Chatam Sofer on Torah, Parashat Shekalim

כי תשא את ראש איתא במדרש תנחומא ר' יודא בר סימון אמר וכו' וכשאמר ונתנו איש כפר נפשו תמה ואמר מי יוכל לתת פדיון נפשו וכו' א"ל לא כמו שאתה סבור אלא זה יתנו כזה יתנו רב הונא בשם רבי יעקב וכו' שדי לא מצאנוהו שגיא כח אין הקב"ה בא בטרחות עם ישראל כששמע משה כך אמר אשרי העם שככה לו אשרי שאל יעקב בעזרו עכ"ל יש לפרש הנה אמרו חז"ל אלמלא הקב"ה עזרו אין יכול לו כי היצר סוכן בנו בכל מצוה ומצוה שלא לעשותה כלל או שלא לעשותה כתקנה בשלימותה כהוגן או אם גם נעשית כהוגן במעשה מ"מ במחשבות זרות ופניות משונות נעשית ובפרט בדבר שבממון אך הקב"ה עוזר וסומך לנו שנוכל לכבוש היצר ולקיים המלוה בדבור ובמעשה ובמחשבה כתיקונה כהוגן וזה הראה הקב"ה למשה זה יתנו כזה יתנו שהם יתנו כזה בכף הדמיון מעשה המצוה יעשו בפועל כמעשה המצוה בשלימותה הגם שיהי' מצדם רק בפניות ומחשבות זרות מ"מ אני אסייע שזה יתנו ממש כאשר ראוי להיות גם במעשה ודיבור ומחשבה שיוכלו לקיים המצוה כתיקונה והגם שאני מסייע להם יהא חשוב אצלי כאלו הם מעצמם עשו הכל בשלימות בדבור מעשה ומחשבה ויחשב אצלי זה יתנו וע"ז אמר משה אשרי העם שככה לו להטיב עם עמו אשרי שאל יעקב בעזרו שעוזר לו שיוכל לקיים המצוה כהוגן ומקבל שכרו משלם וכן יש לפרש הפסוק שדרש ריב"ס שדי לא מצאנוהו שגיא כח פי' לא מצאנוהו שהוא שגיא כח אלא כאלו הכח לכבוש היצר שלנו הוא ואנו כבשנוהו בלי עזר מן השמים ומקבלים שכר כולו לטוב (מש"מ):

במדרש רבה זה ישפיל וזה ירום ר' יונה פתר קריא בישראל וכו' בלשון זה הושפלו כי זה משה האיש ובלשון זה הוגבהו זה יתנו כל העובר עכ"ל י"ל הנה משה הי' סבר שיתנו ישראל כפר נפש ככר כסף כדכתיב והי' נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול כדאיתא במדרש תנחומא כי תשא אך כל זה אם באמת חטאם גדול כל כך שהיו חייבים מיתה אבל באמת כל חטא העגל שעליו הביאו כפרה זו הי' רק שטעו בדמיונם תחת משה האיש אשר שרה עליו השכינה יהי' תבנית שור אשר ראו אותו במרכבה פני אדם ופני שור (כדאיתא במד"ר שמות פ' מ"ב ויעוין ברמב"ן בארוכה כי תשא סימן ל"ז פסוק א' בד"ה אשר שזה היו טעותם) ולכן די להם בכפרה מועטת במחצית השקל וזה בלשון זה הושפלו שנחשדו בעיני אומות העולם כי עשו ועבדו ע"ז ממש אבל בלשון זה הוגבהו זה יתנו וכו' רק מחצית השקל ובזה יש לפרש הגמרא בבא בתרא אמר משה במה תרומם קרנן של ישראל בכי תשא וק"ל (מש"מ):

כי תשא איתא במדרש תנחומא במדבר (הובא גם ברמב"ן) שאו את ראש בני ישראל אמר הקב"ה לישראל לא חבבתי אומה יתר מכם לכן נתתי לכם תלוי ראש כשם שאני יש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנא' לך ה' הגדולה וכו' לפיכך נתתי לכם תלוי ראש שנאמר שאו את ראש לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו ונו' יש לפרש דבאמת יש לומר הישראל בעצמותם מצד צדקתם ויושר לבבם גדולי הערך המה לכן המה מנושאים על כל באי עולם או יוכל להיות שהמה קטני ערך בעצמותם רק לנגד אומות העולם הגרועים מאוד מאוד לנגדם בני ישראל לגדולים וטובים יחשבו לעומתם לכן גם אחר שחטאו בעגל הי' גם רמים ונישאים על כל אומות העולם לנגד ערך אומות העולם הגרועים החוטאים יותר ויותר בכפלים מהם לכן אחר שכפר להם על מעשה העגל וצוה למנות אתהם כדכתיב שאו את ראש אמר הקב"ה כשם שאני תלוי ראש מעצמי ולא רק נגד ערך הבריות כן תהי' אתם תלוי ראש מעצמכם בערככם הגדול כי עשיתם תשובה ובעלי תשובה גדולים יותר אפילו מן הצדיקים ולא תצטרכו שאערוך אתכם נגד אומות העולם (מש"מ):

כי תשא את ראש בני ישראל איתא במדרש תנחומא וז"ל ואל מי תדמיוני ואשוה כתוב אחד אומר לכולם בשמות יקרא וכתוב אחד אומר לכולם בשם יקרא אם שמות למה בשם ואם בשם למה שמות אלא כשהקב"ה רוצה יקרא לכולם בשם אחד והם עומדים לפניו כאחד וכשהוא רוצה קורא כל אחד ואחד בשמו עכ"ל יש לפרש השם מורה על מהות הדבר וענינו כידוע (יעוין ת"מ ריש פ' בא) והנה לכל דבר ודבר יש שליחות ותכלית מיוחד ולא לחנם בראו וכדאמרו חז"ל (שבת דף ע"ז ע"ב) א"ר יהודא אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה וכל העולם כולו ביחד הכל ביחד לתכלית אחד בשביל ישראל ובשביל תורה ובשביל צדיק יסוד עולם שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה (כדאיתא בגמרא שבת דף ל' ע"ב כי זה כל האדם א"ר אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה שמעון בן עזאי וא"ל שמעון בן זומא אומר לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה) וזה לפעמים קורא הקב"ה כל אחד בשמו שמורה על תכלית פרטי המיוחד לו ולפעמים קורא כולם בשם אחד שהכל יהא מוכן לתכלית המכוון לתכלית כללי של כל העולם לצורך ישראל והתורה וכמו כשבונים בית צריכים בעלי מלאכה מיוחדים לכל מלאכה ומלאכה כגון חרש ומסתת ועושה לבנים חומר וטיט הגם שיש לכל אחד ואחד תכלית מיוחד של מלאכה שלימה גמורה מכל מקום הכל לתכלית אחד מכוון שיעשה מכולם בית אחד כן כל העולם ביחד לתכלית אחד מכוון דהיינו ישראל ותורה וצדיקים שבהם לטוב לנו (אמן מש"מ):

דרוש ובו הספד מר על הני שני גאונים אשר מתו בק"ק פראג מיתה חטופה הש"י הגאון מה"ו משה פערלס זצ"ל אשר נחטף ביום ר"ה בשעת דרוש לפני תקיעת שופר ואחריו מת הגאון המפורסים הצדיק וקדוש מרחם יושב בישיבה בכל יום וכמעט שלא הניח אחריו כמהו מו"ה בצלאל ראנשבארג בימים ראשונים של חג שנה זו, ג"כ בשעת הדרוש במיתה הנ"ל, וחבל על דאבדין, ומיתתם תהי' כפרה למהר גאולתינו בב"י:

כתיב בפ' ויגש, אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי ויצא האחד מאתי ואומר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה, לכאורה הם דברים שאינם צריכים, לאמור ליוסף מה שהיה במחשבת יעקב בענין אבידתו של יוסף, וגם לכאורה עי"ז הי' מקום לגרע טענתו, דבשלומא יוסף הלך לבדו, לכן נטרף מהחיות, אבל בנימין ילך עם עשרה אחים ואם עשרה אינם ניזוקין, אחד עשר לכ"ש גם מה שאמרו ולא ראיתיו עד הנה אין לו פירוש, פשיטא דאם נטרף לא יוכל לראותו:

ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון, והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, יש לדקדק הלא למעלה בשעת אבידתו של יוסף אמר ג"כ כי ארד אל בני שאולה, פירש"י כי סימן זה מסור הי' בידו אם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גהינם שאול היינו גיהנם עיי"ש ולפ"ז מה הי' לו עכשיו אצל בנימין ליפחד על ירידת שאול, הלא כבר הוצרך לירד מכח יוסף, ומה נפ"מ, אם מת לו אחד או שנים:

ונ"ל דלכאורה יש לחקור על מה דאיתא במס' מגילה דיוסף פירש מיעקב כ"ב שנים שלימות נגד כ"ב שנים שפירש יעקב מאביו וביטל מצות כיבוד, הלא מצינו שם בחשבון השנים שחצי שנה שהה בהליכת הדרך, ואותה הליכה הי' לחזור לאביו ואיך יתכן שנענש על הזמן הזה (הגם שיש לומר אילו לא הלך מבית אביו לא הי' צריך להתעכב בדרך חצי שנה ופרש מ"מ כ"ב שנים, מ"מ לא יתכן להיענש על חצי שנה ששב לכת לבית אביו ולתקן לקיים מצות כיבוד להלאה) עוד יש לחקור הלא מצינו שבת דף פ"ט איפכא ראוי' הי' יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו שנשתלח יוסף בתחלה לפניו, נמצא שהפירוש שנפרש מאביו הי' שכר ומזל ליעקב, ואיך יתכן שני הפכים בנושא אחד אבל אמת דרך ה' מדוקדק דודאי ירידתו של יוסף למצרים ולימשול שם, הי' לזכותו של יעקב, אך כל זה הי' אפשר להזדמן בחצי שנה או ימים מועטים, אך כל אותן כ"א שנים ומחצה הי' עונש על פרישתו מאביו, וחצי שנה ששהה בדרך, ע"ז באמת לא נענש, רק הוצרך ליפרש יוסף ממנו, כדי שלא יצטרך יעקב לירד בשלשלאות של ברזל:

ועפי"ז יובן מה שאמר ולא ראיתיו עד הנה, דלכאורה מה הי' יעקב דואג על שעתיד לירד שאולה הלא אינו ראה שמת יוסף והי' לו להתבונן שאבד ממנו, והוא מוטרד בעולם, נגד החטא שחטא בפרישתו מאביו, לכן נראה לומר דוודאי בתחילת מעשה הי' סבר שמת ואמר כי ארד אל בני אבל שאולה ואחר הימים הי' מתבונן בדעתו שיוכל להיות עדיין חי בעולם כהנ"ל, אבל כיון שעברו כ"א שנים ומחצה, אז הוחזק דעתו הראשונה שע"כ נטרף מן העולם שאם הי' קיים לא הי' נפרש יותר מזמן כ"א ומחצה דחצי שנה הי' הולך בדרך כשחזר לאביו וע"ז בודאי לא ראוי להענש כהנ"ל לכן אמר, ואומר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה ודו"ק:

ולפי"ז מבואר מה שאמר למטה בפרשה, ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי, ויפג לבו כי לא האמין להם, וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב, ופירשו רבותינו, דמדכתיב אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה, סימן מסר להם שעסוק הי' בפ' עגלה ערופה ואך על זה לא שייך לומר לשאת אותו אלא אין מקרא יוצא מדי פשוטו, ואגב רמז לנו התורה הדרשא, ולהנ"ל א"ש דבתחילה לא האמין להם שהוא חי, דא"כ אין משפט חלילה שנפרש יוסף ממנו חצי שנה יותר מהראוי אבל אח"כ, וירא הוא לשון התבוננות, הסתכל את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, דהיינו שירד לגלות במרכבת המלכות, ולסיבה זו הוצרך ליפרש ממנו עוד חצי שנה לגלגל הסיבה הנ"ל והאמין להם ותחי רוחו:

אך עדיין יש להבין, למה נצטער יעקב עכשיו שעתיד לירד לשאול, מכח סימן המסור לו, הלא סימן זה הוא דווקא, אם ימות אחד מבניו במשפט של מעלה, אבל מצינו במס' חגיגה שדרשו חז"ל, מה דכתיב יש נספה בלא משפט, דאיכא אינש דאזיל מן עלמא בלא זמנא, כעין מעשה דמייתי שם באשה מרים ע"ש ואולי נזדמן מקרה שמת יוסף בלא משפט, ואין זו סימן על ירידת שאול, אך התינח על יוסף, אבל אם אח"כ יקרה אסון גם לבנימין אחיו מאם, גם על הדרך, ושני פעמים מקרה אחד, על זה בוודאי אי אפשר לומר יש נספה בלא משפט, ע"כ גם הראשון במשפט צדק מת, וממילא יש סימן על ירידת שאול, לכן אמר ויצא האחד מאתי, בתחילה הייתי מצטער כהנ"ל, ואח"כ ואומר אך טרף טורף, כלומר וודאי מת, דלא ראיתיו עד הנה כמש"ל אבל אפשר שנטרף בלא משפט (כמו שמצינו לשון טרפה לו השעה) ואין זה סימן לירד לגיהנם, ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון בדרך, אז והורדתם את שיבתי ברעה שאולה, כי שני פעמים אי אפשר לתלות במקרה בלי משפט:

ובזה יבואר מה שנאמר, ויאמר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא, לכאורה מה הוצרך לומר שני, אלא לומר לו, שאל יטעה אהרן לומר והלא אין שום אדם ראה מיתתן, אלא שריפת נשמה והגוף קיים, ומנא ידעינן דמתו בשביל ביאתם אל הקודש, דילמא מקרה הי' דיש נספה בלא משפט, לכן דקדק לומר שני בני אהרן, ואז איך אפשר לומר שמקרה הי' אלא בקרבתם לפני ה', דהיינו ע"י משפט צדק מאתו יתברך, כעין שמצינו דהקרבה לשון משפט הוא ויקרב משה את משפטן, לכן דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא שלא ימות כדרך שמתו בניו, וכמו כן יש להתבונן ולקונן על הני תרי צדיקים הנ"ל שמתו בעיר אחת, ובמיתה אחת ובזמן אחד וא"א ליתלות בנספה בלא משפט כ"א בעו"ה:

אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקי' ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל ע"ש במדרש לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים הוריקו פניהם, מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם וכו' והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו, יש לתרץ הלשון מאה קללות חסר שתים, דאמרו חז"ל גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, זו מיתת חכמים וסילוקם והנה יאה עניותא לישראל וכל צרות שאירעו לשונאי ישראל, עי"ז יותר חוזרין למוטב, אך התינח אם חכמים קיימים, שמורים להם דרכי תורה ותשובה ואז היסורים מקיימים אותם לפניו, אבל ח"ו סילוק חכמים אז לא מלבד שנתמעט החביות ונחסר אלא שאר היין נעשה חומץ ונבאש ח"ו שאין קיום לנשארים, לכן אמר משה לישראל אתם נצבים היום כולכם כמה צרות עברו, והם המקיימין אתכם לפניו אך כל זמן שקיימין כולכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, ועיקר הפחד רק ח"ו מסילוק חכמים:

וזה שאמר מרע"ה ותבט עיני בשורי והיינו ביותר ששונאים משימין עיניהם עלי לצור אותי, ביותר נזדקקו עיני להביט ולהשכיל בתורה, בקמים עלי מרעים ביותר, תשמענה אזני חכמות התורה, דיאהעניותא לישראל, רק צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, אז כל הצרות שפגעו בי הם לטובה, ומה שאמר בתחילה כתמר ואח"כ כארז, הוא מבואר תענית דף כ"ג אם נאמר תמר הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק אין גזעו מחליף ולכן נאמר ארז ור"ל דכל אדם עד ביאת משיח בבי"מ מוכן הוא למות ואך עיקרו של צדיק הוא להחליף גזעו שידריך אחרים ולהעמיד אחריו כמותו. ואם נאמר ארז הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק אין עושה פירות לכן נאמר כתמר וכלומר שיזכה להעמיד פירות ולעשות פירות דהיינו צדקה ומשפט ברבים, ולכן אמר האי ספדנאי כי נח נפשי' דר"א תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר היינו אם מת צדיק כתמר, דאין גזעו מחליף כעין הצדיק מה"ו בצלאל ראנשבורג הנ"ל מת בלא בנים:

במסכת ברכות דף פ"ט אמר לי' הקב"ה למשה, משה הגון עליך בצלאל, אמר לי' רבש"ע אם לפניך הגון, לפני לכ"ש יש לבאר מאמר זה, על פי משל אחד משרי הפנימים למלך הי' לו טבעת על ידו ובתוכו אבן טוב יקרה ותמה המלך עליה ואמר להשר מה יפה אבן ההוא חביב עליך מאוד, או לא, השר הוא התבונן כך אם אומר למלך שאין חביב לא נכון לדבר שקר לפניו ואם אומר חביבה עלי, אולי יאמר המלך אבן ההוא ראוי' להיות יושב בכתר המלכות ואתן לך מסירו ומה אשיבנו ע"ז, והשיב למלך תשובה שכלית, מה חביב עלי אבן ההוא כל זמן שאני רואה אותו ואשמח כי אוכל לראותו יען שאני זוכר שהוא חביב לפניך המלך ואז אין מקום למלך לשאלו ליתן לו, ונמשל הזה הי' כאן במשה דמצינו במ"ק שהקב"ה שמח ושש בבוא אליו נפש נקי וצדיק ככלה חדשה, הי' משה מתירא לומר שבצלאל הגון עליו, אולי יאמר הקב"ה מאחר שהוא אבן טוב, ראוי' הוא להיות יושב בין נפשות צדיקים תחת כסא כבודו בשמים ולכן השיב אם לפניך הגון, עלי לכ"ש, שאזכור תמיד שהוא האבן אשר חביב למלך:

במסכת שבת איתא אמר ר"י בן פזי אמר ריב"ל כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, ופי' מהרש"א דמחשיב לי' בכלל יראת שמים, ואמרינן דאין לו להקב"ה באוצרו אלא יראת שמים, ויש ליתן טעם על מה דנקט סופרן, דהנה כתיב בירמי' מפני הרעה נאסף הצדיק, ופירשו העולם שני פירושים, אחד דהיינו קודם שיבוא הצרה הוא מת, כדי שלא יראה בצער בני דורו ויש מפרשים בשביל הרעה שהי' עתידה לבוא נאסף הצדיק ומיתת צדיק מכפר שלא תבוא והנה כפרה ההיא נגמרת ע"י שהעולם מתקוננים על הצדיק, וצער ההספד הוא מכפר, וידוע דכל דבר הספור ומנוי אין ברכה מצויה בו, אלא בדבר הסמוי מן העין והנה לא יספור הקב"ה לדמעות, אז הי' ח"ו יכול להתברך ולפרות מקור הדמעות מן העין, דהיינו כמו שאמרו חז"ל אם מת אחד מן החבורה ידאגו כל החבורה כולה, ויש לשטן שליטה ח"ו להמית עוד א' מן החבורה לכן הקב"ה סופרן, כדי שלא להשתלח ברכה בדמעות אלא שהצדיק ההוא יכפר על כל הרעה שעתיד לבוא:

ועתה כבאי אל עבדך אבינו והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו, והי' כראותו כי אין הנער ומת ופירש"י אביו מצרתו, עיין ברמב"ן שנדחק לפרש, מה טענה היא זו ליוסף שישלח בנימין שראוי' לו לעבד בגניבתו, כדי שלא ימות אבי הנער, מה ליוסף באבי הנער ונ"ל דר"י חסיד מפרש הפסוק ואתם הדביקים על דרך חידוש, דהנה דרך העולם לומר, יבדלו המתים מן החיים דלפעמים אם שני נפשות קשורים באהבה זה עם זה, אז בהחזרת נפש אחת למקומה, תדבק עמה גם נפש האחר, לכן הוצרכו להבדיל ביניהם, שאין להם שום דביקות מהיום עוד והנה ישראל אתם הדביקים בדיבוק גמור עם ה' אלקיכם, חידוש גדול הוא שאפ"ה חיים כולכם היום, וטעם לזה הוא מחמת שהוא יתברך הוא עצמו החי של כל העולם, לכן אמר יהודה אל יוסף הלא מוטב הוא לך שתקח אותי לעבד, מבנימין, דנפשו קשורה בנפשו, והי' כראותו כי אין הנער אתנו ומת אביו מצרתו ועי"ז ימות גם בנימין ע"י דיבוק הנפשות, לכן קח אותי ונפשי אינה דבוקה בנפש אבי כ"כ:

ועיי' לקמן פילפול חד משם הצדיק מהו' בצלאל זצ"ל בענין זה דצדיקים ילכו בם:

במסכת סנהדרין פ' חלק איתא מכדי כל מילי דעזרא נחמי' אמרינהו מ"ט לא איקרא ספרו על שמי' אמר ר' ירמי' ב"א מפני שהחזיק טובה לעצמו, שאמר זכרה לי אלקי לטובה, ולכאורה צריך להבין היא גופא קשיא מ"ט אמר זכרה לי, ונבאר הענין דהנה נחמי' ועזרא שניהם היו בבית שני וקיבלו את ישראל לעלות מגולה, אך הכח עזרא הזהיר והגדיר והפרישם מנשים נכריות כמבואר בספרו, ונחמי' הזהירם בשמירת שבת כמבואר ג"כ בספרו, ובלתי ספק ששמירת שבת הוא יותר גדול מפרישת נשים נכריות, דמומר לשבת מומר לכל התורה כולה, לכן הי' מהראוי' לקרות הספר על שם נחמי' כדי להורות על שמירת שבת, ונראה לומר שנחמי' עצמו התפלל שלא יקראו על שמו דמה דאמר ברגילות זכרה לי יש לומר דהובא בספרים דיין המשומר מניסוך הוא מעורר למעלה להמשך שפע הזכרונות שנאמר זכרו כיין לבנון זכרהו על היין, והוא היין המשומר ויין שאינו משומר כדינו הוא נקרא למעלה יין התרעלה, שנמשך ממנו טמטום המוח וגורם השכחה והוא שכתוב בשם תשו' הרא"ש והובא ברמ"א סי' קכ"ג על מי ששתה סתם יינם בשוגג להתענות ה' ימים נגד ה' פעמים גפן האמור בכוס של שר המשקים, וכתי' שם ולא זכר שר המשקים וישכחהו, והנה ידוע, דנחמי' נקרא שמו התרשסא על שם שהתירו לו לשתות מיינו של מלך שהוצרך ליטעם מחמת שהי' שר המשקים של מלך, והי' נתירא שיגרום לו שמו למעלה השכחה, לכן הי' רגיל להתפלל על הזכרון זכרה לי' שישאר שמו לזכרון למעלה, והנה עיקר איסור סתם יינם משום בנותיהם, לכן הוא עצמו נתרצה שיקרא הספר על שם עזרא להורות על איסור בנותיהם מחמת שהי' ירא מכח איסור סתם יינם, המביא לידי בנותיהם, ויהי' לו לקנס שלא יקרא על שמו, על שמירת שבת ועיי' לקמן מה שנכתב בענין זה אי"ה:

כתו' בה"ג, ח' טבת בו נכתב תורה יונית לתלמי המלך והי' חושך שלשה ימים בעולם, ט טבת לא נודע מה צרה היתה בו, ובמג"א, ובסליחות איתא שמת עזרא הסופר עיי"ש ותמוה הוא שבעל ה"ג לא הי' יודע מזה, י' טבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים להחריבה, וכתי' באבודרהם, דאם אפשר הי' שחל להיות יו"ד טבת בשבת הי' צריכי' להתענות בשבת יען שכתוב בו כתב לך את עצם היום הזה עיצומו של יום, כמו ביהכ"פ כתיב בעצם היום הזה, ויש להבין הלא יו"ד טבת לא הי' רק התחלת מצור העיר ועד שתי שנים ומחצה לא נחרבה, וקשה חורבנה מסתמא מן התחלת המצור, ולמה ט"ב אין דוחה שבת ועיי' בעירובין בענין ט"ב שחל בע"ש אין משלימין ויו"ד טבת בע"ש משלימין, והי' דוחה שבת ונראה לבאר דהנה הטעם שקבעו תענית על מצור ההיא, הלא היתה ירושלים כמה פעמים במצור בימי פרעה נכה וכדומה, רק הטעם הוא דמה שהיתה העיר בטרדת המצור שתי שנים ומחצה זו מחמת שבאותו יום שסמך מלך בבל למטה על ירושלים כמו כן ישבו ב"ד שלמעלה אלו מיימינים אלו משמאילים עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית, והנה אין לך שנה שאין קללתה מרובה מחברתה, וכל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו, נמצא שבכל שנה ושנה נתחדש חורבן חדש, וזהו בכל פעם כשמגיע אותו יום של עשרה בטבת, שהתחיל אז למעלה משפט החורבן, כמו כן בכל דור ודור, יושבין ב"ד שלמעלה וגוזרין החורבן של כל שנה ושנה, ודבר זה מרומז קצת בספר הקרנים, עיין בפירושו הנקרא דן ידין, בענין חודש טבת וידוע דעל צרה שעברה כמו יום שמת בו אוא"מ אין אנו מתענין בשבת אבל תענית חלום מותר להתענות, דבשביל עונג שיש לו שמבטל צרה העתידה לבוא עליו לא מעונה הוא, הילכך תענית ט"ב, דזהו רק על צרה שעברה לא דחו שבת, אבל תענית י' טבת זהו על בטל צרה העתידה עונג הוא, והיה דחי שבת:

והנה מצינו דכתיב בעזרא וכתב הנשתון, ודרשו חז"ל שנשתנה הכתב על ידו דהתיר לכתוב באותיות הקודש שלנו, והיה עושה ממש מעשה משה רבינו כמו שלקח במעשיו תורה מלמעלה למטה, כמו כן עזרא ראה שנשתכח הלשון וכתב כי לא הי' נמצא רק ס"ת אחת הכתובה באותיות שלנו, והתיר ליכתוב באותיות הקודש כדי שלא ישתכח, וגם אמרו חז"ל ראוי הי' עזרא ליתן התורה על ידו א"כ כמו שמצינו שמיתת משה ביום זיי"ן אדר הי' אח"כ מגין עלינו וגרמה לכו שמחת פורים כמו שאמרו חז"ל במס' מגילה שלכן הפיל פור הוא הגורל באדר ירח שמת רבם וכו' כמו כן הי' ראוי שמיתת עזרא של ט' טבת יכפר עלינו בכל שנה ושנה שלא יחודש בכל שנה חורבן חדש, וגם מאה שנים אחר מותו בח' טבת נעתק התורה ליוונית למה לא הגין זכותו ומיתתו, שהוא הקים קדושת הכתב והלשון שהיו מדברים חציו אשדודות, ואפשר לתרץ דכבר אמרנו למעלה בענין ההספד, דזה דמיתת הצדיק על צרה העתידה, היינו בשביל צער הדור שספדו וקוננו על הצדיק, הוא הכפרה, וזה הי' מגין שלא הי' שום שיעבוד כל זמן שאחד מן השבטים קיים מחמת שהי' גודל הספדו של יוסף המת ראשון מגין עליהם וזה שנאמר וימת יוסף וכל הדור ההוא, כלומר שנידמה להם מיתתו של יוסף כאלו כולם הי' מתים, לכן אילו הי' מספידים גם לוי שמת אחרון לא הי' שום שיעבוד במצרים והנה כשמת מרע"ה אז זקנים שבדור אמרו פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה והי' מודיעים הצער לעם שאין מנהיגנו של עכשיו כמו משה ויבכו העם שלשים יום לכן גדול צער הספדו של משה שמיתתו הי' מגין עלינו ולגרום לנו שמחה גדולה אבל כשמת עזרא הסופר אז לא הודיע הזקנים צער אבידתו שהי' גדול כמשה ולא הניח אחריו כמוהו אדרבא הדור ההוא כמעט שהיה נוח להם שיצאו מתחת ידו לדבר בלשון האומות, לכן לא יכול מיתתו להגין, אדרבא גרמה לעורר עונש, היפוך קיום הכתב הקודש, ולשון קודש שתיקן נעתק אח"כ בלשון יוונית בחודש שמת בו ובכל שנה ושנה נתעורר למעלה דין חדש בחודש זה ויה"ר ששנה זו תהי' גמר חידוש חרבן של כל שנה ויבנה המקדש בימינו לחזות בנועם ה' אמן סלה, וזהו כוונת בה"ג ט' טבת לא הודיעו מה הצרה היתה בו, כלומר זה שלא הודיעו הזקנים לבני הדור אז שנעשה צרה בו במיתת עזרא שהי' שקול כמשה כי לא הניח אחריו כמוהו ולא הספידו כראוי' היא גופא הצרה דאל"ה אדרבא הי' מיתתו מכפרת עלינו וגמרה לכו שמחה כמו מיתתו של מרע"ה שגרמה לנו לימי הפורים האלה וזכרם לא יסוף מזרעם:

הבעל מ"ל מסופק, אם אכל מצה שלא כדרך הנאה, הואיל גבי עבירה לא מיקרי אכילה שלכד"ה, גבי מצוה מאי, וסיים שדבר זה לא מצא מבורר בשום מקום, ואמר הגאון מה"ו בצלאל ר"ב הנ"ל זצ"ל דודאי מצד הסברא הוי אמרי' מצו' לא ליהנות ניתנו ובודאי יצא, אך הוא מפורש במס' נזיר כ"ג אר"י מאי דכתי' כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעם יכשלו בם, משל לשני ב"א שצלו את פסחיהם, א' אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, א"ל ר"ל האי רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד, ומקשין תוס' דהכא משמע דאכילה גסה שמה אכילה ובפרק בתרא דיומא, אמרי' האוכל אכילה גסה ביה"כ פטור דל"ש אכילה ומחלק ר"ת דתרי אכילת גסה יש וביומא איירי דנפשו קץ במזוני מרוב שובעו והכא איירי כשאין נפשו קץ אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון עכ"ל תוס', ואם יש לחלק בין אכילת מצוה לאכילת עבירה, לא הוי מקום לתוס' להקשות מאכילת יה"כ לאכילת פסח, אלא ש"מ דאין לחלק, ואפשר דבזה הסברא היה ר"ל ור"י מחולקים, ר"י ס"ל דאין לחלק ביניהם, לכן אמר דמקרי פושע, דלא קיים מצות פסח כלל, מדחזינן ביה"כ דפטור ור"ל סבר דיש לחלק בין אכילת עבירה לאכילה דמצוה, דלאו ליהנות ניתנו, ואין אנו צריכין לחלק כדעת ר"ת דהכא איירי שאין אוכל לתאבון אלא דאיירי ג"כ דקץ במזונו, ואפ"ה יצא לר"ל, ולפ"ז צדקו דברי מג"א סי' תע"ו דהביא בלי חולק מה דכתב הרב"י בשם הרוקח, דלא יהי' אכילת אפיקומן עליו לטורח, דאמרינן בנזיר אכלה לשם אכילה גסה, ופושעים יכשלו בם, ואם קץ במזונ"ו לא יצא עכ"ל ותמהו אחרונים עליו דבהדי' אמרי' בגמרא דמצוה עביד, ולהכל אתי שפיר, דלר"י ליכא חילוק בין עבירה למצוה ולא יצא ור"י ור"ל הלכה כר"י עכ"ד דפח"ח הנ"ל זצ"ל:

אך לפי סדר סוגי הש"ס דלא השיב ר"י מידי לר"ל, ומסיק דקאי על בנות לוט עיי"ש משמע דהלכה כר"ל ונ"ל לתרץ מג"א באופן אחר, דוודאי אפשר לומר מצד הסברא כר"ל דמצות לא ליהנות נתנו ויצא באכילה גסה, והא דפליג עלי' ר"י הוא דווקא בפסח, דקפדה תורה לאכול צלי אש ולא נא, ולא מבושל, ולא צלי קדר עיי' במס' פסחים בסוגי' ההיא דכל עיקר קפידא הוא משום אפוקי טעמא וכיון דקפדה תורה אביטול טעמא לא יצא באכילה גסה דלא נהנה מטעמא, וכעין זו פי' הב"ח בהלכות סוכה על מה דמאריך הטור לבאר הטעם מצות ישיבת סוכה ולא מצינו כן בשארי המצות משום דכתיב בתורה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי לכן צריך כל איש מישראל לידע ולזכור טעם ישיבת סוכה קודם שנכנס בה, אבל ריש לקיש אפ"ה סבר, הואיל דלא בפירוש כתיב דצריך ליהנות יצא אע"ג דלא נהנה ולכן נקיט הש"ס לישנא שני בני אדם שצלו את פסחיהן, ולכאורה מה אשמעינן שצלו, שאכלו פסחיהן הוי לי' למימר, אלא נקיט שצלו, לאשמעינן אגב אורחא, דכל טעמא של ר"י הוא מחמת שקפדה תורה לאכל דווקא צלי ולא באכילה אחרת משום אפיקו טעמא, לכן לא יצא באכילה גסה, והנה באכילת אפיקומן, דכבר יצא באכילת כזית מצוה, וכל עיקור אפיקומן הוא זכר לפסח שהיה נאכל על השובע, ויהי' שבע בטעם מצה ואסור לאכול ולשתות אחריו שלא לבטל טעמו, בזה וודאי אפי לר"ל לא יצא באכילה גסה, דלא שייך לומר מצוה עביד דעיקר המצוה היא, שיהא טעמו קיים בפיו, ולא יבטל וצריך ליהנות מטעמו, ולא לקוץ במזונו, כדעת הרוקח ז"ל ויוכל להיות, במי שלא אכל כזית מצה בתחילה, אלא לאחר שמילא כריסו מבציקות של נכרים הוא אוכל כזית מצה באחרונה לקיים מצות אכילת מצה יצא באכילה גסה כר"ל, רק במי שאוכל לשם אפיקומן לא יצא כנ"ל ודו"ק: