וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', פירש"י נאמן לקיים הבטחתי הנה אין ספק שהקב"ה נאמן וחפץ ויכול ומה המונע אלא שהפילסופים סברו שבשעה שעושה דין א"א לפעול רחמים ועל זה הפלא סובב השירה ימינך ד' נאדרי בכח ואותו הימין עצמו תרעץ אויב ע"כ הכא בחזיון א' דיבר אתו קשות ובאלקים דין (וזה "וידבר אלקי'" אל משה) ובאותו חזיון עצמו אמר אליו אמירה רכה אני "הוי'" רחמים (ובמדרש רבה פ"ו איתא ריב"ח אמר אלקים על המצרים, אני ה' על ישראל) וכמו שגם זה אינו מונע ממני כך אני ד' נאמן לקיים הבטחתי, והיינו מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני "אמר ה'" אמירה רכה בהוי' רחמים פרושה על כל החיים והוה סד"א אז ישבות דין הרשעים כי הם שני הפכים ואמר אז יצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי בכל הרחמים הגדולים האלו אשם לא תכבה ותולעתם לא תמות:
וארא אל אברהם וגו', כל הפרשה, אומר אאע"ה לא רצה שכר מהקב"ה כשאמר לו שכרך הרבה מאד וגם לא רצה ממנו מתנת חנם והארכתי במשל ובהיתוך הפסוקים בפסו' במה אדע וא"ל הקב"ה לא שכר ולא מתנת חנם הנה באו שוללים היינו דור המבול ודור הפלגה ושללו כל ניצוצות הקדושו' השייכים לארץ הקדושה ולשער השמים והרשעים האלו שללו כל אוצר החמדה והשליכו אותם למצולת ים קליפות הטומאה ועי"ז נחרבה כל המדינה ויושבים בה זי"ן אומות טמאים ואין הא רץ מקיאה אותם כי אין בה קדושתה, אם תרצה אתה ובניך לטרוח בטרחה גדולה ועבודה קשה בחומר ולבנים להוציא ניצוצות האלו מעומק הים הנ"ל הרי המציל מן הנהר ומן הגייס הרי הוא שלו הרי כל הקדושה שלך ותסע אל ארץ הקדושה עם אוצרת חמדת הקדושה וממילא תקיא הארץ יושביה ותקבל בניך בשמחה, וכל עוד שהקדושה בעומק הקליפה היה א"א להיראות אל האבות באספקלרי' של "הוי'" אלא באל שדי אבל עכשיו אחר העבודה והעינוי והוצאת כל צבאות ד' מארץ מצרים אודע לכם בשם "הוי'" ית"ש ולקחתי אתכם לי לעם במתן תורה ואביא אתכם אל הארץ כי תקיא יושביה ואתן אותה לכם מורשה:
*וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם, וגם הקימותי וגו', לכן אמור לבנ"י אני ה' וגו' וידעתם כי אני ה', יש לומר בדרך רמז שם "אל שדי" בגמטרי' מ"ש"ה שהי' לו משה מרכבה ואם תסיר מזה המספר צ"א שהוא גמטריא של "הויה'" ככתיבתו ושם "אדני" כקריאתו נשאר רנ"ד אותיות "נדר" לרמז שהקב"ה נדר לאבותינו לאברהם יצחק ויעקב לתת להם את ארץ כנען, ועדיין לא קיים אותם והחילוק שבין שם "הוי'" ושם "אל שדי" כבר ביאר הרמב"ן בחומש באריכות שם שדי שאמר לעולמו די, והניח גבול להטבע משא"כ בשם הוי' שמשדד מערכות ועושה נסים שלא בדרך הטבע מי שאמר לשמן וידליק הוא אומר לחומץ וידליק עיי"ש בביאור והטעם באמת שעד עתה לא הי' הקב"ה צריך לעשות נסים גדולים שלא כדרך הטבע כאלו אבל עתה שכבר נשתקעו ישראל בטומאות מצרים במ"ט שערי טומאה וכדי להוציאם מש"ט ולהשריש בלבם אמונת ה' הי' צריך לעשות נסים ונפלאות שלא כדרך הטבע כדי להשרישם בקדושה ובאמונתה הטהורה וזה שאמר בפסוק שאח"ז וידעתם כי אני "ה'" המוציא אתכם מתחת סבלת מצרים זה הוא נתינת טעם על מה שנשתנה עתה הנהגתו ית"ש מימי אבות בשם "הוי'" כדי שתדעו ותבינו עי"ז כי אני "השם" ובזה יש להבין כוונת רש"י שמפרש בכל מקום שכתוב, אני ד', נאמן לשלם שכר (כדאיתא בהמדרש) ע"פ מה שאיתא בחובת הלבבות בשער הבטחון דאין לבטוח אלא על מי שאין גבוה עליו שיוכל לצוות עליו שלא יעשה כן ולכך שם "הוי'" מורה שהוא למעלה מהטבע, שאין למעלה ממנו שזה פירושו של "הוי'" כמבואר בשם הרמב"ן ונוכל להאמין כי הוא נאמן לשלם שכר:
[] וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י אשר מצרים מעבידים אותם וכו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וגו', והבאתי אתכם אל הארץ וכו', י"ל כי אמרו חכז"ל תורה וא"י נקנית ביסורין (ברכות ה' ע"א) והנה אחרי שנתיסרו בנ"י ביסורים גלות ושיעבוד הקשה של מצרים ראוי' הי' לקבל התורה ולכנס לא"י וזה וגם הקימותי את בריתי עם האבות לתת לבניהם א"י וכבר גם אני שמעתי את נאקת בנ"י מתוך יסורי השעבוד אשר מצרים מעבידים אותם, לכן והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולקחתי אתכם לי לעם דקאי על מתן תורה והבאתי אתכם אל הארץ דהיינו שיכניסם לארץ ישראל:
[] והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגו', כתיב בפ' שמיני והייתם קדושים כי קדוש אני וגו' כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים והייתם קדושים כי קדוש אני, י"ל דרך דרוש ומוסר ידוע שהקב"ה אמר לאברהם אבינו ע"ה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אבל לא היו אלא רד"ו שנה והרבה טעמים נאמרו על זה ולי נראה כי הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד והקב"ה הקדיש את בנ"י לעצמו ולכבודו ככתוב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ואם כן ההקדש הוה מפקיע מידי שיעבוד מצרים הגם בשהרהינו אצלו לא מהני ההקדש להפקיע מידי שעבוד אבל בנ"י גרשו ממצרים ויצאו משמה אך כל זה אם ישראל קדושים גדורים מעריות שכל מקום שאתה מוצא קדושה אתה מוצא גדר ערוה ופרושים מטומאות ממאכלות אסורות המטמאים גוף ונפש אז נקראים קדושים והמה קדש לה' אבל לא אם חלילה מחללים עצמם מקדושתם ובזה יש לפרש והייתם לי קדושים כי קדוש אני כי (על ידי זה שאתם קדושים) אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים אבל בתנאי והייתם לי קדושים אבל כאשר נתחללו מקדושתם חזרו בגולה בשיעבוד ארבע מלכיות אשר משלים גלות מצרים כידוע וה' ברחמיו יגאלנו בב"א:
[] והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' אני ה' י"ל כי כל דבר אשר האדם מורגל תמיד לראותה אם גם הדבר בעצמותה פלא גדול כמו בראותו נמלה אשר עליה שלמה המלך אמר ראה דרכיה וחכם וגם לרבות יתושים אשר עינים להם ואיברים מיוחדים לכל דבריהם בכלל ובפרט וכל הבריה גדולה כראשה של מחט ואם אדם ישכיל בדבר יפלא מאוד על זה בכל זאת לא יתמהו האנשים עליהם כמו בראותם חיות גדולות ומשונות כפיל וקוף כי המה מורגלים באלה חי"ק לראותם תמיד ואומרים כי כך הקב"ה הטביע בדרך הטבע ולא ישימו לבם לחקור ולהשכיל במושכלות על ידי זה גבורות הבורא ית"ש אשר מה רבו מעשיו וכלם בחכמה המה וכן הדבר בזרעים ואילנות אשר מחטה יצא שבולת מלאה ומגרעין אחד יצמח אילן אשר ברב הימים גדול ברב ענפיו מלאים פירות נחמד למראה עלהו לתרופה ופריו למאכל והנה עם בני ישראל אשר בארץ מצרים היו ותמיד ראו שנה ושנה זרע חריש וקציר מקטנם ועד גדלותם הורגלו רק בזה ולא התפלאו ולא השכילו בלבותם על זה אבל בלכתם במדבר וירד להם מן לחם מן השמים וימטר עליהם כחול הים עוף כנף המה ראו כן תמהו והכירו בזה ונודע להם כחו וגבורתו של הקב"ה אבל בניהם אשר הולידו במדבר בארץ לא זרועה ומזונותיהם הי' מן רק אשר ירדה להם מן השמים ואת השליו אשר הקב"ה הגיז להם הורגלו בזה אשר זה להם כדרך הטבע ולא התבוננו בזה על ידי מן ושליו גדולת הבורא ית"ש אבל בבואם ארצה כנען א"י ואכלו מעבור הארץ מאשר נזרע ונקצר אז תמהו מאד איש אל רעהו והתבוננו והשכילו נפלאותיו של הקב"ה על ידי זרע וקציר וזה והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו' אני ה' שתדעו ותבינו על ידי זה כי אני ה' מהוה כל הויות גדולות עד אין חקר:
והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה, ברבה פרשה זו, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי, אעשה להן מה שאמרתי לאבותיהן שאתן להם את הארץ ויהיו יורשין אותן בזכותן ע"כ המדרש ויש לדקדק מה הוסיף בזה על הקרא וי"ל בשנדקדק בקרא דהל"ל בקיצור והבאתי אותם אל הארץ זבת חלב ודבש כמו שאמר למשה בתחילת שליחותו וכדכתי' בפ' שמות, ועוד דאין כאן מקומו של הבטחה זו כלל כ"א להוכיח את משה על מה שאמר למה הרעות וכפרש"י ריש הסדרא, ע"כ נלע"ד בפי' הפסוק בהקדם משאחז"ל בפרק יש נוחלין שדרשו מאי דכתיב בהאי קרא ונתתי אותה לכם מורשה מורישים ואינם יורשים שמרמז למתי מדבר כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ונמצא שהם מורישים ואינם יורשים והנה דבר זה הוא עיקר גרמא על שלא זכה משה לכנס לא"י כידוע ועמ"ש בעהז"י בקונטרס קנה חכמה בפ' זו אפסוק הוא אהרן ומשה ותמצא נחת וצרפהו לכאן והנה ידוע מ"ש הרמ"ע כי אלו זכו ישראל והיתה זאת הגאולה של מצרים גאולה אחרונה אזי לא היו מתיישבים בא"י אלא עוברים דרך שם לגן עדן וכבר כ' בזה בחי' למס' בבא בתרא גבי שביל של כרמים:
וזהו פי' הפסוק הנ"ל שע"י שאמר למה הרעות וע"ז נאמר לו עתה תראה ולא מלחמת ל"א מלכים כמבואר במדרש ע"כ אמר לו שזה יגרום ג"כ והבאתי אתכם אל הארץ שתהי' הביאה בעצם אל הארץ מה שלא הי' אילו הכניסם "משה" לארץ שאז היתה ההבאה אל הג"ע ולא אל הארץ ועוד שלא תהי' אלא אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב שהיוצאים עתה לא ירשהו אלא בניהם יורשים בזכותם וכמו שנתתי לאברהם יצחק ויעקב והלא הם לא ירשהו אלא בניהם בזכות' ה"נ יהיו היוצאים הללו ממש זוכים לבניהם והם לא יזכו בה ונתתי אותה לכם למורשה (להוריש לאחרים) ולא ליורשין (שהם בעצמם לא יירשוהו) וזהו פי' המדרש אעשה להן מה שאמרתי לאבותיהן פי' כמו שאמרתי לאבותי' כן אעשה להם שאתן להם את הארץ ומ"מ לא יירשוהו בעצמם אלא יהיו אחרים יורשים אותם בזכותם כנלע"ד נכון וק"ל:
ונתתי אותה לכם מורשה, אחז"ל שהי' מרע"ה מסופק אי מוחזק מאבותיהם (דהיינו שהוא מורשה כבר להם מאבותיהם דור אחר דור) או מורישים ואינם יורשים (שעדיין לא הי' שלהם אלא הקב"ה יתן אותן ליוצאי מצרים שיהיו מורישים אותו לבניהם אבל להם לא יהי' כי ימותו במדבר) ופשטי' ליה תרווייהו קאמר מוחזק ולא ראוי שבכור נוטל בו פי שנים וגם מורישים ואינם יורשים והנה כתיב אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם יצחק ויעקב ונתתי אותה לכם מורשה קיי"ל בש"ע חו"מ סוף סימן רי"ב האומר מה שתלד פרתי אתננה "לעניים" אע"פ שעניים לא זכו משום דבר שלא בא בעולם מ"מ כופין אותו לקיים "נדרו" לכשתלד והקב"ה אמר לאברהם אבינו ע"ה כי לא שלם עון אמורי עד הנה א"כ כיון שתלה בבחירת האמרי ה"ל גבי הקב"ה ג"כ כמקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ אמר אשר נשאתי את ידי לתת שאין הארץ ממילא לישראל אלא שהקב"ה מחויב לקיים נדרו אשר נשא את ידו לתת והנה עתה אחר שנשלם עון האמורי ביציאת מצרים נתתי אותה לכם הרי מוחזק ונפקא מיני' כי מורישים ואינם יורשים והיורשים אחריהם יטלו פי שנים כי להם הוא מוחזק מאבותיהם:
ונתתי אותה לכם מורשה, אחז"ל מוחזקת מאבותינו ומורישים (לבניהם) ואינם יורשים יען מצינו לשון זה תורה צוה לנו משה מורשה, ע"כ אומר דהאי קרא ונתתי אותה לכם מורשה קאי אדלעיל אפסוק ולקחתי אתכם לי לעם דפירושו על מתן תורה והיא התורה מורשה היא מורישים ואינם יורשים והיינו והבאתי אתכם אל הארץ וגו' ונתתי אותה התורה לכם מורשה מוחזקת מאבותיהם ואמנם התורה מורישים לבניהם אחריהם כי זה עיקר למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו אבל אינם יורשים שלא יחשוב בלבו שירש התורה מאביו או מרבו שהורישו אלא יגעת ומצאת תאמן נמצא כל אחד מחויב להוריש לבניו ותלמידיו ואין בן והתלמיד כיורש אלא ביגיעה רבה יזכה בה:
*הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ויש לפרש ע"פ מה שהובא בכוזרי (דפוס ישן של אמסטרדם כי בכוזרי החדשים נשמט זה) שאמר נוצרי למלך כוזרי שמשה רבינו לא בא לתקן אלא לישראל אבל הנוצרי בא לתקן כל העולם ושאל אותו אם הוא באמת תיקן כל העולם והשיב לא אבל האומות שלא קבלו הם באמת חוטאים וארורים ושאל לו הלא השם יודע העתיד ואיך ישלח שליח שלא יהי' כוחו לעשות ולהשלים שליחותו וגירש אותו משם עיי"ש, והנה יש להסתפק שליחות משה רבינו על מה הי', עיקר שליחותו לישראל הי' ללמדם מיד אחדות הבורא ולומר להם אהי' אשר אהי' נמצא באשר נמצא אבל ישראל לא שמעו לו מקוצר רוח וכמ"ש הרמב"ן או אפשר עיקר שליחותו הי' לפרעה אך לפי זה למלך גדול כפרעה אינו ראוי לשלוח שליח ערל שפתים בפרט לפמ"ש הראב"ע שלא הי' יכול לדבר בטוב לשון מצריית וזה הי' כוונת משה איך ישמע אלי פרעה ואני ערל שפתים שהוא ג"כ ערל שפתים, כך אמר משה ממ"נ הן בני ישראל לא שמעו אלי וע"כ לא היתה השליחות להם אלא לפרעה, וגם ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ואיננו ראוי לשליח למלך גדול כזה וע"ז בפעם השנית כשכפל טענתו ואמר כך עוד פעם הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (ככתוב בסימן ו' פסוק למ"ד) השיב לו השי"ת ראה נתתיך אלקים "לפרעה" שעיקר השליחות לפרעה אך זה שאתה ערל שפתים בזה יהיה ניכר חשיבותך וגדולתך שכל הנימוס במלכי' כשאחד גדול מחבירו הקטן מדבר בלשון הגדול ולכך משה ידבר כלשונו בלה"ק ואהרן יהי' המליץ ובזה ניכר חשיבותו וזה שאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה ע"י שאהרן אחיך יהיה נביאך:
ויאמר משה אל ה' הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, ברש"י שם זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה ע"כ וי"ל הלא ק"ו פריכא הוא, בנ"י לא שמעו מקצר רוח משא"כ פרעה, ויש לפ' על פי מה דאיתא במדרש רבה שמות פרשה וי"ו וז"ל מקוצר רוח שהי' קשה בעיניהם לפרוש מע"ז וכו' עכ"ל ואם כן מכש"כ פרעה שהי' ע"ז עצמו כמו שאמר לי יאורי ואני עשיתיני (כדאיתא ברש"י ובמדרש) פשיטא שלא ישמע למשה ושפיר הק"ו וק"ל (מש"מ):
*הוא אהרן ומשה אשר אמר וגו' הם המדברים אל פרעה הוא משה ואהרן, ופרש"י ללמדך שהם שקולים שבודאי בנביאות לא קם עוד נביא כמשה מיהו בדבר הזה נתעלה אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו ומקרבן לתורה ועי"ז היו שניהם כאחד שקולים לכן אצל ישראל הקדים אהרן שנא' הוא אהרן ומשה הי' אהרן עדיף שהי' נוח ומקורב יותר עמהם אבל הם המדברים אל פרעה להוציא בני ישראל מארץ מצרים ולעשות הנסים משה עדיף לכן הקדים הקרא "משה" שנא' הוא משה ואהרן, ועי"ז ממילא הם שקולים כאחד:
*ואהרן אחיך יהיה נביאך, עיין פרש"י לשון ניב שפתים ויש לפרש בזה הקרא בשמואל א' סימן ט' פסוק ט', כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה דהנה תכלית הנביאות היא ב' דברים אחד להראות לנביא דברים אמתיים והעתידים לבוא להשיב דבר לשואלו, ובבחינה זו נקרא רואה (ולמשיח צדקינו יהיה עוד מעלה יותר שיהי' מורח ודאין [סנהדרין פרק חלק] כנאמר לא למראה עיניו ישפוט וגו' והריחו ביראת ה') אמנם התכלית השני של נביא להוכיח העם ולהדריכם בדרך השי"ת על פי התורה ע"י דבריו ועל שם זה נקרא נביא מלשון ניב שפתים מיהו זה הצריכו ביותר כשהדור אינו הגון אז העיקר תכלית להוכיח בניב שפתיו וזה שאמר כי לנביא היום, לפנים שהיו הדורות הגונים ועיקר תכלית לראות ולהגיד להם עתידותו הי' נקרא רואה:
ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה, (י"ל הלא גם בעת ובשעה שלא דברו אל פרעה באו בשנים אלו יוכתב בן שלש ושמונים שנה בעת ההיא) י"ל כמ"ש במקום אחר כי כל צדיק ביום שעולה למדריגתו הוא יום לידתו ע"ד אנכי היום ילדתיך וכתיב לעם נולד כי עשה (ובזה י"ל הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מיום אשר יחשב לידתם) אך משה ואהרן נתקדשו מבטן מהריון ומלידה כי הוא משה ואהרן בצדקתם מתחלתם ועד סופם (מסכת מגלה דף י"א ע"א הוא אהרן ומשה הן בצדקתן מתחלתן ועד סופן) ע"כ הי' בן שמנים שנה ואהרן בן וגו' בדברם אל פרעה ולא נתחדשה להם הנבואה עכשו מחדש:
[] ובתנורך ובמשארותך, איתא בגמר' (סנהדרין דף ס"ז) ר"ע אמר צפרדע אחת היתה והשריצה ומלאה כל ארץ מצרים א"ל ראב"ע עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות צפרדע אחת היה שרקה להם והם באו ע"כ, י"ל דאית' בגמרא פסחים דף נ"ג ע"ב דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קידוש השם לכבשן האש נשאו קו"ח בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצוון על קידוש השם וכו' אימתי משארות מצויות אצל תנור בשעה שתנור חם אנו וכו' על אחת כמה וכמה ע"כ, ויש לפרש כך דהיינו ע"י שנתן הקב"ה בלב צפרדעים לבוא לתוך התנור ובודאי לא נתן הקב"ה בלבם לעשות דבר שאינו ראוי לעשות והוכח מהם שראוי לקדש השם ושפיר נשאו חמו"ע ק"ו מהם אך אם כל עיקר בריאת דבר זה והווייתו בעולם לא נברא אלא לדבר זה אין ראי' וק"ו ממנו כי זה רק לכך נברא משא"כ חנני' מישאל ועזריה שנבראו כמו כל צדיקי ישראל ולא למצוה זו בלבד, והנה לראב"ע שהצפרדע שרקה לאחרים שכבר נבראו מאז אז הקו"ח שפיר אבל לר"ע שאחת השריצה ומלאה כל הארץ במעשה ניסים א"כ כל עצמן לא נבראו אלא בנס רק בשביל דבר זה לקדש שמו ברבים אם כן אין כאן קל וחומר לקידוש השם בזה לכן גער בו ראב"ע:
[] ויאמר למחר ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלקינו, עיין רמב"ן שהאריך וי"ל כי ידוע כי דרך איצטגינים והמכשפות המשביעים השדים להיות עושים כל דבר דווקא ביומו לפי ממשלת הכוכבים והמזלות והשרים כידוע וא"א לפעול מיום ליום מחר לכן אמר פרעה למחר והשיב לו כדברך למען תדע כי אין כד' אלקינו:
ויצעק משה אל ד', מקשים מ"ט בצפרדע כתיב ויצעק ובערוב כתיב ויעתר וי"ל דאחז"ל בפ"ק דסוכות למה נמשלו תפלתן של צדיקים לעתר מה עתר מהפך התבואה אף תפילתן של צדיקים מהפך מדת הדין לרחמים, והנה בצפרדע לא נהפך לרחמים גמורים שהרי מתו הצפרדעים והי' להם למוקש ותבאש הארץ לכן כתיב ויצעק משא"כ בערוב שהלכו להם לגמרי כתיב ויעתר כנלפע"ד נכון בעז"ה:
זבחו לאלהיכם בארץ, כתיב זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני, וק' הו"ל תכבדני ואחלצך, הרמב"ם סוף הל עבדים כתב שאפי' עם עבד כנעני יתנהג ברחמים ויתן לו מכל תבשיל תחלה טרם יטעום הוא הכי כתיב כעיני עבדים אל אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' אלהי' עיי"ש, וק' א"כ יהא מותר לנו ליהנות מעולם הזה טרם נתפלל ונקריב כמו שמטעים להעבד טרם שיהנה הוא ואיך אחז"ל על מי שהוא אוכל ושותה קודם שיתפלל עליו נאמר ואותי השלכת אחרי גיוך אחר שנתגאה זה קבל עליו עול מלכות שמים ואמאי הלא דרכו של אדון בעל הרחמים להטעים להעבד תחלה וי"ל אין דרכו של אדון לבשל הקדרה אלא אם בשלוהו עבדו ומביאים לפניו לאכול אז הוא מטעים להם תחלה טרם יהנה הוא וא"כ תחלה צריכים להקריב ולהתפלל שהוא בישול התבשיל (כי תפלה במקום הקרבת קרבן) ואח"כ טרם יהנה הוא ית"ש טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע ולא עוד אלא שאין לו ית"ש שום הנאה אלא מה שהוא יכול להטיב ולהטעימנו מתבשיל מעשה טובתינו ותפלתנו והיינו זבח לאלקים תודה וקראני ביום צרה היינו קרבן ותפלה כעבד המבשל תבשיל לרבו ואח"כ אחלצך תחלה ואח"כ תכבדני הוא עצמו הכבוד שאחלצך, ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי היינו לשון מזונות (כדכתיב ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה) שנהנה תחלה ואח"כ ותשא בריתי עלי פיך, וא"כ ותשלך דברי אחריך כנ"ל ואותי השלכת אחרי גיוך:
ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, איתא במדרש דכך אמר פרעה ה' הצדיק ואני, ועמי הרשעים המה, נ"ל דיתפרש ע"פ מד"ר שמות פרשה א' דאמרו המצריים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו ולא רצה והורידוהו מכסאו שלשה חדשים עד שהסכים עמהם בעל כרחו וי"ל דלכן אמר ה' הצדיק ואני, ועמי הרשעים (מש"מ):
ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי וכו' ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים והפשתה והשערה נכתה וכו' והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרש כפיו אל ה', ע"כ יש לדקדק למה מפסיק הכתוב בין ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש את כפי לויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו אל ה' בפסוקי והפשתה והשעורה נכתה וכו' ומספר מה שנכו ומה שלא נכו הלא פסוקים האלו היו מקומם יותר אצל פסוק ויך ברד בכל ארץ מצרים את אשר בשדה וכו' ואת כל עץ השדה שבר לכן נרלע"ד לפרש על פי מה דאיתא ברש"י והוא מהמדרש כי אפילות הנה ודרשו חכז"ל פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו דהנה ידוע כי הפלוסופים החוקרים הקדמונים אמרי כי ח"ו שתי רשויות המה כי פועל רחמים או לכה"פ בעת שפועל רחמים אי אפשר לפעול דין ובשעה שפועל הדין אי אפשר לפעול במדת הרחמים באמרם אי אפשר לפעול דבר והפוכו בפעם וברגע אחד וידוע שפרעה פלוסוף וחוקר ואפיקורוס גדול הי' ובאותן המכות נתגלה יחודו של הקב"ה לעיני כל והראה גם לו לפרעה כי הקב"ה יחיד בעולמו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד כמבואר בפסוקים שאמר לו משה למען תדע כי אין כה' אלקינו שהקב"ה יחיד בעולמו למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ שהקב"ה שליט ומשגיח גם בקרב הארץ וגם אמר לו למען תדע כי אין כמוני בקרב הארץ שהקב"ה יחיד בעולמו הן בשמים ממעל הן בארץ מתחת והנה במכה זו של ברד היה דין ורחמים בפעם אחד כי הפשתה והשערה נכתה כראוי מחמת הברד הגדול הזה והחטה והשערה אעפ"כ לא נכו ונעשה להם נסי נסים שלא נכו וכו' ואעפ"כ שראה פרעה שהקב"ה הוא יחיד ופועל דבר והפוכו בפעם אחד וברגע אחד בכל זה ויכבד לבו הוא ועבדיו, והנה ידוע כי הוי' מורה על רחמים ואלקים דין, וזה שספר לנו הכתוב ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש אה כפי אל ה' ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ד' אלקים שהוא רחמים ודין יחד הגם שהפשתה והשעורה נכתה מהברד הקשה ואעפ"כ החטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה, שנעשה להם פלאי פלאים שלא נכו וראו עין בעין דבר והפוכו שבשעה שפועל דין פועל רחמים אעפ"כ לא תיראון מפני ה"א אתה ועבדיך וק"ל (מש"מ):
[] ויאמר משה לא נכון לעשות כן הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, י"ל שאינו ראוי לנו מצד המוסר לעשות דבר אשר ידענו שלא יסבלו המצרים וירצו לסקלונו אם גם יודעי' אנחנו שבעזרת השי"ת ידינו תקיפה עליהם ולא יוכלו להרע לנו בכל זאת לא נוכל מדרך המוסר לעשות כזה וזה פירושו ולא "נכון" ולא כאשר חשדת אותנו לאנשים בעלי מדות רעות כמה שאמ' ונוסף גם הוא על שונאינו:
*וממקנה בני ישראל לא מת אחד, ובפסוק שלאחריו כתוב והנה לא מת ממקנה בנ"י עד אחד, ובמדרש יש שאחד מת ועי"ז הכביד לבו וי"ל כי שניהם אמת, שהי' לישראל קנין בבהמה אחת מעכשיו ולאחר שלשים יום ומשך וקיי"ל דבכה"ג אין משיכה קונה אלא א"כ עומדת בחצר הלוקח, ובני ישראל שהאמינו שיצאו ממצרים לחירות עולם בדעתם היו חציריהם כהפקר ולא היו נחשבים בעיניהם כשלהם וממילא לא הי' קנין קונה אבל המצרים שחשבו כי רק דרך שלשת ימים ילכו הי' סוברים שהוא חצר ישראל והישראל קנה אותה, ולכן באמת לא מת אחד ממקנה בנ"י אבל פרעה סבר שהוא משל ישראל ומת גם משל בנ"י אחד לכן הכביד לבו:
כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי, כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, וכתיב וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך ואחכז"ל [בבא מציעא דף ק"ז ע"ב] פ"ג חלאים בגימטריא "מחלה" תלוים במרה וכולם פת שחרית וקיתון של מים מבטלין דהיינו וברך את לחמך ואת מימך והסירותי "מחלה" מקרבך וא"כ כל המחלה אשר שמתי במצרים היינו כי פ"ג חלאים שלטו במצרים כיון שנתקלקל מימיהם ובברד וארבה נתקלקל פיתם ויינם ממילא שלטו בהם פ"ג חלאים לכן אמר לא אשים עליך ואמר כאן כל מגפותי היינו פ"ג חלאים כי אין שם בתיבת מגפתי רק פ"ג, (נ"ל דתיבות מגפותי הוא אותיות פ"ג מותי שישלח פ"ג מיני מות:)
ה' הצדיק וכו', במשנה סוף פ"ד דידים משנה ח' תנן אמר צדוקי גלילי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבים את המושל עם משה בגט (פי' הרע"ב שהיו מונין לשנות המלכים בכך וכך למלך פלוני ובסוף כדת משה וישראל וגנאי הדבר למשה) אומרים פרושים קובלים אנו עליך צדוקי גלילי שאתם כותבים את המושל עם השם בדף ולא עוד אלא שאתם כותבין את המושל מלמעלה ואת השם מלמטה שנא' ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו וכשלקה מה הוא אומר ה' הצדיק, זה הסיום אין לו שם מקום להשאלה ופרשו המפרשים כדי לסיים בדבר טוב ויש לפרש דהנה כבר נתעוררו המפרשים ליישב מה דקשה איך הכביד ה' את לב פרעה ויש לבאר דבריהם שוודאי כבר נתמלא סאתו לענשו וגם אם הי' הקב"ה נותן בלבו לשלח את ישראל לא הי' הנס מפורסם שה' הוציא את ישראל לכך הכביד את לבו ועשה ניסים ונפלאות שיהי' מוכרח לשלחם ונתקדש שם ה' בעולם עי"ז, ויש לו זכות מזה להקל ענשו וכמו שאמר שלמה המלך במשלי כל פעל ה' למענהו ולתכלית שיתקדש שמו וגם רשע ליום רעה שנתקדש שם שמים על ידו גם כן פעל ה' למענהו והיינו דמסיים מתניתין דאין גריעותא במה שהזכיר פרעה עם ה' בחד קרא דכשלקה מה הוא אומר ה' הצדיק וגו' ונתקדש שם שמים על ידו ולכך זכה להיות שמו בתורה:
ובזה מובן בנוסח התפלה ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ושמא תאמר הלא גם רשע ליום רעה הוא לכבוד ה' ע"ז מסיים, "וחיי" עולם נטע בתוכינו, שהרשע' לכבודו ע"י מיתתם, אבל אנחנו לכבודו "וחיי" עולם נטע בתוכינו:
ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים, כי פרעה אמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, ואיתא במדרש שאמר ה' הצדיק ואני, אך עמי הרשעים ונ"ל כוונתו כי המפרשי' הקשו כוון שהקב"ה גזר וענו אותם מה חטא פרעה שקיים מצות בוראו וכ' הרמב"ן הקב"ה גזר עינוי והם השליכו ליאור ומעכום בבנין וזה איבוד ולא עינוי עוד תירצו כי הם לא עשו לעשות רצון ה' אדרבה אמרו מי ה' והם עשו לרשעתם. וגם כ' רמב"ן השלכת הבנים ליאור הי' כמסתיר פנים כאילו פרעה לא צוה רק המצרים עשו מעצמם ופרעה עשה עצמו כלא ידע עיי"ש, והיינו דקאמר פרעה ה' הצדיק שגזר עליהם עינוי ואני גם כן צדיק שקיימתי מצוותו אך עמי הרשעים שאיבדום שלא בידיעתי, והשיב לו מרע"ה ואתה ועבדיך שניכם כאחד ידעתי כי טרם תראון מפני ה' אלקים ולא לעשות רצון אלקים אתם עושים ע"כ חייבים אתם עכ"פ והיינו דכתיב כי ידעת כי "הזידו" עליהם כי הקב"ה יודע מחשבות:
לשבת ראש חדש
ולא יכלו החרטמים לעמוד לפני משה מפני השחין, משמע לפני זה עמדו לפני משה בכל מכה [בדם וצפרדע כנים ערוב דבר] והנה בערוב לא יכלו לעשות דבר כי מה יוסיפו על ערוב ולהביא לארץ גשן יאמרו הלא גם משה לא יכול להביאו שם אולי מזל המדינה ההוא גורמת ואולי אמרו שהועילו לסגור פום אריות' שלא הרגו כל המצריים ועי"ז הכביד לבו אך בדבר קשה אם עמדו שם מ"ט לא ניסו להביא דבר למקנה ישראל וי"ל כי בראש השנה בטלה עבודה [כדאיתא במס' ר"ה דף י' ע"ב בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים ובניסן נגאלו] ש"מ שמכת דם הי' בר"ה (כידוע מהמדרש ביום שהתחילו עשר מכות לבוא על המצרים בטלה עבודה מאבותינו וידוע משפט המצרים י"ב חודש הי' והתחילו מיד כשבא משה לפרעה בפעם הראשון הגם שלא שמשו המכות עודנה ונכבד עבודה על ישראל יעוין בראב"ד עדיות פ"ב משנה יו"ד] וא"כ צפרדע בר"ח מרחשון [כדאית' במדרש רבה פרשה זו שבין כל מכה ומכה הי' חודש, רביעית החדש שמשה המכה והשאר הי' להתראה לחד מ"ד ולאידך מ"ד בהיפוך] כנים ר"ח כסליו ערוב ר"ח טבת דבר ר"ח שבט, ולפ"ז ע"כ הי' שנת עיבור והי' שחין ר"ח אדר וברד ר"ח אדר שני וארבה ר"ח ניסן וכ"כ רמב"ן בפ' בא [בד"ה הנני מביא מחר ארבה יעוין שם] וחשך סמוך לפסח ממש, ופסח שבו יצאו בנ"י ממצרים יום ה' הי' כדאיתא במס' שבת פרק ר' עקיבא לפ"ז הי' ר"ח שבט בשבת ובשבת לא יכלו חרטומים לעשות מעשה כדאמרינן בגמר' [סנהדרין ס"ה ע"ב] בעל אוב יוכיח ע"כ לא יכלו לעשות שום מעשה ביום ר"ח שבט שחל בשבת:
והיינו דכתיב והי' מדי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והי' דיראון פי' במדרש די ראי', כי אליהו הנביא אמר ענני ד' ענני ואמרו חכז"ל [ברכות דף ט' ע"ב] ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפי' הוא והכא בכל חדש מהפכים גיהנם כבשר בקלחת ומ"מ לא די בראי' זו כי יאמרו מעשה כשפים ואוב וידעוני הוא אך כשר"ח בשבת שאין בעל אוב מצליח אז יהי' די ראי':
עוד י"ל די ראי' זו שזיכנו לראות בדינם של רשעים וידעו כי בזכות עצמם הם נצולים מגיהנם לא בזכות אבות דאלו בזכות אבות לא הי' זוכים לראות בדינם של אלו כפירש"י בפ' וירא גבי אל תבט מאחריך עיי"ש:
בהפטרת שבת ר"ח, הנני נוטה אליה כנהר שלום, מרמז כנהר גן עדן דהי' לד' ראשים (כדכתי' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים) ה"נ השלום יהי' לד' ראשים עפ"י המדרש ד' שלומים יש יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח, שלום רב לאוהבי תורתך, וכל בניך לימודי ה' ורב שלום, ענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום עיי' ראנ"ח פ"א:
וע"ד רמז פירשתי לדוד ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה, ר"ל ד' שלומות הנ"ל היא בהתקרבם למלחמת התורה ואז אין ידי עשו שולטות כדאיתא במדרש הקול קול יעקב בזמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אז אין הידים ידי עשו שולטות, וע"כ השונא יעשה שלום ויתקרבו או"ה אל ה' ע"ד ונלוו גוים רבים אל ה', והנה אצבע ר"ת א'והבי צ'דיק בניך ע'נוים הם ד' שלומות הנ"ל המלמד ידי לקרב להביא או"ה הנקראים ידי עשו לעבודת ה' ולא ישא עוד חרב זע"ז, ונעשית שלום בין בעלי החרב והמלחמות, ואמרתי מאז המשנה משניות סוף ש"ס עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, והוא כי הצדיק נקרא איש בכ"מ, משום שהוא לעצמו עולם ומשכן שכינה, ויש לו עוד מבחוץ ש"י עולמות והוא שי"א אותיות אי"ש, והנה אין לו מקום לסבול רב הטובה ההיא אם לא בצירוף השכינ' שהקב"ה עוזרו והוא השם אדנ"י המכונה שכינה צרוף אי"ש עם אדנ"י עולה גמטרי' מספר שלום, והיינו דקאמ' לא מצא הקב"ה וכו' כי אינו מסביל ש"י עולמות ולא דבר מחזיקו כ"א השלום היינו צירוף אדנ"י עם אי"ש ומייתי ע"ז דכתיב ה' עוז לעמו יתן שנותן עוז ותעצומו' לסבול ולקבל הטובה, הא כיצד ה' יברך את עמו בשלום אמן כן יאמר ה':
והי' מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ד' ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' והי' דראון לכל בשר והי' מידי חדש בחדשו וגו' יש לדקדק לשון אמר ה' וי"ל כי אמרו חכמינו ז"ל [פסחים דף ח' ע"ב] מפני מה לא הי' פירות גנוסר בירושלים שלא יאמרו השבטים אלו לא עלינו אלא לאכול פירות גנוסר בירושלים דיינו נמצא עלי' שלא לשמה והנה הכא כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים וגו' והי' דיראון לכל בשר ברש"י שם די ראיה [ויונתן תירגם כמין שתי תיבות די ראי' עד דיימרון צדיקייא מסת חזינא] פי' שדי ראיה לכל בשר שיהי' די נחת רוח ונקמה וקידוש ה' בראותם נקמת הפושעים האלו ומעתה יש לחוש בעלותם אח"כ לירושלים לא הי' עליה לשמה אלא לראות בפגרי האנשים דהרי הפסוק מעיד והי' די ראי' זו להם לנחת רוח ע"כ מעיד הקב"ה על העולים האלו לירושלים שבכל זאת לא תהי' עלייתם מידי חדש בחדשו ושבת בשבתו אלא להשתחוות לפני, זה אמר ה' היודע מחשבות ובוחן לבות: