש"י אמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא מדבר עמי ויש לעיין מאי דברי כבושין הלא דברי חנופה המה ועוד יל"ד מאי שנא דכתב הכא א' זעירא מפני ענותנותו של מרע"ה שלא רצה לכתוב ע"ע לשון חבה (רק בלא א' שהוא לשון ויקר כמו גבי נביאי אוה"ע כמש"כ ויקר אלקים אל בלעם) הלא כבר כתוב סוף פ' משפטים ויקרא אל משה באלף סתמא אלא שני מדרגות יש האחד בחינת קריאה של חיבה והשני בחינת וידבר שאינו חשוב כקריאה של חבה ושם בהר סיני קודם עגל זכו כל ישראל במתן תורה למדרגת נבואה קרא למשה בלשון חיבה לכן לא נזכר שם דיבור כלל אך אחר העגל הי' הקריאה רק בזכות משה לבדו ובשבילם הי' בחינת דבור והיינו ויקרא אל משה (לבדו) וידבר ה' אליו מאוהל מועד "דבר" אל בני ישראל והיינו דברי כיבושין בשבילכם הוא "נדבר" עמי ולא קורא והקריאה היא בשבילי לבדי וא"כ לא רצה לכתוב ויקרא רק כתב א' זעירא:
ויקרא אל משה משרע"ה כתב א' זעירא מרוב ענותנותו שלא רצה לכתוב רק ויקר כמו שכתוב גבי בלעם ויקר אלקים אל בלעם ואמר לו הקב"ה לכתוב האלף וכתבה זעירא (כ"כ בבעה"ט עיין שם) ויל"ד הלא במתן תורה כתב ויקרא ה' אל משה ויעל משה ולמה לא כתב שם אלף זעירא וי"ל דהנה יש ג' אופנים בבחינת רוח הקודש א') שמורה עליו לשון ויקר שאפילו נביאי אוה"ע משיגים בו כדכתיב גבי בלעם ויקר אלקים אל בלעם ב') שמרמז עליו לשון וידבר שכל ישראל מבינים אותו אבל לא אוה"ע רק ישראל היו מבינים ומשיגים בו ג) הוא לשון ויקרא שרק משה לבדו היה משיג באופן זה אבל ישראל לא היו משיגים באופן זה לפי שהם היו חוטאים וא"ש שקודם חטא העגל היו כל ישראל משיגים בבחינת ויקרא לכן לא הי' צריך לכתוב א' זעירא לפי שלא הי' כבוד לעצמו יותר מכל ישראל כי כולם היו במדריגה זו להשיג בחינה זו אבל עכשיו אחר חטא העגל ירדו ממדריגתם ורק משה לבדו הי' משיג הרוח הקודש בבחינה זו לפיכך כאן כתב א' זעירא:
*וידבר ה' אליו פי' רש"י לכל הדברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חיבה וכו' הכוונה היא שבכל התורה קדמה קריאה משה דבר כך וכך ולא בא אליו במקרה אלא קריאת שמו קודם וזו היא כוונת רש"י - ורמב"ן פי' אדלעיל קאי (אסוף פ' פקודי ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד מפני אשר שכן עליו הענן דרך המוסר שלא לבוא לפלטין של מלך בלא רשות לכן ויקרא אל משה ומאז הורשה לעולם לבוא ואין משה בבל יבוא - ושניהם אמת דמדלא כתיב ויקרא ה' אל משה וידבר אליו רק סתם ויקרא אל משה ולא כתב מי קרא ש"מ אין כאן מקומו אלא אדלעיל שייך ולא יכול משה לבוא עד ויקרא אליו ושוב נכנס בלא רשות כי אין משה בבל יבוא ומדלא נכתוב לעיל (בסוף פ' פקודי) סמוך ממש אצל פסוק ולא יכול משה לבוא ויקרא אל משה וכתבו כאן סמוך לוידבר ה' אליו למדנו שעל כל דיבור קדמה קריאה של חיבה נמצא האי ויקרא משמש לשני דברים קריאת רשות ליכנס וקריאת חיבה:
*וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר פי' רש"י צא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי וזה תמוה וכי זה דברי כבושין המה והלא דברי גדולה המה שבזכות ישראל זכה משה שנדבר עם השי"ת וי"ל דדברי כבושין היינו שעי"ז יוכלו להכיר כמה הי' גדול חטא העגל שע"י שנעשו בעלי תשובה הגיע למדריגה גדולה הזאת שזכה משה שנדבר עמו השי"ת בזכותם:
לאמר פי' רש"י אמור להם דברי כיבושין בשבילכם הוא נדבר עמי ומקשים הלא אין אלו אלא דברי חנופה והנה נתעוררו חז"ל כי לא נזכר במקרא אצל הקרבנות אהרן רק בני אהרן לבד חוץ במנחה כתיב ואכלו אותה אהרן ובניו ובפ' צו בתרומת הדשן הוזכר אהרן - והנה ענין הקרבנות עם שהיא סוד עמוק וחק מחוקי התורה מ"מ השכילו מעצמן אדה"ר קין והבל והאבות ומרע"ה עצמו כבר הקריב זבחים קודם מתן תורה ואפי' יתרו הקריב וא"כ לא הי' צריך הקב"ה לדבר כ"כ פרשיות עם מרע"ה בעניני הקרבנות (רק לאמרן בקצירת אומר) אך משום שעפ"י פשטיות הענין לית מוחא דסביל להבין האוכל בשר אבירים ורק הגדולים הבאים בסודי התורה והקב"ה בחסדו רצה לקבל קרבנות מכל ישראל וא"א למרע"ה להבינם לכל העם הזה שאינו כדאי ליכנס בסודות ע"כ הוצרך הקב"ה לדבר אל משה ענין הקרבנות לומר להם בשם ה' והיינו דברי כיבושין בשבילכם הוא נדבר עמי כל הפרשיות הללו כי לדידי לא הי' צריך וע"כ לא נזכר אהרן כי אין כבודו שיצטרך הוא ללומדו סוד הקרבנות לבד המנחה שלא השיגו אבותינו (כדאיתא ברבה פ' ויקרא אמרי רבנן כל הקרבנות כולן הראה הקב"ה לאברהם חוץ מעשירית האיפה) ואאע"ה בין הבתרים לא הביא מנחה ואמרו חז"ל עשירית האיפה וויתר הקב"ה משלו (רבי יודן בר סימון בשם רבי זעירא אמר הקב"ה וויתר לנו סליחה אחת משלו ואיזה זו עשירית האיפה במדרש רבה פ' ג' ) ונראה ה"ה תרומת הדשן ע"כ נזכר אהרן במנחה ובתרומת הדשן:
לאמר ברש"י אמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי רבים ראו וכן תמהו הלא הוא דברי כבוד וגדולה להם שבשבילם זכה משה שנתיחד הדיבור עמו ונלע"ד לפרש ע"פ מה דאיתא במדרש ילקוט שמעוני והובא ברש"י אם תאמר כשהי' מדבר עם משה בקול נמוך הי' מדבר וכו' לא הי' מדבר אלא בקול מתן תורה וכו' קול המתפרש בכתובים קול ה' בכח ונו' שמא תאמר ישראל היו שומעים וכו' הוא הי' שומע וכי מאחר שבקול גבוה הי' מדבר למה לא הי' שומעים וכו' עשה לו הקב"ה שביל עד שמגיע למשה ולא נשמע לכאן ולכאן עכ"ל והנה אם הי' הקול והדיבור רק לצורך משה למה שהוא צריך ולא למה שישראל צריכים א"כ אין מהראוי שישמעו בני ישראל הדיבור כי מה לדיבור הזה להם שהוא צורך משה אבל דיבור שהוא רק בשביל ישראל לצוותם במצוות ה' והדיבור בעצמו הי' בכח גדול עד שראוי הי' להשמע לכל ישראל ובכיוון עשה הקב"ה שביל שלא ישמע לכאן ולכאן שלא ישמעו ישראל הדיבור זה הוא גנאי להם והם המה דברי כיבושין הרי בשבילכם לצרככם לצוותכם הוא הדיבור עמי היינו הדיבור אלי אינו אלא לצוותכם (שכל ל"ח שנה שלא הייתם ראוים לצווי הקב"ה אליהם לא הי' הדיבור מתיחד עמי) ואעפי"כ גזר הקב"ה שאתם לא תשמעו הדיבור שהיא לצרככם הגם שהי' בכוחו הגדול שראוי לשמוע מ"מ מפני איזה נדנוד חטא אשר עוד בכם והמה דברי כבושים מעוררים לתשובה בזה:
עוד יש לפרש דברי כבושים אין פירושו כפי מה ששנינו במתניתן החכם הי' אמר לפניהם דברי כבושין פירש"י שכובשין את הלבבות להחזירם למוטב עכ"ל (תענית דף ט"ו ע"א) שמעוררים לתשובה ע"י מוסר ותוכחות עונש שאומר החכם להכניע לבבם אבל הכא במשכן כבש משה לבם לעבודת ה' י"ת ע"י דברי חבה ואהבה כדי לעורר אהבת הי"ת יותר ויותר בלבם שיעבדו אותו בכל לבבם ובכל נפשם ראו כמה גדול חבתכם שבשבילכם נדבר עמי וראוי לכם לעבוד למלך הכבוד האוהב אתכם כל כך עבודה תמה בכל לבבכם ובכל נפשכם: (מש"מ)
אדם כי יקריב מכם מכם מיותר עיין רש"י וי"ל אדם פירש"י כמו אדם הראשון שכל העולם הי' שלו ולא הקריב מן הגזל ובזה י"ל אדם אם תרצה שיהי' המצוה כמו שקיימו אדם הראשון זה כי יקריב מכם ממש מן הגוף במצוה שבגופו בזה וודאי אין בו שום גזל: (מש"מ)
ויקרא אל משה איתא ברמב"ן דקאי אדלעיל סוף פ' פקודי ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד יראה לפמ"ש בדרוש לז' אדר דמשה הפנימי נקרא על שם ב'ש'ג'ם הוא בשר שהוא שמ"ג אורות כאור החמה דלע"ל וחצוניות שלו נקרא משה על שם מן המים משיתיהו והיינו משה משה שני פעמים וי"ל הכא דלא כתיב ויקרא ה' אל משה אלא ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וי"ל דקאי אדלעיל ולא יכול משה החצוני לבוא אל אהל מועד ויקרא משה אל משה הפנימי פי' ייחד עצמו במחשבתו הקדושה ובאורות פנימיות שלו על דרך ומקבלין דין מן דין ואז וידבר ה' אליו:
אל משה וישראל לא היו שומעים (ברש"י ובמדרש אעפ"י שהי' הקול בקול ה' בכח עשה לו הקב"ה שביל שלא ישמע לכאן ולכאן) נ"ל רצה לרמז לנו תירוץ על כניסתם של נדב ואביהו ביום ההוא ביום שקרא אל משה שהי' ביום השמיני בלי בר ובלי רשות וכן תמה רמב"ן ר"פ אחרי מה עלה על דעתם בזה י"ל שראו מרע"ה נכנס בלי רשות וחשבו עצמם שקול כמשה (כאשר באמת אמר משה לאהרן שרואה שהם גדולים ממני וממך כדאיתא ברש"י בפ' שמיני בפסוק הוא אשר דבר ה') וכיון שנכנס משה נכנסו גם הם והם לא ידעו שנקרא משה כי הם לא שמעו הקריאה אעפ"י שעמדו בצדו לא נכנס הקול לאזנם:
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וכו' יש לרמז דקיי"ל ערל אינו נכנס אלא משלח קרבנותיו וכיון שמשלח אינו סומך דאין השליח סומך והיינו אדם כי יקריב מכם קרבן פי' שיקריב תחלה קרבן מעצמו מגופו שהוא המילה אז אם מן הבהמה יקריב אותו פתח אהל מועד ולא ע"י שליח ועי"ז וסמך ידו:
ויקרא נכתב באלף זעירא הנה כתיב כי נשאתני ותשלכני - אקדים משאחז"ל על ידי חטא ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו מתו נדב ואביהוא בחנוכת המשכן (כדאיתא במדרש ויקרא פרשה כ' ועוד מן הדא ואל אצילי בני ישראל א"ר פנחס מכאן שהיו ראוין להשלחת יד וכו' דאמר ויחזו את האלקים מלמד שזנו עיניהם מן השכינה וכו' אלא מהר סיני נטלו אפופסין שלהם למיתה) י"ל על פי פשוטו כי נדב ואביהוא נכנסו בלא רשות כי למדו ממרע"ה שנכנס בלא שום רשות והם היו גדולים כמרע"ה (כדאיתא ברש"י פ' שמיני פסוק סבור הייתי וכו' עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך) והם לא ידעי שמרע"ה בעצמו לא נכנס כ"א ע"י קריאה אלא שהם לא שמעו כדאיתא ברש"י משה שמע וכל ישראל לא שמעו אך היא גופא קשיא מ"ט לא זכו הגדולים ההם לשמוע בחינת קריאה לזה נאמר כשם שמצינו (במדרש רבה פ' כ') בזכות ויסתר משה פניו בשכר ויסתר משה פניו זכה לודבר ה' עם משה פנים אל פנים מהביט ותמונת ה' יביט כך המה בעון ויחזו את האלוקים שהציצו בשכינה מה שלא הי' מן הראוי ע"כ לא זכו לבחינת של משה וביאתו בקריאה ע"כ לא שמעו כשנקרא משה וחשבו שנכנס בלא רשות לכן גם המה נכנסו בלא רשות בלא קריאה ונענשו:
נקדים מה שיש לדקדק וכי הי' אפשר למרע"ה לחסר אות אחת בתורה אלא שהתורה הי' נכתבת במרומים אותיות בלתי מצורפים (כדאיתא ברמב"ן בהקדמתו על התורה) ומצינו בתורה אות אחת שהיא תיבה שלימה הלה' תגמלו זאת ה' דלהלה' היא אות אחת תיבה בפני עצמו - ה"נ כי כללות ישראל הוא רצון עליון כדכתיב כ'י ר'וצה ה" ב'עמו ר"ת בגמט' י'הי אור' ואע"פי שחטאו מכל מקום נשאר הרצון במרע"ה (כדכתיב הרף ממני וכו' ואעשה אותך לגוי גדול ודרשו חז"ל שנתקיים בו הבטחה זו לבני משה כדאיתא ברכות דף ז' ע"א אעפ"י שבעי משה רחמי עליה דמילתא מ"מ אוקמיה בזרעי' שנא' ובני משה רבו למעלה למעלה מששים רבוא כתיב הכא וכו') כי משה גמטריא רצון חסר אלף וע"כ בילדותו נתמלאה כל הבית אורה על דרך יהי אור הנ"ל וע"כ הי' רצונו לכתוב ויקרא אל משה שהמשיך אות אלף אל משה שאז יהי' גמטריא רצון ויקר לשון ויקר מקרה (רות כ' פסוק ג' וכדמפרש ר' יצחק ערמאה ז"ל שהוא כענין אנכי בדרך נחני ה') - ולא הי' רוצה לחסר אלא להרחיק כשתי תיבות ויקר א אל משה - ואמנם המדריגה הגדולה הנפלאה הזאת היא בעוה"ר מתהפכת לרועץ כשאינם ראוי' מתהפך רצון היינו האלף ונעשה פלא היא סלוקן של חכמים שנקרא הפלא ופלא (כדכתיב הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ודרשו חז"ל על סילוקן של צדיקים) ובמקום שהי' רצון אחז"ל קצף על עולמו ונטל ממנו נפשות ר"ל (מועד קטן דף כ"ה ע"ב) והיינו רמז מיתת נדב ואביהוא וע"כ לא רצה לכתוב אלף סתמא רק אלף זעירא למעט הצרה ג"כ ואין להאריך בדרוש כי עוסקים אנחנו בהספד הגאון מהו' אלעזר זצ"ל בעה"מ כמה ספרים המפורסמים והי' סגיא נהור כמה שנים וטעמו לא נמר וריחו לא פג מבקיאתו הנפלאה וחריצתו אחז"ל (ברכות דף י"ז ע"א כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי ואמרי לה מבי רבי חנינא אמרי לה הכי מחיה חיים) יתן לכם חיים ארוכים ומתוקנים י"ל כי צדיקים במיתתם הם חיים כדאיתא בגמרא (ברכות דף י"ח ע"א כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים שבמיתתן נקראו חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל) ואמנם בחייו הגשמי' אין הקב"ה מיחד שמו עליו נמצא עיקר חיותו במיתתו אמנם ברש"י (פ' ויצא פסוק מ"ב איתא) על יצחק יחד הקב"ה שמו גם בחייו הואיל והיה סגיא נהור ורמב"ן כתב בפרשת תולדות כי כך הי' לכמה צדיקים ביעקב כתיב עיני ישראל כבדו מזקן וכן כתיב גם באחי' השילוני וכתב רמב"ן שהתורה מספר ענין פלא ונס במרע"ה שלא כהתה עינו נמצא כשהקב"ה רוצה להחיות הצדיק בחייו הגשמי' שיהי' יכול ליחד שמו עליו מכהה עיניו ואז כחשיכה כאורה יאיר אור עליון עליו בחיים אך עוד יותר טוב שנזכה כמרע"ה שבחייו המאירים ייחד שמו עליו כדאמרינן (ברכות דף י"ז ע"א כי הווה מפטרי רבנן מבי רב אמי וכו' הוו אמרי ליה) עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי עולם הבא ומשום הכי בלידת מרע"ה נתמלא הבית אורה להורות נתן שלא יצטרך לכהיית עינים כי לעולם לא כהתה עיניו הגשמיי' ולא הרוחני' - ואנו מתפללים שככה נזכה לחיים "טובים" והיינו טוב הוא אור כדרש חז"ל ותרא אותו כי טוב הוא קאי אאורה (שנתמלא הבית כולו אורה סוטה דף י"ב ע"א) והיינו דאמרו מחייה חיים מי שמחיה את החיים המה הצדיקים בחייהם הוא יחי' אותך ויען מחיי' חיים הוא ע"י כהיית עינים ע"כ אמר יתן לכם חיים טובים פי' על דרך כי טוב שמרמז על אורה כי טוב ויהי' ארוכים ומתוקנים שייחד הקב"ה שמו עלינו בחיים - והיינו ליהודים היתה אורה זו תורה ולא הוצרכנו לחשיכה כאורה -:
עוד באה שמועה מסילוקו של הרב הגדול מהו' משה כ"ץ זצ"ל שהי' אב"ד דק"ק באסקאוויטץ, והני כהנא לא שלוחא דידן אלא שלוחא דרחמנא נינהו ע"ד שנפרש הפסוקים אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם כי אחז"ל (ברכות דף ל"ה ע"א) לה' הארץ ומלואה קודם ברכה והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה כי אעפ"י שהארץ נתן לבני אדם וכתיב כל שתה תחת רגליו צאנה ואלפים כולם וגם בהמות שדי מ"מ האדם בעצמו לא נתן לעצמו כי האדם הוא עבד ה' ושוב וכל שתה תחת רגליו אבל האדם הוא בעצמו לה' הוא נמצא לכאורה הכל לה' כי מה שקנה עבד קנה רבו דאע"ג דהכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורים אבל הכא ששייר הקב"ה לעצמו בני אדם נמצא כל אחד נעשה שיור לחבירו (ואין יוצא לחירות כדתנן במתניתן בבא בתרא דף קמ"ט ע"ב) ובזה יש לפרש מה דאמרו חז"ל (מגילה דף ט"ו ע"ב ביום ההוא יהי' ה' לעטרת צבי וכו' לשאר עמו למי שמשים עצמו כשריים להקב"ה) כשריים שהוא העבד המשויר מ"מ אין בני אדם כ"א עבדים להקב"ה ומה הואיל מה שנתן הארץ לבני אדם וצ"ל דע"כ נתן הארץ לבני אדם על מנת שאין לו ית"ש רשות בהם ותנאי זה מועיל ואם עובר העבד על תנאי וניתן לרבו רשות נתבטל המתנה והיינו הצדיק גמור מושל ביראת אלקי' (כדאיתא בשמואל ב' פרשה כ"ג פסוק ג' וברש"י שם) ואין להקב"ה רשות בלתי רצון הצדיק נמצא צדיק כזה אינו עובר על תנאי וכל שתה תחת רגליו אבל מי שאינו יכול למחות בהקב"ה כמרע"ה ותלמידיו - אותו עובר על תנאי ויש לרבו רשות וממילא בטל התנאי ואיננו שלו והנה אם ישראל צדיקים המה וכל שתה תחת רגליהם אם כן הבהמה והבקר והצאן שמקריבים משלהם הוא - אך אם קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות לא נוכל לומר שהוא קרבן משלנו כי איננו שלנו אלא של הקב"ה ובזה יש לפרש הפסוק אדם כי יקריב "מכם" מכם בעצמם ח"ו במיתת צדיקים אז איננו קרבן שלכם אלא קרבן לה' כמו של ה' אבל מן הבהמה ומן הבקר תקריבו את קרבנכם ולא של השי"ת הוא רק משלכם הוא נמצא במיתת הצדיק איננו שלוחא דידן כי לא משלנו הוא אלא שלוחא דרחמנא להביא לו את שלו אך במה יתכפר לנו לא בהקרבן עצמו אלא בהנסכים הדמעות של צער שאנו מורידין שנלקח פקדונו של הקב"ה מאתנו וחסרא גברא רבא וכהנא -:
והנה כתיב אדם כי יקריב מכם לשון רבים ואח"כ כתיב אם עולה קרבנו הכל לשון יחיד ומורי ז"ל בהפלאה כתב כי היחיד שעשה תשובה רבים מתכפרים על ידו כמה שאמרו חז"ל על פסוק ארפא משובתם אהבם נדבה ארפא משובתם של כל העולם על אהבם נדבה של יחיד (יומא דף פ"ו ע"ב תניא ר"מ אומר גדולה תשובה שאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו שנאמר ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו מהם לא נאמר אלא ממנו ברש"י שם ארפא משובתם של רבים כי שב אפי מן היחיד) והסביר מורי זצ"ל דע"י שרוצה הקב"ה לכפר לבעל תשובה ועדיין נשאר על העולם עון הערבות של אותו חטא וממילא נשאר גם עליו ערבא דערבא והקב"ה רוצה לכפר לו בתשובתו לגמרי ע"כ מכפר על כל העולם גם כן ולפי האמור א"כ זהו בשארי קרבנות אבל עולה דבא לכפר על הרהור עבירה העולה על רוחכם (כדאיתא במדרש ילקוט ויקרא רמז תע"ט תניא רשב"י אין העולה באה אלא על הרהור הלב רבי לוי אמר מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם). ועל הנסתרות לא נתערבו זה בזה (עדיין רק בירדן קבלו עליהן ערבות על הנסתרות כדאיתא בתוספות סוטה דף ל"ד ע"א בד"ה עודם בשם הירושלמי) א"כ אינו מכפר אלא עליו ולא על כל העולם ע"כ לא כתב בעולה לשון רבים:
ואמרו במדרש (ילקוט רמז תתרנ"ו וכו') כשאמרה אסתר וצומו עלי ענה מרדכי ואמר לאסתר איני יכול לבטל וכו' ואת אמרת אגזור תענית בי"ד ובט"ו ובט"ז שלחה לו אתה הוא זקנן של ישראל אם אין ישראל בעולם מה המצות יפים אם אין ישראל למה תורה ויש לתמוה על דעתו של מרדכי וגם יל"ד מה לשון זקנן של ישראל הנה בימי יחזקאל באו הזקנים לדרוש אלקי' (יחזקאל פרשה כ' פסוק א' וב') ואמרו נהי' ככל הגוים (שם פסוק ל"ב) והשיב הקב"ה להם והעולה על רוחכם היו לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' ככל הגוים וכו' אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם ודרשו חכז"ל שיעמיד מלך קשה כהמן ויחזרו בתשובה ויש לתמוה על על זקני ישראל הם הסנהדרין ומהם נביאים צדיקים יטענו נהי' ככל הגוים לומר מודעה רבה לאורייתא ועוד כתיב לדרוש אלקי' וכי זה הוא דרישה לאלקי' וגם התשובה תמוה בחימה שפוכה אמלוך אין זה תשובה נכונה ומי יכול לדון עם מי שהתקיף ממנו אבל נ"ל כי הצדיקים הזקינים הללו ראו שפלות הדור ושאינם שומעים לקול מוריהם ולסוף יבא הוא ית"ש ויגבה חובו מן הזקנים שלא מיחו בשרים ויאמרו עליהם אם לפניך גלוי שלא יקבלו תוכחה לפניהם מי גלוי (כדאיתא בשבת דף מ"ה ע"א בארוכה יעוין שם) והנה הקב"ה רחום וחנון ארך אפים לרשעים ולבסוף גובה מן הערבים על כן באו לעקור קבלה הראשונה שבה קבלו ערבות ולכרות ברית חדשה ולהוציא אותן הרשעים מן הכלל ושלא יהא שום ערבות עליהם והיינו לדרוש ה' לכרות ברית חדשה כדי לפטור את עצמן מן הערבות והשיב הקב"ה כל זה אתם אומרים מפני שחששתם לנפשיכם שתסבלו הרע מחמת רשעתם של אלו הלא אני אמלוך עליכם ביד חזקה ע"י שאעמיד להם מלך קשה כהמן וישובו כולם אלי ועמך כולם צדיקים והנה לכאורה מרדכי לשיטתו דהחליט רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואי אפשר בשום אופן להשמיד ולהרוג ולאבד ואם כן יפה אמר למה לגזור תענית ביו"ט של פסח ולבטל המצות מפני הגזירות בחנם הלא בלאו"ה יבוטל הגזירה אבל אסתר לשיטתה היתה מייאש את כל האומה בכללה ע"כ אמרה אם אין ישאאל אין תורה שוה כלום ואמנם מה שהי' מרדכי בטוח ברוח והצלה אע"ג שבעל חוב ית"ש יגבה חובו על כרחנו לזה הקדים מרדכי ואמר ואת ובית אביך תאבדו פי' והם יהיו מכפרים על עון הדור כדרך צדיקים נתפסים על עון הדור ורוח והצלה יעמוד ליהודים ויפה כיון מרדכי בזה אך נבר שכח כשהי' נמנה עם הזקנים שבאו לפני יחזקאל ואמרו נהי' ככל הגוים שרצו להוציא את עצמן מן הערבות הלז ונתרצה להם הקב"ה להעמיד להם מלך קשה כהמן ויחזרו בתשובה ולא יהי' שום עונש וצער בא להם להצדיקים מן הערבות וא"כ לא יהי' את ובית אביך תאבדו כדי לכפר על ישראל ורוח והצלה יעמוד ליהודים מ"מ ע"כ לעורר לבבו על זאת שלחה לו בזה הלשון זקנן של ישראל כלומר שהוא הי' בכלל זקני ישראל שהתפשרו כנ"ל א"כ אם אין ישראל מה תורה חשובה:
שם (דף ט"ו ע"א) אמר המן אתי מלא קמצא דידכו ודחי עשרת אלפים ככרא כספא דידי איתא במתניתן (מנחות פרק י"ג משנה י"א) נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמד אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון אדם דעתו לשמים והנה בהקרבנות כתיב אדם כי יקריב ובמנחה כתיב ונפש כי תקריב ואחז"ל (מדרש ילקוט רמז תמ"ב) אר"י מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש אמר הקב"ה מי דרכו להביא מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני והקשה מורי ז"ל בהפלאה דמנחת נדבה הבאה עם שמן ולבונה הי' ביוקר יותר מפרידה אחת יונה שלא באת עדיין לתחלת הציהוב (יעוין מתני' חולין פרק פ' משנה ה' תחלת הציהוב פסול בזה ובזה) והנה רמב"ם כתב בטעם הקרבנות שהוא התנגדות לעע"ז ולהפריש האדם מדרכם ור"ח כתב שטעם הקרבנות כדי להשיב האדם בתשובה ולהראות שהוא הי' ראוי להפשט וניתוח ושריפת אש להקב"ה ולקח הקב"ה ברחמיו בהמה תמורתו וברמב"ם במורה נבוכים כתב שאי אפשר לפי טעמו להסביר למה מנסכין יין על גבי המזבח והשיב לו תלמיד אחד שהוא כנגד השכל של אדם שייחד להקב"ה (כי חמרי וריחני פיקחים) ותמה אני מה יענה על קומץ מנחה שאין בו לא זה ולא זה ועל כרחך כמ"ש רמב"ן שהוא סוד מסודות התורה והוא ית"ש מעיד על עצמו שהוא ריח ניחוח לפניו ומה לנו עוד לחשוב במחשבות במקום שאין ידינו משגת הנה המן רצה ליתן עשרת אלפים ככר כסף למיחן עניין כדאיתא במפרשים ונתן אותם חלף מחצית השקל ששקלו ישראל שלקחו בעדם הקרבנות (כדאיתא בילקוט רמז תתרנ"ה אמר ליה המן כל אותן הדברים הי' בזמן שבהמ"ק קיים והי' הקב"ה רצוי להם והיו מביאים שקליהם וכו' עכשיו אני סוכם לך חשבון ס' רבוא בקע לגלגלת שהיא עשרת אלפים ככר כסף ובמדרש רבה איתא וז"ל כי נפקי ממצרים הוה שית מאה אלפין ועל כל חד וחד יהיבנא לך מאה זוזי דהיינו חמשים שקלים יעוין בתוספות מגילה ובפני יהושע שם) והנה בוודאי אי טעמן של קרבנות כמו שכתב רמב"ם ור"ח הנ"ל אפשר לעשות מצוה אחרת ששקול גם כן במהותו ואיכותו וטעמו כמו קרבן (כגון תענית שממעט חלבו ודמו ושקול יותר מן הקרבנות וגם מצינו שיכול לפדות תעניתו ע"י צדקה) ע"כ רצה המן ליתן כך לעניים חלף מחצית השקל שלקחו מהם הקרבנות אך כשראה מלא קומצא קמחא דידהו הבין שהוא סוד וענין שאי אפשר לשער ואי אפשר ליתן תמורתו וכל חפצים לא ישוו בהם ע"כ נתחרט כי ראה שטעה בדמיונו ולא יועיל עשרת אלפים כספא דידיה ואומר אני כל דברי חכמים קיימים בוודאי אין ריח ניחוח בקרבן בהמה יותר משיעור ריח ניחוח של קומץ מנחה רק לאו כל אדם זוכה לכך שיהא לריח ניחוח לפני ה' עד שיתקרב תחלה לה' וישחט בהמה וינתחה לנתחים ויתן אל לבו כך ראוי לו להיעשות וה' חס עליו וישוב בתשובה שלימה ושלא יהרהר עוד במחשבת ע"ז ופגול כי הכל לה' ואז אח"ז יקובל הנקרב מבהמתו לריח ניחוח כשיעור קומץ מהמנחה על כן "אדם" מן האדמה כי יקריב מכם קרבן לה' שירצה עצמו לה' אז תחלה מן הבהמה יקריב ויעשה ככל סדר הקרבן ואז עי"ז יתקרב אל ה' שיהי' ראוי לקבל ממנו ריח ניחוח אך "נפש" כי תקריב מי שאינו אדם אלא נפש צדיק שהוא כלו נפש הוא יקריב מיד קומצו ויהי' ריח ניחוח לה':
אמרו חז"ל (מסכת שבת דף ק"ה ע"ב) אמר רב יודא אמר רב המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו שנא ויקברו וכו' מצפון להר געש מלמד שגעש עליהם ההר להרגן לא אמר יקבר בחייו דרך קללה אלא ראוי לקוברו כי לא נאמר כן בדרך עונש אלא שכך ראוי ויפה לו כי כתיב עד שובך אל האדמה אשר ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב לא הזכיר מיתה לומר עד שתמות אלא עד שובך אל האדמה כך תיקון חטאו שישיב אל העפר כשהי' וגם בחייו יכנס לקבר כמו שעשו דור המדבר (נדאיתא בארוכה ברש"י מסכת תענית דף ל' ע"ב בד"ה יום שכלו מתי מדבר בשם הירושלמי) והוא דאין רשות לעשות כך משום שנפש האדם חלק אלוה ממעל וה' שוכן בתוך בני ישראל ואין ראוי לסלק אקונין של מלך בלא רשות וציווי המלך כמו דור המדבר וא"כ תינח אם ה' שוכן בקרבנו אבל זולת זה הי' ראוי להקבר בחייו והיינו כדאיתא במסכת שבת דף פ"ח ע"א ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהי' קבורתכם כי אם אין ה' שוכן בתוך בני ישראל ראוי לקוברו בחייו - וכבר כתבתי לעיל ר"פ ויקהל מה שאמר מרע"ה מחני נא ר"ל שהוא יהי' נתפס בעון הדור ומיאן הקב"ה ואמר לך נחה את העם הנה מלאכי ילך לפניך רמז לו אין הצדיק מכפר על הדור אלא אם כולם אדוקים על ידו ששכינה שורה בתוכם כדכתיב ויהי בישורן מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל אז הם הצדיקים בבחינת ראש שאר העם ונוטל הרב שבהם אך אם ח"ו אין בישורן מלך אלא מלאך שלוח אז אין צדיק יכול לכפר על הדור כי אין כאן התאסף עם לכן זקנים של יהושוע בן נון שנתעצלו בהספדו חשבו אין ה' שוכן בתוכם א"כ ראוי לקוברם בחייו ע"כ געש עליהם ההר להרגם:
דרשו חז"ל (מגילה דף ט"ז ע"ב ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זו יו"ט וששון זה מילה וכו') וששון זה מילה ויקר אלו תפילין יל"ד מ"ש אלו דפרט בשלמא אורה זו תורה בכללה אתי שפיר דהדר קבלוהו בימי אחשורוש (שבת דף פ"ח ע"א) ושמחו על זה ושמחה זה יו"ט שהי' אז יו"ט של פסח והתענו בימים הראשונים של פסח ובטלו מצות יו"ט (כדאיתא שם ויעבור מרדכי מלמד שעבר יום ראשון של פסח בתענית) ועתה חזרו ושמחו שמחת יו"ט אבל מ"ט פרט מילה ותפילין הנה הרא"ע פ' לך לך כתב שהערלה אין צורך שהרי כל בעלי חיים אין להם ערלה כי אם האדם וכיוצא בזה כתב במורה נבוכים שאין בו צורך פרי' ורבי' רק לתאוה יתירה - ואני אסביר דבריהם להשיב להשואלים מ"ט שינה הקב"ה הבריאה שנברא האדם עם ערלה שחופה על העטרה ואדרבא תקשי ביותר כיון שבו נפלינו האדם מן הבהמה איך נעשה עצמינו כבהמה - אבל הוא מוסר נפלא הקב"ה ברא העולם נפשות רבות וחסרונם והרבה מותרות ונותן לפעמים לאדם עושר ונכסים וכבוד הרבה והרבה ואדם שהוא טוב לפני האלקים מבין ומבחין הלא אני רואה אלפים בני אדם חיים ובריאים בלחם ובשר וכדומה בלי שארי מותרות ומכסים עצמם במלבושים להגין בעד צינים ופחים ודי להם בזה ודרים בדירה לפי המחסה להגין עליהם לבל יכם שרב ושמש ודי להם א"כ די גם לי בזה ההכרח ולא אבלבל דעתי ומחשבותי בעושר הלז מותרות המבטלים אותי מעבודת השם יתברך וחוסם תאותו וקונה בזה עוה"ב והוא העבד הנאמן העומד בנסיון ההוא והיינו רבינו הקדוש עם כל עשרו לא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה (כתובות דף ק"ד ע"א) ואמינא במה שאחז"ל (ברכות דף ז' ע"א) צדיק ורע לו צדיק בן רשע רשע וטוב לו רשע בן צדיק כי אין צדיק ורע לו כלל כי בכל הנסיונות טוב לו ופירשתי צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת צר ומצוק מצאוני תורתך שעשועי כמ"ש רמב"ם אקושית צדיק ורע לו שהצדיק אינו מרגיש כלל כי היות כל מחשבותיו לה' אינו מרגיש מאומה כמו ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה כי לא הרגיש היינו דאמר דהע"ה צדקתך צדק לעולם אין להרהר אחר מידותך ותורתך אמת שאתה משלם שכר ועונש אעפ"י שאנו רואים צדיק ורע לו איננו רע באמת כי גם אם צר ומצוק מצאוני תורתך שעשועי כמ"ש רמב"ם הנ"ל נמצא ליכא צדיק ורע לו וכן ליכא רשע וטוב לו כי לא יסתפק לו אפילו אלף אלפים כי יש לו מנה רוצה מאתים ואין אדם מת וחצי תאותו בידו אך נמצא ע"ד הרחוק שהצדיק אעפ"י שהוא צדיק גמור מ"מ גופו וטבעו ממוזג ומורגל מאבותיו הרשעים שלא היו מסתפקים במועט רק רדפו אחר המותרות ע"כ גם לו קשה לשנות טבעו ומרגיש קצת בחסרונו והיינו צדיק ורע לו היינו צדיק בן רשע וכן תמצא רשע בן צדיק שאבותיו הרגילו עצמם במדת הסתפקות על כן גם הוא טוב לו ואינו מתאוה רק שמח בחלקו ובמועט:
ועד"ז פירשתי המדרש לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא אורי בר"ה וישעי ביהכ"פ ממי אירא כי מעשה דהע"ה בבת שבע אם כי לא חטא חטא אשת איש כי כל אחד ואחד היוצא למלחמת בית דוד הי' כותב גט כריתות לאשתו (גמרא כתובות דף ט' ע"א) ולא הי' רק כמו מערופיא של אורי' ועני המהפך בחררה של הפקר שמותר גמור - מ"מ צריכים לומר שלא הי' דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה (כדאיתא בגמרא סנהדרין) אמנם מה נאמר ומה נדבר שתבע את אביגיל שהיתה אשת איש באמת והלך לאור חמימות יצר שלשה פרסאות (מגילה דף י"ד ע"ב מבוא בדמים אמר רב תרי דמים מלמד שגלתה שוקה והלך דוד לאורה ג' פרסאות ואמר לה השמיעי לי אמרה לו לא תהא זאת לך לפוקה) ולולי שהיתה מונעתו הרי הי' נכשל - אך הוא ממוזג בטבע זו כמו שאמר ובחטא יחמתני אמי וגם הי' טבעו כך מן השמים כדי לשיגיע זמן דבת שבע יעשה אותו מעשה כדי להורות תשובה לרבים ובין כך אותו חמימות שהי' לו בטבע אותו אנסו לכך והקב"ה רגלי חסידיו ישמור והעמיד לו אביגיל הצדקת שתמנעהו - והנה אדרבה מזה ראיי' ברורה כי דהע"ה טוב לפני האלקים ורק טבעו ומזגו אונסו שהרי כתיב ויהי בעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת על שחטא נגד דוד ואחז"ל אלו עשרת ימים שבין ר"ה ליהכ"פ (מסכת ר"ה דף י"ח ע"א) נמצא לפ"ז ביום הקדוש ר"ה הלך דוד לאורה של אבגיל שלשה פרסאות והיתכן לאיש כזה יעשה ה' משפט באותו יוהכ"פ שאחר אותו ר"ה אע"כ לפניו י"ת נגלו כל תעלומות צדקתו של דוד וההכרח שהכריחו לזה והשתא אם אותו מעשה לא נחשב לחטא ק"ו מעשה דבת שבע (שלא נחשוב לחטא כי באמת פנוי' הית' ודוד ידע כי פנויה היא) והיינו ה' אורי בר"ה שהלך לאור שלשה פרסאות ואפ"ה ישעי ביוהכ"פ לנקום נקמתו מנבל א"כ ממי אירא אח"ז:
נחזור להנ"ל כי זהו עיקר הנסיון בעולם שהקב"ה נותן לו הרבה מותרות והוא בוחן מה שאפשר לו להיות בלעדו ואינו נהנה ככה עשה הקב"ה ברא כל בעל חי בלי ערלה כי די בזה לקיום עולם ולאדם נתן בשר החופה הלז כדי שיכול ליהנות יותר ויותר ולהרבות תאותו והמשכיל יאמר הלא לפרי' ורבי' די בלי זה כמו שאנו רואים כל בעלי חיים בלי ערלה ולמה לי תאוה יתירה חתוך והשלך וצוה הקב"ה כל אב ימול בנו ככה כדי שהבן ילמוד מזה להשליך כל ערלות תאות מותרות ולא יהנה מן העוה"ז כי אם ההכרח וזהו וששון זה מילה לא הערלה לבד אלא חיתוך הערלה (היינו שהגיעו למדריגה להבין ולהשכיל את זאת ולעשות ככה):
ויקר אלו תפילין עוד יל"ד אומרו ויקר לשון ארמי הי"ל וכבוד ולא דמי לדלעיל וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן כי שם הוא דברי ממוכן אבל הכא סיפור מעשה הוא וברוח הקודש מ"ט הוציא תפילין בלשון ארמית הנה כתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וכו' והעיר שושן צהלה ושמחה ולא אאריך בדקדוקים נ"ל כי רמזו ברמז כי המגילה נכתבה באופן שלא יבינו או"ה כל מסתוריה - ואיתא במדרש כשבא נבוכדנאצר עם שבי ירושלים בשעת חורבן יצאו בני גלות יכני' נגדו מלובשים לבנים ובתופים ובמחולות כשמחים בהצלת המלך ותחתם היו לבושי שק ולבם נשבר ונדכה בקרבם כן מרדכי יצא מלפני המלך דייקא למראית עין המלך שמח שזכה להיות משנה לו אך תוכו בבכי על שפלות עיר ה' ירושלים עיר הקודש שכתבו עליה שטנה (כדכתיב בעזרא פרשה ד' פסוק וי"ו ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה ברש"י שם שלא לבנותבית המקדש ואנשים בצער גדול היו וכמו שאמר נחמיה למלך העיר בית קברות אבותי חריבה (נחמיה פרשה ב' פסוק ג' וגו') ולרמז זה מסיים ומרדכי יצא "מלפני המלך" יצא כן מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות היינו מלפני המלך כן יצא אבל בלבו על ירושלים הי' בוכה ומתאבל ולא הי' אפשר לכתוב זה גלוי בפירוש כדי שלא יגלה הדבר לאומות כאשר יקראו המגילה ויעורר שנאה ומדנים וע"כ מסיים גם כן והעיר שושן צהלה ושמחה כי גדול בקרבה מלכה מלך פרס ומובן אבל והעיר ירושלים בוכה ומתאבלת כי אכתי עבדי אחשורוש אנן:
וכיוצא בזה מקרא שלאחריו ליהודים היתה אורה ושמחה וששון אבל אלי' וקוץ בה הוא ויקר כאשר נבאר כי מ"ש רבי אליעזר הגדול (על מה שדרשו חז"ל כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותנא ר"א הגדול אמר אלו תפילין שבראש) אלו תפילין שבראש לאו דוקא תפילין שבראש כל איש ישראל כי באמת דבר גדול הוא שמשעבד מוחו ושכלו להשי"ת וזוכרו תמיד בין עיניו - עוד בזה יותר אם נדמה עם ה' אלו כולם כאיש אחד וראשיהם זקיניהם ת"ח הם הראש של אותו האיש שהוא האומה הכללית ותפילין על ראשם היינו שם ה' נקרא עליהם לתהלה ולתפארת כמו שהי' מרדכי בעת ההוא בוודאי וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין שבראש ההוא - אבל מה נעשה בנפול תפילין שבראש ארצה רחמנא לצלן ומנו הצדיק וע"ז כתיב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ויקר הוא בלשון הקודש יוקר וכובד משא עומס שא"א לסבול ולא לשון כבוד כאשר הוא בלשון ארמי אלא לשון יקר וקשה בעיני ה' המותה לחסידיו - והנה אז נהרג התך זה דניאל כדאיתא במדרש ומייתי תו"ס פ"ק דבבא בתרא וא"כ בשמחתם ההוא נאנחו על תפילין שבראש שנפלו ארצה והייני ויקר יקר המותה ומשום הכי נמי ויקרא אל משה באלף זעירא לקרות ג"כ ויקר כי בו מרומז מיתת צדיקים נדב ואביהו כדלעיל והיינו ויקר שמרמז על המותה לחסידיו:
ורב בניו פליגי בש"ס (מגילה דף ט"ו ע"ב) כמה הוה (חד אמר שלשים וחד אמר שבעים וחד אמר מאתים ושמונה) ומאי איכפת לרבות בבני המן הנותרים מן המומתים אבל אמרו חז"ל (סנהדרין) גדול דעה שנתנה בין ב' שמות אל דעות ה' וגדולה נקמה שניתנה בין ב' שמות הללו עצמן אל נקמות ה' והוא השם הקדוש "אל ה'" ויאר לנו אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח כי "אל ה'" גמטריא נ"ז כמו מזבח והנה אין הנקמה להרוג שונאינו אלא כדכתיב אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה ובמה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים כי מלאה הארץ דעה את ה' עד שאומות העולם כולם יכירו האמת ויתחרטו ויתרצו לקרב אל הקדושה ואנחנו נקרבם ונלמדם דעת האיך לעבוד את השם כדכתיב בישעי' וכתיב שובה ה' את שבותינו נאפיקים בנגב שאנחנו נהי' אפיקים המשקים שדה מנגב כן נשפוך מידיעתינו לאו"ה והם יתחרטו ויתלשו שערם ויכו כף על כף בצער איך תעינו וטעינו עד עכשיו - וזו יהי' לנו נקמה לומר הלא כבר אמרנו אליכם כל זה מאז ולא שמעתם עכשיו אתם מצטערים על שלא שמעתם לקולינו וזהו אז ימלא שחוק פינו בשמענו או"ה מתחרטים ואומרים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים וכעין זה מה שכתיב וחרב פיפיות בידם אינינו חרב להרוג אלא של פיות בתוכחת מוסר לעשות נקמה בגוים ומה היא הנקמה תוכחת בלאומים הויכוחים עם הלאומים עד שיודו ויבושו וזו היא הנקמה שניתן בין ב' שמות אל נקמות ה' ושוה לדעה שבין ב' שמות אל דעות ה' - והנה אותן בני המן שלא מתו נתגיירו ולמדו תורה בבני ברק כמבואר באגרת חורבן (מסכת גיטין דף נ"ז ע"ב) ע"כ נקמה של שמחה שרבים מהם מתיהדים ומתחרטים על מעשיהם מעשה אביהם כן יהפך אל העמים שפה ברורה אחת לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד במהרה בימינו אמן:
ושחט את בן הבקר אמרתי לפרש מקראי קודש במ"ש בנבואת מלאכי והיא בהפטרת תולדות והבאתם את הגזול ואת הפסח וגו' הקריבהו נא לפחתיך וגו' אליכם המצוה הזאת הכהנים וגו' בריתי היתה אתו החיים והשלום וגו' ורבים השיב מעון וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא יש לפרש דבמה שהביא הפסח מה שאין ראוי להקריב אפילו לפחה היינו משום שהי' ס"ל כהנים שלוחא דידן ואין מגיע להי"ת אלא בשעת הקרבה נתח טוב וירך ואז אינו ניכר אי הי' בעל מום או תם גם לשר ופחה מקריבין כיוצא בו וכן גזול כיון שאינו מגיע לגבוה עד אחר כל המעשים א"כ כבר קנאו הוא ע"י שינוי מעשה ע"י שחיטה והפשטה וניתוח אך האמת אינו כן כי הכהנים שלוחא דרחמנא לקבל קרבנות מידינו נמצא מביא גזול קודם שינוי מעשה וניתוח לשלוחו של גבוה וכן מביא פיסח וחולה לשלוחו של הקב"ה ולברר להם זה ע"ד הסברא שהכהנים שלוחא דרחמנא נינהו שהרי אהרן הכהן בריתי היתה אתו ורבים השיב מעון והי' גדול וחשוב היתכן שיהי' הוא שלוחינו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אע"כ מלאך ה' צבאות הוא פי' מלאך ושליח של ה' צבאות הוא ולא שלוחינו ומעתה הקריבהו נא לפחתיך כנ"ל:
אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה' ברש"י יקריב בעל כרחו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וי"ל הקרא וסתירת הדקדוקים כך הנה הדר בכפר ועוסק תמיד רק בגשמיות והוא מורגל ומוטבע בו כ"כ עד שזה כל חשקו ומגמתו ואם יאמרו לו לך עסוק בתורה ובעבודה כמו זר נחשב לו כי אינו רואה שם אף אחד אשר יעסוק בדברים האלו בתורה ועבודה אפי' רק שעה אחת רק עומדים יומם ולילה בעבודה בבית ובשדה אין לו שום רצון ונטייה לתורה ולתעודה אבל אם בוא יבא ירושלמה עיר הקודש עיר גדולה לאלקים כלילת יופי משוש כל הארץ רבתי בגוים מרבית העם בהונם ועשרם וגדולתם אשר תמוה יתמה על כל זה על גדולת העיר ואנשיה חורי ארץ ושריה בגדולתם אפי' שמץ מנהו לא ראה בכפר אשר דר בו וכעולם חדש הכל לפניו ורואה שכל אלו רק תורה ועבודה כל מגמתם ובהם יתכבדו ואם הולך מעלה מעלה בקודש לפני ה' לאוהל מועד ומשכן ורואה שם הכהנים משרתי ה' אשר כל היום כולו רק בעבודה הקדושה מגמתם ועיונם ובתורת ה' חתולתם אשר יורו הכהנים הלוים דבר חוק ומשפט לישראל ורואה הסנהדרי הגדולה עיני העדה המה אשר כל אחד ואחד דבק רק בה' כל היום והשכינה חופפת על ראשם ורואה הכהנים הלוים בבגדיהם בגדי כהונה אשר עליהם וקדושתם עליהם ובפרט קדושת מקום המקדש מלמד שהמקום גורם אז ההתפעלות כ"כ אשר רגשי לבבו יהמיון בו ולבו ככנור יהמה להתקרב לה' אלוקיו ולתורתו ולעבדתו לעבדהו בלב שלם ובנפש חפיצה ולהיות עפר תחת כפות רגלי החכמים ותלמידיהם ובני אהרן הכהנים המשוחים מורי התורה ואז קרבנו אשר יקריב לפני ה' לרצונו הוא בשמחה רבה רק עד שמגיע שמה מהכפר אשר דר בו מנעוריו וכל עיוניו ועסקיו רק בגשמיות ולא ראה דבר מכל הענינים האלו מיומו משם יביאו אותו בעל כרחו כמוכרח וכאנוס אבל כאשר יבוא אל הקודש פנימה ויראה כל אלה רגשות קודש בו אז יעשה הכל מרצונו הטוב באהבה רבה וזה אל פתח אהל מועד היינו עד פתח אוהל מועד יקריב אותו בעל כרחו אבל לרצונו הוא כאשר כבר בא לפני ה' אז הוא באמת לרצונו יהי': (מש"מ)
וזה הטעם על מה שצותה התורה לאכול מעשר שני לפני ה' בירושלם כדכתיב למען תלמד ליראה את ה' אלקיך והוא גם תכלית עליית רגל (ומזה מוסר השכל לקבל פני ת"ח לעתים מזומנים ולקבל פני רבו בכל יום מצוה הוא כדאיתא בגמרא חגיגה הובא במג"א סי' תר"ח):
אם עולה קרבנו פי' רש"י עולה מכפר על מ"ע, ועל לאו הניתק לעשה ורמב"ן מייתי דרבי שמעון בן יוחאי ס"ל דאין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב ומייתי ראיי' מבני איוב שהעלה איוב עולות מספר כלם כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם וי"ל "לרשי" אידך ס"ל כמ"ד איוב מבני נח הי' (כדאיתא בבבא בתרא דף י"ב ע"ב וי"א בימי יעקב הי' ודינה בת יעקב נשא ומסיק התם די"א סבירא להו דמבני נח הי') ונתפשים על המחשבה (כדאיתא בתוספת קידושין דף ל"ט ע"ב בד"ה מחשבה רעה ושם במראה מקום שהוא מהירושלמי פיאה) משא"כ ישראל לא צריך עולה כ"א על עשה דבישראל אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה כדאיתא שם בקידושין), ונ"ל דזה תליא בפלוגתא במס' מנחות אי מנחת מחבת מכפר על הרהור הלב ומנחת מרחשת על דיבור פה וא"כ כיון שמקריבים ציבור בכל יום שני תמידים שהמה עולות על הרהורי לבם מה זה שמיד חוזר כה"ג ומקריב חביתים על הרהורי לב אע"כ עולה לא כפרה אלא על עשה והרהורי לב לא נתכפרו ומקריב כה"ג חביתים על הרהוריו, אך למ"ד מרחשת על רחש לב ומחבת על דיבור פה אין ראי' מחביתי כה"ג:
ושחט את בן הבקר תנן בריש מסכת חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה רבינו הקדוש האירו עינים בפתחו בברכה, הכל שוחטין ע"ד הכתוב כי ירחיב ה' אלקי' את גבולך ואמרת אוכלה בשר וכו' בכל אות נפשך תאכל בשר, ואמר לקמן דף פ"ד ע"א למדה תורה דרך ארץ וכו' ופתח כאן בלשון ברכה שכל ישראל יזכו להרחבת גבול לזבוח מצאנו ומבקרו, ובשגם שרמז לנו קרא למ"ש חז"ל (פסחים דף מ"ט ע"ב) עם הארץ אסור לאכול בשר והטעם משום שאינו כדאי לשחוט בהמה ולאכלה, כי הרע מעשיו וקפח פרנסתו, משא"כ ת"ח שהבעל חי מתוקן על ידי בואו אל קרבו וזה טעם העגל שרצה הטבח למושכו לבית המטבחי' ורץ בכנפי דרבנו הקדוש וקא בכי (בבא מציעא דף פ"ה ע"א), כי לא אבה להיות למאכל בפי עם הארץ, על כן בא לחסות תחת כנפי רבינו הקדוש לומר אהי' מאכל לפיך הקדוש ורבי מרוב ענותנותו כאלו אינו כדאי יותר מהאי גברא אמר זיל לכך נוצרת והיינו דרמז לן קרא כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך בעבודה תמה ויראת הי"ת אז ואמרת אוכלה בשר ואז בכל אות נפשך תאכל בשר ורמז באוות "נפשך" כי הנפש מתאוה להשלים נפש בעלי חיים ולהתאחד עם נפש השכלי העובד ה' והארכתי בזה במקום אחר וע"כ אמר כאן הכל שוחטין כל ישראל יהי' ראוין לאותו איצטלא שיהי' כדאים וזכאים לתקן נפשות בעלי החיים לעומת זה שהתחיל בדיני שחיטה שהוא מ"מ ממדת האכזריות וע"כ סיים המסכת בשילוח הקן שהוא ממדת הרחמנות כמ"ש רמב"ן על התורה בפ' שלוח הקן, והתחיל בהכל שוחטין וסיים המסכת בלמען ייטב לך והארכת ימים, והיות עיקר השחיטה כי יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, וחרבו של הקב"ה הוא י"ו מהשם כמ"ש מג"א סי' תע"ג ס"ק כ"ט ומוטל בין שני ההי"ן של השם כזה ה'י'ו'ה ויוצא מפסוק ה'מר י'מירני ו'הי' ה'וא ע"כ פתח המסכת בה' ה'כל וסיים בה' תורה (כדמסיים רבינו הקדוש המתניתין דמס' חולין והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה ותן לחכם ויחכם עוד):
בני אהרן הכהנים וכן בכל הפרשה חוץ בביער עצים כתיב בני אהרן הכהן ולא הכהנים ע"כ לולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש וה' יסלח אם הוא שלא כהוגן ח"ו דרבותינו ז"ל פליגי אי נתכהן פנחס עד שלא הרג לזמרי או לא, וק' בעיני שיהי' פנחס משמש כלוי כל מ' שנה אבל י"ל נהי כהן גמור לא הי' לזרוק דם ולהקטיר אבל הצתת האליתא ועריכת האש הי' עושה ועובד עיי' תוס' ישנים יומא דף כ"ד ע"ב בד"ה הצתת אליתא וכו' דעל כל פנים אין זר חייב עליה וא"כ א"ש בכל העבודות כתב בני אהרן שהם כהנים לאפוקי בני אהרן שאינם כהנים כגון פנחס ובניו שלא נתכהן עדיין אבל בעצים כתיב בני אהרן הכהן דמוסב על אהרן שהוא כהן בנים שלו אפילו פנחס יבער אף על המזבח:
והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב במדרש רבה פרשה ב' איתא בבן בקר לא כתיב והקריב אלא והקטיר ובאיל כתיב והקריב (ז"ל המדרש בשור הוא אומר וכרעיו ירחץ במים והקטיר ובאיל הוא אומר ירחץ במים והקריב מה בין איל לשור וכו') ומה שתי' שם על זה אינו מובן וע"פ פשוט נ"ל כי כתיב והקריבו היינו הולכת איברים לכבש שפסול בזר (כדאיתא ברש"י בפסוק ה' בד"ה והקריבו) והנה לכאורה הולכת איברים הוא עבודה שאינו מוכרחת דישחט בצד הכבש ולא צריך הולכה אלא בבן צאן כתיב שחיטה בצפון והכבש הי' בדרום ע"כ א"א בלא הולכה מצפון לדרום ע"כ כתיב והקריבו מה שא"כ בבן בקר לא כתיב צפון אע"ג דיליף מהדדי בוי"ו מוסיף על ענין ראשון מ"מ כי היכי דלא כתיב צפונה להדיא ה"נ לא כתיב והקריבו להדיא אלא ילפי כל חד מדחברי':
צפונה לפני ה' כתיב בבן צאן ולא בבן בקר ואע"ג דילפי' מוי"ו (מדכתיב ואם מן הצאן) מוסף דגם בבן בקר טעון צפון מ"מ מדכתבו בבן צאן מרמז דבן צאן שהוא פחות מבן בקר מכפר על הרהורי הלב הצפונים וטמונים ובן בקר על עשה ול"ת הניתק לעשה דחמיר מהרהורי לב וכל חטאת הבא על השגגה דעיקר כפרתו הוא דאי לאו דהרהור בחטא לא נזדמן לו שגגה דלא יאונה לצדיק כל און ע"כ במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת:
ונפש כי תקריב פי' רש"י מי מקריב מנחה העני והקשה מורי בהפלאה הא פרידה אחת של תור או בן יונה איננו שוה כמו עשירית האיפה סלת ושמן ולבונה למנחה, ונ"ל כי המקריב בעל חי הסברא נותן נפש תחת נפשו של אדם, אבל מנחה שהוא צומח ואינינו נפש אחז"ל וויתר הקב"ה משלו (כדאיתא במדרש רבה פרק ג' רבי יודן בן סימן בשם ר' זעירא אמר הקב"ה וויתר לנו סליחה אחת משלו ואיזו זו עשירית האיפה) והעני הזה אעפ"י שהמנחה ביוקר יותר מפרידה אחת של עוף וגם אינינו נפש, אך מה לו לעשות ואין לו פרוטה לקנות פרידה אחת אך קמח סולת ושמן יש לו מלקט שכחה ופאה שלו והוא מקמץ ממאכלו ומקריבו הרי מקריב נפשו באמת שמתענה וממעט חלבו ודמו יום אחד והלבונה אחז"ל שגדל בא"י ועזים אוכלים אותו כדכתיב בהפטרת השבוע לא הוגעתיך בלבונה (ויכול ללקוט אותו מן ההפקר מן היערות ומדברות) ע"כ כתיב "נפש" במנחה:
במס' שבת פרק רבי עקיבא (דף פ"ז ע"ב) איתא ברייתא עשר עטרות נטל אותו יום שהוקם המשכן (היינו ר"ח ניסן) ואחד מהם ראשון לבריאת עולם וק' מה עטרה הלז הקב"ה צוה לכבד יום השבת שבו כלה מלאכתו ולא יום ראשון שבו התחיל מלאכתו אמנם י"ל כבר כתבתי במקום אחר יום חינוך שהוא יום שכלה מלאכת המשכן הוא התחלת העבודה במשכן וכן במעשה בראשית יום שבת קודש שבת וכלה ית"ש מלאכתו ומתחיל העולם לעבוד עבודתו ונכרי ששבת חייב מיתה רק חידוש חדשה תורה לעם קדושו שישבתו ביום מנוחתו אבל לעולם יום שבת הוא שהתחיל העולם לעבוד עבודת עצמו והיות כי מלאכת ועבודת העולם הוא לתכלית עבודת ישראל במקדש ה' ולהוריד שכינתו למטה לשכון בתוכם וזה לא נגמר עד יום הקמת המשכן ומ"מ שבת בראשית כשגמר בריאת העולם והתחיל העולם להתנהג מנהגו והוא הזמנה והכנה למשכן שעתיד להבנות וקי"ל הזמנה לדבר קדושה לכולי עלמא מילתא היא זה דעת רמב"ן א"כ יום שבת בראשית הוא הזמנה והכנה לקדושת המשכן והוא יום שמחה - אך יום א' התחלת בריאת העולם שהוא הזמנה להזמנה כטווי לאריג דמי לכולי עלמא לאו מילתא היא ע"כ אין עטרה ליום ראשון דמעשה בראשית אך ביום ההוא שנתעטר בשאר תשעה עטרות ממילא נתעטר המזמין הראשון שהוא יום א' דמעשי בראשית ונעשו עשר עטרות:
*ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח יש לפרש דהנה הרמב"ן כתב סוד נשגב בברית מלח אמנם מליחת הקרבנות י"ל הטעם הוא כפשוטו משום הקריבהו נא לפחתיך וכתיב היאכל תפל מבלי מלח אבל פת נקיי' ומשוח בשמן נאכל גם לשרים בלי מלח ומ"מ צריך מלח במנחה משום ברית אלקיך והיינו ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל "מנחתך" כי על כל קרבנך תקריב מלח משום הקריבהו נא לפחתיך אבל על מנחתך תקריב משום שהוא ברית אלקיך:
על כל קרבנך תקריב מלח וכתיב ברית מלח עולם הוא - וכן איתא בקרא פ' קרח במתנות כהונה וכן במלכות בית דוד עמ"ש בעל העקידה פ' ויקרא ולפע"ד כי טבע השמש הוא מצמיח כל פרי אמנם לבל יכם שרב וישרפו בחמימתו יצטרכו למים להגן ולהציל מחמימת השמש - אך בזרוח השמש על המים בהתמד בלי אמצעית העפר נעשה ממנו מלח כידוע ממשרפות המים אשר בימים וטבע המלח הוא להפסיד כל צמח ולהעשות ארץ מלחה ולא תשב - אך יועיל לשמירת הדברים מבלי שיסריחו הנה כי כן יובן ענין ע"ז שנאסר לעשות פסל וכל מסכה דהנה מ"מ זאת צריך ישוב מה שאמרו חז"ל פרעה וחירום עשו עצמם לע"ז (כדאיתא במדרש פרעה אמר לי יאורי ואני עשיתיני יחזקאל פ' כ"ט פסוק ג' עשיתיו לא נאמר אלא עשיתיני מלמד שעשה עצמו ע"ז ובחרום כתיב יען גבה לבך ותאמר אל אני יחזקאל כ"ח פסוק ב') וכן נבוכדנצאר צוה להסך נסכים לדניאל ועיין בעקידה במגילת אסתר גבי המן - ואין ספק שכוונתם הי' להיותן צינור מהאלקי עליון השופע ע"י האנשים האלו וא"כ מה חטאם בזה הלא גם אנו בני מאמינים אנו מאשרים הדבר הזה כי חסידינו ונביאנו המה לנו לעינים ועל ידם יושפע לנו כל טוב והם הם הצינורות עליונות ואחז"ל הרוצה לנסך יין ע"ג מזבח ימלא גרונם של ת"ח יין - והענין הוא כך כי הם אומרים עזב ה' את הארץ ואינו משגיח כלל על התחתונים כי אם על ידי מלאך ורכב והוא לא יביט בנו כלל ואומרים כי לפעמים ימצא בדור אנשים כדניאל שהם במקום הרכב והמלאך העליון ועליהם ישגיח ה' לבד ולא על זולתם כלל - ואנו אומרים בהפך מזה כי הקב"ה ית"ש לרוב ענוותנותו משגיח בשפלים כולם אך לרוע מעבדינו יפסיד לנו השגחתו כזריחת השמש על הארץ הוא מצמיח כל טוב מ"מ שורף הכל בהעדר המים המגן בעד שריפתו הנה כן רשעים נדונים בה (כדאמרו חז"ל לע"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ורשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאים בה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה מלאכי סימן ג') ע"י השגחתו ויראה מעשיהם הרעים יתהפך לרועץ ע"כ אנו צריכים למעשה הצדיקים המגינים עלינו שיהי' השגחתו עלינו לטוב ולא לרע ולכן נקרא הצדיק צל כדכתיב סר צלם (ודרשו חז"ל זה איוב שמת שהי' מגין עליהם כצל) כי הצל מגן מחום השמש וכבר פירשתי במקום אחר פי' בפסוק תורת ה' תמימה משיבת נפש שאינו כמו השמש הנזכר למעלה ואין נסתר מחמתו אלא ע"י הגנת המים אמנם התורה רפואה נאמנה ותמימה מכל צד להולכים בה באמת ואמונה - וזהו שמש ומגן ה' אלקים שהוא השמש לזרוח וגם המגן שלא יזיק כי צדיקים מתרפאים בה חן וכבוד יתן ה' חן הארת פנים כדכתיב יאר ה' פניו אליך ויחונך וכתיב יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה פי' יאר לנו פניו במסלה ומדריגה באופן שנוכל לסבול וזהו סלה לשון מסלה - וזהו חן וכבוד יתן ה' שנותן החן וגם הכבוד שהוא התורה המגינה כמים על הארת החן הנ"ל לא ימנע טוב להולכים בתמים בתורה תמימה משיבת נפש הנזכרת בפסוק הנ"ל אמנם הרשעים יצטרכו להגנת הצדיקים שיוכלו לקבל זריחת שמשו י"ת ע"כ נקראו עמי הארץ שנמשלו לארץ הנעדרת ומגדלת ע"י השמש בהגנת המים וצדיקים נקראו שמים בלולי אשומים (כדאיתא ברש"י ריש פ' בראשית שמים אש ומים) באופן הנ"ל חן וכבוד - אמנם באמרם ח"ו כי עזב ה' הארץ וזורח שמשו רק על המים לבד אם כן יהי' מלח המפסיד הכל ארץ מ'לחה ו'לא ת'שב ר"ת מות כי זה אחריתו בלי שום ספק הכרת תכרת הנפש ההוא הנה כי כן רמזו אהרן הכהן בצער מעשה העגל באמרו חג לה' מחר ופירשו בו שרמז להם הריגתם מחר בביאת משה כי הוא חג וזבח לשם ה' (כדאיתא במדרש השופך דמם של רשעים כאלו מקריב קרבנות לפני השי"ת) ואומר אני כי רמז ח'ג ל'יהוה מ'חר ר"ת הפסוק "מלח" כי מעשיהם כמעשה המלח וסופו מות ולכן סופי תיבת "הרג" שעי"ז המלח גרם הריגתם אמנם זה המלח הועיל להם להורות תשובה כידוע לכן על כל קרבנך תקריב מלח שמעשה משכן והקרבנות בא לכפר על מעשה העגל שממנו שורש התשובה (כדאמרו חז"ל במס' סנהדרין לא הי' ישראל ראוים לאותו מעשה אלא להורות תשובה) כמלח השומר שלא יסריחו הדברים שדרכם להתעפש ולכן בכהן המקריב כתיב ברית מלח בזכות אהרן שאמר ח'ג ל'ה' מ'חר אותיות מלח - וכן בדוד שהורה תשובה ליחיד (כדאיתא בסנהדרין על מעשה דבת שבע) ובזה מיושב מש"א חז"ל (גיטין דף ל"ו ע"ב) נרדי נתן ריחו ולא כתיב הסריח כידוע ואין להאריך:
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם בתרגום יונתן מפרש שכהן המשיח יחטא במה שמקריב קרבן העם שלא כראוי ונעדרה כפרתם (וז"ל אם כהנא רבא יחוב במקרביה קרבן חובת עמיה דלא כהלכתיה) והנה ע"ד הפשוט הוא פי' נכון אך חז"ל מאנו בזה ואמרו דמיירי בשגגת הוראה דאי כתרגם יונתן ע"כ צ"ל דמיירי בעבודת יוהכ"פ שאינו כשירה אלא בו דבשאר הקרבנות מה לי כהן המשיח או כהן אחר אע"כ בעבודת יוהכ"פ איירי והנה כתיב המשיח ודרשו חז"ל לרבות מרובה בבגדים אעפ"י שלא נמשח בשמן המשחה כדאיתא פ"ק דמגילה דף ט' ע"ב א"כ יהי' מוכח מזה דעבודת יהכ"פ כשירה במרובה בגדים וא"כ למה לי קרא באחרי מות אשר ילבשם תחתיו מבניו לרבות מרובה בגדים תיפק ליה מהכא אע"כ דלא כנ"ל אלא מיירי בשגגת הוראה:
אם הכהן המשיח וכו' והזה מן הדם וכו' את פני פרוכת הקודש הנה חטאות חצוניות נאכלו לכהנים והבעלים מתכפרים והפנימיות נשרפין בחוץ אחז"ל בציבור ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון משא"כ ביחיד ולא עוד אלא שתשובת הרבים מתקבלת לעילא מכל עולמות אעפ"י שהוא על דרך הנ"ל משא"כ של יחיד אפילו היא כהוגן מ"מ אינה מגעת למקום שזכות הרבים מגעת וע"כ חטאת המשיח לאשמת העם וחטאת עיני העדה דמם מגיע לפנים ממש ומ"מ בשרם אינו נאכל כי איננו בטוח בהם שמחשבתם זכה משא"כ חטאת היחיד הבשר נאכל יען כי אם אין החצוניות שלו טוב לא יתקבל (כלל) ובכל זאת אינו מגיע אלא למזברי החיצון:
כאשר עשה לפר החטאת דבר תימה היא וכי עשה פר הראשון בפועל מקרא כתיב על תנאי אם כהן המשיח יחטא ואפשר שלא יזדמן לעולם ואח"כ כתב אם מעיני העדה ישגו ועשה המשיח פר כאשר עשה לפר החטאת וכי עשה וכי חטא כלל והל"ל כאשר ציויתי בפר החטאת אבל רמז כאן ונשלמה פרים שפתינו וכ' בטוא"ח שגם פ' חטאת יאמר בכל יום ויאמר אם נתחייבתי חטאת יה"ר שיה' אמירה זו כאלו הקרבתי חטאת וקמ"ל הכא בכהן המשיח יאמר בכל יום פרשת חטאת המשיח ומעלה עליו כאלו עשאו ושוב כשיזדמן פר עיני העדה ובאותו היום כבר אמר פרשת כהן משוח יוצדק ועשה לפר הזה של עדה כאשר עשה לפר החטאת שלו באמירתו ואולי משום הכי אמר הנביא ונשלמה "פרים" שפתינו הואיל ורמז הזה מרומז בתורה בפרים הנשרפים פר כהן משוח ופר העדה ע"כ אמר קחו עמכם דברים וכו' ונשלמה פרים שפתינו:
אשם הוא אשם אשם לה' בכריתות דף כ"ה ע"א איתא במתניתן אמרו עליו על בבא בן בוטא שהי' מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יוהכ"פ יום אחד אמר המעון הזה אלו היו מניחין לי הייתי מביא אלא אומרים לי המתן עד שתכנס לבית הספק יש לפרש מה שאמרו עד שתכנס לבית הספק עפ"י מה שפרשתי בדרוש אחר מ"ט הי' רוצה להביא גם אחר יוהכ"פ (הלא יוהכ"פ מכפר על עון אשם תלוי ואין צריך להקריבה אחר יוהכ"פ כדאיתא שם במתני') ומה לשון המעון הזה י"ל כך דרפ"ק דבבא בתרא איתא שהרג הורדוס לחכמים ולא השאיר רק בבא בן בוטא ויהיב ליה עצה שיבנה בהמ"ק שהוא אורו של עולם לכפר מה שכבה אורו של עולם בהריגת חכמים ופיך הש"ס היכי יהיב עצה הא דניאל נענש על דיהיב עצה לנבוכדנצר ליתן צדקה ותירץ ש"ס שאני בהמ"ק דאי לא מלכא לא מתבניא א"נ שאני עבד דמחייב במצות והנה לע"ד לתי' הראשון דעבד כגוי א"כ חטא בבא אלא דמצות בנין בהמ"ק רבא היא ואי לא מלכא לא מתבניא וה"ל כמתענה בשבת תענית חלום שהוא מצוה ומ"מ חוזרים ונפרעים ממנו עונש עונג שבת וצריך למיתב תענית לתעניתו ה"נ דכוותא נמצא לפ"ז בכל יום ויום ע"י הקרבת הקרבנות הוסיף זכות להורדוס וכל תוספת זכות להורדוס הוא תוספת עונש לבבא ומכ"ש ביוהכ"פ שזכות הורדוס רבה ע"י כפרתן של ישראל ולעומת זה יתרבה עונש בבא ר"ל על כן ביום אחר יוהכ"פ אמר "המעון הזה" רוצה לומר במה שחטאתי במעון הזה משום כן אני רוצה להביא אשם תלוי היום אלא שלא הניחוהו חביריו ואמרו המתן עד שתכנס לבית הספק דייקא בבית שיהי' בו רק ספק חטא אבל בית הזה יש בו בודאי חטא ואין אשם תלוי מכפר על הוודאות:
וי"ל מה דאיתא בנדרים סוף פרק ט' דההוא גברא דאמר לאיתתא אייתי לי תרי בוציני אייתית ליה תרי שרגא אמר לה תבר יתהון על רישא דבבא הוה יתיב בבא בן בוטא אפתחא ודן דינא תברה יתהון על רישא דבבא בן בוטא ואמרה כן ציוני בעלי א"ל את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא וצ"ע וכי מותרת אשה לבזות חכמים לעשות רצון בעלה והיא ובעלה חייבים בכבוד חכמים אבל האמת נראה שהי' מאשימים לבבא על שהשיא עצה להורדוס לבנות בהמ"ק וראה פלא כי כתיב מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ובעו"ה מיום שנבנה בית שני ע"י כורש נסתמה הנבואה (כי חגי זכרי' מלאכי נבאו בסוף גלות בבל והאריכו עוד ימיהם בתחלת בנין בית שני והם היו סוף הנביאים ואחריהם נסתמה הנבואה ולא השתמשו רק בבת קול) ומיום שנבנה בנין מפואר ע"י הורדוס עבדא נחלקו ב"ש וב"ה ונעשה תורה כאלפים תורות והכל מפני שהי' יד גוי באמצע נמצא גרם בבא לכיבוי שני המאורי' נר תורה ונר עבודה והי' סבור בבא שמשום כך צוה הבעל לשבור שני נרות על ראשו לבזותו על זה בשתי נרות שהוא כבה ב' נרות של עולם - ונראה אי הי' נשאר עוד חכם א' שיהי' לו לבבא לקבוע ישיבה עמו ולשאת ולתת בהלכה לא הוה יהיב עצה להורדוס אך באשר לא השאיר כ"א אותו לבדו ומה שאיתא בתוס' ריש ב"ב דגם בני בתירה נשארו הם לא הי' נחשבים בערכו לכלום חזי דשכחו ולא ידעו אי פסח דוחה שבת או לא (פסחים דף ס"ו ע"א) נמצא לא הי' לא תורה ולא עבודה ע"כ נכנס לתגר הזה אבל אי הי' עוד אחד כמותו לא הוה יהיב עצה וזה שאמר שני בנים כבבא יצאו ממך ואי יהיו שנים כבבא תו לא נצטרך לעצה נבערה שהורדוס יבנה בהמ"ק:
ואם נפש כי תחטא וגו' ולא ידע ואשם ונשא עונו יל"ד מתחיל בחטא שהוא שוגג - ומסיים ונשא "עונו" שהוא מזיד גם כי תיבת ולא ידע ואשם מיותרים - ונ"ל ע"פ מה שאמרו חז"ל אומר מותר קרוב למזיד הוא (וכן הוא ברמב"ם הלכות מלכים בבן נח שאומר מותר מזיד הוא שהי' לו ללמוד) והיינו כשהי' לו ממי ללמוד ומיאן משמוע לקול השופט ע"ד ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך - וזהו נפש כי תחטא בשוגג אך השוגג הי' מצד משום ולא ידע שלא ידע הדין ונשא עונו כי הוא קרוב למזיד ולכן כתיב וא'ש'ם' רמז ו'אתה ש'נאת מ'וסר שלא השגחת ללמוד תורה שנקראת מוסר כדכתיב קחו מוסרי ואל כסף:
*והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה כן כתיב גבי שלמים ומהו על העולה ופי' רש"י דקאי על עולת תמיד ומשום שעולת תמיד קדם לכל הקרבנות ויל"ד א"כ גבי עולת עוף ומנחה נמי הו"ל למכתב כן ונ"ל על פי מה דאיתא במנחות דף כ"ב ע"ב וכי בלעי זו מזו מאי הוה מין במינו הוא עי"ש והנה הוה סד"א שלא יניח חלבי שלמים על איברי עולה דבלעי חלבי שלמים שהמה רק קדשים קלים מאיברי עולה שהמה קדשי קדשים ויורדין מקדושתן (ע"י שנתבטל העולה בשלמים במין במינן) בשלמא עולת עוף ומנחה תרוייהו קדשי קדשים המה אעפ"י דשירי מנחה נאכלים לכהנים מ"מ הקומץ שנשרף עם איברי עולה קדושה אחת להם משא"כ שלמים בעצמותן קדשים קלים הם והו"א לא יניחום על איברי עולה קמ"ל דאין עולין מבטלין זה את זה:
אשר נשיא יחטא סוף פרק מקום שנהגו עובדא דיששכר איש כפר ברקאי (שם מאי סלקא ביה וכו' מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרי מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא יששכר וכו' אמר אי גדיא יאי יסק לתמידא אמר מלכא הואיל ולא הוה ליה אימתא דמלכותא (ברש"י לא דיו שלא אמר כמותי אלא אמר ליה בלשון צחוק) ניפסקו לידי') ואיתא מאמר זה גם שלהי מס' כריתות ומסיים שם א"ר אלעזר א"ר חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' אל תקרא בניך אלא בוניך י"ל דלכאורה סברת המלך גדיא יאי דהרי חזינן כהן המשיח וכן סנהדרין מביאים פר לחטאת מפני שהם חשובים וההדיוט שעירה או כשבה והנשיא שעיר מסתמא החשוב יותר מביא קרבן החשוב יותר אם כן מדמייתי נשיא החשוב שעיר ש"מ גדיא יאי - ואמנם ליתא אלא בהיפוך והכהן שהוא צדיק גמור ונכשל לאשמת העם כפירש"י שהוא דבר נפלא איש כמוהו יחטא ע"כ צריך פר אבל גבי מלך פירש"י אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על שגגתו כי עלולים לחטוא אפי' במזיד ומכש"כ שאינם חוששין להביא כפרה על שגגתו ואם נותן על לבו להביא על שגגתו די לו בשעיר הפחות וזו הי' דעת יששכר וע"כ נתקצף המלך (וזה פירש נוסף על פי רש"י בגמרא על לא הי' לו אימתא דמלכותא היינו משום דפגע ופגם בכבודו ובכבוד המלכים שלפניו שהמה עלולים להיות חוטאים) והנה מסקנת הש"ס שניהם שווים והענין זה דהחוטא מפייס הקב"ה אמנם חטאתי אך זכור לי זכות אבות והיינו כבש כפי' רש"י פ' פנחס שהוא נגד זכות אבות או מביא שעיר לומר חטאתי אך נגד אוה"ע השעירים המרקדים אני צדיק וכן דחז"ל בפסוק נלינה בכפרים נלינה בכופרים ושני הפיוסים טובים ע"כ שניהם שווים לכפרת הדיוט אך המלך לא יוכל לבוא בזכות אבות כי כל מחמדם הי' ומלכים מחלציך יצאו כמ"ש במקום אחר מלכים כמו האבות דהע"ה וחזקי' מלך יהודא אבל מלכים החוטאים המה ומחטיאים (לא רצו האבות שיעמדו להם זכותם לאלו שחוטאים ומחטיאים אחרים) ע"כ לא יכול לפייס אלא בשעיר לומר עכ"פ איניני כמלכי או"ה וטוב אני מהם עכ"פ:
נמצא לפ"ז יששכר כיון האמת שהשעיר שהמלך מביא מורה על לא טוב אך הי' יכול לרמז זה ע"ד שלום ולומר שניהם שווים אע"ג שממילא מובן פחזותו של מלך החוטא מ"מ לא הי' נגלה כל כך כמו שהשיב הוא אמרא יאי אך הוא הי' עם הארץ ולא יוכל להשיב ע"ד שלום ואמת והיינו דמסיים אר"א א"ר חנינא כל בניך למודי ה' אפולו יששכר איש כפר ברקאי כיון האמת אלא ורב שלום בוניך אלו הי' ת"ח הי' אומרו ע"ד שלום היינו ת"ח מרבים שלום בעולם:
וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע ואשם אשם הוא אשם אשם לה' כפל הלשון מיותר וי"ל דהנה חטאת בת דנקא היינו שצריך להיות שוה מעה כסף ואשם צריך להביא בשני סלעים והוא הרבה יותר מאוד מ"א פעמים יותר ותמהו על זה המפרשים והנה תר"י במסכת ברכות כתבו שמזה מוכח שצריכים ליזהר לומר ק"ש של ערבית בצאת הככבים בבירור שוודאי לילה דהיינו שיראה שלשה ככבים קטנים כי אין אנו בקיאים בבינונים וצריך לצאת מן הספק (וכן נפסק ההלכה בשו"ע או"ח סימן כי צריכין להמתין בק"ש של לילה עד שיראו ג' ככבים קטנים) כי על ספק עבירה צריך לעשות תשובה יותר מוודאי עבירה ולכן אשם תלוי שהוא רק על ספק עבירה ביוקר מחטאת שהוא בא על הוודאי והובא ברמ"א סוף הלכות ראש השנה ויש לבאר הענין כך הנה ידוע שעל מלבוש נקי וצח אם יהא בו כתם קטן מאוד יהא ניכר מיד לעין כל לא כן בבגד מטונף ומלוכלך כולו קיא צואה אם עוד יתלכלך בכתם אחד נוסף על מה שהוא כולו מאוס ומלוכלך אינו ניכר עוד הכתם הנוסף הנה כי כן הוא גבר ירא ה' וצדיק הוא ונשמתו בגשמיותו ורוחניתו ברמ"ח אבריו שהמה כנגד המצות עשה ושס"ה גידיו שהמה כנגד הל"ת הוא נקי וטהור מכל סיג וחלאה כי לא נתלכלך נשמתו מטומאת עבירות והוא קדוש נקי טהור ואם יאכל חלילה בשוגג דבר איסור אשר טומאתו עליו ומטמטם הגוף כאשר העידה התורה אל תטמאו בכל אלה ונטמאתם בם אזי מיד ירגיש הדבר כי ירגיש בנפשו קצת בלבול בתורה ובמצות שחשקו לה' ובתורתו ולעבודתו איננו כמו שהיתה מתמול שלשום ולפי חומר האיסור ואשר טומאתו יותר עליו אשר התפעל ועשה רושם בו לפי גדלו וטומאת האיסורים ככה ירגיש יותר שלבו מטומטם ורחוק מהקב"ה ומתורתו הקדושה חלילה והנה אשם תלוי בא על מי שהי' לפניו שתי חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחת מהם ואינו יודע מה שאכל והנה אם לצדיק שנשמתו טהורה אירע מקרה בלתי טהור הלזה אזי אחר אכילתו מיד יתברר לו הספק אם אכל שומן או חלב לפי הרגש טהרת נשמתו לתורה ולתעודה וכדומה אם עודנה כמו שהי' מקדמת דנא או לא חלילה אבל איש אשר מלוכלך הוא בכל מכל ומטומטם מאוד ואירע לו כזה אזי הספק נשאר לו כאשר הי' מתחלה כי על מי שהוא כולו מטונף ומלוכלך מעבירות לא ירגיש עוד כתם נוסף ואיש כזה כאשר ירצה לשוב בתשובה באמת לא על ספק עבירה זו צריך לעשות תשובה רק על כל העבירות שעשה מאז עד עתה כי השב בתשובה צריך להיות שב על כל מה שעשה וחטא וזה כאשר ישוב והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם בת שתי סלעים וכפר הכהן על שגגתו אשר שגג מהו שגגתו אשר שגג והוא לא ידע ואשם יען שהוא לא ידע אחר אכילתו שאשם ולכן ונשא עונו (שהוא כמזיד יחשב) זה מראה שהוא האיש בעצמו אשם הוא בעצמו אשם אשם לה' הרבה פעמים מקדם ומאז ותשובתו רבה הוא ולכן הוא בת שתי שקלים וק"ל (מספר שיר מעון):
איתא במ"ר פרשה זו יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו א"ר ביבא בר אבא כיצד אדם צריך להתוודות עיוה"כ צריך לומר מודה אני כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד וכל מה שעשיתי עוד לא אעשה כמוהו וכו' הה"ד יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וכו' עכ"ל וכל המדרש תמוה דנקט שיאמר כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד כיון שאומר כל רע שעשי' פשיטא שהי' עומד בדרך רע ועוד דמאי קאמר וכל מה שעשיתי עוד לא אעשה כמוהו משמע שבענין אחר יעשה עוד עבירות ורק כמוהו לא יעשה וי"ל ע"פ מה שאמרו חכז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה מוכח שגם העבירה רק במחשבה תלוי' אם כוונת' לשמה הוי כמצוה ואז בדרך טוב עומד בעבירה זו וזה שאומר מודה אני כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד היינו שלא הי' כוונתו לשמה לעמוד בעבירה זו בדרך טוב ולחשוב לשמים רק שהי' כולו רק מעצת יצרו הרע וכמוהו לא יעשה עוד היינו עבירה שלא לשמה רק אם יהא צורך שעה יעשה עבירה לשמה וזה שמסיים הה"ד יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו היינו דרכו הרע ומחשבותיו הרעים שחשב בעבירה זו שלא לשמה (מש"מ):
איתא במדרש רבנן אמרי כל הכפרות הראה לו הקב"ה לאברהם אבינו חוץ מעשירית האיפה וחד אמר אף עשירית האיפה הראה לו וכו' ע"כ י"ל עפ"י מה דאיתא במדרש דכשאמר אברהם אבינו במה אדע נתן לו הקב"ה לבחור אחת משתים או גיהנם או שיעבוד מלכיות והוא בחר שיעבוד מלכיות והא דלא בחר עניות דאמרינן בגמ' מאן דאית לי' דקדוקי עניות אינו רואה פני גיהנם משום דזה גרע מגיהנם ובזה יש ליישב פלוגתייהו דרבנן אמרו שלא הראה לו הקב"ה כפרה דעשירית האיפה משום דזה כפרת העני והוא מה שאאע"ה לא בחר בזה ולא רצה לקבל אותו ואם יראהו שיהי' על בניו גם עניות יצטער הרבה יותר ממה שמחויב שיגיע לו הצער על דיבורו במה אדע וחד אמר דגם עשירית האיפה הראה לו משום דהעשירית האיפה מובא גם למנחת קנאות ועוד דעשירית האיפה אינו מורה רק על עניות דיחיד ומה שהוא לא בחר עניות היינו עניות דכל ישראל ח"ו דהוא גרוע טפי אבל ביחיד עני אזי הצבור מחויבים לפרנסו וטוב לו (מש"מ):
עוד במדרש הנ"ל ואל אלקינו כי ירבה לסלוח ר' זעירא אמר אף הקב"ה וויתר לנו סליחה אחת משלו ואיזו זו עשירית האיפה וכו' ע"כ י"ל דהנה אם העשיר יחטא יש ללמד עליו קצת זכות שתקפו יצרו מאד ככתוב וישמן ישורן ויבעט לכן יש לו כפרה בקרבנותיו אם שב ורפא לו אבל העני אם יחטא הי' עפ"י הסברא שלא יהא לו ח"ו כפרה משום דאיהו לא תקפו יצרו כ"כ ובקל לו לעמוד נגד יצרו ואעפי"כ חטא אך הקב"ה מרוב חסדיו ורחמיו על בריותיו ויתר גם לעני ונתן לו כפרה אחת משלו העשירית האיפה וז"ש המדרש אף הקב"ה וויתר לנו סליחה אחת משלו היינו סליחה אשר עפ"י הסברא אינו מן הדין אך הקב"ה מרוב רחמיו עשה זאת ונתן לנו סליחה זו לכפר עלינו וטוב לנו (מש"מ):