ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך, כתית למאור להעלות נר תמיד באהל מועד מחוץ לפרכת העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר פי' הרא"ע יערוך לשון ערך ושיעור שישער שיעור הדלקה מערב עד בקר כל כך שמן יתן לתוכם, ואחז"ל (שבת כ"ג ע"ב) פרוכת העדות עדות היא לכל באי לעולם שהשכינ' שורה בישראל שנותן שמן כמדת חברותיה וממנו מתחיל ובו מסיים, הכמות כמה שיעור מדת שמן יתן להדליק כך וכך זמן שירצה, והאיכות שיהיה השמן מזוקק לערך שימשך אחר הפתילה בכל זמן הכמות הנ"ל דאל"ה הרי הוא כבה בתוך הזמן, אמנם אין מעצור לה' לומר וידליק ומכ"ש שיהי' המועט מחזיק כמרובה, אמנם הדלקת שמן שבמנורה דמרמז על עבודת ה' ותורתו, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים בכמות העבודה אין מעצור אפילו הממעיט הוא ריח ניחוח לה' ובלבד שיהי' האיכות שהוא כוונת הלב זך ומזוקק לשם ה' אבל אם איכותו אינם מזוקקים אפילו ירבה כחול מצות אינם לריח נחוח וע"כ בשמן המנורה הרומז לעבודת ה' ציוה שיהיה השמן זך עד שיהי' ראוי להעלות נר תמיד פי' שימשוך אחר הפתילה שאלו נותנים בו שמן כשיעור להדליקה לעולם יהי' נמשך אחר הפתילה לעולם ולא יכבה ואז אם השמן מזוקק כל כך הרומז על כוונת הלב לשם שמים, אז ישער אהרן בצמצום כמות מעט רק מערב עד בוקר ולא יותר ואפילו הכי ידלק כל היום אותו נר מערבי להורות נתן שהממעיט אם אך לבו לשמים הרי הוא ריח נחוח לה':
וגלל כן כל ימי שמעון הצדיק שהיה הפרנס צדיק גמור ודור לפי פרנס שהיה לבבם שלם שמן זית זך הראה הקב"ה לכל באי עולם שלבב ישראל שלם עמו ולא כבה נר מערבי אבל משמת שמעון הצדיק לא היו הדעות שלימות כל כך לכך פעמים דולק פעמי' נכבה, והיינו דאמרי' שהוא עדות שהשכינה שורה בישראל אין הכוונה שורה בבה"מק שהרי כמה ניסים נעשו בבהמ"ק ועוד מאי רבותא דהשכינה שורה הלא בכל מקום שגלו ישראל שכינה גולה עמהם והשוכן אתם בתוך טומאתם כתיב אלא שדליקת נר מערבי סי' שהשכינה שורה בלבותם של בני ישראל ומיחדים מעשיהם לכבודו ית"ש:
דרוש לז' אדר יום א' פ' תצוה
ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך, כ' הרמב"ן אמר ואתה תצוה כי אם הי' אומר צו הו"א שיצוה אחרים והם יצוו את ישראל כדכתיב ועשית שלחן, מנורה ונעשה על ידי בצלאל ואהליאב רק הי' בציווי על ידי משה והוה סד"א ה"נ יצווה ע"י אחרים קמ"ל ואתה בעצמך תצוה עיין רמב"ן, ונ"ל עפי"מ דאיתא בבעה"ט מפני שאמר מרע"ה מחני נא מספרך ע"כ לא נזכר שמו בי"ח פרשיות שבמלאכת המשכן, והנה אי' הי' מצוה לאלעזר שיאמר הי' צריך לומר זה הדבר אשר ציוה ה' את משה קחו לכם שמן זית כמו שאמר בפ' גיעולי נכרים (פ' מטות סימן ל"א פסוק י"א) נמצא נזכר שמו של משה בפרשה זו ע"כ אמר לו ואתה בעצמך תצוה:
ויל"ד להעלות נר תמיד מה שייכות להיות זך וכתית כדי להעלות נר תמיד בשלמא להעלות נר שתהא שלהבת עולה מאיליה צריך זך אבל להדליק תמיד מלילה ללילה לזה לא צריך זך וכתית, ובמדרש שמן זית ולא שמן אגוזים ופקועות שהזית מביא אורה לעולם פי' בספר זית רענן מרבינו בעל מג"א שמביא חכמה שהיא אור עולם דשמן זית מחכים (הוריות דף יג ע"ב), וצל"ע עיקר הקושי' מעיקרא, הא שמן זית הוא צלול מכל השמנים כמבואר פ' ב"מ (שבת דף כ"ד ע"א) מאי קא קשי' לי' וכי אין ראוי להדליק לפני מלך הכבוד שמן היותר צלול, וי"ל עפ"י מה דאיתא פ"ב דמס' דתמיד שלא הי' נוטלים עצים למערכה מאילנות שנושאים פירות משום ישוב א"י שיהי' הפירות לאכול וא"כ ה"נ קשי' כיון דשמן זית מחכים האוכלו א"כ הו"ל לחוס שלא להדליק אלא בשמן צנונות ופקועות וכדומה שאינו מחכים ומתרץ היא הנותנת כיון שהוא מחכים והמנורה סגולה להחכים הרוצה שיחכים ידרים (בבא בתרא דף כ"ה ע"ב) והרגיל בשרגא של מצוה הו"ל בנים ת"ח (שבת דף כ"ד ע"ב) ומכ"ש אור מנורה בבהמ"ק ע"כ מצוה להדליק בשמן זית המחכים להמשיך שפע להמחכימים באור תורה שיצליחו, והיינו דא"ל הקב"ה למרע"ה ויקחו אליך שמן זית זך ולא שמן של אגוזים וכדומה כדי להעלות נר של חכמה תמיד אצל הת"ח שיאירו במאור תורה:
ובמדרש זש"ה ה' בחושך אור לי, כי אתה תאיר נרי ה' אלקי יגיה חשכי, אחכז"ל (מגילה דף י"ג ע"ב) כשנפל פור בז' אדר שמח המן שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה רבן ולא ידע כי בז' באדר מת ובז"א נולד משה, והענין כי איתא במדרש והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו אימה זו בבל, חשיכה זו מדי גדולה זו יון נופלת עליו זו אדום, וערמב"ן פ' לך לך על פסוק זה, הנה מדי היא בחי' חשיכה ומרע"ה הוא הביא אורה לעולם שעליו נאמר והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך ע"פ תהום ויאמר אלקים יהי אור ו'י'ה'י' אור, שהם כ"ו דורות גמט' ויהי שמאדם עד מרע"ה עשרה מאדם עד נח ועשרה מנח עד אברהם, ואברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם הם כ"ו דורות ואחכז"ל פע"פ שכנגדן כ"ו כי לעולם חסדו שלא הי' אור תורה וניזונין בחסדו של הקב"ה והעולם היה תוהו ובוהו וחשך ושוב בלידת מרע"ה ויאמר אלקים יהי אור נתמלא הבית אורה, וה"נ חשב המן כי ביום מיתתו חשך האור ונכבה והוא סימן ותגבורת מלכות מדי המרומזת בחשיכה שראה אאע"ה בד' גליות ולזה שמח שמחה גדולה, ובזה ניחא נמי מ"ש במדרש ובפייט דפורי' דבכל חודש מצא שום מצוה שעסקו בו ישראל עד שבחודש אדר לא נמצא דבר והיינו כמ"ש בח"ה נר א' קטן דוחה כמה וכמה מן החשך ע"כ לא מצא ידו בשום חודש להרע ישראל כי נר מצוה מאיר החשך אך בחודש אדר לא נמצא בו שום דבר טוב לדעתו להאיר ולא עוד אלא שנכבה נרן של ישראל ע"כ שמח שבו ימצא מקום להתגברו' חשיכה גדולה של מדי, והוא לא ידע כי אורות מאופל אמר ויהי כי אדרבה מתוך חשיכה גדולה משם מתנוצץ האור הגדול ומשו"ה בזמן שכלו דורות שניזונו בחסדו של הקב"ה והי' חושך גדול בעולם תהו ובהו ואז הי' התגברות הגלות במצרים בוימררו חייהם והי' מתגבר עוד עד אדר שאין בו דבר טוב כנ"ל, ובהגיע ז' אדר חשך האור לגמרי וגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו אפי' של מצרים כפירש"י בחומש ומתוך אותו החשך הגדול המעובה האיר אור לישראל נולד מרע"ה אור לישרים ונתמלא הבית אורה, ואלולי ידע המן זה הי' להתבונן אדרבה מתוך חשיכה אורה והפור באדר לא טוב הוא שבז' אדר ביום התגברות החשך נולד מרע"ה כי אורות מאופל אמר ויהי, ואיתא בילקוט ראובני פ' תרומה מסיים נחשת ומתחיל ואתה ר"ל נח שת ואתה היינו כי משת הושתת העולם עשרה דורות עד נח ואח"כ הושתת מנח אחר המבול והכל בחשך בא ובחשך הלך, שוב ואתה מרע"ה שהוא אור העולם והיינו דקאמר מדרש הנ"ל ה' בחשך אור לי אתה תאיר נירי תגיה חשכי כי בחשך של ז' אדר אור לי:
ועד"ז נ"ל מה שקשה לכאורה נוסחת על הנסים דמסיים ותלו אותו ואת בניו על העץ ולא הי' לומר אלא ונהרג הוא ובניו, ועוד הא קיי"ל ספ"ג דמגילה דף כ"ב ע"ב דלימא לתרווייהו הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם וגם האל המושיע, כדי שלא לברך על מפלת המן אלא גם על ישועת ישראל א"כ בעל הניסים מ"ט אינו מזכיר רק תליית המן על העץ ולא תשועת מרדכי וישראל, אחכז"ל המן מה"ת מניין שנא' המן העץ (חולין קל"ט ע"ב) וכתב תוס' (מגילה י"ג ע"ב) "הכסף" נתון לך גימטריא "העץ" נתון לך להסביר כל זה, להבין מ"ש להשמיד להרוג ולאבד מנער עד זקן וגו' מה תו אמר ושללם לבוז אם נשמדו ח"ו מה לי תו בשללם לבוז יהי' לבוז או לא כיון שחלילה כבר נשמדו שונאי ישראל, אבל אקדים כי בחטא עץ הדעת שנפלו ניצוצות הקדושות לטומאה מאז הותחל העולם להתחשך בדור אנוש מבול והפלגה עד שליקט יוסף כל ניצוצות קדושות המפוזרים בכל עולם והכניסם למצרים ע"י וילקט יוסף את כל הכסף, ובצאת ישראל יצאו כל צבאות ה' ניצוצות הקדושות וישראל חזרו ועשו מצרים כמצולה שאין בה דגן וינצלו את מצרים וכמעט נתקן חטא עץ הדעת עד שבמתן תורה נעשו חירות ממלאך המות (כדאיתא במד"ר משפטים חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות שנעשו חירות ממלאך המות) ולולי שקבלו באונס ע"י כפיית ההר כגיגית ועי"ז חזר היצ"הר והס"ם והכשילם בעגל ומרגלים והתלוננת מי מריבה עד שהסיתום א' לא' בחטאם וסוף נחרב ביהמ"ק (ואלו זכו ולא התעבר ה' בי למענכם ונכנס משה לארץ ישראל לא הי' בהמ"ק חרב כידוע) עד שבימי המן קרוב הי' שיחזור עץ הדעת למקומו ממש ר"ל ולא די לו להרוג ולאבד וגו' ותחזיר הקדושה ולא די לו בזה אלא ושללם לבוז ולהוציא ניצוצות הקדושות שבכספם של ישראל ולהכניסם לטומאה וזהו, הכסף, העץ, נתון לך הוא עץ הדעת והיינו המן העץ, אבל מתוך חשיכה אור גדול אדרבא עי"ז קבלו התורה ברצון בימי אחשורוש ומה שהי' חסר בסיני שלא קבלו ברצון נשלם כאן והיינו דמסיים על הניסים בישועת ה' ותלו אותו ואת בניו על העץ הידוע עץ הדעת וליהודים היתה אורה זו תורה ברצון ולא באונס:
במדרש רבה פ' וילך איתא ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות הלכה אדם מישראל שמתו מוטל לפניו מהו שיהי' מותר לו להתפלל כך שנו חכמים מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומתפלה למדוני רבותינו כיון שראה צרתו לפניו דעתו מובלגת, אבל משנקבר כל שבעת ימי האבל הוא זקוק לכל דבר מצוה ומניין למדו לאבל ז' ימים אמר ר' אבא בר אבינא שכן מצינו ביוסף ויעש לאביו אבל ז' ימים עכ"ל, ולכאורה הוא תמוה אמנם יובן דהנה ב' מיני צער יש באבל המצטער על מתו הא' מצד נשמת המת אשר מצטערת מאוד בהפרדה מהעה"ז ורואה חדרה משכן כבודה הגוף הנגוף ניתן מאכל לתולעים משכן לרמה וכן כתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ועיין בעקרים מאמר ד' מפרק ל"ב ואילך האריך בזה, וא"כ ראוי לכל הקרובים לצער בצרתה, והצער השני מצד הקרובים בעצמם כי ידוע שכל אדם יש לו מזל למעלה שממנו שופע עליו מלמעלה וע"כ אמרו ברכת הבית ברובה וכל יום ויום הקב"ה מזמין לאדם ברכה שממנו פרנסתו כמו שדרשו חכז"ל אפסוק ברוך ה' יום יום יעמוס לנו שנותן בכל יום מלא עומסו, ומשמת נחסר זה ועל זה כתיב ביום אכלך ממנו מות תמות בכפל מטעמים הנ"ל, וזהו כוונת המדרש שם רבנן אמרי קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים מניין שנאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו תדע לך שכך הי' צריך לומר למשה אתה מת ולא אמר כך אלא הניח אותו ותלה המיתה בימים מניין ממה שקרינו בענין הן קרבו ימיך למות עכ"ל, והכוונה שמשה רבינו ע"ה שהי' איש אלקים לא הי' המיתה בכפל כי מצידו לא מת כי לא נצטערה נשמתו בסילוקה מהעה"ז כי לא הורגלה בתאות העה"ז מעולם אדרבה הורגלה בחיי' להיות עולה שמים כבן בית ולחיות מ' יום בלי אכילה ושתי' וגם גופו נזדכך ונעשה גשם רוחניי ומכ"ש דלא שלטה בו רמה ותולעה ולא מת רק באופן השני הנ"ל ע"ד שאחכז"ל בפ"ק דמגלה דף ט' ע"א צדיק אבד לדורו אבד משל למרגליות שאבדה כל מקום שהיא מרגליות שמה ולא אבדה אלא לבעליה וזה יצוייר יותר במשה רבינו שמתחלתו לא נברא אלא להיות צנור משפיע לישראל וזה הי' כל מגמתו, צנור גמטריא משה עם הכולל כמ"ש המפרשים ובמיתתו פסקה השפע הזה ואעפ"י שעדיין לחלוחיתו קיים דאל"ה לא הי' אפשר להשיג שום דבר בתורה כדאיתא בזוהר פ' כי תצא מ"מ היא מתמעט והולכת יום יום עד שלבסוף עתידה תורה שתשתכח מישראל, והנה השפע הבא מהצנור תלוי בימי' עליונים כמ"ש לעיל על פסוק ברוך ה' יום יום שהקב"ה נותן לו בכל יום מלא עומסו וכאשר על פסוק יראת ה' תוסיף ימים ועל פסוק כימי השמים על הארץ, וזהו כוונת המדרש דיקר בעיני ה' המותה לחסידיו שאין הצדיק מת מצידו כלל כ"א הן קרבו ימיך למות ימיך הם קרובים למות ולא הואו, ועל זה איתא בילקוט הן א' שכן בלשון יוני קורין לא' הן (וכן הוא במסכת שבת דף ל"א ע"ב) והפי' כנ"ל שאמר לו הקב"ה שמשני מיתות לא יצוייר בו כ"א אחד והיינו קרבו ימיך לבד מצד הפסדן של ישראל אבל מצד עצמותו חי' הוא עדיין ודו"ק:
והנה איכא נפקותא בין ב' הטעמים דאי הטעם מפני צער הנשמה א"כ אותו הצער מתמעט והולך שהנשמה יוצאת מהרגילה א' א' וא"ש דפטור מלהתפלל ביום הראשון טפי מבשאר הימים אבל אי הטעם השני אמת כי הצער מצידנו א"כ הצער מתגבר והולך כל שמתרחקת מהעה"ז מתמעטת שפעה א"כ נהפוך הוא ונהי דאין לפטור מלהתפלל לעולם מ"מ מ"ט לבחור ביום הראשון דווקא וצריך לומר מ"מ ביום הראשון שעדיין מתו מוטל לפניו הצער הגדול וחדש הוא עדיין משא"כ אח"כ כבר דש בי' וגזירה על המת שתשתכח מהלב וזה הטעם השני מוכרח דהרי עיקר אבילות ילפי' מיוסף שעשה אבל לאביו ז' ימים וקיי"ל יעקב אבינו לא מת ולא הי' שם אבילות רק ההעדר מצדינו וע"כ כטעם השני הנ"ל וזהו פי' המדרש שהתחלנו בו הן קרבו ימיך למות מוכח שיש מיתה לימים ג"כ שהוא ההפסד המגיע לנו וא"כ יש להסתפק אי טעם האבילות הוא מצד זה וא"כ הוא מתגבר והולך ואין לחלק בין יום ראשון לשאר הימים או דלמא הטעם משום צער הנשמה ויש לחלק בין יום ראשון לשאר הימים לכן שאל הלכה מי שמתו מוטל לפניו מהו שיהי' מותר להתפלל והשיב דלעולם אסור להתפלל לכל הטעמים ביום הא' שכיון שרואה צרתו לפניו דעתו מובלגת, משא"כ משנקבר, אמנם מנ"ל דזה הטעם אמת וצריכים לדחוק ולחלק כיון שדעתו מובלגת דלמא אידך טעמא מפני צער הנשמה וא"כ א"צ לדוחק זה לכן אמר מהיכן למדו רבותינו לאבל ז' ימים מיוסף ויעש לאביו אבל ז' ימים ויעקב אבינו לא מת אע"כח הטעם השני אמת ודו"ק:
ועד"ז ביארנו בפרשת השבוע מאי דכתיב ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד יל"ד אמרו ואתה תצוה נהי שלא הזכיר שמו של מרע"ה מטעם שכ' בעה"ט הואיל ואמר מחני נא עיי"ש מ"מ הי' לו לומר לך וצו את בנ"י או ואתה צו אבל ואתה תצוה משמע מדעתך תצוה כן לא פקידה מוכרחת מהקב"ה שיעשה כן ומפני כן נדחק רש"י עתיד אתה לצוות את בנ"י בפ' אמור עיי"ש, תו יל"ד ויקחו אליך דהל"ל ויתנו אליך, ובפרה אדומה דרשו חז"ל בנ"י ויקחו ולא הגוים ער"פ אין מעמידין ובפרשת תרומה ויקחו לי תרומה י"ל כיון שהכל לו יתברך כי ממך הכל ומידך נתנו לך ורק כשאדם מכוון לעשות מצוה ומע"ט אז מקיים בי' והארץ נתן לבני אדם ונקנה הכסף לו והוא נותן להקב"ה משלו ע"כ שייך ויקחו לי תרומה שבתחילה יקחוהו ממני ואח"כ יתנוהו לי, אבל הכא לא שייך זה דלא כתיב ויקחו לי אלא ויקחו אליך וא"כ הל"ל ויתנו אליך, גם להעלות נר תמיד לא הי' צריך כאן אלא שיהי' שמן זית למאור ואח"כ יצוה להדולקים ידלקוהו ובאיזה מקום אבל להמנדבים אין צורך לזה, והנה בספר יד דוד הקשה בפ"ק דיומא ג' ע"ב למ"ד קח לך משלך וא"כ הי' הקטורת ושמן המשחה משל מרע"ה ומקרא מלא דבר הכתוב והנשיאים הביאו את הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים, ותי' דאתי' כמ"ד בפרק יוה"כפ ע"ה ע"א דנשיאים ממש עננים הביאוהו וא"כ י"ל שהביאוהו למרע"ה ובזה נתיישב לו מ"ש שם עוד בגמ' והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר מאותו דבר שירד להם בבקר מלמד שירד להם לישראל עם המן אבנים טובות ומרגליות וקשה הא גם הבשם ושמן המשחה ירד ומדוע לא הזכיר הש"ס אע"כח זה לא ירד אלא למשה ולא לישראל אלו דבריו ודפח"ח:
אלא דקשה א"כ גם שמן למאור הביאוהו הנשיאים דהיינו העננים למרע"ה ולא לישראל, והרי כתיב ויקחו אליך ואמרי' שם ביומא ג' ע"ב ויקחו אליך משל צבור, וצריך לומר נהי דהעננים הביאו למרע"ה את השמן למאור מ"מ הוא מסרו לצבור בעין יפה ושוב נתנו הם לנדבת הנרות וא"כ הוא מיושב לשון הקרא ויקחו אליך ממש כמו ויקחו לי תרומה שהם יקחוחו מתחלה ממך על מנת לחזור ולתנו אליך לנדבת המשכן, אלא דקשי' הפוכי מטרתי למה לי להוריד שמן למרע"ה והוא יחזור ויתנהו לישראל, וי"ל דאחז"ל (נדרים דף ל"ח ע"א) פלפול התורה ניתן למרע"ה לבדו והוא ניהג בו טובת עין ומסרו לישראל וידוע כי המנורה ונרותי' ושמן המאור מרמזים על התורה שבע"פ ופלפולה, ע"כ נתן הקב"ה שמן למאור למרע"ה כי לו ניתן מתחלה פלפול ולא לישראל, אמנם כשם שהוא מרצונו ומטוב עין אשר לו נתנו לישראל, ה"נ מטוב עין יתן השמן המאור לישראל והם יתנוהו לנדבת המנורה והיינו דא"ל הקב"ה למרע"ה לא כמכריח ומצווה שעל כרחו יתן לצבור, אלא כמיעצו ואתה מטובתך תצוה את בנ"י, ויקחו ממך ויחזרו ויתנו אליך שמן זית זך כתית למאור:
אמנם אומרו להעלות נר תמיד יראה עפ"י מה שאחז"ל ספ"ק דסוטה נשמת מרע"ה הי' מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אמרו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, והקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים ומי יתיצב לי עם פועלי און, וסמליון (פירש"י שם חכם) אמר הכי אמר הקב"ה וימת שם משה עבד ה' ספרא רבא דישראל, ויש אומרים מרע"ה לא מת כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה' מה התם עומד ומשמש אף הכא עומד ומשמש, וצ"ע טובא מ"ט אמרו מלאכי השרת כך והקב"ה אמר מילתא אחריתי בהספידו של משה, גם מ"ט הוסיף על לשון הקרא ספרא רבה דישראל מה ענין לתואר הזה, גם מה ענין לומר משה לא מת ומקרא מלא דבר הכתוב וימת שם אבל הענין יובן עפ"י משאחז"ל (תענית דף ה' ע"ב) יעקב אבינו לא מת ופריך וכי בכדי חנטוהו חנטייא וספדו ספדייא ומסיק מקרא אני דורש אל תירא עבדי יעקב כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה הוא בחיים אף זרעו בחיים, והנה מלבד מה שמאמר זה תמוה בעצמו כמובן, עוד הקשה הרמב"ן ונדחק מאוד הא כתיב ויקרבו ימי ישראל למות, ועוד כתיב ויראו בני ישראל כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף, ולפע"ד לומר כי לא יתואר מיתה בצדיקים אשר הניחו אחריהם תלמידיהם ובניהם העוסקים יומם ולילה במה שלמדום אבותיהם כי בכל דבור ודבור ומצוה שהם עוסקים בעוה"ז הנה זכותם תלוי ברבם שעומד בעוה"ב ועי"ז הוא מתגדל והולך בעוה"ב ואינו מוצא מנוחה כי אם הולך ממדריגה למדרגה ואינינו כשאר מתי' שהם עומדים קיימים באותו העולם שובתים מכל עבודה לא כן אלו הצדיקים ועד"ז פרשתי במקום אחר מקרא שכ' הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ והפר את בריתי, שלדעת חז"ל מקרא זה נדרש לפניו ולאחריו הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, ולדרכינו יובן כך כי מי לנו גדול ממרע"ה שכל מעשינו ועבודתינו ולמוד תורתינו הכל ממנו ולא ינוח ולא ישקוט בעוה"ב רגע אחד כי הולך הוא ומתפעל ע"י עבודתינו את ה', אמנם בדור החורבן שרוב ישראל פרקו עול תורה ועבדו ע"ז ולא עוד אלא גם הנשארים טענו מודעא רבא לאורייתא בימי יחזקאל ואמרו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה יש לזה על זה כלום, עד דהדר קבלוהו בימי אחשורוש וא"כ באותו הזמן קם מרע"ה על עמדו באותו העולם ולא הי' לו הלוך מדרגה, וזה שאמר לו הי"ת הנך שוכב עם אבותיך וקם ולא תלך מדרגות עליות בקודש, והא כיצד וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ והפר את בריתי שיפרקו עול תורה בכללה ויטענו גם מודעא רבא א"כ באותו הדור תקום ותעמוד על עמדך:
והנה יעקב אבינו ע"ה מובחר שבאבות מתחילה לכך נוצר להעמיד עדה קדושה כולם עבדי ה' ומן אז והלאה קמה גם נצבה זרע ישראל הקדושים אשר לא זזה שכינה מהם ויודעי ה', וא"כ הלאיש כזה יתואר מיתה הלא עודנו עומד ומשמש כל עוד שזרע ישראל חיים על פני האדמה הרי הוא חי וקים ויפה אחז"ל יעקב אבינו דייקא לא מת במה שהוא אבינו ואנחנו בניו לא יתואר לו מיתה, והיינו דקאמר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ומובן וק"ל, אמנם עוד מדריגה אחרת הי' ליעקב שבה נקרא ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, ויושר אל מלאך ויוכל, ולא הניח אחריו מי שימלא מקומו בזה וא"כ אותה הבחינה מת ונסתלק מן העולם ושפיר שייך לומר ויקרבו ימי ישראל למות ולא ימי יעקב, והנה האחים שפחדו מיוסף אולי ישטמנו, הוא מאפיסת מי שישור על אנשים ועל מלאכי אלקים, כי מי שאינו מפחד מהמלאך לא יפול עליו פחד אנשים ע"כ אמר ויראו בני ישראל כי מת אביהם ישראל ואין כאן מי שישור עם מלאך ויוכל לו ע"כ אמרו לו ישטמנו יוסף ולק"מ וק"ל:
והנה לא יתואר על מרע"ה שם מיתה בהיות תורתו שלמד אותנו אנחנו כולם חיים היום ולעולמי עולמים עוסקים בה כאשר צונו לא יפול דבר ארצה אך בשתי בחינות יתואר בו שם מיתה אחד על היותו הוא לבדו הכותב תורה שבכתב ומיום ההוא והלאה לא יכול אדם להוסיף כקוצו של יו"ד ועל זה כתיב ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, שזהו בחינת תורה שבכתב, וזאת שנית לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לפרעה ולכל מצרים העיד לנו הכתוב כי בכל הפלאים שיעשו ע"י נביאים להכרית רשעים לא יהי' כמו אלו שעשה מרע"ה לפרעה ולכל מצרים, והנה במיתתו של מרע"ה הי' הקב"ה מספידו ואמר וימת שם משה עבד ה' ומלאכי השרת באו לנחמו יתברך ואמרו איך יתואר מיתה במשה עבד ה' הלא עודנה עבד ה' עומד ומשמש שהרי צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, וכיון שלמד הכל עם ישראל הרי הוא כעודנו חי עומד ומשמש כמו אותן מ' יום שהי' שם בהר, ואמנם הקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און, דעכ"פ לענין זה יתואר מת כי לא קם אחריו לעשות אותות ומופתים ברשעים כמוהו, ואידך אמר הכי אמר הקב"ה וימת משה ספרא רבא דישראל כי בבחינת היותו סופר וכותב תורה שבכתב לא קם עוד, מתוך הדברים למדנו דעכ"פ ממה שמסר פלפול התורה לישראל עי"ז ודאי הוא כאלו עודנו חי וקיים עמנו עומד היום ומשמש, והיינו אחר שאמר לו הקב"ה ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור שרומז על פלפול התורה שנהג בו טובת עין ומסרו לישראל, אמר לו הקב"ה שהתועלת בזה להעלות נר תמיד שיעלה נרו של מרע"ה תמיד בלי הפסק:
במדרש הן קרבו ימיך למות, אמר לו הקב"ה היום קובל עליך אינו זז ואינו שוקע ובן עמרם קיים ותו במדרש אמר לו משה להקב"ה בהן קלסתיך הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים ובהן אתה מבשרני הן קרבו ימיך למות א"ל הקב"ה אמרת והן לא יאמינו לי. אחז"ל המן שמח כי נפל לו פור בירח שמת בו משה רבן ולא ידע כי בז' אדר מת ובז' באדר נולד (מגילה דף י"ג ע"ב) הנה כתיב ויקרא ה' אליו משה משה ואחז"ל משה משה בלי פסיק (שאין כתיב בין שני תיבות אלו נגינה הקרוי פסיק שמראה על הפסק בין שני התיבות) משא"כ יעקב יעקב והוא מסתרי תורה. אבל ע"ד פשוטו י"ל באמת שמו הי' משה פעמים, כי גם טרם שנולד כתיב בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים ובפרק שלוח הקן דף קל"ט ע"ב אמרו חכז"ל בשגם הוא בגמטרי' משה דגמטריא דדין כגימטריא דין שהי' ימיו מאה ועשרים, וכבר כתבתי במק"א "שגם" הוא ש'מ'ג' אורות שהי' פניו כפני חמה (כדאית' במדרש זקנים שבדור הי' אומרים פני משה כפני חמה) של עתיד לבוא שבעתים שבעה פעמים שבעה שהוא "שמג" ובביאתו לעולם ותרא אותו כי טוב הוא שנתמלא הבית כלו אורה כדכתיב וירא אלקים את האור כי טוב שהוא אור הגנוז לע"ל נמצא מיד בז' אדר כשנולד נקרא משה על שם האורה. ותצפניהו שלשה ירחים עד ז' סיון והושלך למים והומשח משם וקראתו בת פרעה משה על שם כי מן המים משיתיהו, והיינו משה משה ב' פעמים, והנה שמא גורם כי וארא אל אברהם וגו' באל שדי ואותה אספקלריא של אל שדי הי' משה עצמו כי אל שדי גמטרי' משה כידוע מדברינו כמה פעמים, והנה אותו משה מדריגה גשמיות שניתן לו ביום ז' סיון ע"י המים וחזר ונלקה ונסתלק ע"י המים מי מריבת קדש אך מדריגתו "אורו" לא מת ולא נסתלק חלילה כיון שנסתלק בשרו וגשמיותו אז יצאה חמה מנרתיקה ולא הי' יכול להתעסק בו ולקוברו כי אם הקב"ה בעצמו ולא נודע קברו מקום גניזתו של האור "שגם" הנ"ל, והמן לא ידע אלא שם משה שנתחדש לו בז' בסיון ונסתלק בז' אדר נמצא לא נסתלק ביום ביאתו לעולם ע"כ שמח ולא ידע כי באותו יום ממש נולד משה של אור "שמ"ג" אורות ויצא מנרתיקה להאיר עולם כלו מכבוד תורתו. ולבוא אל המכוון בעזה"י אומר כי יען לא האמנתם להקדישני לכן לא תביאו אע"ג שכבר נכתב והיו ימיו מאה ועשרים וי"ל בשגם הוא בשר יהי' בשר שלו מאה ועשרים ואח"כ יסתלק הגשמיות ויוצא האור הגדול מנרתיקו אך לפי"ז גם החמה העליונה יוציא מנרתיקה וצדיקים מתרפאים בה כמו שיהי' לעתיד לבוא דאל"ה יהי' אורו של משה מכהה גלגל חמה (וכמו שהי' אורו של אדם הראשון קודם החטא מכהה גלגל חמה כמו דאיתא בבא בתרא דף נ"ח ע"ב ששני עקביו דומין לשני גלגלי חמה עד כאן, רק אחר החטא נתמעט אורו) וזה הי' א"א כי אין הדור זכאי לכך ויען לא האמנתם בי להקדישני כי אז היו מביאים ישראל לאותו מדריגה שלע"ל והי' ראוי לשמש באור שבעתים אך לא האמנתם בי וא"כ אין הדור ראוי לכן לא תביאו. והיינו דאמר לי' הקב"ה הן קרבו ימיך הקצובים מאה ועשרים למות ואם תאמר היינו לבשר שלי, ומה בכך, יסתלק הנרתיק ואור "שגם" יאיר ע"ז אמר היום קובל עליך כי החמה היא בנרתיקה וא"א לה לשמש בעולם אם תשאר אתה בלי נרתיק וא"ל מרע"ה בהן קלסתיך הן לה' אלקיך השמים ושמי שמים א"כ תוציא גם החמה מנרתיקה ויתוקן עולם במלכות שדי, וא"ל וה"א והן לא יאמינו לי א"כ אין העולם כדי לשמש באותו אור והיינו ויתעבר ה' בי מענכם ולא שמע אלי כי הם גרמו:
אחכז"ל אמר המן אתי מלא קומצא דידכו ודחי עשרת אלפים כיכר כסף דידי וא"ל מרדכי רשע עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי ויל"ד מה שרצה מרדכי בזה וגם מה רצה המן במ"ש שדחי כסף שלו, וי"ל כי המן דאג על אחד משני דברים או כי מזלו שעלה התחיל הגלגל לירד וירד מטה מטה באין מקים, או אפשר מזלו במקומו אך ישראל התאמצו במצוה ושדדו מערכת מזלו ואז מסתייע לבטל קנינו בעשרת אלפים ככר כסף אבל גדולתו במקומו עומד ע"כ כשראה מרדכי בקומץ שמח ואמר די לכם לדחות עשרת אלפים ככר שלי אבל עדיין גדולתי במקומי עומד וא"ל מרדכי עבד שקנה נכסים עבד למי הרי עשרת אלפים שרצית לעשות בהם פרנסת עניים כדאיתא במדרש שאחשורוש אמר הכסף נתון לך ונתנו המן לפרנסת עניים עיי"ש ולקנות בהם ישראל אינם שלך ואינם צריכין קומצא דקמחא לדחותם דדחוים ועומדים הם, אלא האי קומצא דחה אותך מכל וכל ונפל תיפול:
כתית למאור ואחז"ל ולא למנחות דלמנחות אין מעכב ואמרו מלך ב'ו' נוטל שמן המובחר לאכילה והגרוע להאיר והקב"ה בהיפוך כתית למאור ולא למנחות, אין הכוונה לאכילת הקב"ה כי האוכל בשר אבירים, אלא ממנורה יושפע שפע אלקי לת"ח ומשחו שמן ששון וממנחות ושולחן יושפע שפע פרנסה ומזונות, ולמדך תורה שיהי' שמן תורתו זך ונקי ויקפיד על שמועותיו כי הוא חיינו ואורך ימינו, ולא יחוש כל כך על צרכי העוה"ז המושפע ממנחות, זאת ועוד אחרת אמרו חז"ל יגעת ומצאת תאמין לא יגעת ומצאת אל תאמין והני מילי לדברי תורה, אבל למילי דעלמא סיעתא הוא מן שמיא (מגילה ז' ע"ב) ע"כ אמר כתית כתישה ויגיעה רבה למאור כי לא יגעת לא מצאת אבל אין צריך כתית למנחות כי סייעתא הוא מן שמיא:
והנה איתא בילקוט אלי אלי למה עזבתני, ביום הראשון אמרה אלי, ביום השני אמרה אלי ביום השלישי צעקה בקול גדול אלי אלי למה עזבתני, ד"א אלי בים אלי בסיני למה עזבתני והוא תמוה מ"ש יום הראשון מיום השני גם לחבר שני הלשונות דאלי בים לא פליג אלישנא קמא ואלו ואלו דא"ח דהנה מצינו במדרש דקחשיב ג' גואלים במצרים מרים נגד וימררו חייהם אהרן נגד וראיתם על האבניים אהרן לשון הריון משה נגד היאורה תשליכוהו עיין ברבה פרשת ויבוא עמלק פ' כ"ו ונתקדש השם על ידה בשירת הים ותקח מרים הנביאה התוף בידה ותצאן כל הנשיה אחרים בתופים ובמחולות וכן האריך בפרשת בהעלתך בפסוק ויאכל חצי בשרו שהיתה מלמדת לנשים, ואפ"ה בסיני נבחר משה ואהרן ולא הוזכרה מרים רק בנה חור במקומה והטעם משום דאין נאה לדור שתהא אשה מנהיגתו והנה ביום הראשון כשנכנסה לבית המלך חששה שלא תומת מהמלך שנכנסה בלא רשות וכאמרה וכאשר אבדתי אבדתי ומבואר בילקוט עיי"ש ע"כ אלי בים שגם שם נתקדש השם ע"י אשה מרים כנ"ל והנה שמע ה' את תפלתה ונשאה חן בעיני המלך אמנם באותה הלילה יעץ המן לתלות מרדכי על העץ אשר הכין לו, חששה שלא תתקיים עצת המן ח"ו ויושיע לישראל על ידה לבדה בלי סיועת מרדכי ע"כ ביום השני אמרה אלי בסיני שלא בחר באשה כי אם במשה ואהרן וחור מבלי להנהיג ישראל ע"י אשה כי אוי לדור שאשה מנהיגתו גם בזה הקשיב ה' בקול תפלתה ונתלה המן ונתעלה מרדכי ביום ההוא, אבל מ"מ עדיין לא הושב רעת המן להשמיד היהודים דלאח"כ כתיב ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להשיב רעת המן בן המדתא אשר חשב לאבד היהודים א"כ ביום השלישי חששה אולי ח"ו תראה באבדן מולדתה ותשאר אך היא ומרדכי כמ"ש בס' המגיד להב"י (אשר כתוב בה הדברים אשר גלה ודבר המלאך המגיד מהב"י) בעי הקב"ה לשיצאה לשונאיהן דישראל ביומי המן ולמשבק למרדכי דלא חטא לאפקא מיני' עם סגי דוגמת משה ואעשך אותך לגוי גדול ומרדכי עבד כדעבד משה ומסר גרמי' למיתה וחששה שלא תהי' כן ח"ו ואז תהי' נעזב מעמה ומולדתה ע"כ ביום השלישי התפללה בעד כל ישראל וצעקה בקול גדול אלי אלי למה עזבתני דייקא שתהי' נעזב מעמה ומולדתה ולכן צעקה בקול גדול דהמתפלל על עצמו מתפלל בלחש כאשר למדו מחנה כדאיתא בברכות פרק אין עומדין אבל המתפלל בצבור מתפלל בקול רם לעורר הכוונה לכן צעקה בקול רם למה עזבתני, ואמרה רחוק מישועתי דברי שאגתי שעדיין רחוק ישועתה מכל דברי הצומות וזעקתם שאין זה עדיין ישועה כלל כי נבחר לה מות מחיים לראות באבדן מולדתה ומסרה גרמה למיתה כנ"ל ודו"ק:
הנה כתיב פנה אלי וחניני כי יחיד ועני אני צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני ופירש מהריעב"ץ ז"ל בסדורו שהצרות הרחיבו לבבו ממש דמלפא תכלא לא בעתא, והנה יש לדקדק בפסוקים אלו מהלשון יחיד ועני אני וכי מפני שהוא יחיד ראוי יותר שתתקבל תפלתו אדרבא הן אל כביר לא ימאס גם מה סמיכת לכאן צרות לבבי הרחיבו לפי הפי' הנ"ל, אמנם לדרכינו יובן דהנה כתיב כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתי' וענין הכפל הוא צרה כפולה האחד מצידינו כי בהיות השכינה עמנו כאם המרחפת על בניה ומינקת אותנו היינו מלאים כל טוב ושולטים בכל המלכיות ולבנו פתוח כפתחו של אולם ועתה בעו"ה הכל להיפך הכל שולטת בנו בעו"ה ואין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ישראל ואין לנו לא חלק ונחלה שדה או כרם אך ידוע חולי נגוע מוכה אלקים ומעונה, והצרה השני' מצד השכינה בעצמה שמצטערת בגלות כי בבהמ"ק הי' מקום הזיווג כביכול כי כן כתיב אפריון עשה לו המלך שלמה ונקראת מטתו שלשלמה שמשם פרין ורבין ישראל וגם היתה מזדווגת בחסידינו ועל כן נקרא משה איש אלקים בעלא דמטרוניתא והקב"ה קרא לנו אשה ואנו קוראין לו איש ומיום שחרבה עירנו נשארה יחידות מהזיווג האמיתי ולכן בעת צרה שלא תבוא על הצבור אמרי' יחידים מתענים נקראו ת"ח יחידים על שנשארו יחידים מזיווגם ועל ב' מיני צער הנ"ל נאמר כפלים בכל חטאתיה ועל זה כתיב ואנכי הסתיר אסתיר פני בכפל כנ"ל והי' ראוי מגודל כפל הצרה כפולה ומכופלת שלא תקובל ח"ו שום תפלה כי אין השכינה שורה מתוך עצבות אמנם הרגל נעשה טבע שני וכבר הורגלנו כ"כ ונתייאשנו מהושע ידינו לנו ואיננו מתפעלי' כ"כ מהצרות ועי"ז נשאר לנו שריד מעט והיינו פנה אלי וחנינו מבלי שיסתיר פניו ממנו רק יפנה אלינו כי אעפ"י שנכפלו הצרות כי יחיד מהזיווג ועני מהשפע אני מ"מ איניני מתפעל כי צרות לבבי הרחיבו כפי' הנ"ל שמההרגל הרחיבו לבבי ע"כ ממצוקותי הוציאני, וזהו שיר המעלות אל ה' בעלות והסתלקות השכינה אל ה' ונשארנו יחידים ועניים מ"מ בצרתה לי קראתי ויעניני כי מרוב הצרות נעשה טבע שני:
כתיב ויקרא שמו ה' ניסי ויעקב קרא למזבח אל אלקי ישראל, הנה וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קרי"ס ומלחמת עמלק והענין כי כבר כתבו הראשונים כי פרעה טען כביכול פועל רע ולא טוב בכלל, ע"כ אמר כי רעה נגד פניכם ומרע"ה בתפילתו אמר למה יאמרו "ברעה" הוציאם, (רש"י פ' בא סימן י' פסוק י') ואמנם כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב א"כ מה תצא ממנו ית"ש אם לא רע ולא טוב, אבל אומר אם יתואר הוי' ית"ש פועל רע ע"ד השאלה כאשר יבואר מ"מ פועל טוב לא יתואר כלל אפי' ע"ד שאלה, כי פועל טוב יוצדק על מי שיש לו שום מציאות והוי פועל טוב, אבל הוא ית"ש הטוב בעצמו וכל פעלו למעניהו שהיוה כל הווית בטובו שהוא טוב ואין לו מציאות אחר א"כ איך יאמר פועל טוב הוא הטוב וכל מה שנאצל ונברא ונוצר ונעשה עמנו הכל טוב, א"כ מאתו לא תצא הטוב כי הכל טוב בעצמו, ואך הרע הוא בהסיר השגחתו והנהגתו רגע אחד ואז יבטל הדבר ההוא מכל וכל א"כ לא יוצדק באמת פועל רע כי על מי יפעל ומי הוא הנפעל שקיבל הרע הלא בהסרת השגחתו והשפעתו בטל הדבר מכל וכל ואין רע ולא טוב, אך יצוייר רע בזה האופן הנה ע"ד משל פרעה רצה להרוג את מרע"ה ובאשר לא הי' ראוי שהקב"ה יסיר השגחתו והשפעתו ממרע"ה רגע אחד לא הי' באפשר שתשלוט בו החרב כי החרב שלו והצוואר של משה שלו והכל בתכלית הטוב וא"א שיזיק החרב לצווארו ואמרו נעשה צווארו כשיש אין זה נס כלל כי כך הוא בטבע ישראל עברו הים ולא הי' ראוי שיסיר הקב"ה השגחתו רגע אחד מהם ע"כ הוא שלא יטבעו כי הים הוא מטובו וישראל הם מטובו, ובמה שהיוה כל הויות כולם בזה עצמו ניצולו ואין כאן נס כלל אך פרעה ומצרים אלו הי' מחייב שיסיר השגחתו והשפעתו כלל וכלל אזי הי' בטלים כרגע ולא נודע מקומם איה, אך גזרה חכמתו להסיר רק השגחתו בשיעור זה האופן שהם יתקיימו אך לא השגיח שהים לא ישלוט וממילא נטבעו נמצא שאירע להם רע ובזה יתואר ע"פ השאלה פועל רע, וא"ש מפי עליון לא תצא לא הרעות ולא הטוב וכנ"ל, וזהו שקרא ה' ניסי כלומר אין כאן נס כלל אלא במה שהיוה בטובו כל הוי' כולם הוא עצמו הנס, והאמנם יש עדיין הרהור ח"ו במה שמהרהרים מלאכי השרת שהקב"ה נושא פנים לישראל (ברכות דף כ' ע"ב) אמנם חלילה כי לא ישא פנים ולא יקח שחד וכשהם ראוי לנשיאות פנים הרי הוא מהראוי וכשאינם ראוים אינו נושא פנים גם לישראל כדאיתא במדרש כשחרב בהמ"ק אמרו אוה"ע ברוך ה' שגם לבני ביתו לא נסב אפי' וכן ראינו במלחמת עמלק הפלא ופלא כמה ניסים עשה במצרים ובים והוריד המן והגיז שליו והמתיק מי מרים והנה בא עמלק לא בא שום דיבור ממנו ית"ש למרע"ה נטה ידך ועשה כך או כך, אלא מרע"ה גזר תענית ועלה והתפלל ושלח שליח יב"נ ללחום ולא עשה אלא החלישם וגרשם, ואח"כ קצף הקב"ה קצף גדול על עמלק אבל לא הי' בעזר ישראל ע"ד נס ופלא אלא ע"י תפלה גדולה והרמת ידי משה נענה קצת ולא ע"ד נס, אין זה כי אין הקב"ה נושא פנים לישראל ועל רפיון ידים מדברי תורה הסיר השגחתו על אופן זה שיחלש עמלק ולא הי' בעוזרם, וע"כ יעקב אבינו ע"ה שהי' ראוי לנשיאת פנים אמר על המזבח אל אלקי ישראל כי נושא פנים לישראל כשראוי' לכך אבל מרע"ה ה'ו'י' הוא ניסי ולא מצד שהוא אלקי ישראל אלא מה שהיוה הויות הוא ניסי והכל שוין אצלו יתברך, והיינו דקאמר יתרו שמע קריעת י"ס אז ראה שאין הקב"ה פועל הרע והטוב כמו שחשב פרעה ועל ידי מלחמת עמלק ידע והבין כי אין כאן נשיאת פנים והיינו בדבר אשר זדו ישראל במסה ומריבה עליהם יסוב ולא וויתר להם ע"כ ידעתי כי גדול ה' מכל אלקים:
ע"כ קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, דברי הפסוק הלז קשה להולמו ומ"ט לקרותו פורים ולא גורלות בלה"ק ומה על כל דברי האגרת וסגי על דברי האגרת. אחז"ל (מגילה י"ב ע"ב) אלמלא אגרות ראשונות לא נשתיירו משונאי ישראל שריד ופליט דאמרי מאי האי דשדיר לן פשיטא אפי' קרחא בביתי' פרדשכא להוי ופירש"י דחוק, והנה לכאורה י"ל הכל תלוי בהני אגרות דתוס' כתב במדרש יש ממוכן זה דניאל והי' נשוי לשרית ולא הי' יכול לכופה לדבר בלשונו ע"כ יעץ כן וכבר כתבנו במק"א כי הכל חד דניאל הי' ראש השרים ולא בא עצמו לדין אלא מסר דעתו לממוכן זה המן וע"כ קפץ בראש כי הי' דבריו דברי דניאל הראש, ואמנם ע"כ צ"ל כך הי' נימוסי פרס ודינא דמלכותא מחיובי בעל לאשתו שהוא מוכרח לדבר בלשונה דאל"ה קשה תרתי חדא וכי דניאל לא הי' יכול לכופה, פשיטא קרחא בביתי' פרדשכא להוי ואיך לא יכול לכוף, ועוד מאי איכפת לי' אם היא תדבר ארמית, הלא הוא לא ישא על שפתו כ"א לה"ק תדבר היא מה שתרצה אעכ"ח שהי' הוא כפוף לדבר בלשונה דווקא, והנה מרדכי ציוה על אסתר שלא תגיד עמה ומולדתה, ואי היתה מדברת עם המלך לשון פרס הוה כאלו אמרה שהיא פרסית, ולבסוף נמצא שכיזבה במלך והיא יהודית הרי נתחייב ראשה למלך ואם תדבר יהודית הרי הגידה עמה ומולדתה, אך ע"י אגרות הראשונות נשתנה הענין ומדבר כלשון עמו וא"ש ולא הי' הש"ס צריך לדחוק, אך י"ל כי הנה לתועלת דניאל הנ"ל הי' די שיהי' רשות לדבר ולא תכוף האשה לבעלה לדבר בלשונה וא"כ ידבר הוא כלשונו והיא כלשונה ולא יהי' תועלת לאסתר בזה אך אמרו מאי האי דשדר לן להיות כל איש שורר בביתו פשיטא אפי' קרחא בביתא פרדשכא להוי אעכ"ח אהך קאי להיות כל איש שורר בביתו לענין מדבר כלשון עמו לכוף אשתו לדבר כלשונו דווקא ורצה דניאל בזה כדי שגם אשתו תעזוב לשון העמים ותמלל בלה"ק, מ"מ הי' זה לצורך הנס, ולפי"ז א"ש משאחז"ל מהיכן קורא את המגלה כולה ולא סגי להתחיל מאיש יהודי ולהנ"ל ניחא, ונבוא אל המכוון בעזהי"ת דמשו"ה קראו לימים האלה פורים בלשון פרסי ולא גורלת בלה"ק, לרמז שעי"ז נעשה הנס וזהו פי' הפסוק ע"כ קראו לימים האלה פורים על שם הפור ולא גורלת על כן על כל דברי האגרת הזאת כל דברי האגרות אפי' אגרת הראשונות שע"י מתבאר שע"י שינוי הלשון נעשה הנס ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם כמ"ש (שם דף י"ט ע"א) מה ראו להוציא כלי בהמ"ק על ככה דחשב וטעה לחורבן ביהמ"ק:
אחכז"ל לולי ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם ולא מלך ומנו המן (שם י"א ע"א) ומה תועלת וזכר לנס בהיותו אדם ולא מלך ורגילים לומר כי לב מלך ביד ה' משא"כ אדם בעל בחירה קשה יותר לעשות נס, וא"כ הוא גופא קשיא מ"ט הקים עלינו אדם ולא מלך ובשעת גזירה לא הי' חילוק בצרה אי מלך גזר או אדם להשמיד ולהרג ולאבד ויותר נח הי' להושיע ע"י הטיית לב המלך מהאדם, וגם קשא סיפא דהך פרשה נפשינו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו שהוא כפל וכמעט סתירה דרישא משמע שנמלטה מהפח והפח בשלימות ושוב אומר הפח נשבר, והנה הראשונים חקרו מה ענשו של פרעה הלא ה' גזר ועבדום ועינו אותם ותירצו כי ידעת כי הזידו עליהם יותר ממה שנגזר ועוד שלא הי' מחשבתם לעשות רצון ה' רק משנאתם עיין רמב"ם הלכות תשובה פ"ו ובראב"ד שם, ואמנם בהמן קשה דלא הי' הגזירה מתחלה אלא לפנים לכלותם, וכן עשה המן והפחידם וגזר כאשר ציוה ה' ולא עשה שום דבר רע יותר א"כ די שע"י תשובה ניצלנו מצרה גם נתהפכו העוונ' לזכיות והרים קרנינו אך מ"ט לענוש המן העונש הרב בו ובבניו ובכל עמו האגגים, והנה קבלה ביד הראשונים המספר לה"ר על חברו אזי מצוותיו של המדבר נוספים על מי שנדבר עליו וחטאיו נוספים על המספר לה"ר וכן הוא בחו"ה ואמרתי רמז בפרשת השבוע על שולי המעיל רמוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם פעמון זהב ורימון פעמון זהב ורימן ונחלקו רש"י ס"ל שהי' פעמונים בפני עצמו ורמונים בפ"ע ורמב"ן ס"ל שהי' הפעמון בתוך חלל הרמון עצמו וכתב מורי בהפלא"ה לשון פעמן ורמן פעמן ורמן משמע כפירש"י אלא שצריך לדחוק בלשון ופעמוני זהב בתוכם דמשמע כרמב"ן בתוכם ממש ויישב הלשון היטב עיי"ש, מ"מ לא לחנם נכתב לשון זה ופעמוני זהב בתוכם, נראה לי כי אחז"ל (ערכין דף ט"ו ע"ב) המעיל מכפר על לה"ר יבוא דבר שבקול ויכפר על דבר שבקול, וידוע כי רמון מרמז על מליאי מצות כרמון אך נתרוקנו ע"י לה"ר שנוטלים כל מצותיו ונותנים לאידך שנדבר עליו, וכשיתכפר על לה"ר אז מחזירים לו מצותיו ויתמלא הרמן כבתחילה, ע"כ רמז שהפעמן שהוא קול של לה"ר הוא בתוך הרמון שהרי נתרוקן ממצותיו ונתמלא מקול לה"ר, אמנם כנשמע קולו בבואו אל הקודש לשרת ויתכפר לו עונו, אז פעמון זהב בקול הקודש ורמן מלא מצות פעמן זהב של קדש ורמן מלא מצות זה בצד זה:
וחלק השני שכל עוונותיו של מי שדברו עליו ישא ויסבול המדבר היינו ישוב חקירה שלנו, כי המן בעל לישנא בישא כמאחז"ל בפס' ישנו עם אחד וממילא הוטלו עליו כל עוונות ישראל, ומשו"ה אחר ששבו בתשובה ונתכפרו עוונותם נשאר הכל על המן וכל מה שהי' הם חייבים נתחייב הוא, אלא הם לא נתחייבו אלא לפנים עד ששבו והוא לא שב ולא ישוב ונתחייב בכל אלו כדין וכהלכה וא"ש, אך כ"ז כיון שהי' אדם ולא מלך והוצרך להלשין וגם לגזור שמד אשר ע"כ אחר שבטל גזירת שמד שלו נהפך עליו כל עוונות ישראל כדין המלשין, אבל אם הי' הגוזר המלך להשמיד ולא היה אלא לפנים ונתבטל לא הי' שום מלשינים ולא היה מקום לשלוט יד במבקשי נפשינו, והיינו דקאמר בקום עלינו אדם ולא מלך עי"ז נפשינו כצפור נמלטה מפח ועוד גם הפח נשבר ואנחנו נמלטנו:
דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, אמרו חז"ל על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה (בבא מציעא דף פ"ה ע"ב) הנה ראינו בית ראשון נחרב על ג' עבירות חמורות ע"ז ג"ע שפ"ד ובית שני על שנאת חנם ואם שאמרו חז"ל ללמדך ששקולה ש"ח כע"ז וג"ע ושפ"ד מ"מ צריך להסביר איך תהי' שקולה, ותו הרי קמן בית ראשון נחרבה הארץ גפרית ומלח שרפה כל ארצה ולעומת זה הי' אנשים בגלות בכבוד גדול בבית המלכים כשדים ופרסים ובית שני בהיפוך לא שפך חמתו כל כך על הארץ כי אם על אנשי הגולה בעו"ה וביתר ועשרה הרוגי מלכות ודורו של שמד ר"ל ושכחת התורה בעוה"ר, והנה יש לתמוה בבית שני לא עלו עם עזרא כ"א ד' רבוא והלוים לא אבו לעלות כלל עד שקנסום עזרא, הנה בבית ראשון הי' קבלת התורה באונס והי' להם לטעון מודעא רבא אלא שכתב הרמב"ן ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו והי' כל תכלית מגמתם ארץ ישראל כי מה הי' להם לעשות לשוב לעבודת מצרים או לנוע במדבר ע"כ הוכרחו לירש הארץ וממילא ישמרו חוקיו ושוב כשלא שמרו חוקיו לא פגמו אלא בארץ והיינו דאמר מרע"ה מדוע עשה ה' ככה לארץ הזאת דייקא על אשר עזבו ברית אלקי אבותם, וע"כ על מה אבדה הארץ דייקא על שלא ברכו בתורה תחלה פי' שלא הי' כוונת ברכת התורה על תכלית כוונת התורה בעצם כ"א על כוונת הארץ ע"כ לא פגמו אלא ע"י עבירות חמורות ע"ז ג"ע וש"ד אך בבית שני ישבו השקט ובטח בגולה ובפרט אחר נס מרדכי ולא עלו אלא מאהבת חבת שמירת התורה בקדושה בא"י ובני עלי' מועטים וזה הי' חשוב וקדוש יותר מבראשונה ע"כ בפגם כל שהוא נפגם האור הגדול הלז אפי' ע"י שנאת חנם, והיתה שנאת חנם שקולה כע"ז וג"ע וש"ד ע"כ הזהירם מרדכי ודורש טוב לעמו אין טוב אלא תורה והיינו אור התורה שיקבלוהו מאהבה אמנם ודובר שלום לכל זרעו שאפי' בשביל שנאת חנם בעלמא יפסידו הטוב ההוא ע"כ ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום אמן:
ואתה תצוה, איתא בילקוט ראובני כי נשמת משה הי' נשמת נח ושת וזה שמסיים בפרש' תרומה נחשת נח שת ואח"כ ואתה ועפי"ז הי' ראוי לקראתו מ'נ'ש'ה' מ'שה נ'ח ש'ת ה'בל אלא משום דבימי נח כבר היתה ע"ז בעולם ומשה תכליתו הי' לבער ע"ז ולפרסם אמונת יחיד בעולם לכן שמו משה כי אם משה ר"ת משה שת הבל ובבא אח"כ יהונתן בן גרשום וקלקל בפסל מיכה שוב כתיב בן גרשום בן מ'נ'ש'ה (שופטים סימן י"ח פסוק ל' ויהונתן בן גרשום בן מנשה וברש"י שם מפני כבודו של משה כתב נו"ן לשנות את השם והוא תלוי לומר שלא היה מנשה אלא משה):
ואתה תצוה ויקחו אליך, איתא במדרש רבה זש"ה זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך מ"ט נמשלו לזית מה הזית הזה חובטין אותו ואח"כ נותן שמן כך ישראל אחר שנתחבטו בגלות יתנו שמנם המאיר לעולם, וקאמר שם ד"א משל לפקח שהי' סומא נסמך עליו כשהגיעו לבית אמר הפקח לסומא הדלק נר והאיר לי שלא תחזיק לי טובה שהנהגתיך אלא אתה תאיר לי כך הקב"ה הפקח וישראל כסומים שנאמר נגששה כעורים כשלנו בצהרים באפלה היינו בעגל דכתי' בא שש ואמר הקב"ה תאירו לי נר תמיד הוי ויקחו אליך ע"כ תוכן המדרש וכוונתו ולא שמרתי המלות, יל"ד במאי פליגי הני לשני, בשגם לשנא בתרא אין לו שחר במה שמסיים היינו דכתיב ויקחו אליך מה ענין לכאן יש לפרש דהנה בהאי קרא זית רענן יש לפרש ב' פירושים אחד לשבח ישראל כפי' המדרש דאז הלכו בגולה ואמר להם ירמי' שהם כזית רענן שגלוי לפניו ית"ש שע"י הגלות יתרבו אורן ע"י החביטה כי הטוב טמון בהם, וגם יש לפ' בהיפוך שהנביא הוכיחם שאפי' בשעת חיבתם אינם טוב כ"א לפנים כמאחז"ל על פסוק ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו וזהו כזית רענן שהוא יפה פרי תואר שהתואר לבדו הוא יפה ואינו טוב למאכל טעמו מר כך ישראל מראים פנים שוחקות ולבם בל עמם ואלו הפרושים י"ל דזה תלי' בפלוגתא דתנאי ריש מס' יומא חד אמר קח לך משלך עשה לך משלך ויקחו אליך משל ציבור ואידך ס"ל בין קח לך בין ויקחו אליך משל ציבור ומאי דכתיב קח לך כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהם ופירש"י שהי' כביכול קץ בשל ישראל עיי"ש א"כ לזה המ"ד מוכח דאפי' בשעת חבתם הי' גלוי לפניו רוע מצפונם וקץ בהם משא"כ לאידך מ"ד יש לפרש זית רענן כמ"ש המדרש שהוא לטובתם שאפי' בשעת כשלונם גלוי לפניו טוב מצפונם ושאינם מחוסרים אלא חביטה כזית, וזהו מוכרח דאלת"ה אלא שהי' קץ בהם א"כ מ"ט כתיב בפ' הנרות ויקחו אליך שמן זית ולא קח לך בשלמא בפרה אדומה דכתיב נמי אליך יש לומר משום דלא שייך בשלך אני רוצה יותר משלהם שהרי באה הפרה לקנח צואת בנה העגל וזה לא שייך במשה משא"כ בנרות אעכ"ח מדכתיב בנרות ויקחו אליך ולא קח לך ש"מ שהי' רוצה בשלהם וזהו פי' המדרש ויקחו אליך זש"ה זית רענן וכו' פי' מדכתיב ויקחו אליך שזהו שאמר הכתוב זית רענן הוא להוציא אורן ע"י חביטה, אמנם אמר ד"א לעולם זית רענן הוא לרעתם כי הם רק יפה פרי תואר ולא מלבם, והא דלא כתיב קח לך בשלך אני רוצה משום שהוא משל לפקח וכו' וישראל הם הסומים שנכשלו בצהרים בעגל כי בא שש וזה לא שייך במשה לכך לא שייך בשלך אני רוצה כמ"ש בפרה אדומה לכן כתיב ויקחו אליך ודו"ק:
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד, במדרש זש"ה אתה תאיר נרי ה' אלקי יגיה חשכי, יל"ד אתה תאיר לנוכח, יגיה חשכי לנסתר ועוד הי' לו להתחיל ה' אלקי ואח"כ אתה, אבל מאי שייך להתחיל אתה ואח"כ מזכיר שמו יתברך ה' אלקי יגיה חשכי, אבל אחז"ל גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים דהנביאים כולם לא החזירם למוטב והסרת טבעת החזירם למוטב, כי כל הנביאים אינם פועלים אלא כמפוח באש פחם שאם אין כאן ניצוץ עכ"פ לא יבערו אם יש נר קטן יאירו הם נר גדול אבל אם אין כאן אפי' ניצוץ קטן כמו שהוא בדורו של חרבן כדכתיב פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם אז לא יועילו הנביאים, אך הסרת טבעת האיר מתוך חשך ואפילה והחזירן למוטב, ולא עוד אלא שמתחלה קבלו התורה באונס והדר קבלוהו בימי אחשורוש ברצון ושמחה, ולא יטענו עוד מודעה רבא לאורייתא, ולבוא אל המכוון כי אתה לנוכח רומז כשהשכינה שורה בישראל ונביאי ה' מציון, וה' אלקי נהפך רחמים לדין וסילוק שכינה בהסתר פנים, ע"כ אמר אתה לנוכח אז תאיר נרי פי' כשיש קצת נר תאיר ממנו אור גדול אבל כשאין אפי' שום נר וניצוץ לא יכול להאיר, אמנם ה' אלקי כשהוא במדה"ד מעמיד מלך קשה כהמן והוא בהסתר פנים אז יגיה אפי' חשכי אפי' בחשך גמור בלי שום ניצוץ:
ואתה תצוה, ה', ואתה בענין המשכן ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך, ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ואתה קח לך בשמים רש מר דרור, ואתה דבר אל בנ"י אך שבתותי תשמורו ועיין בזוהר ר"פ זו נתעורר בזה וכ' ואתה עפ"י סוד ואתה מחי' את כולם עיי"ש ואין לנו עסק בנסתרות ועכ"פ ואת"ה גמטרי' בי"ת שהוא סיוע לסתרי הזוהר הנ"ל ונ"ל דרמז לחמשה זמנים אשר עברו ועוד יעברו על עם ה' אלו, א' קדושתם מיציאת מצרים לחירות עולם נתקדש נשמתם ונפשם עד עולמי עד ובכלל זה הבהמ"ק שנבנה לבסוף על ידם שהוא קדושת עולם לכולי עלמא דמקום המקדש לא זזה שכינה כמ"ש רמב"ם ועמג"א סוף הלכות תשעה באב ועל זה ואתה תצוה ויקחו שמן זית וגו' להעלות נר תמיד כי לא יכבה לעולם אור הקדוש הזה שבתוך בנ"י ב' בית שני והי' תחלה ע"י מרדכי ואסתר שהפילו עמלק ואח"כ נבנה בית שני ע"י דריוש בן אסתר ולא נגמר הענין עד שבאו חשמונאים והיינו ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור שהוא מרדכי, וגם ואתה הקרב לך את אהרן אחיך דהיינו חשמונאי ובניו, ולע"ל במהרה בימינו ומלאה הארץ דעה את ה' כי כולם ידעו אותו למקטנים ועד גדולים ע"כ ואתה תדבר אל כל חכמי לב ושוב נזכה ליום שכלו שבת ע"כ ואתה תדבר אל בני ישראל אך את שבתותי תשמורו:
כתנת תשבץ, איתא בסליחה של מוסף יוהכ"פ שהכתונת של כה"ג הי' כלאים והוא תמוה ושמעתי מהחכם ר' וואלף היידענהיים פרושו עפי"מ דאיתא ביוד"ע סי' ש' ס"ד בהג"ה שאם אין יכול לפשוט בגד התחתון מבלי שיפשוט העליון תחלה אם האחד צמר והשני פשתן שאסור ללבשו משום כלאים והוא מהירושלמי ויען שהי' המעיל תכלת ואי אפשר לפשוט הכתונת שהי' שש בלתי שיפשוט המעיל תחלה וממילא הוה כלאים ודפח"ח:
והם יקחו את הזהב ועשו את האפוד כתבתי במקום אחר הקב"ה לא אמר ויעשו את האפוד אלא ועשו בלשון הבטחה משום דתלה הדבר בידבנו לבו ואולי לא יביאו די המלאכה, מ"מ הבטיחם הקב"ה והם יקחו את הזהב יהי' כמה שיהי' ועכ"פ ועשו את האפוד כי יתברך ויתרבה אך לא הי' צריכים לברכת ה' כי מרבים העם להביא מדי העבודה, ונראה מ"מ ברכת ה' לא הפסידו שהוא מאה שערים (כדמצינו ביצחק וימצא יצחק בשנה ההיא מאה שערים ויברכיהו ה') נמצאת מאת ככר למאה אדנים עולה לפי ברכת ה' מאה פעמים מאה שהוא עשרת אלפים ככר כסף ומשו"ה רצה המן לשקול ככה:
ששה משמותם וגו' כאן כתיב לזכרון לבני ישראל ובחשן כתיב לזכרון לפני ה' ובחשן הי' גם שמות האבות משא"כ בכתפו' האפוד, בפרשת נצבים פירשו למען הקים אותך היום לו לעם כאשר נשבע לאבותיך, כיון שהקב"ה נשבע לאבותינו שלא ימירנו באומה אחרת א"כ גם אנחנו צריכים לשבע לו עיי"ש ואותה השבועה והקבלה נגמרה בהר גריזים ועיבל שעמדו ששה שבטים בהר זה וששה שבטים בהר מזה והלוים למטה באמצע וענו בקול רם את הברכות וכו', ולרמז זה נשא הכהן בשתי כתפיו ששה משמותם מכתף מזה וכתף מזה והכהן באמצע מפסיק ביניהם כמו הלוים באמצע, וזה זכרון לבני ישראל שעומדים בשבועתם וקבלתם ואין כאן מקום לכתוב האבות בכאן כי מאי שייטי' דאבות בהר גריזים, ואמנם בהחשן נכתבו השבטים והאבות לזכרון לפני ה' לעורר שבועתו אל האבות להיות לנו לבני' לאלקים לבלתי המירם באומה אחרת וא"כ יוצדק באפוד זכרון לבני ישראל ובחשן זכרון לפני ה':
פתוחי חותם קודש לה' להר"ת בתוס' שבת פרק במה אשה דף ס"ג הי' חקוק קודש למ"ד בשיטה שני' בתחילתה והשם בסוף שיטה ראשונה והי' נקרא קודש לה' והרשב"א מביא בשם ר"ת בהיפך דקודש למ"ד הי' כתוב למטה היינו בסוף שיטה הראשונה וה' מלמעלה היינו בתחלת שורה שני' שכך נקרא היטב, ויש לומר דתרווייהו איתנהו בי' דהכתוב אמר מכתב פתוחי חותם וי"ל דעל החותם הי' כתוב קודש למ"ד בתחילת שיטה שנייה והשם בסוף שיטה הראשונה אבל כשהפך החותם (מימין לשמאל ומלמעלה למטה) ודחק החותם על הטס בא בהיפך קודש למ"ד בסוף שיטה הראשונה והשם בתחלת שיטה שני', ומה שאמרו שם חז"ל דראב"צ ראה ברומי שהי' כתוב בשיטה אחת היינו בבית שני שלא הי' קדושים כל כך להזכיר השם מיד הי' צריכין להזכיר לכל הפחות תיבה אחת קודם השם:
ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל, ובאבני חשן כתיב זכרון לפני ה', ולבסוף כתיב ונשא אהרן את משפט בנ"י לפני ה' תמיד, היינו דאחז"ל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמי' שזכות אבותם מסייעתם ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם וה"נ אהרן שליח הציבור נושא על כתפיו י"ב השבטים לא השבטים הקדומים אלא י"ב שבטי ישראל משא כל העם על כתיפיו כל מחסורם עליו כמאן דטעין אכתפי' דמי' ואמנם לא בזכותו אלא זכות י"ב שבטי ישורן הראשונים וזכות אברהם יצחק ויעקב בחשן על לבו, באופן שעל כתפיו נושא זכרון לבני ישראל לאנשי הדור הזה ונכנס בזכות השבטים והאבות הראשונים זכרון לפני ה', שזכות אבותם מסייעתם ושוב מעלה עליו הכתוב כאלו הוא בעצמו עשה ע"כ מסיים ונשא אהרן את משפט בני ישראל תלה הדבר בו לבד:
[] והאבנים תהיין על שמות בני ישראל הקשו בגמר' (יומא דף ע"ג ע"ב והא לא כתיב צדיק אמר רב שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם, והא לא כתיב טית אמר רב אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם והקש' הגאון שב יעקב למה לא מקשי ברישא מטית שהיא קודם לצדי"ק בסדר א"ב ותירץ הגאון עפ"מ דאיתא במדרש והאבנים תהיין על שמות בני ישראל חד מ"ד ס"ל שהיה כתיב שמות אבנים בעצמן על אבן אודם הי' כתיב אודם ראובן ועל אבן פטדה הי' כתיב פטדה שמעון וכן כולם וחד מ"ד ס"ל הי' כותב שמות האבות, ודרש אבנים לשון אב ובן אב ובן פי' אברהם יצחק ויעקב ושמות בניהם דהיינו שמות י"ב השבטים א"כ א"ש מקודם לא הי' יכול להקשות מטי"ת כיון שהיה כתב בו שמות אבנים עצמן וא"כ הרי כתיב טי"ת כי על אבן פטדה הי' כתוב טי"ת לפיכך פריך הגמ' מצדי"ק ותי' הגמ' שהיה כתוב בו אברהם יצחק ויעקב וא"כ כיון דדרשת והאבנים אב ובן שהי' כתוב' בו שמות האבות ע"כ לא הי' כתוב שמות האבנים ולא הי' כתוב בו טי"ת א"כ פריך שפיר מהטי"ת ודפח"ח:
ואביו קרא לו בנימין, רש"י פי' בן אוני נתנבא על שנתמעטו בפלגש בגבעה, נ"ל גם אביו קרא לו מענין זה לטובה, וכעין שכתב הרמב"ן לפי שיטתו עיי"ש כי נ"ל כל השבטים נתרבו שלא כדרך הטבע ע"י עבודת פרך כן ירבה וכן יפרוץ, וזהו שמתו מבנימין והנשארים היו כולם קדושים עפ"י טבע מה שראוי להוליד ואין בו תערובת והגם כי גם שבט לוי לא רבו למעלה ראש כיון שלא הי' בכאשר יענו אותו לא היו בכן ירבה וכן יפרץ מ"מ לוי הי' לו קצת פחיתות שנולד בח"ל אבל בנימין תרתי הי' לו שנולד בארץ ישראל, וריבוי של עבודת הפרך נתמעט, ונשאר כלו ימין ולא שמאל ע"כ בן ימין, והיינו דזכה בנימין שנבנה בהמ"ק בחלקו ואין זורקין דם אלא בחלקו של טורף שכלו קדש והיינו דרמז נמי בנימין זאב יטרף שחטפו נשים בפלגש בגבעה והיינו לרמז כנ"ל משו"ה זכו בבקר יאכל עד קדשי מקדש כפירש"י פ' ויחי סי' נ' פסוק כ"ז ע"כ:
ונתת אל החושן את האורים ואת התומים, ס"פ שבועת העדות פליגי ר"א ור' יהושע ר"א ס"ל כל שם בגבעת בנימין חול כי אלו הי' אורים ותומים של קדש איך לא נתקיים מה שנאמר להם על ידיהם ור' יהושיע ס"ל שהשמות קדש ומה שנאמר להם על ידיהם נתקיים אלא שלא בחנו דבריהם אם להנצח או לנצח עיי"ש ולפי פשוטו הוא דוחק כיון שגלוי לפניו שיפלו במלחמה והם שאלו האלך על בנימין אחי לא הי' לו להיות יועץ רע ח"ו אבל רמב"ן בפ' שופטים פליג עם פי' רש"י וס"ל שופטים ושוטריס תתן לך לשבטיך היינו ב"ד של שבט והם לכל שבט כב"ד הגדול שבישראל, ובפרשת וירא כ' שבזה נחלקו שבט בנימין עם כל ישראל שאמרו הי' להם למסור הדין לב"ד של שבט בנימין ומה לשאר שבטי ישראל עמהם עיי"ש, ולפי"ז נ"ל הא דשאלו באורים אם ילכו למלחמה עם בנימין לא אם יצליחו שאלו כי מחויבים לקיים ובערת הרע מקרביך אך הי' מסופקים בדין אם כרמב"ן שאין רשאים לשפוט שבט אחר בלי ב"ד של אותו שבט והשתא לפי מאי דקיי"ל דמה שנוגע לדין אין משגיחין בבת קול ורוב פעמים הבת קול נגד הלכה כמו בתנורו של עכנאי (ב"מ דף נ"ט ע"ב דרבי אליעזר אמר מן השמים יוכיחו והוכח כמוהו דס' משגיח' בב"ק ור"י השיב אין משגיחין בבת קול) וכמו רבה ב"נ שבשעת מיתה אמר טהור טהור (שם דף פ"ו ע"א) ואפ"ה הלכה שהוא טמא, וא"כ אין מן התימא שנעשו מן האורים ההיפוך משום ששאלו דבר הנוגע לדינא ואין להשגיח בב"ק, וא"כ ר"א לשיטתו דס"ל בת קול יוכיח ע"כ אמר השמות חול דאל"ה איך כיזב ור' יהושיע לטעמי' אין משגיחין בב"ק ולק"מ מה שהשיב שלא כדין וא"ש:
[] והיה פי ראשו בתוכו שפה יהי' לפיו סביב מעשה ארג כפי תחרא יהי' לו לא יקרע, דבר נחמד מהגאון ר' שמשון אסטראפלי' זצ"ל, הנה בפסוק זה מרומז בר"ת של פסוק והי' פי ראשו בתוכו שפה יהיה ל'פיו ס'ביב מ'עשה א'ורג שם ס'מ'א'ל' הידוע "כפי" הוא שם קדוש שמרומז בפ' והסרותי את "כפי" המפריד בין נוקבא דיליה שלא יבואו ויתחברו יחד אשר היא מרומזת בר"ת ת'חרא י'הי' ל'ו ל'א י'קרע שהוא ר"ת לילית כידוע:
וזה הדבר אשר תעשה להם לקח פר בן בקר לקדש וכו' ברבה פרשה זו זש"ה לעולם ה' דברך נצב בשמים, יובן בשנחקור תחלה משפטי ה' הישרים דמצינו בחטא העגל שמע ה' בקול איש משה ויאמר סלחתי כדבריך ואלו כשהתפלל בעד אהרן לא הועילה תפילתו אלא מחצה כידוע שמטעם זה מתו שני בני אהרן ובכל זאת הוצרך כמה פיוסים וקרבנות לכפר כגון בשבעת ימי המלואים הקריב פר בכל יום לכפר על אותו מעשה וביום השמיני עגל לכפר על הנ"ל והלא ידוע כי חטא ישראל הי' הרבה יותור גדול מחטאו של אהרן שכוונתו הי' לשמים ובשגם שהי' אונס כי ראה מזבח לפניו, (ודרשו חכז"ל שראה חור זבוח לפניו מזבח לשון זבוח) גם צריך להתבונן מאי האי דאחז"ל וביום פקדי ופקדתי אין לך פקידה שאין בה פקידה של עגל וא"כ מאי סליחה היא זו, אבל הענין יובן בשנפרש קרא לעולם ה' דברך נצב בשמים והענין כי ידוע שבקש הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים שתפו במדה"ר וכ' במנ"ע בעשרה מאמרות שאפ"ה לא נתבטל כוונת הבורא ית"ש כי מ"מ נתקיים בצדיקים יסודי העולם שעמהם מתנהג בדין גמור, והנה ידוע כי אעפ"י שמתנהג העוה"ז במדת הרחמים מ"מ אינו מוותר כ"א מאריך אפי' וגבי דיליה א' לא' באופן שיתקיים העולם, וזהו לעולם ה' דברך נצב בשמים באותן הצדיקים המכונים שמים דברך דיבור לשון קשה שהוא מדת הדין וזהו עצמו הטעם שהתנהג עם אהרן קדוש ה' במה"ד ועם ישראל במד"ר ומ"מ גבי דליה א' לא' מפקידה לפקידה והא"ש פי' המדרש שהתחלנו בו שבא כמתרץ מדוע הצריך שיקח לקדש את אהרן פר בקר לכפר על מעשה העגל, לכן אמר זש"ה לעולם ה' דברך ניצב בשמים שעם אנשים כאלו המכונים שמים מתנהג בדין אבל עם כללית ישראל נוהג חסדו בכל דור ודו"ק:
והי' לאהרן ולבניו חק עולם וכו' תרומתם לה' הנה המן אמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקל וכו' ואיתא במס' מגילה דף ט"ו ע"א דכי אתי המן למרדכי א"ל במאי עסקיתו אמר ליה דכי הוה בית מקדשא קיים רחמנא אמר מאן דמנדב מנחה לייתא מלי קומציה וכו' א"ל אתא מלי קומציה דידכו ודחי עשרת אלפים ככרא כספא דידי, כי המן רצה ליתן כל פדיונם כי לעולם מגיע למעלה א' ממאה כמו מעשר מן המעשר וכבר ביארנו זה במקום אחר (עיין לעיל פ' שמות דף ו' ע"ב ובפ' ויצא כ' ע"ב בד"ה ויחלם) ע"כ שיעור אם יתנו תרומה מאת ככר (כי כך הי' חצאי שקלים של ס' רבוא ישראל כמבואר ריש פרשת פקודי פסוק כ"ה וכו') ע"כ הוא אחד ממאה משיווי כולם עולה כולם מאה פעמים מאה עשרת אלפים ככר, וטעה כאשר אבאר כתיב בפרשת השבוע והי' לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהי' מאת בני ישראל, מזבחי שלמיהם תרומתם לה', פי' כי ישראל הם תרומה מכל העולם, (כדכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים) והכהנים תרומה מישראל כמו מעשר מן המעשר והוא המוקדש לה', וכך תרומת הכסף שלוקחים בהם הקרבנות הוא תרומה הראשונה והמורם מהקדשים הוא תרומה שנייה שהיא לה' נמצא אהרן הוא תרומה שנייה וקומץ או המורם חזה ושוק תרומה שנייה יבוא אהרן ויאכל חזה ושוק כי שניהם תרומה לה', והיינו והי' לאהרן ולבניו מאת בנ"י כי תרומה הוא פי' אהרן תרומה הוא ותרומה יהי' החזה ושוק מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ע"כ תרומתם לה' פי' ב' התרומות אהרן והמורם שניהם תרומה לה', עכ"פ המן טעה כי חשב תרומת השקלים הם התרומה אשר לה' וחשב בבחינת אחד ממאה, וכשראה שיש אחר זאת התרומה תרומה אחרת הוא מלא קומציה והיא לה' ידע שטעה בחשבון:
ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וקדשתי את אהל מועד, ופרש"י י"א מעל מזבח הנחשת דבר עם משה כדכתיב ונועדתי שמה לבנ"י ואמזבח הנחשת דלעיל מני' קאי, והנה סוגי' דעלמא דמבין שני הכרובים דבר ושם הי' המקום הנועד, ויש לדקדק עוד אומרו ונועדתי שמה לבני ישראל וכי עם בני ישראל הי' הדבור הלא לא הי' אלא עם משה ובני ישראל לא שמעו, אלא קרא כתיב כמו שהי' המעשה באמת כי ביום שמיני למלואים כשהקריבו על מזבח החיצון נועד הקב"ה משם לכל בני ישראל כדכתיב וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם והיינו ונועדתי שמה לבני ישראל דייקא ואח"כ ונקדש בכבודי במכובדי שמיד אז לקחו נדב ואביהו איש מחתתו ונכנסו לפנים ויקדש בם והיינו ונקדש בכבודי ואח"ז וקדשתי את אהל מועד שמשם ואילך דיבר אל משה מאהל מועד ושמנה פרשיות נאמרו לו בו ביום:
ושכנתי בתוך בנ"י וכו' וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם פירש"י על מנת לשכון בתוכם, כתיב הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה' עושה שמים וארץ וקשה הא כבר כ' לעיל נפשינו כצפור נמלטה מפח יוקשים א"כ מ"ט חזר ואמר ואנחנו נמלטנו, ועוד מה עזרנו בשם ה' פשיטא הלא כה הי' התחלת המזמור לולי ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם, אחז"ל (פסחים קי"ז ע"א) ישראל אמרו לא לנו ה' לא לנו משיבה רו"הק למעני למעני אעשה והכוונה לפע"ד דכל שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ומכ"ש שאין הקב"ה שוכן עמו, ומייתי ליה מקרא גם ענוש לצדיק לא טוב אלא רע וכתיב לא יגורך רע לא יגור אתך רע (שבת דף קמ"ט ע"ב) וא"כ בכל הניסים כגון פרעה סיסרא והמן די לנו שנצלנו אבל לעשות נקמה בשונאינו לא בעינא דא"כ ח"ו לא יגורך רע ע"כ אמרי כנסת ישראל לא לנו ה' תעניש את פרעה והמן וכיוצא כי די לנו שנצלנו. אך רו"הק משיבה למעני אעשה כי א"א לשכון בתוך בנ"י אם לא בהוציא את כל צבאות ה' מארץ מצרים וא"א לבנות בית שני כ"א בחלישת כח עמלק וכן כולם, והיינו הפח נשבר היינו מפלת השונאי' ואפ"ה ואנחנו נמלטנו מחטא של לא יגורך רע כי לא למענינו עשה השי"ת כי אם למענו עשה עזרינו בשם ה' שיהי' השם שלם והכסא שלם, והיינו ושכנתי בתוך בני ישראל אעפ"י שנענש מצרים והי' ראוי שלא אשרה שכינתי בתוככם כיון שנעשו על ידכם ואפ"ה ושכנתי בתוך בנ"י ומזה תדעו כי תחלת הוצאת אתכם מארץ הי' ע"מ לשכון בתוכם כי עיקר שכינה בארץ ולמעני עשיתי:
דרוש לז' אדר א' תצוה לעת ערב תקצ"ט לפ"ק:
ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך ובמדרש אליך ולא לי, כתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, הנה גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם כדאמר שהע"ה משבח אני את המתים שכבר מתו, ושוב אמרי' כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת כי מחללים שבת לצורך חי כדי שישמור שבתות הרבה משא"כ מת שנעשה חפשי מן המצות עי' פרק במה מדליקין (דף ל' ע"א) ואמינא דהא גופא קשי' אם הם גדולים במיתתן מ"ט נעשו חפשי ואם הם חפשי מה הוא גדולתם, אבל הנה נר מצוה ותורה אור ונר במקום אור לאו כלום דשרגא בטיהרא מאי מהני אך מצינו בתנור שהוסק וחומו רב מאוד מ"מ צריך אבוקה כל שהו כנגדו אע"ג דחום האבוקה אינו א' ממאה כנגד חום התנור, וטעם בזה כי התנור אינו האש בעצמו אלא שיש בחרסיו כח אש והוא מתקרר והולך ע"כ ע"י אבוקה הלז אם גם זעיר הוא מ"מ ממשיך אלי' חומו של התנור ומעוררו לאפות הפת, משא"כ שרגא בטיהרא, שהוא עצם האור עצמו אין הנר מאיר כלום, ע"כ אור התורה בעוה"ז שאינו עצמיות צריך לנר מצוה ותוכחה תמיד שלא יתקרר שלהבת התורה המלובש בעוה"ז משא"כ צדיקים בעוה"ב יושבים לפני השם בישיבה של מעלה אשר שם עצמיות התורה שם אין מקום לנר מצוה, ע"כ צדיקים שהם גדולים במיתתן ומרוב גדולתה המה חפשים מן המצוה כי אין מקום לנר גבי אור, משא"כ בעוה"ז כתיב נר מצוה וגם תורה אור וגם דרך חיים, ובכל זאת עוד צריכים תוכחת מוסר שהוא אבוקה כנגדו להעלות נר וחום התנור שלא יתקרר, והיינו ויקחו אליך שאתה שרש עצמיות התורה מ"מ יקחו אליך שמן זית זך שהוא נר המצוה וגם כתית הוא תוכחת מוסר שכותשי' ובוטשי' (כדאיתא במדרש פרשה זו שישראל נמשלו לשמן זית מה זית שכותשין אותו ואח"כ נותן שמנו כך ישראל אחר שנתיסרו ביסורי גלות נותנין שמנם) כל זה כדי להעלות נר תמיד כמו האבוקה שכנגדו שמעלה חום התנור וממשיכו היינו להעלות נר תמיד לא יתקרר ולא יכבה, ואמר הקב"ה אליך ולא לי כי כשיזכו לישב לפני בישיבה בעצמיות האור העליון לא צריכים למצות המרומז בשמן זית ולא בתוכחת מוסר המרומז בכתית כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:
או יאמר כתית למאור להעלות נר תמיד כי כתיב ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה, כבר כתבתי במקום אחר כי מרדכי קרא הימים האלו פורים על שם הפור וכתיב וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים, כי מהראוי' כל מה שהקב"ה מוסיף גדולה לעם ה' אלה, הם יוסיפו כניעה ושפלות וקבלת עבודת ה' כדהע"ה שאמר ואני בעניי הכינותי וחזקיה מלך יהוד' אחר מפלתו של סנחרב והוא נתגדל ונתרומם, אז סעודתו הי' שאכל ליטרא ירק ועסק בתורה (כדאיתא בסנהדרין) וכן לע"ל כתיב אז היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה שלא נוסיף בעניני העוה"ז וישובו כדרכי או"ה אלא נוסיף שירות ותשבחות ולשוננו רנה וכל הגדולה והכבוד הרב ההוא לא יוסיף אצלינו בישוב עוה"ז שוכן ואו"ה יתמהו ויאמרו הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים בבנין מרחצאות וטרטיאות ולא היינו מבלים זמנינו ברנה ושבח כל היום, והנה הקב"ה קרא יום מועד צאתינו מארץ מצרים פסח לזכר הנס הנפלא אשר פסח על בתי בני ישראל ודילג על הקץ, אמנם עי"ז שוכחים ענים ומרודי ואיך גבלו טיט חומר ולבנים, רק זוכרים גדולתם וישמן ישורון ויבעט, והתחכם מרדכי וקרא לימים האלה פורים על שם הפור שהפיל גורל להשמיד להרוג ולאבד לא על שם הישועה אלא על שם הצרה כדי ביום טובה הי' בטוב בשמחת פורים, וביום רעה ראה קריאתו שמו פורים כדי שלא יבעט מרוב שמחה ח"ו ויהי' גרמא להעמיד עוד מלך קשה כהמן חלילה, וימי הפורים דייקא לא יעברו מתוך היהודים ולא נצטרך עוד למלך קשה כהמן ויהי' ישועת נצח שלא תתבטל, והיינו שמן זית זך בגדולה וכבוד לתתך עליון על כל הגוים (ובמדרש כשמן הזה שהוא לעולם עליון על כל המשקים כך הישראל כשעושין רצונו של מקום הם למעלה מכל האומות שנא' ולתתך עליון) ובכלל הגדולה הזאת יהי' כתית ונכנע למאור כדי להעלות נר תמיד וימי הפורים לא יתבטלו כי לא תהי' עוד צרה כזאת בישראל וק"ל:
ואומר ויקחו אליך ולעיל כתוב ועשית מנורת ואינו רוצה לומר שמשה יעשה אלא שיצוה לעשות (כמבואר במדרש כי תשא כשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה כל כלי המשכן ואמר לו כך וכך עשה ועשית מנורה וכו' בא משה לירד סבור שהוא עושה אותו קרא לו הקב"ה וא"ל משה מלך עשיתיך אין דרך המלך לעשות דבר וכו') וג"כ הכא הול"ל קח לך שמן זית ומובן שיצוה שיקחו אליו וכבר הרגיש הרמב"ן עיי"ש, ועפ"י דרכינו נאמר, אמרו חכז"ל (מגילה דף י"ג ע"ב) המן לא ידע כי בז' אדר נולד משה רבינו ע"ה, הנה במחלוקותיו של קרח אחז"ל שעלתה חמה לזבול ואמרה אם אתה עושה דין לבן עמרם וכו' וקשה מ"ט קרא ליה בן עמרם ולא משה בשמו הנכבד, אחז"ל כשמת משרע"ה אמרו זקנים שבדור פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה, ויובן דהנה ע"ד משל אין נר בלא מנורה המקבל שמן ופתילה, ומ"מ הנר העיקר והמנורה בסיס וטפל ובכיבוי הנר אפי' אתה מדליק נר אחר מ"מ אחר הוא ואותו הנר כבר כבה והלך לו ועד"ז אמרו חכז"ל עד שלא שקעה שמשו של זה זרחה שמשו של זה, מ"מ אינו אותו שמש עצמו כי זו השמש שקעה כבר ואינו חוזרת אלא שמש אחר במקומה, והנה ישראל וגדוליהם הם כמנורה ועליהם נר מאיר והאמת שישראל הם רק כמנורה שעלי' שמן זית זך המאיר לעולם כולו הם גדולי ישראל שהם הנר בעצם אבל ההדיוטי' לא כך יחשבו כי הם הנר והגדולים רק כמנורה ואם יסתלק זה יוקח מנורה אחרת כמשמש לנר וזו הי' טעם קרח כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' אעפ"י שפני משה כפני חמה וייראו מגשת אליו, מ"מ חשב כי נר ישראל דולק על מנורה שלהם שהוא משרע"ה ואם יבחרו באחר ידלק אותו הנר על אחר וזו הי' טעות המביטים אחרי משה אכל מדילן ושתי מדילן (ירושלמי שקלים דף ח' ע"ד) רוצה לומר זיו הודו ותפארתו משלנו הוא והוא רק המנורה ולא כעצם הנר, וזה נ"ל בפסוק ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' והעיר שושן צהלה ושמחה ליהודי' היתה אורה וגו' וק' למה ליה לכפול עוד פעם לומר "ליהודים" היתה אורה הלא אמר והעיר שושן היינו היהודי' והי' סגי לומר והעיר שושן צהלה ושמחה והי' להם אורה ושמחה, ודע כל מקום דכתיב מלך קאי גם אמלך עליון ית"ש, (וכן הוא במדרש רבה אסתר) ובא הכתוב ומעיד כי מרדכי יצא מלפני מלך עליון ית"ש בלבוש מלכות רה"ק (כדדרשו חכז"ל ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוה"ק מגילה דף ט"ו ע"א) וחמשה מיני מלבושים הללו ידוע כי רמזו על מלבושי שכינה וא"כ הוא הנר והיהודים כמנורה לו, אבל הם לא כן יחשבו כמחז"ל אמרו כנסת ישראל מה עשה לי יהודי דמתגרה בהמן ועשה לי צער (מגילה דף י"ג ע"א) ע"כ אמר אעפ"י שמרדכי יצא מלפני מלך עליון בלבוש קודש מ"מ העיר שושן כשהיתה צהלה ושמחה להיהודים היתה אורה ולא למרדכי כי לא תלו האורה במרדכי כי אם ביהודים והוא כמנורה:
והיות כן קרח ועוד רבים מישראל המביטים אחרי משה אמרו שהוא איננו משה שרומז שמ"ג אורות שבעתים כאור החמה אלא כל האור הזה של העדה כולם קדושים והוא רק בן עמ"רם בן של עם קדושים ונשא, ע"כ אמרה החמה אם אתה עושה דין לבן עמר"ם וכו':
והנה לא נתודע האמת עד זי"ן אדר יום סלוקו שראו פני יהושע כפני לבנה ואי הי' אורן של ישראל הלא אותו שיעור האור ידלק על המנורה החדשה הוא יהושע אע"כ ישראל הם רק המנורה ונר זה ששקעה זורח אחר במקומו היינו יהושע ואינו דומה להראשון ע"כ אוי לאותה בושה שהי' סבורים אנחנו הנר ואיננו, נמצא בז' אדר נולד משה שעד היום הי' מכונה בשם בן עמ"רם ועתה נולד שם משה, והנה המנורה עצמה שהוא עם ב"י המה עשוים על ידי הנר הקדוש היינו רב מנהיג הדור הוא הנר והוא העושה המנורה שמדריכם בדרך ישרה שיהי' ראוים שידליק עליהם הנר ההוא והיינו ועשית מנורת זהב טהור מצוה על מרע"ה שיעשה המנורה שיתקן העם שיהי' הם מנורת זהב טהור, והם יקחו אליך שמן זית זך כי אתה הנר שעל המנורה להעלות נר תמיד:
בהפטר' פ' זכור יש לדקדק טובא ואין להאריך, הנה מ"ש אותי שלח ה' למשחך למלך על ישראל הוא מיותר, גם להכרית את החטאים את עמלק מיותר לכאורה הא שאול למד ק"ו מעגלה ערופה (כדכתיב וירב בנחל יעוין ברש"י שם) כידוע והנה לדעתו אמר לו שמואל לעבור על דברי תורה, אמנם קיי"ל ס"פ הנחנקין בנביא מוחזק שאמר לעבור על דברי תורה לפי שעה לא לדורות מחויבין לשמוע לו, כאלי' בהר הכרמל, ע"כ אמר לו אותי שלח ה' למשחך למלך וא"כ ע"כ מוחזק אני לכם בנבואה (כי אין ממנין מלך אלא על פי נביא כדאיתא במסנהדרין וברמב"ם הלכות מלכים) ולא אמרתי אלא לשעה להכרית החטאים את עמלק ולא יהי' הדין כן במלחמות שארי אומות א"כ הי' לך לשמוע לנביא מוחזק לעבור על דברי תורה לשעה:
ואמר אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה כי הי' ההתנצלות ראשית החרם לזבוח לה' כי בלי ספק אם היה עמלק מוכר בהמיתיו או מפקירם טרם שנהרגו הם, אז היו הבהמות מותרין שאינם משלל עמלק, והנה כתב רמב"ן בתורה שאם הנשיא או רוב ישראל מחרימים את אשר יכבשו במלחמה הרי הוא חרם וקדוש לגבוה, והנה ישראל צבא מלחמות שאיל החרימו שלל הבהמות טרם שמוטל עליהם חיוב הריגתם וכיון שכבר הוקדשו תו לא הוי שלל עמלק ומותרים הם לגבוה והיינו ראשית החרם ראשית דייקא שכבר הוקדשו ויצאו מרשות עמלק ומשו"ה לא מצינו אלא שנהרג אגג אבל הצאן לא נהרג והיינו מטעם הנ"ל שבדין הקדישום, אך פשוט אם חבר עיר ובפרט המלך עומד פה עמנו אין רשות להעם להחרים או להקדיש, אך שאול מרוב ענותנותו ויראתו את העם הניח להם כאלו הם הנר והוא רק המנורה ע"כ אמר לו אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה:
כתיב ותרא אותו כי טוב הוא אמרו חכז"ל שנתמלא כל הבית כולו אורה, (סוטה דף י"ב ע"א וחכמים אומרים בשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה כתיב תכא ותרא אותו כי טוב וכתיב התם וירא אלקים את האור כי טוב) יש להבין מה צורך למלאות כל הבית הי' די ברמז עמוד אש מפסיק בינו לבין העומדים שם או ניצוצות יוצאים ממנו כמו נתן דצוציתא, כתב הגאון מהריע"בץ דהיות יום לידתו של משרע"ה בשבת בז' אדר והי' יום מילתו ביום י"ד אדר בשבת והיותו נולד מהול (כדאיתא בגמר' סוטה דף י"ב ע"א) הטיפו ממנו דם ברית למחרתו ביום ט"ו ע"כ קבעו ב' ימים אלו י"ד וט"ו ימי שמחה ליהודים אלו דבריו ז"ל, ודפח"ח, אך על שמחת יום י"ד יש לפקפק דכיון דלא נימול בו מה שמחה נמצאת, ולולי דבריו אמרתי ביום ט"ו צדקו דבריו אך ביום י"ד אומר, כי לכאור' אין לנו יום שמחה וטוב לב כיום ז' אדר שבו כרת מרע"ה ברית עם ישראל בפ' ואתם נצבים והי' חשוב יותר מיום מתן תורה ועל אותו היום אמר היום הזה נהייתה לעם לה' אלקיך כפרש"י ששמח משה שמחה גדולה על שערערו בני ישראל שמסר ס"ת מתחלה רק ללוים ולא להם כמבואר בקרא ועל אותו היום נאמר ולא נתן לך ה' לב לדעת ועינים לראות וכו' עד היום הזה פרש"י אותו היום עמדו על דעת רבן מה שלא עמדו ולא השיגו כל ארבעים שנה ובו ביום סיים משה רבינו ע"ה ספר תורה שכתב והעתיק מס"ת של מעלה שהי' כתובה אש שחורה ע"ג אש לבנה והעתיק ממנו ועל זה אמר היום מלאו ימי ושנותי פי' שהיום נתמלאו כל ימיו ושנותיו שלא נתקנו בתיקון גמור היום נתמלאו ונגמרו למפרע:
ובזה טעה המן ששמח שנפל גורל בירח שמת משה רבן, ונהפוך הוא כי באותו יום המיתה בו ביום נולד כי נמלאו ימיו ושנותיו ועוד נולדו בו הרבה משה כי כל א' מישראל עמד על דעת רבו בו ביום (כדאיתא ברש"י סוף פ' כי תבוא בפסוק ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו' עד היום הזה שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה) וא"כ ראוי יום זה להיות שמחה וששון ליהודים אך מה נעשה ונתערבה שמחתינו כי לעתותי ערב נסתלק מרע"ה ויבכו אותו בית ישראל שלשים יום, ואולי אלו היינו עוסקי' בו בקבורתו הי' מכניסין המת לחדר ונוהגי' ז' ימי משתה ואח"כ ימי אבל אך הקב"ה קובר אותו וחל האבילות ונתבטלו ימי המשתה אך הקב"ה לא קפח שכר אותו היום כי יום י"ד שהוא אחרי כלות ז' ימי אבילותו עתדו הקב"ה ליום שמחה ליהודים אשר על ידי אותו היום הדר קבלוהו בימי אחשורש כמו שכ' של"ה והדת ניתנה בשושן הבירה כי ניתן הדת (של תורה) ושמחת תורה היא לנו ולא הוללת וסכלות ותערובת אנשים ונשים ח"ו כי אם נשמחה בה' ונגיל בתורתו, ולבוא אל המכוון נקדים בפ' יתרו כתיב וישב משה לשפוט את העם מבקר עד ערב פרש"י כל שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית כתיב התם ויהי ערב ויהי בקר וכתיב הכא מן בקר עד ערב ויל"ד התם כתיב ויהי ערב ויהי בקר ומשם אנו למדין לכל התורה כולה שהיום הולך אחר הלילה כדאיתא סוף פרק אותו ואת בנו וא"כ מאי טעמא רמז הכא שותפו' במעשי בראשית במבקר ועד ערב שהלילה הולך אחר היום, והנה מבואר שם ס"פ או"ב דבקדשי' הלילה הולך אחר היום ובארנו במקום אחר דהרמז דהרי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, נמצא כל חיי עוה"ז הבל מעשי העתועים חשך ולא אור לולי אנו מצפים ומקוים לדבקה בו באחרית כי היא חיינו ואורך ימינו למען נשיג לבסוף לחיי העוה"ב נמצא היום הולך אחר הלילה של עוה"ז, אך בקדשים הרומז על קדושי עליונים צדיקים גמורין יפה להם שעה א' בתורה ומע"ט בעוה"ז לעשות נחת רוח ליוצרו מכל חיי העוה"ב וכשמגיע זמנו להפטר מן העולם אעפ"י שיודע שיכנס לאור עולם הרי בעיניו כהולך מאור לחשך כי אינו יכול לעשות רצון קונו עוד ומשו"ה רצה מרע"ה לכנס לארץ ישראל לקיים עוד מצות התלוים בה נמצא באותן הצדיקים הוה בקר ואח"כ ערב, וא"ש הקב"ה ברא עולמו להטיב לבריותיו להנחילם עוה"ב ע"כ ויהי ערב ויהי בקר אחר הלילה של עוה"ז אך הצדיק נעשה שותף עם הקב"ה והוא יושב מבקר עד ערב כי אצלו בקר קודם לערב כנ"ל, אמנם מרע"ה נתי כל ימותיו היה יום מ"מ גם בלילה לא שכב לבו שהרי במותו עמדו ישראל על דעת רבן וכל מעשים טובים שישראל עושין משה זכה וזיכה את הרבים נמצא גם לילה שלו היינו אחר פטירתו עדיין יום מאיר הוא והיינו נתמלא הבית כלו אורה בלי לילה כלל, והיינו ויקחו אליך שמן זית זך שיזדככו ויעמדו על דעת רבן להעלות נר תמיד שיהי' כל הבית כלו אורה כנ"ל לילה כיום יאיר, אך אותן ישראל שמחוץ לפרכת העדות פי' שאין מדריגתן לפני ולפנים כל כך אותן יערוך אהרן ובניו היינו המורים משפטי ה' לעם ותורתו לישראל עכ"פ יהי' מערב ואח"כ בקר כי יפה קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז:
כתיב ואתה תצוה ופ' תרומה מסיים נחשת, ואיתא בס' ילקוט ראובני הסמיכו' נחשת ואתה כי היה מרע"ה גלגול שת. ונח עיי"ש וכיון שניתן רשות אומר אני, כי אחכז"ל במסכת מגילה י"ג ע"א על מרע"ה אב בחכמה אב בנבואה אב בתורה והיה להש"ס לומר גם אבי השלום כמו שאמרו חכז"ל שעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אלא שלא הי' אבי השלום כי היה אהרן רודף שלום יותר ממנו אבל עכ"פ בעל שלום היה וע"כ נחשת ר"ת נ'ביא ח'כם ש'לום ת'ורה והיינו נחשת ואתה (פי' שאתה הוא נחשת ר"ת הנ"ל):
דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, והנה כתיב רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום, ובמדרש זה עשו השונא שלום, וההיפך ישראל מיחסי' עצמן אוהבי שלום וברכות ה' לישראל היא שלום, ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ואמנם נראה בחוש ההיפוך כי יותר שכיח קפידא ופירוד בין ישראל יותר הרבה מבאו"ה, ובת"ח צדיקים יותר מבשאר עמא דארעא, ואחז"ל כהנים קפדנים הם כמבואר בשבת פ' השואל ובריש פרק גט פשוט ומייתי לי' מקרא ועמך כמריבי כהן, וע"ד הלצה מה שאהרן הי' יותר רודף שלו' ממרע"ה ובמרע"ה מצינו חרון אף ולא באהרן משום שמרע"ה היה מעותד להיות כהן אלא הואיל שסירב בשליחות ניטלה כהונה ממנו וניתנה לאהרן כפרש"י בפסוק הלא אהרן אחיך הלוי, נמצא נשאר למשה קפידת כהן משא"כ אהרן שלא היה כהן בעצם תולדתו, ונראה היינו נמי ישראלים שהם כהנים של שבעים אומות כדכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים משו"ה הם קפדנים יותר מכל אוה"ע, והטעם כל שקדושתו יותר מרגיש יותר ומקפיד יותר לפום דקותו וההיפוך אוה"ע לפום עובי מוחו אינו מרגש ואינו מקפיד, ומ"מ ישראל אוהבי שלום מאוד ומצטערים על הפירוד אך קשה הדבר כי נוח לכעוס ע"כ בפ' בחוקותי דמיירי כאשר יהיו צדיקים נפלאי' כדכתיב אם בחקתי תלכו וכו' והתהלכתי בתוככם ומרגישין יותר ויהי' יותר שכיח מחלוקת ובאשר שהם אוהבי שלום אמרו להקב"ה רבש"ע אם אין שלום אין כלום הוצרך לומר ונתתי שלום בארץ, אך אוה"ע עשו בפרט שונא שלום ומצפים מתי יכול לצאת בחרבו, אך מה יעשה ואין לו מקום למחלוקת כי אינו מרגיש ובאמת שונא הוא השלום והיות מרדכי גידל כל בניו לת"ח כמו אאע"ה אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ה"נ לעמו שלא הי' צדיקים ובני תורה כ"כ דורש טוב זה תורה, ולכל זרעו שהי' כולם צדיקים ות"ח דרש שלום שהם צריכין לכך, וה' ישפות שלום, ויפרוס סוכת שלומו על ירושלים וישראל אמן:
לפורים קטן
בדיני תדיר ומקודש תקצ"ח לפ"ק.
ריש מילין אומר דג' ענינים יש א' זריזין מקדימין למצות ב' אין מעבירין על המצות ג' קדימת תדיר ומקודש:
תנן אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביוני' (מגילה דף ז' ע"ב) זריזין מקדימין דנפקא לן מקרא וישכם אברהם בבוקר רפ"ק דפסחים והוא במצוה עצמה להקדימה בכל מה שאפשר ופה מגילה וי"ו ע"ב דמסתבר טעמא דר' יוסי דאין מעבירין על המצות וכ' טורי אבן דלאו דווקא אין מעבירין דלא שייך הכא אלא זריזים מקדימים מאדר ראשון, ולפ"ז מה דמשני אפ"ה מסמך גאולה לגאולה עדיף א"כ ש"מ דאם המצוה נעשית בהדור יותר במאוחר אין זריזין מקדימין, וכ"כ תה"ד לענין קידוש לבנה ועיי' בשו"ע או"ח סי' תכ"ו אבל קשה לזה ממסכ' ר"ה ל"ב ע"ב (דלכן הראשון המתפלל שחרית מקרא את ההלל ולא ממתיני' לקרותו עד מוסף שאז יש רוב עם משום זריזין מקדימין למצות) מבואר דזריזין עדיף אע"ג דבמאוחר יהיה ברוב עם הדרת מלך מ"מ זריזי' עדיף, וצריך לדחוק ולחלק דלעולם כשהמצוה עצמה מהודרת יותר כגון ההיא דמגל' דמסמיך גאולה לגאולה אז דוחה את זריזים מקדימי' אבל כשהמצוה עצמה אינה מתנאה יותר רק מצד ברוב עם הדרת מלך, אז זריזי' מקדימי' עדיף, ועיי' היטב יומא ע' ע"א פירש"י ד"ה ומאי מצוה וכו' ועיי' מג"א ססי' קמ"ז ד"ה מה שנותני' לו וגו' ע"ש:
וכן מי שיש לפניו ב' מצות וא"א לעשות אלא א' מהם, יעשה החשובה ויניח האחרת אפי' החשובה מאוחרת כ"כ תוס' יומא ל"ג סוף ע"א, ועמ"ש מהרש"א חי' אגדו' במ"ק ט' ע"א דאם ב' המצות יכולי' להתקיים א' על ידו וא' ע"י אחרים, אז אל יפלס אלא כל שבאה לידו אפי' הקלה יקיימנו כיון דעכ"פ נעשי' חפצי שמים אל יאחר לקיים משום החמורה, אבל אם א"א לקיים אלא א' מהם אז יפלס ויבחר בחמורה וידחה הקלה ע"ש:
אין מעבירין על המצות הוא בששני מצות לפניו והוא עושה שניהם אין להעביר מן הראשונה להקדים השני' תחלה, והכא משום זריזי' ליכא שהרי עכ"פ מזדרז הוא בקיום מצוה, מה לי הך או הך מ"מ אסור להעביר מלקיים המצוה שלפניו ויצא לנו מדרשא במכילתא פ' בא ושמרתם את המצות ומייתי לי' יומא ל"ג סוף ע"א ומבואר שם בתוס' שהוא דרשא גמורה דאורייתא ודלא כמשמעו' תשו' רדב"ז ח"א מספר ב' שלו סי' תקכ"ט ע"ש, וכ' שם תוס' ישנים בהא דאמרי' התם שני גזרי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי משום דמכשיר עדיף ולא קאמר משום מעבירי' על המצות ובמזבח החיצון פגע ברישא ותי' משום דעבודה פנימי מקודשת טפי ודחי אין מעבירין על המצות ע"כ הוצרך לומר דמכשיר עדיף ע"ש, ונ"ל בזה מיושב מה שקשה למה לי קרא פ' הקומץ דשל יד תחלה משום דכל זמן שבין עיניך יהי' שתים תיפוק ליה מאין מעבירי' על המצות מזרוע לראש, והא"ש דשל ראש מקודש טפי וראוי להקדימו ולהעביר על מצות זרוע לולי קרא כל זמן שבין עיניך יהי' שתים:
ונ"ל נהי דמהנ"ל מוכח מן התורה במקודש טפי דוחה לאין מעבירי', מ"מ אין מזה ראי' לדחו' זריזי' מקדימין ואדרבא הרי משמע במס' ר"ה ל"ב ע"ב הנ"ל דזריזין דוחה ברוב עם הדרת מלך ומה שנדחקתי לעיל לחלק נ"ל דוחק, ולולי דמסתפינא הייתי מיישב נמי דבדקדוק נקיט ש"ס דמגלה לשון אין מעבירי' ודלא כטורי אבן שכ' שהוא כמו זריזי' וכו' נ"ל בדקדוק נקיט לשון אין מעבירי', דבלאה"נ נתקשיתי מאי שייך הכא אין מעבירי' או זריזין בשלמא מצוה שכבר נתחייבנו בה מאז שייך לומר זריזי' או מעבירי', אבל הכא אנשי כה"ג קבלו על ישראל לקבוע להם יום זכר לנס שלא נצטווינו בה וא"כ נוכל לקבעו ביום ובזמן הנראה לנו ואין כאן העברה ולא התעצלות וכיון שנראה להם לקובעו באדר שני מי יאמר להם מה יעשו, ע"כ נ"ל לפמ"ש במקום אחר דמשו"ה באדר הראשון נמי אסור בהספד ותעני', משום דעכ"פ מן התורה מחויב לעשות שום זכר להנס דילפי' ק"ו מפסח דהשתא מעבדות לחירו' עבדי' זכר לנס ממיתה לחיים לא כ"ש אלא שבזה יוצאי' י"ח בשום זכר כל דהוא וסגי אפי' באיסור הספד ותעני' ורק חכמים עשו זכר רב וגדול בשמחה ומשתה ויו"ט וקריאת מגילה וזה הוא מדרבנן מתקנת אנשי כה"ג, ועתה לעשות זכר כל שהוא מן התורה ע"כ זריזי' מקדימי' אינו נדחה מפני שום חשיבו' וכבר"ה ל"ב ע"ב הנ"ל דזריזי' מקדימי' דוחה ברב עם הדרת מלך, וא"כ ע"כ להתחיל במצוה לאסור בהספד באדר הראשון, ומעתה כיון שכבר התחלנו במצוה ונשבוק ונקבע אפי' מדרבנן משתה ויו"ט ומגלה עד אדר שני ה"ל מעבירי' על המצוה כיון שכבר התחלנו לעסוק בה, ולזה מסתבר טעמא דר' יוסי אין מעבירי' על המצות, ורבנן ס"ל אין מעבירי' נדחה משום מסמך גאולה לגאולה, כמו שמוכח מתפילין של ראש הנ"ל וק"ל:
ובזה צדקו דברי רדב"ז ח"א סי' י"ג מי שניתן לו רשות לצאת מבית האסורים יום א' בשנה ימהר יחוש לעבוד ה' ביומו ולא ימתין עד יהכ"פ כי זריזי' מקדימי' אפי' המאוחר מקודש ממנו ועיין ע"ז ח"צ סי' ק"ו ובמשנה למלך פ"א מהל' מגלה ויבואר לקמן אי"ה, ונ"ל דאין ללמוד מזה לביטול מצוה מי שמוכרח לבטל יום א' ממצות ה' איזה יום יבחר כי אין ללמוד ביטול מקיום יעוי' בס' חיי אדם בהלכ' ברכות כלל ס"ח ובנשמת אדם שם אות א' ונלע"ד אם כל הימים שווים בבטול מצות ה', א"כ יאוחר הדבר כל מה דאפשר כי גזירה עבידא דבטלה ורחמי שמים מרובי' ועכ"פ יקיים מצות ה' מאי דאפשר וזה פשוט אך אם בימים האחרונים יתבטל מהרבה מצות או מחמורו' מאלו אפשר לומר יבחר לו להתבטל ביומו מהמועט ומהקלות כדי שישמור הרבות והחמורו' בימי' האחרי' אעפ"י שספק הוא דהרי גזירה עבידא דבטלה מ"מ נילוף זה מספק פ"נ דוחה שבת בודאי מטעם מוטב שיחלל שבת א' בודאי כדי שיקיים שבתות הרבה אעפ"י שהוא ספק פ"נ מ"מ דחינן ה"נ דכוותי' וצ"ע (אך כל זה לענ"ד אי ילפינן דפ"נ דוחה שבת כר' שמעון בן מנסיא משום דכתיב ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת מוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אבל באמת עיקר דרשא דפ"נ דוחה שבת הוא כשמואל כדאמר רבא התם (יומא דף פ"ה ע"ב) לנולהו אית להו פרכא לבר דשמואל דילפינן מוחי בהם, לא שימות בהם והכי פסקינן דאפילו על חיי שעה מחללין שבת ואפילו על ספק חיי שעה מחללין דוחי בהם וודאי שיחיה בהם אבל אם הוא ספק מותר לחלל כדאיתא שם במשנה ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק ישראל אבל באמת למאן דיליף מושמרו וכו' דמוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אין מחללין על חיי שעה דמאי אולמיה שעה זו משעה זו וגם אין מחללין וודאי שבת משום ספק שיקיים עוד שבתות הרבה כמובן דבפסוק זה לא מוכח לדחות וודאי שבת מפני ספק שישמור שב"ה וא"כ לא מוכח דיתבטל ממצות שביומו משום ספק שלא יתבטל ממצות אחרות חמורות כנ"ל):
ומעתה נבוא אי"ה לבאר הסוגי' דפ' כל התדיר דף צ' ע"ב ומנחו' מ"ט ע"א ע"ש כיד ה' הטובה וממילא רוחא שמעתתא בעזה"י:
שלמים של אמש וחטאת ואשם של היום, בגמ' מסיק שלמי' לא הוה תדיר כ"א מצוי ויש לי מקום עיון א"כ הוה חטאת תדיר ומקודש שהרי יש חטאת בכל ר"ח ומועדים מיהו לזה י"ל דלעומת זה יש שלמי חגיגה ושמחה בכל ג' רגלים רבים מאד ונהי דחטאת תדירי' בזמנים דבר"ח ור"ה ויה"כ ליכא שלמי חגיגה ושמחה ואיכא ימים קבועי' שמקריבי' בהם חטאו' טפי מהימים שמקריבי' בהם שלמים, מ"מ בג' רגלים שמקריבי' בהם שלמי חגיגה ושמחה הוה קרבנות שלמי חובה טפי מדחטאו' שאינו אלא שעיר א' לכל יום, נמצא תדירו' דימי חטאות חובה ותדירות של קרבנות שלמי' אלים זה כנגד זה ולא נשאר אלא שלמי נדבה המרובי' נגד חטאת יחידי' וזה איננו תדיר אלא מצוי, כך צ"ל, אלא לפ"ז מוכח דשלמי חגיגה מקרי תדיר, א"כ הוה שלמי לגבי אשם תדיר ואפ"ה אמרו רבנן אשם קדמי דמקודש א"כ תפשוט דעדיף מתדיר, אע"כ צ"ל אפי' שלמי חגיגה לא חשיבי רק מצוי ולא תדיר, ואה"נ חטאת במקום שלמי' ה"ל תדיר ומקודש והא דאמרי רבנן מפני שהוא קודש קדשים ולא אמרו מפני שהוא תדיר ומקודש, משום אשם דליכא אלא מקודש נקטי הכי ולעולם חטאת לגבי שלמים תדיר ומקודש הוא:
אלא דצ"ע דמריש הוה אמינא מ"ש הרע"ב דאיבעי לא איפשטא והסברא נוטה דתדיר עדיף וכ' תוי"ט משום דמפורש בקרא טפי ממקודש דכתי' להדי' אשר לעולת התמיד עיי"ש וה"נ פשיטא לי' לט"ז או"ח סי' תרפ"א, ולכאורה יש ראי' מדר"מ דאמר שלמים של אמש ונשחטו תרווייהו מ"מ של אמש קודמי' משום דקדמי ולכאורה היינו כב"ש דס"ל הואיל וקידש היום ועדיין יין לא בא עדיף מתדיר דהרי בש"ס מדמי להדדי ומסיק כיון דאית ליין כמאן דאשחטו תרווייהו דמי, וס"ל הקדמת היום עדיף מתדיר וכר"מ וק' אדר"מ וכי כב"ש אמר לשמעתי' אעכצ"ל ר"מ אומר לך אנא אפי' כב"ה ע"כ לא קאמר ב"ה אלא בתדיר דחשיב טפי הוא קודם לקידוש היום דקדים, אבל חטאת שאינם אלא מקודשי' לא עדיפי משלמי' של אמש דקדמי זמני', ויש ראי' לרע"ב וט"ז דתדיר חשיב טפי מטעם שכ' תויו"ט הנ"ל, אלא לפ"ז צ"ל חטאת אינו אלא מקודש ולא תדיר דאל"ה תיקשי ר"מ כב"ש, וע"כ צ"ל שלמי חגיגה מקרי תדיר ולא מצוי, א"כ תיהדר ק' לדוכתי' דתפשוט מקודש עדיף דהרי לרבנן אשם דקדוש קדים לשלמי' דתדיר וצ"ע:
והנה התוי"ט תמה איך נתחכם למיפשט תדיר עדיף מה דלא איפשט בש"ס, י"ל עיי' תוס' פסחי' ק"ך ע"א ד"ה מפטירי' כ' טעם דפסח נאכל על השובע ולא החגיגה דהא איכא למ"ד גם בחגיגה יש בו משום שבירת עצם ותירצו דפסח שהוא בן שנתו רכיך טפי ודבריהם מפורסמים שהם תמוהים דמאן שמעת לי' יש בחגיגה משום שבירת עצם היינו בן תימא בפסחי' ע' ע"א ולדידי' פשיטא לש"ס דחגיגה ג"כ בן שנה, ובשבירת עצם מספקא לי' ולא איפשטא שם ואיך כ' תוס' דפסח רכיך דהרי אי יש בחגיגה משום שבירת עצם ע"כ גם הוא בן שנה ועצל"ח שם ואין כאן מקומו, מ"מ תוס' המ"ל בפשיטות דכיון דחגיגה לגבי פסח תדיר הוא מקדימי אכילתו לאכילת פסח אלא משום דבפסח מקודש טפי לא פסיקנא לתוס' דהרי לא איפשטא בשמעתן, וא"כ לפ"ז לבן תימא דפשיטא לי' דחגיגה באה בן שנה ורכיך כמו פסח, ואיבעי לן אי אית בי' נמי משום שבירת עצם אע"ג דלא איפשטא משום דדחיק בשינוי דחיקא דמית נשיא ע"ש מ"מ אשינוי דחיקי לא סמכי' ואית לן לומר יש בו משום שבירת עצם וא"כ עכצ"ל הא דנאכל חגיגה קודם פסח משום דתדיר עדיף ממקודש וכהרע"ב וט"ז ומיהו ש"ס דלא מצי למיפשט הכי משום דלא איפשיט' איבעי אי יש בו משום שבירת עצם ואידחי התם בשינוי' דחיקי ע"כ לא פשיט להש"ס אבל אנן לא סמכי' אשינוי דחיקי וא"כ נפשט מבן תימא דתדיר עדיף ובהא לא פליגי רבנן:
ובמשנה למלך פ"א דהל' מגילה הקשה לפמ"ש הר"ן שם דכל ספק עבדינן קמא דמטא קמי' א"כ בהא דמנחו' מ"ט דמוספים דהיום ותמידים דלמחר פסק רמב"ם דלא איפשטא ואיזה שירצה יקריב ה"ל למימר דיקריב מוספי' דהיום דמספיקא אין מעבירי' על המצוה, והנה התם קאמר ש"ס אי תמידי' דהיום ומוספי' דהיום פשיטא דתמידי' קדמי דה"ל תדיר ומקודש ופירש"י בלישנא אחריני דמקודש דראוי להקדים, כלומר דבלא תדיר נמי תמיד קדמי ואין מעבירין עליהם וה"ל תרתי תדיר ומקודש טפי ממוספים ונ"ל דס"ל להאי לישנא משום תדיר לחוד לא הוה פשיטא לש"ס דדחיא מוספים מקמי תמיד אע"ג דתנן במשנתינו תמידי' קודמי' למוספי' מקרא דאשר לעולת התמיד דאיכא למימר היינו להקדים תדיר לשאינו תדיר אבל מנ"ל לדחו' ועמג"א סי' תרפ"ב וע"כ הא דפשיטא להו הכא דדחי' מוספים לגמרי היינו משום דאית לתמיד תרי מעלות טפי א' שהוא תדיר ועוד שהוא מקודש מלבד קדושת שבת דאהני לתמיד ולמוסף מלבד זה הוא מקודש שזמנו קודם ואין מעבירי' ע"כ פשיטא לי' לדחות מוספים מקמיה:
וכי קאמבעי לי' מוספי' דהיום שבת ותמידי' דלמחר דחול תדיר עדיפא או מוסף דמקודש עדיפא הנה לפי הנ"ל דלא אלים למידחי אלא בשני מעלות הוצרך לפרט הכא דמוסף נמי מקודש בשתי קדושת א' דיומי' דשבת משא"כ תמיד דחול, ועוד כיון שהוא עומד לפנינו אין מעבירי' על מצות וכן מבואר מפירש"י, אלא לפ"ז איך ס"ד בתמיד שהוא תדיר לפנינו לחוד יהי' עדיפי משני קדושו' אע"כ למסקנא תדיר אלים ממקודש וכרע"ב וט"ז הנ"ל אלא שמספקא לי' אי אפי' לדחו' או רק לקדם, ומיושב נמי ק' משנה למלך הנ"ל דהא דכ' הר"ן היכי דמספקא עבדי' הא דפגע בו בראשונה היינו משום אין מעבירי' על המצות היינו היכי שהספק הוא מעלמא כגון אי מוקף או אינו מוקף קורים המגילה ביום י"ד שפגע בו תחלה והך דאין מעבירי' על המצות יכריע הספק, אבל דכל עצמו של ספק הוא אי ב' קדושות עדיפי מתדיר והיינו קדושת יום שבת וקדושת אין מעבירי' ונשאר בספק ואיך נאמר אין מעבירי' יכריע הספק ויקריב המוספי' וידחה התמיד משום אין מעבירי' הלא על זה אנו דנין:
והנה הרמב"ם פסק איבעי דעבר ושחט שאינו תדיר קודם דאי לא אשחטו תרווייהו לא ישחט התדיר עד אחר שזרק הדם, ונראה ס"ל דהאיבעי איפשטא מדאמרי' גבי פסח דיקא נמי דלא קתני עד שישחט ויזרוק הדם כצ"ל וא"כ ק' בהלכות קרבן פסח פסק סתם אם שחט פסח קודם לתמיד יהי' ממרס בדמו ולא כ' דמיירי באשתחיט תרוויי' וכן הקש' בתוס' חדשים שבגליון משניות:
ונלע"ד דהנה לכאור' אפי' אי נימא בשחט שאינו תדיר תחלה יגמור כל מצותיו בדלא אשתחיט תרוויי', מ"מ בפסח קודם לתמיד לא ה"ל למימר הכי אע"ג דפסח מקודש מתמיד והכא לא שייך דפסח לתמיד נמי אהני דהאי ערב פסח לאו י"ט הוא רק הקרבן מקודש ולא היום ולא אהני לתמיד וא"כ פסח מקודש מ"מ כיון דרחמנא גזר פסח אחר תמיד וזו היא קדושתו שישחט אחר תמיד ועוד תמיד תדיר י"ל למימר א' ממרס בדמו, אפי' לא נשחטו שניהם, והא דמתני' לא דייקא הכי מדתנן עד שיזרק הדם היינו סתם מתני' ר"מ דמחמיר בבזיון ואפי' שלמים של אמש ונשחטו תרווייהו ס"ל של אמש קודם ה"ה וכ"ש הכא, אבל למאי דקיי"ל כרבנן א"כ בפסח לעולם יהא אחר ממרס בדמו, ומ"מ מדר"מ בפסח נשמע לרבנן בעלמא, דבקדם ושחט לשאינו תדיר לתדיר ולא נשחטו תרוויי' יגמר הקרבת שאינו תדיר:
שלמים של אמש וחטאת ואשם דהיום פירש"י שלפנינו דלענין הקרבה מיירי וברש"י שלפני התוס' פי' דקאי על אכילת בשרם, ולפע"ד יש חסרון ברש"י שלפנינו וצריך להגיה גם כפי' תוס' ובתרוויי' פליגי דהרי לפני זה אמרי' במשנתינו כשם שקודמי' להקרבה כך קודמי' לאכילה ועלה קאי שלמים של אמש ומיירי בין להקרבה ובין להקדמת אכילה ופירש ב' הפירושים שניהם אמת ונשמטו מפירש"י שלפנינו, וצריך להגיה גם פי' שבתוס', ובזה ניחא מאי דקשיא לן איך בעי למיפשט מדיוקא דמתני' בשל היום מודה ר"מ לרבנן דחטאת ואשם קדמי, דלמא שאני הכא משום זה דבברכת הזבח כל שנזרק דמו קודם נאכל קודם, והנה שלמי' דהיום נאכלי' לשני ימי' ולילה א' וחטאת ואשם דהיום אינם נאכלי' אלא עד חצות ואי יזרוק דם שלמים קודם יאכלם ג"כ קודם ויבוא הטאת לידי נותר משו"ה ס"ל לר"מ בשניהם של יום פשיטא חטאת קודם אבל אי הוה אכילתם שוה כגון תודה וחטאת ושניהם של יומא מודה ר"מ דחטאת קדם ומכ"ש לרבנן דאפי' בשל אמש חטאת קודם, אבל השתא דקאי נמי אשלמים שנשחטו אמש והגיע סוף זמן אכילתם היום ואפ"ה סברי רבנן אכילת חטאת קודם ולא לקדשי' לבית הפסול ה"נ באידך גוני דעמדו להקרבה נמי לא יכריע טעמא דממעט באכילתן ושפיר בעי למיפשט מיני':
איבעי להו תדיר ומקודש, פירש"י כגון דם עולת תמיד ודם חטאת א"נ מוסף ר"ח ופר העלם עומדי', הנה דם חטאת מקודש מדם עולה שמרצה ואיברי עולה מקודש מאיברי חטאת שכליל, ולפ"ז נ"ל כשעומדי' בחיים לשחוט לעולם עולה קודם לשחוט, דלענין קדושה שניהם שווים דבזו יש מעלה דם לרצות וזו היא כולה כליל, וממילא עולה קודם דתדיר בתמידי' ע"כ פירש"י בכאן ב' אופנים, או מיירי בבהמות חיים העומדים לשחוט לא משכחת אלא במוסף ר"ח דתדיר ופר העדה מקודש שנכנס דמו לפנים, ואי בדם איירי משכחת נמי בעולת תמיד דתדיר וחטאת דעלמא לא דמוסף כמ"ש תוס' דכיון דדם עולת תמיד קודם לעולת מוספים קדים נמי לחטאת מוספי' דכולהי מוספים חדא מילתא היא אלא מיירי דם חטאת דעלמא, ולק"מ ק' תוס' וכ"כ פנים מאירו' ע"ש:
אטו שבת אמוספי' אהני לתמידי' לא אהני, נ"ל דפשיטא לי' כל כך דשבת אתמיד נמי אהני משום דאיברי תמידי' של ע"ש אינם קריבי' בשבת ואיברי תמיד של בין הערביי' בשבת מקטירי' בשבת ואין ממתינים להם עד מוצאי שבת להקריבם בחול, הרי תמיד הבא בשבת יש בו כח שבת, ומשו"ה חזר והקש' ממוסף ר"ח דלא שייך הנ"ל, ועיי' מ"ש רש"י ר"ח מקודש אעי' מיו"ט של ר"ה וכן בדין שהרי ברכו מכל הימים וקדשו מכל הזמנים, כבר עמד בזה בטה"ק וכ' דוודאי שבת לחוד קדוש מכל הזמנים אך הכא בר"ח מוסף שלו נוסף לו ג"כ קדושת ר"ח דידע המקשן דשבת לר"ח אהני, אך לא ידע דר"ח אהני לשבת ע"ש ודפח"ח, ולהנ"ל ניחא טפי כיון דמוסף ר"ח דוחה שבת הרי אהני לי' שבת אבל לא הבין במה יועיל ר"ח לשבת, ואפ"ה משני לי' אטו ר"ח לשבת לא אהני, ונ"ל טעמא כוון שאומרי' על קרבן שבת שיר של ר"ח כמבואר במס' סוכה נ"ה ע"ב, א"כ אנו משוינן לי' לתדיר שיהי' מקודש בקדושת ר"ח ג"כ ומקדמינן לי' ושוב הקשה מר"ח ור"ה ומשני לי' ג"כ ומשום דר"ח ור"ה חדא מילתא היא אם אין ר"ח אין ר"ה, ושוב מסיק כן בקידוש ויין משום דאם אין יין אין קידוש ע"כ אהני להו אהדדי וכ"כ בספ' תשו' בית אפרים חא"ח סי' ס"א דמה"ט לא אמרי' כן בזמן דסוכה משום דאין הזמן גורם לסוכה וא"כ סוכה לזמן לא אהני. ושוב מסיק כן בתפלת מנחה משום דאזכיר בתפ"מ מעין המאורע של יום ואהני לי' קדושת היום ובזה מיושב תמיהת תוס' שיש למצוא בכל א' טעם מה שאין בחברו, ולפ"ז צ"ע בכיוצא בזה שאין לומר דקריאת שמע דיה"כ עדיף מקריאת שמע דחול דיה"כ לק"ש נמי אהני דז"א ועיי' בס' חיי אדם מהל' ברכו' סי' ס"ח וצ"ע:
ברכת היין תדירה, עיי' סוכה נ"ו ע"א וטא"ח סי' תרמ"ג כ' לאחר זמן כדי שיסוב על שניהם על קידוש היום ועל סוכה והקשה ב"ח שחידש טעם דליתי' בש"ס ונלע"ד לישב ע"ש בתוס' שהקשה אדרב ע"ש והמעיין יבין דלכאור' יום גורם ליין וסברת יין גורם לקידוש שקולים הם ומאי אולמי דהאי מהאי, ורצה ב"ש להכריע סברתו מטעם כבר קידוש היום, ואתי' ב"ה ואמר תדיר עדיף יותר מסברת כבר קידוש היום ומהא מקשה ש"ס על רב, ואמנם רב חידוש דנהפוך הוא דסברת כבר קידוש היום עם סברת תדיר שקולים הם וב"ש רצה להכריע בסברת היום גורם ואתא ב"ה ואמר יין גורם עדיף מיום גורם, ואמר רב בסוכה וזמן לא שייך זה ע"ש זו היא שטיחת הסוגי', וצריך להבין במאי פליגי, ונראה בוודאי למאי דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה א"כ אפי' בא יין אם אין לו סעודה א"א לקדש א"כ אין היין גורם טוב כ"כ להעדיפו על יום גורם ומסתיין שיהיו שקולי' ועיקר סמיכת ב"ה על תדיר ודלא כרב אך רב לטעמי' דס"ל פסחי' ק"ב יש קידוש שלא במקום סעודה וכיון שיש לו יין שוב אין חסר לו דבר ומקדש ויין גורם עדיף מיום גורם אבל תדיר אינו עדיף מכבר קידוש היום ע"כ שפיר קאמר רב לשיטתו, ולפ"ז לדידן דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה ע"כ מוכח דתדיר עדיף מכבר קידוש היום ואפ"ה קיי"ל סוכה ואח"כ זמן ע"כ הוצרך הטור לומר טעמו, ומיהו זה שייך לדידן דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה וכיון שסועד ע"כ צריך לסוכה א"כ הזמן מישך שייך לקידוש ולסוכה ע"כ יפה כ' הטור אבל לרב לא הוה ש"ס מצי למימר טעמו של טור וק"ל:
מילה לגבי פסח כתדיר דמי לולי פירש"י הייתי אומר דה"פ דא"א לעשות פסח בלי שימול עצמו וזכריו ועבדיו ואפי' עשרה מנויים על פסח נמצא על פסח א' כמה נימולי' ביניהם ועבדיהם, ע"כ תדירו' דפסח במילה שייכי כנלע"ד ואין ללמוד מזה למצוי אחר:
עיי' תוס' מס' שבת כ"ג ע"ב ד"ה הדר פשטה וכו' ונראה לרשב"א וכו' ועוד וכו' ועיי היטב מג"א סי' תרפ"ד, והנה יש לפקפק על תי' שני של רשב"א דמשו"ה מקדימי' ר"ח לחנוכה כדי שתהי' הפטרה מענינא דיומא, הלא במס' מגילה ל"א ע"א ובתוס' ד"ה מפטיר וכו' מבואר דמשום פרסום דחדש קרינן הפטרה דמחר חדש אעפ"י שאינה מענינא דסדרא כלל מכ"ש דה"ל להקדים חנוכה לדר"ח ולקרות הפטרת חנוכה אעפ"י שאינה מענינא דס"ת שני' ואע"כ הא דמקדימי' דר"ח לדחנוכה הוא כתי' ראשון של תוס' דשאני בין לדחות ובין להקדים, אם לא נאמר לעולם כתי' ב' תוס', ושאני פרסום דר"ח דעדיף טפי ומשו"ה קרי' מחר חודש אעפ"י שאינינו מענינא דיומא משא"כ פרסום דחנוכה דלא עדיף כ"כ למיקרי שלא מענינא דס"ת שני', והנה לכאור' מוכח כתי' תוס' קמא מסוכה נ"ד ע"ב דלא תיקשי ק' תוס' שם ד"ה ואמאי וכו' ע"ש ומג"א הנ"ל, וע"כ בלא ר' ספרא לא ה"מ להקשות משום דה"א לחלק בין לקדם ובין לדחות, אם לא נאמר דר"ח חשיב טפי לדחות התדיר, וא"כ י"ל דברי תוס' דמס' הנ"ל ע"ד ממ"נ קאמר ב' טעמי' להקדמת ר"ח לפרסומא ניסא דחנוכה:
תדיר קדים משום דתדיר, או מקודש משום דמקודש יל"ד מה חידוש משום דתדיר משום דמקודש, וי"ל דתנן במס' אבות והכל לפי רוב המעשה, ומפרש רמב"ם לדיוקא לפי רוב ולא לפי גודל המעשה דזה העושה כמה מעשים טובים קלים וקטנים וזה עושה מעשה א' גדול מאוד, זה שעשה רוב מעשים עדיף ע"ש ויש חולקים בסברה זו, והנה עד"מ חטאת מקודש כמו כמה עולות אך אם נצרף ריבוי העולו' שבשנה יהי' רוב מקדושת החטאת ע"כ איבעי' אי תדיר עדיף משום דתדיר וע"י צירופים יהיה ריבוי המעשה יותר מקדושת מעשה א' או דלמא:
דברי אגדה.
קימו וקבלו, קימו מה שקבלו כך דרשו חז"ל מסכת מגילה דף ז' ע"א מכאן שאסתר ברוה"ק נאמרה והקשו שם בתוספ' מהא דדרשי' במס' שבת דקאי על התורה דקיימו עתה מה שקבלו כבר עיי"ש הנה כתיב לאל גומר עלי ב"ד שלמעלה מסכים כשמעברים השנה אפילו לשנות הטבע (כדאית' בירושלמי הרי שהיתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד ונאנסה אין בתולותי' חוזרין עברו ב"ד אח"כ השנה וממילא היא בת ג' שנים ויום אחד פחות חודש, בתולותיה חוזרין הובא בש"ך יורה דעה הלכות נדה) אפילו מזידי' (דדרשי' אתם אפילו מזידים וכו' ר"ה דף כ"ה ע"א) והנה הי' להם תחבולה לעבר השנה ויהי' חדש שנים עשר דינו ממש כחודש שבט ולא אדר וחודש אדר שני יהי' חודש שלש עשר וגורלו הי' דוקא בחדש שנים עשר הוא חדש אדר ונתבטל ונתבלבל גורלו ופורו אך היות בימי יחזקאל טענו מודעה רבא לאורייתא נהי' ככל הגוים אשר וכו' והשיב הקב"ה להם ע"י יחזקאל אם לא ביד חזקה וחימה שפוכה אמלוך עליכם ע"י מלך קשה המן הרע הזה (שהעמיד להם אחר כך וקבלו התורה על ידו ברצון) מ"מ מטענה הנ"ל עד שהדר קבלוהו בימי מרדכי ואסתר לא מתקיים לאל גומר עלי ע"כ הוצרכו לנס ע"כ אחר הנס קבלוהו וקימו מה שקבלו כבר ועי"ז קימו למעלה מה שקבלו למטה ע"ד לאל גומר עלי ומשו"ה צריכין לעשות באדר ראשון ג"כ זכר לנס הלז:
אין בין אדר ראשון לשני אלא קריאת המגילה (מגיל' דף ז' ע"ב) משמע לענין שמחה ומשתה שוין שנוהגת בשניהם כדאית' בתוספת שם) ובגמר' אמרי' הא לענין הספד ותענית שוין ולא לענין שמחה ומשתה ויעויין בתוס' ופוסקים ובטור או"ח, ולפע"ד הא דאמרי' במגלת תענית יום י"ד וט"ו יומי פוריא אינון דלא למספד בהון ואחז"ל לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה וש"ז בזה (מגלה ה' ע"ב) דמעיקר דברי מגלת אסתר אין מצוה אלא ביומו ונראה אפי' למגלת תענית אין איסור של זה בזה אלא הספד ותענית אבל מצות שמחה ליכא והנה באדר ראשון הה"נ חייבי' כל א' ביומו במשתה ושמחה כדמוכח דיוקא דמתניתין אך הוה סד"א לאסור של זה בזה בהספד ותענית ליכא קמ"ל דיוקא דגמר' דאפי' לענין הספד ותענית היינו איסור של זה בזה נמי שווין ומכש"כ לענין משתה ושמחה דביומא שהוא עיקר המצוה מכ"ש ששוין כדאי' בתוס' שם ובט"ז סי' תרצ"ב סק"ב:
שמחה ומשתה, ויו"ט לא קבלו עלי' (מגיל' ה' ע"ב) ובמקום יו"ט הוסיפו מתנות לאביונים כי ביו"ט ממש אין מצוה יתירה במתנות לאביונים אלא יזמין העני על שולחנו ושמחת אתה וביתך והאלמנה והגר והלוי על שולחנו והעני שמח ביותר ומתעדן ומקרבא הנייתא כי אם יתן לו מתנות והוא מכין לעצמו א"א לו להכין כמו שאוכל בבית העשיר, אך העשיר מצטער קצת בראותו העני נגדו וגלגל החוסר חוזר בעולם, והיינו ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה, וכן הי' כוונת מרדכי ואסתר לעשות יו"ט ולזמן העניים ולא ליתן מתנות לאביונים אך לא קבלו עלייהו כי רצה שיהי' זכר לסעודת אחשורש הראשונה לעשות כרצון איש ואיש ולא יוסיף עצב עמו ע"כ לא יזמין העני על שולחנו אלא ישלח מתנות לאביונים וישמח בעצמו בביתו ועל שלחנו:
הגהות מיימוני כ' בכוונת הרמב"ם דאבילות נוהג בפורים דאין שמחה בו כמו ושמחת דיו"ט אלא שמחה מלמד שאסור בהספד לבד ונראה מדכפל שמחה ומשתה תיפוק ליה אין שמחה אלא בבשר ויין וא"כ משתה למה לי ואפשר מזה למדו משתה יתירה חייב לבסומי', אבל הנ"ל ס"ל מדאצטריך משתה ש"מ שמחה איננו בבשר ויין אלא שאסור בהספד ועדיין הי' יכול להתענות ע"כ איצטריך משתה ואסור בתענית וכן א"א לומר משתה ממש כמשתה אסתר א"כ שמחה לאסור בהספד למה לי דכל משתה הוא היפך האבל כדכתיב טוב ללכת בית האבל מלכת אל בית המשתה וא"כ כיון דכתיב משתה, שמחה למה לי אע"כ משתה איננו משתה אלא לאסור בתענית ויכול לאכול פת לחם בהספדו ע"כ איצטרך שמחה לאסור בהספד ולעולם תרוויי' לא באו אלא לאסור בהספד ותענית בעלמא כך צ"ל לדעת הגה' מיי' הנ"ל (וי"ל דבאמת כדדריש רב יוסף שמחה מלמד שאסור בהספד ומשתה מלמד שאסור בתענית אבל מקרא יתירה דכתיב עוד הפעם לעשות אותם ימי משתה ושמחה מוכח שמחה יתירה היינו שמחה גמורה בבשר ויין כדאיתא בש"ע או"ח סימן תרצ"ג והוא מהאו"ח דאונן מותר בבשר ויין דלשמוח בפורים דברי קבלה נינהו ושפיר אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו ומביא הפסוק דימי משתה ושמחה כתיב ולא פסוקי דרב יוסף שמחה ומשתה דדריש מינה רק הספד ותענית והר"ן במתניתין אין בין אדר הראשון לא נחית לחלק בזה דכתב דסעודת פורים רק מדרבנן בעלמא הוא, ויש ליישבו מדאמר רבה בר עולא יו"ט לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויו"ט ואח"כ כתיב ימי משתה ושמחה ויו"ט לא כתיב משמע דפסוק זה היינו הך דלעיל רק דמשמיענו מה דקבלו עלייהו רק ימי משתה ושמחה ולא יו"ט אך האו"ח י"ל דסבר כאשר כתבנו ויעוין בב"י סי' תרצ"ג בשם ספר המקצועות דכמו יו"ט דכתיב ביה ושמחת בחגך אין אבילות נוהג בו ה"ה פורים דחייב בשמחה דכתיב ביה ועשה אותו יום משתה ושמחה וכן שם בשם הר"ם מביא גם כן פסוק זה ללמוד זה, וממנו נראה כמו שכתבנו (וא"ל דאותו פסוק בספור המעשה כתיב ואין ללמוד ממנו זה אינו דגם פסוק שמחה ומשתה דדרש מיניה רב יוסף גם כן בספור המעשה כתיב קודם הפסוק ויכתוב מרדכי וק"ל):
דרוש לז' אדר.
ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד, ילד"ק אומרו ויקחו אליך מיותר ב' הול"ל ויקחו אליך זיתים ויעשו חכמי לב שמן זית זך, ורמב"ן נדחק בזה, ג' להעלות נר תמיד אין כאן מקומו. כלל, ליישב נקדים מה שאמרו סגולה נפלאה לאוקמי גירסא הוא לדבק עצמו ומחשבתו במשרע"ה וכבר רמזו חכז"ל בירושלמי דשקלים על פסוק בצלם יתהלך איש שלעולם יראה אדם כאלו בעל השמועה לנגדו ע"ש רוצה לומר שעי"ז מכוון שמועתו ביותר כיון שמדבק נפשו בבעל השמועה מכ"ש במרע"ה דאיהו שרשא דאורייתא כולא, ועד"ז אני חושב משחכז"ל בתמורה ביום שמת משרע"ה א"ל ליהושיע שאל ממני כל מה דצריכת א"ל רבינו משה כלום הנחתיך שעה אחת הלא כתבת עלי ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל מיד תשש כחו של משה פירש"י משום שתלמידו שוה לו, והגי' בש"ס שלפנינו תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממני ג' מאות הלכות ונולדו לו ז' מאות ספקות ע"ש והדבר צע"ג א' מ"ט תשש כחו של מרע"ה העניו מאוד מכל אדם וכי רע בעיניו שתלמידו הגיע למעלתו והלא אפי' בשאר אינשי אמרו חכז"ל בכל מתקנאים חוץ מבנו ותלמידו ויליף לי' מדאלישע דא"ל לאלי' ויהי' נא פי שנים ברוחך אלי, ומשה נתקנא חלילה, ולהגי' תשש כחו של יהושע ק' מ"ט לתשות כחו, ב' ק' ממ"נ אי באמת הוצרך יהושע לשאול ממרע"ה ומחמת גאוה וגודל לבב אמר כלום הנחתיך שעה א' א"כ רע ומר לחשוב כך על יב"נ מנהיגם של ישראל וכן לא יעשה ואם לא הי' צריך לשום דבר למה נענש מה ה"ל למיעבד לומר צריך אני הלכה פלוני' והוא לא צריך לה וכי ישקר, ג' מה עונש יש בשנולדו לו ז' מאות ספקות ממ"נ אי כבר שמעם ועתה נסתפקו לו מחמת שכחה א"כ היינו שכחה ומ"ט לחלק נשתכחו ג' מאות הלכות ונולדו ז' מאות ספקות הלא הכל הי' בכלל שכחה, ואי עדיין לא שמעם מעולם א"כ לא נולדו לו הספיקות היום שהרי עדיין לא נודעו לו מעולם וזה תימא שעולם לא נתעורר על ספיקותן עד עתה, א"כ אין זה עונש אדרבה זה הוא בירור ענין ההלכות, וכל מה שאדם מברר ההלכה כל עוד יותר נולדו' לו ספיקות כמובן לכל מבין ויודע:
וליישב כל זה נקדים לומר דתורתינו הקדושה אין סוף ותכלית וגם מרע"ה לא עמד על סופה שהרי שער נו"ן שבבינה לא נתגלה לו, אלא שמרע"ה הבין ויודע שאינו יודע וכל מי שלא הגיע לכך אינו מבין וחושב שהוא יודע ושלמד כל צרכו, ואגב אפרש מאמר חז"ל בפ"ק דמגלה אמר אביי כי הוה נפקא מבי מר הוה שבענא כי מטאי להתם קריבו לי שיתין צעא דשיתין מיני קדירה ואכלי בי' שיתין פלוגא ובישולא בתייתא הוה קרי לי' צלי קדר ובעאי למיכס צעא אבתרא אמר אביי היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע א"נ רווחא לבסימא שכיח והנה המאמר תמוה מכמה טעמים חדא מה השמיעונן בזה רבותינו ואם אמנם בההיא לישנא דרווחא לבסומא שכיחא ילפינן מיני' לענין האוכל אכילה גסה ביהכ"פ מ"מ כל אידך נראי' דברי הבל ח"ו, תו נראה כגוזמא רבה דאכיל אביי כולי האי, ועוד קשי' מאי קמ"ל דבתראי הוה צלי קדר גם אין הלשון מדוקדק הוה קרי לי' צלי קדר, והול"ל בתראי הוה צלי קדר, גם אומרו ובעא למיכס צעא אבתרה אם כל כך היה רעב א"כ מאי טעמא לא אכיל טפי בהני בשולא קמאי, וגם לפמ"ש המהרש"א דהצעא היה עשוי ממיני צוקר והיה ראוי לאכילה, א"כ כיון דהוה בעי למיכס צעא מ"ט לא הניחוהו לאכול באמת וכי רע עין הי' אבל יובן רק בהקדם כי ידוע הוא דאמרו חכז"ל דבכולי שתא התלמיד שאול להרב כי הרב יכול לשנות ממסכת למסכת ועל כרחו של תלמיד יעסוק באותה המסכת שירצה הרב, משא"כ בפרקי דכלה דהיינו שלשים יום קודם הפסח אזי הרב שאול לתלמיד וצריך ללמוד עמו באותו המסכת דווקא אם ירצה התלמיד ועיין טו"ז או"ח רס"י תכ"ט, וכתב פר"ח שם דיש משתבשין לומר השואל בפורים בהלכות פסח הוה שואל כענין משום דליכא שלשים יום בלא פורים ומסיק דשבוש הוא דביום קריאת המגלה ה"ל פסח שואל שלא כענין ע"ש ומטעם זה נ"ל שתקנו מרדכי ואסתר דבאלו אמרו מקדימין ולא מאחרין ולא יעבור כתיב מטעם זה שלא לפחות עוד מימי דרשה דחג הפסח כי אם יקראו המגלה בשיתסר ושיבסר יהיה השואל אז בהלכות פסח שואל שלא כענין ולא רצו ליגע בימים השייכי' לפסח ע"כ תקנו להקדים וק"ל, והא"ש ואומר דאביי כי הוה נפיק מבי רבה הוה שבע בדברי תורה וחשב שכבר מילא כרסו ומצא כדי מדתו, והיה שמח וטוב לב ביום הפורים כי זה כל עיקר שמחת הת"ח, וכי מטא להתם קריבו לי' שיתין מיני' בשולא בשתין צעא הרצון שפלפלו עמו בשתין מסכת' שהוא ש"ס כולו וכל מסכת' נקרא צעא וקערה למה שבתוכו ואכל מיני' שיתין פילוגי פי' למד ממנו בכל מסכת דבר חדש מה שלא ידע עדיין, ואירע לו מקרה שהמסכת אחרונה שפלפלו בה היה מסכת פסחים סוגי' דצלי קדר סוף פ' כל שעה (והמעיין שם בתוס' ד"ה איכא בינייהו צלי קדר יבין כי מדאיצטרך צלי קדר מוכח כאביי דלוקין על לאו שבכללות ועיין מ"ש מהרש"א ואין כאן מקום להארך בזה מ"מ היה לו לאביי לב שמח מזה הפלפול) והנה בכל מסכת ומסכת מכל ס' מסכתות אפי' אי היה אביי רוצה לעסוק בה יותר לא היה הדבר ברשותו כי הוא שאול להרב והרב יכול לשנויי ממסכת למסכת, אך בהגיע למסכת פסחים אמר בעי למיכס צעי בתרא שהוא היה סובר דבפורים הוה שואל כענין מפסח והרב שאול להתלמיד ולא רצה אביי לזוז משם עד שיגמור כל המסכת ורמז לן הש"ס דהוא בעי למיכס אבל באמת לא עשו רצונו בזה דקיי"ל כפר"ח הנ"ל דביום קריאת המגלה השואל בה' פסח הו"ל שואל שלא כענין, והנה מה דאמר כי הוה נפק מבי מר הוה שבענא הוא לא' משתי סבות או לקוצר המשיג אשר ע"כ חושב שידע אעפ"י שאינו יודע או לעומק המושג כי התורה עמוק עמוק מי ימצאנו, ומכש"כ בצירוף שניהם קוצר המשיג ועומק המושג, ע"כ אמר היינו דאמרי אנשי כפין עניא ולא ידע לקוצר המשיג אינו מבין כי עדיין צריך להרבה דברים שנעלמו ממנו, וא"נ לעומק וחשיבות המושג התורה היינו רווחא לבסימא שכיחא, זה מה שנראה לי במאמר הלז להבין דברי חכמים וחידותם:
הנה כי כן במה שאמר מרע"ה שיהושע ב"נ ישאל ממנו יש בזה ב' כוונות או מה ששכח ממה שכבר למד ממנו, או לברר ספקותיו שאין אדם נמלט מספיקות אם ירבה כחול ימים, ויהושע ב"נ הבין שעל השכחה שואל ממנו מרע"ה וכבר כ' לעיל סגולה נפלאה לזכרון הוא ההתדבקות במרע"ה א"כ מכ"ש הדבק בו בחיים חיותו ולא מש מאהלו איך יצוייר שישכח דבר ע"כ לכבודו השיב לו יהושע איך אשכח ואנכי דבק באור החיים באהלך כאשר כתבת, ויהב"נ נער לא ימיש מתוך האהל, אמנם מיד תשש כחו של מרע"ה בשמעו כי לדעת יהושע אין כאן ספיקות והרי נכנס בכלל כפין עני' ולא ידע ורע בעיני משה שיהי' תלמיד החביב הממלא מקומו אחריו בזה הסוג שיחשוב שכבר למד והגיע ולא יסתפק לו דבר, ונראה דב' הגרסות אמת דבתחלה תשש כחו של מרע"ה מטעם הנ"ל, וכשהרגיש יהושע כן תשש כחו על שגרם צער לרבו ונצטער בצערו, והיות כי אין הקב"ה מוותר על עבירה כ"ש מכ"ש לצדיקים וסביביו נשערה מאוד ולעומת זה אינו מקפח שכר שיחה נאה, ע"כ שילם לו הקב"ה עונשו שציער את רבו שנשתכחה ממנו ג' מאות הלכות, ושכרו הטוב על שנצטער בצערו של רבו שנולדו לו ז' מאות ספיקות ע"י ברור ענין הלכות והיות כי מדה טובה מרובה ממדה פורעניות ע"כ היה העונש רק בשכחת ג' מאות, והשכר היה בספקות ז' מאות וא"ש:
ולבוא אל הפסוק שהתחלנו בו אקדים מאחז"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין יגעתי ומצאתי תאמין וה"מ במילא דשמיא אבל במילי דעלמא סייעתא הוא משמי' וה"מ לחדודי אבל לאוקמי גירסא סייעתא הוא משמיא ע"ש פ"ק דמגלה הנה המנורה ונרותיה ושמנה כלם מרמזים ובאו להמשיך שפע ולהוסיף אומץ ללומדי תורה ועושין כפתורין ציצים ופרחים לתורה, והנה כמו שכותשין הזיתים וטוחנים אותם להוציא שמן כך היגיעה והברור להוציא הלכה ברורה, ועיין מ"ש במד"ר ר"פ תצוה, ולרמז זה אמר הקב"ה ויקחו אליך שמן וגו' שעסק התורה ידביקו בך כאלו אתה עומד תמיד והם מודבקים ומותאמים בך, אך לא יקחו זיתים שאינם נטחנים ולא כתותים כי לא יועיל להם ההתדבקות בך כי "יגעתי" ומצאתי תאמין רק יביאו אליך שמן זית זך ע"י יגיעם יבררו ההלכה כפי היכולת ואם תאמר ע"כ מה יועיל ומה צורך להדבק בך וליקח השמן אליך לזה אמר להעלות נר תמיד לא תשכח לאוקמי גירסא לזה צריך סיעתא דשמיא ולזה מסוגל להדבק במרע"ה וק"ל:
במדרש פ' וילך א"ל משה להקב"ה רבש"ע בהן קלסתך הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים, ובהן אתה מבשרני, הן קרבו ימיך א"ל אתה אמרת והן לא יאמינו לי, אמרו חכז"ל המן שמח שנפל לו פור בירח שמת בו מרע"ה ולא ידע שבז' באדר נולד משה (פרש"י כדאי הלידה שתכפר על המיתה) הנה משמע שהמן ידע שיום הלידה כדאי הוא שיכפר אלא שנעלם ממנו יום לידתו, וקשה מדוע לא חקר אחר יום הלידה לידע אימתי היה, והנלענ"ד בזה כי בודאי ידע המן זה אך מצד הסברא הכל תלוי ברגע מחברת המשמשי' ע"ד ביום לידת מרע"ה היה הלבנה בכך וכך מעלות לעומת חגורת מזל דגים, ואם אחר כמה שנים יארע רגע כזו אזי נאמר שהשעות הללו מכוונים, ואמנם עפ"י דת תורתינו הקדושה אינו כן שקבלנו מחכז"ל בתורה שבע"פ בפ"ק דמגלה מדכתיב עד חדש ימים, ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשי' דאעפ"י דהלוך הלבנה בגלגלה כ"ט ימים י"ב שעות ועוד תשצ"ג חלקים, מ"מ אין אנו מחדשי' החדש באמצע היום ברגע המולד כ"א בתחלת היום ואין אנו חוששין להשעות אם הם נוספים או חסרים עדיין, ולכן כשהגיע יום ז' אדר בשנת ק"כ לחיי מרע"ה אם תחשוב גם השעות והחלקים עדיין לא הגיע למחברת המזלות לאותו זמן שהיה ביום ז' אדר כשנולד במצרים, וזה היה טעותו של המן כי מה לו ולז' אדר רק הוא חקר על רגע לידתו ורגע מיתתו וידע באמת שלא היה ביום אחד כי עדיין היה לו למרע"ה לחיות זמן מה כמו יום עד שיגיעו חמה ולבנה באותו המערכה כשהי' אז והוא לא ידע מה דכתיב את מספר ימיך אמלא דייקא ימיך ולא השעות כמו שדרשו חדש ימים ולא שעות ה"נ ימיך ולא השעות:
והנה הא דלא מסר הקב"ה בידינו לקבוע חדש וי"ט ברגע השתנות המזלות י"ל משום שאדם אינו יכול לכוון הרגע והשעה ע"כ כללא כייל שיהי' הכל תלוי בכניסת היום, אך מיתתו ולידתו של צדיק שהכל הוא מעשה הקב"ה היושב על חוג שמים ויודע עתיו ורגעיו, היה מהראוי בודאי להאריך ימיו עד הגיע לרגע המזלות הנ"ל, אלא שא"כ יבואו בנ"י לפקפק על עשיית המועדים כולם ויאמרו לחכמים ולנביאים אך שוא הנחלתם לנו לאמר שאין מחשבין שעות לחדשים והרי קמן שהקב"ה מחשב שעות לחדשים, ע"כ כתיב את מספר ימיך ולא השעות, והנה מרע"ה מת בשבת וידוע כי קשה הוא לצדיקים למות בשבת כמו שהתפלל דוד המלך ע"ה למות בא' בשבת (שבת דף ל' ע"א), ע"כ רצה גם מרע"ה שעכ"פ ימות בא' בשבת ח' אדר והקב"ה אמר לו הן קרבו ימיך דייקא אעפ"י שהשעות לא נגמרו עדיין מ"מ הימים נגמרו ואמר מרע"ה הלא קלסתיך הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים ואין ספיקא קמך לכוון שעת כיוון המזלות וא"ל הקב"ה הלא אתה בעצמך אמרת והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה', כי דרכם לפקפק בנבואה לבלי להאמין לדברי חכמים וא"כ אני נותן אצבע בין שיניהם למצוא עילה על תורה שבע"פ כנ"ל:
כתיב אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות וגו' ויל"ד מה זכר את ושתי עתה יותר ואמרו חכז"ל שזכר כאשר עשתה כן נגזר עליה שהיתה עושת מלאכה בשבת בבנות ישראל, וקשה מ"ש עתה שהצדיק הדין עליה גם יל"ד על נערי המלך מדוע המתינו ד' שנים מליעץ למלך עצה הזאת לבקש לו נערות טובות מראה, להבין זה נקדים מאי דכתיב ויאמר לחכמים יודעי העתים, ואמרו חכז"ל שידעו לעבר שנים ולקבוע חדשים וקשה מה בעי הכא גבי דיני נפשות, וי"ל דאמרו חכז"ל בשנת שלש למלכו כשבת נתישבה דעתו כי היה דואג שלא יבנה המקדש אמר בלשצר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא אפיק מאנא דבי מקדשא ואשתמש בהו ובא שטן וריקד ביניהם והרג את ושתי (שם י"ב ע"ב) והנה השתא בבוא עת לדון את ושתי היה ספק אי אירע לה כן על שפעלתה און בעשות מלאכה עם בנות ישראל בשבת וא"כ אין לו הפסד בזה כי עוד יזדמנו לו נשים יפיפיות, או אם אולי על שהשתמש בכלי בית המקדש כמו שאירע לבלשצר וא"כ אוי לו ולחנם עשה כל המשתאות האלו ולשוא צרוף צורף כי עוד יבנה המקדש וישכלל היכל ואולם, אלא לכאור' א"א לומר כן דא"כ מדוע המתין הקב"ה קפ"ז ימים והלא בלשצר קטיל בלילה הראשונה לשתותו מאותן הכלים, אע"כ אין חטא בשביל כלי בהמ"ק כי כבר אבדה תקותם ח"ו, אבל ע"ז י"ל מגלגלין ליום חייב והיות בליל פסח קטיל בלשצר המתין הקב"ה לאחשורש ג"כ עד פסח כמבואר במדרש שהי' אז פסח ואכלו בו חמץ, ולעולם י"ל משום כלי בהמ"ק, וכבר כתבתי לעיל כי או"ה אינם תולין המקראות בימים אלא בשעות ע"כ קרא ליודעי העתים לשמוע מה בפיהם ואם השעה מכוונת לשעת הריגת בלשצר אזי הטעם משום שמוש בכלי קדש א"כ ערבה שמחתו למפרע אך אם אינו מכוון אזי הטעם משום כאשר עשתה ושתי כן נגזר עליה, והנה חכמים יודעי העתים לא הגידו לו מאומה ודחו אותו זיל לגבי עמון ומואב, כידוע ממאמר חכז"ל ובין כך היה לבו בל עמו, והנה ע"כ לא ראה ליישב דעתו לישא אשה חדשה ולשמוח עמה וגם עבדיו לא עצרו חיל לאמור לו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה, וכמו דכתיב גבי רחב הזונה ולא קמה עוד רוח באיש ופרש"י שלא נתקשו לזנות מפני פחד בני ישראל וה"נ דכוותי' עד שלבסוף הקשה ה' לבבו ואמץ רוחו באומרו לעבדיו כאשר עשתה כן נגזר עליה כאלו החליט בדעתו שמפני עונש ושתי נעשתה כן ולא מפני כלים של בהמ"ק כי לא יבנה עוד ע"כ עתה אמרו אליו נעריו יבקשו למלך וגו':
כתיב בהפטרת זכור פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים ועתה לך והחרמת וגו' ויאמר שאול אל הקני סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל ישראל בעלותם ממצרים ויסר קני מתוך עמלק וגו' ויחמול שאול והעם וגו' ויאמר שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וישלחך ה' בדרך לאמר לך והחרמת את החטאים את עמלק וגו' החפץ ה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' הנה שמוע מזבח טוב וגו' ויל"ד טובא, חדא כפל ענין במלות שונות את אשר עשה עמלק וחזר ואמר אשר שם לו, ב' מה רצה בספור הסרת קני מתוך עמלק, ג' מה צריך לומר ואתה עשית חסד עם כל ישראל הלא בלאוה"נ אין ראוי לאסוף אותו עם עמלק והוא לא חטא מאומה והלא אפי' על הצאן חמל מפני שלא חטאו, ד' הלא יפה דן שאול ק"ו מעגלה ערופה ומה חטאו הקטנים ובהמות וחיתו יער, ה' אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה אין לו ענין ולא היה זה מדבריהם אם הוא קטן או גדול, וי"ו הנה שמוע מזבח טוב, תמוה הוא זה אה"נ שמוע טוב מזבח אבל השומע וגם מקריב זבחים טוב ממנו בלי ספק, וכיון שהיתה טענותו של שאול אשר שמעתי בקול ה' והיה סבור מה שהשאיר ראשית החרם לזבוח לה' אין בזה עון אשר חטא א"כ הרי שניהם מקוימים בידו השמיעה והזביחה, א"כ מה היה טענתו של שמואל הנה שמוע מזבח טוב, ליישב נ"ל להקדים דהאמנם לא מצינו בכל דיני התורה על שום חטא אשר יחטא האדם לענוש קטנים או בהמות, אך בעיר הנידחת אשר מדיחי' מתוכה והסיתו את אנשי עירם מעל ה' אלקי' שם נאמר להרוג גדולים וקטנים נשים וטף ולקבוץ שללה לתוך רחובה ולשרוף אותו כליל, ואמרו חכז"ל נכסי צדיקים שבתוכה אבד ג"כ מי גרם להם להיות בתוכם ממונם ע"כ ממונם אבד ואמרו חכז"ל שללה ולא שלל גבוה ויבואר לקמן אי"ה ועיין סנהדרין קי"ב ועיין רמב"ם פ"ד מע"ז, והנה מבואר במדרשים שעיקר ביאתו של עמלק היה להסית ולהדיח ישראל מעל ה' מבלי לקבל התורה ולבזות המילה בעיניהם והרבה נתפתו לו מאותן שפלטם הענן ואמר משה ליהושע צא הלחם בעמלק לבל ירים ח"ו ויטו לב העם אחריו, היות כן היה הוא מסית ומדיח וראוי לדונו כעיר הנדחת להמיתם ולהחרימם ואקדים כי תואר שימה יאמר על שימה בלב כמו שימה בפיהם וכמו אשר תשים לפניהם עיין פרש"י שם שם לו חק ומשפט וישם דוד את הדברים האלה אל לבו. ועתה יבואו הפסוקים מבוארים לפנינו בעזה"י כי אמר שמואל כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל לא בפועל כפיו לחוד נוקשו כי אשר שם לו שימה בפיהם ובלבם להדיחם מעל ה' אשר על כן לך והכיתה והחרמתם וגו' וא"ש, ולהיות כי קני היו צדיקים שבתוכו שממונם אבד, ע"כ להיות כי קני יעץ עצה טובה לישראל במדבר לעומת זה גם שאול המלך יעץ להם עצה טובה לסור מהעמלקי טרם יוגמר דינם להרג ולאבדן וא"ש:
והנה יראה שהעם הקדישו ראשית לה' טרם בואם שמה כדי שיהי' שלל שמים ואמרי' שללה ולא שלל שמים, אלא שא"כ טעו בזה ב' טעיות א' כי כן כתיב כל חרם אשר יוחרם מן האדם לא יפדה כי מות יומת וכ' רמב"ן מכאן שכל מי שיחרימוהו מלך ישראל או רוב הציבור אין לו פדיון ויומת וא"כ הכא שכבר צווה שאול בה' להחרימם לא יפדה ולא יחול עליהם קדושה, וזאת שנית דקיי"ל קדשי מזבח שבתוך עיר הנדחת יומתו דזבח רשעים תועבה, והיינו דקאמר לי' שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וישלחך ה' בדרך לך והחרמת וא"כ הו"ל חרמו של מלך ואין ראוי לחול עליו שם הקדש, וזאת שנית אמר לו הלא זבח רשעים תועבה והיינו החפץ לה' בעולות כשמוע דבר ה' הנה שמוע מזבח טוב וא"ש, וק"ל:
איתא פ"ק דמגילה שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלי' וגו', וראיתי בס' יד דוד במסכת פסחים נ"ג ע"ב דאיתא שם ר"ש מתני' הך דתודוס איש רומי מה ראו חנני' מישאל ועזריה שהפילו עצמם לתוך כבשן האש והעלו שם תוס' דאנדרטי בעלמא היה א"כ קשה ארשב"י דשמעתין שאומר שהשתחוו לצלם, וע"כ הכריח הוא הגירסא שבמדרש שרשב"י אמר מפני שנהנו מסעודתו של אותו הרשע והתלמידים אמרו מפני שהשתחוו לצלם וראיתי בס' מנות הלוי שכתב שלעולם שהי' צלם גמור ומה שאמר מה ראו חנני' וגו' היינו שהפילו את עצמם, כי מאחר שהאש שרף את המשליכים א"כ ממילא יצאו נקיים בדינם ומי הכריחם להפיל עצמם לתוך הכבשן ולא עשו כן אלא פן יהי' לשמצה שהעולם יסברו שפלחו וניצולו ע"כ הפילו עצמם ומה ראו על ככה אלו דבריו, הנה לפי"ז לא יוצדק ק"ו מצפרדעי' גם נ"ל כי דבר פשוט הוא זה ומבואר בתור' כי החלול ה' להיות שמצה בקמים רע יותר מגופא דעובדא שהרי מרע"ה שבר הלוחות ולא נגע בישראל כלל ולא אמר מי לה' אלי רק ראה עם ה' כלם צדיקים שבים בתשובה שלימה מניחי' את אלוהיהם שעשו להם למאכולת אש ושתו מימיו כסוטות ע"כ לא הרים ידו עליהם אך כשמעו כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם חשש פן יאמרו העמים כי עבדו ע"ז ואת הטוב לא יאמרו ששבו ויכנעו לפני ה' ומשה עבדו ע"כ לעשות פומבי' אמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי והרגו מהם שלשת אלפי איש ואין פוצה פה ומצפצף כדי לפרסם צדקתם של ישראל ותשובתם שלימה וא"כ מזה יוקח מוסר לכל כיוצא בזה ואין צורך ללמוד מצפרדעים ע"כ נראה ברור כמ"ש תוס' שס"ל לר"ש התם דאנדרטי בעלמא היה ומשו"ה שאל מה ראה חנני' וא"כ הדרה קושי' לדוכתא הא בפ"ק דמגלה אמר שהשתחוו לצלם אע"כ להיפך הגירסא שרשב"י אמר שנהנו ותלמידיו אמרו שהשתחוו:
וטרם נבוא לבאר המאמר נדקדק בו מה שהקש' במנות הלוי היתכן מפני שהשתחוו לצלם לפני ששים שנים יענשו עתה בניהם ואין זה מהארכת אף כ"א משנאה כבושה ע"ש, והוא אמר שהוא בכלל שאלת מפני מה נתחייבו כליה באותו הדור דווקא, תו יל"ד מ"ט שאלו לרשב"י כיון שידעו בעצמם טעמו של דבר ע"כ אומר אני שהם היו סבורין שהי' צלם ממש ועיקר קושי' מ"ש שבאותו דור, ואינהו הוה ס"ל הנאת סעודה של אותו הרשע לא היה שום דבר איסור כ"א ששתו יי"נ כמ"ש במדרש לחד דיעה, והנה יי"נ דניאל היה דגזר (כדאית' בע"ז דף ל"ו ע"א) וסגי בעונש זה ולא קשה שבשושן ימותו כי אין כאן חיוב מתה ודי בפחד הזה, והנה יש מהראשוני' אמרו שדניאל לא גזר על מגע גוי ביין שלנו רק על שתיית יין של גוי ממש כמשמעות לשון הקרא אשר לא יתגאל בפת בגם ויין משתיהם ובזה מיושב קושי' תוס' דע"ז ל"ו ע"א ד"ה ושמן וגו' ע"ש ואיתא פלוגתא בב"ד שאסר דבר מה יש מי שסובר שאינה אסור אלא מכאן ואילך אבל מה שנשאר ממנו מטרם איסורו מותר הוא עיי' י"ד סי' רי"ח וכן הסכמת ש"ך וטו"ז שם, ואיתא בפ"ק דמגלה ויין מלכות רב שכל אחד השקהו יין שגדול ממנו בשנים, נמצא הנערים שבדור שלא היו בזמן השתחווא' צלם הם נכשלו ביין נסך, והזקנים שהשקהו יין שגדול ממנו בשנים ולא עבר עליו גזירת דניאל שהיין היה מקודם גזירה, מ"מ הם הם שהשתחוו לצלם ונתחייבו ממנ"פ מנער ועד זקן, ולק"מ וכי משוא פנים יש בדבר דעל צלם יש לתרץ תי' הש"ס הם לא עשו אלא לפנים, ועל נהנו מסעודה י"ל שלא היה אלא סתם יינם ודי בעונש זה:
אמנם שאלו לרבם דס"ל אנדרטא בעלמא הוה א"כ מפני מה נתחייבו והנה אנדרטא נהי דאין כאן חיוב למסור נפש מ"מ מ"ע איכא לקדש שמו וכל מי שרוצה לקיימו קדוש יאמר לו, ואמרי' בפ' התכלת דלא מענישין על עשה אלא בעידן ריתחא מיענש על שלא נזדרז בה ע"ש גבי מלאכ' דאשכחי לר' קטינאי, וא"כ ס"ל לרשב"י כיון דלא הוה אלא אנדרטא ומצות עשה של קדוש השם בעלמא לא נענשו עד אותו הדור שבני שושן נהנו מסעודתו של אותו הרשע וס"ל שאכלו דברים אסורים וזבחי מתים ממש (כאידך מ"ד במדרש) ועלה חמת ה' ועי"ז נפקדו כל ישראל בחטא מ"ע של קדוש השם, והם השיבו לו ע"ז לפי"ז שהי' מאכלות אסורות ממש א"כ שבשושן יהרוגו באמת וכי משא פנים יש בדבר, ושל כל העולם לא יהרגו כיון שלא היה אלא מ"ע בעלמא:
בהפטרת זכור, ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל, ועתה שמע בקול ה' כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק וגו' ועתה לך והחרמת וגו' ולבסוף אמר הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וגו' יען מאסת דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל, ויל"ד טובא אותי שלח ה' למשחך כל זאת ההקדמה היא שפת יתר, ב' כפל על עמו על ישראל, ג' פקדתי את אשר עשה עמלק כמספר דבר מחודש וזיל קרי בי רב הוא מ"ע מוטלת על המלך בפרשת זכור מחה תמחה, ד' אם קטן אתה בעיניך הכין מצינו שהקטין עצמו במעשה הזה, ה' ראש שבטי ישראל הלא נשיא ומלך על כל ישראל היה ומה לשון ראש שבטי, וי"ו יש לחקור מ"ט יען מאסך דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל, למה יומאס מה עשה הלא במדתו שמדד היה לו למדוד להיות נפשו תחת נפשו של אגג כאשר היה באמת שסופו נפל במלחמה, אבל להסירו ממלוכה בשביל זה צריך טעם:
בסנהדרין סוף פ' כה"ג אמר ר' יהודה ג' מצות נצטוו ישראל להקים מלך ואח"כ להכרית זרעו של עמלק ואח"כ לבנות בהמ"ק, ויליף דכתיב כי יד על כס יה אין כס אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' ע"ש והנה רש"י בחומש פי' עפ"י המכילתא שהוא לשון שבועה ואין הכסא והשם שלם עד שימחה זרעו של עמלק וקשה על ר' יהודה דס"ל דקאי על מלך היושב על כסא ה' א"כ מ"ט כתיב כס חסר והשם חסר, והרי בקרא דמייתי ראיה מני' שם כתיב וישב שלמה על כסא ה' כסא שלם ושם שלם, וצריך לומר דרמז לנו שאותו המלך איננו יושב על כסא שלם כי היה המלכות שאולה בידו מלכות שעה ולבסוף ניטלה המלוכה ממנו, כן צריך לומר, ואקדים עוד מה שנ"ל בטעם שתקנו מרדכי ואסתר לשון מתנות לאביונים בפורים מה שאינו ענין לשמחה כי משלוח מנות שייך לסעודה אבל מתנות הוא מצוה שכליות בכל יום טוב לקרוא לאומללים ולהשביעם כל טוב, אבל אינו ענין לפורים דווקא, ותו דקיי"ל אם מקדימים הקריאה לכפרים אע"ג דשמחה אינה נוהגת אלא בזמנה מ"מ מתנות לאביוני' מקדימי' ביום הקריא' והלא דבר הוא, גם מ"ט לא אמר מתנות לעניים, אבל יובן עפ"י האמור במדרש בפסוק זכור את אשר עשה לך עמלק משל לאוהבו של מלך שנכנס לפרדסו של מלך ורצה לגנוב פירות ובאו הכלבים וקרעו כסותו כשרצה המלך להזכירו ולא רצה להלבין פניו א"ל זכור מה עשה לך הכלב השוטה הלזה, ונראה דרצה המדרש ליישב מה שמקשה במדרש שם לפני זה מ"ש הקב"ה לנו זכור, הלא הוא ית"ש יש לו לזכור ולנקום נקמתו ע"כ אמר שמצות זכור הוא הזכרה שנזכור איך שחטאנו וגרמנו ביאת עמלק שהוא הכלב השוטה, והנה אותו החטא אמרו חכז"ל ויחנו ברפידים שרפו ידיהם מד"ת ונראה שאין הכוונה שלומדי תורה לא עסקו בתורה כי משה ואהרן וחור ויהושע ב"נ ושבעים זקנים לא נרפו מד"ת גם מה שייך רפו ידיהם אבל ענין החזקת לומדי תורה ומחייתם המוטל על עשירי עם המכונים ידים כידוע אע"פ שבמדבר הי' להם מן וכל צרכם מ"מ א"א לת"ח מבלי שיעמדו אחרים ויעשו מלאכתו וכל צרכו והמה רפו ידיהם ועי"ז בא עמלק, והנה גם בימי אסתר היה רפה כמ"ש חכז"ל בפ"ק דמגלה בעצלתי' ימך המקרה, ע"ש ועי"ז בא המן, והנה מרדכי בא לתקן בכל שנה לקרות המגלה ולעורר מעשה הנ"ל ויהי' זה ח"ו מזכרת עון לישראל המרפים ידיהם מהחזקת לומדי תורה ע"כ תיקן שעכ"פ ביום הקריאה יתנו מתנות לאביונים ולא לעניים אלא עיקר לאביונים שהם ת"ח שאינם עניים באמת רק אביונים שצריכין למי שיעשה מלאכתן ופרנסתם והמה תאבי' לכל דבר:
ולבוא אל המכוון אי"ה אקדים מ"ש רמב"ן פ' תצוה בפסוק למשחה ולמלא בם את ידם שאין כל המשיחות שבקרא לשון משוח בשמן ממש אלא המשכת הגדולה לאדם נקרא משיחה ע"ש שהאריך בראיות, ומעתה אני אומר מה שאמר שמואל אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו איננו ספור מעשה במה שכבר משחו בתחילת מלכותו, אלא הוא מליצה לומר בשליחותי של עתה אני מבין שנשלחתי למשחך למלך כלומר להמשיך מלכותך מלכות עולם, ועוד נודע לי בשליחותי של עתה שהוא על עמו על ישראל דהייתי מסופק אם ישראל שבדור הזה הם בכלל עושי רצונו של מקום הנקראים עמו בפרט או אינם עושין רצונו, אמנם עתה נודע לי כי הם עמו המיוחדין:
ובמה נודע לי זה הרי כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק וזה אינו כלשון התורה, שציותה עלינו זכור ואנו מתמיהי' על הקב"ה עד שאתה מצוינו לזכור זכור אתה והי' התי' במשל המפורש שרוצה להזכירנו רפיון ידינו מד"ת אמנם עתה שאמר פקדתי שמע מינה שאין אנו מרופים מד"ת וכן הי' באמת שהרי אמרו חכז"ל בדורו של שאול היו שואלין ג' מאות הלכות במגדל הפורח באויר אלא שהי' בהם דלטורים אבל החזיקו ידים רפות בתורה בכל עוז ועל כן אמר פקדתי ויפה אמר על עמו על ישראל המיוחד:
ונראה דרצה שמואל בזה שלא ליתן פתחון פה לשאול שאין הדור זכאי לכך כאשר טען באמת כי יראתי את העם רוצה לומר יראתי מפני חטאת העם, שאינם כדאי לכך, משו"ה הקדים לו הקדמה זו שהם עמו ישראל:
וזאת שנית כי שלחני ה' למשחך מלכות נצח, הוא כי אמר ה' לך והחרמת מעולל ועד יונק, והנה מאז הייתי חושב כי יד על כס יה קאי על המלך כר' יהודה בש"ס ומדאין הכסא שלם ש"מ שאין מלכותך קיים אבל עתה שציוה להכרית מעולל ועד יונק וקשי' ע"ז מק"ו דעגלה ערופה שאמרו חכז"ל על פסוק וירב שאול בנחל ומה איש אחד אמרה תורה הביאו עגלה ערופה בנחל ק"ו כאן שלא להכרית עולל מבחוץ וק"ו דאוריית' הוא ולפי אותו הק"ו צריכין לומר דהקרי הוא באמת זכר עמלק בקמץ כמו שלמד רבו של יואב ולא נצטוינו למחות רק הזכרים ולא הנקבות וה"ה הטף שאינם ראויין למלחמה ומתגיירי' בקטנותם, וא"כ איך צוה ה' והחרמת וגו' וע"כ לומר ק"ו פריכא הוא דשאני עמלק דשמו וכסאו ית"ש תלוי בזה כדכתיב כי יד על כס יה, נמצא נודע לי עתה בזה השליחות דיד על כס יה לא קאי על המלכות וא"כ אין לי ראי' שאין מלכותך מלכות קיימת וממילא נימא כמ"ש חכז"ל כשפוסקי' גדולה לאדם פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, נמצא שלח ה' אותי למשחך למלך על ישראל:
ונראה דשאול השתבש בקושי' א' חמורה איך אפשר שיהיה מלכותו נצח הא כתיב לא יסור שבט מיהודה, ועל מדוכה זו כבר ישב הרמב"ם והראב"ד בפ"א ממלכים ורמב"ן פ' ויחי, ואמנם התי' המוסכם מכולם שאפשר שימלוך מלך משארי שבטים על איזה אופן שלעולם ישאר לכה"פ שבט א' למלכי בית דוד, והמלך הזה על שארי שבטים אפשר לו שימלוך מלכותו קיים, והיינו דקאמר ליה שמואל לשאול הלא אם קטן אתה בעיניך שאינך ראוי למלכות מפני מלכות יהודה וא"כ כס יה על כסא המלוכה קאי שאינו כסא נכון, ולא על שלימות השם, ומשום כן למדת ק"ו שלך מעגלה ערופה, אשתבשת בזה דנהי דא"א שתמלוך לעולם על כל ישראל משום שצריכין להשאיר ניר אחד לבית יהוד' מ"מ ראש שבטי ישראל אתה דייקא שלאיזה שבטים תהי' ראש לעולם, וא"כ כס יה לא תסוב על חסרון המלכות אלא על חסרון הכסא השי"ת ובטלה ק"ו שלך מעגלה ערופה ויען מאסת את דבר ה' והחלטת בהחלט דכס יה על מלכותך תסוב שאינו קיים נצח, א"כ כן משפטיך אתה חרצת וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל:
וכדברים אלו יובן אומרו וירב בנחל ויאמר אל הקני סרו רדו מתוך העמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד וגו' מה ענינו לכאן אצל וירב בנחל, ומה משמיענו בזה כלל, אבל הענין נהי דלא יכחיש כל בר דעת שאין ראוי' להרוג הקני עם העמלקי ח"ו להמית צדיק עם רשע וגם להטיב עמו, אבל להיותנו חייבים לשלוח לו סרו רדו הי' שלא לצורך ודיו בשיגיע לידינו נשלחהו בשלום ואם הוא ירא לנפשו פן בתוך הרעש לא יוכר בין עמלקי לקני הלא החכם עיניו בראשו להסיר מתוך עמלקי ואם לא נזהר הלא דמו בראשו, וא"כ השליחות הזה הוא יתר שאת, אך לדעת הראב"ע וגם רמב"ן הביאו דלכן נסמכה פ' יתרו לעמלק אע"ג דלפי הפשוט יתרו אחר מתן תורה בא לדעתו, מ"מ הסמיכו לומר שכשנמחה זכר עמלק אז נעשה חסד עם יתרו ובניו ומזה למד שאול השליחות הלז ע"ש, והנה לכאורה אין ראי' להנ"ל דיש לי לומר טעם אחר לסמיכות הלז, כי ידוע מעניני המעשים שבאים סמוכים מפני שיווי שיש ביניהם ע"כ מסמיך ענין לענין הדומה לו, וענין יתרו ועמלק דומי' מקבילים זה ברשעו גרם להחסיר אותיות הכסא והשם, וזה בצדקתו גרם להעדיף פרשה א' בתורה ומפני שיווי זה נסמכו זה לזה, אך כל זה אי קאי כס יה על כסא שלמעלה שהי' שלם מתחלתו ועמלק גרם חסרונו, אך אי קאי על כסא מלוכה שלמט' שאינו ראוי להיות מעולם שמלכותו מלכות שאולה לשעה, עד יבא בית יהודה ולו תסוב המלוכה א"כ לא החסיר עמלק אות בתורה ואין לו שום שיווי עם יתרו, וע"כ לא נסמכו הפרשיות אלא להורות שבשעת מלחמת עמלק מחויבים אנחנו לשלוח לו ברית שלום, והא"ש וירב בנחל שלמד ק"ו מעגלה ערופה בנחל כמאמר חכז"ל והחליט שאין כס יה קאי על כסא שלמעלה דא"כ הוה ק"ו פריכא, אלא קאי על כסא מלכותו, וא"כ לא החסיר עמלק אות בתורה ולא נסמכה פ' יתרו לעמלק מפני שיווי שיש ביניהם אלא מפני שמחויב לשלוח לו ברית שלום כדעת הראב"ע ע"כ שלח לו סרו רדו מתוך עמלקי:
כתיב וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש וגו' שמעתי דיש במדרש בדבר שקלקלו בו נתקנו ושמעתי מפרשים דבמדרש האשים מרדכי שהגיד לאסתר דבר בגתן ותרש להציל הרשע מיני שחת דלא מעלין ולא מורידי' נמצא נכשל מרדכי בבגתן ותרש ובזה בעצמו נתקן עתה, ולענ"ד ליישב באופן אחר, דכתיב לדעת מה זה ועל מה זה ואמרו חכז"ל שמא עברו על עשרת הדברות דכתיב מזה ומזה הם כתובים, ויל"ד מ"ש דתיארה הלוחות במה שהיו כתובים מזה ומזה, ליישב אקדים אחז"ל מנצפ"ך צופים אמרום ומסיק שכחו הי באמצע תיבה והי בסוף תיבה ואתו צופים וחזרו ויסדום ומקשי' וכי נעלמו כל ס"ת וכתב שבלוחות עיי' תוס' ולפענ"ד כתב שבלוחות אין ראי' כ"כ דהרי היו כתובין משני עבריהם ונקראים ממש בעבר זה בהיפך ממה שנקרא בעבר זה כמבואר סוף פ' הבונה וא"כ ע"ד משל מצרים בעבר זה היה נקרא בעבר השני מי רצם אלא שבעבר זה התחיל בפתוחה וסיים בסתומה, ובעבר השני התחיל בסתומה וסיים בפתוחה, ונסתפקו איזה מהם עיקר, ולבאר יותר אקדים עוד מ"ש בירושלמי דמגלה דרדקי אמר בבהמ"ד מ"ם כפולה ממאמר למאמר ניתנה תורה נו"ן כפולה מנאמן לנאמן וכן מצדיק לצדיק מפה לפה מכ"ף לכ"ף, ולכאורה קשה הא אמרי חכז"ל (שבת ק"ד ע"א) נאמן פשוט נאמן כפוף, צדיק פשוט צדיק כפוף, ע"ש א"כ ע"כ א"א לומר שיהיה נו"ן כפופה בתחלת התיבה ופשוטה בסוף התיבה, א"כ גם בסדר האלפא ביתא יוקדם הכפופה לפשוטה ונימא שהתורה ניתנה מנאמן כפוף לנאמן פשוט והלא הנאמן פשוט הוא השי"ת והכפוף הוא משרע"ה ואיפוך אנא שמרע"ה קיבל מהקב"ה ולא הקב"ה ממשה וכן קשה על צדיק וכ"ף, וכן מאמר פתוח הוא מאמרו של מרע"ה שהוא פתוח ומבואר אצל הקב"ה אבל מאמרו של הקב"ה הוא סתום אצל מרע"ה וא"כ איפוך אנא דמ"ם סתומה ברישא שהוא מאמר סתום של הקב"ה ופתוחה באחרונה, אבל האמת יורה דרכו כי האמת העבודה צורך גבוה כמ"ש והאריך רמב"ן בפ' תצוה בפסוק לשכני בתוכם, והכל מהתעוררת דלתתא וממנו יתקלס עילאה ית"ש וע"ז אמר מרע"ה ועתה יגדל נא כח ה' כביכול, ובהיפך נאמר צור ילדך תשי שמתישי' כח שלמעלה כביכול וע"ז אמרו חכז"ל (מגילה י"א ע"א) בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה בהם שלא עסקו בתורה נעשה כביכול מך וא"כ א"ש הרמז מנאמן כפוף שהוא מרע"ה ושארי צדיקים לנאמן ית"ש וכן כולם כי השפע עולה מלמטה למעלה ומי שאינו מאמין זה מתרפה במלאכת ה' צבאות באמת, והוא אינו מאמין בהשראת שכינה בבהמ"ק ושיש נחת רוח לפניו ית"ש בקרבנות וריח נחוח, ואותו אינו מצער בהעדר בהמ"ק וחורבנו (כי בדעתו כיון שאנוס הוא פטור מן המצוה ומה לו לעשות ועל חסרון צורך גבוה אינו מצער כי לא יאמין בזה) וזה היה חטא ישראל שבאותו הדור ועל כן נהנו מסעודתו של אותו הרשע אע"ג דעיקר סעודה על בהמ"ק שנהרס והורס, (כדנראה ממס' מגילה י"ב ע"ב) אבל הם חשבו מה צורך לבית המקדש הלא מלא כל הארץ כבודו ואי משום עבודה וקרבנות מה צורך לו ית' לקרבנות ואם נאמר להם שיש בו צורך גבוה לא יאמינו ואם נביא ראי' מאותיות מנצפ"ך הכתובי' בהלוחו' או בס"ת נו"ן כפופה קודם לפשוטה משמע השפע הולכת מנאמן כפוף שהוא האדם לנאמן פשוט, יאמרו הם דלמא עבר השני שבלוחו' הוא אמת שמם סתומה קודם לפתוחה, והיינו דקאמרה אסתר שעברו על התורה דכתיב בה מזה ומזה הם כתובין שעי"ז היה להם טענה לעבור על התורה, ולבוא אל המכוון אקדים עוד מ"ש במנות הלוי דשמשי כתוב בדברי הימים בגתנא ותרש סמוכים זה לזה כדי שיקראו בגתן או תרש כאלו רק אחד מהם בקש לשלוח יד במלך ובא גבריאל והסמיך האל"ף לבגתן ונעשה ממנו בגתנא וכן הוי"ו לתרש ונעשה ותרש, והקש' במנות הלוי ע"ז איך אפשר לומר כן א"כ אמאי נתלו שניהם, עוד קשי' לי מה לי אם א' או שני' בקשו מ"מ ע"י מרדכי ניצל המלך, ונראה לפרש דהמודיע דבר כזה למלך יש לדון עליו אם עושה לטובת המלך לבד או הוא מלשין ומסור וכוונתו להרע לבני אדם, אם מדקדק בדבריו שלא יוכשל שום אדם מי שאינו חייב בדבר רק אחר הבירור הגמור שנתברר לו האמת איך הוא אז בא להודיע למלך הרי כוונתו להטיב למלך, אך המלשין והמסור אינו משגיח לדבר לה"ר אפילו על הספק ולפעמים יצא קצף וחמת מלאכי מות ואינו מבחין בין טוב לרע ויומת צדיק עם רשע, ע"כ שמשי הסופר הרשע רצה להפחית כבוד מרדכי הצדיק כתב או תרש שרצונו שבאמת לא היה במעל הזה כ"א אחד מהם ומרדכי לא דקדק בשמועתו ומסר שניהם למלך ויצא הקצף ונתלו שניהם, וממילא שלא היה כוונת מרדכי לטובת המלך כ"א להמית בגתן ותרש, ובא גבריאל ועשה ממנו בגתנא ותרש, ועוד צריך שתדע מ"ש יפה מרא' בירושלמי דמגלה כי מיום שכתבה פס יד על היכל בלשצר בכתיבה אשורית מן אז והלאה שמשו בהיכל מלך בכתיבה אשורית, והא"ש דמזה יצא כנוגה צדקו של מרדכי כיון דכתיב בגתנא בנו"ן כפופה אי תרחיק האלף יהיה נון כפופה באמצע תיבה וזה לא יתכן ע"כ האלף שייך לבגתנא והוי"ו לותרש ויפה אמר המדרש הנ"ל בדבר שקלקלו היינו שרצו להפך שהפשוטה באמצע והכפופה בסוף בו נתקנו גבי בגתנא ותרש:
איתא סוף פ"ק דמגלה דאביגיל אמרה לדוד ולא תהי' זאת לך לפוקה, זאת מכלל דאיכא אחריתא ומאי ניהו מעשה דבת שבע, ומסקנא הכי הוי, יש לדקדק טובא חדא גופא דעובדא דתבע לאביגיל ח"ו הרי במעשה דבת שבע כמה דמים נשתפכו לומר דוד לא חטא ואיך נימא דתבע עכשיו לאביגיל, ועוד זאת מכלל דאיכא אחריתא ומאי ניהו מעשה דבת שבע, וקשי' והא לאו דמיא דהכא רצה לבוא על אשת איש והתם לא חטא דגט כריתו' כתב אורי' לאשתו תו מאי האי דקאמר ומסקנא הכי הוי פשיטא הא מפורש להדיא בקרא הכי ולא הו"ל למימר רק מכלל דאיכא אחריתא מעשה דבת שבע, מיהו כל זה נ"ל ולומר דהא דאמרה אביגיל לדוד עדיין לא יצא טבעך בעולם, לא היה טענה לפוטרו לנבל לגמרי אלא לומר דאין דנין אותו בלילה כשאר מורד במלכות משום דאין הדבר ברור כולי האי שיש לך דין מלך וא"כ בתחלה צריך לדון אם יש לך דין מלך ולזה צריך למידיינו ביום, ולא היה דעתה אלא לדחות הדבר עד אור הבקר וחיי שעה איכא בינייהו ואמרו חכז"ל בת דינא בטיל דינא, אבל פשוט היה שעכ"פ יתחייב מיתה כמורד במלכות, ובזה יובן מה שאמרה אביגיל וזכרת את אמתיך, ואמרו חכז"ל היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שותא פילכא, והנה אביגיל שהיתה משבעה נביאות בודאי במשפט כלכלה דבריה, אבל האמת יורה דרכו כי בתחלה לא באתה אלא להציל בעלה מלהמיתו בעוד לילה ועכ"פ יחכה עד אור הבקר, וכששמע דוד לקולה בזה ונתאוה לה ותבעה, לא ח"ו לבוא עליה מיד אלא אחר מיתת בעלה אז אמרה לו לא תהי' לך זאת לפוקה כי יאמרו הבריות שלא נתחייב מיתה כלל ואתה הרגת אותו לישא את אשתו, ע"כ טוב לך להמתין עד כי יבוא יומו וה' יריב ריבך ואז וזכרת את אמתיך בהיתר בלי שום חלול ה' ולזות שפתים, ומעתה רמזה לו ולא תהי' זאת לך לפוקה מכלל דאיכא אחריתי כי האי גונא ממש דהיינו מעשה דבת שבע שהיה ממש כזה שהיתה מותרת לו אלא שהמית אורי' על שמרד במלכות, וחשדוהו שלא מרד במלכות כלל רק הרגוהו לישא את אשתו, והיינו דמסיים הש"ס ומסקנא הכי הוי ר"ל שבאמת היה מעשה דבת שבע ממש כמעשה דאביגיל כצ"ל:
או י"ל במ"ש זאת מכלל דאיכא אחריתא, דהנה שם במגלה תנא ר"מ לקחה מרדכי לו לבת, אל תקרא לבת אלא לבית וכן הוא אומר ולרש אין כל כ"א כבשה אתד אשר יחיה מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחֵקו תשכב ותהי' לו לבת משום דבחקו תשכב תהי' לו לבת אלא לבית ה"נ לבית, ויל"ד טובא, חדא הא בת שבע לא היתה אשתו וביתו של אורי' דגט כריתות כתב ב' מה היה לו להארי' הלא די דלרש אין כל כ"א כבשה אחד ובא העשיר ולקח אה אשר לו, ג' הלא אין המשל דומה לנמשל דהעשיר לקח כבשת הרש והכא דוד לא לקח את של אורי' שהרי גט כריתות כתב, ד' אומרו משום דבחקו תשכב ותהי לו לבת מאי קושין הגון הוא בלשון לומר שע"י מה שאנו רואין חיבוב ואהבה רבה דנה כיליד ביתו ובתו. ליישב נקדים במס' ב"ב כ"א ע"ב מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ומסיק התם משום דיהיב סייארא פירש"י צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שארי דייגים מצודתם משם, והטעם משום שהדג נותן עיניו במקום שנותנין המזונות וכבר קנאו זה ע"י הכנה זו וע"ש בתוס' ואין זה קנין ממש אלא כמו יורד לתוך אומנתו של חברו וכדומה ע"ש. אקדים עוד מ"ש מנות הלוי דאסתר לא היתה אשת מרדכי ממש דא"כ היתה בעולה ואחשורוש לא קבץ אלא בתולות אלא עומדת להיות אשתו או לכל היותר ארוסתו ע"ש, ונבוא אל המכוון בעזה"י דר"מ אמר לקחה מרדכי לו לביתו ורצונו להיות משמשת הבית מוכנת ועומדת להיות לו לאשה ולא אשתו ממש, ומביא ראי' שמצינו בת הנקרא בית בכי האי גווני, דבקרא דדוד קשי' מלבד מה שהקשינו לעיל עוד קשה איפכא הל"ל ותהי לו לבת ומשו"ה שאהבה כבת ע"כ מפתה תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב, אבל עכשיו קשה משום דבחיקו תשכב תהי לו כבת, הלא נהפך משום שאהבה כבת משו"ה שכבה בחקו, אע"כ ולרש אין כל אפי' הכבשה אינה שלו רק כבשה א' של הפקר שלא זכה בה עדיין ואין לו בה זכיי' רק ע"י שמפתו תאכל ומכוסו תשתה והשכיבה בחקו רוצה לומר שהרגילה אצלו ועי"ז היתה לו כבת, והנמשל בזה באורי' שלא היה לו שום אשה אפי' בת שבע אינה שלו שכבר גרשה, אך הואיל ושארי גרושות אין להן מזונות מן המגרש והיא היתה ניזונת בביתו הרי שמרה לנפשו לזכות בה ולא יקפצו עליה אחרים ותהי לו לבית משמשת הבית להיותה נכונה לנישואין לאחר המלחמה, א"כ ה"נ במרדכי ואסתר לקחה לו לבית להיותה מוכן ליום מועד כנ"ל, אלא לפי"ז לא חטא דוד אלא במה שירד לאומנתו של אורי' לזכות מההפקר באשתו שכבר הכין לה מזונותיה יום יום להיות שמורה לו כמו ציד דיהיב סייארא, וא"כ נפלן ברברבתא דבש"ע ח"מ סי' רס"ד ס"ד בסוף הג"ה פסק דכל העושה פעולה או טובה עם א' סתם אינו יכול לומר בחנם עשית עמדי וכן פסק עוד סוף סי' רמ"ו הזן חברו סתם צריך לשלם לו שכר מזונות והוא מתה"ד, והש"ך הקשה שם מסי' שס"ג סי"ג בהג"ה שני' דפסק באומר דור בחצרי אינו צריך להעלות לו שכר, נמצא להך דיעה דיכול לומר בחנם עשית עמי אין כאן ראי' לאורי' מציד דודאי ציד הנותן מזונות לדג אינו נותן אלא ע"מ לצודו משא"כ אדם הזן את חבירו אפשר שזנו בחנם ודברי' שבלב אינו דברים והרי היא מותרת לדוד לגמרי:
עוד אקדים דמוכח ממ"ש תוס' ס"פ כה"ג גבי עובדא דכרם נבות, דאם המלך שואל ממנו בחנם אינו צריך ליתן לו ואינו מורד במלכות כי חמסנותא הוא, והנה דוד בא לשאול מנבל שיתן לאכול לו ולנערים אם הי' השאלה שלא כדין אין אשם על נבל אך הלא דוד אמר לשוא שמרתי את כל אשר לו בשדה משמע שכל אשמתו של נבל היה בזה מפני שהיה חייב לשלם לדוד ולאנשיו שכר שמירה ששמרו את אשר לו בשדה והוא מרד בו אך תינח אם לא יכול לומר בחנם עשית עמדי, אבל אי יכול לומר בחנם עשית עמדי אין נבל חייב לדוד כלום ולא מרד במלכות נמצא אי היה דוד הורג את נבל כמורד במלכות שוב לא היה לו שום התנצלות על בת שבע, והיינו דאמרה לי' לא תהי' זאת לך לפוקה מכלל דאיכ' אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע:
ולסיים בדבר טוב במ"ש מרע"ה ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם, והקושי' מפורסמת א"כ מה צורך לאלף פעמים משלו כלל כיון שסוף סוף ה' יברך כאשר דבר, אבל יובן עפ"י מה דאיתא במכילתא וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים א' מחמש מאות עלו ואינך מתו בימי אפילה, ר' נהוראי אומר תמה על עצמך אפי' אחד מחמש מאות לא עלו שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך, ופי' בזה ינחמנו רבבה משמע רבואות הרבה ע"ש וצ"ע, וכי אין זה רבואות הרבה, חמש מאות פעמים ס' רבוא, אבל נ"ל דהנה עיקר נפקותא בפלוגתתם הוא למאי דקיי"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף וא"כ חזינן שהנשמות הם חמש מאות פעמים ס' רבוא כמו שהי' במצרים, ואמנם ידועה כי במצרים לא זכו לנשמה בבחינ' יחידה שהוא בחינת נשמה יתירה וכפולה והוא בחינת מרע"ה, ולא זכו רק לשאר חלקי הנשמה ואותן בחינת נשמה ימצאו אפי' בצמח האדמה וזה שאמר ר' נהוראי דלא סגי בחמש מאות פעמים ס' רבוא כי אז היה רק כצמח השדה אבל בהתוסף עליהם בחי' יחידה שהוא הכפל מהנ"ל ה"ל אלף פעמים ס' רבוא, והנה כתב רמב"ן שיעודי' שבפ' בחוקותי מעולם לא זכינו ועוד נקוה במהרה בימינו, וז"ש מרע"ה ה' יוסף עליכם ככם אלף פעמים שיכלו כל הנשמות וזו משלי מבחינת יחידה שלי ואז יכול לברך אתכם כאשר דבר לכם בפ' בחוקתי והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם, אמן כן יאמר ה' ב"ב:
לשבת פ' זכור
אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחלתה באונס וסופה ברצון הקשה פני יהושע נוקמא בחזקת היתר לבעלה וגם בחזקת כשרות, ותי' דרובא הוה סופה ברצון משום דיצרה אלבשה ולאבוה דשמואל מיחשב רצון, ויש לעיין להריב"ש דס"ל דחד רובא לא עדיף מתרי חזקה והכא איכא תרי חזקה חזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות וצדקת, וצריך לומר דנהי דלא עדיף מרובא, מ"מ תרי חזקות נמי לא עדיפא מרובא וה"ל כמו פלגא ופלגא וספיקא דאורייתא הוא ומשו"ה חיישי', וא"כ יש לעיין קצת להרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא מאי פריך אונס דשרי' "רחמנא" היכי משכחת לי' הא מן התורה אזלי' לקולא בספיקא, וצריך לומר דהרמב"ם אינו מפרש כהתוס' דמן התורה ממש היכי משכחת לי' אלא כמ"ש ראשונים וכן הובא בשיטה מקובצת דהכי קא' אונס דשרי' רחמנא היכי משכחת מדרבנן והרי הש"ס מלא דאונס שרי':
אלא שראיתי מוז"ל בהפלאה הק' על פני יהושע דנהי דרוב דרצון עדיף מחזקת היתר לבעלה, מ"מ איך נימא שאין להם חזקת כשרות ויהיו רוב נשים פרוצות להתרצות בסוף ע"כ תי' דלא שייך הכא חזקת כשרות דאבוה דשמואל מצי סבר כאביי בפסחים דלא אפשר וקמכוון שרי כיון דלא אפשר וה"נ כיון דהיא אנוסה מותרת להתכוון אפי' בתחלת ביאה, ומ"מ נאסרת לבעלה דהרי מעלה מעל בבעלה וכדאי' ש"ע א"ע סימן קע"ח והוא ממהרי"ק ע"ש ויבואר לקמן אי"ה, אלו דברי מוז"ל וא"כ לדבריו א"ש טפי דאין כאן אלא חזקת היתר לחוד ורובא עדיף מחד חזקה ושפיר חיישי' מדאוריית' אלא שדבריו ז"ל צל"ע מ"ד דמה"ת תוציאה מחזקת כשרותה לומר שתתרצה בסוף, לא ידעתי מהיכי הי' לה חזקת כשרות לזה אחר שהלבישה יצר, דהאמנם יש לכל ישראל חזקת כשרות כל זמן שלא הלבישה יצר אבל אי כבר יצרה אלבשה באמת רוב בני אדם אין להם חזקת כשרות לענין זה, ותו קשי' לי על תירוצו דלא אפשר וקמכוון ומ"מ אסורה לבעלה משום שמעלה בו מעל, א"כ תיהדר קושי' לדוכתי' דנהי דחזקת צדקת ליכא שהיא סבורה דמותרת כיון דלא אפשר מ"מ נוקמא אחזקה שלא תמעל מעל בבעלה, והדר ה"ל ב' חזקות חזקת היתר וחזקת שלא תמעל מעל ואתאן לתי' פנ"י דרובא סופה ברצון מתנגד לב' החזקות ואתאן למ"ש לעיל ובפלפול הארכתי בזה ואמנם עוד הק' בהפלאה מ"ט לאסור שבוי' בן נצר נוקמא בחזקת היתר ומסתמא לא נתרצית לו ולא נמצא תירץ על קושי' זו ע"ש, אם לא תאמר דמדרבנן אסורה אפי' איכא חזקת היתר ודלא כהתוס' דס"ל דמשום חששה דרבנן לא מפקינן אשה מבעלה אלא כדברי ראשונים בשיטה מקובצת הנ"ל, והא דהקלו בשבוי' מתרי טעמא חדא דליכא אלא ספק ספיקא ספק בא עלי' או לא ואת"ל בא עליה שמא באונס, ועוד הא מנוולא נפשה וקרוב לוודאי שלא בא עלי', ומיושב שפיר בזה דלא מקשה מיד אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה, והא"ש דהומ"ל תחלתו באונס דקאמר אבוה דשמואל היינו תחילת תפישה וסוף תפישה וכמ"ש שיטה מקובצת דהמ"ל הכי דסוף תפישה שהיא תחלת ביאה הי' ברצון אע"ג דאיכא חזקת היתר מ"מ מדרבנן מיהת אסורה אבל השתא שהקשה לו רב משבוי' דאהדרינך לי לאנתו שתיק, וק' מ"ט שתיק נהי דלא ידע דמנוולא נפשה לגבי שבאי מ"מ לימא לי' התם איכא ס"ס שלא בא עלי' כלל אע"כ דמ"ל סוף ביאה איכא חשש רצון והתם איכא רובא דיצרא אלבשה וליכא אלא חד ספיקא דאם בא עליה הוה וודאי רצון א"כ קשה אונס היכי משכחת לי':
אמנם אי קשי' הא קשי' שבוי' מלכות אחשורוש נמי תיתסר דהא הבעילה הי' בוודאי דבערב היא באה ובבוקר היא שבה וספק אונס וספק רצון ותסתר מדרבנן כמ"ש במלכות בן נצר, ע"כ נלענ"ד ליישב תחלה דברי תרגום ירושלמי דמייתי פנ"י דכ' גבי אונס ולנערה לא תעשה דבר ברם בעלה בגט יפטרינה ותמהו עליו ועפ"י והפלאה ולתרווייה' אתי דלא כהלכתא ועוד אי ס"ל להירושלמי דאסורה לבעלה מה לו למימר בגט יפטרינה לא ה"ל למימר אלא ברם לבעלה אסורה גם ניישב לישנא דמתני' מספר כתובה אפרקינך ואותבינך לי לאנתו מה לו לומר זה לא הל"ל אלא ואהדרינך למדינתא כמו באשת כהן לומר שיחזירה ממש אל מדינה שלה ולא שיפרקנה ויניחנה שמה במרחק, אבל לכתוב שיחזירנה לאשה הוא שלא לצורך שהרי ברצונו הדבר תלוי שאם ירצה לגרש אשתו הרשות בידו לעולם אפי' בלא שבי', ע"כ נ"ל דודאי כיון דאשתבאי' לית לה חזקת כשרות אפי' לרבא דס"ל לדינא לא אפשר ומכוון אסור מ"מ אומרת מותר כיון דאנוסה היא ולא אפשר לצעוק ולמחות סבורה שמותרת לכוון להנאת עצמה ג"כ וליכא חזקת כשרות וליכא אלא חזקת היתר, לבעלה, משום הך חזקה לחוד הי' ראוי' שתיאסר מדרבנן עכ"פ וכמ"ש ואין לנו לסמוך אלא בצירף חזקה שלא תמעול מעל בבעלה, וכל זה אי יודעת שמותרת לחזור לו, אבל אי תהי' סבורה שאסורה לו אזדה ליה חזקה שלא תמעול מעל בבעלה, ע"כ מודיעים לה בכתיבת ספר כתובה שמותרת לו ואז סמכה על זה שלא תמעול מעל ומותרת:
וא"כ הי' שום סברה לתקן שבעלה לא יכול לשלחה אחר שתשתבית כי אפשר שלא תסמוך דעתה ותתרצה לשבוי, אלא דלא חיישי' לזה ונהי דמותרת לחזור לו אבל מ"מ ברצונו הדבר תלוי כמו בכל נשי דעלמא, והיינו דקמ"ל תרגום ירושלמי ברם בעלה בגט יפטרנה אם ירצה כמו שארי נשים:
והשתא נ"ל תינח בשבוי' ללסטים שסמכתה נפשה שלא יחשדנה שנתרצית ללסטים וכן במלכות אחשורש לא יחשדנה בעלה שנתרצית לו, אבל במלכות בן נצר היא חוששת שבעלה לא יאמין לה ויגרשנה וע"כ היא מעלה מעל באמת ונמצא שנאסרה מן הדין וק"ל:
עיין מ"ש מורי ז"ל בהפלאה להקשות על המרדכי דפוטר האשה וכן פסק רמ"א בש"ע י"ד ססי' קפ"ה וקש' מפ' ב' דשבועות דשניהם חייבים בקרבן, ונ"ל עפ"י מ"ש תוס' לעיל בסוגי' דשקדו וס"פ בן סורר ומורה ביותר ביאור דהאשה פטורה משום קרקע עולם, נפקא לן מרוצח ורוצח גופא סברא הוא דהא ליכא קרא אלא משום מאי חזית דדמא דידך סומק וכו' וא"כ מותר להניחו לזרוק על התינוק שיתמעך ע"ש וא"כ לפמ"ש הכ"מ בפ"ה מיסודי התורה הלכה ה' במסקנת דבריו דלריש לקיש דירושלמי דמייתי שם ע"כ ס"ל דרוצח יהרג ולא יעבר מהלכה למשה מסיני ולא מסברא מאי חזית ע"ש א"כ הה"נ דצריך למסור נפשו שלא למעך התינוק וה"ה בעריות לא מהני קרקע עולם ואתא סוגי' דשבועו' כר"ל דירושלמי ואמנם המרדכי ס"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל ופטורה האשה משום קרקע עולם, ומיושב גם הרמב"ם דפסק שם כר"ל גבי ר' יוחנן שסמך עצמו על סוגיא דשבועות:
במהרי"ק שרש קס"ז מייתי ראי' דאע"פ דאומרת מותרת ופטורה מ"מ מעלה מעל באשה ואסורה לבעלה וראיה מאסתר שאמרה, כאשר אבדתי אובד ממך ופשוט שהיתה מותרת לעשות כן להצלת ישראל ואפ"ה נאסרה על מרדכי אלו דבריו ז"ל והנה באומרת מותר הסברא נוטה שתיאסר על בעלה שמעלה בו מעל, אבל בגווני דאסתר שמותרת משום הצלת ישראל איך יתואר זה במעילה באישה, ואי משום שאמרה אובד ממך י"ל עפ"י מה שהקשה תוס' מ"ט לא גרשה מרדכי ותי' משום שיתפרסם ע"י עדים ודוחק שמשום פ"א יכול לעשות בצינעה עכ"ל עוד יש לדקדק על מ"ש פ"ק דמגילה (דף י"ג ע"א) דמרדכי יהיב עצה לאחשורש להקבץ בתולות שנית כדי שתתקנא אסתר בירך חברתה לגלות עמה ומולדת' וק' מה הי' רצונו בזה, והנה בשמעתין הק' רמב"ן אפרש"י דבמלכות אחשורש מותרת משום שאינה מצפה שתמלוך משא"כ במלכות בן נצר וק' א"כ אסתר תיאסר למרדכי שהרי כבר הושם כתר מלכות בראשה וכ' בש"מ שדוחק לומר משום שקובצו בתולות שנית דזה הי' רק כדי שתגיד עמה ומולדתה ע"ש והנראה דלית לי' להרמב"ן תי' התוס' דצדקת גמורה היתה דס"ל דאין מרדכי רשאי לסמוך על זה, והנלענ"ד ביישוב קו' רמב"ן על רש"י כיון דקובצו בתולות א"כ ממ"נ אם לא תגיד הרי הצרות בצידה ואם תגיד שהיא יהודית קרוב לודאי שיגרשנה מפלטין שלו ולא יהי' נשוי יהודי' כי המלך הוא שונא יהודים כידוע הוא ממשל בעל התל (מגילה דף י"ד ע"א) והיא בעצמה הבינה כוונת מרדכי לקבץ בתולות שנית כדי שתהי' אסתר מותרת לו ולא תהי' גריעי משאר נשים שמותרת במלכות אחשורש, אמנם אחר שנכנסה שלא כדת וגילתה למלך שהיא יהודי' אמרה עתה אבדתי ממך שאם יתרצה בי ויניח כתר מלכות על ראשה תיאסר אסתר למרדכי, ואחשר שאה"נ גרשה אותו הפעם להנצל מחטא אשת איש, ומ"מ אי אפשר לו להחזירה כי אותו הרשע הי' מצוי אצלה בכל עת כמ"ש תוס' פ"ק דמגילה וא"א לגירשה בכל פעם ופעם שהולכת לתוך חיקו של אחשורש פן יתפרסם הדבר דכולי האי בודאי לא אפשר ואם לא יגרשנה תהי' אסורה לבעל מפני שכיבת הבועל דכיון שהי' יודע שהיא יהודית והניח כתר מלכות על ראשה הו"ל לגבי דידה כמלכות בן נצר וכק' רמב"ן הנ"ל וק"ל:
דברי אגדה
*מחה תמחה, במדרש דרשו מחה תמחה את זכר זה המן עמלק כמשמעו ויש לפרש בדרך רמז ונקדים בתחילה לבאר מדוע נשא הכה"ג שבטי י"ה על הכתפות כדכתיב ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד ועל הלב כדכתיב בחשן והי' על לב אהרן ועל מצחו הי' ציץ וכ' עליו קודש לה' דהנה המעשה שנעשה בידים אשר התחלתם הוא בכתפות פועל על החושים ורוח החיוני שבלב להטיב מידותיו ולהבין ולהשכיל ולאהוב התורה ומידות טובות וגם פועל על התאוות אשר מקורם בכבד בנפש הצומחת ליתן רסן להם ואצלינו צריך שיהיו המעשה קודם השמיעה כמו שאמרו בנ"י נעשה ונשמע (פירושו לשון הבנה להבין ולהשכיל במצות) כי הרשעים מסורים ביד לבם אבל הצדיקים לבם מסור בידם (כדאיתא במד' הרשעים מסורים ביד לבם שנא' ויאמר עשו בלבו וכו' ויאמר המן בלבו אבל הצדיקים לבם מסור בידם שנאמר ויאמר דוד אל לבו וכו' וישם דניאל אל לבו) שרק על דרך זה מקבל על עצמו עול מלכות שמים ונעשה עבד להי"ת ומשעבד לבו ותאוותיו רק לה' לבדו ולזה הי' הכהן נושא שמות שבטי י"ה בכתף קודם הלב כלי מעשה קודם לכלי שמיעה שפירושו להבין ולהשכיל שהוא הלב ואז יהי' כל מעשיו קודש ויבוא לידי בינה שיבין באמת סודות התורה ויהי' קודש לה' והיינו הציץ שעל מוחו שהוא על כלי השכל העיוני וזה יש לרמז בפסוק ואתם הדבקים בה' אלקי' חיים כ'ל'כ'ם' היינו כ'בד לב כ'תף מ'וח ר"ת כלכם, וכשם שהכהן הגדול בא לעורר הקדושה ונושא ומשים לנגד עיני העם דרכי ה', עמלק וזרעו הם נושאים את הרע הן לגוף הן לנפש והם המכאיבים הנפש וכשם שנאמר בשבע אומות לא תחי' כל נשמה כי אם ישארו יהי' לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם כן הי' המן נצר זדון מזרע עמלק ועמו האגגים וכשתכתוב המן במלואו ה"ה מ"ם נו"ן הוא בגימ' ק'ו'ץ' ולכן נתלה על הקוץ שנאמר קוץ ודרדר תצמיח לך שהי' כקוץ ודרדר לישראל ולקדושה ובזה יש לפרש כוונת המד' הנ"ל מחה תמחה את זכר היינו המן שבו מרומז שהוא קוץ ודרדר לישראל ובזה תמחה עמלק פעולתם הרעה כמשמעו:
*והנה נצטוינו במחיית עמלק יען כי מחייתו וזרעו הוא לגדל שמו של הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה עמלק שהוא נושא ומסבב הרעה וזה שדרשו חז"ל (מגילה דף ז' ע"א) כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מש"כ בנביאים בספר מה שכתוב במגילה שבתורה נביאים וכתובים אנו מזכירין מחיית עמלק מצד שמחייתו קיום התורה ולכל מצות השי"ת והנה מגילה ר"ת ל'העביר ג'ילולים מ'ן ה'ארץ כידוע שבכל שנה ושנה בזמן הזה מתעורר הכל למעלה בשמים ממעל כמו בימים ההם כן הוא בזמן הזה ומעשה מצות שלנו פועל מה שפועל להחליש ולהכרית עמלק וכדאית' במד' היו קורין לפני בכל שנה ושנה מעשה עמלק מעלה אני עליכם נאלו מחיתם אותו ואז יתוקן העולם במלכות שדי וכן תחילת המגילה ויהי וסופו תיבת זרעו בגימט' שד"י וכן רמז ש'מן ז'ית ז'ך ר"ת בגימ' שדי וסופי תיבות תנ"ך תורה נביאים וכתובים שאור המנורה רומז עלי' והוא המתקן עולם במלכות שד"י על ידי אור התורה היינו דקאמר והי' לה' לשם ודרשו חז"ל זו מקרא מגילה דהיינו שע"י מקרא מגילה שהוא להעביר גילולים מן הארץ ר"ת של מגילה עי"ז יהי' שם ה' שלם:
מחה תמחה את זכר עמלק הנה שאול לא הכרית את זכר עמלק כי למד ק"ו מעגלה ערופה כפירש"י שם על פסוק וירב בנחל על עסקי נחל ומה נפש אחת אמרה תורה וכו' הקב"ה גילה למרע"ה יד על כס ים כי אפשר עמלק גם ברשעתו והתעבר על ריב לא לו מ"מ לא פשט ידו בעיקר אלא שלא האמין במשה וחשבו למכשף חכם וגבור ובא הוא וקפץ ת' פרסאות (כדאיתא במכילתא בפ' ויבוא עמלק) להחליש משה ועמו אך ה' ידע מחשבות רשעו שכופר בה' ואמר אין אלקים חלילה, וזה גילה הקב"ה למרע"ה כי יד של עמלק על כס י' פשט ידו בעיקר ע"כ מלחמה לה' בעמלק וה"נ ק"ו של שאול מעגלה ערופה תינח אי לא חטא אלא נגד ישראל אבל אם פשט ידו בעיקר צא ולמד מעיר הנדחת ולמד אפילו קטני בני עיר הנדחת מומתים מכ"ש עמלק וזרעו וכל אשר לו, והיינו דקאמר קרא זכור את אשר עשה לך עמלק לא לך לבד כ"א ולא ירא אלוקים כי פשט יד בעיקר ע"כ תמחה את זכר עמלק אפילו בעצים ובאבנים כמו עיר הנדחת:
ונקדים מ"ש במקום אחר הקב"ה אמר נקום נקמת בנ"י מאת המדינים ומרע"ה אמר לנקום נקמת ה' כי הקב"ה מרוב אהבתו את ישראל תלה הנקמה בהם ולא נקמתו אבל מרע"ה אמר שהם ינקמו נקמת ה' ולא נקמת עצמם וכן הוא שהמלך עצמו מוסר נפשו בשביל עמו ומקטין את עצמו כמו דהע"ה אבל הוא רשאי ולא הם. ונבוא אל המכוון בע"ה הקב"ה אמר לשמואל לאמור לשאול פקדתי אשר עשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים ולפי שהקב"ה מענותנותו תלה בישראל טעה שאול שהנקמה היא לישראל וע"כ למד ק"ו מעגלה ערופה ולא שם לבו להבין הקב"ה רשאי ולא אנחנו והי' לו לנקום נקמת הי"ת וללמוד מעיר הנדחת וא"ל שמואל צא ולמד מעצמך כי קטן אתה בעיניך ומ"מ אתה רשאי ולא הם כי ראש שבטי ישראל אתה ה"נ אע"פ שהקב"ה אמר פקדתי אשר עשה עמלק לישראל הי' לך לנקום נקמת ה':
*ויאמר שאול אל שמואל ברוך אתה לה' הקימותי את את דבר ה' וה' אמר לשמואל כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים וי"ל למה כפל הלשון די באמרו כי שב מאחרי ויש לפרש דחז"ל דרשו וירב בנחל על עסקי נחל דרש ק"ו מע"ע וגו' עולל ויונק שלא חטאו איך יהא הורגין אותן וקשה על שאול בחיר ה' שלמד ק"ו לעקור דברי תורה הלא מחויב מן התורה לשמוע לנביא ואם לאו חייב מיתה וי"ל דהנה מוטל עלינו להקים דברי התורה ביד אחרים שנאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה ודרשו חז"ל והובא ברמב"ן שם בשם ספרי למד ולימד וקיים ועשה ויש בידו להקים ולא הקים עליו נאמר ארור וכו' ולאהב שמו של הקב"ה כדכתיב ואהבת את ה' וגו' שיהא שם שמים מתאהב על ידך הרי שקרא ולמד וגו' ונושא ונותן באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות אשרי מי שלמד תורה אבל אם שנה ושרא ואינו נו"נ באמונה מה הבריות אומרים וכו' או לו למי שלמד תורה וכו' (יומא דף פ"ו ע"א), ומכלל ארור נשמע ברוך להמתאמץ להעמיד ולהקים התורה ביד אחרים ומכאן למדו חז"ל דטוב לפעמים לבטל מצוה בשב ואל תעשה כגון נטילת לולב ושופר בשבת כדי להקים שמירת שבת שלא יעברו בקום ועשה ובס' העקרים כ' שחטא שאול הי' בענין מלוכה לכן לא עלתה לו ונענש מידה כנגד מידה שנטלה ממנו המלוכה שאמר כי יראתי את העם ולמלך צריך להיות לב אביר להנהיג את העם על דרכי התורה בעל כרחם אך ק' איך טעה שאול בזה ונר' דשאול הי' שומע דברי העם שמתרעמים ודרשו ק"ו על עסקי נחל והי' זה בעיניו לחילול השם במה שהמון עם מתלוננים ויבואו עי"ז לשנוא דרכי התורה ולתעבם ולדבר בה' ומשיחו באמרם שמצות התורה היא להרוג אנשים זכאים וסבר הוא שטוב לעבור בשב ואל תעשה ולעשות סייג כדי לאהב את התורה שעי"ז יקיימו אותה אבל באמ' טעה בזה אדרבה אם נותן להמון מקום שלמראה עיניהם ישפטו על דיני התורה עי"ז יהי' ביטול התורה לגמרי, היום לא יבינו זה ולמחר זה ויתבטלו מהתורה אלא אדרבא צריך להחזיק בעיניהם שאל דיעות ה' ולו נתכנו עלילות ואדם שכלו קט מלהבין וזה הוא הענין שאול אמר לשמואל ברוך אתה לה' הקימותי דבר ה' בזה שעבר בשב ואל תעשה הקים התורה אבל הי"ת היודע דרכי בני אדם אמר כי שב מאחרי, במה שאלוקים צוה אותו וגם לא עשה בזה סייג לדברי תורה וזה ואת דברי לא הקים להקים דברי תורה בזה לחזקם שאין בזה הקמה אדרבה ע"י זה פורשים מהתורה:
הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה גם ליישב איך אמר הקימותי דבר ה' הרי ידע שעבר על דברי הנביא אבל י"ל דנביא שאמר לעבור על דבר תורה לעקור לגמרי חייב מיתה ואין לישא לו פנים בעבור גדולתו ופרסומו בנביאות כמ"ש רמב"ן בפ' שופטים ושמואל אמר לעקור דברי תורה משני פנים חדא דכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ואמרו חז"ל שמפני כן נענש דהע"ה שלא נמנו למלכותו אותן ששה חדשים שכרת ואבד כל זכר באדום ועוד כתיב על חרבך תחי' ופ' רמב"ן שלא יתעקר במלחמה ע"י חרב כי יחי' במלחמות א"כ אסור לעקרו לגמרי ומחה תמחה זכר עמלק קרי בי' זָכר עמלק ועכ"פ אין לעוברו לגמרי, אמנם רמב"ן כתב בפסוק ותמנע היתה פלגש להורות לנו כי עמלק מבני הפלגשים ואינינו בכלל זרע עשו כי בבני הגבירות יקרא לו זרע ע"ש אמנם שאול חשב עצמו ושבטו אינם ראוים להמליך מהם מלך כמ"ש כשמשחו שמואל, וא"כ סבר יען שהקב"ה רוצה להנקם בעמלק לזה צריך דוקא משבט בנימין שלא השתחוה לעשו משא"כ שאר שבטים שהשתחוו לעשו וא"כ מזה ראי' שגם עמלק בן פלגש לזרע עשו יחשב והיינו הקימותי דבר ה' ולא נשאתי פניך לעבור על דברי תורה לתעב אדומי ובאמת טעה כי עמלק בן פלגש ימחה שמו והוא נבחר למלך להיותו גדול בישראל וראוי לכך והיינו דקאמר אם קטן אתה בעיניך וחשבת דאינך ראוי' למלך אלא משום שלא השתחוה בנימין לעשו לא כך אלא ראש שבטי ישראל אתה:
אשר קרך בדרך, בפ' בשלח לא כתיב אשר קרך שרומז שהקיר האמבטי (כדאיתא ברש"י בשם המדרש) ולא כתיב והי' בהניח לך מכל אויבך ולא נצטוו כלל במחה תמחה אלא הקב"ה אמר מחה אמחה כי בשעת מתן תורה נעשו חירות מאומות העולם (כדאית' במד' רבה כי תשא ר' יודא אומר אל תקרא חרות אלא חירות מן המלכיות) ולא ישלוט בהם אויב א"כ לפני מי הקיר האמבטי גם לא שייך והי' בהניח ה' אלקיך מכל אויבך כי לא יהי' אויבים ולא רודפים ולא נצטוו ישראל למחותם כי הקב"ה ינקום נקמת שמו הגדול אשר פשט יד בעיקר והטיח כלפי מעלה (כדאית' ברש"י שהי' חותך וזרק מילות כלפי מעלה) אבל אח"כ בפ' כי תצא שהי' אחרי העגל והורד עדים בעו"ה והוצרכו למלחמה חרב וחנית ועמלק הקיר האמבטי ע"כ בהניח ה' מאותם האויבים אשר עמלק הקיר האמבטי לפניהם נצטוונו אנחנו לנקום נקמתנו ולמחות שמו מתחת השמים:
והי' לה' לשם לאות עולם לא יכרת, אחז"ל זה קאי אפורי' ומקרא מגילה י"ל על דרך רמז מה שאמרו אין השם שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כי השם שלם אהבתי אתכם אמר ה' וכתיב ואהבת את ה' אלוקיך נמצא שני אהבה אחד ה' את ישראל ואחד ישראל את ה' והיינו שם שלם כי ב' פעמים אהבה גמטרי' הוי' וכל זמן שעמלק וקליפה בעולם הערלה והקליפה מפסיק ואין אהבה שלימה ע"כ אין השם שלם, והנה אות א הוא יו"ד למעלה ויו"ד למטה וי"ו באמצע הוא כ"ו בגימ' הוי' ית"ש וזהו הא' החסר מן כסא וכתיב רק כס וכשיהי' הוי' שלם ממילא האל"ף שלם ונתוסף על כס ונעשה כסא ויהי' שם שלם וכסא שלם והיינו והי' לה' לשם לאות עולם היינו שם ואות אל"ף הנ"ל, וע"כ המן בן המדתא אגגי ר"ת בהיפוך אהבה:
אם קטן אחה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה כי הקב"ה אמר פקדתי אשר עשה עמלק לישראל והקב"ה מחמת גדולתו וענותנותו תלה במה שעשה לישראל וא"כ בידם למחול על כבודם ולרחם על הטף ומיטב הצאן אבל הי' לו לשאול להתבונן כי הוא לנקום נקמת הי"ת כדכתי' ולא ירא אלוקים ואין השם והכסא שלם וא"כ אין לנו למחול על כבוד שמים והי' לו לשאול ללמוד מהתנהגותו של עצמו שהרי הוא ראש שבטי ישראל והוא קטן בעיני עצמו כי הצדיקים הולכים בדרכי ה' אשר במקום גדולתו ענותנותו והיינו הלא תבחן אם קטן אתה בעיניך אע"פ שראש שבטי ישראל אתה והי' לך להבין כי שלחך ה' להכרית החטאים את עמלק הואיל והם חוטאים והא דתלה בישראל משום במקום גדולתו ענותנותו:
חטאתי ועתה שוב עמי והשתחויתי וישב שמואל אחרי שאול, לכאורה הי' קצת התנצלות שלא יהי' חילול ה' כל כך לאמר שעבר על דברי הנביא ולא חשש לדבריו אשר זהו חילול ה' גדול ויש להתנצל מה שהשאיר אגג עשה כן לכבד את שמואל במצוה זו להרוג מלך עמלק אלא שאין זה התנצלות כי כבוד מלך שאול גדול מכבוד הנביא והי' לשאול להרגו אמנם אין כולי עלמא דיני גמירא ע"כ לא אבה שמואל לילך עם שאול כי מחוייב לילך אחרי המלך ואז יבינו כל העם כי כבוד המלך גדול ולא נשאר שום תירוץ לשאול על שהשאיר אגג אמנם שאול הצדיק ניחא לי' לפרסם חטאי' (כדאי' ברש"י חולין דף מ"א ע"ב דמי שעשה עבירה בשוגג הי' מפרסם כדי שיתבייש ויתכפר לו ועיי' במג"א סי' תר"ג סע"ק ב') כי היכא דלהוי' לי' כפרה ע"כ אמר ברבים ובפרהסיא חטאתי ועתה שוב עמי והשתחויתי, וישב שמואל אחרי שאול דייקא:
והי' לה' לשם אלו ימי הפורים לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגילה (מגילה יו"ד ע"ב) י"ל ברמז כי אמרו הקדמונים ס"מ גימטרי' ק' ואז עדיין שולט שכחה ואם מוסיף עוד אחד יהא ק"א לכן השונה לימודו מאה פעמים וא' אינו שוכח (כדאיתא בחגיגה ט' ע"ב שיש חילוק רב בין מאה פעמים למאה פעמים ואחד) הנה כל זה אם כותבין ס"מ במ"ם פתוחה אבל אם נכתב במ"ם סתומה ס"ם אז בגמטרי' תר"ס (כי מ"ם סתומה הוא מספר שש מאות כידוע) הוסיף עליו אות א' יהי' גמטריא "לא יכרת" והיינו אות עולם לא יכרת:
לפורים
ויהי בימי אחשורש, נ"ל דעיקר הנס זה הוא מה שמספר המשתה שעל ידי זה נהרגה ושתי והוא התחלת המגלה כי מה ששמע ה' תפלתם וצעקתם הוא אינו נס כל כך אפילו תשובת נינוה קיבל ולמה לא יקבל צעקת ישראל וגם הנס שנעשה שנהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם לא הי' כ"כ חוץ לטבע כי המלך אוהב את המלכה וגם היה הפכפך איש זר (כדאיתא מגלה ט"ו ע"ב אמר רבן גמליאל אחשורש מלך הפכפך היה) אך ההכנה לנס הזאת היתה הריגת ושתי וזה היה ממש חוץ לדרך הטבע קפ"ו יום (שמונים ומאת יום בתחלה ואח"כ עשה משתה שבעת ימים וביום השביעי שלח בעד ושתי) עשה משתה כרצון איש ואיש ולא נשתגע וביום האחרון נשתגע בשגעון וגם ושתי המלכה הי' משוגעת שהפריזה בדברים נגדו (כדאיתא שם י"ב ע"ב שלחה לי' אהורריא דאבא אבא לקבל אלפי חמרא שתי ולא רוי והאי גברא אשתטי בחמרא מיד וחמתו בערה בו) וגם משפטו הי' מעוקל להעביר המלכה ממלוכה על זה והכל היה חוץ לטבע רק בהשגחה עליונה להיות הכנה לנס האחרון, ואז לא הי' ישראל טובים שהרי נהנו מסעודה של אותו רשע ולא היו ראוים לנס אלא להתחייב כליה ר"ל ובאותה שעה שמרדו בה' ריחם והכין הנס הגדול הזה להורות נתן בנים משחיתי' אפי' בשעה שמשחיתים בנים חביבים הם לה' (כדאיתא בקדושין דף ל' ע"א):
[] ויהי בימי אחשורוש, איתא במגילה יו"ד ע"ב א"ר לוי וא"ת ר' יונתן דבר זה מסורת בידינו מאבותינו כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה ויהי בימי אחשורוש הוה המן וכו' ומקשה שם והא כתיב ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום הי' שמחה כיום שנבראו בו שמים וארץ כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וה"כ וי"ע ויהי בקר יום אחד וכן שני וכו' יל"ד למה לא מקשה הגמ' תחלה מפסוק ויהי ערב ויהי בקר שהוא מוקדם מפסוק ויהי ביום השמיני ונ"ל דלכאורה מויהי ערב ויהי בקר אין להקשות דהא לפי הפשטות י"ל דהי' צער כביכול לפניו שראה שאין העולם כדאי להשתמש באור שנברא וגנזו לצדיקים לע"ל אך כיון שמקשה מויהי ביום השמיני דתניא בברייתא דאותו היום הי' שמחה כיום שנברא בו שמים וארץ א"כ מוכח דבבריאות שמים וארץ הוה שמחה ולא צער לכן שפיר מקשה מויהי ערב ויהי בקר וק"ל:
[] המולך מהדו ועד כוש אמרו חכז"ל (מגיל' יו"ד ע"א) שלשה מלכו בכיפה ואלו הן אחאב נבוכדנצר אחשורוש ומקשה הא איכא שלמה ומשני שלמה מילתא אחריתא הוה בי' שמלך על העליונים ועל התחתונים, יל"פ דהנה המולך מעצמו ביד חזקה על גופות בני אדם ואינו נח ומרוצה לעם אדרבה בשכלם ובדעתם בזוי בעיניהם כאחד הריקים זה אינו מולך בשכלם עליהם משא"כ אם הם עצמם מבינים שהוא החכם על כולם ולו עשר מעלות ולו ראוי המלוכה והוא יקר בעיניהם מאוד זה הוא המולך על העליונים היינו שכל אנושי שהוא חלק ממעל ועל התחתונים שהם המה הגופים שהמה מארץ מתחת וזה הוה בשלמה שהכירו כולם כי החכמה והמדע נתון לו מן השמים למלוך על כל העולם כולו וקבלו מלכותו ברצון ובשמחה עליהם כי ישב על כסא ה' אשר יכונן במהרה בימינו בהכרתת זכר עמלק:
המולך מהדו ועד כוש, בש"ס (דף י"א ע"א) שמלך מעצמו אמרי לה לשבח לא הוה אינש דחשיב למלכא כוותי' ואמרי לה לגנאי דלא חזי וממונא יתירה יהיב וקם, ובמנו' הלוי הקשה מכמה מדרשים ותרגומים שהי' בן מלך ולפע"ד הכל אמת ולא יפול דבר ארצה, שהרי אחז"ל (שם י"א ע"א) מלכי מדי ופרס וכתיב פרס ומדי הפרתמים אתנוי אתנו אי מינייהו מלכי וגו' נמצא אלו ב' המדינות הי' תנאי ביניהם מי מהם המולך והשליט, ואביו של אחשורוש הי' מלך פרס ומדי ואחשורוש בנו אינו ראוי למלוך אלא א' ממדי אך ע"י ממונא יתירה טענו השרים אה"נ דהמלכות ראוי עתה לבית מדי אך ליכא דחשוב כוותי' וזה מבית מדי אינו חשוב למלכות כמוהו וע"י ממונא דיהיב טענו טענה ההיא וקם נמצא הכל אמת שהי' בן מלך ולא חזי למלך כי מצד התנאי לא חזי הוא אלא אחד מאנשי מדי אך הואיל ובאמת הי' חשוב ע"כ ע"י ממונא יתירא קם:
והנה הנס הי' ע"י מדי ופרס, רמז כי אותיות "מדי פרס" יצורף אותיות "ד' ספרים" כי על ידי ד' ספרים נעשה הנס, אחד כל איש שורר בביתו, ב' להשמיד ולהרג, ג' להיות יהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויבהם, ד' לקיים ימי הפורים האלה, ע"כ ד' ספרים אותיות פ'ר'ס מ'ד'י:
[] שבע ועשרים ומאה מדינה, יש לדקדק מה לנו בספור הלז על כמה מדינות הי' מולך וי"ל לפי מה שאמרו חכז"ל (מגילה י"א ע"א) שלשה מלכו בכיפה אלו הן אחאב ונבוכדנצר ואחשורוש והנה לפי פשטות שאחשורוש מלך בכל העולם כולו א"כ הי' גזירתו על כל היהודים אשר הם תחת ממשלתו ואז חלילה לא הי' יזכר שם ישראל עוד וזה אי אפשר כי כבר נשבע הקב"ה לאבותינו שלא יכלה ישראל וכן כתיב חצי אכלה חצי כלים והם אינם כלים ומההכרח שיבטל הגזירה ואם כן זה הי' בכלל הנס מה שהי' מולך על כל העולם כולו כמובן וק"ל:
שבע ועשרים ומאה מדינה, אמרו חכז"ל שלשה מלכו בכיפה ואלו הן אחאב ונבוכדנצר ואחשורוש, והנה איתא במד"ר וז"ל שבע ועשרים ומאה ר"א בשם רבי חנינא והלא מאתים וחמשים ושתים אפרכיות הן בעולם וכו' אחשורוש שלט בחציין ולמה בחציין רב הונא בשם רב אחא ורבנן ר"ה בשם ר"א אמר לו הקב"ה אתה חלקת את מלכותי שאמרת הוא האלקים אשר "בירושלים" חייך שאני חולק מלכותך וכו' והקב"ה נתן לו עיר אחת יתירה מחציה יען שאמר מי בכם מכל עמו יהי ה' אלוקיו עמו ויעל והנה במד"ר שם חולק לפי פשטות על גמרא שלנו ששם חושב גם דוד ושלמה וכורש מאותן ששלטו ומלכו על כל העולם כלו אבל קשה הלא בדבר שהוא גלוי ומפורסם וידוע אי אפשר לחלוק שיש באמת יותר מדינות בעולם מקכ"ז אשר מלך אחשורוש עליהן כמבואר להדי' במדרש וא"כ היאך חכז"ל מנו אותו מאותן שמלכו בכיפה, אבל באמת זה בנקל ליישב שמהמדרש משמע שבאמת מלך גם אחשורוש בתחלה על כל העולם כולו כדמוכח מלשונו חייך שאני חולק מלכותך משמע מעיקרא מלך הוא ג"כ על כל העולם אבל זה קשה דהא מתרץ הגמ' דלכן לא חשוב שלמה משום דלא סליק מלכותיה וא"כ ה"ה אחשורוש דלא סליק מלכותיה על כל העולם כולו לא ליחשב ודוחק לחלק דשלמה לא סליק מלכותי' שלא מלך אח"כ כלל למ"ד שם מלך והדיוט ואחשורש עכ"פ מלך על החצי גם בסוף ימיו עוד קשה למה מתרץ הגמרא על כורש הא איכא שבע דלא מלך עלייהו הול"ל הא איכא טובא דלא מלך עלייהו כיון דלא מלך רק בק"כ מדינות ובעולם יש רנ"ב מדינות גם יש לדקדק לשון מלכו בכיפה ולא נקט על כל העולם כמו שאיתא לעיל מיניה כשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך על כל העולם כולו וכמו שאיתא גם כן במדרש ורש"י מפרש תחת כיפת הרקיע לכן נלע"ד הנה ידוע וגלוי שהעולם כולו הוא כדוריות וכן הוא בפירוש במדרש רבה שם א"ר פנחס העולם הוא עשוי כעטרה ורבי אבין אמר כאפי קבאי (כפני הקב) שהוא עגול וכן הוא בתקוני הזוהר וכמו שיש פה ישוב כן הוא כנגדינו תחתינו ישוב ובשעה שאצלינו יום הוא אז בשעה ובעת הזאת אצלם לילה והנה ידוע דכיפה הוא חצי עגול והשתא אתי שפיר שבדקדוק נקטו חז"ל שלשה מלכו בכיפה ומפרש רש"י תחת כיפת הרקיע שהוא חצי עגול חצי עולם שניראת אצלינו שהיא באמת רק קכ"ז מדינה ויפה מתרץ הש"ס על כורש הא איכא שבע דלא מלך עלייהו דלא מיירי רק מהחצי מכיפת העולם (הגם שאיתא במדרש כי מדינה א' נתוסף לו על החצי מ"מ יכול להיות שבכיפה זו מדינה אחת יתירה מחצי כדור האחרת ועוד אולי ארץ ישראל לא נחשבה בכלל מדינות העולם) (מש"מ):
ביום השביעי כטוב לב וגו', אחר שהראה עושרו וכבודו ק"פ ימים אשר לא נראה כמוהו מעולם אמר אין זה חידוש כל כך כי בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת, ע"כ אראה לכם אשר הנחילוהו מן השמים אשה, ע"כ כשמרדה ולא באתה, א"כ נהפוך הדבר שאמרו מה' הושם לו אשה מורדת, ע"כ חמתו בערה בו, ויעצוהו מלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנו החניפו לו דזיווג שני לפי מעשיו ובוודאי תהי' טובה ובה יודע כי מה' לך אשה משכלת, ע"כ כשנשאה אסתר חן בעיני כל רואיה, נתקיימה מחשבתו וע"כ מסר נפשו ומלכותו בידה כל כך:
ביום השביעי כטוב לב המלך ביין כתיב כל שומר שבת מחללו וגמ' תחת הסרפד יעלה הדס וכו' כתב ב"י סימן רצ"ו בא"ח במוצאי שבת מברכים על ההדס מדכתיב שומר שבת מחללו וסמיך ליה יעלה הדס, נראה לי דדרשו חז"ל פ"ק דמגילה (דף יו"ד ע"ב) תחת הנעצוץ זה המן, יעלה ברש זה מרדכי ראש לכל הבשמים ותחת הסרפד זה ושתי יעלה הדס זה אסתר, והנה ושתי נהרגה בשבת על שעשתה מלאכה עם בנות ישראל בשבת כדדרשו על פסוק אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה כשם שעשתה כך נגזר עליה מלמד שהיתה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושת עמהן מלאכה בשבת ויום השביעי כטוב לב המלך ביין שבת הי' כדאיתא שם דף י"ב ע"ב ע"כ עתה שזכינו להיות שומר שבת מחללו נברך על הבשמים זכר למרדכי ראש הבשמים ואיזה בו שם הדס זכר לאסתר שהמליכה תחת ושתי תחת הסרפד זה ושתי יעלה הדס זה אסתר:
ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים י"ל אשר ביד הסריסים מיותר מאי נפקא מינה ביד מי שלח וכן לקמן על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים גם כן ביד הסריסים מיותר ונלע"ד ידוע דבימים הקמונים סרסו את הממונים על ארמון המלך אשר שם נשיו ופלגשיו כדי שלא יהי' להם תאות המשגל שלא יזנו השומרים עם נשי המלך ופלגשיו כי אין אפוטרופס לעריות והנה ושתי מאנה לבוא בדבר המלך כי חשבה דטעם המלך ששולח סריסים בעדה שתבוא מבית הנשים אל המלך כי ירא פן כאשר תבואה ערומה תזנה עמהם וזה הוא לה לגנאי גדול שמחזיק אותה לפריצותא כולי האי שתזנה עמהם בעיר במקום שאין לחוש שיאנסו אותה ועוד מיאנה על כי לא בא המלך בכבודו ובעצמו ובעדה כי רמות רוחה נקט לה כדשלחה ליה אהורריה דאבא אבא (מגלה י"ב ע"ב) וזה שאמר הכתוב ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים על אשר שלח בעדה הסריסים המשרתים ולא השרים אדמתא ותרשיש היושבים ראשונה במלכות ואם הי' ירא מחשש זנות פן תזנה עם השרים הנכבדים האלה הי' לו לילך בעצמו בעדה וממה נפשך לא טוב עשה בעיניה לפי גאותה הגדולה אבל המלך כאשר רצה לחרוץ משפטה חשב כך אי לא היתה באה עם אחרים הי' לה מענה כי היא צנועה כ"כ יראה לנפשה וחששה אפי' לחשש רחוק להשמר ממנה ולא רצתה להיות אפי' שעה קלה עם השרים לבד משום יחוד (כי דווקא בתרי וכשרים אין בו יחוד) ועוד כדי להסר ממנה עקשות פה ולזות שפתים שירונו עליה אפי' אחד מאלפי אלפים אם שיחשדנה וידבר עי"ז עליה לא רצתה וזה הוא כבודה של מלכה אשת מלך גדול כזה אבל יען ששלח בעדה הסריסים אשר אין בו חשש כלום אין לה שום מענה על אשר לא בא וזה שאמר אחשורוש כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים דייקא וק"ל (מש"מ):
[] אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן, איתא ברוקח כי בפרשת אמור אחרי פרשיות המועדים כתיב צו את בני ישראל ויקחו שמן זית זך לרמז על חנוכה שיתקנו חכז"ל מועד מדרבנן ואחרי פ' הנירות כתיב פ' לחם הפנים ולקחת סלת ואפית אותה לרמז על פורים ולפי פשוטו מפרשים כי פורים העיקר לשמחה ומשתה מרומז בולקחת סולת וחנוכה העיקר להודות ולהדליק נירות לכן מרומז בנירות ולענ"ד י"ל דהנה איתא (מגילה י"ב ע"ב) אמר רבי לוי פסוק זה כולו על שם הקרבנות נאמר אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כרשנא כלום הקריבו אוה"ע לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך וכו' ממוכן אמרו מלאכי השרת כלום הכינו שלחן לפניך (פי' לחם הפנים) ואמרו כך כדי לעורר זכות על ישראל והנה ממוכן הוא הי' היועץ שנהרגה ושתי והריגה זו היתה יסוד על הנס כמבואר בכתוב כי על ידי שנהרגה לקח המלך את אסתר אשר על ידה נושעו ישראל בה' ויפה מרומז בלחם הפנים נס הפורים כי ממוכן שמורה על לחם הפנים על ידו נהרגה ושתי ונעשה לנו נס גדול הזה וק"ל:
אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים מיותר רומז שגרמה לבנות ישראל לחלל שבת והיינו ביד הסריסים דכתיב הסריסים אשר ישמרו את שבתותי ודרשו חז"ל המסרסי' עצמם עד שבת (פי' שאכה"ג מודיעים לנו בזה שכל זה בא לה על ידי הסריסים שומרי שבת שבטלה מלשמור השבת):
[] וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן הנה במסכת' מגילה דף ט' ע"א אית' דבמגל' דכתי' בה "ככתבם" מקרא שכתבו תרגום וכן להיפוך פסולה ומקשה הגמ' מאי תרגום שכתבו מקרא שייך במגילה רב פפא אמר ונשמע "פתגם" המלך ורב נחמן בר יצחק אמר וכל הנשים יתנו "יקר" לבעליהן ויש לדקדק מ"ט לא מביא רנב"י פסוק המוקדם ואת "יקר" תפארת גדולתו וי"ל דהו"א דהתם הוא דווקא פסול משום דכתיב בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ואי הוה כתיב תחת תיבת "יקר" שהיא ארמית כבוד תפארת גדולתו היתה נראת ככפל הלשון ודברים מיותרים ולכן פסולה לכך מביא רנב"י דווקא פסוק הזה וק"ל:
וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן במס' מגילה י' ע"א איתא רנב"י אמר שזה התיבה יקר הוא תרגום וקאי שם על תרגום שכתבו מקרא במגילה שהוא פסולה וראיתי מי שדקדק למה לא מביא ואת יקר תפארת גדולתו שהוא מוקדם לאותו פסוק ונלע"ד לפי מה שהקשו בתוספות למה פסולה הלא אפי' אי הוי חסרים לגמרי איזה תיבו' נמי הי' כשר ומתרצים בשם הקונטרס דגרע טפי אי כתובה בפסול מאם שהי' חסירים לגמרי ונלע"ד בקושי' התוס' מיושב דקדוק הנ"ל די"ל לפי הסברא דדווק' היכא שאם חסירים תיבות שאינם מפסידין הענין לגמרי כי מובן תוכן כוונת הענין בלא אלו תיבות אז י"ל שאיננה פסולה בדיעבד אם לא נכתבו אותן תיבות וכמו שאיתא ברשב"א וכן הוא בש"ע או"ח סימן תר"צ ס"ג אע"פ שאם חסרה המגילה תיבות עד חציה כשירה בדיעבד מ"מ אי חסר ענין שלם פסולה אפי' במיעו' והנה הכא אי לא הוה כתיב "יקר" רק וכל האנשים יתנו לבעליהן לא הוה מובן מה יתנו והוה נפסד כוונת הכתוב לגמרי בענין זה דמה יתנו ולכן פסולה אבל בפסוק ואת יקר תפארת גדולתו אם גם חסר תיבת יקר מ"מ מובן תוכן הכוונה משאר התיבות ואז כשירה באמת לכן מביא רנב"י על מה דתנינא שתרגום שכתבו מקרא במגילה "פסולה" דווקא פסוק כזה, וק"ל, (מש"מ):
[] להיות כל איש שורר בביתו, מורי הפלא"ה פי' דזה הי' שייך לנס דבלי ספק הי' מרדכי מסתיר את אסתר במקום אחד והי' אומר כי איננה בביתו ויצאה לטייל כדרך הבתולות ואם גם גזירות המלך היא מ"מ יאמר להפקידים מה לו לעשות כי איננה שומעת לו להיותה סגור תמיד בבית אבל כי גזר המלך להיות כל איש שורר בביתו ומוכרחים כל אנשי הבית לשמוע בקולו עי"ז כל איש הי' מוכרח לפקוד על בנותיו שישבו בביתם והם הי' צריכים לשמוע בקולו ונלקחה אסתר על ידי זה ונעשה הנס על ידי אותה הצדקת וק"ל:
אשר הגלה עם הגולה, הודיענו שמיד בגלות יכני' הקדים הקב"ה את הרפואה למכות הגלות כי ע"י שהגלה מרדכי נבנה בית שני אחר הנס ע"י דריוש בן אסתר, ומגלות יכני' עד אחר הנס הי' פ"א שנים כי י"א שני' מגלות יכניה עד גלות צדקי' ומאז עד בנין בית השני שבעים שנה (כמבואר החשבון בגמרא מגילה דף י' ע"ב יעוין שם) הרי פ"א והיינו דכתיב בתוכחת שבת"כ א'ף אני אלך ו'כתיב ו'א'ף גם זאת וגו' והמן התחיל באף, כדאיתא במדרש אף לא הביאה אסתר:
לדעת את שלום אסתר, אחכז"ל מרדכי הי' נרגש שלא באת זאת הצדקת לידי כך אם לא תצמח מזה דבר טוב, ובדרוש אמרתי כי לא על הסבה שנלקחה באונס לבעילת ערל נרגש, אלא לכאורה יש להבין הא אחשורוש ביקש בתולות ואסתר הי' בעולה אשר לקחה מרדכי לו לבית וכבר כתב בזה ספר מנות הלוי, אך הלא כל מאן דהוי לי' ברתא הוי מטמרא מיני' וא"כ יטענו כולם שהם בעולות ועכ"ח לא האמינו לשום אחד מהם אלא בדקו כל הנשים עפ"י חביות ואותה שלא הי' ריחה נודף ידעו שהיא בתולה, ומשמי' נעשה נס שלא נדף ריחה של אסתר ותלקח אסתר אל בית המלך ע"כ הרגיש מרדכי כי מה' היתה זאת:
אשר לא תבוא עוד אל המלך, הרבה מפרשים אומרים שלא נגזר עלי' מיתה אלא שלא תבוא עוד אל המלך אך חכז"ל קבלו דנהרגה, ונ"ל בשנדקדק ומלכותה יתן המלך לרעותה מה להם זה האריכות לא לימא אלא שלא תבוא עוד אל המלך, גם לדקדק לשון זכר המלך את אשר עשתה ואת אשר נגזר עלי' מאי אשר נגזר עלי' ודרש חז"ל ידוע, גם יבקשו למלך וגו' ונ"ל הם לא גזרו אלא שלא תבוא אל המלך, ולא להמיתה, אלא גזרו על ושתי שלא תבוא עוד אל המלך והמלך יתן לרעותה הטובה ממנה מלכותה כדי שתתקנא בירך חברתה ותצטער צער עולם וקשה ממיתה, והיינו זכר את אשר נגזר עליה שע"כ א"א לישב בדד אלא צריך ליתן כתר מלכותה לרעותה ע"כ יעצוהו יבקשו למלך נערות בתולות, וי"ל אז מתה או המיתה עצמו מקנאה וצער ודברי חז"ל קיימים:
ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה אחז"ל (מגלה י' ע"א) שלכל אחד נדמתה לו מאומתו, והנה ע"י כך נדמתה להמן שהיא עמלקי ולא נזהר ממנה כי חשב שהיא בוודאי יסכים לכלות ישראל כדרך עמלק:
ויודע הדבר למרדכי, אחז"ל מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנא' ויודע הדבר למרדכי ודחי שני טרסיים הי' ודברו בל"ט (ומרדכי מיושבי לשה"ג הי' והבין בשבעים לשון) ונלע"ד דוודאי שניהם אמת דאיך יאמר למלך נודע לי ברוה"ק לא יאמינו לו וא"נ יבוקש הדבר וימצא יאמרו גם הוא הי' בתחלה עמהם בעצה דאל"ה מנא ידע וע"כ טרסיים הי' והוא הבין לשונם ובזה באה אסתר לפני המלך בשם מרדכי, אלא אכתי איך לא חש מרדכי דלמא יחזרו בהם דעביד אינש דגזים ולא עביד ואם יבוקש ולא ימצא יתחייב ראשו למלכות אך באמת ברוה"ק נאמר לו שלא חזרו בהם ויבוקש וימצא:
ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, במס' חולין ריש פרק כל הבשר העוף עולה עם הגבינה על השולחן וכו' מאן ת"ק ר' יוסי האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, יל"ד בלשון עולה עם הגבינה ולא אמר עם החלב וי"ל כדי שעי"ז יזכר שמו של ר' יוסי על השמועה כי גבינה יוסי גמטרי' עוף, וזה נ"ל ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי פי' בשמו של מ'ר'דכי נתנה סימן למלך מי הגיד לו על המורדים בגתן ותרש, המגיד, שמו מרדכי לשון מר'ד ומר'ידה, ונ"ל משו"ה נקרא בדברי הימים מרדכי בלשן שלא לייחד שמו על המרידה אלא מרדכי מלשונו' בלולי' כשאחכז"ל למה נקרא שמו בלשן שהיה בולל לשונות ודורשן חציו לה"ק וחציו תרגום היינו מר דרור ומתרגמינן מרא דכיא זה מרדכי (שם י' ע"ב) מר לה"ק ודכי' תרגום של דרור:
ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי כבר דקדקו במנות הלוי אשר הוא יהודי מיותר מאי נפקא מיניה להם לראות היעמדו דבריו על אשר הוא יהודי ואי קאי שרצה המן להתברר אם מרדכי יהודי הוא אז יגדל התימה דהא המן הי' עבדו של מרדכי והכיר מאז שהוא יהודי, וי"ל דהנה איתא במד"ר איכה על פסוק ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה שכל כך הי' ישראל מבוזים בעיניהם שפעם אחת הריבו שני זונות ואמרה אחת לחברתה מחזיין אפך כיהודיתא וכאשר נתפייסה אמרה על כולי מחילנא לך בר מבזיון הגדול שקראתני יהודית והנה אמרו חכז"ל (מגילה ט"ו ע"א) כי המן הי' נמכר לעבד למרדכי בעד פת לחם זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי א' רב פפא וקרו ליה עבדא דמיזדבן בטלמי והראה בכל פעם שטר מכירה להמן ויעוין במנות הלוי כל המעשה וגם נוסחת שטר מכירה ולפי זה הי' המן עבד כנעני מהול שחייב במצות כאשה ואם כן גם המן יהודי נקרא כי שם יהודי הוא שם כללי כדאיתא מגילה דף י"ד ע"א וזהו ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי פי' אם יש להם קיום ועמידה כי הגיד להם אשר הוא יהודי שהמן יהודי הוא והוא קאי על המן וזה וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו אדרבה בכל פעם הראה לו תחת הכריעה שטר מכירה שהוא עבדו לכן וימלא המן חמה (מש"מ):
מיום ליום ומחדש לחדש שנ"ע הוא חדש אדר, במנות הלוי מייתי מדרש מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר אותה שנה מעוברת היתה, ולא הבנתי אדרבא מדכתיב חדש שנים עשר ש"מ לא היתה מעוברת אבל י"ל שנה שהפיל גורל בניסן אז הי' שני אדרים ובניסן שאחריו הפיל פור דיש לדקדק בקרא מה לשון מיום ליום אלא הוא שמח בז' אדר וקבע זמן בי"ג באדר, אלא נ"ל הוא חשב לחמה וי"ז אדר הי' אז ז' אדר לחמה וזה לא תמצא אלא בשנה שאחר העיבור דאל"ה יהי' הפרש רב בין לבנה לחמה בתקופת ניסן דו"ק ותשכח:
עשרת אלפים ככר כסף, כ' רא"ע שצ"ל עשרת אלפי' אלפי ככר כסף נראה כיון שרצה ליתן כל פדיונם שעולה עשרת אלפים לס' רבוא כשהי' יוצאי מצרים (שם ט"ז ע"א בתוספ') ויען שנתרבו ע"כ אמר מרע"ה ברכם ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים א"כ הפריז ליתן עשרת אלפים אלפי ככר כסף:
הכסף נתון לך, מאי קמ"ל בזה ומה ענינו לנס, וכן בעל הניסים אומרים ושללם לבוז מאי איכפת לן בזה אי ח"ו לא נתבטל גזירת להשמיד מאי איכפת לן בביזת השלל אח"כ אבל לכאורה זו היתה עיקר הצרה, כי מצינו בש"ס גטין (דף נ"ה ע"ב) דהי' סקריקון שאעפ"י שטיטוס הפקיר דמן של ישראל מ"מ נטלו הגוים שוחד קרקע והניחום, והטעם כי הרוגי מלכות נכסיהם למלך ע"כ הי' נוח לו ליטל קרקע ולהניח הישראל מלהורגו כ"א יהרגו יהי' נכסיו למלך, אבל אחשורוש לא נטל כסף מהמן וא"כ לא הי' צריך המן להחיותם כדי ליטול נכסיהם שבחנם נמכרו לו ע"כ אמר (גם המן בגזירה) שללם לבוז ולא למלך ע"כ לא הועיל שום שוחד ולא היו סקריקון:
והעם לעשות בו כטוב בעיניך, המשילו חכז"ל (מגילה דף י"ג ע"א) משל דהמן ואחשורוש לא' שהי' לו תל בחצרו וא' הי' לו חריץ א"ל בעל החריץ לבעל התל מכור לי תלך א"ל קח בחנם הענין מעולם נועצו שונאי ישראל להרוס אומה זו, מהם באו בשאט נפש להשמידם ואחרי' נתייראו מזה וטמנו להם פח יוקש להגביהם ולהושיבם בין נגידים ועי"ז יעזבו דתם וזה הי' כוונת אחשורוש במה שהזמין ישראל לסעודה אחר שביטל בנין בהמ"ק אבל להמן ארכה זה הדרך ובא לאמור למלך להשמידם כאחד ביום אחד וא"ל המלך והעם לעשות בו כטוב בעיניך אם אתה סובר כי דרך זה יתכן, כמוני כמוך, ומשלו רז"ל הגדולה שחלק אחשורוש לישראל לתל כלומר כוונתו הי' להגביהם למען השפילם עד שיעזבו את אמונתם והמן אמר אני אעשה חריץ להשליכם בה ונענע לו אחשורוש וא"ל הכסף נתון לך:
איתא במסכת מגילה י"ג ע"א, שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו וגו' המאמר הלז ידוע וכבר יש בו כמה אנפין ולפענ"ד ליישב בקיצור דהנה לכאורה בהא דנהנו מסעודתו של אותו הרשע אין בזה כ"כ עון אשר חטא כי איתא במדרש שהי' מקבצים ח"י אלפים ישראל לבוא אל המשתה בעכ"ח שלא בטובתם ונהי דאח"כ כשכבר הי' מסובים כתיב אין אונס לאכול ולשתות מ"מ כיון שבתחלתם באונס הי' אע"ג שסופו ברצון אמרי' יצרי' אלבשי' כדאמרי' בכתובות ט' ע"א גבי אשת ישראל שנאנסה וא"כ א"א לשפוט עליהם משפט מות בשביל זה אך מ"מ הא קיי"ל האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור דה"ל שלא כדרך אכילתן והנאתן, ומוקמי' לי' שאכל בעיוהכ"פ כמו שיעור שביעה ובליל יוהכ"פ אוכל עוד דה"ל אכילה גסה ופטור עיין במג"א סימן תרי"ב וא"כ ה"נ הו"מ לאכול בביתם דבר המותר כדי שביעה עד שיהי' קץ במזונם ולא יענשו אח"כ על אכילתם בבית המלך והם לא עשו כן אלא נהנו מסעודתו של אותו הרשע נהנו דייקא ולא שלא כדרך הנאתן וע"כ נתחייבו, אמנם כתב מהרש"ל בשבועות כ"ג דלמאן דמחייב בכל שהוא מחייב נמי שלא נדרך הנאתן וא"כ לדידי' לא הי' מועיל כלום אי הי' אוכלים דברים המותרים בביתם עד שיקוצו במזונם וא"כ הדר ה"ל אנוסים ואין טעם שיתחייבו כלי' על זה שנהנו, והנה ידוע דר"ש אית לי' כ"ש למלקות וסתם ר"ש הוא רשב"י והיינו דשאלו לו דווקא למה נתחייבו כלי' בשלמא לדידן משום שנהנו אלא לדידך קשה, והנה ידוע שאלת מלאכי השרת אתה נושא פנים לישראל ותשובתו בצדו הם מדקדקים עד כזית ועד כביצה (ברכות כ' ע"ב) הנה זה תליא אי פי' אכילה בכזית בכל מקום מפרשינן ואכלת ושבעת אכילה שיש בה כדי שביעה אבל למ"ד אכילה בכ"ש א"כ עכ"ח מפרשינן ואכלת זו אכילה ושבעת זה שתיה (פלוגתת ר"מ ור"י ח"א ואכלת זה אכילה ושבעת זה שתי' וח"א אכילה שיש בו שביעה ברכות דף מ"ט ע"ב) ואין טעם שישא פנים לישראל וזהו ג"כ אמרם לרשב"י וכי משוא פנים יש בדבר בשלמא לדידן איכא למימר הקב"ה נושא פנים לישראל משום שמדקדקים עד כזית משא"כ לדידך דאכילה פירושו כל שהוא אין טעם שישא פנים לישראל, והנה לרשב"י צריכין לתרץ הא דכתיב ישא ה' פניו אליך היינו קודם גזר דין כמו שהשיב ר' יהושע ב"ח לאנשי אלכסנדריא במס' נדה וה"ה הכא במעשה אסתר ידוע שכבר נחתם גז"ד למעלה וא"כ קשה מדוע נשא להם פנים אך ידוע שלא הי' נחתם ממש רק בטיט ולא בדם (כדאיתא במד"ר אסתר) להודיע כי לא נגזר רק לפנים להפחידם ושפיר נושא פנים וזהו תשובתו הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים ודו"ק:
להשמיד ולהרוג ולאבד וגו', בחודש שנים עשר, כי גזר הוא להעבירם על המצות מיד ולאלתר (כפירש"י בגמרא מגילה דף ט"ז ע"ב) גבי אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וששון זה מילה ויקר אלו תפלין ופירש"י על כל אלו גזר, ולהרג לאחר יב"ח כדי שאז בשעת הריגה כבר נעקר שם שמים מפיהם וימותו כגוים גמורים והיינו לאבד גם בעוה"ב, ונהפוך הוא שעי"ז קבלו התורה ברצון:
*גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אסתר צותה לצום ג' ימים מעל"ע שהם ע"ב שעות, בגי' בכ"ן אבל כתב בס' מנות הלוי שהיא לא השלימה יום הג' בתענית וקיבלה התענית על עי"ן שעות וע"ז אמרה ואני ונערותי אצום כ'ן' היינו עי"ן וסמיכתה הי' על תענית ישראל והיינו וב'כ'ן' אבוא לפני המלך היינו במספר ע"ב של תענית ישראל:
להשמיד ולהרג, איתא בגמרא (מגילה י"ב ע"א) שאמרו תלמידיו של רשב"י דלכן נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע ויש לדקדק הא גם אם אכלו נבילות וטריפות באותו סעודה אינם במיתה אלא במלקות והנה לפי"מ דאיתא במדרש ששתו סתם יינם ולחד מ"ד שאכלו בישולי גוים יש ליישב דהעובר על דברי סופרים חייב מיתה לכן נתחייבו כליה ונלע"ד כיון דהי' אותו סעודה על חרבן ביהמ"ק ששמח בה אחשורוש ואמר השתא תו לא מיפרקי ואפיק כלי בית מקדשא כדאיתא התם דף י"א ע"ב לכן נתחייבו כליה כדמוכח ממה דאמרו חז"ל דלכן היה המגיפה בימי דוד ומתו מאה איש בכל יום על שלא התאמצו על בנין בהמ"ק (כדאיתא באגדת שמואל ויבא גד אל דוד וכו' למה דוד דומה באותו שעה לאחד שמכה את בנו וכו' כך כל אוכלוסים שנפלו על שלא תבעו את בנין בית המקדש וכו' לכן תקנו נשיאים הראשונים שיהיו מתפללין בכל יום אנא השב שכינתך לציון ע"כ) ותקן דוד מאה ברכות והוא מכוון כנגד מאה אמה קומת בהמ"ק (ונלע"ד י"ל כיון דאכלו ברבים מאכלות טריפות ואסורות ונתחלל שם שמים מאוד להעשות כן ברבים ובפומבי ובפרט לעיני הגוים ועון חילול השם הוא במיתה (כדאיתא ביומא דף פ"ח) אבל יען כי נגזרה הגזירה והם עשו תשובה בשושן וצמו והתענו נתקדש שם שמים על ידם וממילא ניצולו לחיים ודו"ק):
ותשלח אסתר בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קבל י"ל כי אסתר אמרה כי כאשר יראה המן הרשע את מרדכי אשר לא קם ולא זע ממנו הולך בשוק לבוש בשק בוכה ומתאבל אז ישמח ויראה נקם במרדכי מיד לכן שלחה שיתענה ויתפלל רק בצנעה ולא בפרהסי' שלא יראה המן נקמתו במרדכי הצדיק דודה רבן של ישראל אשר לא לכבוד לאומה הישראלית כי רשע הזה יראה נקמתו חלילה בו וזה להסיר שקו "מעליו" אבל ולא קבל מרדכי כי חשב כאשר ישמח המן לאיד אז גמולו ישוב לו בראשו כי שמח לאיד לא ינקה וכתיב בנפול איבך וכו' והשיב מעליו אפו וכדרבא כד חליש (ביום השני) אמר להו פוקו אכריזו בשוקא רבא חלש דסני לי לחדי וכתיב בנפל אויבך אל תשמח וכו' והשיב מעליו אפו (נדרים מ' ע"א) וק"ל (מש"מ):
כאשר אבדתי אבדתי, ברש"י כאשר אבדתי מבית אבא וכו' פי' כיון שמת אבי' ואמה נקראת אסתר בת דודו ר"ת אב"ד, כתיב אשר שליט האדם באדם לרע לו כי המן שלט על כל ישראל ולבסוף גם על אסתר שהוצרכה לכך שזמנתה את המן כדי שירגיש הקב"ה ויעשה נס, והיינו לרע לו אשר שליט, האדם הוא המן, כמו שאחכז"ל אדם ולא מלך זה המן (מגילה י"א ע"א) א'שר ש'ליט ה'אדם ר"ת א'ש'ה' כמו ר"ת ג' גזירותיו שגזר א'בידה ש'מד ה'ריגה ונאמר ששליט באד"ם ר"ת ב'ת א'ביחיל ד'וד מ'רדכי וזה הי' לרע לו:
חייב איניש לבסומי, היינו שתיה מרובה מאכילה לאפוקי סעודתו של אותו הרשע (כדדרשו חכז"ל והשתיה כדת כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה מגילה י"ב ע"א ובמד"ר איתא כדת של מזבח) דווקא במזבח דת של תורה אכילה מרובה משתי' והוא דת של תורה דייקא כי לגמור טפי מלסבור דהכל צריכים למרי חטי ברכות ס"ד ע"א דסיני עדיף ע"כ אכילה מרובה אבל באכילה קדושה של גופני' דצדיקים שתי' מרובה כאשר אבאר אי"ה משא"כ אותו רשע, הנה אכילה בשר ולחם והשתייה יין, אברהם יצחק יעקב גמטרי' תרל"ח כמו מספר לחם אם תחשוב מ"ם סתומה שש מאות (כי אחר כ"ב אותיות התורה באים אותיו' מנצפ"ך שבאים בסוף תיבה והמה כפולים כגון מ פתוחה ם סתומה והנה חשבון של ת' הוא ארבע מאות, של ך פשוטה חמש מאות ם סתומה "שש" מאות וכן כסדר) ושנותיהם שחיו בעוה"ז גמטריא בשר (כי אברהם אבינו ע"ה חי קע"ה שנים ויצחק אבינו חי ק"פ שנים ויעקב אבינו ע"ה קמ"ז שנים סך הכל תק"ב כמנין "בשר") אכילה לחם ובשר כאשר הסעיד את המלאכים בשר ולחם, ואמנם השתיה הוא יין גמטריא שבעים נפש לבית יעקב וע' זקנים ומלכם בראשם דהע"ה חי שבעים שנה ואמר כוסי רויה (גמ' יומא דף ע"ו ע"ב אמר אביי ש"מ כסא דדוד לעלמא דאתא מאתן ועשרים וחד לוגא מחזיק שנאמר כוסי רויה בגמטרי' הכי הוו) ונבוא אל המכוון בעזה"י, אם תחלק א'מ'ת לשני חצאים תהי' אר'ך' ר'ך' (כי אחד אי אפשר לחלוק מ' בגמטרי' ארבעים לחצאים הוא שני פעמים עשרים והוא שני פעמים כף כי כף בגמטרי' עשרים ות' הוא שני פעמים ר') והנה אכילת האבות הי' בן בקר ר'ך' גמטריא "אהבה ר'ב'ה" וכוסו של דהע"ה רכ"א לוגין גמטרי' רויה כדאית' פע"פ (קי"ט ע"ב דרש רב עוריא זימנין משמיה דרב אמי וזימנין משמיה דרב אסי דעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק וכו' אומרים לו לדוד טול אתה וברך אומר להם אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא) נמצא אכילה רק ר"כ והשתיה רכ"א רכ"א ר"ך בגמטריא א'מ'ת אבל לעולם שתי' מרובה ולזכר זה חייב לבסומי בפוריא:
והנה אחז"ל חייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, והנה ארור המן הוא שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה' שהוא שבעה פעמים שבעה פעמים שבעה שהוא שמ"ג מדרגות בבאר שחת, וברוך מרדכי הוא כצאת השמש בגבורתו שבעתים כאור החמה הוא ג"כ שמ"ג (כדאיתא בתרגום יונתן שם שופטים סימן וי"ו פסוק מ') נמצא יש בין ארור המן לברוך מרדכי ב' פעמים שמ"ג, ודע כי פורים הוא לשון רבים על שני ימים, והיחיד הוא פור כמו גורל, והשם דבר פורת כמו גורלת, וב' פעמים שמ"ג עולה מספר פורת, וזהו החשבון שבין ארור המן לברוך מרדכי (ממדריגה התחתונית של באר שחת של המן שיש לו שמ"ג מדרגות עד מדריגה עליונית של צאת השמש בגבורתו של מרדכי שיש לו שמ"ג מדריגות הוא תרפ"ו מדריגות וזה הוא חילוק רב בין ארור המן לברוך מרדכי):
חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי י"ל טעם וענין המצוה כדי שנהי' בעלי תשובה באותו מקום ובאותו זמן דהיינו שחטאו ונהנו מסעודתו של אותו רשע ונשתכרו וקלקלו בזונות כמבואר במדרש ע"כ מצוה לשתות כדי שכרות אבל לא ישתכר רק יתיישב ביינו ויהי' בו מדעת קונו, ואמרו עד דלא ידע ולא דיאמר חלילה ארור מרדכי אלא ישתה כשיעור שאדם אחר כיוצא בו לא ידע ומבין בין ארור המן אבל הוא ידע, וזה מחה תמחה זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח כי תחת השמים רוצה לומר אותיות שאחר השמים הם אותיות ו'ת'נ'כ'נ בגימטרי' שכור לומר כשהוא שכור ימחה זכר עמלק לומר ארור המן ולא תשכח לומר בהיפך:
ויתלו את המן על העץ, איתא בשארית ישראל שאמרו חכמי הדור שרעות רבות וגזירת שמדות והריגות שהי' בשנת ת"ח המה הי' מגזירת המן אשר נתבטלה בשעת הנס ונתקיים עתה (ואולי היו גלגולי אותן נשמות) ומרומז במגלה בותכתוב אסתר המלכה כתיב תי"ו רבתי וחור כרפס חי"ת רבתי לרמז על ת"ח, ונלע"ד ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא דכתיב וקוץ ודרדר תצמיח לך ואיתא במדרש שהמן נתלה על הקוץ לקיים מה שנאמר ובני בליעל כקוץ מונד כלהם והנה המן שהי' קוץ לבני ישראל ונתלה על הקוץ ועי"ז נתבטלה הגזירה ומזה נצמח הרעה בשנת ת"ח וזה וקוץ ע"י קוץ ודרדר תצמיח לך תצמיח לך מזה "דרדר" גזירת שנת ת"ח שנשמר הגזירה מדר דר מדורו של המן לדור ההוא אותיות ד'ר'ד'ר, וגם דרדר בגימטריא ת"ח וק"ל (מש"מ):
[] ויקראו ספרי המלך בחודש הראשון בשלשה עשר יום בו ויכתב ככל אשר צוה וכו' י"ל למה לא התחכם המן להמתין לשלוח האיגרות עד סמוך לי"ג באדר כדי שלא יוודע לישראל קודם י"ג אדר ולא ישתדלו לבטל גזירתם כאשר באמת עשו וי"ל שזה גופא היה ערמת המן כי ידע שמרדכי יושב בשער המלך וירא אולי ידבר מרדכי עם המלך לפייסו כי מלך הפכפך הי' ויתרצה ויתפייס המלך להשיב חמתו מהשחית לכן הודיע ושלח האגרות כדי לפרסם הדבר מיד שבני ישראל מוכתבי' למלכו' ומי שנתחייב מיתה אין לו עוד לקבל פני המלך ולראותו כי באור פני המלך חיים ולכן הודיע הדבר מיד לאחר הגזירה כדי שלא יוכל מרדכי להראות עוד אל המלך כדי להשתדל ולבקש על עמו אבל הקב"ה ברחמיו הגדולים הפר מחשבות ערומים וישב לו גמולו בראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ:
*ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו' איתא פ"ק דמגילה ט"ז ע"א לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חל"ש אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו אלא רמז רמז לו שיצא ממנו בן לבוש בחמשה לבושי מלכות שנאמר ומרדכי יצא וכו' והקשו הא על שלש מאות כסף לא תי' הש"ס כלום ועוד קשה מאי מקשה הש"ס דלמא בנימין שאני שהי' אחיו מאב ואם משא"כ שאר האחים, ונראה דכתונת פסים איתא במפרשים שהי' בגד מלכי קדם מלובשים בו בני מלכים לכך נתקנאו בו אחיו וא"כ הי' מלבוש נכרי ואפשר דלכך נענש ונתגלגל הדבר וירדו למצרים והנה הא דנתן יוסף לאחיו בגדים אעפ"י שהי' בגדי מצרים י"ל כיון שקרעו בגדיהם בשובם העירה כדמפורש בקרא וגנאי להם ובפרט לאחי המלך לילך בבגדים קרועים לכן לבשו אותם ואין מביאין ראי' משעת הדחק וכשיבואו לביתם ילבשו כראוי בבגדי ישראל אבל לבנימין שנתן "חמש" חליפות עכ"ח כוונתו שגם בביתו ילבוש אותם וע"ז שפיר קשה דבר שנצטער בו אותו צדיק ע"י בגד גוי יכשל בו וע"ז שפיר משני דרמז על מרדכי דיצא בלבוש מלכות של גוים וא"כ מיושבים קושי' ההמה דממה שנתן לו מעות ל"ק דיתקנאו בו משום דבאמת הם לא הי' אחיו מאם כמו בנימין וראוי לו יתר שאת משום דאין כולם שווין באחוה לו כבנימין אבל על הבגדים מקשה הש"ס הש"ס מטעם הנ"ל:
*ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ודרשו חכז"ל אורה זו תורה שמחה זה יו"ט וששון זה מילה ויקר זה תפילין וצריך ביאור וי"ל דידוע פלוגתת הפוסקים אי חוה"מ זמן תפילין וב"י הביא בשם הזוהר דחוה"מ לאו זמן תפילין הוא ואיתא הטעם כי השי"ת נתן לנו ב' אותות שיהי' לנו לאות שאנו עבדי ה' וחותם עבדות המלך עלינו ועפ"י שנים עדים יקום דבר לכך צריך ב' אותות אות ברית מילה שנאמר זאת אות הברית אשר ביני וכו' ואות התפילין שנאמר והי' לך לאות על ידך וכיון דשבת ובכללו יו"ט הוא עצמו אות בין הקב"ה לישראל כדכתיב ביני ובין בנ"י אות היא לעולם וחה"מ בכלל שגם בחה"מ חייב במצה וסוכה ומאן דמניח תפילין מזלזל בקדושת אות יו"ט וחוה"מ בכלל והוא מזלזל בחותם המלך הקב"ה עיי"ש בב"י ובא"ח סימן ל"א אמנם לפי"ז כיון דתפילין אות עבדות כדרך להיות על עבדים חותם רבם עליהם אין שייך בהם לשון יקר שפרושו לשון כבוד דנהי דזכות הוא לנו להיות עבדי ה' אבל הסימן עבדות אינו לכבוד אמנם איתא בספרים טעם אחר לתפילין שהוא לאות מזכרת אהבה דוגמת ב' אוהבים גדולים שחשקה לבם ונפשם זה בזה, הפירוד להם לצער ולזאת הם מציירים איש פרצוף פניו של רעהו וכדומה לזה סימני אהבה ונותנים איש לרעהו כדי שיהי' לנגד עיניו תמיד לעורר אהבתם ועד"ז אמרו חז"ל הקב"ה מניח תפילין היינו סימן אהבת ישראל והנה אות אהבה צריך כשהם נפרדים זה מזה אבל כשהם ביחד אין צורך לאות והנה יו"ט ושבת שישראל מדובקים בה' וחכמי הקבלה כינוי זה ליום הזיווג ואז אין צריך אות אבל חה"מ שכבר הותרו מלאכת דבר אבוד וצורך המועד ואין כאן דביקות כ"כ בה' שייך שפיר להניח תפילין לפי טעם זה וכ"ז כשישראל עושים רצונו של מקום אבל כשאין עושים רצונו וכש"כ כשישראל טענו בימי יחזקאל נהי' ככל הגוים וטענו שקבלו התורה באונס עכ"ח צ"ל טעם הזוהר כי הוא לסימן עבדות וחה"מ אסור בתפילין ולכך אחר נס הפורים שקיימו וקבלו עליהם התורה ברצון נאמר וליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וחה"מ בכלל וששון זה מילה והם ב' אותות ואפ"ה ויקר זה תפילין משום דיקר נינהו כטעם השני:
ואת ויזתא אחז"ל (מגילה דף ט"ז ע"ב) עשרת בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה א' דכולהו בהדא הדדי נפקי נשמתייהו וקשה הא בידי אדם א"א לצמצם שנהרגו כולם ברגע אחת ועוד מאי איכפת לן בזה, ותו אחז"ל שם דויזתא צריך למימתח' כמורדיא דלברות מ"ט כולא בחדא זקיפא אדזקיפא מאי קמ"ל בזה ונ"ל לפ"מ שאחז"ל (תענית דף ט' ע"א) ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד היינו כשמתה מרים נסתלק הבאר וחזר בזכות משה ואהרן מת אהרן נסתלק הענן וחזרו שלשתם ענן באר מן בזכות משה מת משה נסתלקו כולם והו"ל כאלו מתו ג' הרועים בירח אחד נ"ל ה"נ הי' עשרה אלו מרכבה לעשר ספירות דטומאה נהרג אפרשנדתא לא נסתלקה מרכבת טומאתו אלא שכנה אהשני וכן כולם עד שלבסוף כל עשרת ספירות הטומאה הורכבו אויזתא האחרון נהרג הוא נסתלקו כולם, הו"ל כאלו כולם בחדא נפקו נשמתייהו כמו שלשת הרועים בירח אחד הנ"ל:
על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות, ודרשו חכז"ל מדכתיב היהודים הפרזים, היושבים בערי הפרזות למה לי, ש"מ דפרוז בן יומו מקרי פרוז (מגילה כ"ו ע"א) והנה במתניתן בן עיר שהלך לכרך אע"ג דקרא מיירי מבן כרך שהלך לעיר דפרוז בן יומו קרוי פרוז אפ"ה הקדימה מתניתן בן עיר שהלך לכרך משום דאורחא טפי שילך בן עיר לכרך גדולה, כן כתב הרב"י, וקשה א"כ בקרא מ"ט אשמעינן בפרוז פרוז בן יומו שהוא בן כרך שהלך לעיר מה שאין הדרך כך, וי"ל דאיתא בירושלמי דמשו"ה תלאו במוקף מימות יהושע בן נון כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים וא"כ בשעת כתיבת המגילה הי' אותן מוקפים שבארץ ישראל חריבות ועיירות קטנות שלא הוקפו מימות יב"נ הי' מיושבות ביותר כי ישיבתם נוח יותר ע"כ נקט בקרא כפרוז בן יומו, אבל מתני' אעלמא קאי ע"כ הקדים בן עיר שהלך לכרך וכנ"ל:
והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, יל"ד בש"ס (מגילה ג' ע"ב) דריש משפחה ומשפחה למאי אתי מדינה ומדינה למאי אתי וכן עיר ועיר א"כ קשה דור ודור למאי אתי ע"כ נראה לי מהכא נפקא לן אם כל המועדים בטלים ימי הפורים לא נבטלים ולרבות דורו של משיח בב"א, אלא דקשיא לי כיון שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה רק ילפי' ק"ו מפסח כדאיתא פ"ק דמגילה (דף י"ד ע"א) א"כ דיו כפסח אם נס יציאת מצרים יתבטל לע"ל הוא הדין פורים, וצריך לומר אי לא קבעו פורים אלא לזמן עד בוא בן דוד לזה לא צריך ק"ו דנביא רשאי לחדש על זמן אם אינו קובע לדורות עולם ולא צריך ק"ו אלא לקובעו לדורות עולם והיכי דמפרך ק"ו לא אמרי' דיו ומאן דס"ל בפ' כיצד הרגל אפי' היכי דמיפרך נמי אמרי' דיו ס"ל כל ימי חייך לרבות ימות המשיח שלא יתבטל פסח לימות המשיח (נחכמים ברכות י"ב ע"ב):
לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם ודרשו חכז"ל מגילה ב' ע"א זמנים הרבה תקנו להם ומרבינן יום י"א וי"ב ומקשי' ואימא י"ג ומשני י"ג זמן קהלה לכל היא, לשון לכל י"ל דהי' ראוי שיעשו הי"ט ביום הי"ג זמן המלחמה כמו י"ט של פסח בשבעה ימים שבין מכות בכורות וקריעת י"ס ולא אח"כ ביום מנוחה, אלא נלע"ד לא רצו מרדכי ואסתר שיהי' יום אחד אשר כל ישראל אוכלים ושמחים ומתבטלים מתורה ומצות ע"כ קבעו ביום מנוחה ויומו של זה איננו יומו של זה נמצא כשאלו שמחים ומשתכרים אלו עוסקים בתורה משא"כ כשהי' קובעים ביום מלחמה ביום י"ג הי' כולם שוים ביום א' וע"כ אמר הכא דעכ"פ להקדים לקרות המגילה בלי משתה ושמחה יום י"ג יותר ראוי שהוא זמן קהלה לכל בר ישראל בין פרזים ובין מוקפים נקהלו ועמד על נפשם באותו יום:
א"נ י"ל שקבעו ביום מנוחה, עפ"י מ"ש מורי בהפלא"ה ותעש לך שם כהיום הזה והים בקעת לפניהם שכבר מילא פגימת שמו הקדוש טרם יציאתם כדי שיכול לעשות ניסים בשמו הגדול והיינו ותעש לך אז קודם הגאולה שם, כהיום הזה אחר הגאולה, ועי"ז והים בקעת לפניהם ודפח"ח, והנה בעמלק א"א למלאות השם עד אחר שנמחה שמו ע"כ א"א לעשות י"ט אלא ביום מנוחה אחר שנמחה שמו וזרעו, והיינו דתיקנו בברכה הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם ואח"כ האל המושיע:
קימו וקבלו וכו' ומשלוח מנות איש לרעהו חז"ל דרשו מכאן (שבת דף פ"ח ע"א) קימו עתה מה שקבלו כבר שקבלו התורה ברצון הנה עד אחד נאמן באיסורים פירש"י דכתיב ושחט את בן הבקר ועוד איך אדם אוכל אצל חברו, ומ"מ פסק הרמב"ם דבעיא מוחזק בכשרות ומיוחסים בישראל ויליף לי' מחנויות סורא ס"פ אין מעמידין, וא"כ בבבל כשטענו מודעא רבה ואמרו ליחזקאל נהי' ככל הגוים והשי"ת השיב ביד חזקה וחימה שפוכה אמלוך עליכם והי' כמוכרחים ואונסים אז לא יאומן ע"א על איסורים ולא הי' יכול לאכול אחד אצל חבירו והרי קמן שנחשדו על אסורים ונהנו מסעודתו של אותו רשע, אמנם עתה במה שקבלו כבר התורה ברצון ושמחה שוב הותרו לאכול כל אחד אצל חבירו ע"כ ומשלוח מנות איש אל רעהו:
קימו מה שקבלו כבר ע"ד הפשוט י"ל קושי' תוס' עפימ"ש חו"ה אין התוספת מתקבל מהקב"ה עד שיקיים החובה ואז יכול אדם להוסיף מדעתו, והשתא אי ס"ד לא קבלוהו התורה מרצונם איך קימו למעלה מה שקיבלו עליהם תוספת פורים ומגילה, אעכ"א קבלו מרצונם תורת ה' ושוב קימו למעלה תוספתם לקיים ימי הפורים האלה בזמניהם:
והנה הא דאסתר ברוה"ק נאמרה ילפי רבה ור"י מפסוק וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם, ולכאורה יש לפקפק שאין זה נבואה ורוה"ק שיהי' כן אלא הם גזרו כן שלא יסוף מזרעם ומאן לימא לן שיתקיימו דבריהם, אלא לכאורה קשה מ"ט הוסיפו על דרשת רבם שמואל דיליף מקיימו וקבלו אעכ"ח דאיצטרך קרא לומר קיימו מה שקבלו כבר כקושי' תוס' ואתו רבה ור"י והוסיפו על דברי שמואל ומוכח ממנ"פ דלכאורה אי סק"ד דקרא אתי' שגזרו כך שלא יסוף מזרעם קשה הא אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה שינהג לדורות עולם כי אם לפי שעה כמבואר ס"פ הנחנקים ואיך תקנו הם שלא יסוף מצוותם מזרעם לעולם (וצל"ע הא דאין הנביא רשאי לחדש דבר לדורות היינו מפי הנבואה שהקב"ה אמר כך אבל לשעה כגון אליהו בהר הכרמל וכאלישע שציוה להשחית את העץ במצור המלחמה כדכתיב כל עץ טוב תכריתו רשאי מצווים לקיים מצוותו אפילו בקום ועשה כמבואר באר היטב ברמב"ם, אבל מרדכי ואשכה"ג שתקנו רק מתקנתם תקנת חכמים פשיטא שיכולין לתקן כמו כל מילי דרבנן חוץ אם נאמר שגם לרבנן אין כח לחדש דבר לעולם חוץ מה שהוא סייג וגדר לדברי תורה אפילו בחשש רחוק ונר חנוכה גם כן מצד ק"ו ויעוין בר"ן מגילה בהא דמ"ח נביאים עמדו לישראל ולא פחתו ולא הותירו חוץ ממ"מ מאי דרוש וכו'), וצ"ל כדאמרי' פ"ק דמגלה דדרשו ק"ו מפסח מה מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כ"ש אלא לכאורה יש להשיב בשלומא אילו לא יצאו אבותינו ממצרים הרי אנחנו בעצמינו היינו עדיין עבדים ע"כ צריכין אנחנו להודות, אבל בגזירת המן אי ח"ו הי' מתקיימת גזירתו, להשמיד ר"ל מה הי' לנו הפסד בגופינו בכליון אבותינו ואנחנו לא היינו מרגישים דבר אלו לא באנו לעולם ואין כאן ק"ו וצריך לומר דחלילה היה הפסד הדת והתורה בכליון האומה הקדושה שקבלו' ברצון ושפיר הוה ק"ו ותינח אי מקבלין התורה ברצון אך אי כל הקבלה באונס ליתא ק"ו הנ"ל וא"כ מוכח דקבלוהו ברצון ואייתר קיימו וקבלו לומר קיימו למעלה מה שקיבלו למטה ומוכח ממנ"פ:
וימי הפורים האלה לא יעברו, במסרה שנים, למען ירבו ימיכם וימי בניכם, וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים י"ל הנה איתא במדרש משלי פרשה ט' בפסוק טבחה טבחה שכל המועדים בטלים וימי הפורים לא נבטלים שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו רבי אומר אף יוהכ"פ שנאמר והיתה זאת לכם לחקת עולם, והובא גם בתשובת הרשב"א סימן צ"ג ותמה שם מי הוא זה שיאמר שיבטל מן התורה אפי' אות אחת אפי' קוצו של יו"ד והרשב"א מתרץ שהוא הבטחה שאפי' יגרום החטא שיתבטל מועד ושבת כדכתיב שכח ה' בציון מועד ושבת מ"מ מובטחים שפורים לא יתבטל ונלע"ד הנה איתא בת"א בפ' האזינו על פסוק עם נבל ולא חכם עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו והוא תמוה וי"ל ידוע דקיים אאע"ה כל התורה אפי' ע"ת (מתניתין סוף מסכת קידושין) ואיתא שם בתשובת הרשב"א סימן צ"ד דמחכמתו הגדולה הבין והשכיל כל התרי"ג מצות כי יש להם סוד נעלם נוסף על טעמיהם המפורשים בתורה ויעוין שם ובזה נ"ל לפרש כוונת התרגום, דהנה אי הי' ישראל ג"כ חכמים כמו א"א ע"ה לא הי' צריכין קבלת התורה כי הי' יודעים ומבינים אותה מחכמתם כאאע"ה וזה כוונת הת"א עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו יען שלא חכמו והתבוננו אותה מעצמם לכן הוצרכו לקבלתה והנה אמרו חכז"ל (נדה דף ס"א ע"ב) אמר רבי יוחנן מצות בטילות לע"ל ונ"ל לפרש דהנה ידוע כאשר ירעב ויצמא האדם אין צריך מי שיצוה אותו שיאכל וישתה כי טבעו מעורר אותם לכך וכן בימות החורף להחם ובימי הקיץ להקר וכדומה כל צרכי בני אדם אשר המה בטבעם הטבע מעורר אותם ואין צריכים לצוות אותם על ככה אבל מי שהוא חולה ואינו מרגיש מחמת חולשתו לא קור וחום ולא רעב וצמא אז צריכין לעורר אותו על ככה כדי להחיו' את נפשו ולשמרו שלא יוסיף עליו רעת החולה וימות כן הוא בחולאת הנפש אשר תרי"ג מצות המה לרמ"ח איבריה ושס"ה גידיה הרוחניים מי שהוא קדוש וטהור מרגיש בנפשו הצטרכות להתעטף בציצית ולהניח תפילין ובסוכות לישב בסוכה להתענות ביוהכ"פ כדי להתם חטא ולכלות פשע ולאכול מצה בליל פסח וכדומה אבל אנחנו חולי הנפש אין אנו מרגישים ההכרח לזה לכן הוא ית"ש נתן לנו התורה וציוונו על ככה אבל לע"ל כאשר ימלא הארץ דיעה את השם ובעולם התיקון ויתעלה גופם החומרי' ויזדכך עד שיהיו כולו רוחניו' כמו אליהו הנביא אשר באמת לא מת כי נתעלה גופו ברוחניות אז יהי' כמו קודם החטא רק קדושה וטהרה בתכלית השלימות אז ירגישו הכל ההכרח הגדול לתרי"ג מצות ואז יהי' המצוה בטילה פי' הציווי יהא בטל כי לא יקיימו אותם בתורת ציווי רק מעצמם יעשו מצות ה' וזה נכון בתרי"ג מצות ובפרטיהם ובענפים הן דאורייתא הן דרבנן אבל במצוה שהוא מחודשת מדברי סופרים ולא גדר ולא סייג (יעוין בר"ן מגילה על הא דלא פחתו ולא הותירו על התורה חוץ ממקרא מגילה שהיא מחודשת כולה מדברי סופרים ולא לגדר וסייג ולמשמרת) ע"ז י"ל לא יהי' טבעת הנפש לקיים אותה מעצמה כמו שבארנו ולכן ישאר מצוה פי' בתורת ציווי כמו שהי' קודם ובזי"ל שהוסיף רבי אף יום הכפורים כיון שימלא כל הארץ דיעה את ה' ולא יהי' לא זכות ולא חובה והגופות הקדושות מעצמם יעשו ויקיימו מצות השי"ת ואין כאן חטא וממילא אין כאן יוהכ"פ לכפר רק יקיימו יוהכ"פ כמצווה עליהם כחק בלי טעם וזה שהוסיף רבי אף יוהכ"פ שנאמר והיתה זאת לכם "לחקת" עולם שלא יהי' עוד לכפר על עוונות בנ"י כמובן וזה רמז במסרה למען ירבו ימיכם וימי בניכם דדרשו חכז"ל על אחר התחייה דמכאן רמז לתחיית המתים מה"ת (סנהדרין צ' ע"ב) וגם אז אשר מצות יהי' בטילות בכל זאת וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודי' כדאי' במדרש וק"ל (מש"מ):
לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם, הנה רבים מתעוררים בפירוש הכתוב הזה מה שייכות שקיימו דברי הפורים כאשר קימו דברי הצומות וזעקתם ונלע"ד ידוע דנוח לאדם לייחד כוונתו רק לשם שמים בדברים המסגפים ומענים כגון ענוי נפש ביוהכ"פ יותר מהדברים אשר גם הגוף יהנה בהם כגון מצות עונג שבת ושמחת יו"ט וגם ידוע אם אחר שמח בטובת חבירו שמחתו הוא יותר אמתיי מחבירו עצמו אשר הגיע הטובה אליו כי לחבירו מטוב הזה לא הגיע לו שום הנאה ממנו רק משמח בשמחת זולתו, וידוע דימי הפורים קבעו חכז"ל למשתה ושמחה וקשה בזה לייחד כוונתו רק לשם שמים ובפרט שהיא על הצלתינו ופדות נפשינו ממיתה לחיים אשר יתעורר מעצמו שמחה גדולה מאוד מזה והנה אסתר המלכה לא היתה בכלל הגזירה כי היא המלכה אשר היתה חביבה לאחשורש כבבת עינו ומרדכי דודה היושב בשער המלך בל"ס ג"כ הי' ניצול על ידיה ובכל זאת גם הם ששו ושמחו מאוד בהצלת ישראל בשמחה אמתיית לשם שמים הגם שלא הי' בכלל הגזירה, וידוע דברי הצומות וזעקתם הי' ג"כ לתכלית אמתיי בלי שום פנייה אחרת וזה יש לפרש שחכז"ל שבאותו הדור תקנו לקיים עליהם שיקיימו בני ישראל שמחת ימי הפורים האלו רק לשם שמים בלי כוונה אחרת כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה שלא הי' באותו גזירה ואעפ"כ קיימו עליהם ימי הפורים לשמוח בהצלת ישראל רק מאהבת השי"ת וישראל עמו וכאשר קיימו עליהם דברי הצומות וזעקתם לתכלית האמתי וגם לא לשום שאר הנאה רק לשם שמים, ובפרט לפירש הראב"ד דקאי על ד' צומות המוזכרי' בזכריה וביותר מרדכי ואסתר שהתענו וציערו עצמם בצער ישראל כן ישמחו בשמחה של מצוה להודות ולהלל מרוב שמחה וחדוה ורב כל טוב לבית ישראל וק"ל (מש"מ):
לקיים דברי האגרת הזאת השנית וישלח ספרים וכו' דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפורים האלו וכו' וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם, ואחז"ל בתחלה קבעו בשושן ולבסוף בכל העולם וקשה מ"ט לא קבלו מיד בכל העולם ועוד דמסדר המקראות משמע שגם מקודם לכן עשו פורים בכל העולם, ויל"ד מאי לשון דברי שלום ואמת גם יל"ד כאשר קיבלו עליהם דברי צומות וזעקתם מה לו לתלות שקיימו פורים כמו שקיימו ד' צומות, ובתחלה אבאר מ"ש בקבלת ד' צומות והאמת והשלום אהבו עיי' בזכרי' סימן ט' פסוק י"ט והענין כי מתחילה קבלו התורה באונס ולא הוה שלום בינם לאביהם שבשמי' כי באונס עבדו ה' וגם לא אמת כי כמים אכזב שהרי כל שעה יכלו לטעון מודעא כאשר טענו בימי יחזקאל עד שהעמיד הקב"ה מלך קשה כהמן הרע הזה והחזירום למוטב וקבלו ברצון ואהבה רבה ואז נעשה אמת ושלום והיינו והאמת והשלום אהבו לקבל ברצון, והנה הי' קשה בעיני אנשי כנה"ג לחדש מצוה ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה עד שלמדו ק"ו מפסח משיעבוד לגאולה אומרים שירה ממות לחיים לא כש"כ (מגילה דף י"ד ע"א) והנה תינח בשושן שהיו חייבים מיתה על שנהנו מסעודתו (כדאיתא במסכתת מגילה א"ל מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע א"כ שבשושן יהרגו ובכל העולם אל יהרגו יעוין שם) והקב"ה הצילם הוה ק"ו טוב אבל בכל העולם שלא נתחייבו אלא לפנים וכן נעשו עמהם ואין נס בהצלתם אין כאן ק"ו ומנ"ל לחדש מועד ומיהו אותו הדור עשו יו"ט דלפי שעה יכול נביא לחדש אבל לא לדורות אך שפיר אתי' הק"ו השתא על קבלת התורה באונס אומרים (דהא בשושן נתחייבו מיתה מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע ועברו על התורה שקבלו אותה באונס ומיניה ילפי' ק"ו ממיתה לחיים לא כש"כ) על קבלת שלום ואמת לא כש"כ אלא שלזה צריך זמן רב ועיון טוב עד שנדע שקבלו כל ישראל התורה מאהבה ורצון ואיכא שלום ואמת, ע"כ בתחילה קבלוהו בשושן לקיים עליהם לעולם דהוה ק"ו דאמרי' אם משיעבוד לגאולה אומרי' שירה ממות לחיים לא כש"כ, וכל העולם נמי עשו פורים אבל לא קבלו לדורות דאין נביא רשאי לחדש כי אם לשעה ולא לדורות עד שנתברר להם שקבלו התורה בשלום ואמת וש"ש הק"ו גם לכל העולם ע"כ כתב מרדכי איגרת שנית דברי שלום ואמת לקיים ימי הפורים לזרעם ולדורו' עולם כאשר קבלו הצומות וזעקתם דהיינו שאמ' הנביא להם והאמת והשלום אהבו, (שהשלום ואמת הוא תכלית הארבעה צומות כי עיקר התענית לפשפש במעשיו ולעורר הלבבות לתשובה כבמס' תענית ד' ט"ז ע"א וכדאית' ברמב"ם הל"ת פ"ה הלכה א':
ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר קשה להבין פירושו וברש"י איתא מאמר אסתר שבקשה מחכמי הדור ז"ל לקבעם ולכתוב בספר זה עם שאר הכתובים וזה ונכתב בספר עכ"ל הנה לעיל מיניה כתיב וקבל היהודים את אשר החלו לעשות וכו' יש לדקדק מה משמיענו את אשר החלו לעשות מאי נפקא מני' אם כבר החלו אותו לעשות או לא, ונ"ל הנה ידוע כי כמה דברים מאורעות גדולות אשר נעשו בימים הקדמונים שעברו וחלפו ואין עוד זכר למו ויש לחשוש אולי ברוב הימים אחר כמה מאות ואלף שנים יתנוצץ עוד רשע נצר זדון ומלך שונא היהודים כאחשורש וירצו חלילה להשמיד ולהרג ולאבד ולא בכל יום ויום מתרחיש ניסא ובפרט נס גדול כזה לכן טוב הי' שקבעו חכז"ל ברוח קדשם אשר הופיעה עליהם ממרום לקבוע ימי הפורים האלו לדורות עולם ויהי' נזכרים ונעשים בקריאת המגילה ושמחה ומשתה כדי שלא יושכח הדבר ויהי' לאות למשמרת לזכרון לבני בליעל לבל יעלה על רוחם לעשות כזאת כי כבר הי' אחד מימים ההם אשר חשב לעשות כן וגם הפיל פור והפור הי' מראה לו כי מחשבתו טובה הוא וכאלו מן השמים יסייעוהו כי נפל הפור על ז' אדר שמת בו משה רבן של ישראל והי' שמח באמת בזה שמחה גדולה כדאיתא (מגילה דף י"ג ע"ב) וראה על ככה לבוא אל המלך להסכים עמו להשמיד את כל היהודים וליתן בעדם עשרת אלפים ככר כסף וגם המלך בשנאתו הסכים עמו לא בשביל רצי כסף כי אמר הכסף נתון לך, אבל ראו מה הגיע אליהם כי נהרגו ותלו אותו הצורר ואת בניו על העץ, אבל באמת יש לחוש להיפך אולי עי"ז יחרה להאומות אשר הי' בימי הנס על ששמחים היהודי' במפלת שונאיהם ומחמת קנאתם הגדולה ביהודים כי עלו מעלה מעלה ראש והשפילו אותם והרגו קרוביהם שונאיהם מנדיהם יחרה אפם להתגרות עוד הפעם ואולי חלילה לא יתרחיש ניס גדול כזה והי' מן הראוי להחריש לגמרי כי יש לחוש יותר להפסד קרובה משכר רחוק בימים הבאים וכאשר באמת השיבו אז חכמים אל אסתר על בקשתה שנאה אתה מעוררת עלינו לבין האומות אבל יען כי כבר ששו ושמחו ועשה אותו יום משתה מיד בהריגת שונאיהם בשעה שהי' השנאה גדולה ואהבת הנצחון בתכלית השלימות וראו האומות כי שמחים מאוד במפלתם ונתעורר קנאה זו בין האומות ואעפ"כ לא הגיע להם דבר רע מזה אזי טוב יותר לעשות ימי פורים בכל דור ודור למען ישמעו ויראו ולא יזידון לעשות עוד עד עולם כזה ובזה יש ליישב סדר הפסוקים וקבל היהודים (פי' ימי הפורים) את אשר החלו לעשות (יען כי כבר התחילו לעשות בזמן הנס וראו שלא בא דבר רע עי"ז מה ששמחו במפלת שונאיהם) ואת אשר כתב מרדכי אליהם פי' ועל אשר מרדכי כתב אליהם לעשות כך מטעם כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להמם ולאבדם (פי' שגם הוא הגורל סייע לו למחשבתו הרעה להמם ולאבדם יעוין ביוסף לקח שם) ובבאה לפני המלך אמר עם הספר וכו' כדפירשו חכז"ל אמרה אסתר יאמר בפה מה שכתוב בספר דהיינו שיקראו המגילה ישוב מחשבתו וכו' פי' ששב מחשבתו הזה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ויהי' זה לדורות לאות עולם לא יכרת למען לא יזידון עוד וכו' על כן על שם הפור וכו' ומה ראה על ככה יען שהפור סייע להם עי"ז נתחזק לבצע מעשיהו הרע אבל מה הגיע אליהם וכדי שיהי' זה לדורות לאות עולם קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וכו' להיות עושים וכו' בכל שנה ושנה והימים האלה נזכרים ונעשים וכו' בכל דור ודור וכו' וימי הפורים לא יעברו וזכרם לא יסוף מזרעם (וי"ל דקאי על שונאינו יען שזכר שנאתם לא יסוף גם מזרעם לכן לעומת זה תקנו ימי הפורים האלה) והנה ע"י שאנו עושים פורים בכל שנה ושנה ממילא נס פורים באמת נס גדול לעולם לדורי דורות אשר על ידי זה ייראו ויחתו השונאים לעולם להרים עוד ידם ביהודים (כדאית' במדרש שירא להענישם במים כי אמר כבר נעשה להם נס במים בקריעת י"ס ובאש כבר ניצולו חנני' מישאל ועזריה וכן כולם) וזה ומאמר אסתר (אשר בקשה מחכמים קבעוני לדורות (שם ז' ל"א) ויאמר בפה מה שכתוב במגילה היינו קריאת מגילה) קיים דברי הפורים האלה עשה חיזוק וקיום להם לנס שנעשה ע"י המן שיהי' נס עולם, וק"ל (מש"מ):
וישם המלך אחשורש מס על הארץ ואיי הים ואחכז"ל האי אחשרש חסר שהכל נעשים רשים בימיו על שהטיל מס, וקשה להבין שע"י מס המלך נעשו רשים, ועוד מאי קמ"ל לצורך הנס, והנה י"מ איי הים רוצה לומר ששם מס על הארץ היינו הקרקעות ועל איי הים היינו סוחרים באיי הים השטים באניות בסחורתם, והנה במלשינות המן ולמלך אין שוה להניחם ודמפקי לכולי' תשא בשה"י פה"י נראה מזה דלפנים לא הי' מס למלך מממונם אלא מגופם לעבודת המלך כך נפשות אדם ובהמה ליום (דלכן אמרו שבת היום פסח היום ואסורים במלאכה לעבוד למלך להיות לו למס כדאיתא במדרש אבל אם הי' צריכים לשלם מממונם מאי נפקא ליה כל אחד יתן לפי עשרו וממונו) והרוצה לפדות עצמו בממון יפדה אבל המס לא הוטל אלא על הנפשות וכן משמע ברמב"ן ממה שפי' גבי שרי מסים לפרעה ומייתי ראיי' ממס דשלמה שמנים אלף חוצב בהר, ובפר' המלך כתיב שבנותיהם יקח לרקחות וטבחות, וע"כ אמר שאינם שוים כלום למלך דמפקי לשתא בשה"י ופה"י, וטעם שהוטל מס מקרקפתא דגברא כמ"ש במרדכי פ"ק דבבא בתרא שאין להטיל מס על הקרקעות שאין עשירות הקרקע עשירות רק על בעלי כיסים יותן חיוב המס' דהפוכי בעסקא טב עיי"ש, והנה ידוע דבעלי כיסים כשמבקשים מהם מסים טוענין אנו אין לנו, ומתרוששים ע"כ עצה טובה להטיל על הנפשות והרוצה לפדות עצמו בממונו יתן, והנה אע"ג דנתבטלה גזירת המן ונזדייפו איגרותיו מ"מ המלשינות שהלשין נכנס באזני המלך דמפקו לכולא שתא בשה"י ופה"י ע"כ הטיל מס על הארץ היינו קרקעות ועל איי הים היינו סוחרים ובעלי כיסים, ונעשו כולם רשים בימיו דבעלי קרקעות רשים הם באמת כדעת המרדכי הנ"ל והסוחרים עשו עצמם כמו רשים נמצא נעשו הכל כרשים בימיו:
וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס, נראה דרצו שלא יאמרו הדורות הבאים אחשורוש מלך גדול הי' שכיבש קכ"ז מדינות ועושר מופלג הי"ל כדכתיב בהראותו וכו' ואסתר יפיפיה הי' והמלך איש תם וישר והטיב כל כך ליהודים או כדומה, ובאמת הכל ניסים ונפלאות וסיבה מאת הי"ת וכבר אמרתי במקום אחר במ"ש רש"י לא הי' צריך להתחיל התורה מבראשית אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שלא יאמרו אומות העולם לסטים אתם דבאמת לכאורה נראה כל ענין מלחמות וכיבוש ארצות הוא לסטיות גנוב ורצוח, והלא הותר מן התורה ומעולם נהגו כך ואין מכלים דבר, אבל הענין כי המלחמות לה' המה, הוא מקים מלכי' ומהעדי מלכין, ואין התעוררת מלחמה למטה אלא א"כ שרים של מעלה נלחמים עפ"י ב"ד של מעלה וכ"ז למאמין בהשגחת הבורא ובמעשי בראשית והאומרים העולם קדמון לית דין ולית דיין א"כ הכל לסטיות ומפני כבודן של ישראל שלא יאמרו גם הם בכלל לסטים ע"כ כח מעשיו הגיד לעמו וה"ה לכל הלוחמים וכובשים במלחמה לומר כי מעשי אלקים הוא ולא מעשי בשר ודם, וכש"כ כל מעשי נורא ממגלת אסתר כי הכל בהשגחה נפלאה מאת ה' משמים, ואמנם מרדכי ואסתר לא הי' רשאים לכתוב כן בפרהסי' מפני אימת מלכות ע"כ כתבו ברמז כל מעשה תקפו וגבורתו של אחשורוש וחסדו איך הגדיל את מרדכי תמצא כתוב בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס אבל כאן לא כתוב תוקפו וגבורתו כי אנחנו לא נתלה המעשים הללו בו בתוקפו וגבורתו כי אם הכל בהשגחה מאת הקב"ה ית"ש ויתעלה זכרו:
כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש ואפ"ה גדול ליהודים אחר שכבר עלה ונתעלה והושם כסאו בגבהי מרומי מלכות, מ"מ אחר שנתיים כשנבנה בהמ"ק י"י דריוש בן אסתר הניח הכל ועלה לא"י ונעשה ממונה על הקינים כדתנן במס' שקלים פתחי' על הקינים פתחי' זה מרדכי טוב הי' לו להיות גדול ליהודים ממונה על הקינים ולא להיות משנה למלך פרס, ורצוי לרוב אחיו דתמן תנינן אין עושין שררה על הציבור פחות משנים חוץ מפתחי' על הקינים ואחי' על חולי מעיים שאותם קבלוהו ציבור עליהם עיי"ש, ולכאורה קשה טובא שהרי בפרק קמא דבבא בתרא אמרי' דלא מטעם נאמנות הוא דאפי' ב' אחים כשרים אלא גזה"כ הוא דכתיב והם יקחו את הזהב וא"כ מה מועיל שקבלו רוב הציבור עליהם, ולזה נתכוון התויו"ט במסכתת שקלים עיי"ש:
ונלפע"ד ליישב דווקא מי שנתמנה על הציבור ע"י ב"ד או מלך או שבעה טובי העיר בלא רצון כל הציבור אעפ"י דדינא הכי שאין צריך רצון כל הציבור מ"מ זהו בכלל עושה שררה על הציבור וצריך שנים, אבל אם הציבור ממילא נותנים עיניהם ואומרים אתה תמלוך ותתנשא ובך אנו רוצים וחפיצים זה אינו עושה שררה על הציבור אלא מקבל עבודתם על שכמו לזה סגי באחד וכן הי' מרדכי שקבלו רוב ציבור אותו עליהם, והיינו דכתיב גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו שקבלו רוב הציבור עליהם לכן הי' לבדו הממונה:
מרדכי היהודי גמטרי' שד"י, המן ג' מילואים יש שניהם לרע לו ואחד בטוב לבני בניו שנתגיירו ולמדו תורה (ברבים) (כדאיתא במס' גיטין דף נ"ו ע"ב) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, אחד מילוי יו"ד (כי יש לאות ה' שלשה מילואים דהיינו אם נכתב אות ה' באר היטב במלואה כגון הי כזה או הה כזה או הא כזה) "הי" מ"ם נו"ן גמטרי' אָר ארור המן, ב' מילוי ה"ה, כזה ה"ה מ"ם נו"ן גמטרי' קו"ץ הוא העץ שנתלה עליו כדאיתא בתרגום ומד"ר בפסוק קוץ ודרדר, מלחמה לה' בעמלק מדרדר (פסוק סוף בשלח מלחמה לה' בעמלק מדר דר) השלישי בטוב במילוי אלף כזה ה"א מ"ם נו"ן גמטרי' "קצ"ב" כמו, בכל מכל כל, שם נתהפך הארור לברוך דבניו המתיהדים ולמדו תורה (ברבים) וזכר לדבר טוב שבטבחים היינו קצב משותפו של עמלק:
דורש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו י"ל כפל הלשון כי עמו הם רבנן כמו שאחז"ל (מגילה י"ב ע"ב) עם מרדכי ומנו רבנן וטוב זה תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם ובנ"י כולם נקראים זרעו כי הוא הצילם ממות לחיים והוה כמו שהולידם עתה ובפרט כי פרקו עול בימי יחזקאל וטענו מודעא רבה לאורייתא ועתה קבלו תורה ברצון וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ועל זה נאמר במזמור כ"ה תהלים המיוחס לאסתר לעם נולד כי עשה וזה דורש טוב, זה תורה, לעמו היינו רבנן ודבר שלום לכל זרעו לכל ישראל הגם שלא הי' במדריגתו וק"ל:
אם כל המועדים בטלים ימי הפורים לא נבטלים פי' מנות הלוי לשון בטול ברוב כי כל הניסים אפשר שיעשו ניסים גדולים מהם שיבטלו אלו ברוב, אבל נס פורים אין כמוהו ונרא' שמרומז זה מדכתי' מזמו' שירו לה' שיר חדש ונאמר שם ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו ואחז"ל אימת ראו כל אפסי ארץ את ישועת ה' בימי המן (עיין פ"ק דמגלה דף י"א ע"א) וקשה א"כ למה נאמר שיר חדש ולא שירה חדשה מטעם שכ' תוס' פע"פ קי"ו ע"ב ד"ה ונאמר (דגאולת מצרים נמשלה כנקבה שיש אחריה עוד צער ותוגה לכן הנוסחא האמיתית ונאמר לפניו שירה חדשה משא"כ בגאולה דלע"ל שאין אחריה צער והיא גאולה שלימה נאמר בלשון זכר שירו לה' שיר חדש יעוי"ש) וכו' אעכ"ח צ"ל במצרים נאמר שירה חדשה שיש אחריה צער כיוצא בה או יותר ממנה משא"כ נס פורים נאמר בו שיר חדש שאין אחריו צער כיוצא בו ולא יתבטל בנס גדול ממנו:
והנה מזמור שירו לה' שיר חדש דקאי על לע"ל מסיים ישפוט תבל בצדק ועמים באמונתו ובאותו מזמור דקאי אפורים מסיים ישפוט תבל בצדק ולאומים במשרים דבפרק (במה מדליקין דף ל"ג ע"ב) איתא אמר ר"י כמה נאה מעשיהם של אומה זו ורשב"י אמר שתקנו לצורך עצמן שווקים להושיב בהן זונות ובמס' ע"ז ב' ע"ב איתא לע"ל ישיבו להשי"ת או"ה כלום תקינו שווקים ומרחצאות רק כדי שיעסקו ישראל בתורה והקב"ה ישיב להם תקנתם לצורך עצמיכם עיי"ש וצ"ל ר' יהודה ששיבחם בזה כשיתבעו שכר על זה ישיב הבוחן לבבות ית"ש תקנתם לצורך עצמכם, מ"מ אנו אין לנו אלא לפי ראות עין נאה מעשיהם של אומה ומ"מ פליג רשב"י משום לא תחנם לא תתן להם חן (כדאית' בע"ז דף כ' ע"א שאסור לומר כמה נאה גוי זה ואסור לשבחו במעשיו וכן הוא ביו"דע סקל"א סעי' י"ד) והנה דעת תלמידים של רשב"י שנתחייבו כליה על שנהנו מסעודתו של אותו הרשע וקשה עלייהו הלא רק אותן שבשושן חטאו בכל העולם כולו מאי חטאו וכדהשיב להם באמת רשב"י ולהנ"ל י"ל כי בכל העולם נהנו ושמחו בלב וספרו מה נאה מעשיו של מלך זה כמה רב עשרו וכבודו והטיב להזמין ח"י אלף יהודים ואין אונס והי' משתעשע עמהם, ובזה חטאו כל העולם אבל מ"מ לא הי' החטא ראוי שיכלו ויאבדו עי"ז כמ"ש לעיל, אבל הקב"ה הבוחן לבות שכוונתו של אחשורוש הי' לזנות ופריצות כשדיות נאות (מגילה י"ב ע"ב) ולשמוח בשמחת חורבן בהמ"ק (שם דף י"א ע"ב) שלבש בגדי כהונה גדולה, אבל אנו אין לנו אלא הנגלות, וטוב וישר עשה עם בני אדם ושפיר נהנו בסיפורים הנ"ל ואשר ע"כ בשיר חדש דקאי על עתיד כתיב ידין עמים באמונתו כי לא לאמונה גברו בארץ כ"א להושיב זונות, אבל שיר חדש דקאי אפורים כתיב ולאומים במשרים כי אלו הי' דן אותם באמונתם נתחייבו ישראל שנהנו מסעודתו וסיפורי מעשיו, אבל הקב"ה דן אותם הלאומים במשרים שהלכו במישור בין אדם לחברו כר' יהודה מה נאה אומה זו והיינו משרים:
הושיענו ה' אלקינו וקבצינו מן הגוים להודות לשם קדשיך וגו' כל גוים אשר עשית יבואו וישתחוו לפניך ה' י"ל כי אמרו חכז"ל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו אימת ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקי' בימי מרדכי פירש"י כי הי' ישראל מפוזרים בקכ"ז מדינות ונתפרסם הנס בכל העולם וראו כל אפסי ארץ נמצא אם יקובצו כל ישראל למקום אחד לא יתפרסמו טובותיו ית"ש עמנו אלא משום הא לא אריא הקב"ה יכול להסיב סבה שהאומו' מהארבע כנפות אלינו יבואו שיפורס' ניסי ה' והיינו הושיענו ה' אלקינו מן הגוים להודות לשם קדשיך ואם תאמר אם כן לא יתפרסם הנס בכל הגוים, לזה אמר כל גוים אשר עשית יבואו הם למקומינו וישתחוו לפניך ולמה נהי' אנחנו מפוזרים וקבצינו מן הגוים להודות: