Chatam Sofer on Torah, Pinchas

פנחס בן אלעזר פירש"י שהיו שבטים מבזין אותו בא הכתוב ויחסו אחר אהרן י"ל לטובה וזכות הנה כתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ותפרץ בם מגפה ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה רמז בכאן דע"ז מטמא באהל כמתים ומה ענין זה לכאן י"ל דבל"ה קשה הנה כ"ד אלף נכשלו בארמית ולא פגע בהם פנחס אלא בזמרי מפני שהחציף לפני משה ולפני אלעזר הכהן נמצא על כבוד שמים לא מיחה ועל כבוד בשר ודם משה ואלעזר וכל העדה מיחה ויהי' ח"ו קצף גדול על שונאי ישראל על זה כמו שפירש"י בפלגש בגבעה ואיך א"כ עצר המגפה ותחשב לו לצדקה אדרבא נהפוך הוא שגרם חימה עזה ח"ו ע"כ להשמר מזה הקדים המשורר ויאכלו זבחי מתים שמטמא באהל כמת ולא הי' פנחס רשאי לכנס שם כי אז באמת הי' כהן אבל זמרי לא נכנס באהל ע"ז ולא עבד לפעור כלל רק בעל ארמית ע"כ פגע בו ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה, והשבטים היו סבורים שאיננו כהן שהרי בן פוטי הוא והי' יכול לכנוס לאהל כ"ד אלף ולא נתקנא עתה אלא בכבוד בשר ודם ויהי' ח"ו קצף ע"ז ע"כ בא הקב"ה ויחסו אחר אהרן הכהן ולא הי' יכול לכנוס לאהליהם של ע"ז ואתי כמ"ד שכבר נתכהן פנחס מאז אלא שישראל לא קבלוהו עד שעשה שלום בין השבטים:

פנחס בן אלעזר פירש"י שהיו שבטים מבזין אותו שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז נראה כי עבודת העגל הוא ההיפך מפעור כי עבודת הפעור היא שאדם מבזה אותו ואין ממנו אלא צואה והעבודה להשפיל ולבזותו ועבודת העגל הי' קרוב לאמונת ישראל שהקב"ה שוכן בתוכם אלא שמקצצין בנטיעות היו ועושין צורה להשכין שכינה על הצורה להשכין כבוד בצורת גויה עיין ברמב"ן פ' כי תשא כשאמר בלק לבלעם להעלותו בעל פעור וקבנו לי משם כתיב בבלעם ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו תרגום אונקלוס לעגלא דעבדו במדברא ר"ל כי בלק רצה לעורר עון פעור שעתידים להכשל ובלעם הבין אותם שעשו עגל ומאמינים שהקב"ה משכין שכינתו בתחתונים לא יקבלו עבודת פעור וכדאיתא בזוהר באמת דישראל לא עבדו לפעור אלא לבזויי כיוונו והיינו שביזוהו בליצנות באמרם הואיל ואבי אמו פיטם עגלים לע"ז של עגל ע"כ הוא שונא עובדי פעור לא לש"ש:

פנחס בן אלעזר פירש"י שהיו השבטים מבזין אותו, נראה שהיו אומרים בנות נכריים או אסור לגמרי או מותר לגמרי ולא שמעו לחלק בין בגרותן לגיותן ע"כ מתחלה אמרו מדינית מותרת דאל"כ בת יתרו מי התיר לך ושוב כשנפל כ"ד אלף אמרו ש"מ שבאמת אסורין וגם בת יתרו אסורה למשה ובנות פוטיאל אסורות לאלעזר ופנחס בן פוטי הוא ממדינית ושוב כשראו בזכותו נעצרה המגפה והקב"ה נתן לו ברית כהונת עולם אז האמינו לחלק במדינית בין גירותן לגיותן ונעו מעגלותי' לא תדע עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והיינו דכתיב פ' ואתחנן לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו שהרי עיניכם הרואות אשר עשה ה' אלקיך לבעל פעור וגו' ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום מזה מוכח שאין להוסיף ואין לגרוע כנ"ל וק"ל:

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב וגו' ופירש"י מפני שהיו השבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז יהרוג נשיא שבט מישראל לכן יחסו אחר אהרן ויל"ד מאי מהני יחוסו וכי מי לא ידע זה ומ"מ די בזיון שהוא מבנות פוטיאל ועוד יל"ד אהשבטים מה בכך שהוא מבנות פוטיאל מ"מ הוא זריז ונשכר להנקם באויבי ה' והלא אפי' ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה מכש"כ שהוא עדיף מנשיא שבט שאינו עושה מעשה עמך והלכה למשה מסיני נמי איתא קנאין פוגעין בו, גם להבין מהו הנני נותן לו את בריתי שלום ואיך הוא זה מדה במדה, גם והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ודרשו מיני' חז"ל דבעינן זרעו מיוחס אחריו מ"ט רמזה רחמנא הכא בהאי עובדא דפנחס וי"ל בשנבין ג"כ מ"ש בועל ארמית דקנאין פוגעין בו ולא בשאר עבירות החמורות ממנו וי"ל דבכל עבירות כיון שלא נתחייב מיתה על אותה העבירה מדינא אין לנו להמיתו דלמא נפקא מיני' בנין דמעלי ואפי' בהריגת המצרי כתיב וירא כי אין איש פירש"י שראה ברוה"ק אין איש עומד להתגייר מזרעו לעולם דאל"ה לא הי' הורגו מכ"ש בישראל שעובר עבירה לשעה אבל בבועל ארמית כתיב לא יהי' לו ער ועונה ולא בן מגיש מנחה ודרשו חז"ל לא ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהי' לו בן מגיש מנחה לה' צבאות, וא"כ לא נפיק מיני' בנין דמעלי לכן מותר להורגו, והיינו שהיו מבזין אותו על שהרג לנשיא מישראל, והעיד דלא נפיק מיני' בנין דמעלי א"כ על עצמו העיד שגם הוא לא מעלי דנפיק מבנות פוטיאל וחשבו נמי שלכן לא נתכהן ושקר חשבו על אותו צדיק שאבי אמו ואמו שניהם נתגיירו בצדק לכן יחסו הקב"ה אחר אהרן הכהן שאלו הי' אמו פגומה הלא קיי"ל הולד הולך אחר הפגום, ועוד הנני נותן לו את בריתי שלום ויחוסא דבבל שתיקותא, וה"נ כיון דאית לי' ברית שלום מיוחס הוא וגם יהי' כהן לה' מעתה ומרמז לו ולזרעו אחריו המיוחס אחריו ולא אחר הפגום ודוק:

*פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אחז"ל הובא ברש"י ז"ל לפי שהיו השבטים מבזין אותו בא הכתוב ויחסו אחר אהרן אפשר לפרש דהנה ידוע דאתיות

פ ג הם מרמזים על פ"ג חלאים התלוים במרה גמטרי' מחלה (גמרא ב"מ דף ע"ב) וגם בהשבעת כח של מכשפים או שדים משתמשין באתיות הללו וזה כח של תיבות מגפה או נגוף וכדומה לזה אבל כח של שמות הקדושה של ה'ו'יה' א'ד'נ'י' בצירופם גמטרי' צ"א הם מבטלים הקליפות של כח השבעת פ"ג והייני הביזוי שהיו השבטים מבזין אותו ואמרו פ'נחס ב'ן א'לעזר דהיינו גמטרי' פ"ג והיינו שיש בו כח קליפה זו וע"י אותו כח הי' לו יכולת להרוג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן כלומר שהוסיף ע"ז ב'ן א'הרן ה'כהן ועי"ז יהי' גמטרי' של ראשי תיבות

צ"א חשבון של ה'ו'יה' א'ד'נ'י' וע"י כח הקדושה נקם נקמת ה' להרוג נשיא מישראל:

*ברש"י איתא שאמרו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז לכאורה היכן מרומז זה בפסוקים אלו בשלומא גבי בנות פוטיאל יש מקום סמך לדרשא זו אבל כאן איה מקום אסמכתא של דרשא זו לדרוש והי' אפשר לומר קצת בדרך רמז ע"י חשבון צירוף של ראשי תיבות פ'נחס היינו אות פ' ב'ן א'לעזר ב'ן א'הרן ר"ת בגימטריא ששה היינו אות ו'יו ה'כהן ה'שיב ר"ת בגימטריא עשרה היינו אות י'וד א'ת ח'מתי ר"ת בגימטריא תשעה הייני אות ט'ית מרומזים אותיות פוטר ב'קנאו א'ת ק'נאתי ר"ת בגימטריא ק"ג שהוא בגמטרי' עגל ורמזו בזה שנולד מאהרן הכהן שעשה העגל והיינו שפיטם עגלים לע"א:

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי במדרש רבה בדין הוא שיטול שכרו יש ליישב דידוע שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכתבו המפרשים דאין הקב"ה עובר בבל תלין משום שהי' מתן תורה ע"י שליח משה רבינו ע"ה דבר אתה עמנו ונשמעה וקיי"ל השוכר ע"י שליח אינו עובר בבל תלין והנה לפע"ד זהו בשארי ישראל אבל הכהנים הנגשים אל ה' והי' להם מחיצה בפ"ע הם שמעו הכל מפי הגבורה ולכן יש להם שכר מצוה בהאי עלמא, וא"כ למ"ד שכבר נתכהן פנחס מאז הי' גם הוא בכללם אלא שנתכהו עתה בכהונה גדולה, וא"כ גם לו יותן שכרו בהאי עלמא וזהו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן דייקא א"כ בדין הוא שיטול שכרו בהאי עלמא:

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, במדרש בדין הוא שיטול שכרו ונ"ל דהנה הקב"ה אין משלם שכר בעוה"ז כי פן יקלקל דרכיו וישמן ישורון ויבעט אלא אחכז"ל המזכה רבים אין חטא בא אל ידו ופנחס קידש ש"ש ברבים וזכה רבים ויוכל להנתן לו שכרו מיד ובטוח בו שאל יקלקל דרכיו, והיינו פנחס בן אלעזר השיב את חמתי בקנאו את קנאתי בתוכם דייקי ולכן בדין הוא שיטול שכרו מיד וק"ל:

איתא במדרש בדין הוא שיטול שכרו ונראה דהנה שכר מצוה ר"ל הצדיק שעובד ה' בכל לבבו אינו מתאוה לשום שכר רק שיבא עוד מצוה כזו לידו אמנם כאן בוודאי לא ביקש פנחס שיבא עוד מצוה כזו לידו שיבעל נשיא בישראל ארמית א"כ בדין הוא שיטול שכרו דשכר מצוה מצוה לא שייך כאן וק"ל:

עוד נ"ל דידוע דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא והסברא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לפי שהצדיק אינו נגמר עדיין דבכל רגע מבקש לרדוף אחר מצוה אחרת וא"כ מאחר שמלאכתם אינו נגמר בעוה"ז ע"כ אינו מבקש שכר בעוה"ז דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אמנם הרשע שסובר בדעתו שבכל עת הוא נגמר דבכל מצוה שעושה סבר שעשה לפני' משוה"ד ע"כ מבקש שכרו בעוה"ז אמנם כאן פנחס שק ינא קנאת ה' ובוודאי ביקש שמצוה כזו לא יבוא עוד לידו וא"כ סוף המצוה הוא ע"כ בדין הוא שיטול שכרו מיד ששכירות משתלמת לבסוף וק"ל:

א"נ י"ל כך דאנחנו תירצנו תי' אחר על קושיא הנ"ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא דאין אדם גומר שום מצוה בהאי עלמא שא"א לו לומר שכבר גמר מצות הנחת תפילין אחר שחולצם בלילה כי גם כל הלילה יהי' שומר ומצפה עת עלות השחר להניחם וחייב אדם להתאוות לקיום כל המצות תמיד וכיון שנאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ופועל שלא גמר מלאכתו אין הבעל הבית עובר עדיין בבל תלין וא"ש אך מצוה זו שעשה פנחס לקנאות ברשעים א"א להתאוות עלי' שתבוא לידו ח"ו אדרבא יתפלל שלא יארע עוד כזאת בישראל וא"כ בדין הוא שיטול שכרו בעוה"ז שכבר גמר מצותו הלז:

א"נ י"ל בדין הוא שיטול שכרו מוסב על אהרן פי' שיטול פנחס שכרו של אהרן דהנה יש לדקדק להנך דסברי שכהונה גדולה ניתנה לזרעו של פנחס מ"ט לזה ואמאי יפסידו שארי בני אלעזר ואיתמר אך משום שתחלת כהונתו של אהרן הי' מפני שנזדרז בשליחות הבורא ית"ש יותר ממשה רבינו שהוא נתעצל ע"כ ניטלה הכהונה ממשה ונתנה לאהרן (כדאיתא במדרש על פסוק הלא אהרן אחיך הלוי) הנה כי כן הלא גם עתה נזדרז פנחס יותר מכולם לעשות כזאת להשיב חמה א"כ בדין הוא שיטול שכרו של אהרן שהרי הוא בן בנו של אהרן הכהן ואוחז מעשי אבותיו בידו בדין הוא שיהי' אותו השכר שלו ק"ו ממדה פורעניות שהרי מדה טובה מרובה:

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן במדרש בדין הוא שיטול שכרו והוא תמוה הלא מפורש להדיא בקרא בקנאו את קנאתי וכו' לכן אמור הנני נותן לו בריתי שלום ועוד למה הקדים המדרש לומר על תיבות אלו בדין הוא שיטול שכרו וי"ל הלא מקשים שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולמה נתן הקב"ה שכרו בהאי עלמא וי"ל דלאו שכרו על מצוה זו שקנא לאלקיו קבל רק בזכות אבותיו של אלעזר ואהרן הכהן נתן לו כהונת עולם ובזכות אבות נתן לו זה ואיתא עיקר זכות אבות נותן הקב"ה לבניהם שהולכים ומתנהגים בדרכי אבותיהם והנה הקב"ה אמר על פנחס קנא בן קנא הוא משיב חמה בן משיב חמה הוא כדאיתא בסנהדרין וכיון שנהג והלך בדרכי אבותיו הקדושים בדין הוא שיטול שכר זכות אבות וזה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן היינו זכות אבות בדין הוא שיטול שכרו של אהרן יען שקנא והלך בדרכי אבותיו הקדושים זי"ע (מש"מ):

*בקנאו את קנאתי בתוכם יש לפרש עפ"י מ"ש החו"ה האיש אחד שחזר בתשובה ע"י ששם אל לבו שאם הי' משתדל ומתלהב לעשות מצות כמו שהוא מתאמץ ומתלהב לעשות עבירה אז אשרי לו ויהי' ברום המעלה וגם פנחס קינא בשם אל לבו הקנאה והחרדה אשר בתוכם לדבר עבירה וזהו הביאו לקנא קנאת ה':

ולא כליתי את ב"י בקנאתי דקדק לומר בקנאתי הרמב"ן כ' דלא נאמר קנאה בע"ז אלא בישראל כאיש המקנא באשתו אשר תחת אישה תקח זרים וזהו כבוד לישראל ומ"מ העונש רב יותר והנה השבטים ביזו אותו שאבי אמו פיטם עגלים לע"ז ואיך יהרוג הוא נשיא שבט על שעע"ז ואמר הקב"ה זה ליתא אם אבי אמו פיטם לע"ז אבל לא הי' במדרגת קנאה כי הי' גוי אבל הכא ולא כליתי בני "ישראל" "בקנאתי" דייקא:

ועוד טענה אחרת ושם איש המוכה אשר הוכה את המדינית כי לא על ע"ז נהרג כי אם על אשר נדבק במדינית ובועל ארמיית קנאין פוגעין בו וזה שייך לפנחס שאבי אמו פטפט ביצרו שלא לבעול מצרית:

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום הפי' יתכן לפי משאח"ז בזבחים לא נתכהן פנחס עד שעשה שלום בין השבטים פי' בעבר הירדן כשבנו מזבח גדול למראה ושלח עליהם את פנחס כדאיתא ביהושע ומקשה הש"ס הא כתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ומשני ההוא בברכה כתיב ופי' תוס' שהקב"ה הרשהו להתכהן ומ"מ לא נתחנך לכהונה מפני שלא הי' מרוצה לעם על שהרג נשיא שבטם וכשעשה שלום בין השבטים נתרצו לו ונתכהן ע"ש (ק"א ע"ב) והא"ש שהקב"ה אמר בדין הוא שיטול שכרו כנ"ל אבל מה אעשה והוא אינו מרוצה לעם ע"כ אמור לו שאני נותן לו בריתי שלום שעתיד לעשות שלום ביניהם ויתרצו לו ועי"ז והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם:

בריתי שלום שלים ממש ולא חסר קורטוב ואבאר בעזה"י כי נלע"ד זה ההורג בת מלך המדיני ומעורר מדינים על ישראל להסית המדינים על ישראל ה"ל כרודף וכעין שאמר יעקב הבאשתם את ריחינו צלולה היתה החביות ועכרתם אותה והעוסק בזיופים וגורם לעורר שנאת האומות על ישראל נידון כרודף וכדאי' בש"ע חו"מ ע"כ ירא אלעזר לקום מתוך העדה פן יהרגוהו ויהי' יהרג כהן ונביא ולא יהי' תקנה לישראל וכמו שירא אהרן כשראה חור זבוח לפניו הגם הכא שהי' בדין להורגו מטעם רודף אמר פנחס תינח אבי הוא כהן ונביא אני בן פוטי אם יהרגוני מה בכך עכ"פ אנקום נקמת ה' ושוב יהרגוני כרודף ואין עליהם פשע אלא כהורג ההדיוט ואמנם ישראל קדושים אעפ"י שבאמת חשבוהו לבן פוטי ולרודף מ"מ אין שום אחד הרים ידו או פטפט נגדו וזו היא שכיפר על בני ישראל ששתקו וסבלו ולא מיחו בפנחס והנה חור מסר נפשו אך עי"ז הי' קצת חטא על ישראל שהרגו נביא ה' ואהרן נשמר מזה עכ"פ הביא עליהם חטאה גדולה אמנם פנחס בריתי שלים בשלימות הוא קינא קנאת ה' ומסר נפשו להריגה ולבסוף ויכפר על ב"י כי לא יצאה תקלה מתחת ידו והי' להם שתיקתם לכפרה:

בריתי שלום קטיעא היינו הויו מתחלקת באמצע כזה היינו כמו ב' יודין כאלו כתיב ישלים בין ישראל לשון עתיד והיינו אליהו (פנחס זה אלי') דבא לעשות שלום בעולם והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם עיין שילהי מס' עדיות:

ובפ' הספינה ארבב"ח לדידי חזי לי וכו' והיינו שראה צפרדע שהי' גדולה כששים בתים ואתא תנינא ובלעה להאי צפרדע ואתא עורבא ובלעה להאי תנינא ופרח וסליק ויתיב אדיקלא חזי כמה רב חילא דהאי דיקלא י"ל עפמ"ש מהרי"עבץ ריש פרק שירה דצפרדע דהתם היינו שהע"ה כי צפרדע גימטריא שלמה בן דוד והתם אמר צפרדע (היינו שלמה) אני אמשיל ע"כ שירה שלשת אלפים משל (כדכתיב וידבר שלשת אלפים משל במדרש וברש"י שם) עיי"ש והנה שהע"ה הי' מחזיק ששים בתים ר"ל כל ס' ברכות של ס' אותיות דברכת כהנים נתקיימו בימיו הן בברכות עוה"ז כדכתיב לא נפל דבר מכל דברו הטוב אשר דיבר ה' על ישראל הן בקיום מצוה עבודת ה' בשעת בנין בהמ"ק כאשר התפלל שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והי' הזיווג שלמעלה בשלימות אשר ע"ז נאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל והיינו שהי' מחזיק ס' בתים ואתא תנינא נחש סם רוכב עלי' ובלע להאי צפרדע כגון ירבעם אחאב אחז וכדומה הם בלעו בעו"ה ואתא עורבא הוא אליהו הנביא שנתאכזר כעורב ונשבע שלא יהי' מטר ג' שנים שעל כן צוה ה' עורבים וכלכלוהו והוא בלע וביטל התנין והחזיר ישראל למוטב עד שאמרו ה' הוא אלקים ומ"מ א"ל הקב"ה אין אתה ראוי להיות נביא לישראל כיון שאינך מרחם עליהם בשעת רשעתם ע"כ סילקו למעלה ויתיב אדיקלא עץ חיים וחי לנצח והקב"ה ית"ש סובל הכל והוא מלך עלוב והיינו כמה רב חילי' וכחו של הדקל עץ החיים היינו הקב"ה לסבול כל זה ומאריך אפי' לרשעים ולא זז מאהבת ישראל לנצח:

בריתי שלום דרשו ז"ל כשהוא שלם ולא חסר למעוטי בעל מום וקשה פשיטא הא כבר הזהיר ע"ז בפ' אמור הנה יש כאן ב' כוונות או שחמל על ישראל שנפלו במגפה וע"כ הרג זמרי וממילא נעצרה המגפה או שקינא קנאת ה' ועי"ז נעצרה המגפה ובין כך ובין כך שכרו שכיפר על ישראל שיתכהן אלא אי הי' עיקר טעמו לקנא קנאת ה' יהי' כהן שלוחא דרחמנא ואי עיקר טעמו משום ב"י הוא כהן שלוחא דידן והודיע הקב"ה פנחס השיב את חמתי בקנאו את קנאתי קנאת ה' ע"כ יהי' לו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלקיו ויהי' שלוחא דרחמנא והוה סד"א אי הם שלוחא דידן צריכים להיות תמימים ולא בעלי מומין משום הקריבהו נא לפחתך שאנחנו שולחים אותך אבל השתא שנעשה שלוחא דרחמנא אפי' בעל מום משו"ה כשר הוצרך לומר כשהוא שלם ולא חסר וק"ל:

*פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן איתא ברש"י שהשבטים ביזו את פנחס ואמרו ראיתם בן פוטי זה שפיטם א"א עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל י"ל דהנה הרמב"ן בד"ה ואלה פקודי הלוי השיג על רש"י שפירש שהיו ח' שבטים משבט לוי ולא היו רק ה' וי"ל דמשפחות העמרמי אינו כתיב שאז לא הי' מאנשים הרבה אבל בדברי הימים מצינו דבני משה רבו למעלה ונחשב משה ובניו למשפחה ומשפחת איתמר בני אהרן שני משפחות וגם כן אינם כתובים כאן אמנם בכל המשפחות הנאמרים כתיב בהן ה"א יו"ד להעיד עליהם שהם מזרע כשר אבל באלו ה"א יו"ד לא כתיב ואין כאן עדות ולכן גינו השבטים אותו ובא הכתוב ויחסו אחר אהרן שהוא כהן גדול המיוחס מכל ישראל ויש רמז בר"ת שמו של הקב"ה כזה פ'נחס ב'ן א'לעזר ב'ן א'הרן ה'כהן שהוא בגי' צ"א שם הוי' ושם אדני בצירוף כי שמי בקרבו ולכך הי' הוא מסוגל להרוג כ'זבי ב'ת צ'ור וז'מרי ב'ן ס'לוא שהוא בגי' קפ"א הוא הסם רוכב על הנחש והוא מה שאמרו במרור דצריך לשקועי בחרוסת משום קפ"א:

הנה איתא בסנהדרין ויפלל פנחס מלמד שעשה פלילות עם קונו אמר על זה ימותו כ"ד אלף מישראל בקשו מה"ש לדוחפו אמר הקב"ה הניחו לו קנא בן קנא משיב חימה בן משיב חימה פנחס בן אלעזר וי"ל אהרן שעשה העגל כ' הרמב"ן שידע בנפשו שעי"ז יגדל חטאו ולא יהי' לו חלק לעוה"ב ואפ"ה כדי שלא יחטאו ישראל בנפשותם להרוג כהן ונביא ולא יהי' להם תקנה ושום כפרה אמר מוטב שיירש הוא גיהנם משישראל כולם יעשו עבירה גדולה כזאת וזה שעמדה לו שמסר נפשו ונשמתו עבור ישראל וכן עשה פנחס שמסר נפשו בשביל ישראל להרוג נשיא ולא הי' ירא משום אדם כי ראה החציפות הגדולה של זמרי שלא הי' ירא ממשה ורוב ישראל אז נשא ק"ו בעצמו אם זה עושה לדבר עבירה כן ק"ו לכבוד שמים והיא שעמדה לו לעצור המגיפה דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות אם בשביל אחד מתו כולי האי כש"כ בשביל אחד שמסר לה' שינצלו ישראל וזה שעשה פלילות עם קונו ומלאכי השרת לא ידעו כוונתו ורצו לדוחפו ואמר הקב"ה קנא בן קנא ולכך משיב חימה ואמרו השבטים שאעפי"כ ע"כ לא בזכותו הי' הצלה דאינו גדול רשעות זמרי שהי' נשיא נגד פנחס שהי בן פוטי ואין צדקתו גורמת כ"כ לפי ערך מה שעשה רשעתו והי' ראוי לו להמתין עד שיקדש נשיא אחד מישראל שמו של הקב"ה וע"ז בא הכתוב ויחסו אחר אהרן:

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלקיו ויכפר על בני ישראל לכאורה האי תחת אשר קנא מיותר דהא כבר כתיב פנחס השיב את חמתי לכן אמור הנני נותן ועוד מ"ט לא אמר לעיל השיב חמתי ויכפר וכאן אמר ויכפר על בני ישראל י"ל לפמדאחז"ל פ"ב דקידושין דכהן בעל מום שעבד חילל דכתיב את בריתי שלם ולא כשהוא חסר ובן גרושה שעבד עבודתו כשירה שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו בין כשר בין פסול נראה שהקב"ה נתן לו שכר על שני דברים אחד שהגין על צדיקים שבדור ואלולא הוא הי' המשחית בעם נוגע גם אל יראי ה' כמ"ש הרמב"ן ע"ש והשנית שגם הרשעים נהי דסוף סוף מתו מ"מ האריך להם ה' ולא מתו במגפה א' אך מתו א' לא' כדכתיב כל איש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרביך עיין היטב ברמב"ן וע"ז שילם לו ב' מיני שכר על שהגין על הצדיקים שלא תבוא אנדרלמוסיא להרוג טובים ח"ו ניתן לו ברית הכהונה כשהוא שלם ולא כשהוא בעל מום כדרך שהגין על הצדיקים ולא על הרשעים המכונים בעלי מומין ובמה שכיפר עונות הרשעים להמתין להם ע"כ לעומת זה אם יהי' פסולים מבניו בני גרושה וחלוצה תהי' עבודתם כשרה אעפ"י שנתחללו בביאה פסולה תחת אשר כיפר על הבועלים בעילה נכרית וזהו פנחס בן אלעזר השיב את חמתי ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי היינו שלא כילה הצדיקים לכן יתן לו בריתי כשהוא שלם דייקא ועוד תהי' לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם לרבות בן גר ושה שעבודתו כשרה ושכר זה יהי' לו תחת אשר קינא ויכפר על בני ישראל היינו הרשעים שצריכים כפרה ודו"ק:

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ע"ד העוסקים עם הציבור זכות אבותם מסייעתם פי' שהם אינם עושים כלום אלא כשלוחים נושאים מנחה מה שנמסר להם שהרי זכות אבותם עושה כל אלה ודי לשליח זה בהמטיית אפריון על טרחתו ומ"מ מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם בעצמיכם ה"נ פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן זכות אבותיו סייעוהו להשיב חמתי ע"כ די לזה הנני נותן לו בריתי שלום פירש"י המטיית אפריון בעלמא כשליח הנושא דבר שניתן לו ונמצא כבר נשתלם בזה שכר שליחתו ומ"מ והיתה לו ולזרעו אחריו שכרו משלם ברית כהונת עולם תחת אשר קינא הוא לאלקיו כאלו עשהו הוא כי מעלה אני עליו שכר הרבה כאלו עשאו בעצמו:

פנחס בן אלעזר כתיב בד"ה א' ט' ופנחס בן אלעזר נגיד הי' עליהם לפנים ה' עמו ידוע דרשת חז"ל ויעוין שם ברד"ק כמה פירושים ויש לדרשו לשבח לפנים הי' ה' עמו השם הוי' ב"ה שמורה על מדת רחמים אבל לעת זקנותו הגדיל עד שהי' יכול להתנהג במדה"ד ולא הי' צריך למדת רחמים כי הגדיל והצליח לטוב (מש"מ):

ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלקיו י"ל מדרגת כה"ג היא גדולה ונקרא לפעמים בשם תרומה גדולה של כל ישראל אמנם החרד לדבר ה' מדרגתו עוד גבוה יותר וזה שאמר, ברית כהונת עולם תחת, המדרגה ההיא היא תחת המדרגה אשר קינא לה':

ברית כהונת עולם כתיב במלאכי בשבחו של אהרן בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתן לו מורא וייראני ונדחק רש"י והמצודות דוד בפירושו וראבע"ז פירש ואתן לו הכהונה כדי שיהא מוראו על ישראל וי"ל הקב"ה נתן מוראו על אהרן כדי שייראו ממנו בני ישראל יראת הכבוד על דרך דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אבל אהרן קדוש ה' לא נהנה מזה להנאת עצמו להרבות כבודו או שיתנו וירבו מתנות כהונה וכדומה רק לכבוד שמים הוכיחם והדריכם בדרך השלום ובדרכי השי"ת כי ראה שיראים ממנו ודבריו מקובלים על הבריות וזה משבח אותו הקרא ואתן לו מורא וייראני לשון הפעיל שהדריך אותם ופעל שייראו אותי ביראת שמים (מש"מ):

*בפ' ואתחנן כתיב כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום ובסוף יהושע אמר פינחס המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום, וקשה הרי כבר השמיד ה' ההולכים אחר בעל פעור, ונראה דהיו ג' כתות אז בישראל אחת שעבדו לבעל פעור ואותם השמיד ה' והשנית ששמחו בעת אשר קינא פנחס את קנאת ה' והיו דבוקים בו ית' והם אשר אמר עליהם ואתם הדבקים בה' ועל דרך שאחז"ל וכי אפשר להדבק במקום אלא הדבק בחכמים ותלמידיהם והיינו הדבקים בה' בפנחס ושמחים עם מעשיו חיים כולכם, אמנם הי' אז גם כת שלישית שלא עבדו ע"ז אבל גינו את פנחס שהרג וקינא קנאת ה' (כדאיתא ברש"י שאמרו הראיתם בן פוטי זה) וזהו שנאמר סוף שופטים עון פעור שהתרעמו על המקנא קנאת ה' ולא פעור עצמו ואז עשה שלום בין ישראל וקבלו הם עליהם אותו לכהן וזהו שאמר עד היום הזה ולכך זכה שכל כהנים גדולים בבית המקדש היו ממנו וזהו מרמז כאן ונתתי לו בריתי שלום שיצליח בידו לעשות שלום בישראל והיתה לו ברית כהונת עולם שבבית המקדש שהיא קדושת עולמים יהיו כל הכהנים גדולים יעמדו מבניו של פנחס:

ושם איש ישראל המוכה תרגום ושום גברא בר ישראל קטילא דאתקטיל כי אחז"ל שהי' זה שלומיאל בן לורי שדי וא"כ ע"כ הי' בגזירת מרגלים בן ס' מדלא מת במדבר וא"כ הי' עתה בן מאה ויותר והוה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם והיינו גברא קטילא שכבר בטלו כל עשיותיו ואפ"ה אש תאותו הביאו לידי כך:

במסרה הכה ג' ב' חסר ואחד מלא אשר הכה את המדינית הכה אפרים שרשם וא' מלא הוכה כעשב ויבש לבי ועוד א' והוכה ומת אין לו דמים משל לבן מלך שחלה כמה פעמים ורופאי המלך רפאוהו עד שנפל לחולי מסוכן מאד ולא מצאו לו שום תרופה כ"א להקיז דם ומן אז והלאה כל פעם שנפל לאותו החולי אעפ"י שהוא המסוכן שבכל החולאים מ"מ לא פחדו ולא רהו והקיזו לו ויתרפא אך באשר הוציאו ממנו כ"כ דם א' לאחד עד שנתייבש הלב מקום מוצא הדם ויניקת הגידים וכשנפל לאותו החולי לא הי' לו רפואה עוד ומת, והנמשל חטאו ישראל כמה חטאים מ"מ נתרפאו עד שתפסו אומנת מחלוקת חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו שהוא היותר מסוכן מכל החלאים וזהו אשר הכה את המדינית היינו מדנים ומריבים ע"כ הכה אפרים כי חבור עצבים אפרים הנח לו כנ"ל אך מ"מ בכל זאת היתה רפואה אחרונה ע"י מיתת צדיק ר"ל ע"ד טול הרב שבהם ולכן הכה חסר שהמכה חסרה דמ"מ יש לה רפואה אך בדור יתום אשר אנשי אמונה אבדו יש לחוש ח"ו שיפגע בהם חלילה, והנה בסה"ז פ' זו ממשיל מיתת הצדיק להקזת דם באחד מאברים לרפואת הגוף והנה סילוקן הוא כבישת לבן של ישראל ח"ו וזהו הוכה כעשב ויבש לבי זהו הכאה מלא יש לחוש מעתה ח"ו והוכה ומת והואיל ואין לו דמים להקזה כנ"ל ועמ"ש במק"א על פסוק יגודו על נפש צדיק:

כזבי בת צור איתא במדרש שכזבה באביה שאמר לא תשמעי אלא להגדול הוא מרע"ה והיא שמעה לזמרי, הנה כל כוונתם הי' לשפיכת דמים להפיל מישראל נפשות וברציחה יש שליח לדבר עבירה א"כ חייבים המשלחים אך אם השליח מועל בשליחותו גם השליח חייב ע"כ היא שכזבה באביה חייבת וגם הזכרים חייבים והארכתי בזה:

צרור את המדינים פי' בממונם והכיתם בגופם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו ע"ד פעור פי' שחשבו עליכם מחשבות שעבדתם ע"ז דפעור ובסה"ז איתא שלא עע"ז אלא לגנאי נתכוונו להתריס בפני' והם חשדו אתכם והחושד בכשרים לוקה בגופו:

צרור את המדינים להראות כמה גדול שכרו של פנחס שהרי מכות מדינים הי' מכה נפלאה שאחר כל ההרוגים נשארו נקבות אשר לא ידעו משכב זכר ל"ב אלף ושלל הרבה לאין חקר והנה מדה טובה מרובה על א' ה' מאות ומזה ישוער שכר קדושים כהנה:

המוכה ביום המגפה על דבר פעור כי היא לא הוכתה על בעילת ארמית כי לא הוזהרה להפקיר עצמה אך מה הי' לה להסיתו לע"ז דפעור והוא הי' ממש כאונס על ע"ז דיצרא (דעריות) אלבשי' נמצא הוא נהרג על דבקו במדינית והיא נהרגה על דבר פעור:

וידבר משה ואלעזר הכהן אתם בערבות מואב על ירדן יריחו לאמר מבן עשרים שנה וגו' י"ל לאמר הם יאמרו מי מהם מבן עשרים וכ"כ מורי בהפלאה ולפי דרכי אומר כי במספר הראשון פירש"י פ' במדבר שהביאו ספרי יחוסיהם וכתבתי כי הי' הנשיאים שוטרי מצרים ובמצרים היו נכתבים למלכות כל הילודים לידע מספר העבדים העובדים בחומר ועי"ז הי' להם ספרי תולדותיהם אבל הילודים במדבר לא הי' להם ספר תולדות ע"כ כל א' הוצרך לומר אם הוא מבן עשרים ומעלה:

ראובן שמעון גד קודם ליהודה יששכר וזבולן ובדגלים קדם דגל יהודה לראובן משום כי עתה חטאו ראובן במחלוקת קרח ושמעון בפעור והנותרים היו בעלי תשובה וקדמו לצדיקים שלא חטאו:

משפחת החנוכי פירש"י שבטי י"ה עדות לישראל וכו' יש לפרש ההמשך דהנה לכאורה יש טענה על פנחס דדלמא זמרי לא ישראל הוה דאם בגופן שלטו בנשותיהן לא כ"ש ולא שייך בזה רוב בעילות אחר הבעל במקום שהנואפים שולטים ומושלים בנשותיהם לכך העיד הקב"ה בשמו וא"כ שפיר עבד פנחס:

רש"י פירש דיש כאן נ"ז משפחות מישראל וח' מלוים והם ס"ה וע"ז מרמז כי אתם המעט ה' מעט ורמב"ן הקשה הא בלוים לא הוי אלא ה' דגרשון קהת ומררי נכללו בה' משפחות ויש לומר דמשפחת כהונה הם ג' וכן נחשבו בדברי הימים וכאן לא נחשבו שעדיין היו מעוטים חד מאלעזר וחד מאיתמר וחד מפינחס או אפיק פנחס ועייל משה ובניו וא"כ שפיר היו ח' כי ישראל הי' נ"ז נגד שם הוי' ושם א"ל שהוא בגי' ז"ן ועם הכהנים ולוים ס"ה נגד שם אדני:

ויהיו לנס ובני קרח לא מתו לעיל פ' קרח כתיב אתם המיתם את עם ה' יש לפרש כי רש"י פירש דס"ה משפחות הי' בישראל והנה באמת הי' ס"ו דרמב"ן כתב סרח בת אשר הי' משפחה נקראת על שמה אלא שלא הזכיר הכתוב משפחה על שם אשה נמצא הי' ס"ו, ומצינו משפחת הקרחי ולא משפחת היצהרי כ' רמב"ן קרח שמת ברשעו ובניו שבו אל ה' נקראת המשפחה על שמו, והנה הי' ראוי שתקרא גם משפחה על שם דתן ואבירם הדתנה והאבירמה אלא גם בניהם וטפם מתו לולא כן הי' עוד ב' משפחות וה"ל ס"ח משפחות גימטריא חיים ואתם הדבקים חיים כולכם היום אך יען מתו גם טפם נחסרו ב' משפחות ולא הי' רמז חיים ע"כ אמרו אתם המיתם את עם ה':

לאזני משפחת האזני פירש"י היינו אצבון וכ' בשל"ה לרמוז שאחז"ל אצבעות של אדם כיתידות שאם ישמע דבר שאינו הגון ישים אצבעו באזנו ונ"ל כיון ששבט גד הי' שכנים עם ראובן ושמעון שהי' בהם רשעים דתן ואבירם ור"ן איש וזמרי בן סלוא וכ"ד אלף המתים במגפה ע"כ כתיב אז אצבון ועכשיו שכבר נסתלקו ונשארו רק הצדיקים ע"כ הסיר אצבעו ונקרא אזני אוזן שומע תוכחת חיים בקרב חכמים תלין:

הנני נותן לו את בריתי שלום שניתן לו מתנת כהונה זרוע הלחיים וקיבה, ואמרו במדרש זרוע נגד היד ויקח רומח בידו, לחיים נגד התפלה ויעמוד פנחס ויפלל, קיבה נגד וידקור אל קבתה, ויל"ד מה ענין נתינה זו את בריתי שלום דכתי' בקרא, ועוד בשלמא זרוע נגד היד, ולחיים נגד התפלה זו א"ש, אבל הקיבה נגד קבתה אינו דומה אלא בלשון אבל לא בענין כי וידקור אל קבתה היינו באותה מקום כמבואר בדברי חז"ל ומה ענין קיבה לכאן, ונ"ל דאית' בש"ס חולין א"ט דר' ישמעאל התיר חלב שעל גבי קיבה וכהני' נוהגי' בו היתר כר"י וסימנך כהנא מסייע כהנא, מה מסייע, דר' עקיבא ס"ל כהנים מברכים לישראל וכו' מואברכה מברכיך ור"י ס"ל שמתברכים מושמו שמי על ב"י ואני אברכם, ומקשה ש"ס א"כ מה מסייע כהנא הרי בין למר בין למר הכהנים מתברכים, ומשני דר"י עדיף מדר"ע דמוקי לברכה דכהנים במקום ברכה דישראל משא"כ לר"ע מוקי לה מואברכה מברכיך, ויל"ד טובא א' מה ענין שהכהנים דווקא נוהגים בו היתר כר"י, מה לי כהנים מה לי ישראלים, כי אעפ"י שהקיבה ניתן לכהנים מ"מ בהיתר החלב ע"ג קיבה אין חילוק בין כהנים לישראלים, דכתי' תורה א' ומשפט א', ב' מה ענין שני סיוע אהדדי חלב שע"ג הקיבה עם ברכת כהנים, ג' מ"נ להו לכהנים אי הברכה דכהנים במקום ברכה דישראל, או במקום אחר, ועוד קשה לאיזה צורך נאמר ואני אברכם לכהנים הא באמת כבר כתיב ואברכה מברכיך, אבל הנלע"ד בשום לב מה שמפורסם בדברי חז"ל דכהנים קפדנים הם עיי' שבת ר"פ השואל גבי מטילין חלשים ועיי' בב"ב ר"פ גט פשוט מאין לקדושי ה' דבר זה אדרבא הא כתיב בשלום ובמישור הלך אתי, ואהרן אוהב שלום ורודף שלום, אבל ידוע דסתם ברכה דישראל הוא השלום, ומשו"ה סוף ש"ע ברכת ש"ש ויליף לה בפ"ב דמגילה דברכה של הקב"ה הוא השלום, ומשו"ה בברכתן של ישראל כתיב לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ואמנם זה בעצמו בטולן של או"ה כי עיקר חיותם ממזל מאדים וברכתן היא החרב ועל חרבך תחי' וזה הוא עיקר קיומן, ומשו"ה לר"ע שברכתן של כהנים מאברכה מברכיך שם נאמר שהקב"ה מברך האומות המתברכים מאאע"ה, וסתם ברכה שלהם הוא חרב ומחלוקה, וע"כ יש לחשוד הכהנים שהם קפדנים יותר מהישראלים שמתברכים בשלום ואמנם ר"י כהנא מסייע כהנא מוקי' לה לברכתן במקום ברכה דישראל:

והנה מבואר שם דחלב שע"ג קיבה הוא עשוי כקשת שאותו שעל הקשת מבחוץ בגבנינות של קשת הוא אסור באכילה ור"י קאי על היתר בקערורית הקשת עיי"ש לחד לישנא, והרמב"ן כתב פ' נח שאות הקשת הנראה הוא לרמז כי השבים ממלחמה מהפכים הקשת שהוא אות שלום, כן הקב"ה מורה קשת בהיפך שמקום רגלי הקשת אשר שם כוננו היתר אינו נראה בארץ אלא ההיפך, ע"כ מורה אות שלום עם אנשי העולם מבלי הביא מבול מים עיי"ש, הנה כי כן י"ל כי היות הקב"ה שונא חרב ומחלוקת ואינו חפץ שיקרב אל המזבח מה שמורה על מלחמה ע"כ החלב שעל היתר לא יקרב ממילא מותר באכילה משא"כ אותו שעל הקשת שמורה אות שלום יקרב, ממילא אסור הוא באכילה, וזה יש ללמוד בקו"ח שעכ"פ כהנים מתברכין בשלום ובמישור ודלא כר"ע דמוקי ברכתן במקום ברכת גוים, אם הקפיד מלהקריב אותו האבר המורה בעלמא על מלחמה מכ"ש שירחיק המקריבים הכהנים אם יהי' ח"ו בעלי רוגז ושונאי שלום אע"כ מוקי ברכתן במקום ברכה דישראל, והיות כן הכהנים נהגו היתר בחלב שע"ג הקיבה להורות שאינו ראוי להקריב ע"ג מזבח הנ"ל, ובזה הם מחזיקים ברכתם במקום ברכה דישראל:

והנה פנחס בקומו מתוך העדה וקדש ש"ש ברבים היה מקום לשבטים לומר לא מרובו מכל עם הוסיף תת כחו לקדש ש"ש ברבים יותר ממרע"ה, אלא מרוב כעסו וקפדנותו כי בן כהנים הוא, ולהצילו מזה נתן הקב"ה לו בריתו שלום לומר שהוא איש שלום ולא קפדן ובמה יודע איפה זה, והוא במה שנותן לו מתנות כהונה ובהם קיבה ר"ל הזרוע והלחיים מורים על קידוש שמו ברבים והקיבה מורה שהוא איש שלום כמ"ש וק"ל:

וימת נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה' כתיב בפ' שמיני וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ופירש"י היום אבל אנינות לילה מותר ומק' הרמב"ן למ"ד מפני אנינות נשרף א"א שאנינות לילה מותר דא"כ למה שרפוה וגם יש לדקדק שהתחיל בלשון רבים הקריבו ומסיים בלשון יחיד ואכלתי וישמע משה וייטב בעיניו ופירש"י הודה ולא בוש וק' ממ"נ אם הוא סברא פשוטה דדורות משעה לא ילפי' א"כ מה ולא בוש שייך כאן היתכן שח"ו ידבר שקר ויאמר ילפי' דורות משעה, ואם סברא זו לא פשוטה היא הלא לדעת רש"י זה הי' עיקר תשובתו של אהרן ולמה לא נרמז דבר זה בתשובתו של אהרן ועוד יש לדקדק מה שייך לומר ותקראנה אותי כאלה למה לא אמר אותנו שהיו כולם אוננים, ונ"ל לפרש על אופן אחר דלכאורה אנו צריכי' להבין הלא קי"ל דיחוי מעיקרא חוזר ונראה נראה ונדחה אינו חוזר ונראה א"כ האיך אפשר שאנינות לילה מותר הלא ביום הי' נראה ונדחה ושוב אין חוזר ונראה אך ז"א דלא הי' נדחה אך מכהן זה ביום והיה מותר גם ביום לכהנים אחרים ולא מקרי נראה ונדחה ולכאורה גבי אהרן שהיו כל הכהנים אוננים ביום והיה ביום נדחה לגמרי מכהנים א"כ אף בלילה אסור אבל אם היו מתים נדב ואביהו קודם הקרבת הקרבן ואח"כ הקריבו וזרקו הדם היה דיחוי מעיקרא וחוזר ונראה לכן אמר בתחילה הקריבו את חטאתם ואח"כ ותקראנה אותי כאלה וא"כ הוא נראה ונדחה ואינו חוזר ונראה אפי' בלילה:

ולמעלה נאמר הוא אשר דבר ה' לאמור בקרבי אקדש ופירש"י ז"ל אמר לו משה לאהרן אחי יודע היית שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך נמצא ע"כ בתחלת הקרבת היום היו יודעי' שיעשו אוננים וא"כ הוי דיחוי מעיקרא וחוזר ונראה אך התינח אם אהרן ימות אז יהיו כל הכהנים אוננים ויהי' דיחוי מעיקרא אבל אי משה ימות אז לא יהי' דיחוי מעיקרא דבניו לא יהי' אוננים וראוי' להם לאכול ביום וזה הי' קושיתו של משה בדרישתו על שנשרף כי משה לפי ענוותנותו הי' סבור בודאי שימות אהרן שהוא חשוב בעיניו יותר א"כ תיכף בתחילת הקרבה הי' דיחוי מעיקרא וא"כ מדוע לא אכלתם בלילה ואהרן השיבו הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם כלומר בשעת התחלת עבודה הייתי סבור ותקראנה אותי כאלה להיות אונן כלומר שאתה תמות שאתה צדיק יותר ממני ואני לבדי אהי' אונן ולא בני א"כ לא הוי דיחוי מעיקרא ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' והי' אסור לי ביום וא"כ עכשיו שמתו בני ונעשו כל הכהנים אוננים והוי נראה ונדחה ואינו חוזר ונראה ואסור אף בלילה (וכמ"ד שלא נתכהן פנחס עדיין):

והי' מן הראוי' שמשה מצד ענוותנותו ישיבנו לא כך אלא שבשעת הקרבה הי' ראוי' שאתה תמות שאתה צדיק יותר ממני ויהי' כולם אוננים והוי דיחוי' מעיקרא ולא הי' לך לשורפו ואעפ"כ וישמע משה וייטב בעיניו והודה דשפיר עביד ה"ה:

ותקרבנה בנות צלפחד פירש"י ראוי היתה אותה פרשה שתכתב ע"י מרע"ה אלא שזכו בנות צלפחד שתכתב על ידיהן ולא הודיענו על ידי מה זכו לזה ונ"ל כי כתיב כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת ומקושש זה צלפחד ולש"ש נתכוין כדי שישמרו ישראל שבת מכאן ואילך כמ"ש תוס' בב"ב ע"ב ע"כ ראוי לו שם עולם אשר לא יכרת היא פ' נחלות והיינו דקאמר הקב"ה למרע"ה נתון תתן להם שהוא יתן להם ע"י שהוא יכתוב פ' זו בתורה על שמם:

אבינו מת במדבר לאפוקי בערבות מואב דאיתא פרק אין מעמידין אייבו אכל פת גוים ואמר רבי לא תשתעי בהדי אייבו פי' ר"ן דלא לימרו הלכה משמו בבהמ"ד וא"כ הכא שזכה צלפחד שעל ידו יתחדש דין הנחלה בישראל ואלו הי' צלפחד ממתים בערבות מואב בחטא פעור היינו ע"י שאכלו פת גוים ויין משתיהם אז אינו ראוי שיאמר ה' עליו כן בנות צלפחד דוברות שיזכר שמו על ההלכה ע"כ אמרו מת במדבר ולא בערבות מואב:

למה יגרע פי' כי בחטאו שחילל שבת מת והיינו לשם שמים מסר נפשו כדי ללמד לישראל שישמרו שבת וכל המשמר שבת זוכה לנחלה בלי מצרים וא"כ זה שמסר נפשו על השבת ושכרו נחלה בלי מצרים ואיך יגרע שמו מנחלתו:

*כי אין לו בן וכבר נאמר ובנים לא היו לו ודרשו חז"ל שאמרו תתיבם אמנו וי"ל אין לו בן היינו תלמיד שאעפ"י שחילל שבת כדי שילמדו ממנו ויקחו מוסר לא נתקיימה מחשבתו כי אין לו בן לא למדו ולא לקחו מוסר ונפקא מיני' דלמפרע לא חטא כלל שהרי הוא לא הי' צריך לעצים ואפי' למאי דפסק רמב"ם כמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מ"מ הכא מקלקל הוא שגרם מיתה לעצמו ומיהו אי הי' נתקיימה מחשבתו ללמד דעת את העם הי' כמתקן כמו הקורע בחמתו דמתקן אצל יצרו אבל אין לו בן תלמיד שקבל ממנו ולא נתקיימה מחשבתו נמצא שלא חילל שבת כלל ונפשו מסר עכ"פ א"כ ראוי לנחלה בלא מצרים ולמה יגרע שמו מנחלתו:

ויקרב משה את משפטן לפני ה' וכו' כן בנות צלפחד דוברות כך כתובה פרשה זו לפני במרום הנה רמב"ן כ' שחששו שיאמר משה המתלוננים האלו לא יזכרו ולא יפקדו על כן הקדימו לא הי' בעדת קרח ועפי"ז כ' של"ה משו"ה ויקרב משה את משפטן לפני ה' לסלק עצמו מן הדין שחושדין אותו בו וצ"ל ויקרב דאע"ג דאמרו חז"ל שמרע"ה הי' מסופק אי א"י מוחזקת כבר ונוטלות חלק בכורה והי' ספקו בדרשה ונתתי אותה לכם מורשה מ"מ י"ל גם מרע"ה הי' בקי לדרוש הפסוק לאמיתו אלא שלא רצה להוציא הדין לאמיתו שלא יחשדוהו אלא לפ"ז לא שיחשדו אותו בנות צלפחד שהרי ידע לדרוש כנ"ל ויצא הדין לטובתם שיטלו ג' חלקים אלא בהיפוך שהשבטים יחשדוהו שדרש כן לטובתם של בנות צלפחד להוציא עצמו מחשד אבל לעולם אין הדין כן ע"כ ויקרב משפטן לפני ה' והנה גם בהקב"ה י"ל לעולם א"י אינה מוחזקת הוראת שעה ורק הורה הקב"ה לטובת הצדיק מרע"ה שלא יאמרו הואיל ושנאת אביהם גרם לא זכו בדין אמנם ידוע כי כל התורה היתה כתובה במרום אך אותן הפרשיות המוחלטות נכתבו כהווייתן ואותן שתלוי במקרה כגון מעשה עגל ומרגלים וכדומה הי' רק האותיות מעורבבים כתובים ואחר מעשה נצטרפו ונעשה מהם פרשה ההיא והנה אי דין זה נתון תתן להם הוא רק ע"י מקרה זה והוראת שעה אבל בעלמא א"י אינה מוחזקת א"כ לא היתה פרשה זו כתובה לפניו אלא בתערובות אותיות שאינן מצורפות לזה אמר הקב"ה כך פ' זו כתובה לפני במרום מצורפות כהווייתן:

*איתא בב"ב קי"ט יודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות אלא שהי' לו ספק אי נוטלות חלק בכורה אי א"י מוחזקת והשיב הקב"ה נתון תתן גם חלק בכורה דמוחזקת ואפשר לפרש דאע"ג דעדיין לא נאמרה לו פ' נחלות ידע מהא דמנה במנין הפקודים ושם בת אשר סרח והביא הרמב"ן שאשר גדלה והיא היתה בת לאשתו מאיש אחר והיתה בת יורשת ולכך נמנה כאן שעליהם אמר לאלה תחלק הארץ עיין ברמב"ן ומה שאמרו דמספקא לי' אי מוחזקת לכאורה קשה מדברי רש"י בע"ז נ"ג ע"ב דפירש דלכך אשירות לא הי' יכולין לאסור דא"י מוחזקת שהשי"ת אמר לאברהם לך לארכה ולרחבה כי לך נתתי וא"כ נודע שהיא מוחזקת ונראה דל"ק דוודאי כבר היתה של אברהם אפ"ה כיון דעדיין מחוסר גוביינא איכ"ל דהוי כמלוה וראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק אלא של דור המדבר שהיו ממשמשים ובאים לירש מספקא לי' למשה בלשון הקרא דכתיב ואני נתתי אותה לכם מורשה אי הפירוש שהיא מוחזקת לאותו דור ולא מקרי ראוי או הפירוש מורישין ואינן יורשין והוי ראוי והשיב הקב"ה שהיא מוחזקת לדור ההיא ועפ"ז אפשר לפרש מה שאמר יעקב בפ' ויחי ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד אמורי בחרבי ובקשתי ופירש"י לקחתי מעשו וקשה מאי שייטי' עשו להתם לענין בכורת יוסף שלקח מראובן כנאמר בדברי הימים ובחללו יצועי אביו נתן בכורתו ליוסף ונראה דלכאורה קשה איך לקח יעקב הבכורה הלא כתיב לא יוכל לבכר ונראה דיעקב לא נתן הבכורה ליוסף כ"א בענין ירושת א"י וא"י הי' אז רק ראוי אליבא דכו"ע כדלעיל ורשב"ם בפ' י"נ הביא דברי ר"ח דבכור בן בכור נוטל בראוי וא"כ שוב הי' ראובן נוטל גם בראוי ואיך העביר ממנו מיהו נראה דלא יוכל לבכר היינו באם יש לו מעלות הבכורה מצד לידתו שכן הקנו לו מן השמים אבל כאן הא א"י ראוי אלא שהי' ראובן יוכל לירש חלק בכורה בא"י מכח יעקב שקנה לעצמו חלק בכורה וכיון שזכות הזה בא"י ע"י קנין יעקב שפיר בידו להעבירו ואין כאן משום לא יוכל לבכר וזהו שאמר יעקב ואני נתתי לך שכם אחד אשר לקחתי וגו' כפרש"י וממילא הרשות בידי ליתנו לך במתנה:

*בנות צלפחד אמרו חז"ל שבאו לפני משה כששמעו ממשה פ' יבמין י"ל אפשר שחסו על כבודו של משה שבתחילה הי' סוברין שאם לא יותן נחלה להם ינחלו זאת בני שבטו וישראל טרחנים וסרבנים כפרש"י לעיל ואם יפסק משה ליתן להם לא יהי' לו מנוחה למשה אבל מפ' יבמין שמעו והבינו יען כי כתיב יקום על שם אחיו דהנחלה ליבם והיבם מותר ליקח אותם לנשים וזה שאמרו שדרשניות וגם צדקניות היו שלא רצו להטריח למשה:

ברבה פ' זו יפקוד אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה הלכה אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם אומר ברוך חכם הרזים כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כן אין דיעותיהן שוה זו לזו וכו' תדע לך שהוא כן שכן משה מבקש מהקב"ה בשעת מיתה אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד וכשאני מסתלק מהם בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לכל א' וא' לפי דעתן ע"ש ויל"ד מה ענין זה לכאן גם מ"ט לא כ"כ לעיל בפ' קרח אל אלקי הרוחות לכל בשר איש א' יחטא ועל כל העדה תקצוף וי"ל דהנה בברכות דף נ"ח ע"ב איתא רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע הוה קאזלו באורחא פגעו בי' ברב חנינא ברי' דרב איקא א"ל בהדי דחזינך בריכן עלך תרתי ברוך שחלק מחכמתו ושהחיינו א"ל אנא נמי כיון דחזינא לכו חשיבו עלי כס' ריבוא וברכי' עלייכו תלתא הנך תרתי וברוך חכם הרזים א"ל חכימת כולי האי יהבי בי' עיני' ושכיב ע"ש ומאמר זה תמוה איך יהבו עיניהם בי' למה יומת מה עשה גם מהתימה שהשמיטו הפוסקים דין זה בהמצא א' שחשוב כס' ריבוא שיברכו עליו ברוך חכם הרזים ג' בשים לב איך יברך ברוך חכם הרזים הואיל שחשובים כס' רבוא הלא פי' הברכה שאין דעותיהם שוות כשם שאין פרצופיהן שוות והקב"ה בוחן מחשבות כולם ועל זה נקרא חכם הרזים וא"כ מה שייך לברך זה על אדם יחיד השקול כס' רבוא בצדקו וחכמתו וצ"ל דס"ל מי ששקול כס' רבוא מכלל חכמתו הוא שיורד לסוף דעת כל אדם ושייך שפיר ברכה על שנתן הקב"ה מחכמתו לו לירד לדעת כל איש ואיש אך זה מבואר הביטול שהרי משה רבינו ע"ה מי לנו גדול ממנו ולא ירד לדעת כל ישראל שהרי אמר אלקי הרוחות לכל בשר יפקוד איש על העדה כי הוא אינו יודע דעת כל אחד מהם כ"א הקב"ה ככתוב במדרש הנ"ל (שהשיב הקב"ה דאיש זה יהי' משיח צדקינו) וא"כ ר' חנינה ברי' דרב איקא פגע בזה בכבוד אדונינו משה רבינו ע"ה ובשו"ע יו"ד ה' ת"ת אוסר לומר אפי' אי אמרי' משה רבינו ע"ה לא צייתינן לי' ובט"ז כתב הטעם דא"א שיעמוד כמשה לכן משמתינן לי' ועיי"ש וע"כ נתנו בו עיניהם ולכן לא הביאו הפוסקים דין זה שהוא שלא כדין כנ"ל וממילא מבואר לפנינו דברי המדרש דסמך על האי קרא לומר דוקא ברואה אוכלוסין מברך ולא על חכם א' השקול כס' רבוא וק"ל:

*יפקוד ה' אלקי הרוחות עיין פרש"י ויש לפרש בהיפך דמשה הי' ג"כ מלך ובמלך הדין תורה דבנו אם ראוי הוא יורשו והוא קודם לכל אדם ומשה הי' יודע שישראל צריכין מנהיג שיודע לילך לפי רוח כל אחד ואחד ואין בניו ראוים לזה לפיכך ביקש שה' יברור בחייו איש שראוי לזה לילך לפי רוח כל אחד וכיון שסילק ממנו המלכות מחיים מרצונו אין כאן דין ירושה וזה שבחו של משה רבינו ע"ה שרצה שיתקיים הדין תורה וגם שיהי' מנהיג כפי שמצטרך להם לישראל:

ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך פני יהושע כפני לבנה למען ישמעו אליו כל עדת ישראל והחכם ר' וואלף היידענהיים ז"ל מייתי קו' בשם רשב"ם דהול"ל למען יראו כל ישראל שיראו קירון עור פניו ונראה פני משה הי' שבעתיים כאור החמה ויראו מגשת אליו רק אהרן וזקני העדה כדכתיב סוף פ' תשא ע"כ הקטין הקב"ה פני יהושע כפני לבנה למען ישמעו אליו כל עדת ישראל ויכולים להסתכל בו (פי' ישמעו הכוונה ראיי' דאי כפשוטו שיצייתו להושע על ידי הקירון א"כ למה לא נתן רק מהודך ולא כל הודך כנלע"ד) ולא רק הזקנים והיינו דאחז"ל הזקנים שבדור אמרו אוי לאותו בושה או לאותה כלימה פי' כל ישראל שמחו בזה כדי שיכולו לשמוע בעצמם מפי רבם אבל הזקנים שנסתכלו גם בפני מרע"ה הם נצטערו:

ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו וגו' יש מפרשים על פיו של אלעזר ואורים וכן פירש"י ויש מפרשים על פיו של יהושע יצאו הוא היינו אלעזר וגו' ונראה שניהם אמת כי כתיב משפט האורים ולא כתיב תומים הנה הרמב"ן פי' אורים שמאירין פי' שע"י השם ההוא האירו האותיות אבל עדיין לא ידע איך יצטרפו ע"כ נתכוון בשם הנקרא תומים וידע ברה"ק איך לצרפם ואחז"ל נבואה אפשר להחזיר ע"י תפלה ותשובה אבל לא אורים דכתיב משפט ונראה דוקא משפט האורים פי' אותן האותיות כגון שהאירו האותיות מלכ יש לצרף ממנו כלם ויש להפך ע"י תפלה מלך חרב בחר וכדומה משפט האורים א"א לשנות ע"כ שמרו האותיות במתכונתם אך יש להפך ע"י תפלה הצירוף ולצרפם באופן אחר ע"כ משפט האורים ולא התומים כי האורים על פיו של אלעזר יצאו ויבואו והתומים על פיו של יהושע שהי' מהפך בתפלתו מרע לטוב:

והנה כל ימי מרע"ה לא הי' צריך לעמוד לפני אהרן לשאול באו"ת שהרי השכינה מדברת עמו בכל עת ואמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ע"כ כתיב ועשו בגדי אהרן לכבוד ולתפארת כי לא הי' בהם צורך אחר רק להלבישו כמלך כמ"ש רמב"ן בפ' תצוה והיינו דאחז"ל בזכות וראך ושמח בלבו זכה לחשן משפט על לבו פי' דלכאורה הך מלבוש הכבוד הי' לו לעגמת נפש שלא הי' צריך לו אך אהרן שקיים וראך ושמח בלבו ולא נתקנא במרע"ה לא הי' לו עגמת נפש והי' לו לכבוד ולתפארת שפיר זכה לחשן על לבו:

ויסמוך ידיו עליו כאשר דבר ה' ביד משה פירש"י גם לענין ההוד נ"ל הפי' לענין מלוי חכמה לא עשה כאשר צוה ה' כי סמך ידיו עליו לעשותו מלא וגדוש אך לענין ההוד עשה כאשר דבר ה' "ביד" דוקא ביד א' שלא יהי' קירון עור פניו ביותר ויראו ישראל מגשת אליו וכבר כתבתי מזה לעיל:

ריח ניחוח דרשו חז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני אחכז"ל (ברכות דף ז' ע"א) שהקב"ה מתפלל יה"ר מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ואכנס עם בני לפנים משוה"ד המובן רצוני לכנס לפנים משוה"ד אך א"א אלא א"כ ישראל מדקדקים עד כזית עד כביצה היינו מסתפקים במועט וסובלים ועובדים ה' ודבר זה אין בידו של הקב"ה אלא הבחירה חפשית בידינו ע"כ הוא מתפלל ומבקש ממנו שנעשה ונבחר בחירה באופן שיכול לכנוס עמנו לפנים משוה"ד אחכז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' לא אמר כך היא דרכם של לומדי תורה אלא כמשאחז"ל והשתיי' כדת של תורה מה דת של תורה קרבנות אכילה מרובה משתיי' וכו' ע"ש כך היא דרכה של תורה בקרבנות פת במלח תאכל כי מי שהקב"ה מקבל ממנו קומץ מנחה במלח לריח ניחוח כך נסתפק כשיתן לנו פת במלח ומים במשורה כלוג ניסוך המים ועל הארץ תישן כמו מזבח אדמה תעשה לי ע"כ כשישראל מקריבים כך ולמדים כך מזה להיות ג"כ מסתפקים במועט אז נעשה רצונו ית"ש לכנוס לפנים משוה"ד והיינו נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני:

איתא בשבת פ' הבונה דבמ'ם י'וד מ'ם דכתיב מיותר מ'ם דונסכהם ביום ב' וביום וי"ו י'וד דונכסיה ובשביעי מ'ם דכמשפטם רמז לניסוך המים ויש לרמז זה בקרא דשופך בוז על נדיבים דבו"ז ששם מרומז ניסוך המים בא להגן ממים הזדונים דאוה"ע נגד ישראל וזה שופך בו"ז על נדיבים האוה"ע ויתעם בתוהו לא דרך ומסיים סיפא דקרא וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות דצ"ח כבשים מגינים על ישראל מקללות כפרש"י וכן מאוה"ע והיינו כצאן היינו הכבשים ורש"י פי' דצ"ח כבשים באים לכפר על צ"ח קללות ובמדרש פ' נצבים איתא לא יאבה ה' סלוח לו היינו צ"ח קללות בגי' סלוח ויש לפרש דהרי צ"ח כבשים מכפרים וכל אדם מישראל יש לו חלק בהם ואפי' לא רצה ליתן ממשכנין וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני אמנם הא דמועיל אמירתו רוצה אני הסביר הרמב"ם בפ"ג מגירושין דאנן סהדי שכל אדם מישראל רוצה לקיים המצות כמו שקיבל אלא שיצרו אונסו ולכך כופין עד שכפיית הכאה גדול לו מכפיית היצר ואז הוא על מחשבה ראשונה וניחא לי' בקרבן אלא דכ"ז באדם שקיבל עליו התורה אבל בפ' נצבים מיירי בגברא דאינו מקבל עליו כלל ממילא לא מהני כפיי' ולכך לא יועילו לו הכבשים ולא יאבה ה' סלוח לו:

ובראשי חדשיכם איתא במתניתין סוף פ"ד דר"ה בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהא מקבלים עדים אלא עד המנחה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש והקשו בתוספות למה לא חשו חז"ל לתקנת קרבן מוסף שלא ידעו אם יקריבו או לא וחשו יותר על קלקול השיר לחד מ"ד שלא אמרו שירה כלל ולחד מ"ד שאמרו שירה של חול והנה הרמב"ם בהלכות קידוש החודש נקט באמת הטעם כקושית התוספות שלא ידעו אם יקריבו קרבן מוסף או לא ותמוה שנקט דבר שלא הוזכר בגמרא ונלע"ד ליישב התוס' רי"ד במסכת ביצה הקשו דהי' להם להקריב קרבן מוסף על תנאי אם יבואו עדים יהא למוסף ואם לא יהא לנדבה דצבור מקריבים עולת נדבה ותירצו דהניחא בעולות אבל משום שעיר הבא לחטאת לא היו יכולים להתנות דאין חטאת בא בנדבה עיי"ש והנה עדיין קשה יתנו גם בחטאת ישחטו ויזרקו הדם ואם יבואו עדים ויהא קודש יאכל הבשר לערב ואם לא והוה חולין בעזרה ישרף הבשר אבל כל זה ניחא אי מקריב חולין בעזרה רק איסור דרבנן ומשום חשש איסור דרבנן ובפרט שרוב פעמים היו באים עדים קודם הקרבת קרבן תמיד של בין הערבים לכן לא היו דוחין קידוש החודש בזמנו שהרי העדים עדי הראיי' היו מחללין שבת לבוא להעיד בפני ב"ד כדי שיוקבע החודש בזמנו מפני תקנת הקרבן כדאיתא להדיא במתני' פ"ב דר"ה דף כ"א ע"ב ולא חששו לחששא דרבנן אבל אי חולין להכניס ולהקריב בעזרה דאורייתא לא היו יכולין להתנות והנה מתניתין נקט סתמא פ"א נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלוים בשיר ולא נקט מפני מה תקנו שלא לקבל עדות החודש רק עד המנחה אי משום תקנת קרבן מוסף או משום קלקול השיר רק נקט סתמא אליבא דכולי עלמא גם למ"ד לאו דאורייתא אבל הרמב"ם פסק כדמפרש שם הכ"מ לדעת הרמב"ם פ"ב מהל שחיטה הלכה ג' חולין בעזרה דאורייתא ולא היו יכולין להתנות נקט טעם היותר חמור ועיקר מפני תקנת הקרבן (בזמנו שהיו מחללין העדים אפילו שבת על זה כדאיתא במתני' פ"ב דר"ה) וק"ל (מש"מ):

חטאת לה' פי' תוס' פ"ק דשבועות חטאת כפרה עליכם ועלי לקבוע יום כפרה וקבעתי בר"ח נ"ל דידוע כל יו"ט הוא יום דין וצריך חטאת והטעם כי אפי' אם כל ישראל צדיקים גמורים מ"מ כשיגיע למקום או ליום המקודש יותר צריך מירוק כי מה שהי' זכות במקום או בזמן שהי' עומד עד עתה יחשב חטא במקום וזמן המקודש וזה טעם תעניות וקדיש ביום שמתו בו אבותיו שאז עולים למדרגה קדושה יותר וצריכים מירוק יותר ור"ח הוא ג"כ יום מקודש וצריך חטאת אך מי גרם קדושתו משאר הימים מיעוט הירח כי לולא כן הי' כל הימים שווים לו ולא צריך חטאת כי מה יום מיומים:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם ואיתא במס' ביצה דף ח"י ע"ב ר' אליאזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ורבי יהושע סבר חלקיהו חציו לה' וחציו לכם כתיב אלי אתה ואודך אלוקי ארוממך ומכאן דרשו רבותינו הן בזמן שנוהג עמי במדת חסד והן במדת אלקי שהוא מדת הדין על כולם אודה לו ומשבחו וק' לכאורה למה נכתב במדת הדין ארוממך שהוא מורה על הודאה יתירה ממלת אודך דיו אם הוא מודה על מדת הדין כמדת חסד וי"ל דבמס' סוכה דף מ"ה ע"ב א"ר ירמי' כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח פירש"י ז"ל שקורא עונג לחג באכילה ושתי' ויש אומרים יום שלאחר החג ויש לומר שזה תלי' בפלוגתא דר"א ור"י במס' ביצה דהנה ידוע ששמחה שאדם שמח בעשיית המצוה הוא יותר ממצוה גופה ויש שכר על השמחה יותר משכר של מצוה עצמה (ולכך נאמר וישישו בשמחה לפני אלקי' וידוע ששון הוא יותר משמחה) ובודאי שאדם מחוייב לשמוח שמחה גדולה אם זכה לעשות החג כהלכתו ולקיים שמחת החג ועל זה עצמה מחוייב לעשות סעודה ולשמוח בה על קיום מצות שמחת החג ובודאי אי אמרינן כר"י חציו לה' וחציו לכם נמצא שסעודת י"ט הוא עצמו מצוה ואינה מצוה לעשות אחר י"ט סעודה לכן צריך להתענג עצמו בי"ט עצמו ולשמוח שזכה בי"ט לעסוק במצות היום לה' ולאכול ולשתות קודם שיעבור כל היום ולכאורה זה הטעם על י"ט שני של גליות אף לא מצד דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כי בוודאי יותר אנו מחוייבים לשמוח בגלות שזכינו לעשות י"ט ממה שנשמח בארץ ישראל אם זכינו לעשות י"ט כמו שאמר הרי"ף ז"ל שבזמן הזה אנו מחוייבים לעשות סעודה על כל המצות כי עכשיו אנו מסתכנין בכל המצות כמו במילה וא"כ אנו צריכי' לעשות עוד י"ט שני על שמחה זו שזכינו אתמול לעשות י"ט אבל בזמן המקדש שאנו שרויין על אדמתינו הקדושה אז אין אנו צריכי' לעשות י"ט אח"כ על שמחה זו רק אנו צריכי' לעשות אסרו חג דהיינו שנאכל ונשתה גם יום אחר י"ט אבל לא לעשות י"ט על כך וזה פירוש פסוק הנ"ל אלי אתה ואודך דהיינו בזמן שאתה נוהג עמי במדת חסד אלקי וארוממך דהיינו בזמן שאתה נוהג בנו במדת הדין ארוממך יותר דהיינו שאנו צריכי' לעשות י"ט שני על שזכינו לעשות י"ט ראשון:

בהפטרה

אל תאמר נער אנכי וגו' כי שוקד אני על דברי יראה ישעי' קלל י"ח קללות ולא נתקררה דעתו עד שאמר באחרונה ירהבו הנער בזק שבו נכללו כל הקללות ורצה הקב"ה להפך לברכה ע"כ שלח ירמי' נער להוכיח הזקנים ואם יקבלו הזקנים מהנביא שהוא נגדם נער הרי נתקיימו ירהבו הנער בזקן ונתהפך לברכה והיינו כי שוקד וממהר אני להקדים קללה אחרונה ירהבו הנער בזקן שעי"ז יתהפכו כולם לברכות:

מאחז"ל על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ופירשו שלא ברכו בתורה תחלה פי' על מה אבדו דלת העם עמי הארץ שנקראו בכינוי ארץ שהרי יש להם תי' שלא הוכיחום כמבואר גבי והתוית תיו ואחז"ל לא חרבה ירושלם אלא שלא הוכיחו זא"א וא"כ מדוע אבדה הארץ כנ"ל והתי' מ"מ הי' להם ללמוד תורתי אשר נתתי לפניהם דייקא היינו מה שמובן לעניות דעתם הקלה כמות שהיא עכ"פ שהרי ס"ת מונחת בקרן זויית והם לא עסקו כלל וזהו שלא ברכו בתורה תחלה בארתי במקום אחר החילוק שבין ברכת התורה לפני' ונתן לנו תורתו ולאחרי' קורין לה תורת אמת מפני שבתחלת העיון מבינים דרך פשוטה ואינה תורת אמת לומר עיני ה' רגלי ה' וכדומה רק תורתו ית' שהוא הרשה לומר כן לסבר האוזן ואלמלא מקרא כתוב א"א לנו לאומרו אמנם לאחר העיון יובן האמת לכן לאחרי' מברכין שנתן לנו תורת אמת וא"כ הי' להם לברך עכ"פ ברכה בתורה תחלה ללמוד לפי השג ידם: