ויקהל משה את כל עדת בנ"י יש לדקדק כיון דכתיב כל עדת בנ"י לא הי' צ"ל ויקהל כמו בפרשת קדושי' שנאמרה בהקהל ולא נאמר שם ויקהל כיון דכתיב כל עדת בנ"י, הנה כתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וקאי אפרה אדומה (כדאיתא במ"ת חקת סי' ח') וכתב של"ה בדרוש לפרשת פרה שבפרשת חוקת דוודאי כמה פעמים כתיב בתורה חקה, זאת חוקת הפסח אך הכא כתיב חוקת התורה חק ותורה עיי"ש, ולפע"ד משו"ה היא רחוקה דהרי סתרי אהדדי כי כל היכא דכתיב חוקה עיכובא הוא שלא ישנה דבר מאשר כתוב בפרשה וכל היכא דכתיב תורה בא לרבות אפילו איננו ממש כמבואר בקרא וכמ"ש רש"י ר"פ צו זאת תורת העולה לרבות פסולים עם עלו לא ירדו וא"כ חוקה ותורה סתרי אהדדי אלא י"ל התם נמי כתיב היא העולה היא כשרה ולא פסולה, ודרשי' כאן שהי' לה שעת הכושר כאן שלא הי' לה שעת הכושר וה"נ י"ל לעכב ביחיד שנטמא ואינו עושה ככל הכתוב בפ', ונכרתה, ותורת לרבות ציבור כי טומאת מת הותרה בציבור, אלא לפי"ז פשיטא שהיא רחוקה ממני דמ"ט יש בה לכפר על עון העגל ואדרבא עיקר הי' על שנקהלו בציבור על אהרן עשה לנו אלהים והסכימו ברבים לפרוק נזמים לעגל וא"כ איך נהפוך הוא שציבור אינם צריכים אפר פרה, אלא שיש לומר לא שייך קהלה וחיבור וציבור בעוברי עבירה ואפי' אלפים הם הכל כיחידים נחשבים כל אחד לעצמו (כי כל ישראל נפש אחד כי כולם חלק אלקיה ממעל אבל כשחוטאים ובפרט בע"ז אזי נעקרו משרשם העליון וכל אחד עומד לעצמו כמובן) אך בעבודת ה' נקהלו הכל כאיש אחד והיינו דכתיב ויקהל משה ברדתו מההר ביוהכ"פ ונתכפר להם עון העגל אז ויקהל משה כי עד עתה היו נפרדים, ואמנם הא דבעבודת ה' הכל א' משום שאנו עובדים ה' בלי טעם כ"א כאשר צונו ה' אלקי לאהבתינו אותו ואין בו חילוק טעמים ואין כאן חילק ופירוד מחשבות (רק הכל מיחדים מחשבותם לה' והכל עולה בקנה אחד קנה חכמה קנה בינה) נמצא הדרן לחוקים בלי טעם, אמרתי אחכמה בטעמי המצות והיא רחוקה ממני:
אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם (י"ל הלא הקב"ה צוה שלא לעשות אותם בשבת רק בחול רשאי ולמה כתיב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות) אמרו חכז"ל אלו ל"ט מלאכות א'ל'ה ל'ו דברים היינו שנים הרי ל"ח הדברים ה' של הדברים מרבה עוד אחד הרי מ' חסר א' ורוצה לומר ל"ט מלאכות צוה ה' לעשות אותם לצורך המשכן וממילא כל אותן המלאכות שצוה ה' לעשות ששת ימים למשכן על אותו מלאכות הזהיר שלא לעשות בשבת, ונראה דמנה הפסוק ל"ט יעשו למשכן דכ' תוס' פע"פ קי"ז ע"ב דבזה שבת זכר ליציאת מצרים דפר"ך בא"ת ב"ש אותיות וג"ל בגמטריא ל"ט מלאכות שעשו במצרים ושבתו מהם בשבת במצרים (כדאיתא במד"ר שמות פ' א') וצ"ל לפי הנ"ל ל"ט מלאכות עשו לפרעה ולמצרים וכנגדן יעשו עתה למשכן לכבוד ה' וישבתו מהם בשבת, והנה בשבת המבשל באור ותולדות חמה פטור והטעם מפני שלא הי' כן במשכן כ"א בשול סממנים באור ושמן רוקח בתולדת אור כמ"ש כבר כמה פעמים (וכדאיתא ברמב"ן) אבל בחמה לא בשלו במשכן דלפני מלך בו"ד אין עושים כן לפני ממהקב"ה לא כש"כ אבל בוודאי כשהיו משעבדים למצרים והי' להם כל מלאכתם גם מלאכת אפיה ובשול, כשהיו צריכים לבשל בחמה או לאפות פת העשוי לכותח (כדאיתא ברכות ל"ז ע"ב ברש"י שם) בוודאי היו צריכים לעשות להם, ומ"מ אמר הקב"ה אלה הדברים ל"ט מלאכות תעשו למשכן אעפ"י שבמצרים עשו מ' מלאכות היינו גם אפיה ובשול בחמה מ"מ למשכן לא תעשו אלא ל"ט מלאכות וגם בשבת לא יתחייב אלא מה שהי' במשכן, והיינו אבות מלאכות מ' חסר אחד א' חסר מן הארבעים שעבדו בעבודת פרך שבמצרים:
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' ע"ד מוסר השכל, כבר רמזתי בקונטרס קנה חכמה בפ' תרומה רמזים בעשיית המשכן המרמזים איך יתנהג האדם עם בוראו ועיין בקונטרס הדרשות רמזים בענין המנורה, וגם כעת הארכתי בענין הקרש עם שני אדנים הרומז לבן אדם שיש לו שני אדונים יצ"ט ויצ"הר ומ"מ שניהם תחת הקרש האחד שהם תחתיו אם ירצה יתנהג בהם כרצונו לעבודת בוראו ע"ד ואתה תמשל בו ועי"ז יחדיו יהי' תמים שבשניהם עובד ה' בכל לבבך בשני יצריך (כדדרשו חז"ל ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך, ברכות סוף פרק הרואה), והנה האפוד המכפר על ע"ז (ערכין ט"ז ע"א) וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו פי' שמחשבתו של ע"ז הרי הוא כעושה מעשה כידוע ושתי כתפות חוברת לו הם שני עבירות תכופות וסמוכות לע"ז הם גילוי עריות ושפיכת דמים ועיין עוד מ"ש לקמן אי"ה בפרשת פקודי בענין ווים לעמודים, והנה העיקר שיקחו מוסר מעשיית המשכן וכל כליו ויהי' הם בעצמם בתתנהגותם כן וידוע כשישראל עושים רצונו של מקום יעמדו זרים ורעו צאנם מלאכתן נעשית ע"י אחרים וכל יום נקרא שבת ששבתו ממלאכתן ועובדים ה' אמנם בשבת עצמו נתוספת הקדושה עד שאפילו עונג הגופניי הוא כולו קדש ולכן כ"ע מודים דבשבת בעי' נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג (פסחים ס"ח ע"ב) וזהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם פי' דברים של מלאכת המשכן צוה ה' לעשות ולתקן בהם את ישראל שיהי' תבנית המשכן וכליו לזכרון בין עיניהם שיהיו כמותו ועי"ז ששת ימים יעשה מלאכה ע"י אחרים וביום השביעי יהי' לכם קדש פי' שגם תאות הגוף הנקרא לכם יהי' קדש ואז יקראו שבת שבתון לה' בכפל כי השבוע כולו נקרא שבת אלא שעתה הוא שבת שבתון כפולה ולא תבערו אש היצר בכל מושבותיכם והארכתי בענין ופרשתי בזה משאחז"ל בב"ק ס' ע"ב פתח בנזקי ממנו וסיים בנזקי גופו שלם ישלם המבעיר את הבערה להורת שאש משום חציו וגו' אני שהצתי אש בציון וגו' לפע"ד הכוונה ע"ד דכתי' ואשר הרעותי הניח היצה"ר קצת אצל ישראל גם במתן תורה להתאוות לנשיהם וע"י שהי' לו אחיזה במקצת הטעם לעשות העגל ע"י שהראה להם משה מת והתגרה בם עד שנחרבו ב' מקדשות והנה כביכול גרם כל זאת שהצית אש היצר בנו ואף שיהי' סבה רחוקה מ"מ הרי אמרו אש משום חציו ע"כ עליו לבנותו ודו"ק:
ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי שבת לה' אלקיך כל העושה בו מלאכה יומת לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הרא"ש פרק ע"פ הקשה אי ס"ד משה רבינו ע"ה מת בשבת איך כתב י"ב ס"ת באותו היום, ועמ"ש בספר עשרה מאמרות, ומשמע מהאחרונים שנכתבו מעצמם ע"י השבעה וכדומה ע"כ הותר בשבת, ולכאורה יש הכרח גדול לדין זה, דהרי אין הקמת המשכן דוחה שבת ובשבעה ימי המילואים שבת בכלל והוקם המשכן בכל יום מרע"ה לבדו הקימו ושנינו מעלין בקודש כפירש"י ר"פ בני העיר בצלאל עשאו ומשה הקימו ומשו"ה נתקשה משה איך יכולת באדם אחד לבדו להקים הקרשים והשיב הקב"ה הניח ידך במקומו והם הוקמו מעליהם כך פירש"י בפרשת פקודי בפסוק הוקם המשכן וע"כ מוכח דע"י שהקב"ה הקימו הותר בשבת אעפ"י שנראה כאלו משה הקימו, ולפי"ז יש לפרש לשון תיעשה מלאכה (דקאי על מלאכת המשכן אשר ציוה ה' לעשות והקמת המשכן והמנורה נעשה מאליה) ולא אמר תעשה מלאכה, אבל יש לומר עפ"י מה דאיתא בירושלמי פ"ק דשבת על פסוק ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות דקרינן ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי ג"כ מכאן שנותנים חטים לרחיים בע"ש וטוחן והולך כל השבת כלו ופותקין מים לגינה בע"ש ומשקה והולך כל השבת כלו עיי"ש א"כ י"ל לששת ימים תיעשה מלאכה מעצמו כגון הקמת המשכן שנעשית מעצמו, וביום השבת ג"כ תיעשה אותה מלאכה, כל העושה בו מלאכה יומת, אבל הנעשית מאלי' ע"י השי"ת מותר בשבת, והוה סד"א גם מנורה נעשית בשבת שהרי גם היא נעשית מאליה כפירש"י בפרשת תרומה אך נהי דמלאכת המנורה עצמו נעשית מאליה עכ"פ הי' צריך להשליך העשת לתוך האש ויש בו מבעיר ומצרף ומתיך הזהב שהוא חייב משום מבשל ע"כ אמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת לאסור מנורה בשבת:
כל העושה בו מלאכה יומת כתב רמב"ן מדלא כתיב כל העושה בו כל מלאכה כדכתיב בעשרת הדברו' ה"א דלא נאסר מלאכת אוכל נפש ע"כ הוצרך לומר לא תבערו לאוכל נפש כדאיתא במכילתא עיי"ש ולא ביאר, אך הא גופא קשיא מ"ט לא כתיב כל מלאכה ונלע"ד משום דהכא קאי אמלאכת המשכן והיו בהם נשים שטוו את העזים ואמרו חכז"ל בעודם העזים חיים טוו עליהן ואעפי"כ לא מחייב בכיוצא בהן בשבת משום דאין דרך טווי' בכך וחכמה יתירה הוה בהני נשים עיי"ש ע"כ לא מצי למימר העושה בו כל שום מלאכה, ונ"ל מ"מ איסור דאורייתא בכלל שבת שבות ולמען ינוח וכדאיתא ברמב"ן ובריטב"א ע"כ אמר מרע"ה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וזה ערב שבת בין השמשות כמבואר ר"פ הזורק ופרט איש ואשה לכלול גם הנשים הטוות מעזים חיים כנלע"ד נכון בעזה"ית:
לא תבערו אש עיין מכילתא דמביא הרמב"ן ופי' הרא"ע דקאי לאסור אוכל נפש בשבת ואע"ג דכבר כתיב את אשר תאפו אפו, ונדחק הרמב"ן עיי"ש, ונלע"ד הוה סד"א מצות עונג שבת דוחה מלאכת שבת כמו שמותר ביו"ט אוכל נפש של שמחת יו"ט, אך במן לא הי' ניכר שביתת שבת שהרי גם כל השבוע לא הי' להם שום מלאכה לעשות גם לא הי' ניכר עונג שבת כי גם כל השבוע הי' טועמים במן כל הטעמים ע"כ צוה עליהם שיעשו שום שינוי לזכר עונג שבת והיינו שיאפו אותו או יבשלו אותו אעפ"י שאינו צריך מ"מ לכבוד שבת יאפו ויבשלו לזכר עונג שבת ואותו הבשול והאפי' יעשו בערב שבת לצורך שבת כדי שיהי' ניכר שביתת שבת ממלאכה, אבל עכשיו שעוסקים במלאכת המשכן ששת ימים תיעשה מלאכה הרי ניכר שביתת שבת הו"א בשבת עצמו יאפו ויבשלו כי מצות עונג שבת דוחה מצות שביתה כמו ביו"ט והרי עתה אינם צריכים היכר לשביתה מפני שעושים מלאכה כל ששת ימים ע"כ הזהיר לא תבערו אש לאוכל נפש:
לא תבערו כתב רמב"ן מכילתא ר"נ אומר למה נאמר הואיל ונאמר ויקהל משה וגו' ה"א יטמין לו חמין וידליק לו הנר ת"ל לא תבערו אש ופי' רמב"ן מדלא אמר לא תעשו כל מלאכה אלא כל העושה בו מלאכה הו"א דלא נאסר כל מלאכה ומלאכת אוכל נפש יהי' מותר קמ"ל וצע"ג מ"ט לא נזהר מזה הקב"ה בפ' כי תשא ועוד מ"ט פרט הדלקת הנר והטמנת חמין היינו בישול ולא שאר מלאכת אוכל נפש ותו ר"נ דמכילתא הנ"ל סתר עצמו בברייתא פ"ח דיבמות דאמר הבערה לחלק יצאה, ע"כ נ"ל לפי שאמר מרע"ה כאן אלה בגימטרא ל"ו דברים מרבה עוד שנים הדברים ה' של הדברים מרבה עוד אחד הרי ל"ט מלאכות של משכן שתזהר מהם בשבת וכתב מורי בהפלא"ה מתחלה במרה כשהזהיר על שבת הוצרך להזכיר להם כל המלאכות בפירוש והי' ל"ט לאוין ועכשיו רמזם משה במלאכת המשכן משו"ה אינה נמנה אלא בלאו א' לא תעשה מלאכה פי' משכן עיין ריש פרשת תרומה מ"ש מורי זצ"ל והנה כי כן הי' מקום לטעות לענין איסור הבערה דנילף ממשכן ומינה מה במשכן לא נאסר אלא הבערה של בעלי מלאכות צורפי זהב וכסף ובישול סממנים אבל בישול אוכל נפש הותרה דהקטרת אימורים שהוא אוכל מזבח והדלקת נר דמנורה מותר והוה אמינא כהאי גוונא מותר גם להדיוט ובפ"ג דיבמות מבואר דאין בקרבנות שום חילול שבת רק שחיטה והקטרה ובשחיטה ליכא למיטעי שיהיה חובל מותר להדיוט לצורך מדאיצטרך ביום אפילו בשבת למילה ש"מ חבורה אסור אפי' לצורך מצוה, אבל הבערה לצורך בישול והדלקה הוה סד"א להתיר קמ"ל לא תבערו וא"ש לשון המכילתא, והנה פ"ק דיבמות בהך ברייתא דר"נ דהבערה לחלק פירש"י דאי לא תבערו ה"א שאינו חייב עד שיחלל שבת בכל ל"ט מלאכות קמ"ל על חדא נמי חייב ודלא כפירש"י פ"ק דפסחים וכבר כתבתי בזה במקום אחר, ולפי הנ"ל הי' מההכרח לפרש כן אליבא דר"נ לשיטתו דהא עיקר קרא איצטריך דלא נימא הבערת אוכל נפש מותר דומי' דמשכן ולא יצאה לחלק אך עכ"פ מוכח דחייב נמי על מלאכה א' אפי' אינו עושה כל הל"ט בב"א דאי סד"א בעיא כל הל"ט וא"כ לפי ההו"א דהבערת אוכל נפש מותר פי' אינו משלים לל"ט אי עשה ל"ח מלאכות והבערה לא עשהו אלא באוכל נפש הו"א דאינו משלים וקשה איך נטעה בזה הואיל דמותר במשכן ובמזבח ובמנורה התם לא עשו רק מלאכה זו והה"ד דהי' מותר כל שאר מלאכות א' א' ומנ"ל דאינו משלים שאצטריך לא תבערו, אלא מדאצטריך לא תבערו מוכח דעל כל מלאכה בפ"ע נמי חייב ושפיר הו"א אהבערת אוכל נפש לא מחייב מהקטרה ונרות ואיצטרך לא תבערו וא"ש:
קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לב יביאיה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת, יל"ד שינוי וכפל לשון תרומה לה' תרומת ה', י"ל כל כסף וזהב שנותנים הכל תרומת ה' הוא כי ממך הכל ומידך נתנו לך ולי הכסף ולי הזהב, אך הרצון ונדבת לב הוא בבחירת האדם והוא תרומה לה' לא תרומת ה' כי אינו שלו כי אין יראת שמים בידי שמים, אמנם א"א להביא לה' נדבת לבו אשר הוא במסתרים כ"א ע"י שיביא חפצים שהם תרומת ה' ועמהם מביא נדבת לבו שהוא תרומה לה' ע"כ אמר קחו מאתכם דייקי תרומה לה' והיינו כל נדיב לב יביאיה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת ועם זה יביא נדבת לבו תרומה לה' (ובזה יש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה (ד"ה סימן כ"ט) וכי מי אני ומי עמי לעצור כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי גם להתנדב מנדבת לבו צריך סיוע מאת השי"ת כי יצר סוכן בנו לאמץ הלב שלא לקיים מצות צדקה ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו וזה וכי מי אני ומי עמי לעצור כח (לכבוש היצר) כי אלמלא השי"ת עזרנו לזה לא היינו יכולין "להתנדב" כזאת ועל הנתינה גופא פשיטא שאין אנו יכולין להחזיק לנו טובה כי ממק הכל ומידך נתנו לך):
[] כל איש אשר הניף תנופת זהב לה' עיין ברמב"ן שזהב בעצם שלא הי' כלי גם כן הי' דבר חשיבות והניפו אותו כדי לפרסם כמו שמפרסמין עושי מצוה ובזה י"ל המשך הפסוק דהנה יש ב' מידות בנותני צדקה אחד נותן רק לשם ה' והשני אע"ג דעושה לשם שמים ניחא לי' גם טובת הנאה בו שיפרסמו וישבחו אותו והנה העושה רק לש"ש אינו רוצה שיתפרסם וגם לא איכפת ליה אם עושין מנדבתו קדש קדשים או שאר דבר מצוה כגון קרשים ועמודים ובריחים כי הוא עושה רצון בוראו בזה כמו שאם עושים מזהבו שנתן ארון הקודש משא"כ מי שירצה בו טובת הנאה מבקש שיעשו ממנו המעולה בקודש כדי שיהי' לו לשבח יותר שמזהבו נעשה כלי הקודש הזה והנה המפרש' הקשו איך הביאו חח ונזם הא דבר שנשתמש בו הדיוט אין משתמשין לגבוה ותירצו שעשו ממנו יתידות וקרסים וכיוצא בו וזה המשך הקרא כל נדיב לב היינו רק לעשות רצון בוראו הביאו חח ונזם שעשו ממנו רק יתידות או קרסים וכל איש אשר הניף שרוצה ג"כ שיהי' פרסום תנופת זהב לה' הביא רק זהב שיהי' ראוי לה' לכלי שרת:
ויבואו כל איש אשר נשאו לבו ואשר נדבה רוחו אותו וכו' ויבואו האנשים על הנשים וכו' וכל אשר נמצא אתו וכו' הביאו, הביאו בני ישראל נדבה לה' וגו' ובירושלמי דשקלים דף (ב' ע"ב) קורא תגר בעגל כתיב ויתפרקו כל העם ובמשכן רק כל נדיב לב משמע שיש אשר לא הביאו, וצל"ע הרי כל מי שנמצא אתו הביא מה שהי' לו כדכתי' הביאו וכו' ונ"ל כמו שאמר רבי מי שאכל שום יצא ויצא שמואל הקטן שלא לבייש מי שאכל שום ואמרו שלמד כן ממעשה דעזרא שאמר אנחנו מעלנו בה' ונושב נשים נכריות, אמר ונושב לשון רבים וה"נ כיון שזהב המשכן מכפר על העגל, והחוטאים כבר מתו ורק אותן שראו ושמחו בלב והיו בושים להביא כי יתגלה מצפונם שהיו בכלל החוטאים ע"כ קדמו הצדיקים הגדולים אותם אשר נדבה רוחם בקדושה וקדמו והביאו שלא לבייש מי שיתנדב מהמון עם ולא עוד אלא ויבואו האנשים על הנשים שהרי הנשים בוודאי לא חטאו וע"ז הביאו כולם נדבתם לה':
*ויבואו האנשים על הנשים וגו' יש לפרש לפי מה דקיי"ל בעל שמכר בנכסי מלוג ואח"כ הסכימה האשה תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והמקח בטל אלא א"כ חתמה האשה תחלה וקיי"ל ג"כ שאין לוקחין מתנה חשובה מאשה בלי דעת ורצון בעלה אפילו מנכסי מלוג שלה ולכך יען שהביאו גם תכשיטי נשים, ומאיש לחוד ומאשה לחודה לא היו יכולין לקבל תכשיטי נשים לכן ויבואו האנשים על הנשים דהיינו אשה ואח"כ בעלה לומר כי מרוצה בלב שלם במתנתה לעבודת המשכן:
הביאו ח'ח נ'זם ט'בעת כ'ומז ר"ת ח'נ'ט'ך' גמטריא פ"ז הוא שם הקדוש אנ"י הוי"ה (גמטרי' דדין כגמטרי' דדין) וכתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך וכתב הגהות מיי' כל המחלה "אשר" גמטרי' "דצ"ך עד"ש באח"ב" ואמר, אני הויה, הוא השם הקדוש גמטרי' פ"ז האמור בפרשת וארא אל אברהם וידעתם כי אני ה'" עיי"ש פירש"י ורמב"ן, והנה ר'אשו כ'תם פ'ז ר"ת פ'ר'ך' היא עבודת פרך שבמצרים וכ' תוס' (פע"פ דף קי"ו ע"ב בד"ה למען תזכור) כי פרך בא"ת ב"ש וג"ל לרמז על ל"ט מלאכות ושנו חז"ל אבות מלאכות מ' חסר אחת כי מ' המה דהוצאה והכנסה חשוב כא' עיין רשב"א ריש מס' שבת ועיין תוי"ט במשנה אבות מלאכות מ' ואם תוסיף אחד על וג"ל הוא אותיות גואל ע"כ אני ה' רפאך, ר'פ'א'ך אותיות פ'ר'ך א', והרופא, אני ה' בגמטריא פ"ז ע"כ התנדבו ח'ח נ'זם ט'בעת כ'ומז ר"ת גמטריא פ"ז שהי' דצ"ך ע"י אהרן ע'ד'ש' ע"י משה, בא"ח בזכות מרים כי מכות בכורות הי' ע"י הקב"ה בעצמו ע"כ בא"ח ר"ת בצלאל אורי חורי שהיו בני מרים:
[] ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' ובמדרש ובגמ' ברכות דף נ"ה ע"א אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן בצלאל ע"ש חכמתו נקרא שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהג של עולם אדם קונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה כלים וארון ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם אלא שמא כך אמר הקב"ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו כן שמא בצל אל היית וידעת והקשה התוס' הלא הקב"ה הקדים ג"כ כלים למשכן ותי' כי פ' כי תשא הקדים משכן לכלים עיי"ש וי"ל כי ידוע דמעלין בקודש ולא מורידין וזהו בעולם התחתון כדי שנלך מדרגא לדרגא מעלה מעלה עד שנדבק עצמנו בקדושה עליונה למעלה עא"ס אבל בהיפוך הוא מלמעלה למטה השתלשלות הקדושה מדרגא לדרגא וממשיכין הקדושה עד עולם העשייה הזה שיהי' השכינה שורה בישראל בעולם המעשה הזה הנה עיקר קדושת המשכן הי' על ידי הכלים הנתונים בתוכו ובפרט הארון שבו הלוחות מעשי ה', והקב"ה באמת הקדים כלים אשר המה במעלתם הגדולה יותר קדושים ואח"כ משכן והוא בדמיון השתלשלות מקדושה חמורה לקדושה קלה ומשה אמר לבצלאל כאשר אמר השי"ת אבל בצלאל הבין כל זאת שמלמטה למעלה צריך עשיית המשכן תחלה ואח"כ הכלים להעלות בקודש וע"ז א"ל בצלאל היית וידעת כי ידוע צלו של דבר הוא מהיפך להיפך מהדבר עצמו כגון אדם שעומד על הארץ ראשו למעלה ורגליו על הארץ ובדמות הצל רגלי הצל נוגעים ברגלי גופו וראש של הצל הוא מרחוק בקצה האחרון, והוה ראש הצל וראש האדם המציל בשני הקצוות וזה שאמר לו משה ברמז "בצל" אל היית וידעת (פי' הבנה) והבנת הדבר וק"ל:
ועשה בצלאל ואהליאב וגו' לדעת לעשות וגו' ויקרא משה וגו' וצ"ע בפסוק הראשון אמר שכבר עשה בצלאל וחכמי לב ושוב כתיב ויקרא משה לבצלאל ולחכמי לב ויקחו מלפני משה ע"כ נלע"ד נהי כי נתן ה' חכמה בהמה מ"מ לא נסו באלה מעולם אלא לב כל אחד אמר לו שהוא יארג והוא יהי' חרש וכדומה ע"כ אמר אחר שנשא לבן אותם הי' מנסים עצמם ועשו יריעה קטנה וקרש קטן ובריח קטן וכן הכל וכאשר ראו שהצליחו ויכולת בידם לעשותם הביאו אותו למשה וכאשר הוטב בעיני משה קראם משה אח"כ ומסר בידיהם את הכל והיינו ויעש בצלאל וגו' לדעת לעשות פי' לדעת מזה שיכולים לעשות כל אלה ואח"כ ויקרא משה וגו' ויקחו מלפני משה:
בצלאל דרשו חז"ל בצל אל היית וידעת (ברכות נ"ה ע"א) הנה בפ' תרומה הקדים הקב"ה ארון ושולחן ומנורה למשכן כמו שבאמת הקשה תוספ' שם, ואמנם בפ' כי תשא אמר הקב"ה ראה קראתי בשם בצלאל ושם הקדים משכן לכלים משום די"ל מה שהקשה בצלאל להיכן אכניסם אינו קשה כל כך שהרי בפעם אחד התחילו כל עושי מלאכה לעשות ומלאכת הארון כפרת וכרובים וכש"כ מנורה וכלי השולחן היו צריכים מלאכות נפלאות ובפרט עשיית הכרובים מקשה מן הכפרת א"כ דיו אם יוגמרו בשוה עם אורגי יריעות ועשיית קרשים וא"כ מאי קושיין היכן אכניסם, אך בצלאל מלא חכמה ותבונה ודעת ואמרו חז"ל שהי' יודע לצרף אותיות שבהם נברא שמים וארץ וכבר כתבו אהליאב הי' מסייעו במלאכת חרש וחושב אבל אין לו בחכמה ותבונה ובדעת, וא"כ בדיבור ואמירה וכוונת צרוף שמות נעשו הכלים האלה מהרה ע"כ שפיר קאמר היכן אכניסם, והנה הקב"ה שאל למרע"ה ומרע"ה שאל לישראל הגון לפניכם בצלאל ואלו היו אומרים איננו הגון לפנינו לא מינוהו הקב"ה ואז היו נעשים בפועל (כי רק בצלאל בן בנו של חור זכה לזה) ע"כ הקדים הקב"ה ארון וכלים לעשיית המשכן בפרשת תרומה דאולי לא ירצו בבצלאל בבחירתם אשר מסור להם ויהיו נעשים בידי אדם ויהי' גמר מלאכתם שוה בזמן גמ"מ יריעת וקרשים אך אחר שאמר הקב"ה ראה קראתי בשם בצלאל ואמר משה וגם ישראל אם לפניך הגון לפנינו לא כש"כ ע"כ שוב הקדים משכן לכלים בפרשת כי תשא בפסוק ראה קראתי בשם בצלאל ואמלא אותו חכמה וגו':
מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר צוה ה' את משה, אשר צוה ה' את משה מיותר דידוע הוא י"ל דאמרו למשה דלא משום תשובה לכפר על עון העגל מביאים זהב התנופה דדי בתשובת המשקל להביא כמשקל הזהב שנתנו לעגל אלא מרבים להביא לקיים מצות ה' מאהבה שצוה ליתן לכן אין שיעור ומרבים להביא מידי העבודה למלאכה יען אשר צוה ה' את משה, וק"ל (מש"מ):
*ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכו' ריש פרק הזורק ילפי' בגז"ש דמיירי ביום אסור וילפינן מיני' איסור הוצאה בשבת וקשה הא פשטא דקרא משמע דהעברת קול היה משום דשלימא עבידתא כדכתיב והמלאכה היתה דים וכדפריך באמת הש"ס שם, ויש ליישב לפי מה דקיי"ל דשנים שעשו מלאכה פטורי' מה"ת רק מדרבנן אסור וא"כ לצורך מצות מלאכת המשכן הי' מותר ולא גזרו כמו אין שבות במקדש אבל הכא דשלימא עבידתא ולא היו צריכים עוד למשכן נשאר באיסורו והיינו דקא' איש ואשה שניהם יחד אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש וי"ל שמשה כבר גזר על זה כמו שמצינו עוד תקנות דרבנן ממשה רבינו ע"ה (כמו שבעת ימי משתה ושיהיו קורין בשני ובחמישי בשבת בתורה ואיסור הזאה בטמא שחל שביעי שלו בשבת) ויש לפרש עוד דהרי אמרינן בפרק במה אשה דטבעת שיש עליה חותם הוה לאשה משא ולאיש מותר משום תכשיט ובטבעת שאין עליה חותם הוא בהיפוך פטור מה"ת לאשה וחיוב לאיש עיי"ש דף ס"ב וא"כ י"ל היו יכולים גם בשבת להוציא למלאכת המשכן שהאשה תביאה טבעת שאין עליה חותם ואיש מביא טבעת שיש עליו חותם אלא משה גזר מדרבנן על זה ולכן כתיב ויצו משה משה דייקא ולא אמר להם זה בשם ה' וק"ל:
[] איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא פשטא דקרא מבואר דהכרזה היה מחמת דשלימא להו עבידתא שהי' די והותר וחז"ל אמרו מחמת איסור הוצאה כידוע וי"ל לפי מה שאיתא בפנ"י ריש פ"ק דשבת שבמשכן הי' הוצאה דבעה"ב שהי' נותנים ולא ידעו זה מאיסור הוצאת כלי דמן שהי' שם הוצאה דעני שהוא חשוב יותר ודפח"ח, והנה לפי מ"ש בפ' תרומה דאם אדם חשוב מקבל הוה כנתינה לכן כתיב ויקחו לי תרומה א"כ הוה גם זה הוצאה דעני (כמ"ש האלשיך והפלאה שם) א"כ הוה ידעו זה ג"כ מאיסור הוצאה דמן, רק מבואר במדרש משכן העדות שנבנה מהמותר בהמ"ד א"כ עדיין היו העם מביאים להיות בונים בהמ"ד וזה הוה כנגד נתינה דבע"הב כי בהמד"ר מותר ליהנות בו לצורבי מרבנן ולא ידעו האיסר דהוצאת בעה"ב והוצרך להכריז שמחמת שבת לא יביאו עוד:
אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה במדרש שאפילו בהמות היו מתחכמין ועמ"ש של"ה, ונ"ל דקאמר דבזה ניכר שהי"ת נתן בחכמים חכמתם ולא מטבעם שע"י שנתחדש בבהמתם חכמה כחמורו של רבי פנחס בן יאיר מזה ניכר כי נתן ה' חכמה ותבונה "בהמה" ע"י בהמה ניכר זה:
לא נזכר שם של חכמי לב נ"ל (הא דפסקינן דאין מחשבין עם הגזברי' כדי לדעת אם עושים באמונה שנא' ולא יחשבו את האנשים כי באמונה הם עושים וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא) ומזה יצא לנו הדין דאין מחשבין עם הגזברים וקשה מנ"ל שעושים כל הגזברים באמונה וי"ל כדאמרינן ס"פ אין מכירין משו"ה לא נספרסמו שמותיהן של ע' זקנים לומר כל ב"ד שיעמוד בישראל המה לדורם כב"ד של מרע"ה ה"נ כל גזבר שיעמוד יהי' כגזברי' של מרע"ה שאמרו מרבים העם להביא כי באמונה עשו וכן בכל דור הבטיח ה' כי כן יהיו בהם אנשים נאמנים ראוים למנותם גזברים על הצבור ולא פי' שמותם של אלו:
ויעש את החצר והנה בכל סדר מלאכת המשכן נאמר חצר לבסוף הן בציווי בפ' תרומה הן בעשיי' בפ' ויקהל דכתיב המשכן ואח"כ כלים ואח"כ החצר לבסוף לרמז על הא דמכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד (שבת ל"א ע"ב) פי' שאין לו יראה שהוא עיקר דירה ולומד תורה שהוא שער ליראה פנימית ע"כ העמידו משכן שהוא הדירה תחלה רומז ליראת ה' ואח"כ החצר בית שער ליראה שהוא התורה ועוד הארכתי בזה:
ויכלא העם מהביא לומר שגם זה מצוה וקבלו שכר הפרישה כי מה שחשכו מלהביא הי' לשם מצוה יען כי צוה משה שלא יביאו עוד משו"ה לא הביאו ולא ששמחו שכבר יש די ופטורים מלהביא עוד ממונם אלא אדרבא הי' לבם נושא אותם להביא יותר לולא צוה משה שאל יעשו עוד מלאכה:
והמלאכה היה דים וגו' והותר נראה כסתירה דים משמע מכוון דים ואמר והותר וקשה דאמרי' במדרש מן המותר עשו בהמ"ד ומי נתן רשות לזה שהרי התנדבו להקדש גבוה ע"כ נ"ל עפ"י אותן השיטות דסוברים דגם אם נתן בנר חנוכה רק שיעור מצומצם ואירע שדלק יותר אעפ"כ מותר להשתמש לאורה אחר חצי שעה עיקר שיער מצות הדלקה, וה"נ נ"ל שהי' שיעור מכוון דים ובאו הגזברים ואמרו אח"כ והותר כי נתברך הנדבה בברכת ה' (כדאיתא במדרש ילקוט איש אמונים ורב ברכות זה משה שהי' גזבר על המשכן וכל הדברים מתברכין על ידו) והותיר מאליו ע"כ הותר להם לעשות ממנו בהמ"ד (וזה י"ל כוונת המסרה והותר כה אמר ה' אכול והותר גבי אלישע שאמר על פי ה' שיחול ברכת ה' בהמעט ויתברך הכא נמי הי' בזה ברכת ה' על ידי נביאו משה והותר):
*כפתור ופרח י"ל דמרמז לן דהנה ע"י עבודת הפרך במצרים נזדככו ישראל וכמו דאיתא באר"י שזה היה לתקן חטא של אדה"ר וכו' כידוע וזכו לצאת ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה ואותיות פ'ר'ך' ר"ת ר'אשו כ'תם פ'ז שמרמז לספירת כתר ולאחר יציאת מצרים נתן הקב"ה לנו התורה שע"י התורה מזדככים וכמ"ש חז"ל למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מעלים מטומאה לטהרה כך דברי תורה (ברכו' ט"ו ע"א) העוסק בתורה מזיקין בדלין ממנו (ברכות דף ה' ע"א) וא"ר יצחק כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין ממנו שנא' ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה וכו' ואין רשף אלא מזיקין וכו') שמכריתם ע"י עסק ופלפול התורה וע"ז אמרו חז"ל [מגילה ל"ב ע"א] כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה וכו' ומסיק דהיינו שאין נוחין זה לזה בהלכה שעי"ז אינם מזמרים הקליפות ודיעות המזויפות וזמרה לשון מזמר עריצים ועי"ז ג"כ הוא בלא נעימה שאין נועם ה' עליהם לזאת קאמר עליהם ונתתי להם חוקים לא טובים וכו' ולכך בכפתור ופרח דמנורה דמרמז על פלפול התורה יש בכפתר אותיות פרך ואותיו' כתר שע"י הפלפול התורה זוכה לזה:
כיור פרש"י שלא רצה מרע"ה לקבל המראות מפני שעשוי' לתאוה והקשה רמב"ן כומז מאוס יותר ולפע"ד כומז הוא כלי ידוע מסגרת למקום תורפה שתהי' משומרת ממי שמאנסה ואו"ה צריכים לשמר עצמן בכך מפני האנסין השכיחים ופרש"י גבי רבקה בתולה ואיש לא ידעה ני או"ה משמרים מקום בתוליהן ומפקירין עצמן שלא כדרכן, ואותן כומזי' הי' להן לבנות ישראל מביזת מצרים אבל בנות ישראל לא צריכים לשמירה ע"כ נתנו למשכן וקבל משה כי הוא עשוי' מעיקרא לצניעות לשמור מהאונס, וגם הי' צניעות לבנות ישראל שאינן צריכין שמירה כזו משא"כ מראות עשוי לתאוה גם לבנות ישראל:
במראות הצובאות נראה ע"י שרצו שלא יתיך משה אותם ויהי' ניכר לעולם שהי' מראות צובאות של נשים צדקניות, וע"י שהי' נחשת לוהט והי' נראה בבואה ע"כ יחדו לרחוץ ידים ורגלים דבר מגונה ע"ד שאחז"ל במס' ע"ז מ"ד ע"ב במרחץ של אפוטרודי שעומד ערום לפניו מזה נראה שאינינו ע"ז, הנה כיור כן גמטריא "אשה":
מסך שער החצר ויכל משה את המלאכה, כילל ועיטר המלאכה בעטרת שמו בסיום המלאכה כי ר"ת מ'סך ש'ער ה'חצר אותיות משה וכן התחלת המלאכה מ'בין ש'ני ה'כרובים ר"ת משה, והיינו מכניסת שער החצר עד תכלית הקדושה הכרובים שעל הכפרת הכל חתום בשם משה, והנה אע"ג כי בכל המשכן עשו משכן ואח"כ כלים כמו שאמר בצלאל היכן אכניסם והסכים משה על ככה וא"ל בצל קל היית וידעת (ברכות נ"ה ע"א) מ"מ בחצר עשה והקים מרע"ה תחלה הכלים מזבח וכיור ואח"כ החצר, כי אחז"ל מעלין בקודש דהרי בצלאל עשה המשכן ומרע"ה הקימו עפ"י רש"י ר"פ בני העיר, אמנם מרע"ה לרוב ענותנותו חשב שזה הורדה מבצלאל למרע"ה ע"כ רמז כי מורידים בקדושה ע"כ עשה כלים תחילה ואח"כ החצר להראות ענותנותו: