Chatam Sofer on Torah, Shemot

ואלה שמות בני ישראל וכו', יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, דקדק לומר הבאים מצרימה וכן כתיב בפ' ויגש, (סימן מ"ה פסוק ח') כי טרם בואם למצרים כשהיו בא"י נחשבו ליותר משבעים נפש ע"ד חד מינייהו כתרי מינן וכד אזיל מהכא להתם כתרי מינייהו והיו יותר אך כשבאו לח"ל חזרו להיות כל איש כאיש א' ולא הי' אלא שבעים, ועתה צא וחשוב כמה היה חשבונם עולם קס"א כמילוי שם אהיה כזה (אל"ף הי' יו"ד הי') הא כיצד שלשה היו יחידים ב' בני יוסף שלא ראו א"י ויוכבד במעי אמה דלא כתיב אלא ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, תלאה הכתוב בלידה נחשב כאיש ואיש ולא בהריון ע"כ ג' אלו יחידים הם וי"ב בני יעקב היינו י"א זכרים ודינה שעלו מח"ל לא"י ונחשב כל אחד ארבעה הרי ד' פעמים י"ב עולה מ"ח עם ג' הנ"ל הרי נ"א, נשארו נ"ה שנולדו בא"י ולא נחשב כל אחד אלא לשנים ובנימין עמהם הרי ב' פעמים נ"ה עולה ק"י עם נ"א הרי קס"א כמילוי א'ה'י'ה' וכשירדו למצרים ירוד ירדנו נחסר מהם מספר צ"א שהוא גמטרי' הוי' אדני ונשאר ע' ע"כ אמר הקב"ה כל זמן שאיני מקיים הבטחתי לגאלם חסר מהם צירוף הוי' אדני ושמי ד' (בכתיבתו וקריאתו) לא נודעתי להם:

*ואלה שמות בני ישראל, י"ל כמו שבכלל השמות שקרא אדם הראשון, תכונת כל דבר ודבר בשמו אשר קרא לו אדם כך בכלל שמות בנ"י נכלל כל קדושת ישראל של דורות הבאים וכשיצאו ממצרים הכל יצא עמהם כמו שנאמר יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים וזה שתנן במתני' (פסחים דף קט"ז ע"ב) לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם שנאמר ואותנו הוציא משם וזה כוונת הזוהר עיי"ש ותבין:

[] ואלה שמות ב"י הבאים וכו' רמז בזה הבאים עכשיו למצרים (במדרש רבא פ' א' וכי היום באים והלא ימים היו להם שבאו למצרים וכו') כי את יעקב איש וביתו באו ביתם של ארץ ישראל היינו שהי' להם בי"המד ללמוד תורה וכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, כדאיתא בגמרא (מנחות דף ק"י ע"א) א"ר שמואל בר רבי נחמני א"ר יונתן אלו ת"ח העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהם כאלו מקטירי' ומגישים לשמי, אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה וביהמ"ד יש לו קדושת א"י (עיין במהרש"א ח"א על מאמר ר' יוחנן בברכות ד' ח' ע"א) משא"כ עתה ותמלא הארץ אותם איתא במדרש שבכל מקום של שחוק נמצאים ישראלים ועי"ז אירע כך שקם מלך חדש וכו':

[] ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, בתרגום אונקלוס דלא מקיים גזרת יוסף, יש לפרשו על פי מה שכתב פ' מקץ שאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, וברש"י שם שאמר להם שימולו את עצמם וי"ל טעם גזירתו כי המצרים שטופי זמה ויפרו וירבו מאד ולא יהא די סיפוקם בשני הרעב האלו וצוה למולם כי המילה מחליש כח התאוה אבל עיקר טעמו של יוסף הצדיק הי' שיורגלו כל העם להמול וממילא לא יבוטל גם מבני ישראל בר"מ באשר הוא נימוס כל המדינה משא"כ אלו הי' רק גבי ישראל לבדם יש לחוש כי ברוב הימים בגורם בארץ לא להם יבטלו מצות מילה (כדאיתא במדרש רבה פרשה א' ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצרים) אבל יען כי ראה פרעה כי בני ישראל הנמולי' בכל זאת פרו וישרצו וירבו ולא הועיל המילה שלא להרבות עם לכן בטל המילה ממצרים שלא יוכחש כחם בחנם וזה ובנ"י פרו וגו' ויעצמו במאוד מאד ויקם מלך חדש שנתחדשו גזרותיו אשר לא ידע את יוסף דלא מקיים גזרת יוסף וק"ל:

[] ויקוצו מפני בני ישראל, י"ל שזה שהיו בני ישראל לקוץ בעיני מצרים עשה הקב"ה כדי שלא יתאוו המצרים לענות את נשי בני ישראל רק שלומית בת דברי היתה מקשטת עצמה בדברים משא"כ שארי הנשים היו כשרות ועי"ז לא שלטו בגופן ולא כמו שחשבו אומות העולם (כדאית' ברש"י פ' פנחס סי' כ"ו פסוק ה') ורק אח"כ כשנתן הקב"ה חן בעיני מצרים כתיב והאיש משה גדול מאוד ואז היו יראים מחמת מוראו הגדול להרע כזאת:

ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ואחכז"ל שתבען לדבר עבירה, (במד' רבה פרשה א' להן לא נאמר אלא אליהן מלמד שתבע אותן להזדווג) ונ"ל דהרי אמרו חכז"ל שאו"ה אמרו בגופן שלטו בבנותיהם לא כל שכן והנה גם פרעה חשב כן אולי ריבוי בני ישראל הוא מבעילת מצרים ויהיו בניהם כמותם כבן שלומית בת דברי שיצא וגידף ואלו הי' כן אין ראוי לו להמית זרע מצרים על כן נסה ותבע המילדות ואם הם מסרו נפשם ולא שמעו "למלך" מסתמא שארי נשים ניוולו גם כן עצמם לגבי שבוייהם ולא שלטו בהם ע"כ צוה אם בן הוא והמיתן אותו:

ויש להסביר על דרך זה גם אומרו והבת תחיון כי מסברא שהמצרי המאנס בת ישראל הוא מזריע תחלה ויולדת נקבה כי האשה איננה מתאוה לו כי נאנסה וישראל העיף ויגע בעבודת פרך אשתו מזרעת תחלה כמ"ש חכז"ל (כמבואר ברש"י פ' ויקהל סימן ל"ח פסוק ח') שהנשים השתדלו להרבות התאוה לבעליהן בקישוטין במראות הצובאות וא"כ היא מזרעת תחלה ויולדת זכר א"כ הזכרים בני ישראל והנקבות בני מצרים ובזה י"ל מה שהשיבו לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה ואיתא במדרש אינם בפתקה של חוה מזה ראייה שהבנים כשרים דהרי איתא בגמר' [ע"ז דף נ"ד ע"ב) ראוי היה דלא תיולד ממזר כלל ולא יקלוט הזרע אלא אמר הקב"ה עולם כמנהגו נוהג ועלי לשלם לעושה רשעה ואמנם פשיטא שהקב"ה לא ישנה מדרך העולם שתלד בנקל אע"כ בנים כשרים הם כולם הזכרים והנקבות:

ועד"ז ישבתי חקירה לפמ"ש ר"פ בן סורר ומורה דבת שבע ילדה כבת שבע שנים וכ' המפרשים דגם בדורות הראשונים הי' מיעוטא דמיעוטא וקושי' לאלקינו ית"ש מ"ט יצתה כזאת מלפניו שתלד בת שבע שלא בטבע כדי לחלל שמו הגדול לפרסם חטא דהע"ה ועי"ז נסתבב הסבה גם כן שנהרג אורי' החתי שאלולי נתעברה והיה הדבר בהסתר לא הי' אומר לאורי' שילך לביתו, וע"י שסרב אורי' נתגלגל הדבר שנהרג וא"כ די שאין הקב"ה משנה הטבע בלידת כל הממזרים אבל להיפך שתלד שלא כדרך הטבע קשה:

והנה בהקדמת פני יהושע על ס' נשים הקשה לשיטת רש"י שקטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות אין האב יכול לקבל גט עבור הבת א"כ בת שבע שילדה את שלמה לשבע שנים וכבר ילדה קודם לו כמבואר בקרא והיתה אז קטנה ביותר בצאת אורי' למלחמה ואז לא הגיעה עדיין לעונת פעוטות ומי קיבל גט פטורין, ותי' כיון דבנים הרי הן כסימנים ונמצא בשעה שילדה הילד ראשון היתה גדולה וממילא הי' עונת הפעוטות לפי השיעור הזה וכבר הגיעה לשיעור הפעוטות עת צאת אורי' למלחמה ע"ש ודפ"חח וצ"ל אורי' שכתב גט כריתות לאשתו (כדאיתא כתובות דף ט' שכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו) השאיר הגט על ספק אם אולי ישאר זמן רב במלחמה עד שתגיעה לעונת הפעוטות תהי' מגורשת מאז מזמן שתגיע' שהרי לא ידע שתלד לשבע שנים כדי שיהי' עונת הפעוטות קודם לפעוטות דעלמא, ואמנם קמא שמיא גלי' שהגיעת' לעונת הפעוטות ע"כ הרתה מביאת דוד כדי שיבורר שכבר חל הגט למפרע ומותרת לדוד וק"ל:

[] כי לא כנשים המצריות העבריות, י"ל הא דלא מנה פרעה מילדות מצריות שבוודאי ישמעו לו אך יען כי בן נח חייב על העוברי' משא"כ ישראל לכן מינה לזאת מבנ"י ועל זאת השיבו בטרם תבא אליהן המילדת וילדו וי"ל דשאלת פרעה להן מדוע עשיתן הדבר הזה כי המורד ועובר ציווי המלך חייב מיתה וכן הוא נימוס ומנהג כל המדינות והמה המילדות בוודאי סכנה המה אם יעברו את מצות המלך והילדים ספק אם יחיו אם ימותו כי מיעוט נולדים המה נפלים והר"ן בחולין פי' דהא דאמר רב נחמן דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דבמיעוט יש בו ריסוק איברים אך אזלינן בתר רוב, אבל הכא דהוה תרווייהו מיעוט נפל ומיעוט ריסוק אברים ואיתא ברשב"א חולין דבתרי מיעוטא איתרע רובא והוה כמחצה על מחצה, ואם כן הילדים ספק והמה המילדות בוודאי שימותו ואין דוחין וודאי נפש מפני ספק נפש, אבל באמת שיטת הר"ן דווקא במקשה לילד יש בו מיעוט ריסוק אברים אם כן לא הוה רק חד מיעוט ואזלינן בתר רוב וזה שהשיבו המילדות כי חיות הנה אינן בפתקה של חוה ואינן מקשה לילד:

*וייטב אלהי' למילדו' וירב העם, יש לפרש דתנן שכר מצוה מצוה ופירשו שכר מצוה הי' שיוכל לעשות עוד מצוה שמצוה גוררת מצוה ה"נ מה שקיימו נפשות הרבה מישראל וזה עצמו להם הטבה גדולה מצוות רבות האלו שקיימו בהם וזה וייטב אלהים למילדות ומה הטבה וירב העם:

וייטב אלקים למילדות, במדרש רבה אמר ר' ברכיה בשם רבי חייא בר אבא הה"ד ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה מהו שכר היראה תורה לפי שיראה יוכבד מפני הקב"ה העמיד ממנה משה שכתוב בו כי טוב הוא ונתנה תורה על ידו וגו' ומרים יצא ממנה בצלאל שהיה מלא חכמה וגו' ועשה ארון לתורה וגו' ע"כ וי"ל מה זכתה יוכבד לבן שנתנה תורה ממש על ידו ומרים לא זכתה אלא לבן שעשה רק ארון לתורה ונראה ליישב על פי מה דאיתא במדרש רבה לעיל מיניה המילדות זו יוכבד ומרים והלא לא הי' למרים אלא חמשה שנים שאהרן גדול ממשה שלשה שנים אמרו חז"ל הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה צרכיה וגו' והיתה זריזה ולפי זה כיון שמרים היתה רק מסייעת ליוכבד, כן המילדות זכו בשכרם מדה כנגד מדה יוכבד לבן שנתן התורה בעצמו על ידו ומרים לבן שעשה ארון הטפל לתורה ליתן בו בתוכו ספר התורה וק"ל (מספר שיר מעון):

[] ויהי כי יראו המילדות את האלקי' ויעש להם בתים, ברש"י וכן הוא בגמרא (סוטה דף י"א ע"ב) רב ושמואל חד אמר בתי מלכות וחד אמר בתי כהונה ולויה, מ"ד בתי כהונה ולויה אהרן ומשה (ומ"ד מלכות נמי ממרים קאתי) ויש לפרש בזה מאמר חכז"ל (ברכות דף ל"ב ע"ב) ועתה ישראל מה השם אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה אטו יראה מילתא זוטרתא היא, אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא כי ראה משה יען כי יראו המילדות את האלקים נתן להם שכרם ויוכבד אמו אשר היתה ממילדות נחשב הוא שכרה וכדאיתא במדרש רבה וייטיב אלקים הה"ד הן יראת ה' היא חכמה שבשכר היראה זכתה למשה שנתנה החכמה היא התורה על ידו ומשה נבזה בעיניו הי' ונחשב כאין כאמרו ונחנו מה וחשב אם הוא הוא שכר היראה ממילא היראה מילתא זוטרתא היא:

*וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, עיין בפרש"י ואיתא בגמר' [סוטה דף י"ב ע"א] כשגירש עמרם את אשתו עמדו כל הצדיקים וגרשו נשותיהם ואמרה לו בתו גזירתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים ועל הנקבות וכו', ונראה הנה איתא ס"פ חזקת הבתים דף ס' ע"ב מיום שפשטה מלכות שגוזרת גזירות ומבטלות אותנו מתורה ומצות דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ולהוליד בנים נמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו ומסיים לכן אין גוזרין לפי שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו וצריך ביאור, ונראה הקב"ה כרת ברית עם א"א ע"ה שזרעו לעולם יהי' ואם הי' לחוש שזרעו של אברהם כלה הי' הקב"ה מוכרח להושיע ולבטל גזירותיהם וזה שאמרו נמצא שזרעו של אאע"ה כלה וזה אי אפשר ויהי' הקב"ה מוכרח לבטל הגזירות אבל לכן אין גוזרין לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו ויתילדו להם בנים באיסור ולא יהי' זרע אברהם כלה ולא יועיל כלום וזה יש לומר הי' כונת עמרם וסייעתו שגרשו נשותיהם כדי שלא יהי' להם בנים ויוכרח הקב"ה להושיע ולבטל גזירת פרעה אבל כשעמדו רק הצדיקים וגרשו נשותיהם ואנשים אחרים קיימו נשותיהם ויהי' הרעה בכפלים שזרע הצדיקים יתמעט ואעפ"כ זרע אברהם לא יכלה ולא יהי' דבר הכרחי לבטל הגזירה ולכן אמרה מרים גזרתך קשה משל פרעה, כמובן:

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, רמב"ן נדחק על היאור כמו ביאור או כמו אל היאור, וחכז"ל אמרו שירדה לרחוץ מגילולי בית אבי' [מגילה דף י"ג ע"א] וקשה מה ראתה עתה לפרוש מע"ז ומ"ט אמרו מגילולי בית אבי' ולא סתם שרחצה מגילולי ע"ז, אבל נ"ל מה דכתי' ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו מה צורך להקדמה זו שלא ידע את יוסף וי"ל ידוע הי' להם ע"פ יוסף המושל בכל ארץ מצרים שכשנפטר יעקב מאת פני פרעה ברכו שתעלה נילוס לרגלו ומאז פסק הרעב ונתברך מצרים ביותר ע"כ לא הי' לב העם להרע לישראל כלל באשר כל הצלחתם של מדינה מאביהם של בני ישראל בא ומכ"ש להשליך בניו של יעקב ביאור שנתברך בשבילו ואין דעת האדם סובל העול הזאת אך פרעה זה מלך חדש שנתחדשו גזירותיו ועשה עצמו ע"ז ואמר לי יאור ואני עשיתיני והיאור העולה לרגלו לא מברכת יעקב כאשר אמר וסיפר יוסף להם אלא הוא האלהות והיינו אשר לא ידע את יוסף וע"כ שוב אמר הבה נתחכמה, ואקדים בפ' מקץ בחלום פרעה והנה עומד על היאור פי' רבינו בחיי שראה שעתיד לומר לי יאור ואני עשיתיני שהוא שעשה עצמו ואת היאר והיינו הנני עומד על היאור ע"ש, והשתא נימא כי בת פרעה לא רחצה עתה מכל ע"ז אלא מגילולי בית אבי' שלא האמינה שאבי' אלוה היאור והיינו לרחוץ על היאור שרחצה מאותה ע"ז שאמר אבי' שהוא על היאור והיא האמינה שמברכת יעקב נתברך היאור וע"כ הצילה ילד העברים מן היאור כי נראה לה עול לדון בני יעקב במי יאור וכנ"ל וק"ל:

והנה נער בכה, פ"ק דסוטה אמר ר' יהודא קולו כנער א"ר נחמי' א"כ עשית למרע"ה בעל מום, נ"ל ר' יהודא לטעמי' לא הי' בעל מום כי ראוי הי' להיות קולו כנער כי אחר שגמלתו אמו אז יקרא בשם נער כדכתי' בשמואל אחרי הגמלו והנער נער ומייתי לי' רמב"ן כאן, והנה כל הנשים הולידו אז ששה בכרס אחד [כדאיתא במדרש רבה פ"א ובני ישראל פרו וכו' ד"א שכל אחת ואחת היתה יולדת ששה בכרס אחד שנא' ובני ישראל פרו וכו'] ועם מרע"ה לא נולדו תאומים והי' לו כח כששה ילדי גילו כמובן, כי המזון שהולד ניזון ממנו במעי אמו נתחלק לששה חלקים להיולדות ששה בכרס אחד. והנה הי' אז בן ג' חדשים [כדכתי' בקרא ותצפניהו שלשה ירחים ולא יכלה עוד וגו'] וה"ל כבן י"ח חדשים ג' פעמים ששה הוא י"ח ור' יהודא ס"ל זמן הנקה הוא י"ח חדש, עיין גיטין ע"ה ע"ב נמצא ר' יהודא לטעמי' ראוי הי' להיות קולו כנער:

ותקרא שמו משה כי מן המים משיתיהו, אחז"ל [בחולין פ' שלוח הקן] משה מן התורה מניין בשגם הוא בשר בשגם גמטרי' משה וי"ל מ"ט לא כתיב משה להדי' וי"ל והי' ימיו מאה ועשרים שנה לא נתקיים בשמו של משה כי שם זה ניתן לו אחר שגמלתו אמו והביאתו לבת פרעה והי' בן ב' שנים נמצא חי משה קי"ח שנים אך שמו ש'ג'ם' שרומז על אור החמה שלעתיד לבא שבעתים שהם שבעה פעמים שבעה פעמי' ז' [כדאיתא בתרגום יונתן פ' שופטים סימן ה' פסוק ל"א שם], שעולה שמ"ג ופני משה הי' כפני חמה שלעתיד לבא ואותו אור נולד עמו כדכתיב ותרא אתו כי טוב הוא ואמרו חכז"ל שנתמלא הבית אורה [הובא גם ברש"י שם] על כן "שגם" יהי' ימיו מאה ועשרים:

ויפן כה וכה וירא כי אין איש, פשטא כמשמעו שפנה לכל צדדים לראות אם אין רואה, והנה שגה ברואה כי הרי ראוהו דתן ואבירם והטעם כי באמת גם פנה ברוח הקדש כה וכה לראות אם אין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר ע"כ כיון שטרוד בהסתכלות ברה"ק לא יכול להביט אנה ואנה אם אין איש רואהו כי עדיין לא הגיע למדרגת נבואה שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם והיינו דמשמיענו קרא הכא:

[] ויאמר לרשע למה תכה רעיך, התורה מודיע לנו מידת מרע"ה אל עון לא יוכל הבט לא לבד בישראל אלא גם בנות יתרו הציל מיד הרועים שגרשום וזה דרך השופט כמ"ש הרמב"ן בפסוק שונאי בצע שיש לו שנאה בטבע על הבצע:

מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, יש לפרש לפי מ"ש רמב"ן [פרשה ב' פסוק י"ג בד"ה ויהי בימים הרבים] מדרש רבותינו ז"ל דלא הי' משה אז רק בן י"ב שנה וא"כ אינו ראוי להיות עד או שופט ודיין כלל לישראל רק לבני נח שלא נאמרו שיעורין לב"נ אלא לישראל כמ"ש במשנה למלך בהל' מלכים ולדדהו אין חילוק בין קטן לגדול משא"כ לישראל גם חלוק עוד ביניהם ב"נ נהרג בעד אחד ודיין אחד משא"כ ישראל וגם ב"נ הוא דנהרג במכה ישראל משא"כ ישראל המכה את חבירו וע"כ משה דן כדין ישראל דאל"ה איך רשאי להרוג את המצרי משום שהכה ישראל אלא בדין ישראל גוי המכה ישראל חייב מיתה, ועוד ראי' מוכרחת מדלא אמר דבר למצרי והרגו והיינו דבן נח לא בעי התראה משא"כ להמכים האלו ישראלים אמר תחלה רשע למה תכה רעך והיינו משום דישראל בעי התראה וא"כ מוכח שנתן להם דין ישראל וא"כ לפ"ז א"א להרגם שאין ישראל נהרג בהכאה וגם הוא קטן ואינו ראוי לא לעדות ולא להיות דיין וזהו מי שמך לאיש דייקא שתהי' "איש" ולא קטן להיותך ראוי להיות שר ושופט "עלינו" דייקא כי ישראלי' אנחנו ולהוכיח זה אמרו הלהרגנו אתה "אומר" וכי התרית בנו להרוג אותנו כאשר הרגת את המצרי כנ"ל:

*ולכהן מדין וכו', פירש"י רב שבהן ופי' לו מע"ז וי"ל כוונתו מאותו ע"ז שעבדו אז למזל טלה וכאשר ראה שאין בה ממש וברח ממצרים למדין נסה בע"ז אחרת מזל שור וזה שכ' רש"י בפ' פנחס מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז כי אז הי' עובד מזל שור עד שראה שגם בזה אין ממש עד לבסוף גייר עצמו כמ"ש עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלקים:

למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם, פירש"י שמא ישא אחת מכם ויל"ד מ"ט הוציאו בלשון ויאכל לחם ולא אמר להדיא וישא א' מכם דהנה לפי משמעות הענין כעס עליהם אביהם על שעזבוהו והי' להם להעלות על לבם שישא א' מכם וצ"ל מאי פשיטות כ"כ, ועוד אין דרכה של אשה לחזור אחר איש להביאו אל הבית שישאנה וי"ל דיתרו לא רצה להשיא בנותיו לא' מעע"ז וע"כ תהיינה פנוי' מבלי איש ע"כ עתה בראותן כי משה שמע מהרועים כי נדוהו משום שפי' מע"ז ואפ"ה הושיען ע"כ גם הוא פירש מע"ז כמו יתרו וא"כ הי' להם להעלות על לבם שזה ראוי לדבק בהם ולא אחר ולאו כל יומא מתרחש כה"ג והנה לכאורה יש להתנצל עבור הבנות כי מי יודע אולי בערמה עשה זאת להטעות אותן לישא בנות כהן מדין ובאמת עע"ז הוא כדרך המצרים כאמרם איש מצרי הצילנו אמנם דבר זה יתברר כך כי הנה המצרים לא יוכלו לאכול את העברים לחם וכ' בתרגום ארי בעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אוכלין, וא"כ ה"ה שלא יאכל עם יתרו אחר שפי' מע"ז ואם יאכל עמם הראיי' מפורסמת שפי' באמת מע"ז וישיא לו מבנותיו וזהו למה זה עזבתן את האיש פי' שראוי לכם לאיש ואם כי אולי הטעה אתכם הלא זה אפשר להתברר קראן לו ויאכל לחם וק"ל:

ותלד בן ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכרי', יש לדקדק הייתי לשון עבר הוא והלא עתה היה גר בארץ נכריה, כי מצרים עיר מולדתו הי', יאמר כי גר אנכי בארץ נכריה וי"ל כי אדם הדר בארץ אחרת אשר איננו ארץ מולדתו הוא, אם גם נוח וטוב לו שמה אבל כל עוד שזוכר ולבו המה יהמה אל מקום מולדתו עיר אבותיו, הטובה לא יחשב לו ואיננו שמח בה, אבל אם מרב טוב ומנוחה ועונג שכח ישכח ארצו ומולדתו, כי טוב לו עתה מאז ובעיניו נדמה כי הי' אז בארץ מולדתו כגר, לפי הטובה והמנוחה אשר לו בעת הזאת, אז יש לו הטוב בשלימות כי נוח לו וזה הי' אצל משה שהי' נרדף מפרעה ומעבדיו עד שברח וישב בארץ מדין, ושם לקח לו אשה והי' לו מנוחה ועונג ושלוה ושלום שקט ושאנן ואין מחריד, הודה להקב"ה על זה ויקרא שמו שם בנו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה פירושו שהיה גר בארץ נכריה לו עתה דהיינו ארץ מצרים וק"ל (מספר שיר מעון):

[] ומשה הי' רועה את צאן יתרו, רמז בכאן מ"ש חכז"ל לא מת משה במדבר, אלא כדי שיכנסו מתי מדבר עמו לא"י ולכן אמר משה רועה צאן יתרו שקאי על ישראל [כך כ' הזוהר] והנה הטעם לזה כ' הפרשת דרכים כי הקב"ה נשבע שלא יבואו מתי מדבר אל המנוחה הזה אך למנוחה אחרת יבואו כמ"ש חכז"ל והנה ידוע אם הי' משה נכנס לא"י לא הי' הישראל עובדים ע"ז וממילא לא הי' נחרב הבית מקדש אשר נחרב ע"י עון זה כמבואר בקרא ולא הי' ישראל גולים ולא הי' צריכין למנוחה אחרת ולכן אמר שמשה הי' רועה את צאן המה בני ישראל וינהגם אחר המדבר אל ארץ סיחון ועוג ולא לא"י והטעם כדי שיבואו הר האלק' חרבה כשיהי' חרב כהנ"ל ודפ"חח, [בשם רבו הרב הגאון מו"ה נתן אדלער זצוק"ל]:

מדוע לא יבער הסנה, נראה שמשה הי' מעיין בזה מדוע לא יבער ויכוה פרעה בגדולתם של ישראל בני אברהם יצחק ויעקב והראה לו הקב"ה דוגמת הרהורי לבו מראה כיוצא בו וזה אסורה וגו' מדוע לא יבער הסנה:

*אל תקרב הלום, איתא במדרש רבה ואתחנן פרשה ב' שמשה אמר הנני לכהונה והנני למלכות כמו שאמר אברהם, השיב לו הקב"ה אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד, ונראה דרש"י פי' הנני לשון ענוה ולשון זריזות ובאמת עניו הי' משה אבל לא הי' זריז בדבר הזה כי הוא בעצמו לא רצה לילך לגאול את ישראל וכתיב במשלי חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב מבואר דכדי להיות ראוי לעמוד בפני גדולים צריך להיות מהיר וזה שאמר לו הקב"ה אתה אמרת הנני כמו שאמר אברהם שמורה על זריזות אל תקרב הלום בדבר הזה במקום גדולים אל תעמוד שאינך מהיר בזה:

ראה ראיתי את עני עמי במצרים ואח"כ ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו וארד להצילו וגו' ועתה הנה צעקת ב"י באת אלי ואח"כ וגם ראיתי את הלחץ וגו' ברישא הקדים ראי' לשמיעה ואח"כ צעקה לראי' ועוד כיון שכבר ירד להצילו למה חזר ואמר ועתה הנה צעקת בנ"י באה אלי והלא כבר שמע ועוד בפסוק הזה לא פי' ששמע צעקתם מפני לוחציו ונוגשיו אלא סתם צעקת ב"י באה אלי ועוד אחז"ל ראה ראיתי ב' ראיות שראה עוד שעתיד' לקלקל בעגל למה לו להזכירו, ותו מרע"ה השיב מי אנכי כי אלך אל פרעה פירש"י מי חשוב אני וזו תשובה הוגנת ראוי לעניו מאד מכל אדם, אבל מה לו לומר עוד וכי אוציא את ב"י מה זכות יש להם [ברש"י שם] וכי ללמוד קטגורי' על ישראל הוא צריך ועוד תשוב' הקב"ה תעבדון את האלקי' על ההר הזה מה צריך להזכיר ההר לימא תעבדון את אלקי' סתם:

ונלע"ד הנה ביחזקאל כתיב שהקב"ה שלח בארץ מצרים את אהרן להחזירם למוטב להשליך גילוליהם ולא שמעו ולא האזינו גם אקדים אלולי לא יצאו קודם זמנם לא עע"ז ולא גלו עוד אך יען לא נתקנו לגמרי כי לא הי' אפשר לסבול עול כובד המצרים ע"כ דלג הקב"ה על הקץ ויצא העגל הזה ונבא אל המכוון בעזה"י ראה ראיתי ב' ראיות היינו שלפי שעדיין לא נתקנו כל צרכם סופם לעבוד ע"ז (כדאיתא במדרש רבה ראה ראיתי שתי ראיות וכו' ראיתי זו ראיית מעשה העגל שנא' ראיתי את העם הזה כי פרוע הוא וכו') אם לא שבתשובה גמורה יגאלו ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו וא"א לסבול עוד ע"כ וארד להצילו היינו ששלחתי להם הנביא אהרן להשיבם בתשובה כדי שיהי' ראוי להעלותם אל ארץ טובה ורחבה וגם אמנם לא הועיל אהרן כלום וזהו ועתה צעקת בנ"י באה אלי לא מפני צעקת נוגשיו אלא צעקת קטרוג עונם כמו זעקת סדום ועמרה כי רבה ה"נ זעקת מקטרג על עונם באה אלי כי רב וגם ראיתי את הלחץ שא"א לסבול עוד ע"כ אשלחך אל פרעה ומשה השיב אם כן שרשעים הם יצאו לתקלה ח"ו והשיב לו הקב"ה תעבדון את האלקים על ההר הזה כלומר ע"י ההר שאכוף עליהם ההר כגיגית וביד חזקה אמלוך עליהם ובאונסם יקבלו התורה על כל פנים:

אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש, כ' רמב"ן שלא נשבע להאבות חלב ודבש אך עתה הוסיף להם זה ולפע"ד הי' זה התוס' בזכות משה כי ח'ל'ב' ד'ב'ש' גמטריא משה עם הכולל, ונ"ל הנה על חטא מרע"ה כתי' [חקת סימן כ' פסוק י"ב] לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם לבני ישראל הוא ארץ זבת חלב ודבש אבל עבר הירדן שאין מביאים ממנו בכורים מפני שאינו ארץ זבת חלב ודבש הוא מארץ שנשבע לאבותיהם ועל אותו הארץ לא נשבע על כן נכנס משה לארץ סיחון ועוג לארץ ישראל שבעבר הירדן:

ובזה נ"ל ליישב בפ' ואתחנן מה דאמרו חכז"ל בפסוק אתה החלות להראות את עבדך דמיתי שהותר הנדר ויתעבר ד' בי למענכם והנה לפי הנ"ל י"ל הרי גם האבות לא זכו בחייהם שיותן לבנ"י הארץ אשר נשבע להם אלא במיתתם [כשיצאו בני ישראל ממצרים ונכנסו לארץ ישראל] כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם ומרע"ה לולא חטא הקל הלז הי' זוכה יותר מהאבות כי בחייו הי' זוכים לחלב ודבש בזכותו אך כשחטא במי מריבה לא שנענש ח"ו כלל אלא לא זכה שיטלו חלב ודבש בחייו ואלו הי' נכנס לארץ הי' ישראל מפסידין חלב ודבש כל ימי חייו ע"כ לא נכנס לטובתם, והנה מרע"ה מרוב ענוותנותו לא חשב כן אלא שהוא כנזוף ח"ו ואינו זוכה לכנוס לארץ ואין חילוק בין עבר הירדן לשאר א"י ומשנכנס לארץ סיחון לא"י שבעבר הירדן סבר שהותר הנדר וא"ל לא כן לא בשבילך אי אתה נכנס אלא בשבילם משום הפסד חלב ודבש ובארץ סיחון רשאי אתה לכנוס ואין כאן חילול נדר כלל [וזה ויתעבר ד' בי "למענכם"]:

מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ברש"י מי אנכי חשוב לדבר לפני המלכים, וכי אוציא, ואם חשוב אנכי מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים עכ"ל על דרך פשוט י"ל איזה זכות גדול יש להם לישראל שינצלו מבעלי בחירה רעה לסטים ורוצחנים כדאיתא במדרש וז"ל אמר לפניו רבש"ע האיך אני יכול לכנוס למקום לסטים ולמקום הורגי נפשות מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא מה זכות יש בידם ע"כ ויש לפרש כך אמר משה העניו מכל אדם ובעיניו כלא נחשב כאמרו ונחנו מה מי אנכי מי חשוב אנכי לגאול את ישראל ומיד מלך קשה פרעה לזה צריך הגדול והחשוב שביניהם ואם באמת חשוב אנכי ואני הגדול שבכולם כמה גרועים עם בנ"י ודלים מן המצות המה אם אני החשוב והצדיק שבהן וזה פירש"י אם חשוב אנכי וכי אוציא את בנ"י באיזה זכות אוציא את נ"י ונלענ"ד ליישב על דרך זה מה שהשיב לו הקב"ה כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה והנה נלאו כל המפרשים ליישב תשובת הקב"ה על דברי משרע"ה ובפרט יפלא וזה לך האות וכי יש אות על של עתה בדבר שיהי' לעתיד ורש"י פירש וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כי אנכי שלחתיך ונראה לפרש דאיתא בגמרא [ע"ז דף כ' ע"ב] ריב"ל סבר דענוה גדולה מכולם יותר מחסידות ויראת חטא אשר מביאה לידי רוח הקודש ואמר חכז"ל (סוטה ה' ע"א) ואת דכא ושפל רוח חד סבר אני את דכא פירש"י אני מרכין שכינתי אצלו וחד אמר אתי דכא פרש"י אני מגביהו עד ששוכן אצלי ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני והניח כל האילנות הטובות והשרה שכינתו בסנה אם כן משה רבינו שהיה עניו מכל אדם אשר על פני האדמה ולא הי' יכול להבין שהקב"ה ישלחהו לגואל ושאל מי אנכי באמת עליו ראוי' שתשרה שכינה יותר מכל ישראל וזה השיב לו הקב"ה כי "אהיה" עמך אני מרכין שכינתי אצלך ולא שאתה תהי' למעלה עמדי "וזה" ענוותנתך הגדולה כמו ששאלת מי אנכי זה עצמו האות אשר אנכי שלחתיך אותך דווקא ויפה פירש"י וזה המראה אשר ראית בסנה לך האות כמאחכז"ל הקב"ה השרה שכינתו על הסנה דווקא על דבר הנמוך ביותר ועוד תעבדון את האלקים על ההר הזה דווקא הר סיני והי' גם כן אות וסימן על העניוות כמו שאמרו חכז"ל וק"ל (מספר שיר מעון):

וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, נראה לפרש הנה בברכת אמת ואמונה אנו אומרי' ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם וכו' ומלכותו ברצון קבלו עליהם הנה לא מצינו בכל ניסי יציאת מצרים שהזכיר להם הקב"ה תנאי מתן תורה וקבלת מצות אלא מקצת מצות נצטוו במרה ואח"כ כשכבר נעשו כל המעשים אז בחדש השלישי שלח הקב"ה את הסרסור מרע"ה לשום לפניהם כל הדברים אם ירצו יקבלו והם הקדימו נעשה לנשמע ומה שאנסם בכפית ההר כגיגית כבר כ' תוספ' פר"ע בזה והטעם מובן דכ' תוס' גיטין י"ב ע"א דגוי וודאי בפריצות והפקירא ניחא ליה משא"כ עבד כנעני ניחא ליה טפי לקבל עול מצות ולהיות משוחרר מלהיות עבד לרבו ומותר בשפחה ע"ש, ע"כ כל זמן שהי' ישראל משועבדי' למצרים לא היה שבח כ"כ אם יקבלו עליהם עול תורה ועול מצות כי טוב להם זה מעבוד את מצרים אך אחר שיצאו לחירות ממצרים וגם מעול מצות היו בנ"ח שוב שם לפניהם כל הדברים וקבלום ברצון והיינו ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם לא על מנת שיקבלו התורה אלא לחירות עולם ואחר שראו בניו גבורתו וכבר שבחו והודו לשמו אחר כל הניסים שוב מלכותו "ברצון" קבלו עליהם ולא באונס, והנה מרע"ה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים פריש"י מה זכות יש להם וידע כי די בזכות האמונה שיאמינו ויצאו אך אין זה ראי' כי כדי לצאת מרשת מצרים יקבלו אמונת השם והקב"ה היודע מחשבות ידע שהם מאמינים בני מאמינים ואמונה שלימה הוא לא מפחד עבודת מצרים ע"כ אמר לו הקב"ה וזה לך האות שהאמונה של עכשיו תהא שלימה שהרי בהוציאך העם הזה ממצרים לחירות עולם שוב תעבדון את אלקים על ההר הזה בקבלת התורה והוכיח סופן על תחילתן שהכל באמת ואמונה:

מה שמו מה אומר עליהם פי' רמב"ן אם בשם שדי ואינה גאולה שלימה או בשם הוי' המחדש אותיות ומופתים והוא גאולת עולם ונ"ל לפ"ז לפרש (יעוין היטב בפסוקים וברש"י שם) תשובת הקב"ה בהקדים מ"ש הראא"ע ומביאו רמב"ן בפסוק ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק דהיינו לומר שלעולם ובכל הזמנים יקרא בהם שם ישראל ולא יתחלפו בעם אחר ויאמינו בד' עיין מה שכתבתי שם בחידושינו, והנה הגאולה הזאת היתה משני בחינות בבחינת גאולת הנשמה היה חירות עולם ויקרא בהם שם אברהם ויצחק ויעקב לעולם אך בבחירת גאולת הגוף לא היה חירות עולם לכן נאמרה שירה בלשון נקבה ולא שיר חדש יעוין תוס' פסחים דף קט"ז ע"ב ד"ה ונאמר וע"כ השיב הקב"ה אהיה אשר אהיה לומר שהגאולה היא בשם אהיה שהוא הוי' כידוע אך מכל מקום אהיה גם עמהם בגלות אחר ושוב אמר שלא לומר כן בהדי' לבשר על גלות אחר אלא כה תאמר אל ב"י אהי' שלחני אליכם ואך תאמר להם אלקי אברהם יצחק ויעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם מה שאני אומר אהיה שרומז על גאולת עולם היינו במה שיקרא עליכם שם אלקי אברהם יצחק ויעקב זהו שמי לעולם, ומדיוקא נבין אבל בגאולת הגוף איננו גאולת עולם:

*מה אומר עליהם יש לפרש דאיתא בספרים לפי מה שידוע שאותיות בומ"ף הם מהשפתים ומרע"ה הי' כבד פה ולא הי' יכול לומר אות וי"ו כתיקונו ולכן אמרו לו הלהרגני אתה "אומר" שמרע"ה הרג המצרי בשם י"ה משא"כ אם רוצה ח"ו להרוג בן ישראל צריך לפרש כל השם ככתבו וזה לא הי' יכול, כי לא הי' יכול לפרש וי"ו של השם ב"ה כי הי' ערל שפתים וי"ל זה הי' שאלתו כיון שאינו יכול לומר השם הוי' ב"ה ככתבו, והנה השם אהיה הוא כשם הוי' ב"ה כמ"ש הרשב"ם אלא ששם אהיה שייך כשהקב"ה מדבר על עצמו משא"כ כשאחר קורא בשמו אומר שם הוי' וזה שאלתו מה "אומר" אליהם הלא איני יכול לדבר ולפרש שם הוי' ככתבו ושם אהי' בלי רשות של הקב"ה לא היה רוצה לאומרו בעצמו ואמר לו הקב"ה שיאמר בשם אהיה וגילה לו גם בזה שהשכינה מדברת מתוך גרונו של משה ושפיר יכול לומר שם אהיה אבל כ"ז לפרש את השם הוא רשאי רק בפעם הראשון לא יותר לכן וזה שמי שם הויה ב"ה לעלם צריכין להעלים כמו שאמרו חכז"ל (פסחים נ' ע"א) אבל זכרי שם אד"ני לדר דר:

*אהי' אשר אהי' כה תאמר אל בני ישראל אהי' שלחני אליכם, (עי' בסדר הפסוקי' היטב) במדרש רבה פרשה ג' א"ר יוחנן אהיה אשר אהיה ביחידים אבל במרובים על כרחם שצא בטובתן כשהן משוברות שיניהם מולך אני עליהם שנא' אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם עכ"ל, כבר אמרנו דהרמב"ם מפרש אהי' אשר אהי' שהשם ב"ה מחויב המציאות בלי סיבה והיותו בעצמו ואידך שם הוא רק ביאור ופי' לכך אחר שיפרש להם הענין יאמר להם רק אהיה שלחני אליכם פעם אחת, ויש לפרש עוד דאם אמנם מלא כל הארץ כבודו אבל הקב"ה אין מיחד שמו על אדם אחד אלא א"כ גם הוא מייחד נפשו לד' כמו שאמרו אני לדודי ודודי לי אבל כל זה באדם פרטי אבל על כנסת ישראל אפי' אם חלילה מעלימים עצמו מד' הקב"ה מייחד שמו עליהם (ובדאיתא בקדושין דף ל"ו ע"א תניא בנים אתם לד' וכו') וכרת ברית עמנו בזכות אבותינו אברהם יצחק ויעקב שייחדו שמו ומסרו נפשם לד' וזכו להם ולבניהם אחריהם עולם וזה שאמר שמי באמת אהי' אשר אהי' פי' שאני עם זה אשר אהיה עמו בלאו"ה דהיינו שהוא מייחד נפשו לי ואני על ידי זה תמיד עמו עם זה אהי' להטיב לו כל, אבל כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם ד' אלקי אבותיכם אלקי אברה' יצחק ויעקב שלחני וגו' ומסיים זה שמי לעולם דרש"י חז"ל לעלם כתיב חסר וי"ו כדאיתא פסחים ד' נ' ע"א וי"ל אפילו מעלימי' עצמם ממני וזה זכרי לשון זכור מה שאזכור להם תמיד ברית אברהם זה לדור דור ביחד לרבים לכך אפי' יהיו מעלימים עצמם ממני אהי' עמהם וזה שכפל ויאמר ד' עוד אל משה כה תאמר לבנ"י שהיינו שיבאר להם הענין על זה כדי שיבינו הדבר:

כה תאמר אל בני ישראל וגו' זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור, י"ל ע"פ שכ' הרמב"ם וגינה מאוד המגשמי' את הבורא ית"ש והראב"ד כ' עליו גדולים וטובים חשבו כן והענין תמוה אבל במת לא הועיל הרמב"ם כלל כל מה שיחשוב אדם הן ע"ד פילוסופים הן ע"ד קבלה וסתרי תורה ועוד גבוה מעל גבוה ואפילו ישיג להשגת מרע"ה ולהשגת הגבו' מעל הגבוהים עצמם ויחשוב לזה יעבוד וישתחוה לזה הרי זה כעע"ז שאיננו הי"ת אותו שהוא משיג כי איננו משיגו ועצמיות תכלית מה שיוכל לדבר הוא אהי' אשר אהי' פי' הנמצא אשר הוא נמצא כמ"ש רבינו סעדי' שאין צריך לדבר והוא נמצא בעצמותו ואך דבר זה אין כח להבין ולהשיג ע"כ יפה כתב ראב"ד לכאורה שאין חילוק בין החושב כך או כך כי לדעת הרמב"ם השיג הפילוסוף האמת ואליו תשמעון וחלילה ע"כ השיג הראב"ד אמנם שרש הכל הקב"ה קרא וייחד שמו על האבות ותיאר עצמו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב רצה לומר אותה מדריגה שהשיגו הם אע"פ ששמי ה' לא נודעתי להם מ"מ הוא ית"ש מתרצה בזה וכיון שאחד מאלף לא ישיג גם את זה ע"כ די שיחשוב במחשבתו אני עובד את אלקי אברהם יצחק ויעקב ויהיה מה וזה שאמר מרע"ה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם כי כל מה שאסבור להם לא אוכל להגיע לאמיתת הדבר השיב לו הקב"ה פעם א' תודיע להם אהי' אשר אהי' כמ"ש רבינו סעדי' ע"ד פילוספי' או גם ע"ד סתרי תורה יבין כל א' ממנו עד מקום שידו מגעת אבל שוב תאמר להם אלקי אברהם וגו' שלחני אליכם זה שמי לעולם ולא שום כוונה אחרת אלא ידבק מחשבתו במחשבת אבותינו ויעבוד למי שעבדו הם ומי שקיבל עבודת האבות הוא יקבל עבודת הבנים אם אוחזים מעשיהם בידיהם:

ויאמר אלהים אל משה אהי' אשר אהי' וכו' כה תאמר אל ב"י אהיה שלחני אליכם, גמרא ברכו' (דף ט' ע"ב) אמר ליה הקב"ה למשה לך אמר להם לישראל אני הייתי עמכם בשיעבוד זה ואני אהי' עמכם בשעבוד מלכיות אמר לפניו רבש"ע דיה לצרה בשעתה א"ל הקב"ה לך אמור להם אהיה שלחני אליכם, י"ל הלא הקב"ה השכיל והבין גם כן מה שהשכיל מרע"ה שלא לצער אותם בהודיע להם שעבוד מלכיות ואעפ"כ צוה הקב"ה למשה להודיעם, ולמה חזר השי"ת אחר כך וי"ל דהנה הובא בספרים טעם על שמיהר הקב"ה ודלג על קץ וגאל את ישראל קודם זמנם, כי שיעבוד מלכיות משלים לגלות מצרים ועוד טעם כי קושי השעבוד השלים זמן הקצוב של ארבע מאות שנה, והנה מרע"ה אמר והן לא יאמינו לי וחשב יען כי קבלה בידם מאברהם אביהם ועבדום וענו ד' מאות שנה ולא הגיע עדיין זמן הגאולה ולא יאמינו לו כי שנת גאולה באה לכן אמר לו הקב"ה לך אמור להם אני הייתי עמהם בשעבוד זה עד עכשיו ואני אהיה עמהם בשעבוד מלכיות יודיעם זה כדי שידעו טעם גאולתם קודם זמן הקצוב ויאמינו ועמד משה רועה נאמן ובקש רחמים רבש"ע (לשון תפלה) דיה לצרה בשעתה יהא די להשלים הארבע מאות שנה צרת קושי השיעבוד שהי' להם בשעתה בשעת השעבוד וקבל הקב"ה תפלת מרע"ה ואמר לו שאין להודיעם שעבוד מלכיות ובאמת קושי השיעבוד ישלים ולולא חטאו לא גלו ולא נשתעבדו במלכיות וק"ל (מספר שיר מעון):

ושאלה אשה משכנתה וכו' הודיע בו עתה כך אחר שרצה להודיעו למרע"ה שמו הגדול שבו יעשה נפלאות גדולות עד אין חקר ומספר ולידע שזה אינינו שלם כל זמן שהניצוצות הקדושות משוקעים וכל זמן שלא יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים לא יהיה זה ע"כ הודיעהו ושאלה אשה וגו' כלי כסף וכלי זהב וידוע דהיינו הניצוצות הקדושות אשר ליקט יוסף את כל הכסף והביאום למצרים והם אשר הוציאום ישראל בוינצלו את מצרים וזה שהודיע הקב"ה למרע"ה עתה:

קצת מדרוש לכבוד התורה

תוכחת מוסר לאבו לנהג את בניהם ע"פ התורה והיראה על דרך המקובלת לנו מאבותינו ואבות אבותינו לא כחדשים מקרוב באו אשר לא שערום אבותינו:

ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והי' כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים :

כתיב בפ' ויגש עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם ובמדרש עיניכם הרואות שאני מהול כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש, וי"ל תרי סהדי למה לי וכיון שזה עדות מה שמדבר בלה"ק א"כ אין צריך תו לגלות המילה ולהראות להם, ותו מה זה שחילק ביניהם ופָרט בנימין ולא הניחו בתוך הכלל ואמר הרי עיני כולכם רואות, גם כבר טען הרמב"ן מה זה עדות מדברי שפת עברי והלא דבר בשבעים לשון וכן נ"ל שאין ראיה כלל ממילה שיהי' אחיהם שהרי כל המצריים היו נימולים אז (כדאיתא ברש"י פ' מקץ בפסוק לכו אל יוסף את אשר יאמר לכם תעשו), אבל נ"ל ליישב דהנה כל הראשונים רעשו העולת מ"ט לקרות הלשון קדש מה קדושה נמצאת בו, והמורה כתב שלא נמצאו בו שמות לאיברי משגל והרמב"ן טען כי שגל ומשגל הוא שמם והוא ז"ל כתב שכל דברים המקודשי' נאמרו באותו לשון שהרי בו נתנה תורה וכל דברי נביאים ויש להשיב מפני שהמקבלים דברו בשפת עבר מש"ה נאמרא באותו הלשון ואלו היו המקבלי' ישמעאלי' או אדומים אפשר שהי' מדבר עמהם בלשונם עוד כתבו מפני שניכר בו זכר ונקבה בנוכח כגון אתה זכר את נקבה וכל זה דוחק, ויותר הי' ראוי לקבל דברי חכז"ל שהרי ע"כ אדם הראשון דבר בו וקרא שמות, אדם מן האדמה, חוה אם כל חי, אשה כי מאיש לקחה זאת, ומ"מ אין נראה שיקרא בשם קדש, אם לא יהי' ניכר קדושתו בעצמו ולא משום איזה תיבות שנמצאו בו, ועוד צל"ע שלא נמצא שם זה בספרי נביאים אדרבא מצינו (ישעיהו סימן ל"ו פסוק י"א) אליקים המזכיר אמר לרבשקה אל תדבר עמנו שפת יהודית ולא מצינו שקראו לה"ק, ולא נמצא כן אלא לחכז"ל והלא דבר הוא:

ליישב נ"ל להקדים מ"ש חכז"ל (ברכות דף ה' ע"א) ובני רשף יגביה עוף אין עוף אלא תורה שנא' התעיף עיניך בו ואיננו הרי העיד על התורה דשכיחא שכחה גבה יותר מכל חכמות העמוקות שבעולם ואמרו עוד (מגילה דף ו' ע"ב) לאוקמא גירסא סייעתא הוא משמיא פי' לקיים משנתו שלא תשכח לא יועיל השתדלו' ויגיעה אם לא ע"י סייעתא דשמיא והנסיון מעיד לנו בעו"ה על זה והטעם לזה הוא כי כל דברים הקדושים שהם רוחניים אינם חונים ברצונם אצל הגשמיים העכור' שכן חכז"ל אמרו ותשת עלי כפיך שהנשמה רוצית לצאת מהגוף בכל רגע לולא שהקב"ה כופה כפו ית"ש עליה שלא לצאת מהגוף והכונה על נשמת שדי חלק אלוה ממעל ולא על הנפש החיוני הבהמי' אך על חלק הקדושה שבו שאינו סובל בטוב ההתחברות עם הגוף העכור והוא הדין והוא הטעם בתורתנו הקדוש' בכלל האומה כדרך הנשמה ביחידות כן התורה בכלל לא תסבול בטוב ההתחברות בעולם הזה אם לא על ידי רצון הקב"ה כי פיו הוא צוה וא"כ צריך לזה זכות ודבקות בד' ובהתורה אבל התעיף עיניך בו ואיננו ועתה נחזה אנן נצית לבנו הנה אחינו אנשי פולוניא המה דרים במדינה אשר כל עמה מדברים שפת פולין יליטויא ורוסיא ואינם מכירים כלל בלשון אשכנזי והיהודים כולם להיותם גולי אשכנז שלופי' גזירת תתנ"ו עודם מדברים בלשון עמם אשכנז כאשר בראשונה ולא נשתנה ללשון העמים אשר הם יושבים בקרבם וכן מגורשי ספרד הנפוצים בערי תוגר לא שינו לשונם והי' זה כיון שגלו שם אבות ובנים ואימותם הרי מתגדלים הבנים על ברכי האבות וידברו בשפתם וזה הוא כבר כמה מאות שנים וא"כ יש לתמוה כיון שבימי בית ראשון היו מדברים יהודית כמבואר בדברי אליקים אשר על הבית הנ"ל איך בימי גלות בבל חיש קל נשתנה הדבר עד בימי תחלת בית שני כבר ערבבו לשונם ואע"פ שהיה בהם נשואי נשים נכריות ומשום כן חצים מדבר אשדודית מ"מ אין ספק שרובם היו בני ישראל וגם אותם בני נכריות היה ראוי שישתנה ללה"ק בראותם רוב האומה מדבר בלשון ההוא והוא אחת מהתמיהות הגדולות שבעולם אבל אין זה כ"א מרוב קדושת הלשון ההוא שאיננו נשאר ברצון בין בני אדם מה גם בארץ העמים הטמאה מפני כן נס וברח מאנשי המגדול בדור הפלגה ונשתנה לשבעים לשונות אחרות למען לא ישתמשו בו אנשים שאינם מהוגנים וככה אירע לבני אומתינו באותו המקום בעצמו בבבל מקום המגדל כי שם בלל ד' שפת כל הארץ וא"כ מתוך מה שאנו רואי' שנשכח חיש מהר מאומה שלימה אנו רואים קדושתו וראוי לקרותו לה"ק כמו שאנו אומרים תורתנו הקדוש', והיות כי דבר זה לא נתברר לכל באי עולם שיהיה קדושה בעצם הלשון עד אחר גלות בבל ע"כ כל ימי בית ראשון לא קראוהו לה"ק כיון שאין הוראה בעצם הלשון שהוא קודש אך קראוהו שפת יהודית כי הי' זה לשונם של יהודים באמת משא"כ משעלו מן הגולה לא יכין לקראו יהודית כי בעו"ה גם כל ימי בית שני הי' לשונם בלול ואין מדבר בצחות העברי כ"א יחידי סגולה עד שאפי' חכז"ל לא ידעו בו כמ"ש רמב"ם בהקדמת המשנה ממה דאחז"ל לא הוה ידעו רבנן מאי השלך על ד' יהבך וכדומה ע"כ לא יקרא עוד שמו יהודית אך יכין לקרותו לה"ק כי אז נתבררה יתר קדושתו על כל לשונות והיות כן הרוחנו שראי' ברורה הי' להאחים שזה יוסף אחיהם מפי המדבר בלה"ק כי הנה להכירו שהוא יוסף כבר הכירוהו מיד בלי ספק אך הוסיף לומר אני יוסף אחיכם רוצה לומר בבחינת אחוה בקדושה ומצות וזה לא יאומן כ"א בראיי' ברורה ע"כ היה זה ראי' ברורה בהיות עבד בבית איש מצרי ימים רבים ועל כרחו לדבר כלשון עמו של אדונו וכן בהיותו שליט וכל עסקו עם אנשי מצרים וכל בני ביתו ואשתו מצריים איך לא ישכח הלשון ההוא אשר התעיף עיניך בו ואיננו וגם כי במקום טומאה ערות הארץ אין זה כ"א לעוצם קדושתו ורוב עסקו בתורה כמ"ש במדרש רבה שם על פסוק וירא אדוניו כי ד' עמו ראהו מלחש ונכנס מלחש ויוצא א"כ היה עדות נאמנה כי עודנו אחיהם כמקדם וראי' גדולה היא ונלמד ממנו:

אך כבר כתבנו כי אין זה ראי' אלא להמנוסה בו ומשום כן לא קראו לה"ק בבית ראשון מפני שלא ניסו באלה והנה אמנם השבטים בלי ספק שהי' גם הם מנוסים שהרי גם כל עסקיהם עם יושבי הארץ מעולם הכנעני והפריזי וביותר יהודא שירד מאת אחיו והתחבר עם איש עדולמי בוודאי בחנו וראו מהירת שכחת הלשון ואיך היו צריכים להתחזק במעוז כדי שלא יעשה אבר כנשרים לעוף למרחוק אך בנימין הצדיק שלא זז מבית אביו מעולם ולא ידע דבר רע זה לא היה מנוסה והוא לא יאמין ליוסף ביודעו לדבר בלה"ק שיהי' נשאר בצדקתו, והנה נראה לי מה שהראה שהוא מהול אין הכוונה שהוא מהול ממש שזהו פשיטא אלא שלא פגם שום פגם והרהור בברית קודש שאלולי כן היה ניכר באבר הקדוש ההוא כי נמשכה ערלתו וזה לא יוכר לכל רואי בעיני בשר כ"א לזכי הראות קדושי עליונים המכירים ברוחניות כידוע והנה חשב באחיו אולי לא יזכו לזה ובשגם שכבר הוציא עליהם דבה שנחשדו בעיניו שנתייחדו עם בת גויי הארץ א"כ כבר יצאו מכלל זכי הראות להכיר במילתו אמנם הם הם יכירו בנסיון מדברו צחות לה"ק כי לא נשתנה מעוצם קדושתו וצדקתו אך בבנימין שאין לו נסיון להכיר בלשון אמנם כן לעומת זה הוא יציץ ויביט במילתו שלא נמשכה ערלתו נמצא הי' צריך לשני עדים נאמנים ברית הלשון וברית המעור לשני כיתות מאחיו בנימין מצד א', ושארי האחים מצד השני והיינו דקאמר ועיניכם הרואות ועיני אחי בנימן שאני מל ושגם פי המדבר אליכם בלה"ק והי' ראוי שיאמר ועיני אחי בנימין רואות ואתם שומעים כי פי המדבר אליכם אלא שלא רצה לביישם להדיא ע"כ הי' כוללם יחד וא"ש וק"ל:

כתיב במגילת קנות אותי נהג ויולך חשך ולא אור, ויל"ד הכפל פשיטא כיון שהוא חשך איננו אור ליישב בהבין מ"ש במג"ת כי בח' טבת שהועתקה תורה יונית היה חשך בעולם ומה טעם לחשך הזה ומצינו בספר יוסיפון ובס' מאור עינים שהי' אורה ושמחה ליהודים והשיגו עי"ז כבוד גדול והמלך והעמים הכירו יקר התורה כי רבה היא, ליישב נ"ל בהקדים דכתיב ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ואמרו כל הגוים וכו' רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה הרי אתה רואה שכפול בפסוק הזה שע"י עסקינו בתורה יקרא עלינו שם חכמים ונבונים והענין בזה כי באמת ס"ת שלנו הוא מעט הכמות כתוב בתוכו איזה ספורי מעשים שעברו ואיזה מצות וחקים ומשפטי' אשר ינהגו בהם עם ב"י ואמנם א"א מבלי שידעו שארי החכמות כולם כי א"א להגיע לקבל עדות החדש מבלי שנדע כל דקדוקי הלוך החמה והלבנה ומסלוליהם וא"א לדון המכשף אם לא נדע שרשי המכשף וחכמת בני קדם והלכו' טריפות מבלי נדע הניתוח על אופן היותר דק ועמוק ושירי הלוים מבלי חכמת המוסיקיא וחלוקת א"י מבלי ידיעת מדידת הארץ וחכמת השיעור ואגרופיע וזריעת כלאים ויניקתם מבלי הבדאנאמיע וכמה הפליגו חכז"ל בל"ט מלאכות בשבת שנראה מהם בקיאותם בכל המלאכות כגון האריגה וכלי האריגה וכל חכמת הטבע ופילוסופי' האלוהי הוא העולה על כולם שצריכים לידע להבין פשטות התורה ולקיים מצותי' ואין שום זכר מכל הנ"ל בתורה ואין לנו שום ספר מחובר על זה והאומות יש להם בכל אלו חכמים וחבורים רבים ועל כרחינו ללמוד מספריהם כל אלו, וד' אמר והגית בו יומם ולילה ואמרו חכז"ל מינה לא תזוע וכששאלו מהו ללמוד חכמת יונית השיבו ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה ואין כאן שעה פנוי' ללמוד כל אלו ועוד כתיב לא תלמד לעשות ואין נחת רוח לפניו בהיותינו עוסקים בספריהם כלל וא"כ מאין נדע כל הצריך לתורה והספר קטן וקציר מהכיל אבל דע והאמן כי אם הוא זרתיים ארכו וזרתיים רחבו ארוכה היא מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לך כל חכמה בעולם ומה למעלה ומה למטה ולפנים ולאחור שלא נרמוז במילותי' ותיבותי' ובלי ספק כי בפסוק החדש הזה לכם רמוז כל חכמת קידוש החדש יותר ממה שהעתיק הרמב"ם מספריהם והיודע לשמש בפסוק הזה ימצא הכל מפורש ושם שכל, ועמ"ש רמב"ן בפסוק זה ספר תולדות אדם שמצא חבור מרבינו שרירא גאון שהוציא מהפסוק הזה כל עניני שרטוטי הידים והפנים וכן כולם כי המכתב מכתב אלקים הוא [ויעוין בהקדמת רמב"ן על התורה ונחת ינחת בו] ולמה לא הלא אנו מאמינים שברא העולם בתורה א"כ ע"כ מההכרח שיהי' שרשי כל החכמות העולמית משורשים בה ויותר מהמה מה שרמוז בה סתרי תורה מה שלמעלה מהשכל מזה לא נדבר עתה, והנה חכם יתואר מי שלומד מה שכתבו לפניו ואמנם המוצא דבר מתוך דבר הוא הנקרא נבון כידוע וע"כ בראות או"ה כי אין לנו שום עסק בספריהם וגם אין אנו מסכימים עמהם ואין לנו שום חבור אחר כ"א ס"ת הזה ומ"מ הכל גלוי לפנינו עצהי"ט והיותר אמתי ידעו ויבינו כי נבונים אנחנו להוציא דבר מתוך דבר ולהבין רמיזות התורה הקדושה הזאת [ובזה יובן הפסוק ושמרתם ועשיתם וכו' כמין חומר]:

ועד"ז יובן היטב קרא כדכתיב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, כי הנה אמרו חכז"ל [ע"ז דף ב' ע"ב] ה' מסיני בא וכו' הופיע מהר פארן וכו' א"ר יוחנן מלמד שלקח הקב"ה התורה והחזירה על כל האומות והלשונות ולא קבלוה ולכאורה קשה ממ"נ אי הי' להם הבחירה שאם רצו לקבלו הי' נותן להם התורה ג"כ וא"כ היו גם הם עם הנבחר כמונו כמוהם וא"כ מה בצע לנו בעבודתנו במצרים וברית אבות אשר כרת עמנו ומה כל הרעש הזה ואם נאמר שגלוי לפניו שימאנו לקבל א"כ הי' החזרתו על כל אומה ולשון פעולה בטילה וחלילה לחשוב כן, אבל הנלע"ד לומר עד"מ לאב שהי' לו בנים הרבה או אדון שהי' לו עבדים הרבה והאחד הי' לו אהוב וחביב ביותר והי' לו חפירה שמוציאים משם אבני זהב וכסף וכלי יקר והי' רוצה ליתנה לבן האהוב ואמנם שלא לשנות בין הבנים שלא להטיל קנאה יתירה על הבן יקר ושלא יתרעמו עליו מה עשה מסר להבן האהוב בצנעה כלי מלאכה ולמד לו חכמת הוצאת האבנים מהחפירה והיתוך האבנים לעשות מהם זהב וכסף וכל חפץ ואח"ז קרא לבניו בכלל ואמר להם יש לי כאן חפירה שיכול' להוציא משם אבני זהב מי הוא הרוצה בה יבא והנה כולם ראו והבינו שבטורח גדול יוציאו משם שום דבר ואח"כ לא ידעו להתיכו ולעשות ממנו זהב כי לא הי' להם שום חכמה בהוצאת הזהב וההיתוך וגם לא הי' להם לזה שום כלי ושום תחבולה ע"כ מאנו כולם ולא חפץ להם במתנה ההיא, והנמשל מובן כי התורה הקדושה טמונים בתוכה כל טוב ד' וכל אוצרותיו אך התחבולה להוציא המטמונים ההמה מסר הקב"ה בחשאי לישראל ר"ל שנטע הקב"ה בטבע תולדותם בינה יתירה מה שלא נמצא כן לכל עם ולשון ולהם לא הראה כ"א פשוטי התורה ע"כ לא יחפוצו לקחתה וידוע כי דבר בלי מובן נקרא חק והדבר המובן לאשורו נקרא משפט (יוסטיץ בלע"ז), והיינו חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום כי לא הודיע להם כ"א החוקים ולא מסר להם לב מבין כמו לישראל וקרוב לזה שמעתי ממורי הגאון בעל הפלאה זצ"ל:

נחזור להנ"ל שעל זה יוצדק לומר כי היא חכמתכם ובינתכם דייקא שהם מוציאים דבר מתוך דבר והיינו בינה דקרא אך כל זאת בהיות התורה ככתבה וכלשונה, אמנם בהעתק התורה ללשון אחר אין בה כ"א המובן הפשיטות לא זולת ואם כי נשאה חן בעיני כל רואיה ומלך יווני כיבד ליהודים על זה בכל עוז מ"מ לעומת זה התאמצו היהודים כולם לעזוב למוד התורה בלשון הקדש ונתפתו אחרי לשונות אחרות ולהטעימה כפשוטה, ולא יכיל התורה כל החכמות הצריכים לזה והוצרכו ללמוד חכמות יוונית מספריהם של יונים וכאלו התורה הקדושה סמכה עצמה על חכמת אריסטו וחביריו והרי זה כמי שסומך על שלחן אחרים ואין לו משלו כלום שעליו אחכז"ל שהעולם חשך בעדו ע"כ אמרו שהי' אז חשך בעולם:

כתיב במגילת תענית וטור [או"ח סימן תק"פ] הביאו בשם ה"ג כי ביום ח' טבת נכתבה התורה יונית לתלמי המלך והי' ג' ימים חשך בעולם וביום ט' טבת לא נודע מה צרה הי' בו, ובלא"ה הי' ראוי להתענות ח' ט' י' ג' ימים אלו כי הי' ג' ימים אלו חשך בעולם אם לא שנאמר שמתענין רק אתחלתא דפורענות אבל מן הראוי להתענות בכולם והנה לר"ש [במס' ר"ה דף ק"י ע"ב] שסבר שצום העשירי הוא ה' בטבת שבו באתה שמועה לגולה שהוכתה העיר צריכין אנו לדקדק על דבריו שסובר צום העשירי הוא ה' טבת וממילא אין לנו תענית ביום יו"ד טבת וזה הוא תמוה לכאורה כי קרא מפורש כתיב ויהי דבר ד' אלי בשנה התשיעית בעשור לחדש לאמר בן אדם כתוב לך את שם היום הזה ואת עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים, והיתכן שלא יהי' תענית ביום מר כזה, ונ"ל בודאי שר"ש מודה שצריך גם להתענות ביום זה אבל כוונתו שמקרא זה שכתובין בו הארבעה צומות לא כתיב גבי החרבן אלא רק לאחר בנין בית שני כששלחו לשאול הכהנים האבכה בחדש החמשי וכו' [זכריה סימן ג' יעוין שם] והשיב הקב"ה צום הרביעי וכו' יהי' לבית יהודר לששון ולשמחה [שם סימן ח' פסוק י"ט] ע"ז אמר ר"ש מה שאמר הכתוב צום העשירי יהי' לשמחה קאי על יום השמועה דהיינו ה' טבת אבל עשרה בטבת עדיין נשאר לאחר בנין בית שני בתענית כמו שנבאר למטה דהנה הפוסקים הביאו בשם אבודרה"ם מדכתיב את עצם היום הזה ש"מ אם הי' ראוי יו"ד טבת לחול בשבת הי' דוחה שבת יותר משאר תעניות כי ידוע לנו שירושלים הוא מצורף משני שמות שאברהם אבינו קראה יראה ומקדם נקראת שמה שלם ועשאוהו תיבה אחת ירושלם ואות וי"ו הוא א' ה' ממלת יראה ואות יו"ד של ירושלים הוא קרי ולא נכתב בשום מקום וזה האות של יו"ד המשיך יעקב אבינו לצרף בהם וידוע כי אות יו"ד [אם נכתבת במילואו כזה י'ו'ד'] במספר המה שני יודי"ן כי וי"ו דל"ת הוא ג"כ מספר י' וזה הנקרא בספרי סתרי התורה יו"ד בתוך יו"ד והוא נקודה דקה וקדושה גדולה וגבוה עד שנוגע בכתר עליון וזהו סוד שאין אנו מבינים ויעקב כיון לזה באמרו עשר אעשרנו לך שהענין כי עיקר הקדושה הוא מעשר מן המעשר שממאה יגיע צ' לישראל וי' ללוי ואחד קודש לכהן [הוא תרומת מעשר] וכן בכל בחינות קדושות מאה ברכות יגיע צ' לעולם התחתון ועשרה לעולם התיכון וא' בעולם העליון עיין כל זה בהקדמת שפע טל ע"כ אמר יעקב עשר אעשרנו לך שהוא בחינת ב' מיני מעשר שהוא מעשר מן המעשר וע"י כך המשיך קדושת י' עליונה לירושלם ואין מקום לקדושה זו לכתוב רק לקרות ולכך בסילוק השכינה ממקדשינו עשר מסעות נסעה שכינה וכנגדן גלתה סנהדרין [מסכת ר"ה דף ל"א ע"א] לרמוז על יו"ד ההיא שהוצרך לסלק ולכך אין שום יום שראוי להחרב בו מקדשינו רק עשירי בחדש העשירי שזה היפך יו"ד בתוך יו"ד הקדושה ובס' יצירה כתיב אין למעלה מענג ואין למטה מנגע ובספרים אחרים אין למעלה מכתר ואין למטה מכרת כי העונג הוא המקודש ביותר וזהו וקראת לשבת עונג שתזמין לשבת שיקודש בקדושת עונג ונגע הוא בהיפך במדרגת התחתון וכן הוא במדת כתר שהוא קדושה עליונה וכרת ח"ו הוא בהיפך שהוא מוכרת מכל הקדושות ואם נסמך מלת בבל למלת ירושלם בלא יו"ד עולה חשבון שני תיבות לחשבון ת'ר'ך' שהוא מורה לכרת לכן אמר ד' בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמוך מלך "בבל" על "ירושלם" כמו שבקדושתו למעלה מכתר כך אין למטה מכרת שהוא הסמיכות של שני תיבות בבל ירושלם לכך ראוי יום זה לדחות עונג שבת כי כמו שאין למעלה מעונג כך אין למטה מנגע ונקודת יום זה הוא המדרגה ההפוך מקדושת שבת שגדלה עד למעלה וא"א לפרש זה יותר וע"כ אמר ר"ש שתענית חמור כזה המורה על פגם גדול כזה שא"א להיות לששון ולשמחה ויהי' יום זה נשאר בתענית לעולם אף לאחר בנין בית שני וממילא שצריכים אנו להתענות בו לכ"ע:

והנה במג"א כתב שאיתא בסליחה שמת בו בט' טבת עזרא הסופר וצ"ע מ"ט לא ידעו במג"ת וה"ג מזה ונ"ל דאחכז"ל בסנהדרין ראוי הי' שתנתן תורה ע"י עזרא לולי שקדמו מרע"ה ואעפ"כ נתנה כתב על ידו והענין שבתחילה כתב הקודש הלז שאנו משתמשים בו עתה הי' גנוז בס"ת שבארון הקדש וההדיוטים היו משתמשים בכתב ליבונאה ואתא עזרא ומסר כתב הקודש לכל בני ישראל [יעוין גמרא סנהדרין דף ] והטעם בזה משום שבאותיות התורה וצורתם ותגין וקוצין מרומזים תורה שבע"פ וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש והרי ר"ע דרש על כל קוץ תלי תלים של הלכות וכל זמן שהי' תורה שבע"פ שמורה בפיהם ולא היו צריכים לעיין בפנים ולהוציא דברים מרמיזות הקרא הי' די שיהי' הכתב הקדוש הזה גנוז בכבודו במקומו ויסתכלו בו הנביאים והחכמים בעת הצורך ודי לעולם שישתמשו בכתב ליבונאה אמנם בעו"ה משגלתה שכינה וירדה שכחה לעולם כמו שלבסוף הוצרך רבינו הקדוש לכתוב תורה שבע"פ ה"נ בימי עזרא הוצרך עכ"פ למסור סימני התורה ורמזיה לכלל ישראל כדי שידעו להוציא הדין מרמזי הקרא והי' זה בדורו כאלו נתנה התורה על ידו:

והנה רע ומר בהעתקת התורה יונית או לכל לשון כי בהיות התורה כתובה בלשונה שנאמרה מפי הקב"ה למרע"ה הרי היא כפטיש יפוצץ סלע וכל פסוק סובל כמה פירושים שונים וממש אין לומר בו דבר ע"ד פשוטו שלא יסבול גם פי' אחר ועל כרחן של ישראל שישמעו לדברי חכמים ולפירושם וחידותם משא"כ בהעתק התורה ללשון לע"ז א"א כ"א לבחור ע"כ כוונה פשוטה אחד ולכתבו באותו הלשון כי אין לשונות העמים סובלים ככה וגם אין אתנו יודע עד מה לכתוב בחכמה ובינה כמו שנכתבה התורה ע"י הקב"ה והיות כן בהעתק התורה יונית אז החלו עם בנ"י לטעום טעם פשוטו של מקרא ומאז החל האפיקורסות להתנוצץ ולא אבו שוב שמוע לקול דברי חכז"ל ולפירושיהם כאשר בעו"ה עדיין מרקד בינינו ולסברה מזויפת של אותם הכופרים אין תועלת במעשה עזרא ואין הפסד וצרה כ"כ במיתתו ע"כ יפה אמרו במליצה נאה במג"ת וה"ג הנ"ל שביום ח' טבת הועתקה התורה יונית והי' חשך בעולם וביום ט' טבת לא נודע מה צרה הי' בו רצה אע"פ שמאז כבר הוקבע יום ט' טבת לתעני' מפני מיתת עזרא מ"מ אח"כ כשהועתקה תורה יונית בחרו להם פשוטה של מקרא עד שלא נודע להם שוב מה צרה הי' ביום ט' במיתת עזרא הסופר:

ולבא אל המכוון בעזה"י באמרו חשך ולא אור נקדים מה דכתיב כחשיכה כאורה ושמעתי ממורי הגאון בעל הפלאה זצ"ל שרמז לזה שאנו רואים בעוצם עיניו מהביט אל ענייני עו"הז אז ישיג יותר החכמה עיונית ע"כ אומר כחשיכה כאורה כל עוד שמחשיך על עצמו וסותם עיניו אז יאיר לו אור השכל יותר ואני אומר עוד ע"פ דרכו ז"ל דאנו רואים מימי עולם ושנים קדמוניות שנמצא עיקר התורה באותם התלמידים אשר הם חוץ לבית אבותם מהלכים בגולה מצפים על שולחן אחרים בארץ לא להם אפי' בימי הנביאים ראינו כי בני הנביאים היו מצפים עד שהיו מביאים להם כמו שאמר [מלכים ב' ד' מ"ג] מה אתן זה לפני מאה איש וכן מוכח ממה שלקח גחזי מנעמן ככרים כסף באומרו שבאו בני הנביאים אל אדוניו הנצרכים לכך כמו שאחכז"ל ש"מ כ"כ הי' דרכם מעולם ובהם התורה מתקיימת והם הם בני הישיבה השם ישמרם אשר בכל יום בצפיתם צופים על שולחן אחרים והרי העולם חשך בעדם ואמנם כחשיכה כאורה כי בהם מאיר אור התורה נמצא שהחשיכה ההיא גורמת אור עליון וכל זה כשהגופים המה חשוכים על שולחן אחרים אז התורה בשלימות אך בעו"ה בהעתק התורה שהיא חשוכה בעו"ה והיא מצפה על ספרים חצונים אז אותי נהג ויולך חשך ולא אור בעו"ה:

במדרש בחזון עובדי', שאמר על אדום אל תשמח ביום אידו, של ישראל, אידם לא נאמר אלא אידו שברך ושברם, וכבר אמרנו כך, דהנה אמרו חז"ל ראוי' הי' שיחיה אאע"ה ק"פ שנים כמו שחי' יצחק אלא שלא יראה עשו יוצא לתרבות רעה ע"כ קצרו ה' שנים משנותיו, נמצא גרם עשו לקצר משנותיו של אברהם, ואיתא במדרש הובא בתוספות על התורה, כשאמר יעקב לפרעה ימי שני מגורי מעט ורעים, נתקצרו משנותיו כמספר תיבות שבשני פסוקים אלו שהם ל"ג ולא חי אלא קמ"ז שנים שהוא ל"ג פחות ממספר ק"פ, נמצא שהיו ראוי שיחיו שלשתן כ"א ק"ף שנים ואז היה מספר ג"פ ק"פ תק"מ ואם תצרף הקב"ה עולה תקמ"א כמספר ישראל ואז היה תיקון אמיתי כי מספר שנות הצדיקים מגין, אך עתה שנחסר ה' מאברהם ול"ג מיעקב נשאר תק"ב גימטרי' שב"ר, וגורם לזה הוא שניהם עשו גרם קצור שנות אברהם ויעקב גרם קיצור שנות עצמו, נמצא בין שניהם גרמו השבר וזה הוא שברך ושברם, וק"ל:

כתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ד', וקשה מה ענין שלשה אלו כיבוד אב ואם ושמירת שבת ואני ד' וחז"ל דרשו בפ"ק דיבמות מה שדרשו ולענינינו נ"ל דהנה הרבה אומות המאמינים בחדוש העולם ושנברא בששה ימים ומתענגים יום א' בשבוע והם קבעו להם יום ראשון בשבוע כמבואר פ"ק דע"ז יום ראשון לר' ישמעאל לעולם אסור ובפ' בתרא דתענית [דף כ"ז ע"ב] בנוסחאות ישינות לחד מ"ד לא התענו אנשי מעמד ביום א' בשבת משום שהוא חוק המינים ע"ש והטעם להם שאומרים שראוי להתענג ביום התחלת בריאת עולם וביום ראשון הי' תחילת הויית העולם אמנם אנחנו עם ד' אשר לא ע"פ שכלנו אנו שומרים מצות ד' כי אם כאשר צונו ד' אלקינו שובתים בשביעי כי בו שבת וכילה לא ביום ההתחלה והנה כיבוד אב ואם הוא מצוה שכליות לכבד האבות אשר נשתתפו ביצירה אך נחזי אנן מה יד ושם להם בבניהם כ"א תחלת ההוי' של יצירה וההיולי שלו שכך אמרו חכז"ל כי אבי ואמי עזבוני בשעת תשמיש זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן וד' יאספני הוא מקבץ הטפה וגומר יצירת האדם נמצא אי נניח שאין לשבות ולענג יום א' מפני שאין להתחלת הענין שום מעלה כ"א ליום השבת שהוא יום גמר הבריאה א"כ אין מקום לכבד האבות שהם רק שיתוף בהתחלה וכן בהיפך אם יכבד האבות ונותנים כבוד להמתחילים אין לכבד יום השבת שהוא יום גמר וכלה ולעומת זה צוה עלינו הקב"ה לא כן הוא אלא שניהם מצות מאת ד' איש אמו ואביו תיראו ואפ"ה את שבתתי תשמרו ואמר שבתותי דייקא לא שתקבעו לכם יום אחר כ"א שבתותי שאני הייתי שובת בו וגומר לא יום ההתחלה, ואמנם טעם לזה כי אין האב המתחיל ביצירה לבד כי על זה לא ישובח כלל אך כי מצות בן על האב ללמדו תורה ולהשיאו אשה נמצא הוא מתחיל בתחלת הוייתו והוא הגומר להביאו לעולם שכלו טוב ללמדו תורה ולחנכו במצות ומשום הכי הוקשה כבודם לכבוד המקום כי הש"י ב"ה סיבת כל הסיבות ועלוי כל העילות וגם האומות ידעו כן וקרו לי' אלהא דאלהיא, אלא שאומרים אה"נ תחלת הויית העולם ממנו הוא ומסר עולמו לשומרים והם פועלים בעולם ולהם ראוי לתת כבוד אמנם אנחנו עם ד' מאמינים כי הוא ית"ש המתחיל והוא הגומר והכל ממנו הוא המשגיח על כל הפרטים ואין לעבוד כ"א למלך הכבוד ית"ש נמצא האבות ממש כמוהו ית"ש המתחילים והגומרים נמצא אין כאן סתירה אם שומרים שבת ומכבדים גם האבות כי להם התחלה וגמר כמוהו ית"ש והכלל כי עיקר שם אבות יאמר על הגומר ביצירה היינו המביא לבנו לחיי עו"הב ולא המחנכו ללמד ארמית ולשון כשדים וספרי חיצונים שנמצא שלא הי' כ"א ההתחלה בהבאתו לעולם אמנם לו הגמר להאבידו משני העולמות ולהושיבו במחשכים כמיתי עולם להנהיגו חושך ולא אור:

בהפטרת פ' ויחי כתיב ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש כבר כ' במקום אחר שהכונה בזה ע"פ דאחכז"ל ס"פ אלו עוברים דלאמור הוא נוטריקון לאו אמור ה"נ הזהירו לשלמה שלא יאמר הנני עושה כקלקולי' רוב העולם אלא צריך אדם להתחזק במעוז התורה נגד אנשי דורו הפורצים גדרי עולם ע"כ אמר כאן לאמור אנכי הולך בדרך כל הארץ ר"ל לאו אמור אנכי הולך בדרך כל הארץ לעשות כמעשיהם ומנהגיהם לא תאמר כן אלא וחזקת והיית לאיש במעוז התורה לגדור גדרה ולעמוד בפרצתה ואמר עוד ושמרת את משמרת ד' אלקיך ללכת בדרכיו וגו' ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם וי"לד מה ללכת בדרכיו דה"ל למימר והלכת בדרכיו וי"ל דהיינו דהזהיר דהע"ה לשלמה בנו ושמרת את משמרת ד' אלקיך אין רצוני לקיים מצות התורה ציצית ותפלין דזיל קרי בי רב הוא אלא לשמור משמרת גדרים וסייגים כאשר באמת שלמה תיקן נט"י ערובי' כדי שיהי' זה הכנה ללכת בדרכיו לא שהזהירו שילך בדרכיו פשיטא אלא שיעשה משמרת ללכת בדרכיו ככתוב בתורת משה שמן הכתוב מוכח להוסיף גדרים וסייגים למען תשכיל את אשר תעשה ואת אשר תפנה שם שיהי' פונה לימין ויהי' בזה משכיל וההיפך כשיפנה לשמאל וכנ"ל:

שמעתי מדרש ויבך על צואריו עוד א"ל יעקב עתידים ישראל שיקראו על שמך רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף למה אתה בוכה ונ"ל ליישב כך דהנה רש"י פי' בפ' וישב הבוא נבוא אני ואמך והלא אמך כבר מתה ולא הי' יודע שהדבר נוגע לבלהה שגדלתו כאמו ויש לתמוה מ"ט לא פי' בקצור שאשת אב הרי היא כאם דכתיב את אביך לרבות אשת אביך כדאית' סוף כתובות וגם איך נעלם זה מיעקב שהי' לומד תורה וי"ל דאיתא במדרש וישמע ראובן ויצילהו מידם אמר ראובן הוא מונה אותי בכלל השבטים ואחד עשר ככבים משתחוים לי ולא אצילהו פי' כי הי' ראובן מסופק אולי ע"י אותו חטא של בלהה לא ימנה עוד בכלל השבטים אך בחלומו של יוסף שראה אחד עשר כוכבים הרי שהוא בכלל ע"כ הצילו עיין ברבה על פסוק הנ"ל, והנה במפרשים איתא שראובן לא חטא בשכיבת בלהה שהרי פילגש הוא בלא קידושין וה"ל אנוסת ומפותת אביו שמותרת לו א"כ לפ"ז אין בלהה בכלל את אביך לרבות אשת אביך כי אינה אשתו אלא מפותתו והיינו דאמר יעקב אני ואמך ואחך דייקא וממ"נ אי אחיך הוא בכלל י"א כוכבים ולא חטא ראובן ע"כ דין בלהה כמפותה א"כ איננה אשת אב והרי אמך כבר מתה ואם דין בלהה כמו אמך משום אשת אב א"כ חטא ראובן ואיננו בכלל אחיך ע"כ הוא מעורב בדברים בטלים ועל זה כ' רש"י והוא לא ידע שהדבר מגיע לבלהה לא משום אשת אב אלא משום שגדלתו כאם וכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו כאלו ילדו:

והנה כבר כתבתי במקום אחר ליישב קו' ט"ז אהא שפי' רש"י שיעקב לא בכה מפני שקרא ק"ש ויוסף פטור משום דעסיק במצות כיבוד אב והק' ט"ז הא יעקב נמי פטור שעסק במצות כבוד המלך ומאי אולמי' דיוסף מיעקב וכתבתי כי בודאי כיבוד האב וכבוד המלך לא דחי מצות עשה של ק"ש אך יוסף למד מיעקב רוב התורה וה"ל כבוד רבו, וכ' תוס' ר"פ שבועת העדות דעשה דכבוד תורה עדיף מכבוד מלך והיינו טעמא משום דכתיב את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח שנקרא את ה' הטפל להשי"ת והוא יותר עדיף ונלמד ממה שהוקש כבודם של ת"ח לכבוד המקום, ושם בארתי שעל כן נעלם דרשה דאת ד' אלקיך תירא מכל החכמים עד שבא רבי עקיבא ודרש כי הוא הי' גלגול יוסף הצדיק כידוע והיה זה חלקו בתורה ושם בארה, והנה אין הכרח לדבר שנדרוש אתין דלמא כר' שמעון העמסוני שפי' וא"כ אין מעלה לת"ח ומחוייב יוסף לקרות ק"ש ואין פנאי לבכות על צוארי אביו כמו שלא בכה יעקב על צואריו של יוסף משום שקרא ק"ש ולא חש לכבוד המלך וכקושי' הט"ז אלא שעתה הי' לו ליוסף הכרח עצום כיון שראה שנתקיימו חלומותיו ולא הי' בהם דברים בטלים ואם כן ע"כ דרשא דאת אביך לרבות אשת אביך דאל"כ הלא אמו כבר מתה ולא אסיק אדעתי' הך דגדלתו כמו אמו וע"כ דרשינן את וה"נ את ד' אלקיך תירא לרבות ת"ח ועדיף משאר מצות (כדאיתא בתוספות) ופטור מק"ש אך יעקב רצה להכריח לו דהמגדל יתום ה"ל כאילו ילדו והוא ע"ד דאיתא במדרש על פסוק הנ"ל נוהג כצאן יוסף הואיל ויוסף כלכל את ביתו של אביו נקראו כולם על שמו כמו שנקראו על שם אביהם ישראל ה"נ נקראו יוסף כיון שגדלום וזנם ה"ל כאילו הולידום והיינו דקאמר לי' יעקב לישראל עתידים ישראל שיקראו על שמך וע"כ משום המגדל יתום ה"ל כאילו ילדו וא"כ לעולם אימא לך לא דרשינן אתי"ן ובלהה נקרא אמך לא משום אשת אביך רק משום שגדלה אותך כמו אם וא"כ אין ראי' שעשה דכבוד ת"ח עדיף וא"כ למה אתה בוכה ולא קורא את שמע:

ובדברינו הנ"ל שכתבנו לחלק בין התחלה ותחלת הויי' לגמר הדבר וסיומו ישבנו זה שצריכי' לחקור כי אחז"ל שנבקעה העיר בראשונה בט' תמוז מ"מ קבעו צום בי"ז בתמוז משום שבו הובקעה בשנייה וחרבן בית שני חמיר לן וקשה א"כ מ"ש דמתענין ביו"ד טבת שבו סמך מלך בבל בחורבן ראשון ולא מתענין ביום שסמך אספסינות בחורבן השני דחמיר לן הנה ידוע מה שאחכז"ל האי תיגרא דמי לבידקא דמיא כיון דרווח רווח ועד"ז פרשתי פסוק ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן ופירש"י שזה רומז על הירדן היוצא ומזנק ממערת פמיוס, ויל"ד מה עניניו לכאן לומר בברכתו של דן שיהי' גבור כארי' והירדן יזנק ממערה בחלקו אבל אחכז"ל פ"ק דפסחים האי דהוה קאמר דוני דיני אמרי ש"מ מדן קאתי דכתיב דן ידין עמו ע"ש, ש"מ מהאי דשמא הוה גורם באנשי בית דן שהיו בעלי ריב ומצה ע"כ הזהירו הכתוב לומר הוה יודע כי דן ומחלוקת הוא עז ואמיץ כמו גור אריה ואמנם תחלת זניקו הוא יזנק מן הבשן כמו הירדן שמזנק ממערה ולבסוף נעשה נהר גדול דדמי' לבידקא דמיא דכיון דרווח רווח, וראה והבט כי כתיב ובני דן חושים שלא הי' לו אלא בן אחד ונקרא לשון רבים ואחז"ל שהרבה בנים כחושים של קנה והרמז כנ"ל דדן ומחלוקה מתחיל במעט ומסיים בהרבה וכן תמצא ובני פלוא אליאב מפני שבני אליאב דתן ואבירם אבי כל בעלי מחלוקת ובזה יובנו משאחז"ל בפסוק חבור עצבי' אפרים הנח לו (הושע סימן ד' פסוק י"ב) שכשהיו עע"ז והיה שלום ביניהם היו נוצחים וכשהיו בעלי מריבה היו נופלים כי עיקר עע"ז הי' שלא השגיחו על הסבה ראשונה כלל ואמרו הכל תלוי בסבה אחרונה לחוד כמשאחז"ל (ביצה דף כ"ה ע"ב) שאפילו בשותפות לא עבדו ה' ושתים רעות עשו שאמרו עזב ד' את הארץ ואיננו הש"י כ"א הסבה הראשונה ועוד זאת שלא עבדוהו כלל כי אמרו אין חפץ לעבוד אל הסבה הראשונה כי הולך הכל אחר החתום וזה הוא ההיפך מבעלי לה"ר ומחלוקת שהם משגיחים בסבה ראשונה ואומר מה עשיתי הלא לא פתחתי כ"א כחודו של מחט ובידקא דמי' קטנה הוא ואינו משגיח במה שסופו לרווח כנהר גדול ואומר הא דרווח ממילא מעצמו הוא ולא עשיתי מאומה בלה"ר ורכילות שלי מה עשיתי נמצא שמשגיח רק על מעשה כל שהוא שלו ואינו מתבונן מה יהי' באחריתו נמצא שהם שני הפכים:

והרמב"ם כתב כי ד' צומות הם כדי לעורר לתשובה וכו' זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו כמעשינו עתה וכו' (הלכות תענית פרק חמישי הלכה א') והנה בבית ראשון הי' חטא ע"ז שלא השגיחו על סבה ראשונה על כן יום מוכן לתשובה על זה הוא יום יו"ד טבת שהי' הסבה הראשונה של חורבן ובו סמך מלך בבל ואז נשוב אל ד' לומר אבותנו חטאו ואינם ואנחנו מודים בסיבה ראשונה ית"ש, ומשום כן אין אנו מתענים ביום אשר סמך אספסינות בבית שני כי זה הוא רק התחלה וסבה לחורבן ובבית שני לא עע"ז ולא כפרו בסבה ראשונה אדרבא חטאו בלה"ר ושנאת חנם והשגיחו רק על הסבה הראשונה בידקא דמי' ע"כ צריך להתענות ביום סבה אחרונה שהיא י"ז תמוז היפך מבעלי לה"ר לשוב לד' על זה וחורבן שני חמיר לן בזה:

ולסיים בדבר טוב, איתא במדרש פ' האזינו כי יראה כי אזלת יד אין בן דוד בא עד שיכלה פרוטה מן הכיס י"ל דמפרש אזלת יד דאזל דבר הניתן ביד וכן הוא בפ' חלק וצריך טעם לזה מה ענין זה לביאת בן דוד אבל אחכז"ל מחצתי ואני ארפא במה שאני מוחץ אני רופא שדרכו של הקב"ה ממכה עצמה מתקן רטי' והנה פרשתי דברי פרעה ואתנה לכם מטוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ ופי' רש"י ניבא ואינו יודע מה ניבא שיעשוה כמצולה שאין בה דגים וק' היכא רמיזא שיעשו כמצולה שאין בה דגים והלא לא אמר אלא שיתן להם רשות לאכול את חלב הארץ, וגם יל"ד בש"ס פע"פ דף (קו"ף ע"א) פליגי חד אמר כמצולה שאין בה דגים וחד אמר כמצודה שאין בה דגן וא"כ אמאי נקט רש"י כהך מ"ד ולא כאידך ועוד במאי פליגו, דהנה כתיב וילקט יוסף את כל הכסף ונאמר בשם האר"י ז"ל שיוסף לקט את כל הניצוצות הקדושות שנתפזרו ע"י חטא אדם הראשון והביאום למצרים לגנזי פרעה ועי"כ כשיצאו ישראל ממצרים וינצלו את מצרים נטלו עמם כל הניצוצו' ההמה וזהו יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים והנה איתא ברש"י בפ' בא (סימן י"ב פסוק ל"ו) אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם אתה אומר אחד טול שנים ולך והנראה מזה כי בודאי אותו הכסף המובא למצרים שבו ניצוצות הקדושות זה לא שייך למצרים מעולם ומעיקר' דדינא הי' לישראל כי על דעתם הובא שם מתחילה ובשבילם זה הי' השובע והרעב ואלולי כן לא הי' יוסף ממלא כליהם בר והושיב הכסף בפי אמתחותיהם בלי רשות פרעה אך כי הבין שהכל שלהם ובשבילם וה"נ כדין נטלו אותו הכסף אך מה שהוא בעצם למצרים אין להם רשות ליטול עד שינתן להם מרשות בעלים ע"כ הזמין להם הקב"ה שישאלו מהם אותו הכסף שהוא מובלע מניצוצות הקדושות ולכן לא שאלו אלא כלי אחד והם נתנו להם מרצונם גם כספם שלהם בעצם והנה הדגן ניתן מעיקרא במצודה כדי שיבואו העופות ללקוט ויאחזו ברשת וכן היה הכסף עם הניצוצות הקדושות בתוך מצרים כדי שיבואו ישראל ללקט אמנם אם אפס דגן שוב לא יבואו עופות לתוכה וה"נ כתיב כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם והיינו כמצודה שאין בה דגן אמנם לאידך מ"ד שנטלו נמי הכסף ששייך למצרים בעצם והיינו כמצולה שאין בה דגים שחיותם ותולדותם של אותם דגים הם ממצולה זו ואפ"ה נטלו משם והיינו כסף השייך לארץ מצרים בעצם גם אותו נטלו ישראל והיינו ע"י שנתנו אותו מצרים מרצונם:

ונבוא אל המכוון בעזה"י כמ"ש במקום אחר כי חלב הארץ היינו אותה השפע שאינה שייכת לארץ ההוא רק שהיא לשעה עד שיבואו בעליו ויטלנו זה מקרי חלב ולא משמני ארץ כי טבע החלב להיות תותב קרום ונקלף ואיננו מובלע בבשר וה"נ אותה השפע איננו לארץ ההוא בעצם כ"א כמו חלב והנה פרעה דקדק בלשונו לומר "ואתנה" לכם מטוב ארץ מצרים, משמע שהוא יתן להם וכפל עוד ואמר ואכלו את חלב הארץ משמע שהם יאכלו מעצמם גם מתחלה אמר מטוב ואח"כ אמר חלב אבל הוא הדבר אשר דברנו כי אמר להם טוב ארץ מצרים השייך לארץ מצרים בעצם אותו אתן לכם כי לא תטלו אלא ברשות אך חלב הארץ שבתוכו הניצוצות אתם תאכלוהו כי לכם הוא ויפה פי' רש"י כי נרמז בתוך דבריו שיעשוה כמצולה שאין בה דגים וכהך מ"ד וק"ל:

והנה מצינו בש"ס פסחים דף ק"ד ע"א דבנן של קדושי' לא אסתכל בצורתא דזוזי דמשמע מזה ההיפוך מהנ"ל כי אילו היה בהם ניצוצות קדושות אדרבא ראוי לזון עינו מהם אבל הענין כפי מ"ש תוס' ב"ק צ"ח כי מטבע של אאע"ה ודוד המלך ע"ה לא הי' חקוק עליהם שום צורה כ"א נכתב עליהם זקן וזקינה וכדומה וכן מצאתי בספרים שחקיקת צורה על המטבע נתחזק ע"י מלך אחד בערך כמו ב' מאות שנה אחר בנין בית הראשון אבל מקודם לזה לא היו יודעים מזה מאומה הנה כי כן נראה בודאי בדורות הראשונים שהי' מטבע בלי שום צורה לא מבעיא שלא היה בהם שום ניצוץ טומאה אלא אדרבה כל ניצוצות הקדושות שנתפזרו בין הקליפות התאחזו בהמטבע והטעם מפני שהממציא הראשון הי' אאע"ה ויעקב ואע"פ שאחריו עשו כן מלכי האדמה מ"מ הכל הולך אחר הממציא הראשון והי' בו כח לאחוז בה הקדושה ההיא וע"כ קבץ יוסף הכסף כעמיר גורנה ובו היה התחלת הגלות הראשון שגלו ישראל ולעומת זה אחר שהטביעו על הכסף צורות אשר עליהם משכן הקליפות נהפוך הוא כי בו התאחזות הטומאה והקליפה ולעת קץ אי"ה לא סגי במה שילקטו ישראל הניצוצות הקדושות לבד אלא להעביר גילולים מן הארץ ואז יתוקן עולם במלכות שדי ויהי' גאולה שלימה ע"כ במה שמחץ שהיה גלות הראשון ע"י לקוט הכסף אל בית אוצר המלכות ככה יהי' רפואה שיכלה פרוטה מהכיס היחידים להתם חטא ולכלות פשע ולהביא צדק עולמים במהרה בימינו אמן:

[] ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ושמתם על בניכם ובנותיכם ונצלתם את מצרים, י"ל דידוע דלקחו ביזת מצרים חלף עבודתם אשר היו עובדים להם ועל זה יש להשיב כי הקב"ה הבטיח לפרעה שיעבדו אותו אומה שלימה בשכרו יען כי לוה ליעקב אבינו ארבע אמות כשיצא ממנו בהיותו אצלו וי"ל כי בניהם ובנותיהם אשר נולדו לישראל במצרים ברבוי שלא כדרך הטבע והמה גם המה היו עובדים למצרים כאבותיהם כבניהם ובשבילם לקחו שכרם כי לא היתה הגזירה רק על סכום ידוע כמספר בנ"י אשר ינאו מארץ מצרים ככתוב שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ובזה י"ל ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ובנותיכם דהיינו בשביל בניכם כי בשבילם לקחתם הביזה ביושר:

השליכהו ארצה, הראה הקב"ה למרע"ה כי ישראל מטה עוז תפארת ד' אלא שהם מושלכים ארצה משועבדים תחת המלכות ומ"מ זכות סבלנותם והיות ממעטים עצמם אותו זכות מעורר קדושה ישינה ע"ד כי אתם המעט ממעטים עצמכם ע"כ חשק ד' בכם והיינו אחוז בזנבו במדת זנב ושפלות בזכות זה יהפוך הנחש למטה עוז תפארת ד':

והיה לדם ביבשת, ברש"י אלו נאמר והיו המים וכו' ונרא' מלשון הקרא עוד דהוה סד"א בכלי היה דם וביבשה חזר למים קמ"ל והי' לדם ביבשת ג"כ, והענין כי תחלת גזירת פרעה היה להשליך הילדים במים ושוב נהפכה גזירתו לדם לשחוט הילדים ולרחוץ בדם וכמידתו נמדד בהיפוך תחלת הריגתם הי' בדם למכה מצרים בבכוריהם שהיו הבכורים מכים בהם (כדאיתא בתוספו' מסכת שבת דף פ"ב ע"ב בד"ה ואותו) והריגת בכורים עצמם דם יחשב ואח"כ נהפך למים בים סוף, וכאן רמז הקב"ה לישראל תחלת עבודתם ועינויים שהמים נהפכו לדם היינו מי היאור נהפכו לדם בכליהם כמו שעשה פרעה עמהם ושוב כנשפכו מהכלי לארץ עדיין הי' דם רמז לדם גאולה במכת בכורות והוה סד"א ביבשה יהפכו למים רמז לים סוף קמ"ל והיה לדם ביבשת שנשארו דם והטעם כי לא גילה להם הקב"ה קריעת י"ס כלל מפני הנסיון שיעמדו שם בצרה ויצעקו אל ד':

*ויחר אף ד' במשה, עיין ברש"י פלוגתת ריב"ק ור' יוסי ויש לפרש דאזלי לשיטתייהו דהנה ספ"ג דנדרים דף ל"א ע"ב יעוין שם דר' יוסי סובר דלא נתרשל מרע"ה על המילה אלא שנסתפק אם ימול וישהא בשליחותו ואעפ"כ כתיב ויפגשהו השם ויבקש להמיתו די"ל דבאמת שפיר עשה משה כמו שנסתפק במלון אבל בין כך ובין כך הוא גרם לו זה לעצמו כי אילו לא סירב שבעה ימים כבר היה במצרים כמה ימים והיה יכול למול לכן ויפגשהו השם, וזה היה חרון אף של הקב"ה על שסירב משה לילך למצרים ורבי יוסי לשיטתי', אבל ריב"ק סבר שחטא באיחור מצות מילה לכן ויפגשהו ה' ושפיר אמר כאן שלא מצינו בזה חרון אף:

הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך, לא ארבה בדקדוקים אבל על כל פנים קושי' עצומה כיון שאמר הקב"ה ידעתי כי דבר ידבר הוא הלא ע"י אמירת הקב"ה הזאת הוכרח אהרן בהלוכו ודיבורו וא"כ מאי אולמי' דאהרן בשליחות זו טפי ממשה שסירב ע"פ בחירתו, ונ"ל ליישב דהנה עוד יש לחלק בין אהרן למשה בכמה דברים א' עיקור סירובו של משה משום גודל ענוותנותו ולא מצא עצמו ראוי לדבר כמ"ש רמב"ן וא"כ מאי אולמי' דאהרן ממשה אם הוא כגבה לב ומשה עני נכה רוח, על כן אמר לו הקב"ה לא תחשוב כן כי תראה ענוותנותו של אהרן כי אתה אחיו הקטן והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, הטענה השני' אהרן בצרה גדולה וענוי ועבודה קשה על כן מוסר נפשו לכל דבר ואני אינני בצרת השעבוד ע"כ אמר לו הלא אחיך "הלוי" ואיננו בשעבוד כידוע (כי שבט לוי לא הי' בשעבוד) השלישי הקב"ה מסר למרע"ה דברים נסתרים גבוהים מעל גבוהי' אשר על זה נאמר בסוף התורה ולא קם עוד נביא בישראל כמשה לכל האותות וגו' ולאהרן לא מסר דברים הללו אלא כמליץ בינו לפרעה, ואלו היה מוסר לאהרן דברים גבוהים כאלו גם הוא הי' מסרב ועל זה העיד הקב"ה ידעתי כי אלו הייתי מצוה ומודיע אותו כהנה וכהנה כי דבר ידבר גם הוא אלא שאינו באותה מדריגה למסור לו כל אלה אבל ידעתי אלו הייתי מוסר לו הי' בוחר ומתרצה לילך בשליחותו:

ויאמר יתרו למשה לך לשלום לא אעלה על הכתב אפס משאר"זל (חגיגה דף י"ד ע"א) ארבעה נכנסו לפרדס רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום מה חידוש שנכנס בשלום גם אחר נכנס בשלום אך לא יצא בשלום, ולכאורה יש לתמוה מה חטא אחר אם טעה ומה הו"ל למיעבד וטעה במט"ט (יעוין שם דף ט"ו ע"א) ולא מצא תירוץ לקושיתו, ובירושלמי איתא שמעודו בהיותו צדיק ות"ח נשרו ספרי מינות מחיקו של אחר, והנה הלא לא נשמע ממנו דבר רע עד יציאתו מפרדס, אבל כבר אמרתי במק"א כי אנחנו מקובלים התורה והאמונה ואך כל שאפשר לנו לחקור אחר אמיתת האחדות ואחר טעמי מצות אשרי לו אך לא כמסתפק אלא כמצווה ואם יתקשה באלף קושי' לא יזוז אמונתו ממקומו ויתלה שעדיין לא הגיע למרכז האמת ויעיין עוד יותר אולי יגיע, ואפשר שמרוב עיונו יצא מדעתו כבן זומא ואפשר ימות כבן עזאי ובכל זאת כל חפצים לא ישוו והאמונה קיימת לעד ומי ששכלו זך והקב"ה מסייע לו לא יצא מדעתו, לא ימות אלא הקב"ה רגלי חסידיו ישמור מכל מכשול ותקלה ומכל קושי' שאין שכלו מגיע ליישב והיינו ר"ע אך כל אלו שלשתן נכנסו בשלום בלי שום ספק, אך אחר מיד לא נכנס בשלום כי להיותו עוסק בספרי מינות וטענות האפיקורסים אם שהיה צדיק ות"ח גדול מ"מ כשהגיע למקום העיון הי' מעיין כמסתפק אם הדין אם בעלי האמונה או עם האפיקורסים וכיון שנכנס כמסתפק ניתן לו מקום לטעות וטעה ונענש על תחילת כניסתו וכעין שכ' רש"י בפ' מרגלים מרע"ה לא שלח כמסתפק והם נכנסו כמסופקים ע"כ ניתן להם מקום לטעות ונכשלו ויתרו אמר למשה לך לשלום ולא אאריך יותר, ויצא בת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר ולא היה לו להשגיח בבת קול דקרא כתיב ושבת עד ה' אלקיך ומצאת וזה נאמר בלי שום תנאי ואפי' הפורש ממינות דמיית מ"מ הרי הוא מת מתוך תשובה וחי אבל לא להיות נדח, אלא הוא אחר לא נתן אמונת אומן בתורה כי אם במה שראה וראה מט"ט וכו' וכן במה ששמע בת קול אבל המאמין לא יחוש לא לשמיע' ולא לראיה ולא לשום דבר כי אם בתורה כקבלת חז"ל:

ויאמר ד' אל משה במדין לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשי' את נפשך, עיין בנדרי' בסוגי' דפותחין בנולד, ולפע"ד השבועה היתה מעיקרא לבטל המצוה כי לא הי' יכול לשוב מצרימה לקבל ולראות את פני אבותיו ולדעת חז"ל היתה עדיין אמו קיימת בשעת מיתתו ומכ"שכ עתה שאביו היה קיים והיה בכלל נשבע לבטל מצות כיבוד אלא שהיה בלאו"ה פטור אז מפני סכנת נפשות שהיו האנשים מבקשים נפשו אמנם עתה אמר לו הקב"ה כי מתו כל האנשים וא"כ ממילא חזר חיוב כיבוד לקדמותו ובטלה השבועה וא"צ היתר לאותה שבועה כנלפע"ד ועיי"ש:

*בני בכורי ישראל, פירש"י כאן חתם הקב"ה על מכירת בכורה שלקח יעקב מעשו, וכבר פרשתי לעיל הכונה מכאן מוכח דאזלינן בתר מחשבה דתחילת הבריא' היה בשביל ישראל כמו שאמרו חכז"ל "בראשית" בשביל ישראל שנקראו ראשית ואע"פ שקדמו הרבה אומות לישראל בכל זה אמר הקב"ה בני "בכורי" ישראל בתר מחשבה א"כ ממילא יעקב הוא הבכור שהי' ראשית אונו וטיפה ראשונה של יצחק (עיין רש"י פ' תולד ות על פסוק ואחרי כן יצא אחיו) וא"כ על ידי שאמר הקב"ה בני בכורי ישראל מוכח שאזלינן בתר מחשבה בזה ויעקב הוא הבכור וממילא הברכות ליעקב:

[] ותקח צפורה צור, י"ל לכך לקחה צפורה צור לפי מה דאיתא בספר המכר שאין המילה בעצמות' סכנה ונ"ל הא דמחללין שבת אחר המילה אם צריך לכך מטעם מכת חרב כי כל מכת חרב סכנה הוא כדאיתא במסכ' שבת אבל אי מל בקרומית של קנה איננה סכנה אבל יען כי עיקר המצוה למול בברזל כמו שאמר הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בנ"י לכן עושין המצוה מן המובחר ושבת נדחת אחר כך ממילא כיון דסכנת נפשות הוא וידוע פלוגתת רדב"ז עם חכם צבי אי מצוה מן המובחר עדיף מזריזין מקדימין והנה מתחלה חשב משה להמתין מפני הסכנה ולעשות מצוה מן המובחר למול אח"כ בבואו למצרים בברזל אך כשראתה צפורה שנסתכן לקחה צור והבינה שעדיף להיות מן הזריזין כרדב"ז:

*חתן דמים אתה לי וגו' אז אמרה חתן דמים למולות, ר"ת של ח'תן ד'מים א'תה ל'י א"ל ח"ד ור"ת של א'ז א'מרה ח'תן ד'מים ל'מולות, א"ל אח"ד והוא בגמטרי' ד"ם שע"י דם הברית כשנימול מראים בזה יחודו של הקב"ה כידוע אבל בראשון כתוב חתן דמים אתה לי חסר האל"ף שהיא אותיות "פלא" שמרומז בו מיתת הצדיקים ותרד פלאים ולכך כשהי' מרע"ה עוד בסכנת מיתה חסר האלף עד שנמול הילד וירף ממנו א'ז א'מרה ח'תן ד'מים ל'מולות:

[] חתן דמים אתה לי, חתן דמים למולות, מה ענין חיתון לכאן כי לפע"ד מרע"ה נתעצל במלון כיון דבלא"ה הי' מילה שלא בזמנו הי' נראה לו טוב יותר ומצוה מן המובחר למולו עם כל ישראל בעת יציאתם ממצרים כי מצוה דרבים ודכנופי' עדיף אע"ג דזריזים מקדימים ומי יודע מה יולד יום לא חש משה לשהוי לשעה מועטת וע"כ הראהו הקב"ה שאינו כן דלא ידע אדם עתו שהרי הוא נשתלח בשליחותו של הקב"ה ואפ"ה הי' בסכנה עד שנכרת ערלת בנו וניצל וחי:

וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות, לכאורה מדכתי' ותכרות ערלת בנה ולא ותמל וכתיב למולות ולא כתיב לכריתות (כמו ששייך אצל לשון ותכרות) גם לשון וירף ממנו הל"ל ונתרפא וקם על רגליו ויחי וכדומה, ע"כ לולי דברי חכז"ל פ' אין מעמידים שאמרו אל תקרא ותכרות אלא ותוכרת ע"י אחר שאין אשה כשרה למול, ועדיין קשה אי גוי פסול למול מי הי' זה שכרת ערלת בנה, ע"כ נלע"ד שכשהי' מרע"ה בסכנת נפשות ומדה"ד שרוי עליו עשתה עכ"פ מה שאפשר לה וכרתה ערלתו ואע"פי שאינו יוצא ידי חובת מילה בזה וע"כ לא כתיב ותמל אלא ותכרות דעכ"פ בהסרת קליפות הערלה ישקוט קצת מדה"ד הקשה, ועי"ז וירף ממנו קצת כובד החולי, באופן שהוא בעצמו היה יכול לחזור ולהטיף ממנו דם ברית אז אמרה, כשהרף ממנו, אמרה לו למשה חתן דמים למולות [שעתה] הוא עצמו ימול אותו בהטפת ד"ב וכן עשה ונתרפא לגמרי ונמצא מרע"ה בעצמו קיים מצות מילת בנו:

אז אמרה חתן דמים למולות, לולי חכז"ל במס' נדרים שאמרו שנתעסק במלון תחלה הייתי אמר חלילה לו מעון וכדין וכהלכה עשה ולא נתעצל כרגע כי אמר אמול ואצא סכנה היא ולא רצה להשהות כרגע שליחות הקב"ה לילך לגאול את ישראל לעכב גאולתם אך חותנו ואשתו לא ידעו כי שלחו ד' לגאול ישראל אלא אמר אלכה ואראה את אחי במצרים והיה חילול השם כי סברה האשה שנקלה מצות מילה בעיני משה שמשום ביקור אחיו במצרים מתרשל במילה, ועל זה נתחייב מיתה (כדאיתא בגמרא יומא דף פ"ו ע"א שעל עון חילול השם מיתה מכפרת ותשובה ויוה"כ ויסורין תולין ככתוב לכן אם יכופר לכם עון הזה עד תמותון יעוי"ש וח"ה מפרש רש"י שם שלמדין ממנו לזלזל במצות יעוין שם) וע"י כריתות הערלה נתרפא ואז נתקדש ה' כי אז אמרה חתן דמים למולות ומצוה חמורה הוא זו כי נסתכן למות ע"י וכשנמול הילד נתרפא, ונראה לי עי"ז נקל משה בעיני אשתו כי אמרה קל הוא זה שמסר נפשו ונפשות ביתו בסכנה זו משום ביקור קרוביו ע"כ כששלחה ממנו יהי' מאיזה טעם שהיה, הי' קל בעיניה לשוב אל בית אביה ולא לשוב עם בעל כזה למצרים אשר על חייו לא חס אך יחוס על חייה, עד וישמע יתרו את כל אשר עשה אלק' למשה ולישראל, ואז נודע הדבר למפרע שבשליחות ה' הלך לגאול את ישראל ולא לראותם בלבד ע"כ נתחרטה האשה ויקח יתרו את צפורה אשת משה אחר שילוחיה, ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה וק"ל:

אז אמרה חתן דמים למולות, הנה פ"ק דע"ז איתא דשובו לכם לאהליכם לשמחת עונה הוא דאתא י"ל לפי שבמתן תורה יצאה נשמתם והורד טל של תחיית המתים והקב"ה החיה אותם והוה אמינא שבטל חיתון איש ואשתו ע"כ החזירם לשמחת עונה וה"נ י"ל ויבקש להמיתו ולחזור ולהחיותו מיד אך יהי' בנתיים חפש מחיוב מצות מילה ולא יכשל במה שלא מל ביום השמיני כי מת בנתיים (כי הקב"ה שלח אותו לגאול את ישראל והאיך רצה להמיתו ובפרט שאין חיוב מיתה על ביטול מצות עשה של וביום השמיני ימול אלא שרצה לפטרו ממצות מילה ולהחיותו) וציפורה הבינה זאת וחששה כשיחי' יהי' בטל גם החיתון שבינו לבינה ולא תהיה עוד אשתו ואולי לא יחפוץ בה עוד כי יפרוש ממנה (כאשר באמת עשה אחרי כן כדאיתא בתרגום על אדות אשה כושית אשר לקח ארי ית אתתא דנסיב רחיק) ע"כ נזדרזה למול הבן כדי שלא ימות משה ואז אמרה חתן דמים למולות חת"ן דייקא:

*למה זה שלחתני, משה רבינו תלה זה בחטאו, שאינו ראוי וזה למה זה "שלחתני" ובאמת לא הי' נשלם כפרת עוונותם של ישראל עדיין וזה נסיון גדול שנעלם הגואל ששה חדשים, וכן יהי' בימי משיח צדקינו, יהי' נעלם אחר התגלות, כדאיתא במדרש וד' יעמוד לימין הצדיקים בבי"א:

*ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, רמז מ"ש חז"ל שמרע"ה בחר להם לישראל שישבתו ביום השביעי (כמבואר במדרש רבה שמות פרשה א') וחשב מרע"ה שעי"ז ששבתו בשבת כל השנים האלו לא נשלם קץ השיעבוד הוהוצרכו עתה לעבודה קשה ביותר להשלים ימי השבת אשר שבתו ממלאכתם, (וק"ק שקושי שעבוד של זמן קצר כזה ישלים שביתת שבתות של שנים רבות האלו ששבתו בו שבת וי"ל כי ידוע שהי' גלות הגוף שעבוד קשה בחומר ובלבנים ובכל עבדה בשדה וגלות הנפש שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה ושניהם יחד הי' ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם ביחד יהי' ארבע מאות שנה ועבדום קאי על הגוף כי לשון עבודה בגוף כמש"כ בעבודה קשה בחומר ובלבנים וענו על הנפש וכמ"ש והנפש אשר לא תענה ואסור בו ביוהכ"פ בעשיית מלאכה ויעוין ברמב"ן בפסוק ויהי בימים הרבים ההם בשם רבותינו ז"ל שהי' משה כשברח מלפני פרעה י"ב שנים והנה ע"כ קודם לזה בקש משה מפרעה שינוחו ישראל ביום השבת ופרעה עשה כרצונו והרמב"ן פירש ויגדל משה הכוונה שנתגדל בדעתו ובמחשבתו ויצא אל אחיו כי נאמר לו שהוא יהודי וירא בסבלותם והרג המצרי וזה הי' ביום שלפני בריחתו יעו"ש ברמב"ן ולפי"ז ממש סמוך לבריחתו בקש כך מפרעה, ומשה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה זה הי' תחלת שנת שמונים כמבואר לפי חשבון שהי' בן מאה ועשרים כשנפטר ומ' שנה היו ישראל במדבר ומשפט המצריים הי' י"ב חדש, ואם כן ס"ז שנים האחרונים שבתו ישראל שבת בא וחשוב ס"ז שנים עם עבוריהם עולין השבתות ערך עשרה שנים (כי לדעתי בשבת שנחו גם גלות הנפש לא הי' בו כי שבת היא לה' בכל מושבותיכם וגם אין לך עינוי לנפש ישראלי מלעבוד בשבת ובאמת בחצי שנה האחרון לא נשתעבדו כי בר"ה בטלה עבודה ובניסן יצאו והיו העשרה שנים להשלים השבתות כן י"ל לפע"ד) וזה מאז באתי אל פרעה לדבר רמז ג"כ לביאה ראשונה בבחרותו כשהשתדל שינוחו ביום השבת, והנה אח"כ כשנצטוו על השבת בלוחות שניות והוזכר בהם זכירת מצרים שמע מינה דשביתתו של שבת לא גרם רע במצרים ע"כ ישמח משה במתנת חלקו (כדאיתא בטור או"ח סימן רפ"א) דעל זה נאמר ישמח משה: