Chatam Sofer on Torah, Ki Teitzei

כי תצא למלחמה במדרש ילקוט כתיב למעלה לא תחוס עינך אם אתה חס על עדים זוממים יבואו אויבים למלחמה עמ"ש מורי בהפלאה ז"ל ולפע"ד עפמשאחז"ל פ"ק דמגילה בפסוק זממו אל תפג שהתפלל יעקב אע"ה שלא יתיר זממו של עשיו הרשע שזומם וחושב כל היום עצות רעות ע"כ אמר אם לא יעשה לעדים זוממים כאשר זמם יתיר זממם של אויבים ויצאו למלחמה והוא פשוט לפענ"ד:

כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו כתוב בפרקי דאבות אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי הנה אמרו חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו והנה יחשוב אדם כי לא יצא למלחמה עם היצה"ר ולכבוש יצרו אשר צריך כח וגבורה כדאמרו איזהו גבור וכו' לא יעשה שום התפעלות לזה רק יבטח בה' כי יעזרהו וילחם מלחמתו הגדולה הלזו אבל האמת לא כן הוא כי מי שחושב כן לעולם לא יהי' שונאו נכנע תחתיו רק שצריך האדם ללחום תמיד ולכבוש יצרו בכחו ובאפשרו בטבעו והשאר משמים יסייעהו וכבר אמרו הבא לטהר מסייעין לו ותחלה צריך האדם לבוא לטהר ואח"כ מסייעין אותו וזהו שאמר הלל אם אין אני לי מי לי דהיינו אם אין האדם פועל פעולות לעצמו מי הוא אשר יעזרהו וכשאני לעצמי דהיינו לאחר שפעל מה הוא רק יצרפו שניהם יחד כמ"ש ואמר אם לא עכשיו אימתי דהיינו שיחשוב אדם כי לא ילחום נגד היצה"ר רק ימתין עד שיזקין והגיעו ימים אשר אין בהם חפץ לתאוות עוה"ז ואז ישוב אל ה' וירחמהו אבל כבר אמרו ז"ל אשרי איש ירא ה' כשהוא איש כשהוא בגבורתו ובכחו אז יפעל פעולה שלימה והיינו אם לא עכשיו אימתי וזהו ואתם הדבקים בה' אלקיכם דהיינו אתם דבוקים בה' אך חיים כולכם היום ותכנעו שונאיכם לפניכם שהבא לטהר מסייעין לו וא"ש וזהו שהתחלנו בו כי תצא למלחמה על אויבך דהיינו מלחמת יצה"ר כי תצא למלחמה אז ונתנו ה' אלקיך בידך כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים וכאשר הארכתי:

ואמר ושבית שביו נקדים לפרש בפ' נצבים והי' בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך וכו' י"ל הנה במתניתן פרק יה"כ תנן האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה י"ל פירושו דכבר אמרו חז"ל דזדונות נעשה לו כזכיות וכי כן יחשוב אדם כי לא יחטא בכוונת הנאת החטא רק כדי שישוב ויהפכו זדונות לזכיות אין מספיקין בידו כי חטא בזדון והנה לאחר שישמע הקללות הרבים ויאמר בלבו כי יחטא ואז ייטב לו בהתהפכו הקללות לברכות כשישוב וזהו והי' בשמעו וכו' והתברך בלבבו דהיינו שירצה לברך את עצמו ביצרו והיינו בלבבו שהוא היצה"ר כידוע לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך דהיינו שמזה גופא יהי' לו שלום משום שילך בשרירות לבו וכשישוב אל ה' אז ייטב לו ואמר לא יאבה ה' סלוח לו כי התשובה שעשה לא יאבה ה' סלוח לו רק השב כשאר חוטאים פועל תשובתו ואז יהפכו הזדונות לזכיות וזהו ושבית שביו דהיינו השבי ששבה ממנו היצה"ר זהו ישוב לו אח"כ:

*או יאמר כדאיתא כשחוטא ישוב אל ה' בכל לבבו אל יסגף בתעניתו עד קצה האחרון רק ילך ממדריגה למדריגה וכמו כן כשיצה"ר בא לצדיק ומסיתו לחטוא ג"כ בא אליו מעט מעט היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך ואל יסיתהו פעם אחת להטות מדרך הטובה אל דרך הרעה כי בוודאי לא ישמע לו ע"כ יבוא אליו מעט מעט וזהו שאמר הכתוב כי תצא למלחמה על אויבך פי' על היצה"ר שהוא אויבך ושבית שביו כמו שהוא שב אותך לא בא אצלך מיד בפעם אחד שתעשה חטא גדול רק מעט מעט כנ"ל כן אם אתה בא אליו לשבותו אל תבוא אליו עד קצה האחרון בפ"א כי תפסת מרובה לא תפסת כנ"ל שמעתי:

ושבית שביו פירש"י וז"ל במלחמות הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת א"י אין לומר ושבית שביו שהרי כבר נאמר לא תחיה כל נשמה ושבית שביו לרבות הכנענים שבתוכה שהם משבעה אומות עכ"ל קשה מנ"ל דגוי קונה בשבי' דלמא אינו קונה ובמלחמות מצוה מיירי ושבית שביו קאי על ששבה הוא משאר אומות ויש ליישב דהכתוב אמר ובכתה את אבי' ואמה ונהי דדרשו חז"ל שקאי על ע"ז מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכמ"ש הרמב"ן דאינו הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת כי היא כואבת ולבה דוי על אביה ואמה עיי"ש וזה שייך אם עתה נפרדה מבית אבי' ואמה ושוב לא פלוג הכתוב גם אם נמצא ביניהם קצת שנתרחקה כבר כי מי יחלק ביניהם וידע בשעת מלחמה גם בנתרחקה כבר אבל אי קרא מיירי במלחמת מצוה שכתיב לא תחי' כל נשמה ומצות יפ"ת קאי על הנמצאים בתוכם ששביו המה משאר אומות מאי שייך ובכתה את אביה הלא כבר נתרחקה זה זמן הרבה מהם וכבר שכחה אותם בלבה זמן זמנים טובא:

איתא בגמרא סנהדרין על קרא ודוד בא עד הראש אשר ישתחוה לאלקים וחושי הארכי לקראתו רצה דוד להשתחוות לע"ז וא"ל חושי מלך שכמותך יעבוד ע"ז א"ל ומלך שכמותי יהרגנו בנו א"ל למה לקחת יפת תואר א"ל התורה התירתה א"ל למה לא דרשת סמוכים ולפי פשוטו דוד רצה להשתחוות לע"ז ולבו לשמים רק שהעולם יסברו שעבד ע"ז ולא יהי' חילול השם שצדיק כמותו יהרגנו בנו וא"ל חושי שגם זה חילול השם ואי' פ"ק דע"ז דף ד' ע"ב לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה על חטא שחטא בבת שבע אמנם אם יהרגנו בנו יהי' ראיי' דאין תשובה מועיל ולכך ביקש דוד להשתחוות לע"ז שיסברו שזה הוא משום שעבד ע"ז ויהי' אכתי לכה"פ ספיקא אי מועיל תשובה ואי' בגמ' ס"פ יהכ"פ גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה דכתיב הן ישלח איש אשתו וגו' הישוב אלי' עוד ואתה זנית וכו' (והכ"ת הקשה מאי גדולה תשובה הלא כך היא המדה עשה דוחה ל"ת ויש ליישב דהנה וודאי אם לקחה בעל שני על תנאי אם לא ירצה בעלה הראשון לשוב לקחתה יהי' קדושין ואם ירצה להשיבה לא הי' קדושין אז מותרת לראשון דהוי אצל שני רק זנות בעלמא דזנות אחר גירושין אינו פוסלה מבעלה הראשון וא"כ בתשובה דזדונות נעשו לו כזכיות וכאילו לא עבדו ישראל ע"ז מעולם אז אפילו בגירושין בכה"ג שרי ואין כאן עשה דוחה ל"ת אמנם בחסד ה' מהני אפי' בתשובה מיראה ואז הזדונות כשגגות ואז כיון דאפשר לקיים שניהם לעשות מאהבה ולא יהי' ל"ת והי' ראוי שלא ידחה העשה הלא תעשה ולא יועיל ושפיר אמרו דגדולה תשובה דדוחה את ל"ת דאפ"ה מהני) ועכ"פ תשובה מאהבה מהני משום עשה דוחה ל"ת ועשה דוחה ל"ת ילפינן ביבמות דף ד' מסמוכין וזה שהשיב לו חושי מדוע לא דרשת סמוכין דעשה דוחה ל"ת וממילא מוכח דתשובה מועיל והא דבנו רוצה להרגו משום יפ"ת גם כן מוכח מסמוכין וממילא מוכח תשובה מכח סמוכין וממעשה אבשלום עצמו מוכח דסמוכין דרש גמור וממילא מוכח תשובה:

אמנם גוף הדבר שיבוא תקלה ע"י מה שהתירה התורה בפירוש יפת תואר קשה וי"ל בוודאי אם לקח יפ"ת משום דלא הי' אפשר לו לעמוד בעצמו נגד היצה"ר לא יבוא תקלה עי"ז אבל אם הי' יכול לעמוד בעצמו ואפ"ה לקחה נהי דלא עשה איסור דהתורה התירה סתם מ"מ אז לא יהי' זיווגו עולה יפה והנה דהע"ה לקח יפ"ת שדוד הוא הקטן והי' עניו ולא האמין בעצמו וחשד לעצמו שלא יעמוד ובאמת הי' יכול להעמיד בעצמו לכך הי' לו ממנה בן שאינו הגון ובזה מיושב דבמגילה דדרש אברם הוא אברהם שהוא בצדקו מתחלה ועד סוף ובדוד דרש הוא הקטן שהקטין עצמו מתחלתו ועד סופו שלולא שהי' עניו ולקח לו יפ"ת והי' לו בן אינו הגון לא הי' מוכח דהוא בצדקתו מתחלתו ועד סופו אמנם ע"י שהוא עניו מתחלתו ועד סופו ממילא שפיר דהוא צדיק מתחלתו ועד סופו:

אשת יפת תואר ה"ל למימר אשה יפת תואר ע"כ פירש"י אפי' אשת איש ואוסיף דאעפ"י שעשו האוה"ע כל תועבות מ"מ לא הקפיד הכתוב אלא שתיעקר שם ע"ז מפיה ע"כ תבכה שלשים יום את אביה ואת אמה היינו ע"ז ועפי' רמב"ן אבל שארי תועבות לא חשש הקב"ה שהרי בודאי לא נלמד מהם והנה כתיב כמעשי ארץ מצרים לא תעשו כתב רמב"ם בה' אי' ביאה בשם ספרי מה הי' מעשה ארץ מצרים איש נושא איש למשכב זכור ואשה נושאת אשה להיות מסוללת זו בזו וקאמר וראית בשבי' אפי' אשת של יפת תואר שהיתה נישאת ליפת תואר אחרת והרי היא מלומדת בתועבת ההמה וחשקת בה ולקחת לך לאשה:

וחשקת בה והי' אם לא חפצת בה ידוע מפרשתו של אותו רשע שכם למדנו ג' מדריגות דביקה חשיקה חפיצה (כדאיתא שם במדרש רבה עיי"ש) הנה בפ' זו לא הזכיר דביקה כי כל זמן שאינו חושק ורק דבק בעלמא אינו רשאי לקחתה כי יכוף יצה"ר אך כשיגבור היצה"ר והגיע לחשק וחשקת בה אז התורה התירה נגד יצה"ר ואמנם ציותה תורה שתתנוול אולי יסיר חשקו ממנה ואם בכל זאת לא ישוב הרי הוא חפ"ץ בלי שום חש"ק אך אם ישלחנה יאמר עליו אם לא חפצת בה ומה שהתירה תורה בת אל נכר נראה לא לטובתו כי אם לטובת הישראלית כי אם לא יכוף יצרו ויבעל בת אל נכר שוב לא יוליד בן ער בחכמים ולא עונה בתלמידים (אשר זה עונש לבועל בת אל נכר כמבואר בגמרא סנהדרין ובשו"ע אהע"ז סימן ט"ז סעיף ב') והנה נשים הישראליות נלקים בחטאו ע"כ התירה לו תורה לגייר זו בעל כרחה ולבוא אלי' ואותן בנים השנואים יצאו מזו בן סורר ומורה והישראלית ילדו בני' אהובים וזאת היתה צעקת הנשים בימי מלאכי זה עזרא עד שכיסו מזבח דמעה (ככתוב שם וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' צבאות) מפני בניהם שילדו מזה הנכשל:

ובכתה את אבי' ואת אמה ובפ' החולץ ר"א אומר אבי' ממש ור"ע אומר ע"ז וק' מ"ט להוציא קרא מפשטי' ועוד מ"ט לומר אבי' ואמה על ע"ז וע"כ כר"א אבי' ואמה ממש וע"ש בתוס' ונלע"ד דר"ע לא פליג דודאי אבי' ואמה ממש אלא דקשה די לעשות אבל ז' ימי' מ"ט שלשים יום אך נ"ל כיון שצריכה להתגייר ולעזוב דתה לגמרי וזה מרומז ג"כ באבי' ואמה ע"ז שלה וגר שנתגייר כקטן שנולד ונעקרה לגמרי ממשפחתה וגרע ממיתת אביה ע"כ דין הוא שתתאבל אליו שלשים יום:

והי' בן הבכור לשניאה לשון והי' קשה ויש לפרש עפ"י מה שאמרו חז"ל אשת מזרעת תחלה יולדת זכר ולכך לאשה שנואה דמסתמא הוא אינו מתאוה לה ואינו מזריע תחלה רק היא משא"כ לאהובה דמתאוה לה ומזריע הוא תחלה וממילא יבוא שיהי' לשנואה הבן הבכור:

לא יוכל לבכר כתיב ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי בילקוט איתא אם יבוא עשו ויאמר לי השבעה לי שלא נטלת הברכות וכו' י"ל כתיב וימכור את בכרתו ליעקב ולא כתיב וימכר כיום את בכרתו כמו שא"ל השבעה כיום והנה בתרגום כיום כיום דילהון שהוא ברור ונרלע"ד לקמן כתיב ויאמר עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ברש"י שם כי רמה אותי ולפי פשטות נלע"ד לומר כי ידוע דרך לשון הקודש שמתחלפים האותיות בתיבות להקדים ולאחר ואעפ"כ כוונה אחת לשניהם כגון כבש כשב אם כשב הוא מקריב קרבנו את הכבש וכן הרבה והנה כן יאמר על בכרה ברכה וירא יעקב כי עשו רמאי הוא וכאשר ימכור בכורתו כאשר יבוא לעבוד עבודה לשמים יטען שמכר לו הברכות (כי לא חשש עליהם כי הולך למות) ואם יחיה ויבוא זמן לקבל הברכות (אשר היו לו חביבים יותר הרבה מחלק בכורה) יטען שמכר לו הבכורה לעבוד עבודה ולא הברכות ויעקב בעל השטר וידו על התחתונה לכן אמר יעקב מכרה כיום שהוא ברור מכירה ברורה שלא יוכל עשו לטעון וכוונת יעקב היתה לש"ש הבכורה כדי שיכול לעבוד עבודת השי"ת ושלא יטעון עשו בעינו הרע כי לא יוכל לראות שיעקב יעבוד עבודה אך עשו באמת רמאי אמר הנה אנכי הולך למות משמע כי לא יחיה עוד בזמן שיהי' זמן קבלת הברכות קודם מות יצחק ולמה זה לי בכרה משמע ברכה וגם כוונתו כפירש"י דקאי על בכרה ממש ולא מכר לו כיום מכירה ברורה והנה יצחק אמר לעשו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך ויקח הכוונה על קנין שקנה ממך הברכות כמו ויקח שדה עפרון (וכמו שפירש חכז"ל האשה נקנית בכסף שנא' כי יקח איש אשה וילפינן קיחה קיחה משדה עפרון) וחשב עשו כי יעקב אמר לאביו כי יעקב קנה הברכה ממנו וצעק ויעקבני זה פעמים כי עד עתה את בכרתי לקח ועבד עבודה ועתה לקח את ברכתי וטוען שהברכה קנה ובאמת את בכרתי לקח ועתה (טוען ואומר) לקח את ברכתי אבל באמת הברכה ממ"נ ליעקב כי אם גם קנה הבכורה הברכה בכלל כמו שפירש"י וזה פשט במדרש אם יבוא עשו ויאמר לי השבעה לי שלא נטלת הברכות יעוין שם י"ל הכוונה שלא נטלת הברכות בשעה שקנית הבכורה לא הי' הכוונה על הברכות רק על הבכורה ממש ובאמת לא בכר חלילה יצחק הבכורה ליעקב רק הסכים על המכירה שמכר לו עשו ואמר גם ברוך יהי' אם יעקב ועשו ברש"י איני יודע מה מלמדינו רבים מקשים דפירושו יען אחות לבן הארמי לכן היתה אם יעקב ועשו כי רוב בנים הולכים אחר אחי האם ונלע"ד דרש"י ידע זה אך למה להקרא להשמיענו ככה אי ללמוד ממנה דהרוצה לישא אשה יבדוק באחיה הלא נלמד מויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון דמלמדינו יבדוק באחיה ולימוד של עיקר מקומו עדיף ממה שנלמוד אגב גררא לכן שפיר כתב רש"י א"י מלמדינו אם יעקב ועשו ויש לפרש שהיא היתה באמת תחלה אם יעקב ואח"כ אם עשו כי היא קבלה טפה ראשונה של יעקב כדפירש"י לעיל בתחלת הפרשה:

כי יהי' לאיש בן סורר ומורה וכו' פירש"י על שם סופו שמלסטם הבריות ומקשים עכ"פ לא יתחייב אלא סייף כרוצח ועוד קשה לי דלא הו"ל למימר ומלסטם אלא והורג הבריות כי סתם מלסטם אינו הורג אלא גוזל וחומס ונ"ל היינו טעמא כשמלסטם ואינו הורג גורם קללות לאביו ואמו שאומרי' ארור שזה ילד שזה גידל ואלו הי' הוא מקלל הי' אפשר שיביאוהו עדים לב"ד ויסקל ויתכפר לו ואלו הי' רוצח יביאוהו לב"ד וידין בסייף ויתכפר לו אך יהי' מלסטם ולא יהי' נידון בב"ד על שגרם קללת אביו ואמו ומקלל אביו ואמו בסקילה והוא לא יקבל עונשו בעוה"ז וימות חייב ע"כ טוב שימות עתה עפ"י ב"ד זכאי ונ"ל היינו נמי טעמא דנערה המאורסה בסקילה אע"ג דאשת איש בחנק מ"מ היא זנתה בית אבי' וגורמת קללות לאבי' ואמה ע"כ תסקל:

מ"ר ר"פ זו שלח תשלח הלכה נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ופשיט לי' המול ימול תינוק שנולד כשהוא כבר מהול מ"מ ימול והנה רמב"ן האריך ע"ד פשוט שלוח הקן וכל מצות התורה המה לצרף אותנו ושלא נלמוד בנפשינו מדת אכזריות כי מה לו להקב"ה בכל עבודתינו לו אך ע"ד אמת מסיים כי הכל צורך גבוה ושילוח האם היא סוד עמוק מאד ע"כ שכרו אריכת ימים וטובה גדולה עיי"ש וצ"ל הא דאמרינן שלהי חולין דהוה מצוה קלה וממנה נלמוד ק"ו לשכר של מצות חמורות נראה היינו ק"ו דהרי זה נהנה הנאה מרובה (היינו צורך גבוה הרב) לפי עומק סודו של רמב"ן והאדם לא חסר מממונו אפילו כאיסר וא"כ לא שייך שכר כלל דזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום אעפ"כ כתיב אריכת ימים וטובה מכש"כ במה שאין הנאתה למעלה מרובה כ"כ וחסרון כיס וטורח לאדם יותר מכש"כ ששכרו מרובה נחזור לענינינו הנה כריתות הערלה אמרו כי היא מאוסה וקליפה על הפרי וכשיוסר ינצל אדם מתאות משגל נשים ולפ"ז הוא לטובתנו אך מי שנולד מהול ואפ"ה צריך להטיף דם ברית ש"מ שיש בזה סוד עמוק וצורך גבוה לכרות ברית עם השי"ת בדם נפשינו וה"ה לכל המצות שבתורה ומבואר המדרש:

איתא בגמרא דהאי דנחית קמי' דרבה ואמר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו' ושבחו רבה והקשה אביי הא משתקין אותו תנן ורבה לחדודי' דאביי הוא עביד וצריך ביאור וי"ל דהבטחון שייך רק בעניני עוה"ז ולכאורה הוה אמינא דאם בצרכי עוה"ז יש לבטוח ק"ו בעניני תורה ומצות אלא שהקב"ה רוצה שהאדם עצמו יתאמץ וישתדל בכל מה דאפשר בידו לעשות לצורך מצוה כי זה תכלית הבריאה ועד"ז יש לפרש הקרא בטחו בה' עדי עד בכל עניני עוה"ז כי ביה ה' צור עולמים ב' עולמים וע"ז אמר אידך קרא ויבטחו בך יודעי שמך היינו כקו' הנ"ל דגם לענין ידיעות ה' ותורה יבטחו כי לא עזבת דורשיך וע"ז מתרץ ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה והיינו כנ"ל שהשי"ת רוצה שיגדילו התורה והנה הציפור רמז על הדיבור כפירש"י לעיל בפ' מצורע וכח הדיבור בא מחלק הנשמה והיא נמשלת לציפור וקן ציפור הוא הגוף וא"כ י"ל האי מאן דאמר על קן ציפור יגיעו רחמיך דהיינו על צרכי הגוף ק"ו אתה חוס ורחם עלינו על נשמתינו וצרכי המצוה וע"ז משתקין אותו כדלעיל ולכך כשאמר רבה כמה ידע האי גברא לרצויי הקשה אביי הא משתקין תנן והשיב דרבה לחדודי לאביי הוא דבעי להראות ולהעיר אותו שהאדם בעצמו צריך להגדיל תורה ולא לסמוך על רבי' ולא על השי"ת בתורה וזה טעם דמשתקין:

והרמב"ן כ' נהי דאין הטעם משום רחמנות דהקב"ה ברא הכל לצורך האדם מבחר הבריאה מ"מ הטעם שלא יתאכזר ולכן הטבחים רובם אכזריים דהאדם נפעל לפי פעולותיו וזה כוונת הפייטן שהקשו עליו התוס' דקאמר צדקו וגו' אותו ואת בנו ביום אחד לא תשחטו דהיינו שלא נתאכזר:

והארכת ימים כתיב ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו יתפרש גם כן מה דכתיב ימי שני חיי אברהם אשר חי אשר חי מיותר כי פשיטא הוא וי"ל כי עני חשוב כמת רק אברהם אשר הי' תמיד משופע בכל טובה חי ממש אותן שנים וזה אשר חי ולא הי' כמת ועי"ל כי איתא בגמרא במסכת חגיגה מרים מגדלא שער נשיא מתה קודם זמנה ואמר מה"מ כי אותן שנים שנחסרו לה יתוספו לצורבא מרבנן דמעביר במיליה מוכח מהתם דלאו כל אדם משלים שנותיו וכן הי' באברהם כי שנותיו היו ק"פ שנים כמו יצחק רק עשו קיצר משנותיו ה שנים וזה ואלה שני חיי אברהם אשר חי מאה וחמש ושבעים זה הי' שנותיו אשר חי אבל שנותיו הי' ק"פ וכן באדם הראשון שהיו שנותיו יותר שבעים שנה כי נקצב לו לחיות יום שלם של הקב"ה שהוא אלף שנים רק שנתן במתנה שבעים שנה לדוד המלך כדאיתא במדרש כתיב אשר חי אבל שנותיו הי' יותר ולפ"ז אותן שנים שנחסרו ממרגלים שמתו במגפה לפני זמנם נתוסף ליהושע וכלב וזה חיו מן האנשים שיהושע וכלב חיו ביותר ובא להם השנים מן האנשים המרגלים וגבי שילוח הקן מבטיח הכתוב כי ייטב לך ותזכה להארכת ימים ממילא ע"י הטבת ימים מעצמך ולא שתהא צריך לקבל שנים מאחר רק ייטב לך והארכת ימים:

למען ייטב לך והארכת ימים וסמיך לי' כי תבנה בית חדש אח"כ לא תזרע כרמך כלאים ואגב כל דיני כלאים ואח"כ כי יקח איש אשה ואגב כל דיני נשים ועכ"פ הסידור המסודר בית כרם ואשה וכאשר סידר משוח מלחמה ולא כמ"ש רמב"ם בה' דיעות כרם קודם לבית כמו שמסודר בהיפוך בתוכחה אשה תארש בית תבנה נרם תטע וכבר כתבתי במק"א כשעושים כרשב"י ואינו משגיח על פרנסתו ומ"מ איכא מצוה בנטיעת כרם לישוב א"י ע"כ בית קודם וכשצריכין לפרנסה כר' ישמעאל אז כרם קודם והכא בשלוח הקן למען ייטב לך בכל מיני טובות העוה"ז ואפ"ה והארכת ימים ליום שכולו ארוך ולא תבעט מרוב טוב ולא יפסדיך טובת העוה"ז אריכת ימיך בעוה"ב ע"כ סמיך לו כשתזכה למדרגה זו אז תזכה לבית והדר כרם ואשה:

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ובירושלמי דמס' כלאים רוצה לאסור לרכוב על הפרדה ופריך והכתיב והרכיבו את שלמה בני על הפרדה אשר לי ומסיק ברי' בפ"ע הי' וצריך להבין מה דקדק דהע"ה על הפרדה אשר לי והנה בפ' שירה פרד אומר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך כי אחז"ל דהע"ה לא הי' ישן אלא כשינת הסוס פחות משיתין נשמי וחצות לילה אקום להודות לך וכשעלה ע"ה נכנסו חכמי ישראל ואמרו עמך ישראל צריכין פרנסה וכו' נ"ל שהוא מליצה לומר כל הלילה עסק בתורה ושירות ותשבחות וישן רק כסוס וכשעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל רוצה לומר נכנסו במחשבתו התחכמות על ישראל איך ובמה יתפרנסו ואיך ובמה יצאו גדודים למלחמה והי' בלילה כסוס וביום כחמור לעול הציבור והיינו פרד פלגא סוס ופלגא חמור וכן כל מלכי או"ה פלגא סוסים מיוזנים לכל תאוה ופלגא חמור לישן ולחבק ידים לשכב נמצא כל המלכים כפרידה והיינו דקאמר פרידה יודוך ה' כל מלכי ארץ והזהיר דהע"ה להרכיב שלמה על הפרדה אשר לו דווקא לישן שונת הסוס ולסבול סבל הציבור כחמור ולא כפרדה של או"ה:

לא יבוא עמוני דרשו חז"ל (יבמות פרק הערל) ולא עמונית משום דאין דרכה של אשה לקדם ולשכור וצ"ע א"כ כל בני הזכרים שהי' אז לתסר אפילו נקבות שלהם וכל בני הנקבות של הדור ההוא לשתרי אפי הזכרים ע"כ נלפע"ד כי ידוע שיש בשרים של האומות כח דכורא וכח נוקבא והזכרים בכל דור מבחינת דכורא והנקבות מבחינת נוקבא וידוע כי ב' פרידות טובות היינו ניצוצות הקדושות שנשתיירו בעמון ומואב ומדחזינן שזכרים של אותו הדור התאכזרו ולא קדמו בלחם ומים וגם שכרו בלעם א"כ ע"כ לא הי' אלו הניצוצות בדכורא של השר וע"כ הי' בנוקבא דילי' לכך הנקבות שבכל הדורות שהם מבחינת הטוב אותן הותרו בקהל:

גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה' ולא כתיב עד עולם כמו גבי עמון ומואב לפמ"ש הראשונים הא דממזר לא חי הוא מתפלת הנביאים שהתפללו על ככה וחושב אני שהי' בימי הנביאים האחרונים קרוב לחורבן בהמ"ק כשנתקלקלו הדורות והנה הותרו מצרי ואדומי אחר ג' דורות שבטל זוהמתם חד בתרי והשלישי יבוא בקהל ה' והפליג בממזר ועמון ומואב אפי' עד דור עשירי דהוה ס"ד נהי חד בתרי לא בטל אבל חד בתשעה לבטיל כמו כזית בכדי אכילת פרס לרמב"ם זית שליש ביצה ופרס ג' ביצים קמ"ל דור עשירי נמי לא יבוא ואכתי יש לטעות לבטיל בשישים דורות ע"כ כתיב בעמוני עד עולם משא"כ בממזר אם כל א' יוליד בן י"ג יהי' מימי מרע"ה ס' פעמים י"ג יהי' תש"פ שנה (ואפילו אם נחשב מי"ג שנה ולמעל שמוליד וימי עיבורו של כל אחד ואחד לכל הפחות גם אם המה בני תשעה ולא ילדו למקוטעים דהיינו תשעה חדשים עד שיולד וה"ה בבנו ובן בנו ועולה יותר מתש"פ שנים נ"ד שנים מ"מ אז כבר התפללו הנביאים שהרי נביאים אחרונים היו בסוף בית ראשון וממתן תורה שהי' בשנה שיצאו ממצרים עד בנין הבית הי' ת"פ שנים כמבואר בקרא ובית ראשון עמד ת"י שנים) ואז כבר התפללו הנביאים על הממזרים כנ"ל ולא צריך לכתוב עד עולם:

*על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים וגו' י"ל דדייק הקרא בלחם ומים דמואב עיקר חטאו שהחטיאו ישראל בדבר פעור ובנות מואב וזה נסתבב ע"י שהקדימו בבשר וביין כדאי' במדרש לעיל ולכך כתיב כאן על אשר לא הקדימו בלחם ומים דווקא:

ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם וגו' הנה הקב"ה הי' יכול להניח את בלעם לקלל ואפ"ה הי' יכול להפך קללתו שלא תתקיים ולא עוד שהרי חז"ל אמרו שלא נתקיים ברכת בלעם וברכת לבן עד אחר זמן מרובה שלא יאמרו מברכתו של אותו רשע נתברכו וא"כ הי' לו להניח לקלל כרצונו אלא מצד אהבת ישראל שכן דרך אוהב שאינו יכול לשמוע קללת אוהבו וזה שאמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ולכך ויהפוך:

ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה וגו' לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם יראה כי המואבים אמרו אסור לקדם ישראל בלחם ומים והטעם כתיב אשר שכר עליך את בלעם בן בעור ויהפוך ה' וכ' תוספות ברכות דף ע"א שהי' יכול לומר "כלם" ואיתא בספרים שנהפוך לברכה מלך אותיות דדין הוא בהיפך כל"ם וזה שאמר ותרועת מלך בו אמנם מ"מ החליט במה שרצה לקללם שאין ישראל כבנים כי אם כעבדים למלך וידוע מה שהשיב התנא לטורנוסרופוס הרשע דדווקא מלך שכעס על עבדו אסור לפרנסו אבל ישראל חשובים כבנים למקום כדאיתא בגמרא ובטענה זו לא קדמו ישראל בלחם ומים ע"כ בטענה זו עצמו לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך עולם כי המה וודאי עבדים רשעים שכעס המלך עליהם:

*השמר בנגע הצרעת וכו' זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים וכו' במדרש אמר משה אם אתה רופא מוטב ואם לאו אני רופא לה והוא פלא כמובן ואין להאריך ובני האברך הרב וכו' מוה' אש"ב ני' פי' הלא ידוע מה שאחז"ל כי בעבירות שבין אדם למקום פועל תשובה אל ה' אשר חטא לו משא"כ עבירות שבין אדם לחבירו עד שירצה את חבירו וזהו שאמר משה שהי' מסופק אם נענשה מרים משום עבירות שבינה למקום או משום שהלשינה עליו וזהו אם אתה רופא לה מוטב ואם לאו כי אי אפשר לה' למחול לה משום שהוא בין אדם לחבירו לכן אני רופא כי הנני מוחל לה מה שחוטאת נגדי:

זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים ובספרי מביאו רמב"ן והובא במדרש ילקוט פ' בחוקותי שמצוה לזכור בפה ממש והיינו כיון שחטאה מרים בלה"ר מצוה להזכיר בפה ולפרסם חטאה ברבים כי היכי דתהוי לה כפרה דהמוציא שם רע א"צ למחול משום דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא כדאיתא סי' תר"ו סע"ב בהג"ה ובמג"א סק"ה:

זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים פי' כי מרים המתינה למשה שעה א' ונשתלם שכרה שהמתינו ישראל עלי' ז' ימים כדאיתא במתניתין סופ"ק דסוטה ובוודאי אם נדון מרים לזכות שלא המתינה עליו על שהי' אחי' שהרי אביו ואמו לא המתינו עליו ורחמי אבות יותר על בנם מרחמי אחות על אח אך כל כוונתה הי' לפי שנתנבאה שזה הוא מושיען של ישראל והמתינה עליו אולי תוכל לעשות דבר להציל את הגואל ומושיען של ישראל ועשתה זאת לכבוד ה' ועבדיו ואז אינו כדאי ודי לזכות גדול כזה תשלומי העוה"ז שכר מועט כזה אך ע"י שנצטרעה ואחז"ל כל הדן חבירו לכף זכות דנין אותו משמים לכף זכות וההיפוך בהיפוך והכא דברה באחי' כי אשה כושית לקח ולא דנה אותו לזכות ע"כ גם משמים לא נידונית לזכות ונידונית רק כממתנת על אחי' הקטן לראות מה יעשה לו יען כי הוא אח לה ולא משום כבוד ה' ועמו שהמתינה אלא שגמלה חסד לאחיה ע"כ נשתלמה בשכר הזה שהמתינו עליה שבעת ימים וזהו מוסר למספרי לה"ר היינו אשר עשה ה' אלקיך למרים שלא דן אותה לזכות:

זכור את אשר עשה ה' אלקיך זכור את אשר עשה לך עמלק בתרווייהו יש ללמוד חסדי ה' אשר הפליא עם הצדקת בחטאה בלה"ר ונענשה מ"מ המתינו עלי' ז' ימים וחסדי ה' שהחליש עמלק הצורר שהי' ראשית גוים וישראל יגיעים ועיפים ואפ"ה הושיע ה' ומ"מ בזכירת מרים לא כתב זכור את אשר עשתה מרים שדברה לה"ר אלא זכור את אשר עשה ה' אלקיך טובה וחסד למרים ובעמלק לא אמר זכור את אשר עשה ה' אלקיך לעמלק אלא אשר עשה לך עמלק תולה הרע ברשעתו והקדושה בהצדקת מרים ע"ה:

וברכך ולך תהי' צדקה במס' ב"מ פוטר גז בר של הקדש מהחזרת עבוט דכתיב למען יברכך מי שצריך ברכה ופריך והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת אלמא גבוה נמי צריך ברכה ומסיק ולך תהי' צדקה מי שצריך צדקה י"ל כי הברכה של הדיוט היא שיזכה לקבל צדקת ה' וחסדו ומה שמברכים ה' הוא שיתברך מלמטה שיכול להטיב שנקבל ממנו צדקה וכשבעו"ה אין אנו כדאים לקבל צדקתו כביכול יש צער למעלה והיינו לך ה' הצדקה פי' הצדקה נשארה לה' כי לא קבלנו ע"כ לנו בושת הפנים שהמלך ית"ש רצה ליתן ולא קבלנו ע"כ למעלה שייך ברכה ולא צדקה ולמטה שייך ברכה וצדקה ע"כ כתיב וברכך ולך תהי' צדקה למעוטי גבוה שברכתו שלא יהי' לו הצדקה אלא ישפיע הצדקה למטה:

לא יומתו אבות על בנים ובני שאול הומתו מגבעונים נראה כי כבר נגזר עליהם מיתה בקטנותם וקטנים מתים בעון אבותם אלא שלפעמים אחר שכבר נחלטו הקטנים למות בעון אביהם והם גברא קטילא נגזר עוד על עונש יותר על האב שיגדל הני גברי קטילי כמה שנים וימותו בגדלותם להכפיל צערו והני בני שאול נתגדלו לקדש שם שמים על ידם שהקב"ה דן דין גרים:

לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה וזכרת כי עבד היית במצרים י"ל ע"פ מה שאיתא בכתובות דף י"ב ע"א גר קטן פירש"י שאין לו אב ואמו הביאתו להתגייר מטבילין אותו על דעת ב"ד ואמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות ומסיק שם אם גיורת כה"ג שנטבלה עפ"י ב"ד אם נשאת לאיש אין נותנין לה כתובה עד שתגדיל שמא תמחה ואזלה ואכלה בגיותה אמנם הרי"ף לא הביא דינו דרב יוסף ומו"ר בעל הפלאה זצ"ל תירץ שיטת הרי"ף ומביא ראיי' דלא כרב יוסף דהרי הרבה קטנים היו במתן תורה ונתגיירו במתן תורה וכי ס"ד שיוכלו למחות ובזה יש לפרש הקרא דקאמר לא תטה משפט גר יתום היינו שתטביל אותו על דעת ב"ד ולא תחבול בגד אלמנה אם נעשית גיורת כהאי שנתאלמנה לא תחבול לה הכתובה משום שמא תבגוד האלמנה ותמחה שהרי וזכרת כי עבד היית במצרים היינו כראיית הפלאה זצ"ל:

כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה"א בידיך ושבית שביו יאמר עד"מ כמ"ש במקום אחר כי כל מה שהיצה"ר מצער הצדיקי' ועושה להם רעה לעצמו הוא עושה ולא להם ע"ד גדול צערו של שטן יותר משל איוב ועד"ז פירשתי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו ע"כ אמר כי תצא למלחמה על אויב פנימי תהי' בטוח ונתנו ה"א בידיך כי לא יעזבנו בידו ולא עוד אלא ושבית שביו פי' אותו שבי שלו שהי' הוא שב ממך זהו שבי שלך ולא שלו כי המה כשלו ונפלו וזהו ושבית שביו ויאמר עוד וראית בשבי' אשת יפ"ת פי' כל מעשה עוה"ז תיאר שהע"ה באשה או בזרה נכרי' או באשת חיל והנה צדיקי' גמורי' בוחרי' ביסורי' ואומרי' אחי וריעי בואו (כמו שאמר ראב"ש גמרא בבא מציעא דף פ"ד ע"ב) וזהו וראית בשבי' אשת יפ"ת פי' שיהי' היסורי' הנקראי' שבי' שהיצה"ר השטן שב ממך אותו תראה בעיניך כאלו יפ"ת וחשקת בה ולקחת לך והבאת אל תוך ביתך לומר אחי וריעי בואו:

כי יהי' לאיש שתי נשים הא' אהובה וכו' ירמוז לנו למה שאחז"ל צדיקים יצ"ט שופטן ורשעי' יצה"ר שופטן ובינונים זה וזה שופטן ואמר למי שיש לו ב' נשים כנ"ל א' אהובה מצות והא' שנואה עבירות ומעשה תעתועים ישכיל וידע כי לא יזכרו לו מצותיו כלל (לשחד חלף עוונותיו) עד שירחץ מחלאת עוונותיו תחילה ואין הקב"ה מקבל שוחד מצות כנגד עבירות ולא עוד אלא והי' הבן הבכור לשניאה שיהי' מעשה עוונותיו נחשבים תחלה ויענש עליהם תחלה ביסורי' או בגיהנום טרם שיקבל שכר מצוותיו וגם ביום הנחילו את בניו אחר מותו יסבלו גם בניו בעוון אבותם תחלה קודם שיזכו בזכותם אם לא הבכור בן השנואה יכיר פי' שיכיר נגעי עצמו ויתוודה על עוונותיו ויקבל עליו לסור ממוקשי רע ולעשות טוב חליפיו וזהו לתת לו פי שנים וגם כל ימיו לא יתאונן על שום דבר ממקרי פגעי העולם כ"א על עוונותיו יתאונן וזהו כי הוא יהי' ראשית אונו ואז לו משפט הבכורה באמת כי יתהפכו לזכיות שיהיו עוד יותר נעימים ממצוותיו בני האהובה:

והי' הבן הבכור לשניאה ויל"ד דהול"ל ויהי' בן הבכור מה לשון והי' ובילקוט הפסוק מבשרו שיהי' בן הבכור לשניאה א"כ נתישב קצת לשון הקרא ונ"ל עפ"י דאמרו חז"ל ס"פ המפלת דכל שהיא משתוקקת לבעלה טפי ממה שהוא משתוקק לה היא מזרעת תחילה ויולדת זכר והכא הוא אינו משתוקק לשניאה והיא משתוקקת לו ככתוב ואל אישך תשוקתך ע"כ והי' הבן הבכור לשניאה משא"כ האהובה אם תלד אפשר שתלד נקבה ודוק:

וכי יהי' באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ פי' הנשמה תולה החטא בגוף הנקרא עץ כי האדם עץ השדה והנשמה תולה בו הפגם כידוע ממאמר אנטונינוס ויעצו התורה לא תלין נבלתו על העץ שלא תעבור עליו הלילה בלא תשובה כי קבור תקברנו ביום ההוא פי' כאלו קברו והמיתו שהרי ידוע כי רשעי' בחייהם קרוי' מתים והחטא היום פוגם בעצמו בבחי' אותו היום וקשה לתקן מחר ויומא אחרא מה שפגם היום וה"ל כאלו מת בבחי' אותו יום ע"כ אמר אם לא תשוב מיד ותלין נבלתו אזי קבור תקברנו ביום ההוא כאלו מת וקברתו ביום ההוא ומה יועיל לזה מזל של יום אחר ועוד כי קללת אלקים תלוי הפגם שהוא פוגם למעלה בחטא הנקרא קללת אלקי' זה אינו בהחלט פגם כי הוא תלוי ועומד בספק אם ישוב יהי' תקון גדול כי יעשה ממנו זכיות ע"כ אל יתעצל ולא תטמא אדמתך הוא הגוף:

כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ ידוע מה שאחז"ל שדהע"ה נשא יפת תואר ויצא ממנו אבשלום וה"ל למידרש סמוכים נמצא בן סורר ומורא דקרא נרמז בו אבשלום שלא העציב בו אביו מימיו ולא הביאו לב"ד ליסר אותו לבסוף נתקיים בו ותלית אותו על עץ שהרי נתלה בשערו:

והארכת ימים במסכת מגילה ההוא דנחית קמי' דרבה ואמר אתה חסת על קן צפור חוס ורחם עלינו אתה חסת על או"ב חו"ר עלינו וכו' ויל"ד מדוע הקדים קן צפור מלאו"ב והלא או"ב קדום בתורה וגם כי לא ידע מתני' שמשתקין אותו ע"כ נלענ"ד דההוא דנחית רמז למלתא אחרי' ובמה שהקדים קן צפור לאו"ב מבואר שאין כוונתו פשוטה ע"כ לא חש למתני' ומ"מ השתיקו רבה משום דמ"מ שלא כדין הוא כי התפלה צריכה שתהי' בלשון מבואר ונגלה ולא ברמז כמ"ש הרא"ע בפי' קהלת ע"ש, ונבוא למכוון בעזה"י כי כבר כתבנו במק"א פי' מה דכתיב קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי פי' כי עיקר בקשתינו ותפלתינו להשיג ידיעת השי"ת כראוי ולהבין עמקי סודותיו ולהשלים שמו וכסאו ית' ע"י בנין עירו ולהשלים תיקון נפשינו ונשמותינו וכיוצא בזה אמנם תפלתינו על צרכי גופינו הוא רק טפל וארעי ואנו רואים מרוב עוונותינו כי התפלה לצרכי הגוף מתקבלת והקב"ה ברחמיו זן ומפרנס אותנו ומרפא חולי' עמו ישראל ומגן ומחסה לנו מאויבינו אמנם מה שנוגע עיקר התפלה הנ"ל בענין נשמה עדיין לא נושענו כי לא זכינו עדיין לכך וזהו שתמה דהע"ה קוה קויתי ה' דייקא כי הייתי מקוה ע"י תפלתי שישלים הוי' ית"ש אך ויט אלי וישמע שועתי נטה אלי ממש לצרכי גוף וקיבל תפלתי בזה ולא באידך ועוד הארכתי בזה ואתה דע לך כי כמה פעמי' יבוא לאדם התעוררת תשובה ואהבת ה' או בכי' רבה והשתוקקות גדולה לה' ועשיית מצוה גדולה והוא על הרוב מאת ה' מן השמים כשרוצה להטיב לאדם בטובה מן הטובות והוא אינו מוכן לקבל הטובה ההיא אזי מן השמים יבוא לו התעוררות כנ"ל כדי שיהי' ראוי לקבל טובה גופנית ההוא וזהו ברור והאמין זה ותרי תמיהי מדכר דכירי איך הקב"ה פונה להטיב לגופינו כנ"ל ולא עוד אלא שמעורר נשמותנו לעשות הכנה רבה לזה ואיך לא יחוס ויחמול עלינו בעצם להשיבנו אליו בתשובה שלימה לא לתכלית עוה"ז כ"א לתכלית אמיתי וזאת היתה תפלת ההוא דנחית הנ"ל שאמר אתה חסת על קן צפור היינו הגוף שהוא קן לשכינת הנשמה שהיא נמשלה לצפור גבי אנטנינוס ורבי ועמ"ש בפי' תורה בפ' מצורע וא"כ אתה שחסת על קנו של צפור חוס ורחם עלינו על הצפור בעצם כי הגוף הוא בשר אדם משא"כ הנשמה היא האדם בעצם ובאמת ע"כ יוצדק לומר חוס ורחם עלינו על הנשמה וחזר ואמר דבר אחר יותר מתמיה לא מבעי' שחסת על קן צפור אלא גם חסת ועוררת הצפור לצורך הקן כנ"ל והיינו אתה חסת על או"ב דהיינו הנשמה עם הגוף והיינו בנה ואתה עליהם חסת חוס עלינו לתכלית השלימות כנ"ל וא"ש וק"ל:

ברבה פ' זו אם שלחת וקיימת מצות הקן תזכה לשלח עבד עברי שנאמר וכי תשלחנו חפשי מעמך עיי"ש והוא תמוה מ"ש שלוח עבד עברי ולא אמר שילוח יפ"ת דכתיב ושלחתה לנפשה ועוד מדוע לא הביא מקרא אחר דכתיב גבי עבד עברי שלוח קודם למקרא הנ"ל ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך וי"ל ע"ד דרוש כך דאיתא סוף חולין דאין נוטלין אם על הבנים אפי' לדבר מצוה מדכתיב שלח תשלח כפל ע"ש ובפ"ק דקידושין פליגי ת"ק וראב"ע לת"ק לעולם מעניקין לו אפי' לא נתברך הבית בגללו משום דכתיב העניק תעניק כפל ולראב"ע ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם ולא דריש הענק תעניק ולכן ס"ל כשלא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו והנה לראב"ע מי שקיים מצות שלוח הקן שוב לא מצא לקיים מ"ע של וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם שהרי אם לא נתברך הבית בגללו אינו חייב הענקה ובמה יודע איפה שנתברך בגללו כי אולי כל הברכות שהשיג הכל בזכות שלוח הקן דכתיב גבי' למען ייטב לך וכיון שכן הו"ל העבד המוציא מחבירו עליו הראי' שבגללו מתברך נמצא שאינו מתחייב בהענקה וא"כ מחמיר על עצמו ומעניק לו אין זה מצות הענקה רק צדקה בעלמא אבל מ"ע של וכי תשלחנו וגו' היינו הענקה א"א לקיים אך אי ס"ל לא דברה תורה כלשון ב"א א"כ חייב להעניק אפי' לא נתברך הבית בגללו שייך יכול לקיים ב' מ"ע של שלוח ושל הענקה והן הנה דברי המדרש הנ"ל אם שלחת מצות הקן פי' אם הי' הקן ההוא נצרך לדבר מצוה כגון לטהר מצורע ואפ"ה שלחתו וע"כ משום דדרשת שלח תשלח כפל להורות אפי' במקום מצוה ישלח א"כ ע"כ לית לך דברה תורה כלשון ב"א אז תזכה ג"כ לקיים מ"ע של וכי תשלחנו חפשי מעמך שהוא הענקה כנ"ל אבל זולת זה א"א לקיים מכיון שקיים מצות שלוח:

לא תראה ש'ו'ר' אחיך או ש'י'ו' נדחים יאמר שלא תראה בעיניך ח"ו שנשמת אחיך נדחים ואין לה תקנה ח"ו ועי"ז והתעלמת מהם ליאשו מתשובה חלילה אלא אפי' אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו פי' שהוא בתכלית הרחוק מ"מ והבאתו אל תוך ביתך כמו שעשה ר"י לר"ל והלל להאי גיורא עד דרוש אחיך אותו פי' לסוף הוא ידרוש אותך ללמדו דרכי תשובה והשבותו לו:

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו עפ"י משאחז"ל שחייב אדם לעשות גדרים וסייגים ומכ"ש בעל תשובה שצריך לפרוש משבעים שערי היתר שלא ליגע בשער א' של איסור אמנם צריך לזה שמירה יתירה שלא תהי' השמירה לו למכשול כמ"ש חו"ה כי היצה"ר ילחום כנגדו להעביר גדרו וכי יכול לו יהי' לו למדריגה לעלית אל מה שאחרי' וממנה אל אחרת עד שיגע בגוף האיסור והוא הבעל גדר יהי' נענש ע"ז הרבה מאוד ע"ד מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו ממנו וזה מרמז הקרא כי תבנה בית חדש שתחדש ביתך לשוב אל ה' אזי העיקר ועשית מעקה לגגיך גדרים וסייגים אך אמנם השמר שלא תשים דמים בביתך שלא ישים המעקה ההוא דמים בביתך כי אולי סוף שיפול הנופל ממנו פן מן אותו המעקה יפול ח"ו:

לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו רמז שא"א להעשות בעלה דמטרוניתא שהוא לקיחת אשה אביו אם לא יזכה לגלות כנף אביו ע"ד ולא יכנף עוד מוריך והבן זה:

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' ע"ד אשר לא קדמו וגו' ואשר שכר עליך בלעם וכו' עד סוף הענין וי"ל דאחכז"ל עמוני ולא עמונית משום דנשים אין דרכן לקדם משום דכל כבודה בת מלך פנימה ויש להביא ראי' על זה שהי' בנות מואב צנועות ולא יצאו חוצה שהרי ידע בלק שלא אבה ה' לקללך כי אהבך ה' וכבר הי' בנסיון שנתהפכו הקללות בפי בלעם לברכות ומ"מ לא הפקיר בנותיו כל זמן שהי' לו שום תקוה אולי ישר בעיני ה' וקבותו לי משם עד לבסוף שראה אבד ממנו תקוה בחר הרע במיעוטו והפקיר בנותיו אבל לא מקודם ש"מ שהי' צנועות ומשו"ה לא קדמו בלחם ובמים ובדין הוא שלא יאסרו מקהל ה' נמצא מה שאמר ע"ד אשר לא קדמו הוא טעם להרחקת הזכרים ואמרו ואשר שכר עליך הוא נתינת טעם להתיר הנקבות המרומז בקרא עמוני ולא עמונית ואמר עתה לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם לא תגרום במעשיך שיארך שלומם וטובתם של מואב לעולם כי אם גם אתה לא תגמול חסד עם ריעך אזי תהי' כמותם ואם גם תהיו פרוצים בערוה תהי' ח"ו רע מהם ע"כ תגרום להם אריכות טובה בחטאתכם ע"כ אמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם ח"ו:

לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, ס"ת יתרו כי בלעם יעץ לעקור את הכל ויתרו יעץ שלא לנגוע להרע להם לישראל ואיוב שתק ולא הכריע (כדאיתא במד"ר שמות פרשה א' שלשה היו באותו עצה יתרו ואיוב ובלעם איוב ששתק נידון ביסורים בלעם שיעץ לכלותם נהרג יתרו שיעץ שלא ירע להם וראה שלא נתקיימה עצתו וברח משם זכו שבניו יושבים בלשכת הגזית) ומ"מ לא הרגם פרעה כבלעם ולא הניחם כיתרו אלא שיעבדם והי' להם אכסניא בשעת הדחק לכן עי"ז לא תתעב מצרי ורמז ס"ת יתר"ו:

כי גר היית בארצו אמרו חז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים נראה לא על גרי הגלות קאמר דמעט מזעיר הם ועוד מה לו להקב"ה להגלות בניו בשביל אותן גרים אך אגרי לע"ל שיקראו כולם בשם ה' ויתדבקו לבית יעקב והנה במלחמת סנחריב ונ"נ וטיטוס הי' כל שבעים אומות (כדאיתא במדרש) ויצאו בחרב לקראתינו וראוי לתעבם שלא יבואו בקהל ה' כדאיתא ברש"י על אדום פן בחרב אצא לקראתיך ואם יהי' אסורים בקהל לא יתגיירו והקב"ה חפץ שיקראו כולם בשם ה' ע"כ גלו ישראל והם לנו אכסניא בשעת הדחק כדכתיב כי גר היית בארצו ע"כ יתוספו גרים ויהי' מותרים בקהל כי גרים היינו בארצם:

כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר וכו' אמר המקצר בעבודת ה' ושב בתשובה לא תהי' תשובתו רק לקחתו פי' לשוב מעוותותיו ולתקן עצמו אלא גם לתקן ישראל ושכינתא בגולה והיי' לא תשוב לקחתו כ"א גם לגר וליתום ולאלמנה יהי' קצרתי:

ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעיהו ורצחו נפש כן הדבר הזה כי בשדה מצאה צעקה הנערה וכו' יל"ד טובא א' אמרו אין לנערה חטא מות משמע דמשפט אחר יש עלי' ובתחי' אמר לא תעשה דבר, ב' מה רוצה במשל ודרש חכז"ל ידוע, ג' כי בשדה מצאה הוא טענה לסתור כמשפרש"י ז"ל לעיל מי גרם לה על שיצאה מעיר וכל כבודה בת מלך פנימה א"כ מכש"כ כשיצאה חוץ לעיר השדה וי"ל דהנה רגלי חסידיו ישמור ולא יאונה לצדיק כל און ומפני כן כתיב גבי מרדכי לדיעה מה יעשה בה כי אמר בנפשו איך באת זאת הצדקת למעשה מכוער כזה והשתא זאת הנערה שנאנסה וה' לא הושיע לה ע"כ תאמר א' משני דברים או שהי' הבעילה קצת מרצונה ונמצא שאסורה לבעלה ק"ו מהא דאמר אבוה דשמואל כתובות נ"א ע"ב ע"ש בתוס' או תאמר ח"ו הבעילה היתה באונס ואעפ"י שנהנית מ"מ טובתן של רשעי' רעה היא אצל הצדיקי' וכמש"כ תוס' ס"פ בן סורר ומורה אלא שום חטא אחר הי' לה ומשום כך לא הצילה ה' והנה אותו החטא לא ראינו עתה שחטאה מאומה שהרי הבעילה אנו תולין שהי' באונס וא"כ עכ"ח חטא אחר הי' לה מכבר וא"כ כיון שטעינו בה שעה א' בחזקת כשרותה שהרי א"א לומר השתא הוא דאתרע וע"כ טעינו בה שעה א' ולא נדע מתי א"כ אמרי' שזה הי' כבר קודם אירוסין וכלל זה כתב הר"ן פ"ק דחולין גבי גבינות בסירכא ע"ש כלל גדול בזה וא"כ לא שייך נסתפחה שדהו שתלינן שהי' מקחו טעות מכבר ויוצאת בלא כתובה עכ"פ נמצא שגם לה יגיע עונש עכ"פ או שנאסרה על בעלה או עכ"פ תפסיד כתובתה ולהנצל מזה אמר הכתוב ולנערה לא תעשה שום דבר כלל וכלל אין לנערה חטא מות פי' אין עלי' שום חטא במשפט מות של האיש הרע המאנס שנאמר שנענש חבירה על ידה כי כאשר יקום איש על רעהו וגו' וכי נאמר שיש עונש על הנהרג הואיל וגורם מיתה להרוצח וגם מרומז שלא נאמר שנהנית מהביאה כי טובתן של רשעי' רעה היא כמו ברוצח שא"א לומר הנאה וא"כ מה חטאה שאירע לה כזה וע"כ הי' לה חטא מכבר ותלי' בקודם אירוסין ז"א דזה בעצמה הי' חטאה כי בשדה מצאה ועל שיצאה לחוץ ע"כ צעקה ואין מושיע לה מאת ה' נמצא שזה החטא הי' עתה ונסתחפה שדהו וק"ל:

כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא וכו' ושמח וכו' ירמוז על דברים שצריכים לבעל תשובה ראשון תהי' התבודדות מחבורות אנשים המטרידים מעבודת ה' ומחטיאי אדם בדבר שנית להזהר מחטא אפי' קל שבקלים כמ"ש בחו"ה שלישית שלא יחלוק בין הזמנים הללו אלא הכל יהי' שווין לטובה שלא יהי' רגע א' ביום שלא יהי' קבוע לעבודת ה' גם אכילתו גם שתיתו ושינה הכל לעבודת ה' כמ"ש הרמב"ם ז"ל ועמ"ש של"ה דצווח על אנשים האומרים בין הזמנים אעשה כך וכך כי מה לשון בין הזמנים כל הזמנים שווים לטובה ע"ש רביעית השמחה והתלהבות בעבודת הבורא ב"ה ובעבודת התשובה כי העצלות והעצבות בזה הוא עוון פלילי כמ"ש תחת אשר לא עבדת ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וכו' והיינו כי יקח איש אשה חדשה לחדש כליותיו לעבודת ה' ולשוב אליו ואז לוקח נשמה חדשה כך יהי' דרכו אם לוקח נשמתו מחדש לא יצא בצבאות חברת אנשים כ"א בדד ישב ב' ולא יעבור עליו לכל דבר אפי' קל שבקלים ג' נקי יהי' לביתו שנה א' לא יהי' מעורב בהרבה התעסקות רק יהי' נקי שנה א' פי' זמן אחד כי שנה לשון זמן כדאיתא בפ' יצירה עולם שנה נפש והכוונה על הזמן והד' ושמח את אשתו אשר לקח שיהי' בשמחה כנ"ל:

כי יקח איש אשה ושנאה ושם לה עלילות דברים וכו' יל"ד טובא א' כפל ושם לה עלילות דברי' והוציא עלי' ש"ר ב' כי יקח איש אשה מיותר והו"ל כי יוציא איש ש"ר על אשתו ג' את האשה הזאת לקחתי ואקרב אלי' כולו מיותר ד' דברי האב את בתי נתתי לאיש הזה מה רצה בזה הלא גם הבעל טוען כך ויובן קצת שי"ל כי נרמז משאחז"ל הלוקח אשה לשם ממון לסוף שונאה והטעם כי אינו לוקח אותה באשר ישרה בעיניו כי אם הממון בעיניו לוקח בעצם והאשה רק במקרה והנה ידוע כי קדושין נרמז מדכתיב כי יקח לשון קיחה בכסף אעפ"י שחז"ל מיירי מכסף שנותן לאשה מ"מ נדע מזה כי לקוחים שייכי' יותר על מטלטלי וכסף ולא על ליקוחי אדם וכן פירשי' ז"ל בכל התורה היכא דכתיב ליקוחי' גבי אדם נדחק רש"י ז"ל בפירושו גם ידוע משאחז"ל בכתובות שיכתוב אדם לבתו מנכסיו פי' שהאב ירבה להבת ממון לנדן כדי שיקפצו עליה גברי ולמדו מדכתיב את בנותיכם תתנו לאנשי' פי' שהאב יעשה דבר שיהיו נתונות עי"ז לאנשים והיי' שיפרוז ממון לנדוני' שלה והנה זה האיש דאיירי בי' ששנא אשתו ומוציא עלי' שם רע סתמא דמלתא לא נתן עיניו רק בממון של נדן שלו לכן כתיב כי יקח איש אשה פי' בלקוחי ממון ועי"ז סוף ששנאה והנה הוא שרוצה להוציא ש"ר לאמור לא מצאתי לבתך בתולים ורוצה להחזיק שקרו באמת ע"כ מקדים הקדמה א' ואומר אין לי עלי' שום שנאה כי לא לקחתי' לאהבת ממון רק לאהבת עצמה אבל מה אעשה ולא נמצאו לה בתולים א"כ הוא שם לה עלילות דברים עלילה תחלה שאמר שלקחה מאהבתו אותה ואח"כ מוציא עלי' שם רע לאמר לא מצאתי לבתך בתולים וזהו והנה הוא שם לה ע"ד והוציא עלי' ש"ר אח"כ מפרש מהו עלילות דברים שיאמר האשה הזאת לקחתי לי לאשה ואקרב אלי' פי' שאומר שלקח האשה וקרב אלי' ולא היתה כוונתו אל הממון וזהו האשה הזאת לקחתי בעצם ואקרב אלי' בקרובת זה העלילה ואח"כ מש"ר ואומר לא מצאתי לבתך בתולים אמנם אבי' בא אל הב"ד ומכזב טענת הבעל כולם במ"ש האשה הזאת לקחתי כאלו היתה עצם כוונתו אל האשה וטען האב לא כן הוא אלא את בתי נתתי לאיש הזה דקדק ואמר בתי נתתי כלומר בממון הרבה שהפרזתי לכן יצדק לשון נתתי כמ"ש לעיל דרשת חז"ל את בנותיכם תתנו לנשים ומה שטען לא מצאתי בתולים ואלה בתולי בתי וק"ל:

לא יוכל בעלה הראשון וגו' לשוב לקחתה וגו' בירושלמי סוף גיטין מקשה לב"ש דסובר דלא יגרש אלא א"כ מצא בה דבר ערוה א"כ תיפוק לי' דאסורה לו משום סוטה ומו"ח הגאון מוה' עקיבא איגר זצ"ל הקשה דלמא אצטריך בנמצא עדים זוממין דאז אינה אסורה משום סוטה ולענ"ד ליישב מדכתיב והי' כי שנאה או כי ימות האיש האחרון ופירש"י הכתוב מבשרך שסופה לשנאתה זה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה וכו' א"כ ע"כ מיירי שלא נמצאו זוממין ובזה מיושבים גם עוד קושיות שמקשין על קושיא זו דהירושלמי:

איתא בגיטין ר"פ המגרש דר"א סובר דהמגרש והתירה רק לאיש אחד הוי גט שנאמר והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הוי גט ומודה ר"א שאם מת בעל השני הותרה לכל השיב רבי שמעון בן אלעזר לרבי אליעזר היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר והקשו תוס' הא תשובה זו אינה לר"א אלא למודה ר"א ותירץ מו"ר הגאון החסיד מו"ה נתן אדלער זצ"ל דהרי אמרינן שם דקדושין אינם חלים אלא א"כ אסרו אותה לשום אדם ור"א הוה מתלמידי שמאי דסובר דלא יגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר וא"כ איך חלין הקידושין לר"א בכה"ג שהתירה רק לאחר א"כ למי אסרה זה לכו"ע הא אסורה מצד שלא נתגרש מהראשון ולא התירה בגירושין שלו רק לאיש הזה המקדש ולראשון הא אסורה מצד סוטה בלאו"ה ואיך קאמר והיתה לאיש אחר שהמה קידושין שיוכל להתקדש להאיש האחר לאיש וצ"ל כיון דמודה ר"א כשמת השני שמותרת לעלמא א"כ עכ"ח מיד כשקידש השני פקעה האסור לעלמא מהראשון ונאסרה על ידי קידושין של שני לעלמא ולכך חלין הקידושים שלו וכ"ז כשנאמר כמודה ר"א אבל אם ליתא להאי דמו דה ר"א עכ"ח גם ליתא לדברי ר"א וא"כ שפיר קאמר שרשב"א שהשיב למודה ר"א ממילא שפיר קרי לי' שהשיב לדברי ר"א עצמו וק"ל:

ויתד תהי' לך על אזנך וגו' אמרו חז"ל (פ"ק דכתובות דף ה' ע"א וע"ב) שלכך נבראו האצבעות כיתידות שאם ישמע דבר רע יתחוב אצבעו לאזנו וקשה מה ענין זה לכאן ונראה דהרי אמרו עוד שם מפני מה אלי' של אוזן רכה כדי שאם ישמע דבר שאינו הגון יתחוב אלי' לתוך אזנו ונראה דתרווייהו צריכי דהרי אסור ליגע בצואת האוזן אם עוסק בתפלה או בתורה (כדאיתא בשו"ע או"ח סימן צ"ב סע"ז בהג"ה שם) וא"כ מה יועילו לו האצבעות וכן האלי' לחודא נהי שהיא רכה אבל אינה מתקיימת לכך אצטריך תרווייהו לתחוב ע"י אצבעו האלי' ואז אינו נוגע בצואת האוזן ואיכא מחניך קדוש וא"ש דמרומז זה פה:

לא תאחר לשלמו והי' בך חטא וגו' וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא י"ל דאיתא בפ' התכלת דאמר מלאך לרב קטינא דבעידן ריחתא מענשינן אעשה (מנחות דף מ"א ע"א) ובתוספו' שם ד"ה ענשיתו דהיינו דווקא כעשה דציצית דאינה חיובית אלא אם יש לו בגד בת ד' כנפות חייב לעשות ציצית אבל ליכא חיוב שיהיו לו בגד של ד' כנפות מכל מקום בעידן ריתחא מענשינן אבל עשה החיובית כתפילין וכיוצא בזה בוודאי מענשינן על ביטולה עיי"ש ועשה של מוצא שפתיך תשמור ועשית היא כעשה דציצית ובעידן רתחא לכאורה הי' ראוי לענשו אבל באמת כיון שאינו מוצא בשפתיו מיראה אולי יעבור אח"כ על בל תאחר ממילא אין מענישין גם בעידן ריתחא על עשה כזו וחטא מצינו בקרא פירושו לשון חסר וי"ל על מניעת מ"ע כמו שפירשו הקדמונים ז"ל על אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא היינו שלא יחסר לו מ"ע וא"כ זה כוונת הקרא לא תאחר וגו' כי אם תאחר ונראה שאין אתה ירא מזה ואיכא עידן רתחא על עונש ל"ת וממילא כי דרש וגו' והי' בך חטא על מניעת מ"ע של מוצא שפתיך אבל כי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא על מניעת עשה דמוצא שפתיך כיון דמשום יראת עבירה של ב"ת מנעת עצמך מזה שלא להכשל בה:

*וירקה בפני' יש ליתן טעם על הרקיקה דוודאי מצות יבום עדיף אלא משום שמא לא יכוון לשם מצות יבום רק להנאתו ויכשל באיסור אשת אח לכן סבר אבא שאול דחליצה קודמת וי"ל דלכך ירקה בפניו יען שאתה חולץ אין אתה עושה מצוה יבום הקודמת ע"כ משום שאין אתה תוכל לעמוד בעצמך היאך בר ישראל לא יוכל לעמוד בנפשו לעשות מצות השי"ת ובפרט מצוה רבה כזו בדעת צלולה ובנפש חפיצה:

ארבעי יכנו פן יוסיף נראה דהי' ראוי להכות מ' נגד מ' יום של מתן תורה אך מסתמא נכנע לבו ושב אל ה' ההכנעה נחשב למכה א' ומזה כ' הפוסקים להתענות מ' יום במקום מלקות כי התענית להכניע וכניעת לב נחשב למכה ואמנם בודאי יש רשע עריץ אשר בכל זאת לא נכנע ומ"מ לא יוסיף להכות מכה א' כי פן שב בלבו והרהר תשובה ונכנע ומזה אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימו מקמי ס"ת ולא קיימי מקמא גברא רבא דאלו בתורה כתיב ארבעים יכנו ואתא רבנן ובצרי להו חדא והא דלא קיימי מקמי גברא רבה בהרהרו עליו מה שראו לפעמים דבר שחושדין אותו בו ואינם זוכרים כי בוודאי הרהר תשובה שהרי מפני זה אין לוקין אלא ל"ט כנ"ל:

ארבעים יכנו לא יוסיף י"ל דרמב"ן ז"ל כ' ב' טעמי' על מ' כנגד מ' יום דיצירת הולד ומ' יום של מ"ת והנ"מ נגד מ"ת הי' צריך מלקות ממש נגד מ' יום ממש דידוע משום כן בושש משה אמנם נגד יצירת הולד יום ראשון אינו שלם ולא בעינן רק ל"ט מלקות וכן הוא באמת והא דלא מלקין באמת מ' נגד התורה היינו משום דקים לי' בדרבה מני' דמה שפגם בנפשו הוא חטא יותר גדול דנפש ישראל חשובה יותר אי הי' זוכה להיות צדיק והוא שעשה בהיפוך והרשיע בע"כ לוקין לו רק ל"ט כנגד נפשו וזהו שאמר קרא ומזהיר שלא יוסיף להכותו יותר ממספר הסמוך למ' שא"כ נקלה אחיך לעיניך שאחיך חשוב יותר ובזה יובנו דברי רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמא ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא ואלו מקרא כתיב מ' יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא ולפי הנ"ל יתיישב וק"ל:

ארבעים יכנו עפירש"י ומ"מ הול"ל במספר ארבעים יכנו בפסוק אחד ולא לחלקו לשני פסוקים אלא נ"ל לרמז כי שם הקדוש "אל ה'" ויאר לנו הוא גמטריא טל חי של תחיית המתים השבים ומתודים ליחטא כלומר חטאתי עויתי ופשעתי ונתהפך ליחט לטל חי ונלקה ט"ל מלקות ע"כ ר"ת של ד' פסוקים של פרשה זו כי יהי' ריב וגו' הוא "כ"ו א"ל" כי' יהי' ריב וגו' והי' אם בן הכות וגו' ארבעים יכנ' לא תוסיף וגו' לא תחסום וגו':

*במס' מכות כ"ב ע"ב אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא מקמי גברא רבא ואלו בס"ת כתיב מ' יכנו ואתו רבנן בצרי לי' חדא ע"ש ותמהו על זה המאמר חדא וכי טפשאי אינון ולא רשעי' גמורי' דעברו על מפני שיבה תקום ב' הא במס' קידושין יליף לעמוד בפני ס"ת מק"ו מפני לומדי' עומדיה מפניה לא כ"ש משמע מסברא יש לעמוד יותר מפני' ממה שיש לקום מפני לומדי' וא"כ מה טפשות יש כאן ג' למה דוקא האי קרא מ' יכנו וכבר כתבתי מזה וכעת נ"ל כך דהרמב"ן ז"ל יהיב טעמא למלקות ארבעי' נגד מ' ליצירת הולד שלא חס על עצמו שנברא למ' יום ונגד תורה שניתנה למ' יום והנה צ"ע הא אין לוקין אלא ל"ט בשלמא רמז דיצירת הולד י"ל דמ' יום הא לאו דוקא דלפעמי' אינם מ' יום שלימים יום ולילה לכך כנגדו נמי לא בעי הכאה אבל מ"ת הי' מ' שלמים כידוע וא"כ מ"ט אין לוקין אלא ל"ט וי"ל דהלמוד שלמד מרע"ה בהר לא הי' רק ל"ט שלמי' אבל יום א' מהם הי' הקב"ה כותב על הלוחות אותו היום לא הי' שלם בעסק התורה דכתיבה אינה רק כהרהור כמ"ש מג"א לענין כתיבה בברכת התורה והרהור לאו כדיבור דמי לכן לא בעי הכאה כנגדו כנ"ל והנה חכז"ל אמרו בפ"ק דקידושין ובחולין פא"ט דאין בעלי אומניות רשאי' לעמוד בפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן אבל לפני עוסקין במצוות עומדין דחביבא מצוה בשעתה וצ"ע וכי ת"ח לאו עוסק במצוה הוא נל שעה הרי העידו חכז"ל על ת"ח שאינו הולך בלי הרהורי תורה ומש"ה אסרו לו לעמוד במבואות המטונפות וא"כ הרי כל שעה עוסק במצות ת"ת וכי יש לנו מצוה גדולה ממנו ומ"ט לא יעמדו מלפניו וי"ל נהי דעסק התורה חשובה מצוה רבה וגם אמת הוא שת"ח א"א לו בלא הרהור תורה מ"מ הרהור לאו כד"ד ולא מקרי זה עוסק בתורה שנעמוד מפני' כמו מצוה בשעתה, ונבוא אל המכוון די"ל דהני אנשי' לא היו רשעי' ח"ו אלא מיירי בשעה שהיו עוסקין במלאכתן ולא היו צריכין לעמוד לפני ת"ח ומ"מ היו עומדי' בפני ס"ת דס"ל ס"ת הכתובה בפנינו הרי היא כמצוה בשעתה ועדיף מת"ח אע"פ שהוא מהרהר תמיד בד"ת הרהור לא כד"ד אבל כתיבה שבס"ת ס"ל כד"ד ויש פוסקי' סוברי' כן באמת וע"ז אמר רבא כי לא מחכמה עשו כן א"כ האיך בצרי חדא ממספר מ' הי' צ"ל כנגד מ' יום דמ"ת ועכ"ח צריך לומר דיום כתיבת הלוחות לא מחשיב דכתיבה לאו כד"ד וא"כ איך קמו לפני ס"ת בשעה שעוסקין במלאכתן ולא מפני גברא רבא:

בהפטרה רני עקרה לא ילדה וגו' אחז"ל שלא ילדה בנים לגיהנם יובן בהקדם מאחכז"ל ס"פ חזקת הבתים תני' ר' ישמעאל בן אלישע אומר וכו' מיום שפשטה מלכות שגזרה גזירות על ישראל ומבטלות אותנו מתורה ומצות ואינם מניחות אותנו לכנס על שבוע הבן ראוי' הי' שנגזור על עצמינו שלא לישא נשים ולהוליד בנים ונמצא זרעו של א"א כלה מאליו אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגי' ואל יהיו מזידי' וצ"ע טובא א' א"כ מ"ט נשאו נשים כל התנאי' וחסידי' ומדוע היו הם מזידי' בדבר זה ב' מדוע לא נשא נשים וכי יש לנו להתחכם על גזי' השי"ת הלא כה אמר ישעי' הנביא לחזקי' המלך בהדי כבשי דרחמנא למה לך ותו אדרבה הלא אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף א"כ טוב להוליד בנים למהר גאולתינו ופדות נפשינו תו יש לתמוה איך יעשה הוא שיכלה זרעו של אאע"ה ח"ו הלא גמירי דלא כלה שבטא כדאי' פרק י"נ וקרא כתיב אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם לכן נ"ל כך הנה אחז"ל רצונינו לעשות רצונך אלא שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיו' מעכב הרי תלו עוונותינו בשני מעכבים ושניהם ראינו בעינינו בעו"ה כי מיום שהתחיל המלכות לפרוק עול גלות מאתנו ונתן רשות וחירות הרבה ליהודים מאז נתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ועושים מעשים אשר לא יעשו בישראל כופרים בה' ובתורתו מלעיגים במלאכיו ובנביאיו אלו הם אשר שאור שבעיסה מעכב עליהם ולא שעבוד מלכיות אמנם הנותרים אשר לא פנו אל רהבים ושטי כזב ולא שתו לבם לזאת הם נתנו לשבי ולבזה בעו"ה עוברים על דת באונס גמור ועי"ז הרבה מכשול ומה אאריך בידוע לבני דורינו הנה הם אשר שעבוד מלכיות מעכב עליהם והנה בעו"ה כבר נגזר עלינו בתוכחה ועבדתם שם אלהי' אחרי' עץ ואבן וגו' ואם כי לא יובן מזה שנחויב ח"ו לכפור בה' אבל עיקר הענין שע"י גלות המר הזה יבואו הרבה מכשולי' בשומרי התורה ובשמירתה ונהי' בעיני עצמינו כאילו ח"ו עע"ז והנה גזירת המלך ית"ש לא תשוב ריקם והלואי ונזכה ותהי' רק אונס ואם גם עי"ז יבואו להקל גם במה שאינם אונסין כידוע מ"מ שוגגי' המה וכל זה טוב יותר מאשר ח"ו יכפרו בה' משרירות לב והרחבת לב להתערב בגוים להיות כמוהם ח"ו ונבוא אל המכוון בע"ה כי בטוחים אנחנו שנשבע בשמו הגדול שלא לכלות זרעו של אאע"ה והוא דבר הנמנע ממש לכן בידינו להושיע את עצמינו מכל צוקה צרה ומבוכה באשר שגוזרים עלינו לבטל מן התורה והמצוות ושלא לילך לשבוע הבן וכשנרצה מלבטל זאת נגזר על עצמינו שלא לישא נשים ויהי' זרעו של אאע"ה כלה מאליו וזה א"א בשום פנים וע"כ יעשה השי"ת לבטל גזירת המלך להשיב אחור מחשבתם כדי שגם אנחנו נשוב ונבנה זרעו של אאע"ה אך אחר שובו ניחם ריב"א על הדבר הזה וחשב בנפשו כי בהדי כבשי דרחמנא למ"ל אם מאת ה' היתה זאת שהחי' אימתנא ותקיפה ישנה דת וחוקים מה נועיל אם נכריח בכח שישוב אחור מחשבתו מלאנס אותנו הלא בכל זאת מחשבת הי"ת לא תשוב ריקם והמלך ההוא ישוב להתחכם עלינו באופן אחר לתת לנו חירות ולהתחבר עם האומות עד שיעברו על דת ברצון נמצא שגזירת המלך ית"ש מתקיימת ואנחנו נהי' חטאים במזיד הלא טוב שנהי' חטאי' באונס ובשוגג ולא במזיד ועד"ז אמרו חכז"ל יאה עניותא לישראל כנ"ל בזה והיינו רני עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם ע"י שהיתה עקרה ושנואה בעיני האומות נתרחקה מהם כנ"ל וכבר כתבתי כעין זה במק"א על הפסוק הזה בעצמו:

*הנה הסמיכות של במספר ארבעים יכנו ללא תחסום שור בדישו י"ל עפ"י מה שכתבו המקובלים דאין לבער הקליפה לגמרי וכן נתנו טעם לשעיר המשתלח ולכל סעודת מצוה ורמזו זה בפסוק לא תחסום שור בדישו וכן י"ל זה הטעם שלא ללקות ארבעים ממש שהוא מספר הקדושה לגמרי לכך קאמר הסמיכות לא יוסיף להכותו משום לא תחסום שור בדישו:

הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותך יטו אל תחשוכי כבר כתבתי במק"א כי ת"ח בעוה"ז נקרא מ'ש'כ'ן' ר"ת מ'טה ש'לחן כ'סא נ'ר אשר עשתה השונמית לאלישע והודיענו כאן שלא ידאג על צרכי עוה"ז כי רק הוא ישב באהל של תורה ועמדו זרים ורעו צאנו וזהו הרחיבי מקום אהלך אתה עשה את שלך והרחב מקום אהל תורה שלך ואל תשגיח על שום דבר וממילא יריעות משכנותך יטו היינו מ'ש'כ'ן' הנ"ל והנה ידוע כי שני מיני יראה יש עילאה ותתאה ושניהם רמוזים בהי א' משני ההין של הוי' ית"ש וה' במילואה נכתבת כזה ה"ה רמוזים בה שתי יראות וידוע נמי כי שני מיני תורה או חכמה יש ג"כ עילאה ותיתאה והתורה תתאה שער ליראה תתאה וממנה אל העליונה וממנה אל תורה עילאה שהוא תכלית הדביקות בהי"ת והנה אלוף פי' למוד כידוע וזהו הרחיבי מקום אהלך כשתרחיב ותכתוב אותיות אהל במילואו כזה אלף הה למד יהי' למוד בתחלה וב' ההי"ן באמצע ולמוד בסוף ולכן צוה הרחיבי מקום אהלך:

אחת שאלתי מאת ה' כתיב אני לדודי ודודי לי אני שואל אחת לחזות בנועם ה' אך לזה צריך הכנות הרבה כמו שמתפללים אבינו מלכינו אין לנו מלך אלא אתה ולזה צריך כל תפלת אבינו מלכינו שנזכה לזה וכן הקב"ה אינו מבקש אלא אחת מה דעלך סני וכו' או צדיק באמונתו יחי' ולזה צריך כל התורה כולה: