(בו קצת דברי מוסר ויראה לתלמידים הגונים המקשיבים לקולו קול תורה לשמה).
וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע רומז לנו על החוטא המרוחק מהקב"ה וכששב אל ה' השי"ת חותר חתירה ויורד אליו ע"ד אני אשכון את דכא (עיי' סוטה ה' ע"א) ועי"ז באור פני מלך נגמרה תשובתו בלב שלם וזה המצורע ביום טהרתו שנותן אל לבו לטהר ולקדש עצמו ואין יכולת בידו כי הוא משוקע בטומאה והובא אל הכהן מחשבתו הטהורה הזאת הובא אל הכהן הקב"ה ית"ש היודע מחשבותיו ויצא הכהן אל מחוץ למחנה ישלח לו עזרתו מקודש גילוי שכינתו השוכן אתם בתוך טומאותם וראהו הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע נגמרה רפואתו ונתקבלה תשובתו כי באור פני מלך חיים ובזה יש ליישב מה שיש לחקור דמבואר בסוגיא ריש פרק מי שהי' טמא דמי שהוא מן המודיעים ולחוץ בחצי היום בערב פסח אין חיוב פסח חל עליו ולא הטריחו רחמנא ב' שבועות קודם ליסע מביתו להיות מוכן ליום מועד ודרך רחוקה פטור ואלו משום עולת ראיי' מחוייבים כל ישראל לשאת רגלם מקצה אחר ועיקור מצוה להיות בראיית פנים ביום ראשון והרי פסח חמור ולא החמירה תורה עלי' ומשום ראיי' מחוייב אלא הדבר אשר דברנו כי ישראל בבחינת צדיקים גמורים הבאים לראות פני שכינה ונוסעים ממקום רחוק ועולים מעלה מעלה יראה אל אלקים בציון והוא בבחינת את דכא שהם עולים אל ה' וכדרך שבאים לראות כך באים להראות אמנם במצרים היינו בדרך רחוקה ורק התעוררת מעט ויאמן העם והקב"ה קירב עצמו לנו אשכון את דכא ע"כ לזכר זה אינו מחוייב לעקור עצמו מביתו אלא סמוך לזמן פסח בחצות והארכתי בזה:
איתא בגמ' האי רוכלא שבא בעיירות הקרובות לציפורי והי' מכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי והלך אצלו ר' ינאי ואמר האי רוכלא לר' ינאי אין אתה צריך לזה והלכו שאר בני אדם אצלו והראה להם ספר תהלים אשר כתיב בו מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וק' איך עלה על דעת ר' ינאי שיש סמא דחיי שהאדם יוכל לחיות עי"ז חיים נצחיים שהלך אצלו ליקח ממנו ולמה אמר לו שאין אתה צריך לזה, ונראה לבאר דהנה מן הידוע דמצורע חשוב כמת ולא מת ממש רק דאינו נהנה מזה העולם כלום ואיתא במדרש שהקב"ה אמר למשה משה גם אתה צריך לפרשה זו שגם הוא דיבר לשון הרע ועי"ז בא עליו צרעת אבל השומר פיו שומר מצרות נפשו ר"ל נפש ממש שלא יבוא עליו צרעת שהוא חשוב כמת וא"כ ר' ינאי בודאי ידע בעצמו שלא יוכל לחיות חיי נצחיות אך סבר שיוכל לחיות היינו שלא יהי' נקרא מת כמו עני או מצורע ובאמת ידע האי רוכל רפואה למיתה זו היינו לצרעת שאמר נצור לשונך מרע היינו מלשון הרע, אבל זה לא שייך לגבי ר' ינאי שהי' יושב תמיד ועוסק בלימוד ולא הרגיל בלשון הרע:
עוד נ"ל דהנה איתא במתניתין בע"כ אתה חי דהאדם רוצה למות כמה פעמים מרוב צרות שיש לו בעוה"ז אך הקב"ה אינו רוצה במיתתו ובע"כ חי אך אם האדם מקבל הצרות בעוה"ז מהש"י באהבה אז יברך אותו הקב"ה שמכל הרעות שיש לו בעוה"ז יהי' טובות לעוה"ב והיינו מה שהי' מכריז האי רוכל מאן בעי חיי ר"ל שהוא חפץ בחיים חיותו ולא שבע"כ אתה חי נצור לשונך מרע היינו שלא יאמר על שום דבר שהוא רע רק יקבל אותו מאהבה:
והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע פי' שלא שב בתשובה מעצמו מהתעוררות לבו רק ע"י שנתנגע ושב ואז נרפא מן הצרוע ולא מעצמו ע"כ צריך עוד כפרה ציפורים אע"ג דמיסורי נגע אתכפר לי' (כדאית בגמרא ברכות ד' ע"ב ארבע מראות נגעים מזבח כפרה הוו) מ"מ עדיין צריך כפרה על שלא נתעורר לשוב עד שהי' עליו יסורין משא"כ אלו הי' נרפא מחטאותיו בלא יסורין בלי צרעת לא הי' צריך לקרבן כי אדרבא זדונות היו נעשים לו כזכיות:
זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו מהר"מ אלשיך דקדק תיבת תהי' מיותר הל"ל זאת תורת המצורע ועיין מורי בהפלאה גם לשון ביום טהרתו ונראה לרמז בא כריב"ל דהוה כריך בטלית אחד עם בעלי ראתן ולמד עמהם תורה אמר אם מעלת חן על לומדי' אגוני לא מגני' בתמי' עיין ס"פ המדיר וזכה ונכנס חיים לג"ע כדאיתא שם וזה תהי' תורתו של מצורע ביום טהרתו שהוא הלומד תורה בטהרה ומלמד עם מצורע יהי' סופו והובא אל הכהן עליון ית"ש שיכנס לג"ע ועוד ויצא הכהן אל מחוץ למחנה ירד שכינה אליו ע"ד אני אשכון את דכא היינו ויצא הכהן וגם אתי דכא היינו הובא אל הכהן (גמרא סוטה דף ה' ע"א):
איתא ברבה מכריז ר' אלכסנדריא מאן בעי חיי מאן בעי חיי כי אין רוב הצדיקים רוצים בחיי עוה"ז בעצם כ"א להיות לו צידה לעוה"ב כי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז אך קדושי עליונים חפיצים בחיי עוה"ז יותר ויותר כי יפה שעה אחת בתורה ובמע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב אך זהו דוקא לשומר פיו ולשונו מכל דיבור רע כי פיו זהו שביל התורה היוצאת ונכנסת דרך פיו ויהי' אותו שביל טהור וקדוש ואל"ה לא יזכה שיהי' יפה שעה אחת בתורתו בעוה"ז מכל חיי עוה"ב והיינו הכרזת ר' אלכסנדריא מאן בעי חיי מאן בעי חיי שיהי' נוח לו חיי עוה"ז מכל חיי עוה"ב והיינו מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב כי רוב החפיצים חיים אמתיים אינם אוהבים ימים לראות טוב העוה"ז כי יפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז וא"כ מי האיש החפץ חיים וגם אוהב ימים לראות טוב (חיי העוה"ז):
זאת תהי' מדקדק האלשיך לשון תהי' ולא הול"ל אלא וזאת תורת ע"ש עוד יש לדקדק הא בפ' צו פירש"י כל תורת לרבות בא תורת העולה לרבות פסולין שאם עלו לא ירדו והכא מאי אתא לרבות תו י"ל וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וכ' הרא"ע שהוא כמהופך נרפא הצרוע מנגע הצרעת ונ"ל הנה בעל הרחמים ית"ש שולח יסורין לעורר האדם לתשובה ויש אשר ישובו כפרעה מלך מצרים וירא כי היתה הרוחה ויכבד לבו אמנם יש שע"י היסורין נותן אל לבו ושב ומתקן גופו ונפשו ומדותיו מכאן ועד עולם ולטובתו היו היסורין האלה ועכ"פ יהי' איך שיהי' הקב"ה שומע לו ושולח לו רפואה כמו שגם לפרעה שמע אעפ"י שלא היתה תשובתו רק לפנים והנה אמר זאת תורת לרבות אפי' הפסולין פי' שאינם צועקים אלא לפנים מ"מ ירפאהו ה' לפי שעה אך רצון ה' שתהי' תורת המצורע שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע עצמו שהוא ישוב ויתקן דרכיו לעולם לאפוקי פרעה וחביריו נרפא הצרוע מנגע הצרעת שהמכה חלף והלך לו אבל הצרוע לא נרפא ואין חפץ ה' בזה:
ובזה י"ל פסוק כמעשה ארץ מצרים לא תעשו וכמעשי ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו ויל"ד ממ"נ אי קאי האי ובחוקותיהם גם אמעשי ארץ מצרים א"כ למה לא כלל יחד כמעשי ארץ מצרים וכמעשי ארץ כנען לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו ואי לא קאי אזהרת חוקותיהם אמצרים קשה אמאי לא הזהיר גם אחוקות מצרים וי"ל דהנה לכאורה לא ס"ד שיעשה כמעשי ארץ מצרים אלא חשש הוא כמעשה ארץ כנען שהם באים שמה ויושבים ביניהם וילמדו ממעשיהם כאשר הי' באמת אבל ממעשי מצרים וחוקותיהם לא צריך אזהרה אך לכאורה גם מארץ כנען לא צריך אזהרה אחר שזעקו אל ה' מהעבודה והעינוי והושיעם השי"ת ויאמינו בה' ובמשה עבדו איך ישובו ויעשו כמעשה כנען לזה אמר הכתוב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו כמו שנאמר גבי פרעה וירא כי היתה הרוחה ויכבד את לבו ה"נ בשעת עינוי וצרה צעקו ונושעו ויאמינו ושוב וישמן ישורון ויבעט ע"כ אמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו מה היא מעשה ארץ מצרים היינו וירא כי היתה הרוחה ויכבד לבו וזה כמעשה ארץ כנען לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו (היינו אחר הרוחה לעשות כמעשה ארץ כנען וזה גופא הוא כמעשה ארץ מצרים):
והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ולא אמר מן המצורע הנה על ז' דברים נגעים באים ועל חטא לה"ר נקרא מצורע מוציא דבה רעה כדאיתא בגמרא ערכין ובמדרשות ועל צרות עין נקרא צרוע צר עין והנה במה שישב בדד חוץ למחנה נתכפר חטא לה"ר ומחלוקות כפירש"י הוא גרם בדידות בין אנשים ע"כ בדד ישב וכשנתכפר לו זה ונרפא חטא מצורע ומותר לבוא אל המחנה עדיין נשאר עליו חטא צר עין והיינו צרוע ע"כ עדיין ישב חוץ לאהלו ז' ימים כפירש"י בנגעי בתים אשר לו הבית מי שייחד ביתו לו לעצמו בצרות עין ונתץ ביתו וה"נ ישב חוץ לאהלו וביתו וחז"ל דרשו אהלו זו אשתו שעכ"פ אסור לו שיהנה מאשתו ז' ימים לכפר על שלא רצה שיהנו אחרים משלו ושפיר כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דייקא:
במדרש יש מעשה ברוכל אחד שהי' מחזיר בעיירות סמוך לציפורי ומכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי אתא כולי עלמא וגו' אזל גם ר' ינאי לגבי' אמר לא את ודכוותיך צריכין לדידי אפיק ספר תהילים של דוד מלך ישראל ע"ה אמר מי האיש החפץ חיים וכו' ולכך משה רבינו מזהיר לישראל זאת תהי' תורת המצורע ונראה לומר כוונתו מי שנכשל בלה"ר בעשותו תשובה תקנתו לתקן רבים בלשונו ודיבורו וזה הי' אפשר כוונת הרוכל שנכשל ברכילות ורצה לתקן פיו לכך אמר לר' ינאי ודכוותי' שלא נכשלו בלשון וגם שבלא"ה מלמד תורה לרבים הי' שאינם צריכים לכך ודהמע"ה שנכשל ג"כ שקיבל לה"ר (גמרא שבת ס"פ במה בהמה) הכריז זה מי האיש החפץ חיים ובזה מיושב מדוע אמר ה' למשה פ' מצורע שהרי טהרת מצורע תלוי' בכהן וראוי יותר לאהרן ולהנ"ל איכא למימר לפי מה שאיתא ברש"י בפ' שמות והוא מהמדרש משה אמר לה"ר על ישראל שאמר והן לא יאמינו ולזאת צריך לתקן זה ולכך צוה ה' לו משה לאמר זאת כפרת המצורע וזה כוונת מדרש הנ"ל שאמר ולכך "משה" מזהיר לישראל:
צפור השחוטה והחי' י"ל דמרמז דהרי צפור מרמז על פטפוטי דברים (כדאיתא במדרש הוא עשה מעשה פטפוט לכן יקח צפור וכו') ויש ב' פטפוטין אחד בדברי תורה והב' בדברים בעלמא ובתורה אמרו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' היינו מיתת תאות הגופניות ואמרו (גמרא תמיד ל"ח ע"א) מי שרוצה לחיות ימית עצמו מתאותיו וזה רמז צפור השחוטה אל מים חיים דתורה נמשל למים חיים שהיא נותנת החיים והיא כמים הנצרך לכל נברא וזה ענין המפטפט ישחוט וימית תאותיו ואת הציפור השני היינו הפטפוט השני ישלח על פני השדה להרחיקם ויהיו דבריו מועטים:
עץ ארז ואזוב יחד נקשרים שאם גם באמת גדול הוא כארז ויש לו במה להתגאות ואיננו דל גאה מ"מ ישפיל עצמו כאזוב וזה מרמז מצה עניוות ולא עולה למעלה כמו חמץ שנחמץ ונתפח אך בשבועות מ"ת חירות ממה"מ ופסקה זוהמתן כדאי' בגמ' ריש מסכת ע"ז אז ויגבה לבו בדרכי ה' לכן הקריבו חמץ במזבח בשבועות משא"כ בשאר כל ימות השנה אם תמיד יגבה לבו הגם שהוא בדרכי ה' יש לחוש שיורגל וילמוד עי"ז מדת הגאוה וההרגל נעשה טבע שני כדאי' ברמב"ם בענין עם עקש תתפל שלא ירגיל עצמו בזה (עיין תורת משה פ' נח בד"ה תמים הי' בדורותיו ופ' צו כ"ה ע"א בד"ה ועד"ז) לכן כל שאור וכל דבש לא תקטירו כל השנה (מש"מ):
ונתתי נגע צרעת במדרש מרמז כאן חורבן בהמ"ק שבא הקב"ה אל הכהן ירמי' וא"ל כנגע נראה לי סמל הקנאה בקירות הבית ע"ש במדרש והנה כתיב ונתתי נגע צרעת הקב"ה תולה בעצמו כביכול ע"ד אשר הריעותי כדאי' (סוכה נ"ב ע"ב) והנה לא כתיב בקרא כ"א ב' שבועות ומדרשא נפיק עוד שבוע ג' שאז אם עמד בעיניו מטהרים רמז לג' כת' (בתי מקדשים) והשלישי אינו מרומז בפירוש אלא בהסתר כי מליבא לפומא לא גליא:
בהפטרה
הנה אלקים עושה ארובות בשמים היהי' כדבר זה פי' הלא פרנסה אינו נמסר ביד שליח (גמרא תענית דף ב' ע"א) ומה שהקב"ה עצמו עושה אין לו קימוץ והיינו הנה ע"כ אלקים עושה ארובות בשמים ולא ע"י שליח ויהי' בלי קימוץ א"כ היהי' כדבר הזה שיקנה בקנין סאה סולת וסאתיים שעורים והנה ריש מסכת תענית מקשו תוס' למה לא חשיב הא דכתי' פתח ה' אוצר ויוציא כלי זעמו ולק"מ דאינו מוציא זעמו אלא כלי זעמו היינו מלאכי חבלה אבל לא הוא בעצמו והיינו דהשיב לו הנביא הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל ויהי' לפורעניות ע"כ א"א ע"י עצמו אלא ע"י שליח והוא בקימוץ סאה סולת וגו':
סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל הקדים סולת לשעורים וכן למעלה כשאמר הנביא מחר יהי' סאה סולת בשקל הקדים ג"כ סולת לשעורים אך בסוף כשסיפר נאשר דבר איש האלקים הקדים שעורים לסולת ושנה דברי הנביא נראה לכאורה שעורים הוא מאכל סוסים וחמורים וידוע שצריך להקדים מאכל בהמה לאדם כדכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת (ברכות דף מ' ע"א) וא"כ מ"ט הקדים סולת לשעורים ונ"ל בזה א' מב' תירוצים או הלא לא הי' להם בהמות כדכתיב חמשה סוסים מן הסוסים הנשארים וא"כ ה"נ שעורים גופי' למאכל אדם בשעת הבצורת אלא תי' זה קשה מאד אחר שבישר הנביא שהקב"ה יעשה נס וכי יעשה בקימוץ שבני אדם יצטרכו לאכול שעורים וזה הי' לכאורה קושית השליש ואין פשע לו כי הדבר תמוה באמת אבל התירוץ האמיתי הוא כי הלא שללו סוסים וחמורים של אשור הרבה מאד ולהם הי' צריך לשעורים והא דהקדים מאכל אדם למאכל בהמה כיון שבני אדם היו רעבים והבהמות הללו שבמחנה ארם היו שבעים ע"כ אדם קודם וא"ש דברי הנביא וגם המעשה כשהי' סאה סולת קודם לשעורים אמנם עכ"פ השליש שלא השיג זה והי' קשה לו כנ"ל לא יגיעו חיוב מיתה אך הנביא ראה ושמע דבריו והבין כי לא מחמת קושיא הנ"ל אמר כן אלא מחמת אפיקורסות שלא האמין בדברי הנביא ואפי' הי' אומר הנביא שעורים קודם לסולת נמי הי' אומר הנה אלקים עושה ארובות בשמים והיינו דקאמר ויהי כדבר איש אלקים סאתיים שעורים בשקל ויען ויאמר השליש הנה אלקים עושה ארובות פי' אפי' הי' כדבר הנביא ומקדים שעורים לסולת נמי הי' עונה ואומר כן ע"כ ויהי לו כן:
הנה אלקים עושה ארובות בשמים רוצה לומר הקב"ה פרע לאאע"ה ע"י עצמו כדכתיב הנני ממטיר (כדאיתא במדרש) ואמר השליש וכי דור שלנו ראוי שהקב"ה בעצמו ימטיר לחם מן השמים וצדק בזה שהרי קמן שלא זכו לשליח הגון כי אם ע"י ד' מצורעים ומפני שאמר דבר הגון זכה שמת ע"י שלוחים הגונים שרמסוהו העם עם ישראל וגם מת בענין מצוה בהתחלק פרנסה לישראל והיינו דקאמר בהפטרה דשבת הגדול הביאו את המעשר אל בית האוצר אם לא אפתח לכם ארובות השמים היינו אם אתם בעצמיכם תביאו את המעשר בית האוצר אז גם אני אפתח ע"י עצמי להמטיר לחם מן השמים לפתוח ארובות השמים והריקותי ברכה עד בלי די:
הנה אלקים עושה ארובות בשמים היהי' כדבר הזה נ"ל שהשתומם על השעורים דאחז"ל שעורים נעשו יפות צא ובשר לסוסים וחמורים ואז לא הי' להם עוד בהמות כדכתיב חמשה סוסים אשר נשארו הנם ככל המון ישראל אשר תמו וא"כ שעורים למה והרהר אחר רבו הנביא ולא נראו לו דבריו ואמר לו הנך רואה בעיניך רוצה שיהי' נראין לך דברי ותבין כי דברתי נכונה והוא כי אחר שבזזו מחנה ארם הי' להם סוסים הרבה הצריכים לשעורים הללו:
הנך רואה בעיניך לשון הנך קשה דהל"ל אתה תראה אבל הנך משמע עתה שכבר רואה נראה דהנביא שראה בנבואה כל המעשה כשהי' שהמצורעים ימאסו בתיהם ויצאו כמתייאשים אל מחנה ארם וגם בעיניו יפלא איך יהי' זה הלא עתה בצאת המלך מלפני הנביא יפרסם בעירו אל תדאגו כי הנביא הבטיח כעת מחר יהי' סאה סולת וגו' וגם לפתח השער יוודע זה ושוב לא יתייאשו ולא יצאו למחנה ארם והי' הדבר תימה בעיני הנביא עצמו איך יהי' הדבר הזה אך כשהתלוצץ השליש מדברי הנביא הבין הנביא שבצאת המלך והשליש מלפני' ישימו לאל מלתו ולא יבשרו להעם ולא יתפרסם וממילא ישארו המצורעים ביאוש שלהם ויצאו אל מחנה ארם נמצא השליש הי' שליח לזה כי הדור שאינו הגון הי' שלוחם ד' מצורעים ושליש הזה מ"מ אמר הנביא הנך רואה בעיניך עתה בזו הרגע ע"י דבריך רואה בעיניך מה שאתה מרחק:
יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ויגידו שמים צדקו כי אלקים שופט הוא סלה הפי' שרים שלמעלה יגידו צדקו של הקב"ה שהוא שופט צדק וצריך לפרש מה היא תרעומתם ובמה נתפייסו הנה ידוע מאמר רבי לאנטינוניס הקב"ה מרכיב הנשמה לתוך הגוף יקרא אל השמים מעל זה הנשמה ואל הארץ זה הגוף עיין פרק חלק והנה שנים שעשו מלאכה זה אינו יכול וזה אינו יכול ונשתתפו ועשו חייבים בשבת וה"נ הוה ככ"א שעשה מלאכה שלימה וחייב ואחז"ל גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה מעכב ושיעבוד מלכיות היינו כנתחמץ בשאור של איסור ושל היתר ואין בזה כדי לחמץ ולא בזה שזה אינו יכול לחמץ ולא זה הוי זוז"ג ופטור ה"נשיעבוד מלכיות הוא שאור של היתר אונס רחמנא פטרי' שאור שבעיסה היינו יצה"ר הוא של איסור כמו דאמרינן גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך וכו' וזוז"ג פטור ותליא זה אי שנים שעשו מלאכה בזה אינו יכול וזה אינו יכול חייבים משום דנחשבו שניהם כאחד א"כ היתר ואיסור גורמים מותר ואי זוז"ג אסור (מפני שכל אחד נחשב לבדו) א"כ שנים שעשו מלאכה פטורין (שכל אחד נחשב לבדו ולא עשה מלאכה שלימה והעושה מקצתה פטור כדתניא העושה כולה ולא העושה מקצתה שבת ד' ע"א) נמצא ישראל ממ"נ פטורין אי אין מצטרף נשמה לגוף אין כאן דין כמאמר דאנטניניס ואי מצטרף א"כ זה וזה גורם פטור מכח שיעבוד מלכיות אבל לאו"ה אין להם תירוץ (דלגבייהו לא שייך למימר שיעבוד מלכיות גורם להם לחטוא דאינם בגלות וגם היצה"ר לא מגרי בהו דמניח אומות העולם ומתגרה בישראל כדאיתא סוף מסכת סוכה דף נ"ב ע"א) וא"כ בטלו שאלת מלאכי השרת אתה נושא פנים לישראל כי דין הוא לשאת להם פנים והיינו יקרא אל השמים מעל אל הנשמה ואל הארץ הוא הגוף וכדי להצדיקם בדין אמר הקב"ה אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח שמפרש"י על מסירת נפשם לטבח בגלות בין האו"ה א"כ ממ"נ פטורים ויגידו שרי שמים צדקו ויודו מה"ש כי בדין מצדיק את ישראל כי אלקים שופט אמת הוא סלה:
חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות כי לפעמים אעפ"י שגופו גולה ממקומו מכ"מ איננו גלות כמו ישראל במדבר כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמקומו דמי וה"ה בהיפוך שאינו גולה ממקומו ממש אך שחייב גלות לא גלות ממש אלא חובת גלות ונענש בתלמידים שאינם הגונים ר"ל והדברים דברי תורה שיוצאים מפי' גולים שלא במקומן שנכנסו ללב תלמידים שאינו ראוי להם וזה ההיפוך מעפ"י ה' יחנו ויסעו ע"כ הזהרו בדבריכם וכו' וק"ל:
אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום נראה שהוא כמהופך הלוה מן המקום אכיל מדילי' ושתי מדילי' וכל חייו מן המקום ית"ש ואינו פורע חובו לעובדו השי"ת כאדה"ר כלוה מן האדם ואינו פורע שזה יותר פשוט לרוע בעיני הבריות ומייתי לוה רשע ולא ישלם דקאי אלוה מן המקום עיין בקרא ותבין:
דע לפני מי אתה עמל נ"ל בהיפוך לפני מי אתה עמל הלא לעצמך ולטובתך ולא להקב"ה א"כ מי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך שתבקש ממנו שכר על שעמלת לעצמך ובא ר"ט ואמר על זה אעפ"י שהאמת כן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך מ"מ נאמן הוא כאלו עבדת לו כי לך ה' החסד (במה) ואתה תשלם לאיש כמעשהו: