וידבר משה אל ראשי המטות פירש"י משום דהיתר נדרים בעי יחיד מומחה ובמדרש יש דלכך אמר ראשי המטות שלא יפורסם זאת אצל עמי הארץ וינהגו קלות ראש בנדרים ויש לפרש בזה המדרש איכה על קרא ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון אמר שם כשבא נבוכדנצר לירושלם הלכו הסנהדרין לקראתו וראה אותם אנשים של צורה והושיב אותם בקתדראות של כסף וציוה שיקראו לפניו מבראשית עד ראשי המטות ושאל אותם אם ידור אדם נדר מאי תקנתי' אמרו ילך אצל חכם ויתיר לו נדרו אמר כיון שכן אתם התרתם לצדקיהו השבועה מיד הושיבם ע"ג קרקע וישבו לארץ וכו' ויש לפרש דגם מעיקרא הי' נבוכדנצר יודע דיש היתר לנדרים ושבועות אלא שסבר דבשביל חילול השם לא יתירו לו כמ"ש התוס' באמת דמשו"ה נענשו הסנהדרין ולכך הניח לקרות עד ראשי המטות שמשם מוכח דלא ינהגו קלות ראש בנדרים ושבועות וא"כ למה התרתם:
ראשי המטות לבני ישראל לולא דמסתפינא ה"א ענין הפרשה שאומר אל ראשי המטות של מטות בני ישראל שהם נשיאי העדה שאם הם ישבעו לאחר או לעם מהאומות לא יחל הנשיא דברו כמו נשיאי העדה גבי גבעונים דהוה עד"ר והוה חילול ה' כדאיתא בגיטין מ"ו ע"א ואמנם אשה הוה בהיפוך הואיל ונשבע ע"ד בעלה קיל נדרה ושבועתה ואבי' או בעלה מפירים ומתוך הדברים למדנו היתר נדרים למי שאינו נשיא העדה שנשבע ע"ד עצמו:
ראשי המטות הנה אמרו לא כל המרבה בסחורה מחכים והי' משמע מזה שסתם המרבה בסחורה מחכים אך לא כולם מזה נראה שבוודאי לא דיברו חז"ל מסחורה של משא ומתן לענין ממון דוודאי שם ליכא שום חכמה להרבות בסחורה אלא וודאי מיירי בסחורה של תורה דעליה נאמר כי טוב סחרה מכל סחורה ופירש"י שם דזה לומד לחבירו הלכה זו והוא לומד מחבירו הלכה זו וזכה כל אחד בשתיהן ובזה נראה דגבי תורה המרבה בסחורה מחכים אך לא כל המרבה מחכים דרך משל ביום שהרב דורש ומורה דרך ה' לרבים ואמר א' לחבירו אתה תלך לשמוע דברי הרב הדורש ואני אלמוד בביתי ענין אחד ואח"כ אלמוד ממך דברי הרב ואני אומר לך הלכה שלמדתי ויהי' גם שניהם בידינו אף שאמת הוא אינה דומה שומע מפי הרב לשמוע מפי התלמיד דמפי הרב הדורש ומוכיח לכבוד שמים אז השכינה מדברת מתוך גרונו וזה א"א לומר אצל תלמידו האומר בשם רבו ולזה כיון משה רבינו בהתחלת פרשה זו וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור כלומר שהוא דיבר עם בני ישראל בשביל ענין ראשי המטות וכעין זה מצינו כמה פעמים דתיבות אל משמשת בלשון על והודיע לישראל היו יודעים שכל הדיבור ודיבור אשר ראשי המטות מדברים אליהם לכבוד המקום זה הדבר כלומר אותם דיבורים היוצא מפיהם הוא הדבר אשר צוה ה' דשכינה מדברת מתוך גרונם ודוק:
זה הדבר אשר צוה ה' וגו' לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו, נראה שזה הדבר אשר צוה ה' כי כל התורה תלוי בכלל הזה שלא יעבור על אשר קיבל על עצמו התורה באלה ושבועה דאל"כ גם שבועות הר סיני לא יקיימו ער"פ הדיינין וק"ל:
איש כי ידור נדר לה' ככל היוצא מפיו יעשה הנה פשטות שימש אות כ' של ככל הוא שימש כללי ואפשר לפרש ככף הדמיון דהנה וודאי מי שנדר נדר בפיו ופירש בשפתיו וודאי מחוייב הוא לגמור דבריו אך אפי' מי שלא נדר בפירוש אלא גמר מחשבה בלבו אפ"ה מחויב הוא לקיים מחשבתו רק אין לו דין קרבן שבועת ביטוי וכבר אמרו חז"ל במס' שבועות דבשעיר של ר"ח כתי' לה' ללמוד שהוא בא על חטא שאין מכיר בו אלא ה' והיינו דהזהיר הכתוב איש כי ידור נדר לה' היינו שאין מכיר בו אלא ה' שלא הוציא מפיו אלא מחשבה זה יהי' בעיניו כאלו יצאה מפיו וזהו דאמר הכתוב ככל היוצא מפיו יעשה שקיים המחשבה כמו שקיים היוצא מפיו וק"ל:
ואם הפר יפר אחרי שמעו ונשא את עונה ופירש"י שהיא לא ידעה והוא הכשיל אותה וקשה מאי ענין זה לנדרים כן הוא בכל איסור ונראה עפ"י דעת הרמב"ם המובא בר"ן נדרים דף י"ד דאם הדיר הוא לחבירו ונתן לו דבר ההוא הנודר עובר על בל יחל דברו והקמת הבעל מיחשב כמו נדר כדאיתא בנדרים דף ס"ט דנשאלין על ההקם וא"כ כיון דחשבינן כאלו נדר הוא ואם נתן לה אפי' אם היא ידעה שקיים הוא עובר בבל יחל:
אישה הפרם וה' יסלח לה אחז"ל הכתוב מדבר שהפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה על נדרה שצריכה כפרה ויל"ד מ"ט לא פירשו כן לעיל גבי אב וגבי ארוס י"ל התם כתיב נדר ואיסור והיינו שבועה בשמו הגדול ית"ש והנה האב והארוס הפירו מ"מ היא הוציאה שם שמים לבטלה ונשבעה שבועת שוא וכיון שיודעת שאין ממש בשבועתה וגם מעיקרא ע"ד אבי' וע"ד הארוס היא נשבעת לא הי' לה להוציא שם שמים לבטלה בספק ומשו"ה צריכה כפרה אבל הכא כתיב לאסור איסר על נפשה בשבועה והאי בשבועה מיותר ופליגי אביי ורבא אביי ס"ל דרוצה לומר מתפיס בשבועה שאומרת על מי שכבר נשבע ואני כמוהו ורבא מפרש איסור כשבועה אם אומרת אסור עלי הוה כשבועה מיהו בין למר ובין למר לא מיירי ממוצא ש"ש מפיה ואפ"ה כתיב וה' יסלח לה ש"מ מיירי בהפר לה והיא לא ידעה ועברה על נדרה:
אשה הפרם וה' יסלח לה ברש"י אחז"ל דהכתוב איירי בהפר לה בעלה והיא לא ידעה ואכלה וצריכה כפרה יש לדקדק הלא אחז"ל קידושין מ' ע"א שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ויש לחלק דדווקא על מחשבה גרידא אין נענש אבל הכא עשתה גם מעשה ממש שאכלה רק ששגגה ועלה היתר בידה משא"כ במחשבה גרידא ולא עשה מעשה ועי"ל דגם על מחשבה גרידא צריך כפרה והא ראיי' דעולה באה על הרהור הלב ורק שאינו נענש כמו אם עשה מעשה ממש משא"כ במחשבת מצוה מעלה הכתוב עליו כאלו עשאה המצוה בעצמותה ומקבל שכר משלם וק"ל (מש"מ):
אשה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר כפירש"י ויל"ד מ"ש נזירה דנקט ולא שאר נדר ועוד מ"ש שתתה יין ומטמאת למתים ולא נקט גלוח ונלע"ד דצ"ע ממ"נ אם מי שרוצה לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה צריך כפרה א"כ מ"ט וה' יסלח לה הלא אין הקב"ה וותרן וי"ל משו"ה נקט נזירה שיש לו קצת חטא שציער עצמו מן היין וגם הפקיע עצמו ממצות קבורת מתים אלא שאם נזיר לשם שמים כנזירות של שמשון הצדיק קדוש יאמר לו וזו אעפ"י שלא ידעה שהפר לה בעלה מ"מ במה ששתתה יין תיקנה חטא ציער מן היין ומה שנתעסקה במתים תיקנה במה שנתעסקה במצוה ע"כ ה' יסלח לה אבל בגילוח שער או נדר אחר שאין בו צער לא יסלח לה בלי בקשת כפרה ותשובה לפ"ז מופלא סמוך לאיש למ"ד שהוא לוקה על נדרו אעפ"י שאינו מחוייב בשאר מצוות דכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל אם אירע לה נדר שהפר לה ולא ידעה ושתתה יין צריכה כפרה ולא יסלח דהרי על ציער מן היין וקבורת מתים לא נצטוית עדיין ובנדר חייבת:
וימסרו מאלפי ישראל פירש"י על כרחן כיון ששמעו מיתת משה תלוי' בו להגיד שבחן של רועי ישראל שבתחלה נאמר עוד מעט וסקלוני ובשעת סילוקו הי' קשה עליהם לנקום נקמת מדין ובשל"ה הקשה מה שייך לשבח זה שהי' אומרים מתחלה עוד מעט וסקלוני ונ"ל כי רועה ישראל חשוב כאלקים ממש כי יושב על כסא ה' בארץ ע"כ רועה שאינו הגון כמעמיד אשירה אצל מזבח כמשחכז"ל והיינו כיון שההגון חשוב כאלקות א"כ שאינו הגון חשוב כע"ז ובשעת תלונה במסה ומריבה חשבו משה לאינו הגון שאינו מספיק להם צרכם ע"כ הי' בעיניהם כאשרה ועי"ז הוא בסקילה ע"כ עוד מעט וסקלוני ומינה כשהכירו שהוא הגון וראוי הי' בעיניהם כאלקים וע"כ אעפ"י שגדולה נקמה מרשעים שניתנה בין ב' שמות אל נקמות ה' מ"מ עכבוהו משום חיות של משה דגדולה דיעה שניתנה בין ב' שמות שנאמר אל דיעות ה' וחשבו למרע"ה לדיעה וידיעה והיינו שבחן ונראה הקב"ה הודיע למרע"ה שמיתתו תלוי' במלחמת מדין פי' שנגזר שלא ימות והי' ביד מרע"ה לעכב עד ח' אדר ולא הי' מת בז' אדר וכיון שחלפה שעה לא מת עד ז' אדר לשנה הבאה דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ובין כך הי' עובר את הירדן ביו"ד ניסן ומתבטלה הגזירה ואמנם מרע"ה נזדרז לכבוד ב' שמות אל נקמות ה' ואמנם ישראל חשבו כי קיומו של מרע"ה הוא ג"כ כמוהו כדכתיב אל דיעות ה' ע"כ וימסרו על כרחם שלא לרצונם כי רצו לקיים ב' השמות וסימנך מפיקים מזן אל זן כי אל יהו' גימטריא זן ובקיום שניהם (קל דיעות ה' וקל נקמות ה') הוה זן אל זן:
*וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה לשון רש"י ז"ל להודיע שבחן של רועי ישראל כמה הן חביבין על ישראל עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר עוד מעט וסקלוני ומששמעו שמיתת משה תלוי' בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן ולכאורה לא יתכן לשון שבחן של רועי ישראל הלא זה הוא השבח של ישראל שחיבבו את הרועה שלהן שלא רצו לילך למלחמות מדין ונ"ל דהנה לכאורה קשה להבין מה ששנינו כל שרוח הבריות נוחה הימנה וגם מצינו במס' כתובות האי צורבא מרבנן דמרחמי' לי' בני מתא לא משום דמעלי אלא משום דלא מוכיחן במילי' דשמי' ולפ"ז ממ"נ יהי' תרעומת על צורבא מרבנן אם מרחמי' לי' בני מתא יאמרו הבריות משום דלא מוכיחן במילי' דשמיא הוא ואם ישנאנו אנשי עירו יאמרו כל שאין הבריות נוחה הימנה אין רוח המקום נוחה הימנה אך באמת כך הוא בזמן שגדול הדור מוכיח לעוברי עבירה מצד תולדתו שהוא בן אברהם יצחק ויעקב הוא אוהב את המוכיח לו אך מצד היצה"ר התקוע בלב האדם הוא משניאו להמוכיח וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהלכות גירושין אצל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומזה נראה שבזמן שגדול הדור הוא מוכיח לאנשי דורו לא מרחמין לי' בני מתי' אבל בזמן שהגיע ח"ו מיתתו של תלמיד חכם אז יכנע לבב אנשי עירו ונותנים לבם להבין שלטובתם הוכיח מה הוא אומר עוד מעט וסקלוני והיו מרננים עליו בצאתו ובואו וזה הי' מצד שהוכיחן תמיד על כן נתעורר אהבתם בלבם אבל אם גם בהיות הת"ח עם אנשי עירו בחיים הם מרחמי' לי' ע"כ מצד שאינו מוכיח להם במילי דשמיא ולפי"ז יפה אומר רש"י להודיע שבחם של רועי ישראל שבחיותו עוד מעט וסקלונו דמזה מבורר לכל שהי' מוכיחן תמיד במילי' דשמיא ודוק:
ואת בלעם בן בעור הרגו לפי חרב ובס' יהושע כתיב אל חלליהם ורש"י פירש שבא ליטול שכר כ"ד אלף ונתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו ונ"ל שמלכי מדין הם יעצו לע"ז של פעור וגרמו מיתת סקילה לעע"ז כדכתיב והוקע אותם כל הנסקלין נתלין ע"כ גם הם מתו בסקילה שנפלו מהאויר למטה ומתו בנפילה זה כנסקל כדתנן בית הסקילה הי' גבוה ב' קומות אך בלעם לא נתחייב סקילה כי לא יעץ אלא לזנות וגרם מיתת מגיפה כ"ד אלף ע"כ נהי שנפל ג"כ מהאויר אבל לא מת בנפילה זו ע"כ לא כתיב על חלליהם והי' לו למות במגפה כמו כ"ד אלף אלא הוא טעה בחשבונו ולא ביקש אלא שכר כ"ד אלף ושכר שנהרג עוד אחד מלבד כ"ד אלף והוא זמרי בן סלוא ואותו מת בסייף ברומחו של פנחס ע"כ נתנו לו שכרו משלם והרגוהו בחרב דמי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה והיינו משלם שכר כ"ד אלף ועוד א':
ויצאו משה ואלעזר הכהן עיין בפרש"י לפי שראו נערי בני ישראל יוצאים לחטוף מן הביזה ואיתא במדרש על זה ששים המה מלכות היינו ס' מסכתות ושמונים פלגשים שמונים ברייתות ועלמות אין מספר אלו הלכות אחת היא יונתי תמתי הוא העושה מצוה בשעתה ויש לפרש דהנה בחולין דף נ"ד איתא דילפינן חביבה מצוה בשעתה מהא דאומנין א"צ לעמוד בפני ת"ח ובפני מביאי ביכורים צריכין לעמוד ואפי' מלך וכה"ג יוצאין לקראתם וכן מוכח לכאורה מכאן מדיצאו משה ואלעזר לקראתם אמנם לפירש"י הנ"ל אינו מוכרח ורש"י בשיר השירים פי' שיניך כעדר הרחלים היינו הבעלי מלחמות וכפלח הרמון רקתך פי' חז"ל אפי' ריקנין שבך מלאין מצות כרמון א"כ עכ"ח לא יצאו לחטוף ולגזול וממה שיצא משה לקראתם עכ"ח משום חביבה מצוה בשעתה יצאו לקראתם כמו מפני מביאי בכורים וע"ז אתי שפיר דמביא המדרש על זה הקרא דששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי וגו' הוא העושה מצוה בשעתה:
ויקצוף משה על פקודי החיל ובספרי איתא אמר פנחס כשם שפקדתנו כן עשינו ותמה רמב"ן אם עשה כאשר פקד למה קצף משה ועיי"ש וכבר כתבתי במק"א ה' אמר למשה נקמת ישראל א"כ צריך להריגת נקבות שחטאו על ידן משום תקלה וקלון אך משה נהג כבוד בהקב"ה שאמר נקמת ה' ואין הנקבות בכלל אלא שהי' להם לפקודי החיל להבין זה ממילא והנה במס' מעילה דף כ"א ע"א איתא שליח המוסיף על שליחותו של בעה"ב עוקר שליחתו לגמרי ע"ש והנה הקב"ה אמר למרע"ה נקום נקמת שהוא עצמו ינקום אלא ששלח פנחס וי"ב אלף בשליחותו ושלוחו כמותו אך אם יוסיפו הם על מה שפקד עליהם ויהרגו גם הנקבות נמצא עוקרים שליחתו לגמרי ולא נעשים שלוחים כמותו וה"ל משה כעבר על דברי ה' שלא הלך בעצמו ע"כ לא רצו להוסיף והיינו כאשר פקדתנו כן עשינו:
*ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' כ' רמב"ן ראה שנטו אחר השלל אמר החיו לכם הקטנות רש"י סתר עצמו בתחלה כ' שיניך כעדר הרחלים אלו בעלי הצבא שלא עיכבו מהשלל כלום והביאו הכל למשה ושוב כ' שראה משה נערי ישראל חטפו מהשלל ע"כ ויצאו משה ואלעזר הנה במלחמות סיחון ועוג פירש"י בסיחון כתיב בזזנו לנו שהיו רעבים אחר הביזה אבל בעוג שכבר נתעשרו כתיב בזונו לנו שהי' מבזים השלל ולא נחשב אצלם לכלום וקשה א"כ איך נטו עתה אחר השלל אבל באמת אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה מתאווה למאתיים ועשירים מקמצין אם לא הצדיקים ואנשי מעשה המואסים ברב עושר ונכסים שלא יטרידום מעבודת השי"ת ע"כ מסתפקים בכדי צרכיהם וכן הי' ישראל אחר ששללו שלל סיחון לא רצו יותר והי' מבזים ביזת עוג מרוב צדקתם והסתפקותם אך אח"ז שנכשלו בבנות מדין ונתגברה מדת התאוה בעוה"ר חזרה הטבע שלא הסתפקו במה שהי' בידם אמנם רש"י פי' י"ב אלף חלוצי צבא כי רובם של ישראל הי' עון פעור מרקד ביניהם ע"כ החלצו מאתם רק י"ב אלף כולם צדיקים והנה אותם י"ב אלף צדיקים שלא נכשלו הם שיניך כעדר הרחלים שלא נגעו בהשלל והביאו למשה אך נערי הם אותם שנשארו במחנה שחטאו בפעור והם המתאוים לשלול שלל ולבוז בז והנה י"ב אלף הצדיקים שיערו בנפשם שאין בהם שום הרהור תאוה ע"כ הביאו ביזת מדין והחיו כל נקבה והיו בעיניהם כקאקי חיורי אך להנשארים במחנה הנוטים אחר השלל שנראה שעדיין לא המיתו את המיית תאותם להם יהי' למכשול ואין להאשים אנשי הצבא כי הם שיערו בצדקת עצמם אך על פקודי החיל כי המתנשא לראש צריך שיקיף כל הדיעות ולשער כל אדם כפי דעתו ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו פי' לא תהי' דיין עליו עד שתשיג מדריגתו של הנידון ע"כ קצף על פקודי החיל דוקא:
ויש לומר עוד חילוק אם משום כבוד ישראל יצאו ללחום י"ל דהביזה ראוי לכל ישראל ובשבילם הביאו ובכה"ג קיי"ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והוו עדיין הפקר והי' רשאין הנערים לחטוף אבל אם הלכו רק לנקום נקמת ה' והמציל מן הנהר ומן הגייס הרי הוא שלו א"כ היו של בעלי המלחמה ועכ"ח הנערים שהלכו לחטוף דסברו שעיקר הי' לכבוד ישראל אע"ג שאמר משה לנקום נקמת ה' ולכך קצף משה על פקודי החיל שהם לא ירדו לסוף דעתו ואז הבינו שאסור להחיות כל נקיבה יודעת איש:
שרי אלפים ושרי מאות הבאים מצבא המלחמה יש לרמוז היינו לי"ב אלף ק"ך שרי מאות וי"ב שרי אלפים סך הכל מספר בל"ק להזכירם עצת בלעם ובלק ע"כ קצף משה עליהם הן הנה הי' בדבר בלעם וכו':
כה עשו אבותיכם ויחר אף ד' ביום ההוא וישבע והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על וכו' אפשר לפרש עפ"י מה דכבר נודע דההוא יומא דקא גרים יום שבעה עשר בתמוז לעשיית העגל וכן יום ט' אב לבשורת מרגלים ואלמלא שהוסיף משה יום אחד מדעתו והי' ארבעים יום ראשונים כלים ביום ט"ז תמוז לא הי' נעשה חטא העגל וכן אלמלא היו נשלמים ארבעים יום של מרגלים קודם ט' אב לא היו נכשלים בבשורת הארץ וכן איתא במס' תענית על הני ימים מגלגלין חובה ליום החייב והיינו דאמר משה לבני ראובן בשלומא אבותיכם חטאו הי' להם מקום לתלות ביום שמא היום דקא גרים והיינו ויחר אף ד' ביום ההוא לכן לא הי' יכולת במדת הדין לכלם ולהשמידם כל האומה בכלל אך וישבע על אותם שהיו מבן כ' שנים ולמעלה ובניהם היו רועים במדבר ארבעים שנה והגיעו לכלל ירושת הארץ אבל אתם שאין לכם לתלות בגרמא דיומא שהיום הוא ר"ח שבט ואם גם תעשו כן להניא את לבב ישראל לשוב מאחרי ה' אז תהיו תרבות אנשים חטאים וכל החטא יהי' רק מצד עצמות שלכם ועי"ז לספות עוד חרון אף ה' ועי"ז ושחתם לכל העם הזה ותהי' ח"ו למדת הדין לקטרג לכלות את כולם מבלי שום תקומה לכל האומה, ואז יהי' עון שלכם גדול מנשוא וחלילה זאת בישראל ודוק:
במדרש האשים את יהושע בן נון שהאריך במלחמת הכנענים לא כמו שעשה משה בזריזות מלחמות מדין וי"ל שכוונת יהושע היתה לטובת ישראל כי בדורו של משה שהיו זכאים ביותר ולא רצו להחלץ למלחמה מפני שידעו שמיתת רבינו תלוי בזה כפירש"י בחומש והי' להם שכר טוב על זה מאת ה' אך דורו של יהושע סופם מוכיח שנתעצלו בהספד וחשש שאם יזדרז הוא יזדרזו הם יותר ולא יחושו למיתתו ויהי' להם למזכרת עון ע"כ חשב מוטב לתלות הסרחון בו ולא בישראל כדרך שעשה אהרן העגל מטעם זה:
*החייתם כל נקבה הן הנה וגו' ועתה הרגו כל זכר וגו' עיין פרש"י הא דקאמר שני פעמים הרגו ויש לפרש יותר דתוספ' על התורה הקשו אמאי הורצכו כפרה הרי יפת תואר מותרת ותי' דאינו מותרת אלא אחת ולא שתיים ורק ביאה ראשונה ולכאורה אינו מובן קושיית התוס' דיפת תואר מותר במלחמת רשות דוקא כמבואר ברש"י פ' כי תצא וצ"ל דקושיית התוס' היא לפי סברתם שהחיו הנקיבות וסברו שמותר להחיותם א"כ יהי' כיפת תואר ולא הי' צריך כפרה ואמאי הביאו כפרה על הרהור והנה בפ' כי תצא כתיב לא תתעמר בה תחת אשר עניתה ביפת תואר ולפ"ז לפי תירץ התוס' אותם שבאו עליהם לסברתם בהיתר כיפת תואר אסור למוכרם וכש"כ להורגם ואינך היו יכולים להורגם ולזה כפל משה החייתם "כל" נקבה דאפילו לסברתכם שמקצתם דינם כיפת תואר מדוע החייתם כולכם ותו כולן אסורין דהן הנה היו וגו' (והוא נקמת ה' מלחמת מצוה) וא"כ אי לא אמר שני פעמים הרוגו הוי אמינא דמקרא נדרש לפניו ולאחריו דהרוגו כל זכר וכל אשה יודעת וכל היינו מקצתם כמו וכל מלאכה וכיוצא ושוב כל אשה היינו מקצתם החיו לכם ולכך הוצרך להכפיל הרוגו:
ועתה הרגו כל זכר בטף נראה שהשאירום מתחילה כדי לשמור המלקוח הרב הזה שש מאות אלף ותרע"ה צאן וגם מי ינהיג הצאן והבקר ושבי הנקבות אם לא אלו הזכרים שהי' כבני י"ט שנים שכל מי שלא הגיע לעשרים נקרא טף:
*ועתה הרגו כל זכר בטף יש לפרש פירושו של ועתה דוודאי מצד הדין אין ראוי' להרוג הטף של זכר אך עכשיו שהבאתם ממלחמה טף של זכרים וגם של נקיבות הראויות לבעול ואם נאמר להחיות את הזכרים ולהמית את הנקיבות וזה הוא שלא כסדר העולם לענוש יותר נקיבות קטנות מזכרים קטנים אדרבא בכל מקום הזכרים הם עיקר ע"כ יאמרו באי עולם שלכך נשתנה כאן הדין מחמת שנקיבות החטיאו אתכם וזה יהי' לכם ללעג ולקלס בעולם ע"כ הוצרכנו עכשיו להרוג כל הזכרים אפי' הטף עם הנקיבות הראויות לבעול ולהחיות רק הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר ויהי' זה בעיני הבריות כעין חקה והראיי' דיותר נהרגו זכרים מהנקיבות ואם הי' מחמת חטא שהחטיאו אתכם הי' ראוי' ליענש יותר הנקיבות מן הזכרים ומדקדק לשון ועתה דאם הרגתם כבר הנקיבות הראויות ליבעל במלחמה אז הי' באפשר להחיות הטף בזכרים דעל מעשה הריגת מלחמה שלא במיתת ב"ד לא שייך לומר למה נהרגו אלו ולא אלו דענין מלחמה הי' באופן זה אבל עכשיו דימותו ע"י ב"ד אז שייך שפיר לומר מה נשתנה אלו מאלו ע"כ הוצרכנו לעשות דבר זה לגזירת חוקה שלא בטעם וזה הי' הקצף של משה דלכאורה מה הקפיד עליהם הלא עדיין הם בידינו ונהרוג אותם עכשיו אך להנ"ל ניחא דעכשיו אנו צריכין להרוג יותר מהראוי מצד הדין רק שלא לבזות אתכם כמו שבארנו וק"ל:
אך את הזהב וגו' פירש"י לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמה ממנו הלכות גיעולי מדין חלילה למרע"ה לשכוח פ' א' בתורה ע"י כעס וגבי שמעו נא המורים יעוין מה שכ' הרמב"ן וחלילה לשכוח פ' א' לגמרי ונראה דארז"ל גיעולי נכרים חידוש הוא ולחד מ"ד לאו משום דא"א שלא פגמה פורתא אלא שנפגמה ממש דבעלמא שרי והכא חידוש וגז"ה היא בכלי מדין דווקא ולא זולת ומסתמא יש בזה סוד נשגב וטעם הגון והנה נראה על ענין ההריגה שהרגו במלחמה שאינם מטמאים באהל לא נתטמאו הכלים אך עתה צוה מרע"ה להרוג הנשים והטף שכבר נתגיירו כעבדים הם טמאו הכלים באהל והצריכום הזי' ג' וז' ורש"י פי' אך את הזהב פי' גם אחר שהוזה והוטבלו עדיין צריכים הכשר מגיעול וקשה הא הוה לפגם אלא חידוש ומרע"ה משכעס וגזר עליהם שיהרגו כל זכר וטף ונשים יודעי משכב זכר שכח הסוד שכלי מדין צריך הכשר אפי' שפגמו ע"כ לא הוצרך לומר להם עכשיו פ' גיעולי נכרים ואלעזר ידע הסוד והזהירם:
אך במי נדה יתחטא למדו חז"ל דין טבילת כלי מתכת הנקחים מן הנכרים וקשה אמאי לא נצטוו במלחמת סיחון וכבר נאמרו הרבה תירוצים מ"ט לא על גיעול כלי סיחון וערמב"ן אבל על טבילת כלי חדש לא תירצו כלום ונראה דהא הטבילה היא להוציא מטומאת נכרי להכניס לקדושת ישראל וטומאתם היא כח השר שלמעלה השוכן עליהם ובשבעה עממין כתיב סר צלם מעליהם פירש רמב"ן השר שלהם כבר סר וד' אתנו ע"כ לא הי' צריך טבילה משא"כ בכלי מדין ומשו"ה היה לפלא בעיני אנשי המלחמה כי לא נפקד מהם איש ומה פלא הלא במלחמת הכנעני מלך ערד נשבה שפחה א' ששבו מישראל והי' רע בעיני ישראל ונדרו נדר עד שהושיעם השי"ת וחזרו ולקחו אותה מהם ופי' רמב"ן כי במלחמתם לא יפקד מהם איש אף מה שכבר שבו מהם א"כ למה תמהו אנשי המלחמה שלא נפקד מהם איש והא"ש התם אמוריים סר צילם ולחמנו הם אבל במלחמת מדין הי' לפלא בעיניהם:
אנשי הצבא בזזו איש לו י"ל דהשרי אלפים חששו אולי חטאו בהרהור והביאו זה לקרבן אבל אנשי הצבא קים להו בנפשייהו דלא חטאו ולכך בזזו איש לו ולכך חש משה כיון שלא חטאו יש לחוש לחולין בעזרה ולכך לא עשה מהם מידי רק הניח אותם לזכרון:
ויבואו בני גד ובני ראובן עיין ברמב"ן למה הקדים הכתוב בני גד לפני בני ראובן מחמת שהם היו עיקר המדברים תחילה במשה לענין הנחלה ההיא והם היו הגבורים הטורפים זרוע עם קדקוד ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ עממים עיי"ש והנה עדיין יש להבין מה דכתי' ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן מה שחזר והזכיר כאן עוד הפעם בני גד תחילה הלא די הי' באומרו ויאמר משה אליהם או להקדים בני ראובן כי הם היו בני הבכור ונראה לפרש דלכאורה יש תמוה על משה רבינו היאך עלה בדעתו לחשוד הכשרים שדעתם היו שלא לעבור הירדן ולהמס לבב ישראל אחיהם והי' אפשר לומר כיון שראה באים לפניו שלא כסדר וגד הקדים עצמו לראובן ע"כ שביאה זו שלא כדין הוא דאי כדין הוי' הי' ראובן להקדים עצמו אלא ע"כ דוודאי לא יעברו את הירדן וישארו פה לפיכך הקדים גד עצמו לפני ראובן שהוא הגבור אשר יעמוד עצמו בין האומות הסובבים לו אבל אם דעתם היו לעבור הירדן עם אחיהם א"כ ליכא נפקא מיני' איזה הוא הגיבור ולמה באו בני גד לפני בני ראובן אלא הם נתנו מקום לטעות לחשוד אותם וזש"ה ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם וכו' כלומר מדבאו בני גד קודם ראובן ע"כ שדעתם הי' שאחיכם ילכו למלחמה והם ישבו פה ויגשו אליו ויאמרו לא תעלה על דעתך לומר כן ומה דבאו בני גד תחילה וכמו דכתי' ביהושע והחלוץ עובר לפניהם ומשום דבני גד המה הגבורים וילכו שמה עם אחיהם בראשי הגדוד לכן הוצרכו גם עכשיו לבוא לפניך בראשונה דהם נכנסים בעובי הקורה והחלוץ עובר לפניהם למה נקראו אלה יותר חלוץ מכל המחנה ישראל הלא כולם מזוינים וחלוצים היו ונראה לומר דהנה כל המחנה ישראל היו מזויינים אך לא כדרך אנשי מלחמה רק משום שכל אחד הוליך עמו אשתו ובניו ומקניהו וכל קנינו אבל ראובן גד וחצי שבט המנשה הם היו הולכים בלא אשה ובנים וגם כל מקנה היו להם בעבר הירדן והמה הולכים כדרך אנשי הצבא כדרך אנשי מלחמה ודוק:
ולא נותר מהם איש בלתי כלב בן יפונה ומסיים ושחתם לכל העם הזה פי' כיון שמדה טובה אין הקב"ה חוזר ממנה וכיון שדיבר טוב על כלב ויהושע שיבואו לארץ סוף מ' שנה לא יחזור הקב"ה מטובה זו ואם יחטאו ישראל לא יאחרם עוד מ' שנה באופן שיהי' כל אחד בן ששים כי א"א מפני טובתם של יהושע וכלב ע"כ ימותו מיד בנוער והיינו ושחתם לכל העם הזה לשון משחית ומגפה ר"ל:
בכל מקום הקדים בני גד יראה הנה חז"ל קראו עליהם נחלה מבוהלת בראשונה באחריתה לא תבורך ויותר הי' ראוי לומר כן על חצי שבט מנשה שאפילו מקנה רב לא הי' להם ולקחו נחלתם בעבר הירדן אלא י"ל לפי"מ דקיי"ל כרבי יוחנן בב"מ דף ק"ו ע"א דהדר רחוק מבהכ"נ עדיף דיש לו שכר פסיעות יותר א"כ י"ל טוב נחלת עבר הירדן משום שכר פסיעות לעלות לא"י לרגל אך מ"מ יש להאשימם אולי אם יטלו חלקם בא"י אולי יזכו שיבנה בהמ"ק בחלקם ממש אך חצי שבט מנשה ידעו כי עכ"פ משכן שילה יהי' בנחלת יוסף שיהושע העמידו בנחלת שבטו ע"כ טוב לחצי השבט להתרחק משום שכר פסיעות ומ"מ שבט גד ראה ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון קברו של מרע"ה אבל שבט ראובן לא הי' להם שום תירץ כ"א מקניהם כי רב ע"כ קדם גד לראובן:
ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל ושוב אמר והיוצא מפיכם תעשו פירש"י להשאר שם גם עד גמר ז' שחלקו הנה בז' שכיבשו הותרו ישראל בכתלי דחזירי ומשמע בפ"ק דחולין אבל לא בז' שחילקו ומ"מ הי' סברא לומר היינו אותם שנשארו וקבעו דירתם אבל בני גד ובני ראובן שהי' שם חלוצי צבא חוץ מביתם הם יהי' מותרים גם בז' שחילקו כי להם שוים הכיבוש והחילוק אלא נ"ל אפילו אם הי' הסברא כן היינו אי הי' מצוה מהקב"ה להשאר שם ז' שחילקו אבל יען הם קבלו על עצמם ונתחייבו מטעם ככל היוצא מפיו יעשה שכתב ברא"ש פ' נדרים ושם פירש"י לאסור את המותר ולא להתיר את האיסור והנה אם לא יעברו הירדן כלל לא יהי' נקיים מישראל כי יאמרו שמחמת פחד ומורא מלחמה לא יעברו ואם יעברו וישארו שם כל י"ד שנים ויאכלו בתים מלאים כל טוב כתלי דחזירי לא יהי' נקיים מה' להתיר האסור להם אם אחר כיבוש תשובו אז והייתם נקיים מה' ומישראל ומ"מ אח"כ תשארו שם גם ימי החילוק מטעם היוצא מפיכם לאסור את המותר היינו שלא לשוב לביתם ולא להתיר האיסור לאכול בתים מלאים כל טוב:
ואחר תשובו יל"ד מה רצה בזה אחכז"ל (פסחים דף ז' ע"ב) שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן דכתיב ופנית בבוקר והלכת לאוהליך פרה רועה באפר ותרנגולת מנקרת באשפה ואין שם מזיק ובני ראובן וגד אמרו שיבנו ערי מבצר ואמר להם מרע"ה שלא יבנו רק ערים שלא יהא שיכח הזיקא ולא מבצר ובזה יודע איפה אם כל כוונתם לשם ה' אחר תשובו ותמצאו אהליכם בשלום הכל שלום ואז עי"ז והייתם נקיים מה' ומישראל ע"כ בנו לכם ערים ולא מבצר ואם לא תעשו כן דעו חטאתכם אשר תמצא אתכם כי יתנזקו טפכם ומקניכם:
דעו חטאתכם אשר תמצא אתכם בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם יש לפרש דהנה קיי"ל אסור לאדם לטעום כלום קודם שיאכיל לבהמתו וא"כ הה"ד הכא ולמה הקדים כאן אדם ונראה דלעולם יקדים אדם צרכי ביתו דהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והי' העולם ומטעם זה ג"כ הבהמה קודמת מיהו זה כשהאדם צדיק אבל אם הדור אינו ראוי דרשו חז"ל אדם ובהמה אדם בזכות בהמה תושיע ה' והאדם תלוים בבהמה וא"כ הוא להיפך ואין צריך להקדים הבהמה ולכך הם החזיקו עצמם לצדיקים ולכך הקדימו הבהמה אבל משה אמר להם ודעו חטאתכם וגו' ולכך בנו לכם ערים ואח"כ בהמה:
בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם והיוצא מפיכם תעשו י"ל איפכא מדלעיל פי' לז' שכיבשו שהוא מצות ה' לא יצטרכו גדרות ולא ערים כי שלוחי מצוה אינן נזוקין פרה רועה באפר ותרנגולת באשפה מנקרת עפ"ק דפסחים אך היוצא מפיכם שהוא ז' שחילקו שקבלתם מעצמיכם אין לבטוח אהנ"ל ע"כ בנו לכם גדרות וערים:
ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען להורות נתן כי לא יפסידו תשעת השבטים אם יאחזו בתוכם כי הארץ תוציא צמחה וברכת ה' ולא יאמר אדם צר לי המקום ובהיפוך לאותם שאינם חפיצים ותאיבים לשבת בארץ הקדושה וכמעט ישיבתה לעונש להם כי תקיא אותם הארץ עץ השדה לא יתן להם פריו ע"כ ונאחזו בתוככם הוא להם לקנס ולעונש על כרחם יאחזו בתוכם:
וגדרות לצנאכם כתיב א' אחר צדי"ק כי צאן ר"ת צ'בי א'רי נ'שר נ'מר וכישראל בגדולתן הם ארי ולביא ועי"ז הם כנמר עזין נגד כל העמים וכנשר יעיר אך בגלות נהפך עזין שבאומות ישראל ומגביהים עוף כנשר מלעשות רצון אביהם שבשמים ולבסוף כשמגיע ח"ו להעברת דתו בעל כרחם הם מתגברים כארי לעשות רצון אביהם שבשמים וגבורים לכבוש יצרם ועכ"פ נו"ן קודם א' ארי ע"כ רמז להם מרע"ה שהם יגלו תחלה קודם לכל ישראל ויהי' צונאכם א' אחר נון:
יש לפרש הטעם שבקשו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג דוקא לאחר מלחמות מדין לפמ"ש הרמב"ן דלכך בסיחון ועוג לא נצטוו להגעיל כמו במדין משום דסיחון ועוג דינם כא"י והותר להם כתלי דחזירי ולא הוצרך הגעלה א"כ ע"י כלי מדין דהוצרך הגעלה נודע להם דסיחון ועוג דינם כא"י לכן בקשו אותו עתה אמנם להרמב"ם דסובר דגם בא"י דוקא כשהם רעבים וצמאים הותר להם שלל כותיים ולא שייך תי' רמב"ן וצ"ל דבסיחון ועוג לא היו בני יומן ואין הכרח מכאן שארץ סיחון ועוג הי' בקדושת הארץ ונראה שהכריחו לזה ממה שצוה ה' ליתן משלל מדין מכס לה' ולא משלל סיחון ועוג תי' רמב"ן דסיחון ועוג הי' כשלהם שהוא מארץ ישראל ולכך לא הוצרכו ליתן מהם מכס כמו משלל מדין וא"כ מזה מוכח דסיחון ועוג כא"י יחשב ולכך שמו עיניהם עלי':
בתחלה אמרו בני גד וראובן עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה ואח"כ אמרו כאשר דבר ה' ועיין ברמב"ן ויש ליישב דהרי באיסור קיי"ל דלא בעי תנאי כפול ומכלל הן אתה שומע לאו ותוס' בה' שבועת העדות כתבו דוקא באיסור חמור בעון מיתה וכיוצא וכאן הי' ג"כ איסור דכתיב ודעו חטאתכם אלא דאפשר דזה מקרי איסור קל מיהו כיון דמשה צוה כן והעובר על ציווי המלך חייב מיתה והוי איסור חמור ולכך אמר עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה כמלך והוי איסור חמור ולא בעינן תנאי כפול וכאשר ראו שלא פעלו בזה דאפ"ה הכפיל התנאי אמרו כאשר צוה ה':
בפ"ב דאבות וכל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים עמהם לש"ש וגו' נראה לבאר כל אדם שראוי להמנות פרנס על הציבור הוא מחויב מצד עצמו לנהל אותם לשם שמים מיהו כיון שאדם שהוא פרנס על הציבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה ואין לו פנאי לעסוק משא ומתן וממילא עי"ז מחויבין הציבור לעשות מלאכתו אבל אין לזה שייכות זה עם זה דהיינו אפילו אם הציבור לא יעשו מלאכתו אפ"ה צריך הוא לנהלם על התורה והעבודה לעשות רצון ה' וזה שאמר התנא לאחר שאמר שיפה תורה עם דרך ארץ אמר וכל העוסקים עם הציבור אע"ג שאז אסור לעשות מלאכה וממילא יהי' הציבור עושין מלאכתו מ"מ הוא לא יעשה בשביל זה אלא יהי' עוסק לשם שמים ואז צדקתו עומדת לעד ולא ינוכה לו מזכיותיו (הגם שהציבור יעשה אח"כ מלאכתו ויהנה):