קצת מדרוש ח' טבת בב"הכנ הגדול.
ויגש אליו יהודה וגו' כי כמוך כפרעה, ברש"י חשוב אתה בעיני כמלך זה פשוטו דבר אחר כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת פרעה, ולא מצינו שהשיב יוסף שום תשובה רק מיד נתודע להם ואמר אני יוסף אחיכם, הנה ידוע מאחז"ל דמלך מצרים צריך להכיר כל הלשונות, ופרעה שלא הכיר בלשון הקודש היה בסכנה, על כן השביע את יוסף שלא יגלה את זאת, והנה עד עכשיו דבר יוסף ומליץ בינותם, ועתה נגש אליו יהודה, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני בלי מליץ כמ"ש בהפלאה, ואל יחר אפך בעבדך שאני חושב שאתה מבין לשוני והעמדת מליץ הי' ברמאות אל יחר אפך כי כמוך כפרעה צריך אתה להכיר כל הלשונות ואם אולי תאמר כל הלשונות אני מכיר חוץ מלה"ק שגם פרעה אינו מכירו, א"כ הריני הורג אותך ואת פרעה. כי אלשין עליכם אצל שרי המדינה שאינכם מכירים לשונינו, ע"כ נסתמו תשובותיו של יוסף כי לא היה לומר מבין אני מה שאתה מדבר ויהיה העמדת המליץ ענין מזויף והסתרת פנים ואינה נאה למלך, ויהי' ניכר ממנו שכל מעשיו תחבולות להרע על כן לא היה שום תשובה להשיב כ"א אני יוסף אחיכם:
אמנם בעיקרן של דברים להבין כפשוטו, שפרעה לא ידע לשון הקודש שהוא שפת ארץ עברי, וכבר כ' רמב"ן שקשה בעיניו מ"ש כי פי המדבר אליכם בלה"ק וכי מאי ראיה הוא זה, שימצאו במצרים מדברים בלשון ההוא הלא מצרים קרוב הוא ויודעים אותה ואף כי המושל ועוד קשיא מ"ט לא בקש פרעה מיוסף שילמדנו בסתר ל"הק ובאיזה חדשים יכול ללמדו הלשון ולא יהי' פרעה נכנע אצל יוסף כדי שלא יעבור שבועתו ויגלה סודו, והבט וראה בפ' כי תשא מה שנדחק רמב"ן למה אנו קוראים לשון הקודש, מה קדושה יש בה, והעלה הואיל שכל דברי קדושה הנאמרים מהקב"ה אל נביאיו לא היה אלא בו ואם כי אמת נכון הוא, מ"מ אני כמוסיף שאין לשון עבר נקרא לשון קודש:
ואקדים כתיב אל גנת אגוז ירדתי היינו לבית המדרש ד' אמות של הלכה, ומצאתי ג'נ'ת' ר"ת ג'מטרי' נ'וטריקון ת'מורה ר"ל שכל דיבור ודיבור יש בו גמטרי' היינו חשבון מספרו, כמשאח"זל נסעו מ'ז'ה מי"ב אחין, שמן משחת קודש יהי' זה לי, זה בגמטריא י"ב להורות שי"ב הין הי' שמן המשחה, (כריתות דף ה' ע"ב), בזאת יבוא אהרן, בזאת בגמטריא ת"י כימי בית ראשון (הובא גם ברש"י שם), יהי' גמטריא שלשים יום לנזירות (תענית דף י"ב ע"א) היינו גמטריאות, ונוטריקון הם ראשי וסופי תיבות כמ"ש חז"ל (שבת דף ק"ה ע"א) נצטדק ר"ת נכונים צדיקים טהורים זכים קדושים אנחנו, פחז פחזת חיבת זלית (שבת דף נ"ה ע"ב) וכדומה תמורה היינו להמיר ולהחליף אלף בא"ת ב"ש היא תי"ו ובאח"ס בט"ע כך ובאי"ק בכ"ר כך (גמרא שבת דף ק"ד ע"ב הובאו) ואחז"ל באטב"ח של ר' חיי' קורים לסהדי מנון והאריך רש"י בסוכה פ' לו"ע וכל שמות הקדושים שם של מ"ב וע"ב ושל ברכת כהנים הכל יוצא מחלופי ותמורי אותיות, והיינו ג'נ'ת' אגוז, ובעוה"ר משהעתיקו התורה יוונית לתלמי המלך ביום ח' טבת, והי' חשך ג' ימים בעולם כי החשיכו מאור עינינו, כי לא לבד שעל ידי שנמשכו אח"כ ללשונם, ונתבטלו כל הכווניות האלו הנזכרים, שא"א בשום אופן להעמיסם בלשון אחר, אך נמשכו גם אחר חכמתם היוונית, והעמיסו בתורה בפשוטי המקרא, העמיסו עלי' חכמת חיצוני' מים המרים המאררים, ועל כן יש באגוז ד' קליפות, העליונה רע ומר, ואיננו ראוי אלא לצביעה, והיא הקליפה חכמת יוונית רע ומר ואינו אלא צבוע, קליפה שניה המשמרת הפרי היא פי' הפשוט שאין מקרא יוצא מידי פשוטו (כדאיתא שבת דף מ"ג ע"א) והוא משמר תוכו ועל ידו מטלטלים הפרי, והקליפה הדקה הנאכלת עם הפרי, היא כל דרשת חז"ל להוציא מהם עיקרי המצות, דינים חוקים ומשפטים על דרך הפשט, ועיקור המאכל הוא מעשה מרכבה וסודות המצות, והיינו גנת "אגוז" והנה לשון עבר כשהוא מדבר בשפת זה, אינו יודע מכל הנ"ל אלא כמדבר ללועזים בלע"ז, אבל לשון הקודש הוא המדבר ומכוון בדיבורו במסיח לפי תומו, ויש בתוכו ובתוך תוכו כמה עניינים בגמטרי' ונוטריקון ותמורת אותיות, והמדבר הזה באופן זה הוא בעל רוח הקודש והשומע ומבין צריך ג"כ להיות בעל רה"ק, והיינו דקאמר יוסף אחר שאמר להם אותם הענינים למחיה שלחני ולשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, והם הבינו מדבריו טמון בדברי' הללו כמה תמורות וגמטריאות וכמ"ש הבעל הטורים כי פי המדבר אליכם גמטריא עגלה ערופה על כן מדהבינו כך ידעו כי ברוה"ק הוא מדבר, וידעו ג"כ כי כפיו כן לבו כי אין רוח הקודש שורה על שפת חלקות, על כן אמר כי פי המדבר אליכם בלה"ק כנ"ל, מזה תבינו כפי כן לבי ואחר שדבר יוסף עם פרעה גם בלשון עבר, שוב דבר עמו באותו לשון עצמו והראה לו שיכול לדבר דבר והמובן ממנו באופן אחר וזה אי אפשר ללמד לפרעה ולכיוצא בו וק"ל:
הנה בסוף פ' דלעיל כתו' שאמרו הננו עבדים לאדני ואמר יוסף חלילה לי, ושוב ויגש אליו יהודה הנה מתחלה נתרצה להיותם כולם עבדים ולא נגש אליו להתחנן ואחר שהתחסד יוסף ואתם עלו לשלום אל אביכם נגש אליו, גם מ"ש יוסף חלילה לי מה לשון חלילה שהרי כן הדין שיהיו כולם עבדים כדאית' במדרש אין כולם באסירה בלשון בתמיה אלא התחסד ולא רצה אלא אותו שנמצא הגביע בידו אבל מה שייך לומר חלילה, הנה כתי' אשר שליט האדם באדם לרע לו ופירשו הקדמונים לרע לו להשליט הזה הוא רע, ועד"ז אני מפרש בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי, ולבסוף המה כשלו ונפלו כי אוי להם לרשעים אם יגיע שעה לפעמים שונאי ישראל חייבים עונש לשעה ונמסרו ביד רשע סנחרב נבוכדנצר והמן, והרשע הזה שמח בגדולתו ואינו יודע כי לרע לו שלט על ישראל לפי שעה, ועד"ז אני מפרש שומר ד' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד דקשה או ה"ל למימר שומר כל אוהביו וישמיד כל הרשעים או כל אוהביו שומר וכל הרשעים ישמיד, ועכשיו משמע דמקרא נדרש לפניו ולאחריו עכ"נ אה"נ שומר ד' את כל אוהבי' וגם את כל הרשעים, כי אם ח"ו יגיע זמן שאינו שומר אוהביו כמו בימי פרעה והמן וכדומה אזי כל הרשעים ישמיד דשליט לרע לו, אבל כששומר ד' את כל אוהביו אזי גם הרשעים נשמרים, וה"נ הרשעים שזה התחבולה נעשה מעבדי יוסף הרשעים שהטמינו הגביע באמתחת בנימין לצער אותם, ואם מסתמא משמים נלחמו עמם עכ"פ אוי להם לעבדים הללו מה יהיו אשר ישלטו בבני אדם לרע לעצמם, ע"כ אמרו אלקים מצא עון עבדיך העומדים לפניך לשרתם כי לא טוב יהי' אחריתם ונהי' אנחנו כולנו עבדים לאדוני כנימוס המדינה שכולם באסירה, ויהי' רע יותר לעבדיך המתגוללי' עלינו, ואמר יוסף חלילה לי מלגרום רעה יותר לעבדי ולא אקח כולכם לעבדים כי אולי צדקתם ואז הרע על עבדי ובני ביתי תיסוב אבל אותו אשר נמצא הגביע אתו לא אוכל לפטרו בלא כלום, ע"כ חלילה לי:
הננו עבדים לאדוני, הנה אמרו ירוד ירדנו בתחלה לשבור אוכל פירש"י ירידה היא לנו, יש לדקדק ומה רצו בזה וי"ל כי הרע בתחילתו רע ומר שסופו להוסיף רע זה אחר זה ומי יודע מה יהי' בסופו, ואמנם בגמרו שכבר נתקיימה הגזירה לגמרי וקיבל עונשו טוב, ואחר העונש יהי' נקי מכל חטא ויבוא טוב, וע"כ אמרו ירוד ירדנו אנו רואים כי הפורעניות מתחיל להתגולל זה אחר זה והיינו ירוד ירדנו, כי בראשונה התחיל הירידה, באנו לשבור אוכל וזה ירידה לנו, שוב אח"כ העליל מרגלים אנחנו, ועכשיו מצאנו כסף איש בפי אמתחתו להתגולל עלינו ומה יהיה בסופו והנה האיש אשר על ביתו ניחם אותם לפי שעה שלום לכם ונתפייסו, ושוב במציאת הגביע אמרו הרי נראה לאמת מה שאמרנו מה לנו להמתין עד יבא כנהר צר, נהי' כלנו עבדים בפעם אחד ויהי' אחרית לפורעניות ויבוא טוב, ואם היה יוסף מתרצה לזה לא היו נגשים לפייס, אלא ידעו כי כבר תם עוונם ויבא ריוח והצלה מהקב"ה, אך כאשר יוסף לא רצה לקחת כולם לעבדים ע"כ נגש יהודה לפייסו על מה שלפניו עכ"פ:
ועד"ז אפשר ליישב מה דאיתא בפ"ק דר"ה דף ח"י ע"ב דר"ע דרש צום העשירי על עשרה בטבת, ור' שמעון דרש אחמשה בטבת שבאה השמועה לגולה ויום שמועה כבפניו דמי, והנה מה שאמרו הראשונים אי חל יו"ד טבת בשבת הי' מתענים בו דכתיב כתוב לך עצם היום הזה עצומו של יום, נ"ל רמז מן התורה דצער חרבן דוחה עונג שבת שהרי אחז"ל וטבח טבח והכן ערב שבת הי' והבקר אור והאנשים שלחו שבת הי' ואיך נפל על צווארי בנימין אחיו ויבך על חורבן ביהמ"ק בשבת וע"כ דוחה עונג שבת, אלא קשה מאי אולמיה דעשרה בטבת טפי מתשעה באב שאינו דוחה עונג שבת, אבל האמת כמו שכתבתי שהתחלת הצרה היא יותר רעה מגומרה כי אז תצמח ישועה וכן איתא סוף מסכתא מכות רבי עקיבא כשראה שועל יוצא מבית הקודש קדשים שחק כי אמר עתה תצמח ישועה, והנה ביום יו"ד טבת שנת ט' לצדקיהו החל הפורעניות והתגבר והולך עד תשעה באב שנת י"א, ואז נחרב הבית וכתיב תם עוונך בת ציון לא יוסיף להגלותך, והי' ראוי להיות יום שמחה כמו ששחק ר"ע בראותו שועל יוצא מבית ק"ק אך עדיין לא נגמר הפורעניות לגמרי שהרי ג' תשרי אחר זה הי' הריגת גדליהו בן אחיקם וכ' הרמב"ם בהלכות תענית כי אז נכבה גחלת ישראל לגמרי בעו"ה נמצא ט"ב איננו עדיין גמר הפורעניות, ואמנם גם ג' תשרי לא נגמרה שהרי אנשי גולה שהי' רוב ישראל וגדוליהם והחרש והמסגר אלף לא ידעו מאומה עד יום ה' טבת שנת י"א לצדקיהו הי' להם יום שמועה, וכאלו נחרב לעיניהם, וזו היתה גמר הפורעניות, ולרבי עקיבא אין לקבוע בו תענית כסברתו המובא לעיל אך בט"ב וג' תשרי שעדיין לא נגמרה לגמרי ראוי להתענות אבל לא לדחות שבת, כ"א יו"ד טבת שהוא ההתחלות הפורעניות וכמוסיף והולך ע"כ ראוי להתענות אפי' בשבת, וכבר כתבתי במקום אחר כי בעצם היום סמך מלך בבל על ירושלים והיינו שבת שנקרא עיצומו של יום, כי בעון חילול שבת סמך מלך בבל והי' בטוח שילכוד ירושלים, דכי היכי דהמענג שבת נותנים לו נחלה בלי מצרים כך המחלל שבת נותנים מצרים ומצירים בלי נחלה, ורמז הנה מיו"ד טבת שנת ט' עד ה' טבת שנת י"א הם ב' שנים חסר ד' ימים, והנה מספר הימים בשנה חסירה היא שנ"ג וב' פעמים שנ"ג עולה תש"ו ימים הסר מהם ד' ימים מחמשה בטבת עד יו"ד בטבת ישאר ימים כמספר שבת, לרמז על האמור למעלה שבעון חילול שבת נלכדה העיר ונחרב הבית:
כי כמוך כפרעה, אפשר על דרך דאמר ר' יוחנן בן זכאי לנירן שלם עליך מלכא, וא"ל חייבת קטלא דלאו מלכא אנא, א"ל איברא מלכא את דכתיב והלבנון באדיר יפול ואין לבנון אלא בהמ"ק, דכתיב ההר הטוב הזה והלבנון, ואין אדיר אלא מלך דכתיב והי' אדירו ממנו, ואם עצים ואבנים לא ימסור הקב"ה כי אם ביד אדיר ומלך מכש"כ אבני קודש בני יעקב לא ישעבדם הקב"ה כ"א ביד מלך, ואפי' עפרון נתמנה שופט כדי שלא יזדקק אאע"ה לקנות מיד הדיוט כש"כ הכא וע"כ אמר כיון שהסכימו להיות לך לעבדים, ע"כר כי כמוך כפרעה כי לא יפלו בני יעקב אלא ביד מלך על כן החליט כי כמוך כפרעה:
איש נבון וחכם, כ' רמב"ן החכם עיניו בראשו שאמר כן אולי יבחרו בו נ"ל שראה שהקדים שובע לרעב הרפואה קודם למכה ובאו"הע המכה קודם לרפואה כדכתי' מצרים נגוף ורפוא ומזה הבין שיהי' החלום לתועלתו שהוא ישראל שהרפואה קודם כדכתיב כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, ואמר בני הרבני מה"ו שמעון ני' משו"ה בפתרון לפרעה הקדים יוסף שני הרעב קודם שני השבע משום דלפרעה המכה קודם לרפואה, ונכון הוא בעזה"י:
ויגש אליו יהודה, יראה שהרחיק ממנו בכל עת שלא יתז מצנורא של ערל טמא כי נכרים מטמאים בזב מדבריהם ורוקם כרוק הזב ולא יטמאו בהבל פיו של ערל בעל ערות הארץ ועתה כי יאש יהודה את עצמו או מהעה"ב כמו שאמר וחטאתי לאבי כל הימים או ישוב בנימין ויהי' הוא עבד ליוסף תחתיו לכן ויגש אליו בקירוב ע"כ:
בי אדוני, אני בעצמי ואינני מבולבל בדעת מחמת רוגז או פחד ותחשבני כפתי וסכל מחמת בלבול הדעת לא כן הוא אלא יודע אדני כי בי אני:
במדרש זה שאמר הכתוב בני אם ערבת לרעך זה יהודה וגו' ד"א אם נמנית פרנס על הצבור נעשית ערב, תקעת לזר כפך שחטאם, של המנהיג, נוקשת באמרי פיך בהוראתך איסור והיתר ע"ש, כבר כתבתי במק"א כי בתחלה נתרצו להיות כולם עבדים ושוב כשהתחסד אשר נמצא הגביע הוא יהיה לי עבד וגו' ויגש אליו יהודה וצ"ע, אלא מתחלה התודו, אלקי' מצא עון עבדיך על חטא מכירת יוסף אך עכשיו שרצה לפטור כולם רק להחזיק בבנימן נגש אליו יהודה כי עתה ראו שאינו מחטא מכירת יוסף כ"כ במקום אחר אך עדיין ק' הא עדיין רצה יהודה להיות עבד והשבטים עלו אל אביהם ובאיזה חטא יתלה זה שנפטרו שמעון ולוי שהשליכוהו לבור ורצו להורגו ורק הוא יהיה עבד, אך כתיב ואם העלם יעלימו אם יעלימו מעט לבסוף יעלימו הרבה עד לבסוף יהיו רוצים לגדור ולא יכלו, מי שגודר גדרים הוא יכול לעמוד בפרץ אם יארע פרצה אבל מי שאינו גודר בשעתו לבסוף אינו יכול לגדור, ויהודה הוא המלך אלו גדר גדרים בתחלה לא באו לכלל זה אך שתק והעלים בתחלה, ולבסוף קשה לעמוד בפרץ ולא יכול, ודי היה לו להצילו ממיתה ולימכר לעבד נמכר, ובאשר הגדול הוא ערב בעד כל הצבור וחטאם תלוי בו ע"כ חשב יהודה כדי להתם חטא ולכלות פשע הזמין לו הקב"ה ערבות אחר במקום ערבות הלז ויפסיד עוה"ב אא"כ יהי' עבד במקום בנימן והיינו דאמר כי עבדך ערב את הנער וחטאתי לאבי כל הימים ע"כ אם הנער לא יעל הפסדתי עוה"ב וחשב יהודה כי הערבות הלז במקום ערבות הראשון במלכו על השבטי' ולא מיחה בהם והיינו דקאמר המדר' זש"ה בני אם ערבת לרעך זה יהודה אם ערבת זה גדול הדור:
*ואל יחר אפך בעבדך, פירש"י שדיבר אתו קשות ונראה שבוודאי דיבר אתו תחנונים אלא שבתוכן היו ג"כ דברים הרומזים קשות שבתחלה בעלילה באת עלינו ואם לא יקדים יהודה ואל יחר אפך בעבדך אולי לא ישים יוסף את לבו לדברים הקשים הרמוזים בם ולכך אמר ואל יחר אפך כדי להעיר אותו על זה:
ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה, ר"ל כי כל עיקר בקשתו הי' ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו, וזאת הבקשה הי' יותר בנקל לבקש מאשר על ביתו טרם בואם לפני יוסף שיאמר ליוסף שמצא הגביע באמתחת יהודה ולא בשל בנימין וממילא ישב יהודה עבד, ובנימין יעל עם אחיו אלא יען כי בקשה הלז הי' מרידה וחוצפא גדולה כאומר להדיא לא נגנב דבר אלא באתם בעלילה לקחת א' לעבדים ע"כ מה איכפת לך הזה או זה, וזה אשר על ביתו איננו אלא עבד לאדוניו ואינו יכול ולא רשאי למחול בשמוע בזיון האדון ומחויב להמיתו מיד, ע"כ נגש ליוסף ואמר אדבר דבר באזניך, היינו דיבור הנ"ל, ואל יחר אפך כי אינך עבד למלך אלא כמוך כפרעה ובידך למחול ולהחיותנו:
*ואחיו מת, פרש"י ששנה כן מפני היראה עיי"ש ונראה שרצה להוכיח לו דעכ"ח בנימין לא גנב הגביע והוא צדיק דהרי קיי"ל בתרי זימנא הוי חזקה לענין מיתה, ואמו מתה בדרך ואחיו נאבד בדרך ולכך חשש אביו לשולחו, וכיון שניצול מסכנת הדרך, ע"כח צדיק הוא, אלא שאולי יפקפק ע"ז אדרבה דלמא גם יוסף גנב ושלחו אותו ביד פשעו למקום אשר אינו נודע ובכה"ג לא הוי חזקה עיין בש"ע אע"ז לענין גרושין אשה שנתגרשה ב' פעמים ולכך אמר ואחיו מת ולא נאבד בפשיעותו והוי חזקה ואפ"ה ניצול בנימין ועכ"ח הוא צדיק וישר:
ויצא האחד מאתי ולא ראיתיו עד הנה, אמרתי בהספד של יניק וחכים, כי בן י"ח שהוא יניק וחכם קראו חכז"ל ע"פ התורה זקן, והדרת פני זקן, ובן ס' לזקנה והרי הוא בחכמתו נחשב כבן ס' אך אינו נראה לעינים אלא כבחור ילד, ואח"זל בלתי אל המן עינינו דאע"ג דטעמו במן כל הטעמים מ"מ לא ראו בעיניהם אלא מן והיינו בלתי אל המן עינינו, עיין פרק יום הכיפורים, וה"נ לא ראינו בן ס' אעפ"י שטעמנו טעמו אבל בעינינו לא ראינוהו, וכן יוסף כבן י"ח והי' בו טעם זקנים כדכתיב כי בן זקונים הוא לו ומתרגם בר חכים הוא ליה, אבל לא זכה לראותו אלא עד י"ח ולא עד ס' שנה והיינו ויצא ה'א'ח'ד' גמטריא י"ח שהי' בן י"ח שנה כשיצא מאתו, ואמרתי אך טרוף טורף יוסף וטרפה השעה במהירות ולא ראיתיו עד ה'נ'ה' גמטריא ס', ואמרתי אשר בנינו כנטיעים ר"ל נטועים בארץ ונקברים משום מגודלים בנעוריהם וכבר תיקן עולמו כזקן ושבע ימים (כמ"ש באגרת הרמב"ם אשרי מי שכלה שנותיו במהרה) ואמרתי הי' ממשפחה רם ונשא קדושי עליונים ממשפחת מגלה עמוקות ושמו עליו, יעקב קרא אלון בכות בהספידא של רבקה ופירש"י לשון בכיה כפולה, י"ל משום דאמרינן במסכת מ"ק דקטנים שאין להם שבח עצמם מספידים בכבוד משפחה לפ"ז מי שיש לו כבוד עצמו ומשפחתו מספידים אותו בשבח שניהם, וה"נ רבקה מלבד שהיתה ממלאות מקום שרה במעשים טובים ורוה"ק, עוד כבוד משפחה אשת יצחק כלת אברהם ושרה, ע"כ היה אלון בכות כפול בהספידא, וה"נ בהאי הספידא שהוא כפו' ע"כ הספדתיו אע"פ שהיום יום כפול חנוכה ור"ח ומת ביום ז' דחנוכה אחר שעברו ששה ימי חנוכה שהם נגד הימים היוצאים פי' ששים שנים שלאדם והי' כבן ס' כנ"ל:
טרף טורף יוסף ולא ראיתיו עד הנה, נראה שיעקב אבינו לא חשש שיוסף מת מדלא נראה אליו בשום פעם בחלום וע"כח סבר שנטרף בדעתו והולך שובב בין החיות כי חיה אחת ברדלס שמה שנשיכתה מטרפת דעת האדם, והיינו דאמר טרף טורף משום דלא ראיתיו עד הנה:
פני האיש, לעיל בפ' מקץ כשספרו האחי' ליעקב מה שאירע להם אמרו האיש אדוני הארץ בכל פעם ולבסוף כשדבר יהודה עם יעקב לשלוח עמו את בנימן לא הזכיר אדוני הארץ אלא האיש סתם, י"ל הטעם כי אורי' נענש כי מרד במלכות בזה על שקרא יואב אדוני בפני דוד המלך כי אסור לחלוק כבוד לתלמיד בפני רבו אא"כ פליג לי' רבי' יקרי', והנה יוסף הי' בעיניהם ערל נכרי משתרר על מצרים, ובעמדם לפניו הוכרחו לומר עבדך אבינו, אבל להזכירו בשם אדון בפני יעקב לא יתכן, אך השבטים חשבו מסתמא יעקב גם כן פליג ליה יקרא כמו שאמרו חכז"ל (מסכת מגלת דף ט"ז ע"ב) תעלא בעידנא סגיד ליה ע"כ אמרו האיש אדוני הארץ, אך אח"כ אמר יעקב למה הרעותם לי להגיד "לאיש" ולא קרא לו אדוני הארץ, אז ראו דיעקב לא פליג לי' יקרא, ע"כ לא הי' רשות ליהודה לומר לפני יעקב אדוני הארץ ולא אמר רק האיש סתם, ועתה גם בעמדו לפני יוסף ונכנע לפניו מ"מ כשספר לו איך אמר לפני אביו לא כיחש לו וסיפר לפניו כאשר קרא בפני יעקב אותו ואמר לא נוכל לראות פני האיש ולא אדוני הארץ, ורמז גם בזה כי במקומנו אבינו גדול ממך:
כי עבדך ערב את הנער, ברבה פ' נשא בזכות עבדך ערב את הנער זכה להקריב ראשון לנשיאים, נראה לפרש דלכאורה אין טוב בהקרבה ביום ראשון כי ערבה שמחתו על ידי מיתת נדב ואביהו, ואקדים מה שאחז"ל עצמותיו של יהודה היו מגולגלים בארונו מפני הנידוי שנידה עצמו כאמרו וחטאתי לך כל הימים ומשם למדו המנדה עצמו לעה"ב אין לו היתר דאל"ה היה יעקב מתיר לו, עיין בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' מ"ה והקושיא מפורסמת איך יעקב נכנס לדבר זה שאין לו התרה אפי' אם יקיים נדרו, עיין תוס' מכות דף י"א ע"ב ועיין הרא"ם פ' מקץ וזאת הברכה, וצריך לברר היכן רמיזא שנידה עצמו בשני עולמות, מדאמר וחטאתי לך כל הימים לרבות עוה"ב דלמא לרבות לימות המשיח (כדדרשינן כל ימי חייך לרבות לימות המשיח), היינו בעה"ז יתחדש זמן התיקון האמתי, אבל בעה"ב לא, וא"כ יש לו התרה, ואתי שפיר דהרי כשנולד יוסף ראה יעקב שנולד שטנו של עשו ויהי' הוא ויוסף אש להבה מבטלים כח ה"סם, וכבר נתקן עולם במלכות שדי, אך עכשיו שסבר יוסף מת, טרוף טורף והרי אמר יוסף איננו, וא"כ אין כאן ביטול שטנו, וע"כ עתיד להתחדש עולם חדש כימות המשיח שיתבטל כחו של ס"מ, וא"כ אז אמר יהודה וחטאתי לאבי כל הימים ומשמעותו לרבות ימות התיקון ולא לעה"ב, וע"כ נכנסו יעקב ויהודה לזה וסבר לכשיבוא ויצג לפניו בנימין וקיים תנאו יתיר לו נדויו, (דהרי של חכם אפילו על תנאי קיים צריך התרה) אך כשבאו ויוסף חי שטנו של עשו, אם כן אפשר שלא יצטרך עולם התיקון, וא"כ כל הימים לרבות העוה"ב וממילא תו לא הי' יכול להתיר נידויו, (צ"ל שיהודה בעצמו שידע שמכרו את יוסף עלה קצת ספק בלבו אולי עדיין הוא חי הגם שקרוב אמת הי' אצלו שמת כמו שאמר ליוסף ואחיו מת מ"מ קצת אפשרות שהוא חי ואעפ"כ אמר כל הימים בין כך ובין כך כל הימי' כי הי' בטוח שיציגהו לפני יעקב שידע יהודה שגם יוסף לא מת אבל יעקב סבר שיוסף מת לכך ירא מאוד מבנימין) ובזה יש ליישב המקרא ויבואו אחי יוסף ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי, והי' לו להזכיר יהודה בפירוש כי הוא נכנס בכל התגר הגדול הזה, הי' לומר ויבואו יהודה ואחיו ויאמרו לו עוד יוסף חי, ולהנ"ל ניחא כי לא בשורה מוצאת ליהודה הי' שעי"ז שיוסף חי הרי הוא מנודה לעה"ב ח"ו, ונבוא אל המכוון בעז"ה, ידוע כי נשמת נדב ואביהו הוא גניזת האור הראשון שאין העולם ראוי להשתמש בו וגנזו לעתיד לבוא, והיינו נשמת פנחס זה אליהו, נמצא אין שום נשיא הי' ראוי להקריב ביום ראשון כי סופו לערב שמחתו במיתת נדב ואביהו, משא"כ יהודה נהי שהתאבל על מיתת נדב ואביהו, מ"מ מצד אחר הי' טובה גדולה שעי"ז שנגנז האור, לכשיתחדש אורם כבראשונה יהי' עולם התיקון, וכל הימים לרבות הזמן ההוא ולא עה"ב, וע"כ הי' לו תקנה ע"י תפלתו של משה רבינו ע"ה, וא"כ בשביל עבדך ערב את הנער בשביל כן הקריב ביום הראשון:
והנער יעל עם אחיו, נ"ל ע"ד הפשוט לא ביקש להחליפו כלל כי זה כמרידה ובזיון לשופט הארץ כמ"ש לעיל אך כוונת יהודה הית' כי חשש אם לא יראה יעקב בנימין עמהם יתלה שקראוהו אסון בדרך כאמו ואחיו, ויחשוב העון תלוי בו על ששלחו עמהם ומת ביגונו, אך יהודה ישב כאן לערב ולמשכון עד שבנימין יעל עם אחיו ויראהו אביו ויספרו לו כי גנב מבית המלך ויעקב איש תם חרפה לא נשא על קרוביו יחזיר בנימין למצרי' ויצא יהודה ויכנס בנימין וזה לשון ובנימין יעל עם אחיו רק עליה בעלמא וישוב לכאן:
ולא יכול יוסף להתאפק, נ"ל שרצה לקיים בהם סוף דבר של התוכחה (כי מעשה אבות סימן לבנים) כדי שיסבלו על עונם ויתכפר להם והוא והשיבך ד' מצרי' באניות והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה, ומשרצה יהודה למכור עצמו לעבדים ואין קונה שוב לא יכול להתאפק יותר מזה:
העוד אבי חי, כי כל זמן שהרב קיים אין התלמיד זוכה לשלימותו ויוסף הרגיש ויהי ד' עמו ואעפ"כ הי' מסופק אם אביו חי, והטעם שהשכינה בגלות בעוו"הר, ולכן אמר יעקב רב עוד יוסף בני חי ולא כל שהוא מדרגתו של יעקב כאמרו יש לי כל ואין לו רק רב, והיינו משום עוד בני חי והשכינה אצלו:
*כי פי המדבר אליכם, פירש"י כי פי המדבר בלשון הקודש, נראה כי סגולת לשון הקודש שלא יתקיים באדם שאינו משמר עצמו בקדושה שפלא גדול הוא בגלות בבל בזמן שבעים שנה נשתכח לשון הקודש והי' העם חציים מדבר כשדית ואשדודי' יען כי לא שמרו עצמם בקדושה ולזה נתן להם יוסף אות על דרכו הטוב במה שלשון הקודש מורגל ושגור בפיו:
כי פי המדבר אליכם, פירש"י שמדבר בלשון הקודש, וכ' הרמב"ן אין מן התימה אם ימצא במצרים מי שמכיר בלה"ק ומה סימן הוא זה, ואני אומר בהיפוך מהכוונה כי השבטים יראו דלמא השופט הזה ראה באצטגנינות שלו שמכרו אחיהם הנקרא יוסף כמו שידע באצטגנונית הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, ורק רוצה להוציא מפיהם שהם בעצמם יודו שמכרו אחיהם ואח"כ ידון אותם על מכירתם כמעשה השר עם הרוגי מלכות, ולהוציא זאת מלבם אמר עיניכם רואות כי פי המדבר אליכם לה"ק זך ונקי, א"כ מה הי' לי להעמיד מליץ בינינו, אם אני באמת יוסף אחיכם, עשיתי זאת כמתנכר, אבל אם אינני אחיכם יוסף מה הי' להעמיד מליץ ואין להאריך במובן:
כי פי המדבר אליכם, ופרש"י שאני מהול, כי הסנהדרי' אסורי' לשמוע מפי המתורגמן, כי אז אפשר לישראל המהול בברית המעור הקדוש, לדבר בברית לשונו שקר, אשר לא יוכר שקרו בפניו משא"כ גוי ערל, חזקה אשר פיהם דבר שוא, ואינו ניכר כחשם בפניהם ע"כ לא ישמעו הסנהדרי' מפי המתרגמן, כי בפיו של הטוען יכירו הסנהדרין בחכמתם אם האמת אתו, ע"כ כשהעליל יוסף בדברי שקר ואמר מרגלים אתם וכדומה, העמיד מליץ ביניהם שלא יבינו האחים מהכרת פניו שאין לבו כפיו, ועתה כשאמר אני אחיכם יוסף, אמר כי פי בעצמי המדבר אליכם בלי מליץ בינותינו, ואתם מכירים על ידי זה ורואים שאני מהול וגם הבינו שהוא מהול כישראל, ולא כערבי וגבעוני מהול, ולא נמשכה ערלתו ע"י שום פגם חטא ולכן תבינו כי כפי כן לבי:
על צווארי בנימין אחיו, אין זה על העורף ואחורי הצוואר אלא על פני הצוואר וא"כ מן הנמנע הוא וא"א שיפול יוסף על פני צוואר בנימין ובנימין ע"פ צוואר יוסף בבת אחת אם לא נאמר אחר שעמד יוסף מנפילתו על צווארי בנימן אח"כ חזר בנימין ונפל על צווארי יוסף וזה אשר אין במשמע בקרא, אבל לדרשת חכז"ל א"ש האי על צוואר ר"ל על עסקי צוואר שהוא בהמ"ק ומשכן שילה, ואע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ויוסף נפל על צוואר בנימין ממש כדכתיב ויפול על צווארי בנימין ובנימין בכה על צוואריו על עסקי צוואריו משכן שילה וממילא כשנפל יוסף על צווארי בנימין ממש עכ"פ נזכר בבכיתו חורבן בית המקדש כנ"ל:
*ואכלו את חלב הארץ ולעיל בברכה כתיב משמני הארץ ונראה כי כבר הובא בשם הזוהר דוילקט יוסף את כל הכסף שליקט כל ניצוצות הקדושות וכשיצאו ממצרים לקח אותם ישראל עמהם ויצאו כל צבאות ד' ועשאו כמצולה שאין בה דגים, והחילוק הוא בין חלב למה שנקרא שומן, שומן הוא חלב טהור שאדוק ומחובר היטב וחלב טמא הוא תותב וקרום ונקלף ולכך במצרים שנקרא ערות הארץ מקום טומאה אין לקדושה שם חיבור כשומן אלא כחלב ולזה אמר ואכלו את חלב הארץ משא"כ בארץ הקדושה נקרא משמני הארץ:
*שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות אמרו ספ"ק דמגילה דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו אלא רמז רמז לו שיצא ממנו מרדכי שיצא בחמשה לבושי מלכות והקשה המהרש"א מאי פריך הא לא דמי בשלמא יעקב הי' אב לכולם שוה ולכך אין לשנות אבל ליוסף היה בנימין קרוב יותר משאר אחיו כי גם אחיו מאמו היה, ותו דעל ג' מאות כסף לא משני מידי ונראה דבלא"ה צריך להבין הא אין דרך ליתן ממון לעשיר כי איננו צריך לו, ונראה שיוסף כיוון על מה שאמרו חז"ל בגיטין פ' הנזקין דמוכר עבדו לגוי קונסין אותו לחד מ"ד עד מאה בדמים ושוב אמרו דגנב מזלזל בשליש הדמים וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא דכן מבואר כאן התורה אמרה מחיר עבד שלשים כסף והם מכרו ליוסף בעשרים כסף, והנה לפי הקצוב בתורה הי' מגיע לכל א' ג' כסף דבנימין בוודאי לא צירפו ולזה וא"כ ראוי לקונסן עד מאה בדמים היינו ג' מאות כסף ולכך נתן לבנימן ג' מאות ולהם לא נתן, א"כ קנס כל אחד בג' מאות כסף זה הי' כוונתו, א"כ לפ"ז לא הי' מחלק בין בנימין שהוא קרוב לו יותר כי אחיו גם מאמו הוא וכולם שווין אצלו אחים מאב עיקר א"כ שוב קשה מחמש חליפות ומשני שפיר דרמז רמז לו על מרדכי ע"כ:
חמש חליפות שמלות, יש לפרש גמרא מגילה דף ט"ז ע"א כך דהנה שלש מאות כסף יש להסתיר בהצנע אבל השמלות איך יכול כ"כ להסתירם ומה יאמר יעקוב דבר שנצטערתי בו יכשל בו זרעי אין זה אלא דברים בגו וירגיש ע"כ תי' ש"ס שרמז לו ה' מלבושי מרדכי וזה ישיג יעקב אחר שחזר רוה"ק אליו בותחי רוח יעקב:
עוד יוסף חי וכי הוא מושל וכו', הנה יוסף שטנו של עשיו וכשחשב יעקב טרף טרף יוסף ואבד שטנו של עשיו עכ"פ התנחם בבנימין שיעקב וכל השבטי' השתחוו לעשיו ובנימין לא השתחווה לגוי מעולם, ועתה כשלקחו את בנימין אפי' יחזירוהו ולא יקרהו אסון מ"מ השתחווה לגוי מושל מצרים ע"כ בשרוהו עתה עוד יוסף חי שטנו של עשיו קיים וכי הוא המושל ולא השתחווה בנימין לגוי:
רב עוד יוסף בני חי, כי יעקב ראה כי בעוה"ר ממשלת יוסף רומז לחילוק מלכות בית דוד, ימלוך יהודה וימלוך יוסף ע"כ אמר רב עוד יוסף בני חי אבל מה שהוא מושל אינה טוב והיינו דכתיב בסוף ויבך על צואריו עוד, פי' רמב"ן יעקב כמו שבכה עד עכשיו כן בכה עוד, רצה לומר עד עכשיו בכה על שאבד שטנו של עשו ועכשיו עדיין בכה על חילוק מלכיו' שיגרום חורבן ביהמ"ק והיינו על צואריו שרומז על חביהמ"ק (כדאיתא ברש"י בשם המדרש):
ורש"י פי' רב חדוה היינו כי נצטער על אבידת שטנו של עשו, והתנחם שיש לו בנימין שלא השתחוה לעשו, וכשלקחו בנימין ולא השתחוה לגוי מושל הארץ א"כ אמר כאשר שכלתי מיוסף שכלתי מבנימין שוב כשמצא עכשיו שטנו של עשיו וגם בנימין לא השתחוה לגוי עוד נתברך בברכת חן אלקים יחנך בני, מה שלא נתברך מקודם, ע"כ רב חדוה ושמחה:
ויפג לבו כי לא האמין להם וידברו אליו כל דברי יוסף ותחי רוח יעקב אביהם, נ"ל לפרש דזה אי אפשר להאמין בשביל הצלה פורתא לכלכל אותם לחם בימי רעבון שלא יוורש כמאמר יהודה פן תורש אתה וביתך ע"כ הי' יוסף עבד י"ב שנים ומלך ט' שנים כדי לפרנס יעקב ברעבון, והרבה ריוח והצלה לפניו מבלי זה, ובאליהו הנביא כתיב כד הקמח לא כלה, אבל הכונה הי' להתחיל הגלות, והי' ראוי לירד יעקב אבינו בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו (כמאמר חכז"ל במס' שבת) ויוסף ירד בשלשלאות ויעקב וביתו ירדו בגדולה וכבוד, ע"כ כשאמרו לו יוסף חי ומושל, ולא הבין עדיין שיהי' צריך לירד ע"כ פג לבו מלהאמין כי מ"ט יעשה הי"ת ככה, ואך כשאמרו לו כל דברי יוסף רדה אלי אל תעמוד אז הבין והאמין ותחי רוחו:
ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, יראה זבח שלמים שלמי שמחה לפחד יצחק להודות על כל הצרות שסבל, שיתהפכו עתה לשמחה כי עוד יוסף חי, ויהי' זה על דרך אודך כי אנפת בי עודך חי כי עי"ז תשוב אפך ותנחמני:
וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, יש להקשות לעיל אמר פרעה ועגלות לנשיכם וטפכם ונשאתם את אביכם ובאתם, ומפרשים הפשטני' שאמר העגלות יהי' לנשים וטף אבל אביהם ישאו על כתפיהם וא"כ הכא כתיב העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו משמע שהעגלות היו לשאת אותו ע"כ נ"ל יוסף לא רצה שיתטמא אביו באויר ארץ עממים (אפילו אויר אוירא דלעילא) ע"כ עשה עגלות חדשים מכוסה מלמעלה וזה תלוי' באהל זרוק אי שמיה אהל, והנה אי מושכים העגלה ע"י אופנים אז בוודאי לא שמיה אהל כטלית המנפפת אך כשנושאים בני אדם השידה אז שמיה אהל ומפסיק בפני טומאה עיי' כל זה בתוס' נזיר נ"ה ע"א, והיינו וירא את העגלות אשר שלח "יוסף" וק"ל:
וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, כ' בתוס' על התורה העגלות פ' עגלות נשיאים, ונ"ל ששלח לו עגלות שצוה פרעה לשלוח בעד יעקב ככתוב ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם עגלות וגו' ונשאתם את אביכם, ולא רצה שישב יעקב עליהם ע"כ רמז לו עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, כי הקודש נושא נושאיו כי החי נושא עצמו, ואמר אז ותחי רוח יעקב ברוה"ק, ונשא עצמו ע"כ וישאו בני ישראל את יעקב אביהם בכתף, ואת נשיהם וטפם בעגלות אשר שלח פרעה:
כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי יריכו וכו' ששים ושש, וצ"ע כי בפסוק של אחריו מוסיף עוד יוסף וב' בניו ומונה אותם שבעים עם ששים ושש הללו וחכז"ל אמרו זו יוכבד שנולדה בין החומות, א"כ למה בפסוק הראשון מונה ששים ושש ואינה מונה יוכבד עמהם ומזה מוכח קצת כדאיתא בס' הנקרא ס' הישר על התורה ששרח בת אשר לא היתה כלל ממשפחת יעקב (אלא מבית יעקב) כי אשר לקח לו אשה מעבר הנהר והביאה עמה סרח בתה ונתגדלה עם בני יעקב וכמגדל יתום בתוך ביתו וזכתה להמנות עם שבעים נפש בני יעקב או אפי' בכלל בני יעקב, (וכן הוא בתרגום ושם בת אשר סרח ושם בת אתת אשר סרח) אבל לא בכלל יוצאי יריכו ע"כ יוצאי יריכו ששים ושש עם יוכבד לבד סרח עם יוסף ובניו הם שבעי' בית יעקב, אבל לא שבעים יוצאי יריכו, ואיתא במדרש שהיתה אחת מנשי בניו שקלטה זרע ונתעברה וחשיב העובר עמהם, ובזה יש לומר הכל דא"ח המה, יוכבד נולדה ונחשבה, וסרח נחשבה עם בית יעקב ולא מיוצאי יריכו, וזה העובר היה מיוצאי יריכו ולכלל בית יעקב לא בא במעי אמו נמצאו היו שבעים מכל צד הן מבית יעקב הן מיוצאי ירך יעקב וק"ל:
ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל וגו' ויפול על צואריו ויבך, ברש"י אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע, ונרלע"ד דבכיוון קרא אז את שמע ידוע כי כל שם משמות הקדושים הוא מורה על הפעולה כגון שם אלקים מורה על תקיפות אל לשון תקיף כדמצינו כמה פעמים בקרא וכן כל השמות כל שם מורה על הפעולה אבל שם "הוא" ברוך הוא הוא השם בעצמותו מקור כל השמות שפירושו שמהוה כל הויות, וביחוד שמו הגדול בשם ההוא הוא תכלית האחדות וי"ל והנה יעקב הי' אל בתחתונים כאשר אמרו חכז"ל אמר יעקב הקב"ה אל בעליונים ואני אל בתחתונים, ואמרו חכז"ל ויקרא לו אל אלקי ישראל מי קראו אל הקב"ה קראו ליעקב אל ואמר בלעם מה אקב לא קבה אל היינו יעקב שהוא אל וידוע שי"ב שבטים בני יעקב הם כנגד י"ב צרופי הוי' ב"ה וכל חודש וחודש משמש צירוף אחד לכן כל זמן שחשב יעקב שיוסף איננו והתאבל ימים רבים על בנו כי לא נשלמו י"ב צרופים ולא יכול ליחד הי"ב צרופים ולאחדם ועתה כאשר ראה את יוסף באמת וי"ב צרופים במילואתם התחיל לקרוא את שמע וליחד בשלימות וכנ"ל (מספר שיר מעון):
וירא אליו, ויפול על צואריו ויבך עליו עוד ויאמר אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי, ויל"ד אמרו השמחה בלשון קללה אמותה הפעם מה רמז בזה, הנה א' מזכיות של בני ישראל במצרים הי' שלא שינו מלבושיהם, ואמנם רמב"ן כ' וירא אליו היינו יוסף ליעקב כי הלך כדרך מלכי מצרים במצנפת צף על פניהם והוצרך להסר ולהראות ליעקב להכירו ויבך יעקב עיין רמב"ן ונ"ל משו"ה בכה יעקב שהוצרך בנו הצדיק להתלבש במלבוש מלכי מצרים ואם אמנם הותר לו מפני כבוד המלכות וכמו שהתירו [לאב טולמוס בן ראובן לספר קומי] מפני כבוד המלכות, אבל הלואי לא הי' צריך לכך וע"כ ויבך עוד פי' רמב"ן כאשר בכה עד הנה ולהנ"ל ניחא כמו שבכה עד הנה על שלילת יוסף כן בכה עתה אע"פ שראה אותו ואמר אמותה הפעם יותר וכו' נוח לו למות אחר ראות פניך כי עודך חי דייקא בפניך ועצמותך עודך חי בצדקתך אבל מלבושך בלבוש נכרי:
*ויבך על צואריו עוד, עיין פירש"י שיעקב קרא ק"ש והא דיוסף לא קרא ק"ש יש לפרש דשניהם קראו אלא שיעקב ראה בצורת יוסף שהוא צדיק וידע שאין פסול בזרעו אמר גם בשכמל"ו כדאיתא במדרש באריכות יותר בפ' ויחי אבל יוסף שלא ידע זאת לא אמר בשכמל"ו וממילא הי' ק"ש של יעקב יותר משל יוסף:
ויאמר פרעה מה מעשיכם וגו', ויאמרו לגור בארץ באנו כי אין מרעה וגו', שוב ויאמר פרעה אל יוסף אביך ואחיך באו אליך, הא יוסף ידע מזה ולמה אמר לו זאת, ויוסף לא השיבו דבר על זה רק אח"כ העמיד יעקב לפני פרעה לברכו, הנה רמב"ן פי' מה שאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם וקשה עבודה מאן דכר שמיה ופי' רמב"ן כי לבן ברמיותי' א"ל ידעתי כי מדרך מוסר שלך לא תאכל פת בחנם ותרצה לעבוד אותי הגידה לי מה משכורתך, הנה כן אמר פרעה ידעתי כי אין דרכיכם לאכול חנם בשני רעבון שהיוקר גדול ובוודאי תעבדוני בשביל זה ע"כ הגידו לי מה מעשיכם והם השיבו לו, לא לאכול מפרי ארצך באנו כי יכולת בעצמינו לזון אותנו מכספינו גם בשני רעבון, אך מפני המרעה של צאן באנו וזה הי' דבר הפקר כי לא מצינו שקנו המצריים או הסביבות דשא לצאנם כי בא"י שלא הי' גשמים בשני רעבון לא הי' שום מרעה אבל במצרים שנילוס עולה הי' מרעה לרב וממקומות אחרים לא באו לקנות מרעה והי' כמו דבר הפקר, אמנם פרעה לא קיבל תשובתם ולא האמין להם ע"כ אמר ליוסף אני ואתה יודעים כי "אביך ואחיך" באו אליך ולא הצאן אלא הם לרעות את עצמם באו ע"כ אם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי ולהוציא מלבו של פרעה העמיד יעקב לפני פרעה ויברכו ומאותה ברכה עלה נילוס לרגלי פרעה ופסק הרעב, וידע פרעה שהוא אוכל וסמוך על שולחן יעקב, ולא יעקב ובניו סמוכים על שולחנו ע"ד שכתבתי לעיל סמך מלך בבל על ירושלים שהוא נסמך על שפעת שולחן של ישראל:
וקראת את שמו ישראל וישורון, קשה היכא קרא שמו ישורון י"ל אמחז"ל הקב"ה קרא ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלקי ישראל הקב"ה קורא ליעקב אל ואם תצטרף אל עם ישראל יהי' גמטרי' ישורון:
להמשיך הפטרה לפ' זו, שם נאמר והי' לאחדים בידך, עץ יוסף וישראל חביריו ונתת עליו א' עץ יהודה, הנה אחז"ל יוסף ראה חורבן שילה וב' בתי מקדשות ובכה עליהם, והוא כי מעשה אבות סימן לבנים כי ירידה ראשונה מארץ ישראל למצרים שם נשבה שמעון ויאסור אותו היינו החורבן שילה ונשבה ארון אלקים, ירידה שנייה בצרה גדולה עם בנימין הוא חורבן בית ראשון, שה' בחלקו של בנימין אך בבואם לבבל נתכבדו כבוד גדול אצל מלך ושרים ובפרט בימי מרדכי ואסתר וע"ז רמז בבואם למצרים היו בכבוד גדול וישאו משאות מאת פניו, ובנימין נתכבד יותר, היינו מרדכי שיצא משבט בנימין כדכתי' איש ימיני וישתו וישכרו עמו היינו פורים, חזרה שלישי' עם גניבת הגביע היינו חורבן שני רע ומר מכולם ועמדו עשרת השבטים בפני עצמם ויהודה ובנימין בפ"ע ויגש אליו יהודה, היינו גלות הלז עשרת השבטים בפ"ע ויהודה ובנימין בפני עצמו, והגאולה ממנו הוא ע"י משיח בן יוסף ע"כ נגלה יוסף אני אחיכם ומלך עליהם וכלכלם, וכ' הרמ"ע יען כתוב לא יסור שבט מיהודה ע"כ בבית שני שמלכו מלכות בית חשמונאי מינו נשיאי התורה משבט יהודה אך כן יהי' אי"ה לע"ל כל זמן משיח בן יוסף יהי' נשיא תורה א' משבט יהודה, והיינו ואת יהודה שלח לפני יוסף להורות לפניו גושנה, ואחז"ל לקבוע מדרש וישיבה והי' יהודה נשיא, אמנם מלכות משיח בן דוד שאחז"ל עין לא ראתה ובא יחזקאל ופירשה בהפטרה:
דרוש לח' טבת
בי אדוני וגו' כי כמוך כפרעה, כבר כתבנו כמה פעמים שהצדיקים מדברים עם מלכותא דארעא וכוונתם למלכות שמים, ועד"ז אפרש כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו, ויל"ד כיון דמדבר מגוי גדול ה"ל כמונו ולא כד' אלקינו גם יש לדקדק לשון בכל קראינו אליו, אבל אומר מי גוי גדול היינו מלך גדול כגון אבימלך שנקרא גוי שאמר הגוי גם צדיק תהרוג, אשר לו אלקים קרובים אליו, כה' אלקינו שקרוב לגוי גדול ההוא, אדות צדיק הצריך לזה יותר ממה ששר שלו לאותו גוי גדול קרוב אליו, יותר הקב"ה קרוב אליו אל הגוי גדול ומדבר עמו לצורך הצדיק, בכל קראינו אליו אם תפרשהו כפשוטו אם אנחנו קוראים לד' אלקינו הוא עושה רצונינו אפי' לגלות עצמו אל הערל, אך לענייננו י"ל בכל קראינו אל הגוי גדול שאנו מדברים עם מלך הגוים וכוונתינו למלכות שמים והקב"ה שומע גם תפלה כזו, וה"נ אמר יהודה כמדבר אל יוסף וכוונתו היה להקב"ה ידבר נא עבדיך דבר באזני אדוני ית"ש ואל יחר אפך בעבדך שאני חפץ שיתן ד' רוחו על זה העומד במקום פרעה ויושב על כסאו טמא שלו אל יחר אפך בדבר הזה עלי:
ועתה נבוא לדקדק בדברים הפשוטים מה שדיבר עם יוסף שאין להם שחר ולא ענין כלל וכבר כ' רמב"ן שרצה לרמוז לו שהכל בעלילה, ואני אומר שכבר נשמר מזה שלא יוכלו לחשדו דיל"ד אומרו חלילה לי מעשות כדבר הזה וקשה מאי חלילה הרי הדין כן שיהי' כולם עבדים ואין ראוי לשופט הארץ לוותר לגנבים, בשלמא אשר על ביתו אמר אתם נקיים היינו שנתברר לו צדקתם עי"ז הקל וחומר הן כסף וגו' אבל יוסף לא אמר להם נקיים כי עשה עצמו כלא ידע מזה ואינם נקיים בעיניו ואפ"ה א"ל עלו לשלום וא"כ ק' למה, וי"ל כי להוציא עצמו מחשד לאמור כת בחורים נפלאי' במעשיהם ראה ורצה להביאם בעול עבודתו והעליל עליהם מרגלים אתם ומתוך הדברים שמע שיש להם עוד את קטן והתאוה גם לזה ע"כ עשה תחבולה שיביאהו לכאן ושוב לקח כולם לעבדים ולהוציא עצמו מחשד זה אמר אתם עלו לשלום והנער יהי' לי עבד, וא"כ כבר יצא יוסף מחשד, וא"כ כל דברי יהודה אך למותר, גם יש לדקדק מ"ש בסוף ועתה ישב נא עבדך תחת הנער מאי לשון ועתה, גם מאי טענה הוא זה מפני מיתת הזקן יפטר בנו הגנב, ולתרוץ הנ"ל אקדים כי מגודל השנאה ששונאים או"ה ומלכיהם ושריהם של מעלה את ישראל מחמת קנאת הדת וקרבת השי"ת לנו, והאריך רמב"ם בזה באגרת תימן ע"ש ע"כ סיים מרע"ה ספר תורה בויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך דה"ל לברך שלא יהי' לנו אויבים כלל אלא שזה א"א אפי' לעתיד לבוא שיהפוף אל עמים שפה ברורה יחד מ"מ עוד יתגדל ישראל יותר ויותר ויתקנאו בהם אלא כשעושים רצונו של מקום נתקיים ויכחשו אויביך לך שאינם מראי' השנאה אדרבה נראי' כאוהבים אבל כשאין עושים רצונו של מקום מראי' השנאה להדי', נחזור להנ"ל כי גם באבותינו היתה שנאתם ואמרו אי ימול אברהם את עצמו יהרגוהו, ופלשתים סתמו את הבארות וגזלו אותם ממנו ומיצחק, ולבן ועשו עם יעקב אלא שנתקיים בהם ויכחשו אויביך לך ושמוהו נשיא אלקים ופרעה קיבל ברכת יעקב והכל בכחש וכזב ואין תוכם כברם ואם גם אפשר לא חזו אינהו מ"מ מזלייהו חזו וזהו שחשד יהודה את יוסף כי כמוך כפרעה ששונאים אותנו ואת אבותינו ויען שמעת ממני רב אהבת הזקן להבן ההוא רצונך לעכב הילד אצלך למען ימות הזקן, והיינו אחר ששמע יהודה שאמר חלילה לי כנ"ל להוציא עצמו מחשד ניגש אליו ואמר שמעני עדיין נחשדך שתרצה להמית הזקן ואם תרצה להוציאך מהחשד מכל וכל ועתה ישב נא עבדך תחת הנער והנער יעל, אז ידעו ויכירו הכל כי צדקת בדבריך:
כתיב ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו, אמרתי בהספידו של צדיק שמת ויחרדו איש אל אחיו לא על עצמו אלא על אחיו כי א' מחבורה שמת ידאגו כל החבורה, ולא הי' להם לומר עשה אלקים לנו כמשאחז"ל על זה [מסכת תענית ל"א] אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו אלא שיצא לבם ולא דברו כהוגן מרוב חרדה, נורא אלקים ממקדשיך אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם כשהקב"ה נורא ממקדושיו ועשה דין בצדיקי', אז הוא טובה לעם כי נתכפר להם במיתתו וזו היא אל ישראל הוא נותן על ידי זה עוז ותעצומות לעם, ע"כ ברוך אלקים ברוך דיין האמת, ואנו מתפללים ואל תשחית זכר שאריתנו וחון אום המיחדים שמך פעמים בכל יום ואומרים שמע וגו' כי רש"י סוף פ' שופטים כ' שמע ישראל אתם באי' היום למלחמה על אויביכם אפי' אין לכם אלא זכות שאתם קורין שמע ישראל אתם נוצחי' ובפ' כי תצא פירש"י כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע כי השטן מקטרג בשעת הסכנה וצריכי' להשמר אפי' מדבור רע ונראה כסתירה אבל באמת הכל אחד דודאי גדול זכות העדות שאנו מעידים על אחדותו ית"ש אך אם שפתינו נקיים מבלי דבר נבלה ועולה לא נמצא בשפתיו אבל אם לא נשמרת מכל דבור רע א"כ פה דובר נבלה יעיד על אחדותו אתמהה, והנה כתיב שארית ישראל לא יעשה עולה ולא ידבר כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, אנו מתפללים ואל תשחית זכר שאריתנו ומה הי' זכר שאריתנו שלא לדבר כזב ועולה ונבלה ואז חון אום המיחדים שמך פעמים בכל יום:
כתיב אם יהי' נדחך בקצה השמים וגו' ונתן כל האלות האלה על אויביך וגו', ויל"ד א' מאי רבותי' גבי הקב"ה ית"ש אם יהי' נדחך בקצה השמים הלא מלא כל הארץ כבודו ומה לי קצה השמים או קצה הארץ, ועוד למה יתן עליהם אותן האלות הלא הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא ומסתמא אותן האלות שבתוכחה הם מדה כנגד מדה על חטאת ישראל, ואו"ה אשר הרעו לנו ישלמו להם במדתם אבל אותן האלות מה יש להם עם או"ה, איתא בפסיקתא פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים אמר הקב"ה נתתי פקדוני ביד המלכיות והם שלחו בו יד ע"כ לקו בחסר ויתיר עכ"ל והנה השולח יד בפקדון אפי' רגע א' שוב חייב בכל אונסי הפקדון אפי' אירע אונס ממקום אחר, וא"ש שיבאו כל האלות המגיעות על חוטא ישראל יבאו עליהם כי שלחו יד בפקדון ונתחייבו באונסין, אך היינו בלא יחדו המפקיד מקום לפקדון אבל אם יחד מקום וזה השולח יד החזירו למקומו פטור מאונסיו אמנם הקב"ה לא יחד מקום לפקדונו כי בארבע רוחות השמים פרשתי אתכם אמר ד', ע"כ יתחייבו או"ה על שליחות ידם גם על אונס הבא ממקום אחר והיינו אם יהיה נדחך בקצה השמים בלי יחוד מקום ונתן ד' אלקיך את כל האלות האלה על אויביך ושונאיך אשר רדפוך כנ"ל:
כ' בה"ג בהלכות תענית ח' טבת נכתבה התורה יוונית ט' טבת לא נודע מה צרה הי' בו וכ' מג"א [סי' תק"פ סעק"ו] בפיוט כתוב שמת בו עזרא הסופר, ונ"ל אחכז"ל צדיק מת ביום לידה פירש"י [מגילה דף י"ג ע"ב] די לידה שתכפר על המיתה ונ"ל כי שזכינו שנולד מרע"ה ביום ז' אדר שפעל טוב כל ימיו עד שנפטר ומה הספד יש לנו במיתתו די לנו בלידתו שזכינו לכך עכ"פ בחייו אלא אם בעוה"ר אחר מיתת הצדיקים נזורו אחור ממה שהי' בחייו כמ"ש מרע"ה כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון אזי הפסד גדול אפי' יום הלידה ע"ד כי "נשאתני" ותשליכני, אמנם עזרא שהיה כמרע"ה והחזיר עטרה ליושנה ונשתנה כתב על ידו ובמותו לא הרעו ישראל כי הוא הי' אחד מאנשי כה"ג שבטלו יצרי' דע"ז, ע"כ במותו לא נודע מה צרה הי' בו כי די לנו שנולד ופעל מה שפעל, אך אח"כ כשנכתבה תורה יוונית מאז בעוה"ר פשתה צרעת המיני' בישראל ונתקיים אז כי נשאתני ותשליכני כנ"ל אבל בשעתו לא נודע:
כתוב לך שם היום הזה כי בעצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים, איתא בפסיקתא ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, כי למד מרמז על כביכו' הקב"ה שהוא גדול ומהולל ולגדולתו אין חקר וכן הלמ"ד אות היותר גדול שבא"ב, ויו"ד מרמזים על ישראל קטנים שמקטינים עצמם לא מרובכם כי אתם המעט שממעטים עצמכם וידבקו למ"ד ויו"ד זע"ז והיינו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי דייקא והיינו שם היום הזה יו"ד לחדש יו"ד שבו יו"ד שהוא זעיר וקטן מאוד, ועצם היום הזה היינו עצמיותו של רמז הנ"ל שהיו ישראל מקטינים עצמם, ואמרינן במס' רא"הש עשר גליות גלתה שכינה ועשר גליות גלו סנהדרין וטבריה עמוקה מכולם ומשם עתידים להגאל שנא' התנערי מעפר קומי והיינו יו"ד שביו"ד בחינות עפר שהכל דשין עלי', וכן כל העולם ניזון ממנו (שמצמיח התבואה) וה"נ סמך מלך בבל על ירושלים כלומר שהוא סמוך על שולחן אחרים כי ירושלים יפרנס את או"ה בזכות שמקטינים עצמם:
צום העשירי, ר"ש ס"ל ה' טבת שבו באתה שמועה לגולה, דלרבי עקיבא לא הוה כסדר הפורעניות עיין פ"ק דר"ה ויש לומר דלכאורה הוה כסדר הפורעניות דהרי פורעניות דמצור העיר לא נודע לצרה עד אחר שכיבש והחריב, שהרי גם סנחריב ושארי מלכיות במלחמות הביאו ירושלים במצור ולא יכלו לה, ואל יתהלל חוגר כמפתח ולא נכר פורעניות המצור עד אחר שהצליח והחריב וגם אחר הריגת גדליהו בן אחיקם שאז נכבה גחלת ישראל כמ"ש הרמב"ם בהלכות תעניות ונמצא הוה כסדר הפורעניות, והנה כ' הראשונים אי חל עשרה בטבת בשבת הי' מתענים בו משום דכתיב בעצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים בעצומו של יום שהוא שבת, ונ"ל היינו סמך מלך בבל על ירושלים, כי נבוכדנאצר הרשע כבר ידע מה שאירע לסנחרב וכתיב בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון, אחרי' ראש הניעה בת ירושלים, כי העיר הקדושה הניחה לבוא לתוכה ערל וטמא לבקוע חומותיה אך על שחיללו בו שבתות ככתוב בס' ירמיהו, וכמאחז"ל לא חרבה ירושלים אלא מפני שחללו בו שבתות וכשם ששכרו של שבת נחלה בלי מצרים כי השבת הוא עוצר את ישראל וחומה נשגבה סביבם לבל יצאו מגבולם וכדומה ולעומת זה שכרם נחלה בלי מצרים גם את זה לעומת זה ענשם להביא העיר במצור ר"לצ וע"כ בעצם עצומו של יום שבת קודש סמך מלך בבל פי' סמך ובטח בלבו על ירושלים שירושלים בעצמה תושיע לו להביא את עצמה במצור היפוך מזמן סנחרב שהיתה העיר לוחמת בו ופולטתו, אבל מלך בבל סמך ובטח בלבו כי העיר תעזור לו על כן התהלל החוגר כמפתח, ומשו"ה ס"ל דפורעניות המצור מוקדם:
ויתן את קולו בבכי, במ"ר כשם שלא התוודע יוסף אל אחיו אלא בבכי כך אין הקב"ה גואל ישראל אלא בבכי שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם והקשה יפ"ת הא התם יוסף המפייס בכה והכא ישראל המתפייסים מהקב"ה הם הבוכים, ולפע"ד ע"ד מ"ש צום הרביעי יהי' לששון ולשמחה שהצום עצמו הוא ששון ושמחה שהקב"ה נותן רוחו עליהם ומתעוררים בבכי ותפלה ותחנונים וצמים ומתענים בד' תעניות על צרות שעברו כמה מאות שנים זה סימן טוב ומובהק כי עדיין חביבותיה גבן ולא נכבה אש האהבה ועתיד להאיר מתוך חושכה אורה, והוא גופא נחמה והיינו הצום עצמו לששון ולשמחה, ויש להמליץ בזמן שיש שלו' אין צום כי כ' הו"ה הסבל שאדם סובל ע"כר אין בעלים נשכרים עליו אך מה שסובלים באהבה ומצדיקים דין הבורא הוא לשכר טוב, ושלום היינו שאינו מהרהר ואינו מערער על הקב"ה ח"ו והיינו בזמן שיש שלום בינינו לבין אבינו וסובלים באהבה אז אין צום כי הצום עצמו ששון ושמחה ונמצא ע"י בכי ותחנונים אנו מרגישים כי הקב"ה מעורר לבבינו לכך ועדיין חביבותי' גבן וגם אחי יוסף לא נגשו אליו כי לא האמינו בו עד שנתן קולו בבכי כפירש"י ע"כ יפה פירשו במדרש כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא על ידי בכי שעי"ז ניכר שהוא מקירות לבו כך אין ישראל מתפייסים אלא ע"י בכייתם של עצמם יהיו מכירים אהבת השי"ת אותם:
יהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו, כי לאהבת האמת אהבנו מחלוקת שמאי והלל לשם שמים כדי שמבין שניהם יתברך האמת ואמנם כ"ז גרם יען לא שמשו כל צרכם ויצאו מלפני רבם קודם שעמדו על דעתו כמו שאיתא בגמרא חגיגה משרבו תלמידי הלל ושמאי שלא שמשו כל צרכם נעשה התורה כשני תורות ואמרו הראשונים בחפזי כל האדם כוזב אך כי אקח מועד וזמן אני מישרים אשפוט ע"כ ולמועדים טובים שיקחו מועד וזמן ולשמש רבם ואז אין צריך למחלוקות לש"ש והאמת והשלום אהבו:
בש"ע או"ח סי' תקע"ד ס"ד פוסק דבליל טבילה מותר לשמש בשני רעבון וע"ש במג"א שהקשה על זה שב"י הוציא כן מהירושלמי ומהתם לא מוכח מידי ע"ש ולפע"ד להוציא כן מש"ס דילן דבמס' תענית י"א ע"א הקשו תוספו' ע"ז מלוי ששמש מטתו בשני רעבון שהרי יוכבד נולדה בין החומות, ותירצו דמידת חסידות בעלמא הוא שלא לשמש ולוי לא נהג כן אבל יוסף נהג בחסידות, לכן כתיב בטרם תבוא שנת הרעב ע"ש ודבריהם צ"ע לכאורה דבמדרש רבה פ' זו, איתא ר' לוי ברשב"ן ס"ל דיעקב שמש מטתו והשלים המנין דכתיב ומספר רובע ישראל ע"ש וא"כ הי' יוסף חסיד יותר מיעקב ולא שמענו זה מעולם גם דקדוק לשון התוספו' צ"ע דלכ"ע לא הוה איסור מה לשון לא הוה איסור והכי ה"ל למימר לכ"ע ליכא איסורא גם לשון הש"ס אינו מורה דממידת חסידות בעלמא קאמר ע"כ נלפע"ד דבליל טבילה מותר לשמש מטתו ולק"מ מלוי ויעקב דבליל טבילה שמשו רק איוסף קשה מדוע כתיב בטרם תבוא שנת הרעב הא הי' אפשר לשמש אח"כ בליל טבילה ויש לומר דקיי"ל נכרית אינה מטמאה בנדה ויוסף לרב חסידתו נהג כחומרי ב"נ וכחומרי ישראל ונהי דשמר מצות נדה כישראל מ"מ לא רצה להתיר התשמיש בליל טבילה בב"נ שאינו משמר מצות נדה וליכא ליל טבילה וזהו ממדת חסידות ודוקא בח"ל נהג יוסף מספק כחומר שתיהם משא"כ יעקב ולוי שהיו בארץ ישראל ושם היה להם דין ישראל כמ"ש הרמב"ן בחומש וא"ש גם לשון התוספו' דלא הוי איסור פי' אז לא היה איסור כ"א מדת חסידות והשתא אפי' מדת חסידות ליכא בליל טבילה כנ"ל ודו"ק, והיותר נראה דהם שמשו בשעה שיצאו לדרך עיי' ביבמות ס"ב סוף ע"ב ועיי' ביו"ד סי' קפ"ד: