כי תשא וגו' רש"י פ' שלא מת אדם ממתן התורה עד אחר מתאוננים וגם קודם מ"ת דעדיין לא נתנה הלכה דכל איש ימלא שנתו ביומו מדכתיב ומעלה, וקודם מתן תורה הנולדים במצרים באלול נעשו בני שנה באחד בתשרי ראש השנה לשנים ומשם ואילך נעשה כל אחד בן עשרים בתשרי, ואותן שנולדו ממתן תורה ואילך אותם מחשבים מיום ליום אבל אלו מונים מתשרי נמצא הי' ב' המנינים בשנה, אך ק' מהלויים שהרי עדיין לא נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וא"כ איך היו ב' החשבונות שוים ונ"ל לפמ"ש רמב"ן דבמנין הראשון לא נמנו ולא עברו על הפקודים ומש"ה לא הי' אהרן והנשיאים במנין זה אלא כל מי שידע בעצמו שהגיע לכלל עשרים נתן מחצית השקל ושוב נמנו שקלים ועלו למאת ככר א"כ י"ל שבט לוי לא נתנו כי הנתינה היתה לכפר על נפשותיהם במעשה עגל כדי להיות ראוי למשכן ה' ובלוים נאמר מלאו ידיכם היום לה' ולתת עליכם ברכה ולא נגף ומלאו ידם לעבודת בהמ"ק ולא צריכין כפרת נפש וא"ש:
*כי תשא את ראש בני ישראל וגו' ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם וגו' ויל"פ ע"פ מה שכתב הת"ח במס' חול' על הא דאמרו חז"ל אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית דף ח' ע"ב) הא אמרינן בחולין דף ק"ה ע"ב בהיפך דאין יכולין המזיקין לשלוט לא בדבר שאינה מנוי' אבל בדבר דצייר וחתים לית להו רשות למישקל מינייהו ותי' שבאמת כן הוא באותה ברכה שבא בדבר הסמוי מן העין הם יכולין לשלוט והוה כזוכים מן ההפקר אבל בדבר של בעלים ממש אין יכולין המזיקין לשלוט וכן יש לומר שבני אדם מתרבים אם לא ימנו תם ובאותן יוכל חלילה לשלוט הנגף והתקנה לזה שימנו אותם אבל לעומת זה אין הברכה מצוי' בהם אמנם כל זה אם מונין אותו דבר בעצמו אבל אם מונין מחצית השקל שהן באים לכפר על בני ישראל ולא יהי' בהם נגף אז הברכה בישראל מצוי' כי הם בעצמם אינם מנוים ואפ"ה אין המזיקין שולטין בהם כי רק בדבר שאינו מנוי כלל יש להם שליטה וכאן הם מנוים ע"י מח"ה וע"ז אמר כי תשא את ראש בני ישראל דהיינו לנשאם בברכה אז יתברכו בשתים ברכה לפקודיהם שלא יחסר מהם כי לא יהי' נגף בהם ע"י המזיקין לשלוט עליהן וגם יתרבו בתכלית הרבוי כחול הים לרוב ולזה אמר ונתנו איש כופר נפשו לה' ועי"ז יהי' שלימת הברכה בכפלים וא"ש:
זה יתנו פרש"י כמין מטבע של אש הראה לו הקב"ה ומשקלו כמחצית השקל בש"ס מנחות כ"ט ע"א אמרי' נתקשה מרע"ה ולכאורה ענין הקישוי לפרש"י י"ל שהראהו באש משקל מחצית השקל וידוע כי מה ששקל בכסף חצי שקל הוא באויר או באש מאה פעמים ככה או יותר ואם אולי נאמר שהראהו באש שלמעלה שעור שיורד מלמעלה למטה להשפיע על מחצית שקל כסף כי כל שבמטה מושפע מלמעלה א"כ יהי' בהיפך כי טיפה קטנה א' מאלף ממחצית שקל של כסף יספיק לזה ויהי' איך שיהי' הי' צריך מרע"ה לשער ממשקל האש ההוא שיעור משקל הכסף וזה הי' קשה לשער עד שחזר והראה לו הקב"ה באש כמין מטבע ממש כארכו ורחבו אלא שמזה לא יכול לשער משקלו ע"כ הי' צריך להראות ג"כ באש שעור משקלו כדי שידע לכוון כנלע"ד (אבל יעוין תוס' חולין מ"ב ע"א בד"ה בזה זאת):
העשיר לא ירבה נ"ל ע"ד מוסר כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק עשר בשביל שתתעשר וקאמר הכא בנדבת המשכן או שקלים לקרבנות לא יהי' שכר מצוה בהאי עלמא והעשיר לא ירבה עשרו עי"ז כי הוא בא לכפר על נפשותיכם אבל עכ"פ הדל לא ימעיט שלא יהי' היזק והפסד לעני ע"י קיום המצוה ע"ד לוו עלי ואני פורע (ביצה דף ט"ו ע"ב) ושומר מצוה לא ידע דבר רע (וכדאיתא ריש הלכות צדקה סעיף א' לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא היזק ודבר רע מתגלגל על ידה שנא' והי' מעשה הצדקה שלום):
בשמים ראש מר דרור חמש מאות אחז"ל דרומז על מרדכי (חולין דף קל"ט ע"ב מרדכי מן התורה מניין שנאמר מר דרור ומתרגמינן מרי דכיא) נראה דכי היכא דמור הוא יוצא מליחות חיה טמאה וחוזר להיות ראש לבשמים לשמן משחת קדש וקטורת כן מרדכי יצא משמעי בן גרא ונתהפך ונעשה ראש לבשמים ומשמעי בן גרא הי' חמש מאות שנה כי בהמ"ק נבנה בשנת ארבע לשלמה המלך שמלך בן י"ב שנה ומעשה שמעי הי' אחר מעשה דבת שבע אם שלמה ומסתמא הי' אז שמעי גדול, ומעתה בא חשוב י"ב משנולד שלמה עד שמלך וד' שנה שמלך עד שבנה בהמ"ק הרי שש עשרה שנים וארבע מאות ועשרה שנים עמד בית ראשון הרי תכ"ו שנים ושבעים דבבל דבסופם הי' מעשה מרדכי כמבואר פ"ק דמגילה (דבשנת י"ב לאחשורש הפיל פור ובשנת י"ג למלכותו נעשה הנס והוא מלך ארביסר ועמד דריוש והשלים אותו שנה ונתמלאה שבעים שנה לחרבות ירושלים ונבנה בהמ"ק ומוכח דקרוב לגמר שבעים שנה של חרבות ירושלים הי' נס פורים ע"י מרדכי יעוין שם מגילה דף י"ב ע"ז) הרי תצ"ו שנים וכבר הי' שמעי גדול בלידת שלמה הרי לכל הפחות ת"ק שנה משמעי עד שנתהפך למור דרור ונעשה ממנו מרדכי והיינו מר דרור חמש מאות:
[] ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חורי למטה יהודה איתא בגמרא ברכות דף נ"ה ע"א אמר ר"י אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר ראה קראתי בשם אמר לו הקב"ה למשה משה הגון עליך בצלאל וכו' ומשה אמר לישראל הגון עליכם בצלאל וכו' וי"ל יען כי מלאכת המשכן הי' לכפרה על חטא העגל וא"כ בצלאל הי' שלוחם ועשיית המשכן הי' כדי שיכופרו בו בני ישראל וצריך להיות מרוצה לקהל כמו ש"צ שצריך להיות מרוצה לקהל ולא בע"כ ולכן אמר שישאל לישראל:
ראה קרא ה' בשם בצלאל (במדרש רבה שמות פרשה מ') שהראה הקב"ה למרע"ה דור ודור ודורשיו משו"ה כתוב ראה, וקשה בפ' ויקהל אמר משרע"ה לישראל ראו קרא ה' וכי משה הראה לישראל דור ודורשיו ועכצ"ל כמאחז"ל במס' ברכות (דף נ"ה ע"א) ששאל אותם הגון לפניכם בצלאל וא"כ ה"נ נימא הכי כהנ"ל דפירושו שהקב"ה שאל למשה הגון לפניך בצלאל כמו שאמרו באמת חז"ל (ברכות דף נ"ה ע"א) שהקב"ה שאל למשה הגון לפניך בצלאל וכבר כתבתי במקום אחר כי מה שנבחר בצלאל שהי' רק בן י"ג שנה, ומילא אותו חכמה תבונה ודעת אשר לא הי' כן מעולם, רק הואיל ונהרג חור על מעשה העגל ע"כ זכה שבן בנו יהי' אומן מופלא במלאכת המשכן וע"כ הוצרך לשאל את ישראל אולי להם לבושת ולחרפה מזכרת עון (שנער קטן יען שהוא בן בנו של חור יעשה בעדם המשכן) ע"כ שאל להם הגון לפניכם בצלאל, והם השיבו דניחא להו דלהוי להו כפרה (וכמו דאיתא ברשי' חולין דף מ"א ע"ב) אבל למרע"ה מה הי' צריך הקב"ה לשאל הגון לפניך ולמה נאמר ראה אעכ"ח דהכוונה שהראה לו דור ודורשיו (וצ"ל מה שהקב"ה שאל למשה הגון לפניך בצלאל יען כי אתה רועה ישראל ומסרת נפשו עליהם בעד טובתם וגדולתם ושיעשה בצלאל המשכן לבזיון לבנ"י ומשה לא הבין וסבר כפשוטו אם הגון הוא לפניו והשיב אם לפניך הגון לפני לא כש"כ ואמר לו הקב"ה אעפ"כ לך ואמור להם לישראל הגון וכו') ועי"ל שהראהו שכבר כ' בספרו של אדה"ר שנתמנה בצלאל על כך ועדיין לא נעשה עגל, וא"כ גלוי הי' לפניו מעשה עגל א"כ מוכרחים הי' בעשייתו להורות תשובה (כדאי' במס' ע"ז ד' ע"ב) א"כ ממילא אין כאן בושה אלא כבוד לישראל:
*בגדי שרד לשרת בקודש עיין במפרשים ובפי' הרמב"ן ואפשר עוד לפרש דשלא בשעת עבודה לא הי' לובשין לא בגדי חול כשאר העם ולא בגדי כהונה המיוחדין לעבודה אלא הי' להם בגדים אחרים ללבוש אשר בהם הי' מצוינים כמו בגדי ת"ח שהמה מצוינים יען כי המה הי' עומדין לשרת בקודש להורות הוראות לבנ"י כדכתיב ככל אשר יורו אתכם הכהנים וגו' אלו נקראים בגדי שרד כמו השרידים אשר ה' קורא בהם:
*אך את שבתותי תשמרו הנה הכא כתיב תחלה פרשת המשכן ואח"כ פרשת שבת ובפ' ויקהל אמר משה בהיפך וי"ל דהמשכן בא לכפרה לכפר בו ע"י הקרבנות ואמרו חז"ל חטאת קודמת לעולה דתחלה צריך לרצות לכפר עליו בקרבן חטאת ואח"כ יבוא הדורן דהיינו העולה אבל לאחר העגל שחטאו בע"ז ואמרו חכז"ל (שבת דף קי"ח ע"ב) דכל המשמר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו כל עוונותיו ואז גם שבת בא לכפרה לכפר על עון החמור מכולן על ע"ז ושאר הקרבנות באו לכפר על עוונות הקלים ממנו לכן הקדים משה פרשת שבת קודם כמו חטאת קודם לעולה וק"ל:
*אך את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם הרמב"ן פי' שאך בא למעט פיקוח נפש ומילה שדוחין השבת ומסמיכות הפרשה למידין שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת א"כ ש"מ ממלאכת המשכן שהי' ענין גדול מאוד ואעפ"כ נדחה מפני שבת ובכל זאת שבת נדחה מפני פקוח נפש מוכח כי גדולה קדושת ישראל ויותר קדוש וחשוב בעיני ה' נפש ישראל משבת ומכש"כ מבנין ביהמ"ק וזה כמה עזה אהבת הקב"ה לישראל דסמיך שמירת שבת אחר מלאכת המשכן ששבת דוחה אותה אבל אך מועט שפקוח נפש דוחה שבת וזה לדעת כי אני ה' מקדשכם שעיקר קדושתי הוא בכם:
אך את שבתותי תשמורו רמ"ז כ"א שבתות הי' ממחרת יוהכ"פ עד ערב שבת כ"א אדר כי ביום א' כ"ג אדר התחילו ז' ימים מלואים כי ביום החדש הראשון זה הי' יום השמיני למלואים ור"ח ניסן אז הי' יום א' בשבוע (כדאיתא במס' שבת דף פ"ז ע"ב) וע"כ כבר נגמר בעש"ק שלפניו, ומרע"ה ירד ביוהכ"פ שחל ביום ב' כמ"ש בתוס' בבא קמא סוף פרק החובל נמצא השבת הראשון ששבתו ממלאכת המשכן הי' בט"ו תשרי ויש כ"א שבתות עד שבת כ"ב אדר ולא בכלל, והוא גמטרי' "אך" ע"כ "אך" שבתותי תשמורו:
שבת וינפש, וסמיך לי' ויתן אל משה ככלותו וכו', כתובים באצבע אלקים רמז שבשעה ששבת וינפש בע"ש בין השמשות נבראו הלוחות והכתב והמכתב (כדאיתא במתניתן אבות פ"ה):
[] ויתן אל משה ככלותו, כן פתח רבי תנחומא לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים אחר שאמרו אלה אלהיך ויעשו נאצות גדולות אחר כל זאת לא הי' צריך המן לירד מה כתיב ומנך לא מנעת מפיהם הוי לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים י"ל שהרי איתא בע"ז דף נ"ד ע"ב ראוי הי' דלא תוולד ממזר אלא עולם כמנהגו נוהג ועלי לשלם לעושי רשעה וא"כ זה ניחא בדבר שהוא בדרך הטבע אשר הטביע הקב"ה משא"כ המן שהוא דבר נסיי א"כ הי' ראוי שהקב"ה לא ישנה הטבע ועולם כמנהגו נוהג ולא ירד המן לעושי רשעה, רק הקב"ה ברוב חסדיו ארך אפים ורב חסד הוריד להם מן בכל זאת וזה דבר גדול, ויפה אמר דניאל לך ה' הצדקה:
ויתן אל משה ככלותו, איתא במד"ר זש"ה לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים עיי"ש וי"ל כך דהנה כתיב כי קרן עור פני משה עיי"ש פירש"י (בפסוק ויראו מגשת אליו) שזהו הי' גנאי לישראל שלא יוכלו להביט פני הסרסור נמצא שנתן הקב"ה מתנה למשה שיהי' לו קרני הוד במה שהוא לנו לבשת וגם לחרפה וזהו לך ה' הצדקה שאתה נותן צדקה במה שהוא לנו לבשת הפנים וזהו קצת תרעומת ח"ו, אך כל זה אי הי' הקב"ה עושה זה במדת צדקה למשה יש קצת להתרעם שבייש אותנו במתנתו שנתן למשה כנ"ל אך אי משה השיג כ"כ למעלה ע"י שזכה לקרני ההוד ע"ד חכמת אדם תאיר פניו א"כ אין תרעומת כנ"ל דמאי הו"ל ית"ש למיעבד א"א לקפח שכר משה ח"ו, והנה ידוע דרוש חז"ל (מד"ר כי תשא פרשה מ"א) ויתן אל משה שלא הי' אפשר לו להשיג התורה עד שנתנה לו במתנה והא"ש דאנו מתרעמין לך ה' הצדקה ולנו עי"ז בשת הפנים כנ"ל:
וא"נ י"ל בקיצור דאחז"ל ככלתו כמתנת חתן לכלה, ולפע"ד פרושו שאינה כסתם מתנה שהיא מוחלטת אך נתנו לו כחתן לכלה דע"ד קדושיו הראשונים נתן וקיי"ל מוהרי הדרי ה"נ על תנאי נתנה במתנה לכן כשנשברו הלוחות נתבטלו הקדושין ואיתא במדרש הספר והככר ירדו כרוכים משמים נראה דיליף זה ממסורה דשני פעמים כתיב ויתן תחלת פסוק בתורה ויתן לך אלקים מטל השמים ויתן אל משה ככלתו לרמז ששניהם ירדו כרוכים וא"כ גם מתנה זו הוא רק כמתנת חתן לכלה אבל לא מוחלטת וזה לך ה' הצדקה שהצדקה שאנו נותנים שלך הוא אעפ"י שהארץ נתן לבני אדם מ"מ אינו בהחלט כ"א כמוהרי דהדרי ולכן לנו בשת הפנים והצדקה שלך ע"ד שאמר דוד המלך ע"ה ממך הכל ומידך נתנו לך וא"ש המדרש על פסוק זה וק"ל:
ויבן מזבח לפניו, ברש"י ראה אהרן חור זבוח לפניו שהי' מוכיחם והרגוהו וי"ל הא דנקהלו על חור תחלה כי חשבו אהרן אבל על משה כי סברו שמשה מת (כדאיתא ברש"י שראו מיטתו של משה באויר) ואין שכינה שורה אלא מתוך שמחה:
[] ואעשה אותך לגוי גדול ברש"י שם אתה אומר לי ואעשך אותך לגוי גדול אם כסא של שלשה רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך ק"ו לכסא של רגל אחד רבים מקשים הלא עם משה יחד יצורף להיות כסא של ד' רגלים וכד הוינא טליא כבר שבע שנין אמרתי ליישב עפ"י מה שאיתא (ברכות דף יו"ד ע"ב) א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו משה תלה בזכות אחרים שאמר זכור לאברהם וכו' תלו לו בזכות עצמו שנאמר לולי משה בחירו חזקיה תלה בזכות עצמו וכו' וא"כ ממנ"פ אם יתלה משה בזכות עצמו אזי יתלו בזכות אברהם יצחק ויעקב והרי כסא של ג' רגלים ואם יתלה בזכות אבות אז יהי' בזכותו והוה כסא של רגל אחד וא"ש וק"ל:
[] ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים איתא בסנהדרין ס"ג ע"א א"ר יוחנן אלמלא וי"ו שבהעלוך לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט וברש"י דהשתא לא כפרו בהקב"ה לגמרי אלא ששתפוהו בדבר אחר הקשו אותי מק"ק ווילנא הא מקרא מלא הוא בנחמיה ט' פסוק ח"י אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים מפורש שאמרו העלך בלא וי"ו וביותר תימה הלא גם אלה לשון רבים ולמה אמר דווקא וי"ו שבהעלוך, ונלע"ד דהנה רש"י פי' דפירושו של אל הוא לשון תקיף וחוזק ולכן יתכן בו לשון רבים לומר "אלקים" שמורה על כוחות רבות כי הקב"ה בעל הכוחות כולם וכן הוא בש"ע או"ח סימן ד' שיכוין בשם אלקים תקיף ובעל יכולת ובעל הכחות כולם) והנה המה אמרו "אלה" לשון רבים פי' כחות רבים ואלו אמרו אשר העלך לשון יחיד משמע שכל הכחות משותפים חלילה בעגל זה והוה כפירה לגמרי בה' לכן כיון שאמרו העלוך לשון רבים הוה שיתוף אבל בנחמיה כתיב זה שמורה על דבר זה מיוחד לכן אם גם אמרו אשר העלך לשון יחיד מ"מ רק במשמע שכחו לדבר זה בלבד אבל שאר כחות הם למי שהמה לו וממילא הוה ג"כ שיתוף וק"ל:
אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, בגמ' סנהדרין ס"ג ע"א איתא א"ר יוחנן אלמלא וי"ו שבהעלוך לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט ראיתי מי שהקשו הלא פסוק מפורש הוא בנחמיה ט' פסוק ח"י אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים ויעשו נאצות גדולות וכתיב העלך בלא וי"ו ויש ליישב דיש לדקדק בנחמיה כתיב זה לשון יחיד וכאן כתיב אלה ויותר תמוה דבמד"ר שמות פרשה י"א איתא וז"ל אכה"ג עמדו ופרשו אותה אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך ממצרים כלום מהו ויעשו נאצות גדולות חירופין וגידופין שהי' שם וכו' עכ"ל מביא המדרש בשם אכה"ג לשון אלה אלהיך אשר העלוך ולא כמו שכתוב בנחמיה וצ"ל דהיינו הך ממש ונ"ל דהנה איתא ברמב"ן ובאב"ע שטעותם הי' כי אמרו כבוד אלקים חונה בצורת גויה ויען כי זה משה האיש לא ידעו מה הי' לו לכן בקשו עשה לנו אלהים פי' צורת גויה תחתיו ויעוין ברמב"ן בפסוק ויאמרו אלה אלהיך ובפסוק אשר ילכו לפנינו ובפסוק וישב העם לאכול וחטאו במחשבה רעה במחשבת פיגול והנה ידוע מאמר פילוסופים הראשונים כי עזב ה' את הארץ כי אין כבודו להשגיח בתחתונים רק רומה על השמים אלקים כבודו בעליונים והנה כבר ידוע כי הי' גלות הנפש מה שהי' משוקעים בארץ מצרים הטמאה ערות הארץ שהי' בה משוקעים במ"ט שערי הטומאה כל ימי ישיבתם בארץ ההיא וגם הי' גלות הגוף מה שמצרים מעבידים אותם נדכתיב וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים מעבידים אותם פי' אנשי מצרים וזה י"ל הי' מחשבותם המפולגת כי חשבו שהקב"ה משגיח רק בעליונים בשמים ממעל בדברים הרוחניים אשר בשם שמים יקרא אשר המה לעד קיימים כנאה למלך חי וקיים אבל בדבר גופני בארץ מתחת אשר אין לו קיום וחלף עבר והולך בזה מסר השפעתו לכוכבים ומזלות ושרים שהם ינהגוהו והסיר השגחתו מהם לגמרי וידוע דעגל אשר הי' תבנית שור אוכל עשב טעו בזה בדמות שור שראו במרכבה העליונה במתן תורה כדאית' במד"ר שמות פ' מ"ב וי"ל הכוונה כי דמות ארבע חיות במרכבה הוא אדם שור אריה נשר וסברו כי כולם נכונים הם בתחלתה נמסר הכל למשה שהוא דמות אדם ואח"כ באומרם כי זה משה לא ידענו מה הי' לו כי בשש לירד חשבו שעתה יהי' השפעה העליונה למסור הנהגת עולם הזה הנהגה זו ע"י שור וזה י"ל הי' כוונתם שאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים בשיתוף כי הקב"ה המשגיח על הרוחניית העלם "מארץ" מצרים ממ"ט שערי טומאה וזה העגל העלם מעינוי הגוף מתחת יד מצרים כמחשבותם המוטעת כי לדברים הגופניים נמסר לו השגחה העליונה חלילה אבל בנחמיה כתיב זה אלהיך אשר העֶלך ממצרים לא כתיב מארץ מצרים רק ממצרים דפרושו מתחת ידי אנשי מצרים משיעבודם בעבודה העלך העגל הזה לבדו כמחשבותם הרעה כי נמסר לו כח זה לבדו ונקט לשון זה לשון יחיד כי לענין חירות הגוף סברו העגל לבדו העלם ופסוק דהכא ודנחמיה אחד הוא, רק אשכה"ג ביארו ופירשו כוונתם כמו שאיתא במד"ר וק"ל, ועוד י"ל כי ידוע כי הערב רב לא נתגיירו לשם שמים רק בראותם גודל הצלחת ישראל וכמה ניסים וגבורות שנעשה להם נתגיירו ודבקו בהם בישראל ובפרט כי הקב"ה הבטיחם להביאם אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש ובאמת כאשר התענו במדבר בלחם ומים מיד ראשית המתלוננים הי' הערב רב כי תכלית עלייתם הי' למען עושר וכל טוב וכיון שנתענו בדרך הרי תוחלתם נכזבה משא"כ בנ"י אשר הי' תכלית עלייתם מא"מ לקבל התורה על ההר הזה ולכנס לא"י לקיים המצות התלויות בארץ לא התלוננו מיד כי אין זה עיקר מגמתם רק כאשר בא מים עד נפש גם הם בקשו אוכל למו והערב רב חשדו וסברו כמוהם גם בנ"י המה שכוונת תכלית עלייתם הי' רק בשביל רכוש גדול כסף וזהב ועושר כנאמר להם ונצלתם את מצרים וכמו שהי' מקובל אצלם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וידוע כי הערב רב עשו את העגל כדאיתא ברש"י ובמדרש כדי להטעות את ישראל ובזה יש לפרש הכתוב זה אלהיך אשר העלך ממצרים זה הוא שהעלך זה הי' כוונתך כי התאוית למען הרבות כסף וזהב וזה הי' עיקר עלייתך ותכליתך ולא לקבל תורה ולעבוד השם ובזה באו לקנטר את ישראל וזה כתוב אף כי עשו להם עגל מסכה פי' הערב רב ואמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים ויעשו נאצות גדולות בזה לישראל שביזו את ישראל בזה ואפ"ה מנך לא מנעת מפיהם כי לך ה' הצדקה וק"ל (מש"מ):
*וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו השל"ה מביא פי' דלכך ינחם הואיל ודיבר כביכול כעין האדם שע"י הדיבור נתמעט כעסו וכן כאן ע"י הדיבור נצטער משה רבינו ע"ה צדיק הדור וצערו הגדול הועיל לכפר על בני ישראל כמו שדרשו חז"ל על משיח והוא מחולל מפשעינו שסובל יסורים כדי לכפר על בני ישראל (סנהדרין צ"ח ע"א ברש"י שם) ובזה יש לפרש הקרא והי' כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם שדרשו חז"ל (מגילה דף י"א ע"א) על מעשה המן הכוונה דמיתי מלשון דום לה' ולשון שתיקה כי אין הקב"ה שלח לא נביא ולא חוזה והפורענות גדול כן הי' בימי מרדכי ואסתר, יען רק אשר דמיתי ולא דברתי ע"י נביא הי' הגזירה קשה מאוד כמובן ורק ע"י נס גדול נצולו:
ויפן משה וירד מן ההר לשון ויפן מורה לנו כי תיכף שנאמר לך רד פירש"י שנתנדה י"ל מיד נעשה מחיצה בינו לבין הקב"ה, ולא הוצרך לירד דרך עלייתו פניו לאחריו אלא ויפן וירד פניו לפניו ואחוריו לאחריו כי הי' מחיצה בינו לבין השכינה:
מזה ומזה כתובים בירושלמי דשקלים שהי' כתובים על כל לוח עשרת הדברות ד' פעמים (רבי סימאי אומר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה שנאמר מזה ומזה הם כתובים) היינו שהי' נקראים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה וכך היו נקראים משני עבריהם, נמצא בשני לוחות ח' פעמים עשרת הדברות ועוד ד' מצדיהם בעובי ימין ובעובי שמאל וצד עליון ותחתון נמצא י"ב פעמים כתובים עשרת הדברות והמה כתובים באצבע אלקים, כמה לקו מצרים באצבע עשר מכות, ומדה טובה מרובה על א' חמש מאות, ה"ל כתובים באצבע אלקים חמשת אלפים ברכות וי"ב פעמים ככה כנ"ל ה"ל י"ב פעמים חמשת אלפים ברכות היינו שש מאות אלף למספר בני ישראל (כי התורה משפיע ברכות לישראל):
והלוחות מעשי אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות וכו', כתובים באצבע אלקים, הנה אותו הכתב עצמו חזר למעלה ונחקקה בלוחות שניות שהי' מעשי ידי אדם משה רבינו ע"ה כדכתיב פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, והלוחות עצמן שהי' מעשי אלקים לא נתבטלו שהאותיות פרחו מהם והגוף הלוחות שבריו נשארו ומונחים בארון לנצח מלחמת ישראל, (כדאיתא בירושלמי שקלים פרק ששי א"ר יודא בר אילעי שני ארונות הי' מהלכין וכו' ואחד שהי' שברי לוחות נתונין לתוכו וכו' זה שהי' שברי לוחות נתונים בתוכו הי' נכנס ויוצא וכו' יעוין שם), מתחלה כשהי' אדוקים זה בזה מכתב אלקים עם מעשי אלקים אז הי' חירות מאו"ה ולא הי' אפשרות לבוא שם מלחמה על ישראל כמו שיהי' לע"ל ונתתי שלום בארץ, אך עכ"פ עדיין הי' כח זה נשאר בהשברים ההמה שכשיצאו למלחמה נצחו על ידי הארון שיצא עמהם למלחמה שבו שברי הלוחות:
[] ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה פי' דגם יהושע הבין שהוא קול ענות רק שהסברא הוא נותן שא"א שישתקו הצדיקים למעשה הזה ויש מלחמה במחנה, וגם משה חשב ג"כ זה דמה"ט הביא הלוחות ולא הניחם למעלה או שברם למעלה כי חשב שיש בהם צדיקים רק כאשר בא הרגיש שאין כאן מלחמה רק קול ענות וא"כ הי' ראוי לשבר תיכף הלוחות אלא שאין לדון עפ"י אומדנא כדאיתא במדרש רבה דלכן לא שבר הלוחות עד שראה את העגל שעשו כדי ללמוד לדורות שאין לדון עד שיראה הדיין בעיניו ע"כ המתין עד שראה בעצמו אעפ"י ששמע מהקב"ה:
כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, כי אהרן רצה להקטין החטא לומר שלא כחשו בה' לומר לא הוא אלא אמרו עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו במקום משה כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו וכפירש"י שהשטן הראה להם מטתו באויר ואמרו זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו, והי' זה להקטין חטאם לפני השי"ת אך לשמצה בקמיהם המצרי' כי יאמרו ראו מת רבן וקמו לצחק ולא הספידוהו והלא מצרים הספידו יעקב שבעים יום כדאיתא ברבה פרשת ויחי שמשום כן זכו גוים לשמוח באיד שונאי ישראל שבעים יום בין אגרת לאגרת מיוה י"ג ניסן גזירת המן עד כ"ג סיון שיצאו האחשתרנים ונעשה לנו נס והצילנו הקב"ה באגרת של שמחה, וא"כ איך לא הספידו רבן משה והי' זה לשמצה בקמיהם ונח יותר לומר שעע"ז סתם אע"ג שהחטא גדול אבל איננו לשמצה גבי מצרים קמיהם של ישראל כי יאמרו כמוהם כמונו עע"ז ע"כ צוה משה ויהרגו הלוים בהם בפרהסיא ובפומבי' ופרסם בין הקמים שהי' ע"ז שלימה ולא שבקשו משה אחר ולא נדמה להם שמת אלא כחשו בה' ע"י ערב רב ולא יהי' חילול ה' הגדול בין מצרים:
[] ויאספו אליו כל בני לוי לאשמעינן אפי' עדת קרח הגם שלבם הי' חלק ממשה מ"מ כאשר בא לכבוד השם יתברך שמעו בקולו וחגרו עוז ללחום מלחמת השי"ת:
כשלשת אלפי איש איתא ביומא (דף ס"ו ע"ב) שאלה אשה חכמה את ר"א וגו' וכי מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה א"ל אין חכמה לאשה אלא בפלך שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וכבר כתבנו בזה כמה פעמים וכעת יובן כך דהנה הש"ס מסיק שם הטעם לשינוי מיתתם דאותן שחטאו בעדים והתראה בסייף בלא עדים ובלא התראה בדקם כסוטות ואותן ששמחו וראו מתו בהדרוקן, והנה המהרש"א ח"א ריש מס' כתובות כתב דכפיית ההר הי' בחינת חופה וע"כ מברכים מקדש את עמו ישראל ע"י חופה וקדושין ואמ"ו בס' הפלאה פלפל בזה דא"כ לא שייך טענת מודעא דאין אונס בנישואין, והנה לפי"ז קשה ממנ"פ אי הי' אז בחינת חופה כדעת המהרש"א ח"א הנ"ל, א"כ מ"ט דנם בסייף כבני נח הלא כבר קבלו התורה ואין לומר שטענו מודעא הא אין אונס בנישואין ועיין משפירש"י שם שהי' נעלם ממשה באיזה מיתה ידונם וע"כ דנם בסייף והמהרש"א דחה דא"כ הי' לו לומר עמדו ואשמעה, ואי נימא שהי' להם דין ארוסה ושפיר טענו מודעא והי' להם דין ב"נ א"כ איך השקם כסוטות הא אין משקין ארוסות וקשה ממנ"פ א' משניהם וי"ל לעולם הי' להם דין נישואין ושפיר השקם כסוטות ומה שדנם בסייף היינו טעמא לפמ"ש הרמב"ן בעובדא דפלגש בגבעה דשלא כדין שאלו ישראל מאנשי בנימן תנו האנשים ונמיתם כי על אותו השבט מוטל להמית המחוייבים מיתה בשבטו לא על ישראל ואין להם לתת האנשים האלו כדי שימיתם הם, כ"א בסנהדרין של אותו השבט, וא"כ נחזי אנן בעגל שהי' כולם חשודים שהרי בדקם כסוטות והרבה מידי הרהור לא יצאו ושמחו בלבם וקיי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואיך ידונם בסנהדרין של כל שבט ושבט זה א"א לכן צוה ללוים עברו ושובו משער לשער וגו' לא בדין הסנהדרין אלא בדין המלך והמלך אינו יכול לדון בד' מיתות כ"א בסייף כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים ולכן דנם בסייף וא"ש והנה כל זה אי נשים פסולין לדון עיין פ"ק דשבועות, דאל"ה היה יכול לדונם בסנהדרין נשים שהי' כולם כשרים שלא חטאו בעגל והטעם דאין משיבים נשים בדין דבעי בסנהדרין חכם חרשים ואין חכמה אפי' לנשי אותו הדור שהרי כתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ולמה לא מילא ה' אותם בשאר חכמה כמו שמלא לשארי חכמי לב כדכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה אעכ"ח דאין חכמה ולא היה ראוי לדון וע"כ דנם בדין מלך בסייף והנה המאמר מבואר לפניך ודו"ק:
אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ועשו להם אלהי זהב תיבת להם מיותר יש לפרש דהנה מי שחוטא לנפשו הגם שרע ומר הוא מאוד מ"מ יש קצת התנצלות לעשות תשובה כי אנוש קרוץ מחומר ולא יכול לעמוד על טבעו ותאוותיו אבל להחטיא את הרבים לזה אין מענה ואין מספיקים לעשות תשובה והנה הערב רב לא לעצמם עשו העגל רק לישראל כדי להטעותם כפירש"י וכמו פריצי בני עמינו שבונים היכלות להתפלל בהם ומתקנים כל צרכי הציבור והם אינם צריכים לזה כי כבר השליכו כל התורה כולה אחרי גיום רק למען המשיך לבות בנ"י אשר עוד ניצוץ יראת ה' בלבבם בחלקלקות לשונם ובמאמרים אשר יכזבו להם ובודים מלבם להטות מני דרך הישר וזה שאמר משה אנא חטא הע"ה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב פי' הערב רב עשו להם לישראל אלהי זהב וק"ל (מש"מ):
[] ויגף ה' את העם על אשר עשו העגל אשר עשה אהרן מיותר כי ידוע כי אהרן עשה כמו שמפורש בקרא וי"ל זה הי' חטאם ביתר שאת על שהכריחו לאהרן לעשות ע"ז והי' חילול השם בעיני האומות כי הגדול והמובחר שבהם עשה ע"ז מה שלא הי' כ"כ חילול השם אלו אחד מהמו עם עשה כזאת כמובן, (ויש לפרש בזה כי פרעה "אהרן" לשמצה בקמיהם ע"י שאהרן עשה אותו זה הי' חילול השם הגדול לשמצה בקמיהם):
והביטו אחרי משה איתא בירושלמי שקלים פ' חמישי הלכה י"ג תרין אמוראין חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי חמו שקיה חמו כרעיה וחמו קופריה אכיל הוא מיהודאי ושתי הוא מיהודאי כל מדליה מיהודאי וח"א לשבח הלואי מחמי צדיקא ומיזכי טובא דזכת למחמי יתיה (ובקידושין דף ל"ג ע"ב) איתא לשבח שלא היו יושבין עד בואו האהלה ונתכסה מעיניהם כדין נשיא שעומדין מפניו ואין יושבין עד שיתכסה מעיניהם וי"ל דהוא הוא כיון שאמרו שזכות רב יש למי שזוכה למחמיה יתיה לכן הביטו אחריו עד בואו האהלה ונתכסה מעיניהם והנה ז"ל הגמרא יש אומרים לגנאי כדאיתא ולא אמרו מאי הגנאי ואיתא ברש"י שלא רצה הש"ס לומר גנאי למשה אבל מפורש במדרש תנחומא וקשה למה המדרש משמיענו הגנאי וגם קשה הלשון כדאיתא על מה סמכו שאמרו כדאיתא לכן נלע"ד דהנה בתרגום יונתן איתא בפסוק הזה קיימין כל רשיעא עמא וכו' ומסתכלין בעיני בישא אחורי משה עד זמן מעליה למשכנא וכבר תמה המפרש שם למה מביא התרגום כאותו מ"ד לגנאי ולא לשבח וגם למה לא אמר שניהם לשבח ולגנאי כי יש לומר דשניהם אמת דיש היו אומרים כך ויש היו אומרים כך לכן נראה דידוע הבטה פירושו הסתכלות הרבה מאוד וראייה פירושו ראי' בעלמ' והנה הרואה פני חכם מחמת יראת הכבוד והתרוממת בוש הוא להסתכל בו בפניו ודי לו בראייה בעלמא אבל בעלי קנאה ועין הרע המה מסתכלים בדבר ובאיש הזה הרבה מאוד כידוע טבע בעלי עין הרע ויען דכתיב והביטו אחרי משה עד בואו האהלה ולא ויראו לכן תרגם יונתן כפשוטו לגנאי דהסתכלו בו הרבה בעין הרע דמשמעות הקרא הכי הוא ויפה אמרו חז"ל לגנאי כדאיתא פי' כדמוכח מפשטות הפסוק (וכן מצינו במה שמפורש בקרא נקט הש"ס לשון כדאי' גמרא ערכין דף ט"ו ע"ב יעוין שם) אך מ"ד לשבח דקדק מעד בואו האהלה קאי על ונצבו מפני כבודו של נשיא וק"ל (מש"מ):
ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת יש לפרש ספרו של אדה"ר שהראהו הקב"ה למרע"ה דור ודור ודורשיו, ואית' במד"ר פרש' ראה קראתי בשם בצלאל מלמד שהראהו הקב"ה למרע"ה ספרו של אדה"ר שבו נכתב בצלאל היינו קראתי בשם, והנה כתיב ואתה אמרת ידעתיך בשם י"ל ג"כ כנ"ל הקב"ה הראהו למרע"ה כבודו הרב בספרו של אדה"ר שהוא כתוב בראש כולם וכל חכמי דורות ודורשיו תלוים בו (וכמו שאיתא במס' בבא מציעא דף פ"ו ע"א בספרא דאדם הראשון כתיב ביה שמואל ירחינאה חכם יתקרי רבי לא יתקרי ואסותא דרבי על ידו תהא) אך יש לעיין מה הכבוד הזה הלא בצלאל בן י"ג שנה והשפיע עליו הקב"ה חכמה תבונה ודעת וכל מלאכה וידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ ולא בכחו ועוצם ידו ולא בכשרון מעשיו כ"א ברצון הבורא ית"ש א"כ אין כבוד למרע"ה כי לפי"ז משוא פנים יש בדבר ח"ו, אבל האמת יורה דרכו שעשה הקב"ה לטובת ישראל יבוא בן בנו של חור שמסר נפשו להריגה על עשיית העגל שבקשו ממנו לעשות אותו ויכפר על מיתת אביו והריגתו, אלא לפי"ז מוכח שכבר בימי אדה"ר כשנכתב בספר דור ודורשיו כבר הי' גלוי לפניו מעשה העגל כי משמי' היתה זאת שלא היו ראוין לאותו מעשה אלא להורות תשובה (כדאי' ע"ז ד' ע"ב) א"כ ראוי לישא חטאתם, ואם אין ע"כ חכמתו של בצלאל בלי טעם וע"כ אין כאן כבוד ותפארת שאכתיב גם אני באותו הספר ומחני נא ושמע הקב"ה תפלתו ומחל להם:
ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא ואמרו חז"ל משום זה לא נזכר שמו של מרע"ה בכל מלאכת המשכן תרומה ותצוה נ"ל לפרש הנה עד"מ בפ' ויקרא פרשת עולת בקר וצאן ועוף וגם מנחה הופסקו פרשיות אבל לא כתיב וידבר ה' אל משה כיון שהכל ענין כפרה אחד, אמנם פרשת חטאת וכן שלמים וכן אשם שכל אחד כפרה בפ"ע נאמר ויאמר ה' אל משה, ע"כ אומר אני טרם שנעשה העגל והי' עשיית המשכן מצוה, וכל כלי מצוה בפ"ע, הי' ראוי לומר וידבר ה' אל משה לעשיית ארון וידבר ה' אל משה לעשיית שולחן וכן לעשיית מנורה והי' נזכר שמו של מרע"ה על כל מ"ע שלהם, אך אחר שלא נתכפר עון העגל אלא ע"י המשכן וכלו כפרה אחד א"כ אעפ"י שהופסקו הפרשיות אבל לא נתייחד אמירה ודבור לכל אחד בפ"ע והיינו אם תשא חטאתם בלא עשיית המשכן נמצא המשכן הוא כמה מ"ע איני אומר מחני כי טוב לייחד הדבור בכל פרשה ופרשה ואם אין א"כ עכ"פ תמחול להם ע"י המשכן וא"כ מחני נא כי הכל כפרה אחד ולא יוזכר שמי בשמנה עשר פרשיות:
וידבר ה' עם משה פנים אל פנים כאשר ידבר אא"ר ושב אל המחנה י"ל איתא במדרש משה רבינו מחציו למעלה אלקים ומחציו ולמטה איש יש לפרש דידוע דאם הנביא הי' רוצה לזכות למראות אלקים צריך תחלה הכנות רבות והתבודדת והתפשטות הגשמיות עד שדבק נפשו בנועם ה' ובשעה הזאת הוא כאלו מת ועבר ובטל מן העולם ואח"כ אחרי ראה חזיונו חזיון הנבואה לאט לאט ישוב רוחו אליו וירד מהתדבקו' מעולמו' העליוני' מעולם לעולם מטה מטה עד עולם השפל הזה לכן משה רבינו לא הי' צריך להכנות והתבודדת כי תמיד הי' במדריגה העליונה דבוק בהשי"ת אם גם הי' מעורב בין בני האדם ודבר עמהם ושפטום לא זז מדביקותו בה' ולכן לא הי' צריך הכנות והתבודדת ואמר עמדו ואשמעה מה ידבר ה' ובזה יובן המדרש מחציו ולמעלה אלקים ומחציו ולמטה איש שניהם הי' מצומדים יחד ברבינו משה מחציו ולמעלה אלקים הי' דבק נשמתו בדביקות בנועם ה' במדריגה העליונה ואז בשעה הזו ובעת הזאת הי' ג"כ ומחציו למטה איש ככל האנשים מעורב בין הבריות ועוסק בעניניהם ושפטום בכל עת ובכל זאת לא זז מדביקתו בהשי"ת וזה ודבר ה' עם משה פנים אל פנים ושב אל המחנה כל זה הי' ברגע אחד ה' דבר עמו ושיבתו אל המחנה כולו בחד הדרגה ונקל לו מאוד ולא הי' צריך הבדל והכנה בינתיים ובאמת איש כזה נאה לו להיות מנהיג ורועה נאמן לזכות הרבים והנה זה הוא המדרגה היותר גדולה להיות דבוק בה' תמיד ובכל זאת לנהל עם ועדת ה' צאן קדשים גם בעניני עוה"ז ולאו רועה ומנהיג יזכה לזה כאשר יעסוק בעניני העוה"ז להיות בכל זאת בהדרגה העליונה בתכלית הדביקות וזה ולא קם עוד נביא בישראל להיות בישראל באמצעם ומעורב ביניהם ולא בהתבודדות מהם "כמשה" כאשר הי' משה כי הי' מלכם ועשה מלחמותיהם ודנם ושפט אותם ובכל זאת אשר ידעו ה' פנים אל פנים אספרקלריא המאירה שהיא המדרגה היותר גדולה ובזה יש לפרש הפסוק וראה כל העם אשר אתה בקרבו שאתה ביניהם תמיד עי"ז יראו ויבינו את מעשה ה' כי נורא הוא והנה יעקב הי' איש תם יושב אוהלים ואח"כ כאשר עסק בהוויות עולם במקנה וקנין ורועה צאן וכאשר הי' טרוד מרמאות לבן אשר רמה אותו אלף פעמים ויותר (כמבואר במדרש תנחומא פ' ויצא) וסבותיו האחרים ובכל זאת לא ירד ממדריגתו אלא הי' דבוק בה' ואז זכה לברכה העליונה ונקרא שמו ישראל וזה שאמר לו המלאך בבואו מלבן כי שרית עם "אלקים" ועם "אנשים" שניהם יחד ובכל זאת ותוכל עמוד על מעמדך ולא נפגם כל שהוא אלא הי' כמאז מובחר שבאבות צורתו חקוקה תחת כסא הכבוד וי"ל דלכן נקרא יעקב ישראל בשני שמות אלו יחד משא"כ באברהם דרק אברהם שמו לבדו והקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולא תעשה משא"כ יעקב (ברכות דף י"ג ע"א) להורות על מדריגה גדולה הזו, וק"ל (מש"מ):
[] ונפלינו אני ועמך דרשו חז"ל היינו שלא ישרה שכינה רק על ישראל (ברכות ה' ע"א) י"ל דלכן בקש משה עכשיו אחר חטא העגל שלא ישרה הקב"ה שכינתו רק על ישראל ולא על אומה אחרת כי קודם העגל לא איכפת כלל אם יקום עוד חסיד או"ה ויכיר את הבורא ית"ש ויעמוד בעשרה נסיונות והקב"ה יבחור בו כמו שהי' באברהם אבינו ומי יתן שיהי' כל הארץ מלא דעת ה' אך עתה אחר שחטאו ישראל במעשה העגל בקש משה לכבוד ישראל שלא יקום עוד אומה אחרת כמוהם כדי שלא יהי' להם אז יתרון על ישראל אם האומה האחרת לא יחטאו בחטא גדול כזאת ולכן סגר משה בתפלתו עליהם הדרך רק מי שרוצה להדביק בה' ובתורתו צריך להתגייר ולדבק לאומה ישראלית ויהי' לעם אחד:
הראני נא את כבודך נ"ל עפ"י מ"ש רמב"ם דמרע"ה לא הי' לו שום מדה אנושית המפסקת ומבדלת בינו לבין המקום, כ"א קצת מדת הכעס ויחר אף משה והיינו אספקלרי' המאירה נהי דמאירה מ"מ אספקלרי' הי' המפסקת אלו דברי רמב"ם ז"ל ונ"ל דהתפלל מרע"ה הראני נא את כבודך ר"ל הסר ממני גם מדת הכעס ואז גם אספקלרי' לא תהי' מפסקת, והשיב לו הקב"ה לא יראני האדם כי אם גם אפילו הקליפה הדקה לא תהי' מפסקת א"כ אינינו אדם כלל ותפרד נפשו ותדבק במאור העליון כי לא נשאר שום תוך שהוא הגוף נרתיק לנשמה:
אני אעביר כל טובי על פניך פי' רמב"ם במורה כל סתרי בראשית שנאמר בהם כי טוב וצריך לבאר כי הוא זה כל מעשי בראשית עם גבוה מעל גבוה האצילות ששת ימים הידועים שנאמר בהם שבעה פעמים טוב ובאחרונה בפעם השביעי נאמר טוב "מאוד" והוא עד שער "נו"ן" שבבינה וע"ז אמר ופני לא יראו כי לא יראני האדם וחי, הנה ז' טובות, אבל מאו"ד שהוא המות, (כדאיתא במד"ר בראשית מאוד זה המות בתורתו של ר"מ הי' כתוב והנה טוב זה מות ויעוין עוד שם הרבה כיוצא בו) לא ראה כי לא יראני וחי, ע"כ ז"פ טוב גמטרי' קי"ט שנים שחי מרע"ה ובשנת ק"כ הגיע למאו"ד אז מלאו ימיו ושנותיו:
וראית את אחורי ברש"י הראה לו קשר של תפילין ופני לא יראו, כי תפילין על המוח להיות בכל יום ובכל רגע כאלו בעיניו יציאת מצרים ואחדות השי"ת קבלת מלכות שמים בהר סיני, וקשר של תפילין מאחורי המוח ששם מקום הזכרון לאחר שנפרדו הצורות מלפני האדם עדיין הם חקוקים באחורי המוח לזכרון והיינו אפילו אם אינם בכל רגע ורגע כאלו עומדים לפני ה' מ"מ זכר ה' לא ימוש ממנו ע"כ הקשר הוא בכלל ואתם הדבקים אבל לא כמו הטוטפות בעצמו, ולעומת זה הקב"ה מניח תפילין (כדאיתא ברכות דף וי"ו ע"א מנין שהקב"ה מניח תפילין והנהו תפילין דמרי עלמא כתיב בהו את ה' האמרת וכו' וה' האמירך וכו') בטוטפות שלפניו את ה' האמרת וה' האמירך אהבת צדיקי ישראל וקדושיהם הנתונים לטוטפת לפנים, ואפילו אותם שאינם חשובים מ"מ קשורים באחורי המוח בקשר לזכרון לפני ה' תמיד ואותו הזכות של ישראל ודביקותם ראה משה אבל זכות הצדיקים עצמן שבטוטפות עליהם כתיב עין לא ראתה אחז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח אבל ת"ח עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך (שבת דף ס"ג ע"א) ע"כ ופני לא יראו:
[] וראית את אחורי ופני לא יראו י"ל על פי רמז הנה אנו רואין כמה דבריה סיבות מסיבות שונות הנעשים בארץ מתחת אשר אנו מתמיהים למה עשה השי"ת ככה אבל לאחר רבות הזמן אנו רואים ומבינים למפרע הכל כאשר לכל כל הסיבות תכלית כוונתם כי כולם הי' הכנות כדי שתיעשה דבר גדול כזה וכאשר היתה בנס פורים הריגת ושתי ולקיחת אסתר וכל הסיבות שהסביבו לדבר הזה והכל הי' הכנה להצלת ישראל אבל קודם שנעשה פתגם המלך אין אנו מבינים רק מאמינים כי בלי ספק לא דבר רק הוא רק ממנו טעם הדבר כמוס ונעלם וזה האמונה טובה גדולה הוא לנו כי מקבלין שכר על האמונה וזה וראית את אחרי לאחר שנעשה תכלית הדבר תראה ותבין למפרע מה שהי' ומה שנעשה אבל לפני לא יראו קודם עשיית הדבר לא יראו ולא יבינו תכליתו וזה ופני לא יראו:
וראית את אחרי ופני לא יראו, הנה השם הוי"ה ב"ה בגימטריא כ"ו ואחוריים של השם הוי"ה ב"ה (פי' אותיות שהמה אחרי אותיות השם כגון אחר י' כ' ואחר ה' ו' ואחר ו' ז' ואחר ה' ו' המה אותיות כ'ו'ז'ו בגימטריא ט"ל (והוא שם אחד משמות קדושים ועל המזוזה כותבין מאחוריה כוז"ו במוכס"ז כוז"ו שהמה שמות אחוריים של שמות "הוי"ה אלקינ"ו הוי"ה" (ואיתא בהלכות מזוזה (סימן רפ"ה בש"ך שם סעק"ד) כשיוצא לדרך יניח ידו על המזוזה ויאמר "בשמך טל אטלה" כי טל בגימטריא "כוזו"), והנה השם הוי"ה ב"ה עם אחוריים דהיינו שם כוז"ו בגימטריא ס"ה כמנין השם אדנ"י והפנים של שם הוי"ה ב"ה הוא טדה"ד בגמטריא כ"ב וגמטריא של השם הוי"ה ב"ה עם שמות הפנים ואחור הוא פ"ז (ראשו כתם פ'ז') כגמטרי' "אני הוי"ה" והנה השראת השכינה היתה בישראל גם בשעה שבית המקדש קיים בשם אדנ"י שהוא גמטריא של שם הוי"ה ב"ה עם אחוריים שלו, וזה שאמר דניאל והאר פניך על מקדשך השמם למען "אדנ"י" ולעתיד לבוא כאשר יגלה כבוד השם, כדכתי' ונגלה כבוד הוי"ה וראו כל בשר יחד כי פי הוי"ה דבר יהי' ההשראת השם ב"ה עם פנים ואחור גימטרי' "אני הוי"ה" כאשר בארנו וזה "וידעתם" כי "אני הוי"ה" ומרע"ה התאוה למחזה זאת והשיב לו השי"ת והי' בעבור כבודי וכו' וראית את אחורי (פי' את כמו עם) פי' אותי ואת אחורי מרמז שני שמות השם הוי"ה עם אחוריים אבל ופני (פי' דהיינו גם הפנים) לא יראו (וי"ל בזה כי ידוע ששילוב שם הוי"ה אדנ"י הוא היחוד הגמור והנה השם הוי"ה עם פנים ואחור גמטריא פ"ז והשם אדנ"י גמטריא ס"ה ושניהם יחדיו גמטרי' קנ"ב ו'ראו כ'ל ב'שר י'חדיו כ'י פ'י י'ה ד'בר ר"ת בגמטריא קנ"ב ונגלה כבוד ה'):
את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ואחז"ל יאשר כחך ששברת, (שבת דף פ"ז ע"א) אחז"ל אלמלא ראובן חטא לא העמידו הקב"ה על הר עיבל לומר ארור שוכב עם אשת אביו, וה"נ אלמלא חטא עגל קיים לא הי' נכתב על לוחות שניות לא תעשה לך פסל כבראשונות אעכ"ח לא חטאו דכיון שנשברו הלוחות נתבטלו האירוסין וה"ל כפנויה (כדאיתא במד"ר שמות פרשה מ"ג) ולא נצטוו על עשיית פסל בשותף (כיון דהוו כפנויה חזרו לדין בן נח ובן נח אינו מצווה על שיתוף כשיטת ר"ת הובא בש"ע או"ח סימן קנ"ו בהג"ה שם) והיינו וכתבתי את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונות היינו לא תעשה לך פסל, והטעם אשר שברת יען ששברת ונתבטלו האירוסין הראשונים ע"כ אין כאן עון אשר חטאו:
וימהר משה ויקד ארצה וישתחו אמרו במדרש שלכן מהר משה כי ירא שיוסיף הקב"ה גם דור חמישי וששי והקשה הרא"ע הא כבר שמע בסיני בעשרת הדברות על רבעי' לשנאי לא יותר עיי"ש ותו יל"ד אמאי לא מיהר להשתחות כבר בשלישי שלא יאמר רביעים, ע"כ נלע"ד דבהר סיני שמע עשה חסד לאלפים ופוקד עון אבות על רביעים ומכאן למדו חז"ל מדה טובה מרובה חמש מאות פעמים ממדת פורעניות אך רק לאוהביו, אבל ליראיו הוא רק לאלף דור (כדאיתא ברשי' פ' ואתחנן סימן ב' פסוק ט') נמצא מדת טובתם של עובדי מיראה אינו מרובה אלא שני מאות וחמשים פעמים ומרע"ה לא ידע עדיין שנתרצה הקב"ה עם ישראל למחול להם ויהי' הדבר כמו קודם חטא העגל והי' סבור שיאמר עתה רק נוצר חסד לאלף ולא לאלפים ואמנם כששמע נוצר חסד לאלפים עדיין חשש נהי מדה טובה לא נשתנה אבל עכ"פ יהי' מדת פורענות בכפלים וממילא לא יהי' מדת טובה רק שני מאות וחמשים פעמים ממד"פ ויאמר פוקד עון אבות על שמנה דורות ע"כ מיהר להשתחוות אחר רבעים:
כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבוליך ולא יחמוד איש את ארצך י"ל מסתמא לא יחמדו ארצינו לו ישכילו כי קאה את הגוים ולא תסבול הארץ אותם כאשר קאה הגוי אשר לפנינו, וכאשר פגעו אריות בכותים (כמבואר בסוף מלכים) וגם עתה ושממו עלי' אויביכם ובמה יודע להם זה, בעלות כל ישראל לעיר אחד ולא אמרו צר לי המקום א"כ לאיזה צורך הוריש את ז' עמים הלא די לישראל בעיר אחד אפילו יהי' בנ"י אלף אלפים פעמים ככה ומ"ט הוריש גוים ע"כ לא לצורך ישראל אלא שהארץ לא סבלו אותם וא"כ לא יחמוד איש את ארצך והיינו כי אוריש גוים והרחבתי את גבוליך שבעיר א' יעלו כל ישראל וע"כ הורישם יען שהארץ לא תסבול אותם א"כ ממילא ולא יחמוד איש וגו':
ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו, הענין שלא להתאכזר לבשל הגדי באותו דבר עצמו שנברא לפרנסתו ולקיומו היינו חלב אמו, ואיך נבשל בהחלב הזה את הבשר והנה בעווה"ר בחורבן בהמ"ק ממרום שלח אש שהוא בעצמו הדבר שנברא לקיים המקדש אש משמים על המזבח כדכתיב ותצא אש מלפני ה' וכו' וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, וכבוד ה' מלא את המשכן, וכמראה אש לילה, ונהפך ר"ל ממרום שלח אש והיינו ממש כמו בישול בשר בחלב ע"כ ראשית בכורי אדמתך, תביא בית ה' אלקיך (ולא תגרום שיבושל בשר בחלב אמו שיחריב אש שלמעלה את בית המקדם כמבואר) אבל לא תבשל גדי בחלב אמו, ומשו"ה ר"ת ביכורי אדמתך תביא בית י' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו הוא ר"ת גמטרי' תתנ"ב כמו מנין שישבו בא"י ימי בית ראשון כמו ונושנתם (כדאיתא בגיטין דף פ"ח ע"א):
כי על פי הדברים האלה אמרו חכז"ל (במסכתת גיטין דף ס' ע"ב) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, וצ"ע הא משמעות הפסוק הוא בהיפוך דהרי מתחיל כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וא"כ משמע דכריתות ברית קאי על כתב לך ולא על תורה שבעל פה, ואמרתי ליישב עפ"י מש"כ התוס' שם בשם מדרש בפסוק (הושע סימן ח') אכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו שאמר הקב"ה אם אכתוב להם גם תורה שבע"פ יעתיקו אותה או"ה כמו שהעתיקו תורה שבכתב עיי"ש ור"ל דא"כ במה נבדלנו מן העמים אם להם ג"כ יתגלו חקיו ומשפטיו, הלא כתיב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא כן לכל גוי ובמה שראה חכמתו יתברך להעלות על הכתב ואין הפסד לנו בהעתקתם נותן רשות לכתוב אבל לא יותר, והנה חז"ל דרשו שם כתב לך את הדברים האלה דברים האלה אתה כותב ואי אתה כותב תורה שבע"פ, וא"ש והכי קאמר כתב לך את הדברי' האלה כי לא אכפת כולי האי בהעתקתן כי על "פי" הדברים האלה כרתי עמך ברית ואת ישראל, לא נכרת ברית אלא על תורה שבע"פ ויש הקפדה בהעתקתה אבל לא בתורה שבכתב:
לשבת פרשת פרה.
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני זה פרה אדומה, (מדרש רבה חקת פרשה י"ט) יל"ד בפרה אדומה כתיב ויקחו אליך מ"ט אליך דווקא עיי"ש רמב"ן ר"פ תצוה גבי ויקחו אליך שמן זית ואית' (במ"ת חקת סימן ח') לך אני מגלה טעמה ולאחרים חקה, כתיב כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה הי' לו, יל"ד זה משה האיש "האיש" למה לי וגם לא ידענו מה הי' לו אין לו שחר עפ"י פשוטו, אחכז"ל שחשדוהו למרע"ה באשת איש (וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל פ' קרח על פסוק וישמע משה ויפל על פניו וכן הוא בסנהדרין ק"י ע"א) ופי' המפרשים שחשדוהו שנבואתו בחי' אשה מקבלת ולא איש אלקים בעלה דמטרוניתא, ונראה דהיינו מה ששכינה מדברת מתוך גרונו והרי האיש בעצמו ואיננו נבואתו לכן אין שום ספק בנבואתו של מרע"ה כי ביד נביאים אדמה ושייך הבנה אחרת משא"כ בנבואתו של מרע"ה כמ"ש הרמב"ן על ודבר ה' עם משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, והנה אלו הי' מאמינים שנבואתו בבחי' איש ושכינה מדברת מתוך גרונו ומה שאמר סוף מ' יום אני בא הם דברי שכינה בעצם לא הי' מסופקים אם עוד יבוא אך חשבו שנבואתו רק בדמיון ובאספרקליא שאינו מאירה בבחי' אשה ע"כ נפל להם ספק זה וע"כ אמרו כי זה משה האי"ש דייקו לא ידענו מה הי' לו כי אנו חושבים שאינו איש אלא אשה, ונ"ל לכפר זה לקחו "פרה" לקנח צואת בנה ולא עגל או פר דעדיף לכפר, אלא לכפר על שקראו מרע"ה נקבה, והיינו ויקחו אליך בשבילך פרה אדומה כי לולי כן הי' זכר עדיף, והנה אמרו חכז"ל במס' ר"ה כ"א ע"א בקש קהלת להיות כמרע"ה יצא בת קול ולא קם נביא עוד כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, והיינו כנ"ל פנים אל פנים כי שכינה מדברת מתוך גרונו, ואתה אין שכינה מדברת מתוך גרונך, והנה שהע"ה לפי סברתו גם מרע"ה לא דיבר שכינה מתוך גרונו א"כ מ"ט פרה אדומה נקבה והיינו כשאמרתי אחכמה ואהי' כמרע"ה אז והיא רחוקה ממני מ"ט היא נקיבה ולא פר:
זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר פירש"י לפי שאו"ה מונין את ישראל לכך תאמרו להם חוקה הוא ואין רשות להרהר אחריה וצ"ע מה תשובה היא זו אדרבה יוסיפו אונאת דברים והנה צע"ג מ"ט הסתיר הקב"ה כל כך טעמי פרה, וטעמו של ר' משה הדרשן צ"ע שהרי כבר במרה נאמר להם פרשת פרה (כדאיתא ברש"י בשלח סימן ט"ו פסוק כ"ה) ועדיין לא עשו עגל, והנה עיקר טעמים של עשיית העגל הי' מפני שלא יכלו לקבל מה שלא הבינו בשכלם שיהי' הקב"ה שורה בלי אמצעי ובאמת בהר סיני הקדימו נעשה לנשמע לומר אפילו לא נשמע ונבין מ"מ נעשה בלי הרהור ונאמין בה' ובמשה עבדו ונביאים וחכמים ועתה חזרו בהם ולא אבו להאמין מה שאין לבם מבין ע"כ ניטלו מהם הכתרים שכנגד נעשה ונשמע, והנה מצות פרה היא מצוה בפ"ע אינו ענין לעגל וכבר נצטוו בה במרה וסוד טעמה הי' ראוי לגלות לחכמי ישראל כמו כל טעמי המצות, אמנם אחר שעשו העגל וצריכי' תשובה וכפרה העלים הקב"ה מהם טעם מצוה זו והם יעשוהו בלי טעם והרהור לומר נעשה ונשמע כנ"ל אעפ"י שאין אנו מבינים מ"מ אנו מאמינים להקב"ה וזהו מכפר על מעשה העגל לא ציווי הפרה בא לכפר על העגל כי מצות פרה אדומה כבר נצטוו עליה במרה אלא העלים טעמה, הוא מכפר על מעשה עגל, והנה או"ה השואלים על טעמי החוקים מצוה לדחותם בקש ולהמציא להם שום טעם (כדאי' ירושלמי ברכו' פ' הרואה הובא בע"י) אבל בפרה אדומה מצוה לומר להם גם אנו אינם יודעים ומ"מ אין אנו מהרהרים וזהו המכפר על מעשה העגל וק"ל:
מאמר חכז"ל ידוע (מ"ת חקת סימן ח') כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב ואומר הלכה בשם אומרה אלעזר בני כך הוא אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים אמר לפניו רבש"ע עליונים ותחתונים שלך ואתה יושב ואומר הלכה מפי בשר ודם א"ל צדיק אחד עתיד לעמוד ועתיד לפתוח בפ' פרה אדומה תחילה דתנן ר"א אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים א"ל רבש"ע יה"ר שיהי' זה מיוצאי חלצי א"ל חייך שיהא מיו"ח שנאמר ושם האחד אלעזר שם אותו המיוחד אלעזר, המאמר תמוה ולפע"ד בשנבין ג"כ לאיזה צורך הזכיר דברי היחיד לבטלה והרי רבים חולקים עליו ואין הלכה כמותו רק עגלה בת ב' ופרה בת ג' אבל הענין באשר מצינו בתנורה של עכנאי (מסכת בבא מציעא דף נ"ט ע"א) שר"א כיון ההלכה כאשר העיד הבת קול אלא שאין משגיחין בבת קול כי לא בשמים הוא ואמר הקב"ה נצחוני בני, הנה כי כן אירע לר"א הכא ג"כ וא"ש דהקב"ה איך יעשה שלא לומר אותה ההלכה כלל למעלה שהרי כתובה הי' לפניו ית"ש ועלתה כך במחשבה מקדמת דנא ולאומרה סתם א"א שהרי לא הודה ב"ד של מטה ולא בשמים היא ע"כ אמרה בשם יחידאה להורות שכיוון האמת אלא שנצחוהו בני היינו החכמים, וזהו מדוקדק בדברי המדרש שמשה שאל לו על זה שאומר הלכה מפי אומרו, והקב"ה השיב צדיק אחד עתיד לעמוד מבני צדיק א' דייקא שיהי' יחיד ולא יודו לו החכמים כנ"ל, ובאמרו שיתחיל בפ' ז' בה' זו הענין כי בהתבונן מ"ט התחיל המס' בעגלה בת שנתה ולא בהיפך פרה בת שתים להורות שע"י שידעינן שעגלה בת שנתה מדכתיב ועגל וכבש בני שנה מזה ידעינן שפרה בת ב' שעל כן נקראת פרה להיותה גדולה מעגלה עיין הרע"ב ובתי"ט היטב, וזה נ"ל הטעם שהתחיל המס' בזאת המשנה דווקא ולא בדינים אחרים שאמר ר"א להלן שם בדיני פרה משום שלא אמר דבר שלא שמע מפה רבו מעולם (כדאית' יומא דף ס"ו ע"ב) כידוע והנה כל כל דבריו הי' לו בקבלה כך שיהי' עגלה בת שנתו ופרה בת ב' אמנם את זה המציא משכלו שהדבר רמוז בתורה ע"י שקראה כאן עגלה וכאן פרה ש"מ שזו גדולה מזו וכיון דזה אתיא לי' מדרשא דנפשא חביבא לי' ואקדמי (כדמצינו בש"ס נדרים ע"א איידי דאתיא ליה מדרשא ילפא לה ברישא) נמצא שבהתחלתו במשנה זו מרומז שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם והטעם שנהג כן לטעמי' אזל דס"ל משגיחים בבת קול ובשמים הוא ואין יכולת ביד אדם לשנות שום דבר בשכלו בתורת ה' ע"כ אין לגמור משכלו ומדעתו מה שלא שמעה מרבו הלכה מסיני, והא"ש דקאמר הקב"ה שעתיד להתחיל בפ' זו בה' זו דייקא שיתחיל בזו ולא באחרת להורות כנ"ל שיהי' דבריו מכוונים אל האמת אלא שחביריו לא יודו לו כי לא בשמים הוא, והנה זה נולד לנו מחטא העגל שאלולי כן באמת הי' גורסין כל החכמים מפה השמועה בלי שכחה וטעות (שעל ידי העגל נשתברו הלוחות ובא שכחה לעולם כידוע) וא"כ משה רבינו שלא חטא כלל בעגל ראוי הוא שתתקיים התורה בזרעו אמנם בנו גרשום שהתנה עליו עם יתרו שיהי' לע"ז (כדאיתא במדרש ילקוט בפסוק ויואל משה לשבת את האיש) לא יהי' כדאי לכך אך בנו אלעזר כדאי וראוי הוא לכן אותו המיוחד הוא אלעזר הקצרתי מאוד תן לחכם ויחכם עוד:
בפיוט דפרשת פרה אמרו חכז"ל מרע"ה ביקש לידע טעם פרה ואמר הקב"ה עמוקה משאול מה תדע ומיד בחרוז השני אומר תבוא פרה ותכפר לסוררה כפרה, מזה נראה דעת הקליר שאין מצות פרה נתחדשה ע"י מעשה עגל, אלא היא סוד עמוק מששת ימי בראשית לטהר טמאים ולטמא טהורים, ואפילו לא עשו העגל נמי הי' מצווים לעשות פרה אלא כיון שלא הי' מתים הי' די בפרה אחד לעולם, אך כיון שע"י חטא חזרה מיתה למקומה הוצרכו לעשות כמה פרות במשך ימי המקדשות אבל עכ"פ הוא מצוה קדומה, ומכיון שעשו העגל שטימא טהורים ונטהרו ע"י אפרו, אם עוסקים במצוה זו של פרה מכפר על אותו מעשה עגל אבל לא שיהי' זה טעם פרה:
אחכז"ל ראוי הי' להקדים פ' החודש שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה אלא מפני שהוא טהרתן של ישראל, (רש"י מגילה דף כ"ט ע"א במתניתין שם) וי"ל מ"ט לא הקדים הקב"ה פרה להקמת המשכן שהרי גם בז' ימי מילואים הי' פתח אוהל מועד והי' יכול לזרוק נגד פתח אהל מועד ומ"ט אחרו הקב"ה עד אחר הקמת המשכן שהי' בר"ח ניסן י"ל בזה ב' טעמים למ"ד שלא מת אחד מהם עד אחר מתאוננים א"כ י"ל לא רצה הקב"ה להקדים עשיית פרה כמקדים פורענות עד אחר שמתו נדב ואביהו ביום ר"ח והוצרכו מישאל ואלצפן לטהר אז צוה על שריפת הפרה, ולמ"ד אותן טמאים לנפש אדם טמאי מת מצוה הי' וס"ל מיד אחר העגל חזרה מיתה למקומה נ"ל שלא יאמרו טעם פרה לכפר על מעשה עגל ולא זכו להשראת שכינה במשכן עד אחר עשיית פרה וכל מעשי מלאכת המשכן לא הועיל להם בלי פרה אדומה ע"כ הקדים השראת שכינתו ביום ר"ח ניסן וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם עיין פירש"י בפרשת שמיני ותראה כי כנים הדברים בעזהי"ת: