זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור, י"ל דאמרינן סוף פרק ג' דמגילה פ' עגל נקרא ומתרגם מהו דתימא ניחוש ליקרא דישראל קמ"ל ניחא להו דליביישו כי היכי דניהוי להו כפרה ואמרו חז"ל אי ס"ד ראובן חטא לא העמידו הקב"ה על הר עיבל לומר ארור שוכב עם אשת אביו וכדי דלא לסתרו המאמרים נ"ל פ' עגל לא ציוה הקב"ה לבייש ברבים ולקרי ברבים ואם ירצו לא יקראו ולא יתרגמו אך הם בעצמם רוצים בכפרה משא"כ בהר עיבל שציווי ה' היא ואין מדרכו של הקב"ה לבייש אפי' עכן (שמעל בחרם לא בייש כדאיתא במדרש) והנהפ' פרה מצוה לקרותה ברבים דאפי' בזמן שבהמ"ק קיים נעשית פרה אחת למאה שנה ע"כ מצוה לקרותה בכל שנה ע"ד ונשלמה פרים שפתינו (ואתיא שפיר יותר לפסקי תוספות מגלה ובשו"ע או"ח פרה מדאורייתא היא מצוה לקרותה) והנה פשטיות דקרא משמע כר"מ הדרשן שפורט בו כל מעשה עגל ויהי' גנאי לישראל ע"כ כ' בו חוקה לומר שאיננו מטעם עגל אלא חק בלי טעם כדי שלא יתביישו הקוראים והיינו וידבר ה' אל משה ואל אהרן דבר אל ב"י לאמר זאת חוקת התורה שיאמרו הפרה היא חוקה בלי טעם ומ"מ אני מצוה זאת והטעם לזה אשר ציוה ה' לאמר ברבים פ' פרה ויהי' גנאי לישראל ע"כ אני מצוה שיאמרו בראשונה זאת חוקת חוקה היא:
דרוש הספד
על ג' צדיקים ביום ד' ז"כ סיון פ' חקת תקע"ח לפ"ק פ"ק פ"ב יע"א.
פסוק בזכרי' י"א ואכחיד שלשת הרועי' בירח א' ובפ"ק דתענית מוקי לי' במרים אהרן ומשה ופריך וכי בירח א' מתו והלא מרים מתה בניסן ואהרן באב ומשה באדר, ומשני מתה מרי' נסתלק הבאר וחזר בזכות משה ואהרן מת אהרן נסתלק הענן וחזרו בזכותו של משה מת משה נסתלקו שלשתן וה"ל כאלו בירח א' מתו ויש להקשות דתי' הש"ס הוא דוחק גדול מכמה טעמי' חדא דאכתי קשה וכי בירח א' מתו הלא ביום א' מתו דנסתלקו שלשתן ביום ז' אדר ועוד וכי שלשה רועי' מתו והלא לא מת אלא רועה א' ושלשה פרנסות נסתלקו נמצא תי' ש"ס הוא דוחק גדול וה"ל למימר ברווחה דמכיון שמתה מרים בניסן ונסתלק הבאר ונתלוננו ישראל ויקציפו על מי מריבה וירע למשה ואהרן בעבורם נגזר עליהם מיתה באותו ירח וה"ל ג' רועי' בירח א' וצע"ג לכאורה:
טרם נבוא אל המכוון נאמר הוי ואבוי כי בעו"ה נתקיים בנו פסוק זה כי במשך שלשים יום חסרו ישראל תלתא גברי רבא רועי ישראל, הראשון פאר קהלתינו עטרתינו הרבני המופלג מה"ו עזריאל ברילן זצ"ל אשר הי' חרוץ ושנון בתורה ובימי חורפו העמיד תלמידים ורבץ תורה בישראל עוד בעלותו לגדולה הי' לנו לעיני' בכל מילי מיטב בהשתדלות בגופו וממונו ובכל מיני ג"ח בעל הי' לאלמנה ואב ליתומים החזיק ידים רפות וברכים כושלות כידוע לכל באי עירנו ואחז"ל מפני מה זכו גדעון ושמשון להמנו' עם גדולי עולם גדעון אמר לא אמלוך אני בכם ולא ימלוך בני בכם ה' אלקיכם יהי' מלככם שמשון אמר מ' שנה שפטתי את ישראל ולא אמרתי לא' העבר לי מקל ממקום למקום וכ"ש האי גברא רבא דאי' תרתי תורה וגדולה ומימיו לא בקש שום גדולה והתמניות בקהלה להשתרר בשום מיני שררה שבעולם לא מכבוד תורתו ולא מכבוד עשרו ורב טובו וביותר יש לנו להתאונן כי פה בעירנו ומילדי גידולי קהלתינו הי' ואחז"ל בע"ז ל"א מקום שיפול העץ שם יהא ס"ד אלא שם יהי' פירותיו, ונחזי אנן אם נמצאו פירות מדותיו בכאן אם השאיר אחריו כמוהו אשר נוכל לנחם בו, הנה המרגלים בדבתם אמרו וכל העם אשר ראינו בתוכו אנשי מדות ופי' בס' תולדות יצחק אנשי מדות טובו' וכן איתא בילקוט על אחימן ששי ותלמי שהרגיש במרגלי' כחגבי' ולא עשו להם רע ע"ש וקשה מי בקש זאת מידי המרגלי' להשיב על אשר לא שאלו על מדות האנשי' ההמה אבל נ"ל כתי' היש בה עץ אם אין פירש"י צדיק המגין על דורו כעץ ויל"ד מ"ט לתואר הזה ולא אמר שמגין כסלע וכצור חסיו בו, אבל באמת ידעו כולם כי מת איוב אז שהי' צדיק שלהם אך אי' ההגנה של איוב כסלע וכצור נמצא כיון שיעקר הסלע ממקומו יעבר ומה דהוה הוה אך אי הי' כעץ עושה פרי והשאיר אחריו פירותיו שלמדו ממעשיו הרי עדיין הגנתו קיים כאלו הוא חי והנה ידוע מה שהתפאר איוב בספרו ממדותיו הטובו' להפליא עינים הייתי לעיור בעל הייתי לאלמנה אם ראיתי אובד מבלי כסות וכו' על כן המרגלי' בכלל הוצאת דבתם רעה השיבו על שאלת היש בה עץ וכל העם אשר ראינו בתוכו אנשי מדות טובות תלמידי איוב והרי הגנתו קיים עליהם מקום אשר נפל העץ שם פירותיו:
ועוד זה מדבר וזה בא שמועה רעה בתוך אותן הימים מסלוקו של צדיק וגאון הרב החרוץ בעל פיפיות מהו' זלמן וואלף זצ"ל אב"ד דק"ק אונסדארף בעל המחבר ספר עמק המלך על הרמב"ם וכבר אמרתי בדרשה אחרת על מאחז"ל פ' אלו מגלחין רב ספרא שכיב לא קרעו עליהו אמרו לא גמירנא מיני' א"ל אביי כל יומא שמעתתי' בפומי' ואתון אמרתון לא גמירנא מיני' והוא פלא מעיקרא מאי קאסברי למימרא לא גמירנא מיני' אשר כל יומא שמעתתי' בפומי' אבל הענין מבואר בספרי הדורו' כי רב ספרא נקרא כן על שהי' סופר מהיר ומעתיק משניות ובריתות ומדקדק בגירסתם וכיוצא ועל כן אמינא דודאי לא גמרי מיני' מידי אך ספריו הי' נמצאי' אתם וא"כ יפה אמר אביי כל יומא שמעתתא בפומי' וכו' וכן בצדיק הזה שאנו עוסקי' בהספדו ספריו הנחמדי' בכאן וכאלו גמרנא מפומי' דמי:
והשלישי הכי נכבד פטירת הגאון הגדול המפורסם בקצוות כבוד מהו' וואלף באסקוויץ סג"ל זצ"ל שהי' אב"ד בכמה קהלות גדולות בישראל ושקע אורו הגדול באחרית ימיו בק"ק באנהארט:
והנה לרוב חריפתו ובקיאותו אורייתא ארתחי' על כל קוץ שבתורה אשתפיך חמימי' ושמעתי מאביו הגאון החסיד מהו' שמואל קעללין זצ"ל שאמר על בנו הגאון הנ"ל בימי חורפו בק"ק פרוסטיץ פי' הפסוק אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו אי לך ארץ מוסב על שריך ולא על מלכך נער כי הנה מי שזכה בנערותו למלכותו כגון שלמה שמלך בן י"ב שנה ויחכם מכל אדם אשריו ואשרי דורו ואם בנערותו כך בזקנותו על א' כמה וכמה אך האדם בטבעו אינינו מלאך וא"א בשום אופן שלא ירתיחהו רתיחת הילדות ובפרט חכם גדול המוסיף דעת מוסיף לו מכאוב וכעס ואך על כל זה יעמדו שריו וזקניו ויחפוהו עליו ויכפו פסכתר על כל מכשוליו עד הביאונם אל מקומו הראוי ומעלתו ומדרגתו הגדולה ואז אשרי הדור שיזכו ליהנות מאורו הגדול אך אי לך ארץ שאם זכית למלך נער אך שריך שסביביו בבקר שלו וימי נערותו יאכלוהו ויכלהו ולא יסבלו ממנו מאומה ומגדילי' כהר מכשוליו הקטנים כחוט השערה אז טרם יזקין כבר הבאישו ריחו ולא יזכו אנשי דורו להנות ממנו אלו דברי הגאון החסיד זצ"ל הנ"ל:
כתי' הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע ואחז"ל פ"ק דתעני' האי מרבנן דרתח אורייתא קמרתח לי' שנא' הלא כה דברי כאש ואר"נ אפ"ה בעי למילף נפשי' בניחותא ולכאורה קשה היכי רמיזא בקרא וי"ל דהנה כפטיש יפוצץ פי' בו תוס' בשבת פ' ר"ע ב' פירושי' או הפטיש יפוצץ הסלע או הסלע מפוצץ הפטיש ע"ש והנה רבו המפורשים בטעם חטאו של מרע"ה ועל הכלל התורה כסהו ולא רצה לגלות ישוטטו רבי' והדרשא תדרוש אך הרמב"ם בשמנה פרקי' האריך למעניתו כי מרע"ה כעס וחטא בכעסו ורמב"ן בחומש בפ' השבוע טען עליו וכ' שהוסיף הבל על הבלי' כי ראוי הי' לכעוס עליהם ע"ש ולבסוף כ' הוא טעם עפ"י הסוד ואומר אני עכ"פ אמת הוא שטעה מרע"ה בשום טעות אשר יענש על זה, וצריכי' אנו להבין מהיכן נולד טעות לאבי הנביאי' מבחר היצורי' אין זה אלא מחמת שכעס והנה כעסו הי' לכבוד שמים כמו שהסביר רמב"ן ז"ל ולמי ראוי' רתיחת אורייתא יותר ממרע"ה ובאמת לא נענש על זה הכעס כי הי' ראוי' לו ומ"מ נענש על הטעות הנמשך ממנו מזה ילמדו מוסר כל באי עולם איך בעי אינש למילף נפשי' בניחותא ונקדים עוד כי הצדיק יכונה פטיש החזק במס' ברכות בחרדת ר"י בן זכאי והיינו דקאמר קרא הלא כה דברי כאש נאום ה' הלא זה ידוע שדברי כאש גורמי' רתיחה ומ"מ כפטיש יפוצץ סלע מרע"ה הפטיש הגדול ברתיחתו הי' מפוצץ הסלע להכות עליו ושוב הסלע חזר ופצץ את הפטיש שנענש ונקנסה מיתה על ידו עליו א"כ ש"מ דמיבעי' לי' לאינש למילף נפשי' בניחותא וא"ש:
כתי' הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי החסד נאספו באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק יל"ד מתחיל בצדיק אחד וחזר ואמר אנשי חסד תרתי ומסיים נאסף הצדיק א' י"ל הנה ידוע מפני הרעה ועוונות אנשי הדור נאסף הצדיק לכפר ולישא עוונם ע"ד טול הרב שבהם והנה כשחוזרי' ומתים עוד צדיקי' אחרים ואלו הי' זמן רב ביניהם היית אומר חזרו וחטאו ונתחייבו אך ידוע כי זמן ב"ד שלמעלה שלשים יום ואם במשך ירח א' מתו זא"ז א"כ אפילו חזרו וחטאו אחר מיתתו של ראשון הי' לו להמתין בדינו לכל הפחות שלשי' יום עד מיתתו של שני אך ואכחיד שלשה רועי' בירח א' בעו"ה אין זה כ"א הצדיק הראשון שמת בעון הדור לא נספד כהלכה ולא שמו על לב ולא כיפר במיתתו נמצא עונות הראשונים קיימי' כי לא נתכפרו ועוד נוסף חטא רציחה מיתת הצדיק על מגן ע"כ צריך עתה ב' צדיקי' א' לכפר על עון הדור נמקדם וא' לכפר על עון מיתת הראשון ואם ישובו עתה במיתת שנים האחרונים יתכפר הכל, והיינו הצדיק הראשון אבד ואין איש שם על לב ולא נתכפר עון הדור ועי"ז אנשי חסד נאספו ב' אנשי חסד נאספו הואיל ואין מבין כי מפני הרעה של הדור נאסף הצדיק הראשון:
ועד"ז נבוא לפרש סוף מ"ק מפני מה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקי' מכפרת ומפני מה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה לומר לך מה בגדי כהונה מכפרי' אף מיתת צדיקי' מכפרת וכ' שם תוס' פרה אדומה מכפרת על עון עגל ע"ש וקשה תרתי סמיכות למה לי לפרה אדומה ולבגדי כהונה גם רש"י בחומש פירש בגבול ארץ אדום הואיל והתחברו לאדום חסרו הצדיק דכתי' בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך וקשה הא נגזר מיתה על אהרן ואיך שייך לתלות זה בגבול ארץ אדום גם יל"ד דרש"י פי' ויבואו כל העדה עדה שלימה כלם צדיקי' ואיך א"כ ותמת שם מרים הלא עמך כולם צדיקי':
והנלע"ד הואיל ואין לך דור שאין בו מפקידה של עגל דהי' אז שלימי' וכולם צדיקי' מ"מ היה צריכים קודם שיכנסו לארץ קצת כפרה על פקידה של עגל ופרה המכפרת על עגל זה לה כבר ארבעי' שנה שנעשי' והי' צריכים כפרה עתה טרם הכנסם לארץ הקדושה ע"כ מתה הצדקת הזאת ודוקא אשה שאין בה כלום בחטא עגל כי נשי' לא חטאו ויבוא זכאי ויכפר על החייבי' ומשו"ה נסמכה לפ' פרה אדומה לומר שמכפרת כפרה אדומה על עגל ביחוד, ואמנם בילקוט איתא ותקהל כל העדה אהרן הי' דורש טוב לעמו ואמר ג"ח הם בני ג"ח הרי הם נקהלי' להספיד אחותינו ומשה אמר אין זה אלא קהלה של תלונה וזנו לנו מים ע"ש נמצא לא הספידו את מרים וממילא לא נתכפר עון עגל במיתתה וע"כ הכחיד הקב"ה באותו הירח עוד ב' רועי' ונקנס מיתה על משה ועל אהרן על משה לכפר עון העגל כי גם הוא הי' זכאי בעון עגל ויכפר על החייבי', ואהרן על עון מיתת הצדקת על מגן:
והנה בזבחי' פ"ח ע"ב מסקנת ש"ס דכתונת בגדי כהונה מכפר על הציבור חטא שפיכת דמי' אפי' ידיעא מי הורגו ע"ש וא"כ קשה מדוע לא הגינו בגדי כהונה על חטא מיתת מרים שלא נצטרך לסילוקו של אהרן נ"ל דכתי' ואבדיל אתכם מן העמי' להיות לי וכתי' ויבדל את אהרן להקדיש קדש קדשי' ואם ישראל אינם נוהגים קדושה בהבדלה שביניהם ובין העמים ומתחברים לגבול מלך אדום ומתנהגים במנהגיהם אין ההבדלה של קדושת כהונה ובגדיהם מגין עליהם ומשו"ה מת אהרן הכהן וצדקו דברי חז"ל בסמיכת מיתת מרים לפרה שהיא לכפר על העגל כמו פרה וסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה שמכפר כמו בגדי כהונה על שפיכת דמי' וגם דברי רש"י יכונו מפני שסמכו ונתחברו לגבול מלך אדום חסרו אותו הצדיק מזה יוקח מוסר השכל איך להרחיק ממנהגי האומו' אל תשמח ישראל אל גול בעמים כי גדולתם היא שפלות ישראל ולאום מלאום יאמץ א"כ איך מה ששלח מרע"ה אל מלך אדום אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וקשה מנא ידע מלך אדום כל התלאה ואם שהי' מפורסם בכל העולם שהי משועבדים במצרים א"כ מ"ש מלך אדום משארי מלכי הארץ כולם ידעו אך יובן משום דכתי' ולאום מלאום יאמץ א"כ מלך אדום ישער בנפשו לפי גדולתו באותן הימי' כמה שיעור הי' תלאות וצרותם של ישראל וא"כ אתה ידעת את כל התלאה:
והיום יום כ"ז סיון יום שבו נשרף ר"ח בן תרדיון וספר תורה עמו ר"ל כמ"ש בש"ע א"ח סי' תק"פ ואמרי' במס' ע"ז י"ח ע"א דר"ח ב"ת נשרף על שהוגה השם באותיותיו אעפ"י שעשה להתלמד מ"מ בפרהסי' עביד ונ"ל דהיינו דקאמר כששאלו המלך מ"ט הקהלת קהלות ברבי' ועסקת בתורה והשיב כאשר ציוני ה' אלקי ולא אמר כאשר ציוני ה' אלקינו שהרי ברבי' הקהיל קהלות אך בזה הלשון התודה סמוך למיתתו באמרו הקהלתי קהלות ברבים כאשר ציוני ה' אלקי לי ביחוד ולשכמותי ציוה להגות השם להתלמד ולא ברבי' וע"כ יענש, ויש להזהיר בזה אנשי זמנינו להשגיח על בני ביתם הקוראי' בספרי' הנדפסי' עתה בגופן שלהן בלשון וכתב אשכנזי ונדפס השם ככתבו והם קוראי' אותו כשהוא נכתב ה' יצילם מעונש חלול שמו הגדול ואמרו שם שכנשרף שאלוהו תלמידיו מה ראית והשיב גוילין נשרפי' ואותיו' פורחות נ"ל דרמז בזה עפ"י מ"ש ברבנו בחיי על פסוק מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב ולא אמר בתוכו ירוץ צדיק כי אל תוך המגדול אדם רץ להשגב אלא לימד לנו כי שם ה' עדיף מהמגדול שעומד במקומו ואדם נס לתוכו ואם הדוחק יביאהו לצאת מהמגדול ולברוח אי"ה חוזק המגדול אבל שם ה' ב"ו ירוץ הוא השם הקדוש רץ עמו ועוזרהו בכל מקום שהוא אמנם ר"ח בן תרדיון שחטאו הי' בהזכרת השם ע"כ לא רץ השם עמו כי אותיות הי' פורחות ממנו מבלי לעזרהו ולעמוד לימינו בעו"ה:
ואמרו שם שנגזרה על אשתו הריגה על שלא מיחתה כי כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס וע"ד הלציי אמרתי מה שתרגם זאת חקת התורה דא גזירת אוריתא וכ' מג"א סי' תק"פ שהוא לשון ורמז גזרה לא טובה ואמרתי אי לא הי' מצות תוכחה מצווה עלינו הי' כל צדיק עובד ה' בביתו ואינו מחוייב להשגיח על אחרי' הי' הוא נמלט מחטא הדור שלא הוכיחם והדור הי' נמלטי' בטענה לא הי' לנו ממי ללמוד אך זאת חקת התורה דא גזירת אוריתא אשר ציוה ה' לאמר לאחרי' וא"כ שניהם נתפסים כי אין הדור שומעים וגם אין אדם יכול ליי"ח ממש בתוכחה ותמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ע"כ דא היא עיקור גזירת אוריתא:
והנה נ"ל קשה מאוד להסביר שנתפסת האשה על שלא מיחתה בבעלה ר"ח בן תרדיון בהזכרת השם וכי היא בידה למחות בבעלה ואם תחלוק עליו בהלכה אי מותר להתלמד בפרהסי' או לא וכי מחוייב לשמוע אלי' אבל נ"ל דקאי אדלקמי' שעל בתו נגזר להושיבה בקובה של זונות על שפ"א שמעה הבת משרי רומיים אמרו עלי' כמה נאים פסיעותי' של ריבה זו התחילה לדקדק בפסיעותי' מש"ה נענשה והצדיקה הדין ואמרה עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם שהקב"ה השגיח על חטא פסיעותי' שאדם דש בעקביו ונ"ל דהאב לא השגיח על זה כי בגרסתי' טריד אך האם הי' בידה למחות בהבת ולא מיחתה וע"כ נענשה הוא הדבר אשר דברנו ואבדיל אתכם מן העמי' להיות לי כי סדר הבדלות הוא מונה ית"ש ואם אינם מבדילים מן העמים לא די שהם נכנס בעונש ח"ו אלא גם מי שאינו מוחה כאמה כבתה:
כתי' ואתחנן אל ה' בעת ההיא פירש"י כשנכנסו לארץ סיחון ועוג דמיתי שהותר הנדר וצריך להבין במה טעה מרע"ה וגם מה שאמר ויתעבר ה' בי למענכם וקשה למענכם הלא הוא חטא נ"ל הנה יש להפוך בזכותן של ישראל במה שנקהלו על אודת המים ולא הספידו מרים כראוי עפ"י מה דאמרי' במס' תעני' דלאביי אתא שלמא ממתיבתא דרקיעא בכל מעלי יומא דשבתא ולרבה בכל מעלי יומא דכפורי' חלשא דעתא דרבה מדאביי א"ל מסתייך דמגנת אכולי כרכא פי' שרבא הי' ראש ישיבה ומגין על כל העיר על כן הוצרכו זכיותיו להגן על כל העיר ולא נשאר לו כל כך זכיות דתיתי' לי' שלמא כל מעלי יומא דשבתא, הנה כי כן נ"ל בראות ישראל סלוק הצדקת והסתלקות הבאר יחדיו הבינו שהי' הבאר בזכותה של מרים אמרו אלו היינו שוכנים בארץ נושבת מקום תאנה וגפן ומים לשתות לא היינו צריכים לשתות מים בזכות הצדקת ולא כלו זכיותי' ולא מיתת ועכשיו שכלו תמו זכיותי' מפני המים ששתינו ע"כ מתה נמצא התלונה היינו ההספד בעצמו:
ואמנם טעו כי א"א להם בשום אופן לאכול בלתי המן ולשתות מי באר דאחז"ל לא ניתנה תורה אלח לאוכלי מן לחם אבירי' והרי קמן שאכלו מן ושתו מי באר מ' שנה ואמר להם מרע"ה לא נתן לכם ה' לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה ואחז"ל פ"ק דע"ז שלא עמדו על דעת מרע"ה עד סוף מ' שנה ואלו הי' אוכלי' לחם מן הארץ ומי בורות עדיין לא הי' מגיעי' למדרגה הזאת, והנה בזה טעה גם מרע"ה כי חשב הואיל ושלש המתנות כולם חזרו בשבילו מן באר וענן ע"כ נתמעטו זכיותיו והגיע זמנו לפטור מן העולם ומכיון שבימי תשרי אז נכנסו לארץ סיחון ועוג חשב מרע"ה שמעתה יפסוק המן והבאר וענני כבוד ולא יצטרכו לזכותו עוד וירויח הוא שיכול לחיות עוד והיינו דמיתי שהותר הנדר אמנם ויתעבר ה' בי למענכם כי אין גופכם מזוקק כל כך עדיין לאכול מפרי הארץ:
ועד"ז י"ל קצת המאמר שהתחלנו בו דודאי הי' פשוט דשלשה רועי' בירח א' דקאמר היינו שנגזר מיתה על שלשתן בחדש א' אחר מיתת מרים אלא דלא הי' נראה לרז"ל לומר לשון ואכחיד כיון שאפשר שעדיין יתבטל הגזירה אבל אחר שראינו שביום א' ז' אדר נסתלקו ג' המתנות ואכלו בזכות נמצא הם אכלו זכיותיו וא"א שיחי' עוד ע"כ נכחדו למפרע בירח א' ניסן:
בילקוט פ' וילך כשאמר הקב"ה למרע"ה הן קרבו ימיך אמר לו רבש"ע בהן קלסתיך הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים ובהן אתה מבשרני וא"ל הקב"ה הלא אמרת והן לא יאמינו לי לכאורה נ"ל בחטאו של מרע"ה עפ"י דרכו של רש"י ז"ל שהי' לו לדבר והוא הכה ורמב"ן טען מה בין דבור להכאה אצל הסלע והנה כתי' המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל פירש"י המה מי מריבה שראו אצטגניני פרעה וחלילה שיכנס מרע"ה תחת סוג דברי האצטגניני' אבל ישראל חשבו כן, כי זה הי' פרי חטאם בעגל שנתנו כח למזלות ותחת אשר במצרים הי' שולט מזל טלה חשבו שאחרי שידוד מזל טלה יעלה מזל שור ועשו עגל ולכן נשים שלא טעו זכו להיות להם ר"ח לי"ט כי ר"ח יום שינוי המזלות עפ"י תהלוכה של לבנה והנה פי הארץ ופי הבאר שניהם נבראו בין השמשות ובמחלוקו' של קרח פתחה הארץ פיה ע"י דבורו של מרע"ה מבלי הכאת מטה כלל א"כ יותר הי' ראוי שתפתח הבאר פיה ע"י דבורו שלו מבלי מטה ומהטעם דפירש"י פ' בשלח שציוה הקב"ה למרע"ה ליקח מטה להוציא מים מן הבאר שלא יאמרו ישראל המטה מוכן לפורענו' ע"כ יראו שגם לטוב הוכן א"כ ה"נ יאמרו פיו של משה מוכן לפורענות לבליעת קרח ע"כ יפתח פי הבאר לטובה והוא לא עשה כן יאמר נא ישראל שא"א לו להוציא מים בפיו כי הורע מזלו במים כמו שראו האצטגניני' ויחזיק זה סברתם בכח המזלות והוברי שמים וע"כ במדה נענש ע"י המים ולקה באמת במים ולעומת זה צווח מרע"ה לפני הקב"ה איך אפשר לחשדני בזה הלא אני הוא שאמרת הן לה' אלקיך השמים ושמי השמי' רק באבותיך חשק ה' שהכוונה בזה שהמזלו' וכל שרי שמים ושמי השמי' הכל מסורי' בידו ית' והוא שידד הכל לחשוק באבות כי עפ"י משטרי השמים אברם אינו מוליד ויבחר בזרעם אחריהם ג"כ לשדד להם כל מערכה כרצונם וא"כ פי שאמר כן יחשד והוא שנתירא מפני ראיית האצטגנינים שעתיד ללקות במים והשיב לו הקב"ה חלילה אין אתה נחשד בעיני אבל זכור שאמרת והן לא יאמינו לי שנתת מקום לטעותן של ישראל כי הם אינם מאמינים:
א"נ י"ל במ"ש הקב"ה אמרת והן לא יאמינו לי דיל"ד בציווי של הקב"ה כפל ענין ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע ועוד בתחלה אמר מימיו ושוב אמר מים סתם בלי כינוי ועוד הקב"ה אמר והשקית את העדה ואת בעירם אתא את ופסק בין עדה לבעירם ובשעת מעשה כתי' ותשת העדה ובעירם בלי הפסק את בין עדה לבעירם ולע"ד הנה הי' הפרש גדול בין מתנת מן לחם מן השמי' שהי' כולו קדוש בלי שום תערובו' סיג גשמי כלל ובין מי באר שעכ"פ הי' מדבר גשמי שיש בו עכ"פ מים היסודי שבעצמו ואם כי עשה בו נוספת מים על מימיו להשקות ס' רבוא מ' שנה מ"מ אינינו ברי' חדשה כי המן בעצמו נברא בין השמשות אבל לא מי הבאר כ"א פי הבאר אבל המים הי' רק תוספת ברכה על מי היסודי שבבאר עצמו וחפץ הקב"ה למען צדקו שעתה סמוך לכניסתם לארץ הקדושה עוד יזכו לשתות מים עליוני' שאין בהם תערובו' סיג ופסולת וישכילו יותר על דבר ה' ויהי' יותר תמימי' אך הבהמה לא יזכו לשתות מים כאלו כמו שלא אכלו מן כי לא המטיר כ"א עומר לגלגלת והבהמו' אכלו ממה שצמח להם במדבר ע"ד נס כמ"ש תוס' ס"פ כיסוי הדם שבהיותם במדבר זרעו וצמח אבל לא נעשה נס לבהמות שיאכלו לחם אבירים וה"נ במים אמר הקב"ה למרע"ה ודברת בסלע לעיניהם ונתן מימיו היינו נחל א' יזוב ממנו שהם תוספת ברכה על מימיו של עצמו כמו שהי' מקדם קדמתה, ועוד והוצאת להם עוד הוצאה חדשה מים מן הסלע שאינם מימיו ובשני נחלי' אלו והשקית את העדה ואת בעירם אלו לחוד ואלו לחוד ולא יאכלו המה וחמוריהם באבוס א':
ומרע"ה אוהב ישראל הי' חשב מחשבו' כי עד עתה אם חטאו ולא האמינו הי' מקום לתלות כי גשמיות המים גורם אך אם יזונו גם ממים העליונים ולא ישמעו וימרו פי ה' ח"ו לא יהי' להם תקנה כלל ואקדים מ"ש רמב"ן כי המן הסלע הזה יוציא לכם מים חסר אם לא והכי צ"ל המן הסלע נוציא לכם מים אם לא ואומר אני לפ"ז הכי פירושו שמעו נא אתם המורים ומורדים המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא פי' בין אם אוציא לכם מים חדשים מהסלע או לא לעולם תמרדו ותמרו פי ה' א"כ למה לי להוציא לכם נחל בפ"ע ויך את הסלע במטהו פעמי' זא"ז בלי הפסק ונתערבו כל המים ותשת העדה ובעירם בתערובו' בלי הפרש ופסיק ביניהם נמצא הקב"ה לא חשד ישראל ומרע"ה חשדם והיינו לא האמנתם בי פועל יוצא לישראל ויפה א"ל הקב"ה אתה אמרת והן לא יאמינו לי וק"ל:
וע"ד דרוש אמרנו ליישב שינוי לשון בצווי כתי' והשקית העדה ובעירם ובשעת מעשה כתי' ותשת ולא והשקה העדה דעפ"י המדרש כל ז' ימי אבלה של מרים לא נסתלק הבאר דזכות הצדיק נמשך כל ז' ימי אבלו כמו שהי' במבול בזכות מתושלח ואח"כ כשנסתלק הבאר לא התלוננו עד שהי' ג' ימים בלא מים והיות כי מרים מתה יו"ד ניסן א"כ נמשך הזמן עד כ"א ניסן שאז הי' יום ז' של פסח יום אשר ליבשה נהפכו מצולים ועתה הופך צור אגם מים חלמש למעינו מים והנה בעירובי' פ' בכל מערבי' מבואר דמיא בעיבי מיבלע בליעי וה"ל נולד ואסור אי לא הי' לו היכר וסימן בעבי' מערב שבת ונהרות הנובעי' מותרים משום דעבידי דאתי והנה איסור הכנה הוא דאוריי' או קרוב מאוד לאי' דאורי' ע"כ בי"ט ז' של פסח לא הותר להם לשתות מים היוצאי' היום מחדש מן הסלע אלא בא' משני אופני' או שיזדמן להם בארה של מרים שניכר להם מאז כפירש"י שהכירוהו שזה הוא או אם יוציא להם מסלע מחודש צריך שיאמינו בה' ונפלאותיו וה"ל לדדהו כעבידי דאתו ולא מקצו דעתייהו משום דבר בעולם כי מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ואפי' אם ישראל לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו מ"מ עכ"פ משה ואהרן לא נסתפקו בישועת ה' ולהם אין מוקצה ונולד וכיון שהוכן להם הוכן לכל העדה ובעירם ונבוא אל המכוון בעזה"י דהקב"ה אמר למשה ודברת אל הסלע לעיניהם ופירש"י שהוא בארה של מרים שהם מכירי' בעיניהם ואז ישתו מעצמם הם ובעירם אך אם לא יזדמן אותו הבאר וע"כ והוצאת להם מים חדשי' מן הסלע שאינו של מרים וזה יהי' להם כנולד שהם לא האמינו בה' אך והשקית אתה את העדה ואת בעירם כלומר שישתו על סמך שהוכן לך:
והנה פירש"י כשאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים והי' בארה של מרים יושב לו בין הסלעי' ולסוף נזדמן להם והכירוהו ומרע"ה לרוב ענותנותו לא יכין לפניו לדבר כן אתם אינכם מאמיני' ואני הוא המאמין שתו על סמך הכנה שלי לא הי' לו פנים לאמור כן ע"כ כששב לו הסלע בין הסלעי' אמר שמעו נא המורי' ואינם מאמיני' בה' המן הסלע הזה נוציא לכם מים הלא אסור לכו למשתי ולא אמר שהוא מאמין ולבסוף כשנזדמן להם אותו הסלע בעצמו כתי' ותשת העדה כי לא הצריכו להשקאתו של מרע"ה מ"מ הי' קצת ח"ה בדבר שישראל חשבו שגם הוא מסופק בהוצאת מים מסלע חדשה והיינו יען אשר לא האמנתם:
מזה יוקח כמה גדול שמירת שבת באיסורי' קלים כטלטול מוקצה ומקח וממכר ממה שיש במינו במחובר וכבר הארכתי בזה בתכלי' האריכות השתא הכא וקריתי לפניכם פ' נחמי' בן חכלי' איך הרעיש העולם על המביאים ציד וכל מאכל ביום שבת בשערי ירושלים, והנה בעו"ה זמן גרמא דהעניות גובר בעולם וידל ישראל מאד וכל השומר שבת כהלכתו נותני' נחלה בלי מצרים וההפך בהפך כי ידיעת ההפכי' א' ועשירי' שבשאר ארצות במה זוכי' בזכות שמכבדי' השבת אם כן המזלזלי' בשמירתו לא יזכו בעשרם:
וזאת שנית נכסי בעלי בתים יורדי' לטמיון על מלוי בריבי' בעו"ה בלי שום היתר עיסקא כמבואר ס"פ הישן ומי כמוהו של הצדיק המפואר מהם עזריאל זצ"ל שאנו עוסקי' בהספידו עכשיו שהלוה כמה אלפי' בלי שום תשלום גמול והושיע לעניי ארץ להטיל מלאי בכיסם וע"ד רמז אמרתי מה דאיתא במס' נדרי' ובירושלמי דשקלי' דחד מטרוניתא אמרה לר' יהודה אפיך נהירי' כמגדלי חזירי' וכמלוי בריבית ואמר לה לדידן תרווי' אסירי אך חכמת אדם תאיר פניו ואמרתי כי יש במציאות לגדל חזירי' ולסחור עם דברי' האסורי' בישראלי' החוכרים אוראנדי מהשר ונאמר דכל מה דעביד ישראל בשליחותו של השר הנכרי עביד ואין הישראל מגדל החזירי' כ"א משלחו השר הנכרי ועט"ז בי"ד ססי' קי"ז וגם ריבית אפשר בהיתר ע"י שליח ונאמר אין שליח כמותו וכדעת תשובת רש"י ברמ"א בי"ד סי' קס"ג אך תרווי' בפ"א לחד גברא ממ"נ אסירי אי יש שליח אסור להלות בריבי' ואי אין שליח אסור לגדל חזירי' והיינו דקאמר לדידן תרווי' אסירי אך איזה מהן אסור ואיזה מותר האמת שהלואת ריבי' מותר כדעת רש"י אלא שאין מגלין הדבר לפני עם הארץ ככתוב שם ע"כ אמר חכמת אדם תאיר פניו אבל עם הארץ לא יאירו פניו בהיתר זה מ"מ אומר אני כי עכשיו הותר ומצוה רבה לפרסם ההיתר בפני עם והלואי שישמעו לבחור הרע במיעוטו עכ"פ:
אחז"ל במדרש לא מת מרע"ה במדבר אלא כדי שיביא עמו את דור המדבר ליום התחיה לע"ל שנאמר ויתא ראשי עם עיי' בפ' חלק ועיי' מ"ש בזה פרשת דרכי' ולכאורה יפלא הא אי לא חטא מרע"ה ויכנס לא"י מי הביא עמו את דור המדבר אבל כבר מלתי אמורה במה שמבואר בתוס' ס"פ איזהו נשך כי מי שהלוה ברבית לא יעמוד ליום התחי' ממעשה דבני אפרי' שהי' נ"ל לאו דוקא מלוה ברבי' אלא כל עושי עול בממונם ואינם מאמיני' בה' והדין נותן כי אחז"ל דאמר ההוא צדוקי להלעיג על תחיית המתים דחיי מתו דמתו חיי בתמי' והשיב לו אדרבא השתא מה דלא הוה הוה, מה דכבר הוה לא כ"ש נמצא לולי זה הק"ו אין להאמין בת"ה וכל עושי עול בממונו אלו למד זה הק"ו מה דלא הוה הוה שהקב"ה המציא לו תחלת עשרו בידיו רקניות וערום יצא מבטן אמו והביאו לידי כך הלא נקל יותר להוסיף על שיש בידו ע"ד היתר ולא ע"ד איסור א"ע כזה אינו מאמין בזה הק"ו א"כ ממילא אינו מאמין בת"ה ומבואר ר"פ חלק כל מי שאינו מאמין בת"ה לא יקום ליום התחיי' וא"ש דברי תוס' הנ"ל, והנה ישראל שלא האמינו והתלוננו זה הי' תלונותם הבאר שהי' כבר נסתלק איך נצפה לבאר אחר כק' המין דחיי מיתא דמיתא חיי נמצא זה גרם כפירה בת"ה ומבאותם למדו זה ע"כ אין ראוי שיעמדו ואלו הוציא מרע"ה מים מן הסלע בדבור בלא הכאה הי' ממש כעין ת"ה אך בהכותו חשבו שזה פנים חדשו' וברי' חדשה ולא ת"ה ע"כ עדיין ספיקא במקומו עומד וחלילה לא יעמדו אבותם בת"ה ע"י חטא ע"כ הוצרך מרע"ה לתקן זה להבי' עמו דור המדבר לע"ל שנאמר ויתא ראשי עם:
ועוד בה שלישי' הנבי' צווח הוי מגיע בית בבית באפס מקום והושבתכם לבדכם בקרב הארץ אם לא בתי' רבים לשמה יהי' גדולי' וטובים מאין יושב וזה הוא בעו"ה במיקרי השער בשכירות הבתים וחניו' עד שאין מקום לשבת עניי עירנו והושבתם לבדכם בקרב הארץ הזה פרי אילן כרם חמד הנגיד מה"ו עזריאל זצ"ל אם כה אמר להוסיף לו על שכירתו מעולם רבים חסו בצל כנפיו ואין מכלים דבר:
והרביעי' קשה מכולן בעו"ה רדיפת התאות ומלבושי הנכרי' לבושי מכלול ואחז"ל אכול בצל ושב בצל ואל תאכל אוזין ותרנגולי' ויהא לבך רודף עליך כתי' בפ' השבוע אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ונראה לי ללמד זכות על תלונותם של ישראל על המן סוף מ' שנים הלא יפלא אבל יובן דאמר ר' ינאי אין בידינו לא משלות הרשעי' ואף לא מיסורי הצדיקי' ורבו בו הפירושים ולפע"ד כי שלות הרשעי' הוא בתים מלאים כל טוב ולבושי מכלול כולם אשר לפי מראה עינים יש לו כל מה שלבו חפץ אך האמת אינו כן כי לבו לא תשבע ותמיד רודף עליו להרבות הון ותאות זימת נשים וקנאת איש מרעהו ושהע"ה העיד גם השבע לעשיר אינו מניח לו לישן כי גם בלילה לא שכב לבו, וההפך מזה ביסורי הצדיקי' כי למראית עין נראה כי חסר לחמו וביתו ריקם והולך בבלוי הסחובו' אך לבו שמח בה' ואינינו מרגיש בכל זה כי מחשבותיו דבוקות תמיד בה' ותורתו ואינו דואג וכשימצא ידו פת לחם ניקודי' הוא שמח וטוב לב בקיצור די לו בקב חרובין, ור' ינאי אומר שבדור האחרון עניים וכואבי' ובידם אין מאומה לא עושר ונכסים כיסורי הצדיקי' ולבם רודף עליהם לרדוף אחר תאות לבם הרבה ושלא להסתפק במה שבידם כרשעי' בשלותם נמצא לא זכו ליסורי' כצדיקי' ולא לשלוה כרשעי':
והנה ישראל לא תפלו על המן אעפ"י שהי' בעיניהם לחם הקלוקל ואחז"ל כי אעפ"י שהי' בו כל הטעמים אבל עכ"פ כיון שלא נראה בעיניהם אלא צורה א' ה"לבכלל סומא אוכל ואינו שובע והיינו בלתי אל המן עינינו עכ"פ יה"כ וראה איך דקדקו בדברי' לומר אין מקום זרע ולא גפן ולא תאנה ולא רמון כי ז' מיני' נתברכו חטה ושעורה גפן תאנה ורמון זית שמן ודבש והמן נקרא לחם הרי הי' כחטה ושעורה וכתי' וטעמו לשד השמן וכתי' כצפיחי' בדבש ע"כ לא התלוננו אלא על ג' מיני' הנותרים גפן תאנה ורמון שהי' חסר למראית העין באמת והכתוב אומר ויענך וירעבך ויאכילך המן ומ"מ הסתפקו בו והי' סובלי' אותו כיסורי הצדיקי' אך כשסבבו ארץ אדום ע"י חבור לרשעים נתקלקלו דעתם ומחשבתם ונולד להם מדה רעה ותקצר נפש העם בדרך לא הי' יכולת שוב בידם ליישב דעתם ומחשבתם ע"כ צעקו אלו היינו במקום נושבת לחם ומים היינו כל סעודה נקרא לחם ומשקה מים הי' קצור נפשנו כעין שלות הרשעי' עכ"פ אך נפשנו קצה בלחם הקלוקל ואין זה מיסורי הצדיקי' ולא משלות הרשעי' והי' עיקור תלונתם על קצור נפש שאירע להם בדרך הזה:
ולסיים בדבר טוב שלמה ע"ה אמר האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו היושבת בגני' חברים מקשיבי' לקולך השמיעני י"ל עפ"י מה דאמרתי לפרש שכן ארץ ורעה אמונה מה ענין ארץ לאמונה כי דניאל אמר אשרי המחכה ויגיע לימי' אלף מאתי' ותשעים ואם אמנם המכוון בזה החשבון סתום וחתום מ"מ אלף מאתים תשעי' הוא ממש אותיות א'ר'ץ' ע"כ אמר שכן א'ר'ץ ורעה אמונה להאמין בביאת הגואל בב"א אשרי המחכה ויגיע ואמנם הרמז בזה למשאחז"ל אדם אחד מאלף מצאתי אלף נכנסי' לבית הספר יוצא מהם א' להוראה נמצא צדיק א' מיני אלף וכתי' לא מרובכם כי אתם המעט כי גדרן של ישראל להנהיג עצמם כעם עני ואביון ויאה ענייותא לישראל וע"כ גדר ישראל אל"ף רי"ש צדי"ק כי ריש לשון עניות אמנם כשבעו"ה הצדיקי' מסתלקים כאלו נסתלקו כל האלף ולא נשאר בעו"ה כ"א רי"ש ועניו' והיינו האלף לך שלמה מלך שהשלום שלו יתב' לקח לו את האלף שהוא הצדיק ומאתי' לנוטרים את פריו לדור הנשאר אשר ישמרו פרי העץ שנפל להם השאיר מאתים היינו רי"ש שהוא ריש ואביון ע"כ היושבת בגני' חבירי' מקשיבי' היינו המתחברי' פה בבה"כ הנקרא גן ירד דודי לגנו איתם חבירי' קולך השמיעני בקול בכי והספד קול תפלה ותחנונים מה כתי' אחריו ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילי' על הרי בשמי', יובן דאחז"ל כ"י בקשה מהקב"ה דבר שאינו הגון שימני כחותם על לבך הוא דבר שאינו נראה ואמר הקב"ה הן על כפים חקותיך שנראה לעולם יובן מזה אעפ"י שעיקור אהבה עזה בלב אשר ע"כ אמרה כחותם על לבך, מ"מ אפשר שיצוייר אהבה בלי השגחה פרטית ע"כ אמר על כפים חקותיך שנראה לעולם והנה ידועה משל הצבי הוא שעינו פתוחה כשהוא ישן כך הקב"ה עין ה' אל יראיו אפי' בגלות שנדמה לישן נמצא משל הצבי הוא להשגחה פרטי' אבל בלי אהבה עזה ומשל האיל ידוע שהוא אהבה עזה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה כשעה ראשונה אמנם בלי השגחה כמו כחותם על לבך שאינו נראה והנה הנולד מצבי ואיל יש לו טבע שניהם אהבה והשגחה ואחז"ל או לרבות את הכלאים ע"כ אמר ודמה לך לצבי או לעופר האילי' היינו כלאים הנולד מבין שניהם צבי ואיל כנ"ל:
ואמר על הרי בשמי' כי מרע"ה יהי' פניו כפני חמה ואמרו כחמה דלע"ל שהיא שבעתים ופי' תרגום יהונתן בשירת דבורה שבעה פעמי' שבעה פעם שבעה שהוא שמ"ג פעמי' וכן בשג"ם הוא בשר דקאי על מרע"ה ואין אדם בישראל זוכה לזה בחייו כי לא קם נביא וכו' אך אחר מותו של צדיק ע"י ההספד זוכה ע"כ כתי' אין איש שם על לב כי איש לב גמטרי' שמ"ג אבל בחייו יזכה למדרגה א' פחות משמ"ג והוא שמ"ב גמטרי' ב'ש'ם' ע"כ אחז"ל על כל דבור שיצא מפי הקב"ה בהר סיני נתמלא כל העולם ב'ש'ם' והיינו דקאמר הכא על הרי בשמים כן נזכה בב"אמן:
*זאת חוקת התורה ויקחו אליך אחז"ל אליך משל ציבור מ"מ בשלך אני רוצה יותר מבשלהם ונראה דהיינו חוקה כיון דבשלך אני רוצה א"כ ע"כ איננו כטעמו של ר"מ הדרשן לכפר על מעשה העגל דא"כ משה מאי עבודתי' אע"כ חוקה היא:
זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור דבר אל בני ישראל וגו' יש לדקדק על סידור פ' פרה אדומה אחר מעשה קרח ונראה משו"ה אמרו במדרש מה ראה קרח לחלוק על הכהונה פ' פרה אדומה ראה והיינו כמו שאמרו שסמך פ' ציצית לפניו מפני שלקח טליתות שכולם תכלת כפירש"י ה"נ דרשינן סמיכות דפ' פרה לאחרי' שאותה ראה ונחלק על הכהונה אלא הי' גופי' צריך ביאור הנה הרמב"ן הרגיש דהול"ל דבר אל ב"י זאת חוקת התורה אבל השתא משמע זאת חוקת התורה הוא מאמר בפ"ע ואח"כ דבר אל ב"י ויקחו אליך ונ"ל כי אחר שבחר הקב"ה באהרן ולויים ע"י מטה ומתנות כהונה שחתם הקב"ה וכרת לו ברית פן יאמרו אכתי כל העדה כולם קדושים וכמה אהרן איכא בשוקא אלא הקב"ה חפץ וחק הוא בלי טעם ומי בא בסוד ה' אבל האמת אינו כן כי אין שום חק בתורה שלא נתגלה טעם לגדולי ישראל כ"א פרה אדומה לחוד כמ"ש במדרש ובפייט ועל זה כתיב זאת חוקת התורה זאת מיעוטא זאת חק ואין אחר כיוצא בה בתורה וכן זאת חוקת הפסח שאין בפסח שום חק כ"א פסוק כל בן נכר לא יאכל בו ועבד איש ומלתה אותו כמו שפירשתי שם אבל הכא קאי אכל התורה כולה זאת חוקת התורה ואין זולתה חק וא"כ בחירת אהרן ולויים אין חק אלא דאין ראוי לכך אלא אהרן קדוש ה' ומשו"ה נסמכה פ' זו לפ' קרח ומשו"ה זה הפסוק עומד בפ"ע זאת חוקת ולא כהונתו של אהרן ואח"כ מתחיל דבר אל ב"י ויקחו אליך:
והנה המדקדק במחלוקתו של קרח יראה כי קרח לא חפץ בכהונה אין הרשעים חפצים בה שהרי מפני זה מכר עשו הבכורה אך ביש לי' הבזיון שנבחר אהרן ולא הוא כאלו נמצא בו פסול והוא דמה בנפשו שהוא ראוי לכך כמו אהרן ועכשיו שנבחר אהרן ומכש"כ אליצפן בן עוזיאל לנשיא ולא הוא זה לו לבזיון וע"כ הסכים שיקריבו כולם קטרת לא שימותו אלא או הקב"ה יענה כולם באש או לא לשום אחד בהם וידעו כי כולם שוים אהרן והוא והם ואם אח"כ ירצה הציבור באהרן או במי מהם טוב לו ואפשר הוא לא יקבל הכהונה כלל ובלבד שידעו שגם הוא הגון ואין בו פסול אמנם לכאורה אין כאן בזיון לו כי יאמרו חק הוא בלי טעם אך ראה פ' פרה אדומה שכבר נאמרה במרה וכתוב זאת חוקה ולא אחרת ע"כ נחלק על הכהונה וק"ל:
זאת חוקת מתרגם דא גזירת ועמג"א סוף הלכות תענית עיי"ש שהוא לשון גזירה וצער נראה למרע"ה הי' צער שהקב"ה גילה לו הסוד וכדכתיב ויקחו אליך לך אני מגלה ולאחרים חוקה ונוח הי' לו שלא ידע ממה שידע ולא לגלות לאחרים:
חוקת התורה בפייט דפ' פרה איתא אין להרהר על מה נחקקה כי כולם ניתנה בנשיקה ומייתי תוס' בפ"ב דע"ז דף ל"ד ע"א ע"ש ונ"ל ל"ד רמ"ד טעם פרה פשוט ומבואר יותר משאר חוקים שבתורה אלא שמצוה עלינו שיהי' המשפטים כחוקים וחוקים כמשפט בלי להרהר ולבקש טעם כי מאהבתינו את ה' אנו שומרים מצותיו והיינו שם שם לו חוק ומשפט והיינו זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור שהיא חק אעפ"י שאינה חוקה ואו"ה מבקשים טעם למצות והיינו דכתיב ישקני מנשיקות פיהו ודרש שם פ"ב דע"ז חשוק פיך מלהרהר כי טובים דודיך מיין שהשתיקה יפה ליין (כדאיתא במתני' מנחות בשעה שהי' מוציאים מחביות יין לנסכים הי' הגזבר מקשקש לו ולא מדבר שהשתיקה יפה ליין) אמנם שמן תורק שמך כצלוחית של פלייטון שמתפרסם ע"י הורקה מכלי אל כלי ע"כ עלמות היינו או"ה אהבוך ע"י טעמי המצות לא כן אנחנו גם בלי התגלות טעמי מצות אנו אוהבים להקב"ה ומצוותיו והיינו אין להרהר על מה נחקקה הלא טעם יש בה ואינה חוקה כי כולם ניתנה בנשיקה לחשוק שפתיים ולא לשאול טעם:
זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור יל"ד האי לאמור מיותר שכבר נאמר לאמור לפני זה ואחריו נאמר עוד דבר אל ב"י הנה רש"י פירש שטן ואו"ה מונין ע"כ כתיב חוקה גזירה היא וכו' וקשה מה תשובה היא זו הרי על זה יהי' מונין אמנם אין ספק כי כל המצות הם חוקים אפי' אותם שהם עדות וזכרון מ"מ נעו מעגלותיה לא תדע ומ"מ מצוה יש להסביר טעם לכל מצוה ומצוה לפי הפשוט הנראה ומ"מ נדע שיש גבוה על גבוה ומי בא בסוד ה' ועוד דע מה שתשיב לאפקורוס לדחותו בקש בכל האפשרי כדריב"ז שהשיב לצדוקי שאמר מרע"ה אוהב ישראל הי' וכו' ואמר לאויבי דחיתי בקש ופרה אדומה כיוצא בה שיש להסביר טעמו כטעם ר"מ הדרשן ושארי טעמים ואעפ"י שאינם מספיקים הרי הוא ככל התורה כולה וכשאו"ה מונין יש לדחותם בקש ואפשר בטעמים יותר מקובלים ממה שאנו יודעים בב"ח וכלאים אלא גז"ה בפרה אדומה שלא נדחה או"ה בקש ובשום טעם אלא נאמר לו שהיא חוקה ואין רשות להרהר ואעפ"י שהי' יותר טוב להסיר האונאה שלהם בטעם כ"ש מ"מ זה גופי' חק חקוק מלפניו שלא נאמר להם טעם אלא נאמר חוקה היא והיינו זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור לאו"ה שהיא חוקה ואין רשות להרהר:
זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' ויקחו אליך פרה אדומה איתא במדרש אמר ר' יוסי בר"ח אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה ולאחרים חוקה תמוה מ"ש משה מכל ישראל ועוד טעמו ידוע לכל מיסודו של ר' משה הדרשן תבוא אמה ותקנח צואת בנה תבוא פרה ותכפר על מעשה עגל ונ"ל דבפ' בשלח הביא רש"י מצות פרה כבר נתנה הקב"ה לישראל במרה ושם כבר הי' קודם למעשה עגל נמצא אלו הי' מגלה לישראל טעם משום מעשה העגל שעתידים לחטוא היו ישראל יכולים לטעון שמן השמים הכריחו אותם לאותו עבירה שעתידים לחטוא וע"כ לא הי' מגלה להם הטעם וממילא הי' אצלם חוקה וכל זה תינח לכל ישראל אבל למרע"ה שפיר הי' יכול לגלות הטעם שהוא לא חטא במעשה עגל:
זאת חוקת התורה איתא במדרש הה"ד אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וכשהיא רחוקה אז רחוקה ממני ונ"ל לבאר דהנה מצינו דפרה אדומה חק נפלא שהוא מטהר טמאים ומטמא טהורים והקשה תוס' מאי חוק הוא זה דלמא כך טבעתה של פרה אדומה לטהרה אלא עד הערב עדיין זה שהזה עליו הוא טמא והמטהר ונטהר שניהם טמאים עד הערב ונ"ל לתרץ קושיית תוס' דהרמב"ם פסק דאם אין לו ביום השביעי אפר פרה טובל בו ביום ואם יארע אפר פרה ביום ח' או ט' מזה וטהר מיד ואין צריך להמתין עד הערב אבל המזה טמא עד הערב והוא חק לפ"ז כשיש לו אפר פרה ביום ז' אין כאן חק כקושיית תוס' דשניהם טמאים עד הערב זולת כשאין כאן אפר פרה ביום ז' והזה ביום ח' או ט' אז הוא חק וזהו שאמר המדרש אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וכשהיא רחוקה ממני היינו שאין כאן אפר בו ביום אלא רחוק ממנו האפר אז רחוקה ממני הטעם של פרה אדומה:
זאת חוקת התורה וגו' ולהלן הוא אומר זאת התורה אדם וגו' ויש לומר רש"י פי' דהאו"ה מונין את ישראל לאמר מה טעם יש בה יש לפרש דאדרבה הם סוברים כר"מ הדרשן דבא לכפר על חטא העגל ובזה מונין או"ה לישראל כדכתיב לשמצה בקמיהם וזה שמונין אותם מה טעם יש בה חטא העגל ולכאורה יש לדחות דברי ר"מ הדרשן איך אפשר לומר דפרה מכפר על חטא עגל הלא כבר במרה נאמרה פ' זו ואז לא הי' עדיין העגל אמנם גם בהיפך קשה איך אפשר שנאמרה קודם העגל הא קודם העגל לא מת שום אחד מיהו י"ל אם נגעו במתי גוים אלא דלקמן דכתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל ובאהל אין הגוי מטמא דקיי"ל כר"ש לכצ"ל דבאמת פ' שניי' דזאת התורה באמת לאחר עגל נאמרה ויש לה טעם וא"כ א"ש זאת חוקת התורה באדם הנוגע די"ל דמיירי במתי עוע"ז וקודם העגל וממרה ניתן א"כ עכ"ח היא חוק בלי טעם אבל לקמן דמיירי בטומאת אוהל דשייך רק בישראל ולאחר העגל שייך למימר טעם הר"מ הדרשן ולכך אמר זאת התורה:
*ענין טהרת אפר פרה הוא כעין שיש בבגד כתם ומעבירים עליו ומלכלכים אותו בשבעה סממנים שבו מוציאין הכתם ע"י שמכבסין אותו בהם ונהי שלפי השעה מטנפין הבגד יותר אבל יש להסממנים כח המושך כל טינופת ולכך נטהר וכך הוא אפר הפרה יש לו כח המושך הטומאה אלא שזה עצמו אין אנו מבינים:
אשר ציוה ה' לאמור דבר אל בנ"י והלשון תמוה משאר פרשיות אולי משמיענו זאת חוקת התורה שציוה ה' לאמר ולקרות הפרשה ובזה מרומז שפ' פרה ג"כ דאורייתא לקרותה כדאיתא הנוסחא בתוס' פ' שני דמגילה ובשו"ע או"ח סי' קמ"ו סע"ב וסי' תרפ"ה סע"ז וק"ל (מש"מ):
ולגר הגר בתוכם חוקת עולם בספרי לרבות נשי גרים עמ"ש מורי בהפלאה והנה נשי ישראל אעפ"י שנשים לא חטאו בעגל שמפני כן ניתן להם יו"ט ר"ח מ"מ מתטהרים באפר פרה שהרי הם תולדות אנשי החוטאים ויו"ט של ר"ח הוא עבור שם נשים דשם נשים לא חטאו אבל לעולם הרי הם תולדות החוטאים וגרים נמי צריכים אפר פרה אעפ"י שהם ואבותיהם לא חטאו בעגל מ"מ בשם אנשי ישראל יכונו וכשם שהנשים עושים ר"ח יו"ט מפני השם בלבד ה"נ הגרים צריכים כפרה אשם ישראל לבד ולא פלוג להו בכל התורה כדכתיב הקהל חוקה אחת להם ולגר הגר בתוכם אבל נשים גיורות ליכא לא הא ולא הא ואפ"ה צריכים הזאה ג' וז' זהו בודאי חוקה והיינו לגר הגר לרבות נשי גרים חוקת עולם בלי טעם והיא חוקה ממש:
זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וגו' אחכז"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עלי' ע"ד מה יעשה אדם ויחי' ימית א"ע פי' לא יהנה מהאהל עוה"ז ע"כ מסיים כל הבא אל האהל ונהנה ואינו ממית עצמו עלי' אותו יטמא ז' ימים במותו אבל צדיקים אינם מטמאים ומזה למדו חכז"ל שבטלה כהונה באותו יום במיתת רבי וכמ"ש תוס' סוף כתובות ורמב"ן פה:
*זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו' י"ל ע"ד רמז שנה ופירש אמרו חכז"ל גרע מכולם (פסחים סוף פרק ג') דרשע שאינו בן תורה אינו מסוכן כל כך אבל חלילה אם בן תורה נתקלקל הוה מסית ומדיח וזה אפשר שרמז בכאן דרשעים בחייהם קרויים מתים וזהו אדם כי ימות באהל של תורה כל הבא אל האהל יטמא אחרים:
במסרה בקבר ג' או בעצם או בחלל או במת או בקבר, בקבר אשר איש אלקים, היסופר בקבר חסדך הענין כי אדם החוטא שמת ראוי הוא שיטמא כי נתלבשו בו קליפת חטאיו והנה זה על ג' ענינים עדות חוקים ומשפטים הפוגם עדות שהם מצות שהם עדות על דבר מה כגון פסח על יציאת מצרים ושבת על בריאת עולם והם נקראים תורת אמך אומתך פוגם בבשרו בחלק שמזריע האם ונעשה גל של עצמות ונקרא עצם אדם לכן ע'דות בע'ין וכן ע'צם בעין הפוגם בחוקים שאין להם טעם נגלה אצלינו היא תורת ה' פוגם בנשמתו חלק אלוה ממעל נקרא חלל שנעשה חלל ממילוי הנשמה ככתוב בספר ראשית חכמה ולכן ח'וקים בח'ית וכן ח'לל הפוגם במשפטים מצות שכליית היא מוסר אביך שא"א לקיום העולם זולתיהם הם גזל ועריות משפט מדינות הרי הוא כאלו מת ועבר ובטל ובחייו קרוי מ'ת במ"ם מ'שפטים במ"ם אך צדיק אינו מת בעצם רק לעינינו מה שמניחים אותו אל קבר ומשם עולה לעולם שכולו טוב ולמה יטמא וכתבו מ"מ כיון שאינו יכול לעשות עוד מע"ט מתלבשים בו הקליפות ואין להאריך בידוע וזהו פי' או בקבר נמי מטמא ומקשה בקבר אשר איש אלקים למה יטמא ומשני היסופר בקבר חסדך:
אגב אפרש הפסוקים הנ"ל בתהלים פ"ח הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו יודוך סלה פי' הרי הקב"ה עושה הכל למענו שיבחנו הברואים ויכירוהו ויהי' להם לפלא והנה הרשעים בגיהנם מכירים ומודים לו יפה חייבת ואמר וכי למתים תעשה בזה פלא אם הרפאים יקומו בגיהנם ויודוך בתמי' מה מהני זה למתים היסופר בקבר חסדך שעושה עם הצדיקים שם או אמונתך שעם הרשעים באבדון בשלמא אם היו חוזרין לעוה"ז לספר לנו כל הקורות הי' בזה קדוש שמו הגדול אך היודע בחשך פלאך הוא העוה"ז עלמא דחשוכא היודע פה מכל הפלאים שום דבר ואני בבקר שועתי אליך הי' לך לענות אותי והי' שמך מתקדש בעוה"ז ולמה תסתיר פניך ממני עני אני וגוע מנוער אולי יאמר שלא יסתיר פניו ממנו אעפ"י שלא יראני האדם וחי מ"מ עני וגוע מנוער וחשוב כמת ועוד אחז"ל בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט ע"כ אני נמי נשאתי אימך אפונה עלי עברו חרוניך ביעותיך צמתותוני פי' אעפ"י שעברו חרוניך עלי תמיד מ"מ אני מפחד ובעותיך צמתותוני היפך הטבע דמלפא תכלא לא בעיתא ואתה נתת מורך בלבבי ורדף אותי קול עלה נדף סבוני כמים כל היום הקיפו עלי יחד פי' שהצרות עברו כולם עלי כטבע המים שמניחים הגבוה ויורדים לנמוך וא"כ הי' להם לתפוס טבע המים שחולפים ועוברים אמנם הם הקיפו עלי יחד שהראשונות באו הנה הנם ואחרונים מתחדשות עליהם והראשונות עדיין לא עברו נצבו כמו נד עיין מ"ש בחידושי למס' ב"ב גבי מה דאמר בן סירא כל ימי עני רעים ממטר גגים לגגו וכו':
אחז"ל במס' יומא לכן אמר שלמה ע"ה אחכמה והיא רחוקה ממני דקיי"ל הזה על הטמא טהור על הטהור טמא וקשה הא בלא"ה נמי היא מטמא כל העוסקים בה ומטהרת טמאים וי"ל כי פרה אדומה מדת הדין הקשה שא"א לעולם לעמוד בו וממנו שורש יניקת הטמאים לכל העוסקים בו עד שיתערב דין בחסד במים חיים ואז מטהר אמנם הצדיקים הגדולים לא יתנהגו בתערובות הנ"ל אלא במדה"ד בעצמו משה איש אלקים לכן הזה על הטהור מהתערובת טמא הוא לגבי דידי' רק במדה"ד ממש וזה הי' קשה לכל הנביאים צדיק ורע לו וק"ל:
בילקוט פ' בשלח כשמת שמואל הקטן תלו פנקסו ומפתיחו על ארונו מפני שלא הי' לו בן אמרו מלכים מניחים כתרם לבניהם עשירים מניחין עשרם לבניהם שמואל הקטן נטל חמודות של עולם והלך לו הפי' נ"ל כך כי במות חכם זקן אי הי' חריף גדול והניח אחריו תלמידים כמותו אין הפסד כ"כ והם המלכים שמניחין כתרם לבניהם ועשירים הם בעלי סיני עתיר נכסין מרי חיטי מניחין עשרם לבניהם אמנם שמואל הקטן שמת ולא העמיד עדיין תלמידים והי' עתיר נכסין וגם בעל שכל ומדע ואלו הי' עוד פותח שערי חכמה היינו זוכים לשאוב ממנו ועכשיו נטל שלו והלך לו וזהו פנקסו היא תורתו שכבר חקוקה על לוח לבו שלמדה מרבותיו ומפתיחו היא שכלו שהי' פותח בו שערי חכמתו ובוקע אורו ומאיר עולם משלו וק"ל:
ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ר"ת שלמה מים חיים אל כלי ר"ת אחכם לרמז שהע"ה אמר אחכמה והיא רחוקה ממני ואמר זה על פרה אדומה כידוע:
ביום הג' וביום הז' יטהר ואם לא יתחטא ביום הג' וביום הז' לא יטהר איננו תנאי כפול אלא רמז לן מי שמתחטא בתחלת ילדותו עד שעברו רוב שנותיו שהוא יום הג' ר"ל שנות שלשים שלו שכמעט עברו רוב שנותיו ולא חטא אז ביום הז' יטהר שוב בוודאי לא יחטא והיינו יום הז' שנות שבעים שלו ואמנם אם לא יתחטא ביום הג' מ"מ עדיין יש לו זמן לשוב אך אם גם ביום הז' לא יתחטא אז לא יטהר כי מת מתוך רשעו אבל זולת זה לא ידח ממנו נדח ועל הראשונים אמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה זקנתינו ועל האחרונים אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו:
*ולא הי' מים לעדה ויקהלו וגו' וירב העם עם משה וגו' במדרש יש שאהרן אמר למשה חזי ישראל קדושים ובאין להספיד אמר משה אין קהלה זו לספוד אלא להריב ויש לפרש דהרי מיתת מרים לא נאמר טעם בתורה ולא זכתה לכנס בארץ וסברו ישראל שזה הי' ע"י שזכותה נתמעט ע"י שהבאר בזכותה הי' מ' שנה לס' רבוא כעין שמצינו באביי ורבא דלאביי הי' שאילת שלום כל ע"ש ולרבא רק בעיו"כ וחלשה דעתא דרבא ואמרו לו דייך שמגנת אכולא כרכא וה"נ איכ"ל דזה הי' כוונת ישראל שבאו על דבר המים היינו לספוד על מרים שעי"ז נתמעט זכותה ומתה בחו"ל חשב אהרן שמפני זה צעקו למה העליתנו ממצרים:
בגמרא תענית ד"ד ע"א מקשה על הקרא דואכחד שלשת הרועים בירח אחד ופריך וכי בירח אחד מתו ומשני דכשמתה מרים בא הבאר בזכות אהרן וכשנסתלק אהרן בא הבאר והענן בזכות משה וכשמת נסתלק הכל וכאילו מתו אז כולם ויש ליישב קושיית הש"ס דהרי ע"י מי מריבה מת משה ואהרן ומי מריבה נסתבבה ע"י מיתת מרים וא"כ שפיר קרא הכתוב מיתתם בירח אחד:
לא מקום זרע וגפן ותאנה ורמון ומים אין לשתות לפמ"ש במדרש וכ' מורי בהפלאה ע"י אבילות של מרים לא למדו תורה עם ישראל והלכו בלא מים הנה שלימות איברי הגוף אין בה פסולת כ"א העוקץ כמו תאנה היינו הערלה הסר הערלה ויהי' תמים ובמדבר לא נמולו בניהם א"כ אין הגוף שלם היינו אין מקום זרע ותאנה ושלימות השכל נמשל ליין וכתיב לא נתן לכם לב לדעת עד היום הזה ונמצא לא הי' עדיין להם גפן ושלימות מעשי המצות הוא רמון מלא מצות כרמון וכ"ז שלא נכנסו לא"י רוב מצות אינם נוהגים ואין כאן רמון ומ"מ אלו הי' עוסקים תורה ברבים הרי שקול כנגד כולם אך ומים אין לשתות שאין משה ואהרן עוסקים עתה בתורה ועי"ז נסתלק עתה הבאר:
לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות הזכירו כל ז' המינין זרע היינו חטה ושעורה תאנה וגפן ורמון כמשמעו ומים אין לשתות במקום שמן ודבש כדכתיב וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור אך יש לדקדק שהקדים תאנה לגפן ובקרא מוקדם גפן לתאנה וכן יל"ד בס' שופטים גבי תוכחת יותם בן ירובעל הקדים ג"כ גפן לתאנה וי"ל דתאנה עדיף מגפן לצרכי עוה"ז אך גפן מוקדם דמשמח אלקים ואנשים שאין אומרים שירה אלא על היין והתם ביותם בן ירובעל עדיין לא אסיק אדעתי' דעצים שהגפן משמח אלקים ואנשים ע"כ הלכו תחלה אצל התאנה החשוב ואח"כ אל הגפן והשיב תירוש משמח אלקים ואנשים וה"נ קיי"ל לא קרבו נסכים במדבר א"כ אין חשיבות לגפן ותאנה עדיף כנלע"ד:
*לא מקום זרע וכו' איתא במדרש על מה דכת' בפ' האזינו ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור זהו הבאר שהי' במים שלה טעם שמן ודבש ואפשר לומר שזה מוכח מדמצינו שאמרו ישראל לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות ולמה אמרו דווקא הנך שלשה מיני פירות ויש לפרש כך דרכו שמצינו במס' פסחים דמכל שבעה המינים לא מיקרי' זרע רק חטה ושעורה וע"ז אמרו לא מקום זרע כלומר הבטחתנו להביא אל ארץ שבעה מינים והנה חטה ושעורה שמקרי זרע אין לנו ותאנה וגפן ורמון ג"כ אין לנו הרי שחסר לנו חמשה מינים והנך תרתי מינים דהיינו זית שמן ודבש, ג"כ אין לנו בשלומא כל זמן שהי' לנו הבאר טעמנו טעם שמן ודבש ועכשיו שפסק הבאר ומים אין לשתות ממילא נחסר לנו כל שבעה המינים שהבטחתנו ודוק:
*איתא בס' התמונה כפל אות מ"ם מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה לרמז על מ"ם של מטה אהרן ומ"ם של ברית קודש ומדנפגם מ"ם של מטה אהרן משה היינו כאן שנפגם שהכה משה הסלע במטה נפגם ממילא מם של מילה ונשאר ילה מתיבות מילה וזה שכתוב כאן יען לא האמנתם בי ר"ת מילה חסר מם עכ"ל ופירושו נסתר ואפשר לפרש דלכאורה יש ללמוד זכות על משה שלא חטא במה שהכה הסלע דהוא גופא צריך הבנה למה נאמר למעלה במעשה ראשון של באר קח את המטה והכית על הצור ובמעשה השני לא צוהו להכות אלא ודברתם ועיין ברמב"ן ונראה לומר דהנה ידוע מי שעוסק במעשה שמות הקדושים (או בעלי טומאה במעשה שדים) מי שהוא גדול במעלה חשובה גדולה אז אין צריך לשום מעשה והוא פועל ע"י דיבורו המעשה שרוצה לעשות אבל מי שהוא פחות ממנו במעלה הוא צריך לצרף איזה מעשה בידו אבל בדיבור לבדו לא יוכל להביא מעשה לעולם ולכן נאמר בצדיקים עליונים ותגזור אומר ויקם לך לכן הבאר הראשון שהי' בזכות מרים שאין זכותה גדול כל כך הוצרך לצרף לדיבר מעשה של הכאה (וידוע דבמטה הי' כתוב עליו שם ס"ת כי מלאכיו יצוה לך) ולא הי' סגי' בהזכרה שם לבדו רק עם מעשה אבל הבאר השני הי' בזכות משה שהי' זכות רב סגי' בדיבור לחוד לכן לא ציוה להכותו והנה משה בענוותנותו הגדולה לא רצה למעט החשיבות אחותו מרים לומר שהוא חשוב יותר ממנה לכן הכה גם עכשיו הסלע וגדולה ענווה אפי' שלא לשמה ומכ"ש לשמה נמצא לפ"ז שאין חטא למשה בהכאה זו אך כתיב בספרים גבי נביאות של דבורה דאם נקיבה וזכר שווין הם במעלה החשובה מצד מעשיהם הטובים אפ"ה הזכר חשוב יותר מחמת שיש לו הוספת ברית קודש יותר מנקיבה נמצא שלא הוצרך משה לומר שגדול כוחו יותר במעשים טובים ממעשים טובים של אחותו מרים דאף אם שווים הם מ"מ הוא חשוב יותר ע"י ברית קודש ע"כ הוצרך משה לומר שכח הברית קודש אין לו מעלה כ"כ שיהא חשוב ע"י הברית כ"כ שלא להצריך לשום מעשה רק בדיבור לבדו לכן הכה הסלע נמצא שבזה יובן דברי הספר הנ"ל מדנפגם מ"ם של מטה אהרן וכו' ממילא נפגם ע"ם של מילה כנ"ל ודוק:
והנה לכאורה יש לומר דלכך לא רצה משה לסמוך על הדיבור לבדו ולומר שכח ברית המילה הוא הגורם כדי שלא לעורר החטא על ישראל שלא היו נימולים במדבר שפסקה להם רוח צפונית כמו שמצינו שלא התחיל הקב"ה ספר במדבר בפ' הפסח שהי' גנאי לישראל שלא עשו במדבר רק פסח אחד ולומר שזכותו לבדו ע"י מעשיו הטובים גורמים לפעול פעולה ע"י הדיבור לבדו ג"כ לא רצה מצד עניוות כן הוצרך למעשה והוא לא הי' לו רק לדבר אל הסלע ולישראל הי' באפשר לומר שזכות המילה גרם ולא הי' נתמעט בזה חשיבות של מרים ומשה רבינו אפ"ה לא רצה לסמוך על זה אולי יתעורר החטא עי"ז וזהו שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם דאם לא חטא ישראל והיו כולם נימולים או הי' משה סומך עצמו על חשיבות של ברית קודש ולא הכה הסלע ודוק:
*ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד הנה בפסוק הראשון כתיב וירב העם עם משה ולא עם אהרן והיינו כדאיתא בילקוט פ' בשלח גבי מי מסה שלא רבו עם אהרן מפני שהי' חביב מאד בעיניהם על שהי' אוהב ורודף שלום וה"נ לא רבו עם אהרן ואפ"ה הביאו משה עמו ולא עשה כן לעיל גבי מי מסה לפע"ד להגדיל הכעס והקצף עשה כן שיראו ישראל כאלו גם אהרן כועס עליהם ויתנו אל לבם יותר כי חששו על אהרן יותר מעל משה ומפני זה נראה דנענש גם אהרן בחטא הזה כמו שכתב הרמב"ם החטא הי' על שכעס עליהם וחשבו הם שגם הקב"ה בכעס והוא לא כעס עליהם ולפי הנ"ל הי' אהרן הגורם לזה כי לכעסו של משה לא היו חוששים כ"כ כי הי' קצת מדרכו כמו שכ' שם הרמב"ם וזהו כוונת הילקוט פ' השבוע שטען משה לפני הקב"ה מה חטא אהרן משל למלוה שנכנס לגבות מגורנו של לוה וטורף גורנו של שכינו עמו ומסיים שם אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה והכוונה דמצינו שיכול המלוה לטרוף גם מגורנו של שכנו כגון אם השכן לא אמיד ולפי האומדנא הבריח הלוה נכסיו לשכינו א"כ יטול המלוה גורן שניהם ה"נ לפי האומדנא לא הי' אהרן ראוי לכעוס על ישראל ומי מסה יוכיחו רק שמשה לקחו עמו להשען עליו ע"כ נענש עמו וזהו אשר נסיתו במסה לכן תריבהו על מי מריבה הואיל שנמצא שלם במסה ולא כעס כנ"ל א"כ תריבהו על מי מריבה:
קח את המטה לפע"ד הנה בהקהל העם על משה ואהרן ורבו רק עם משה לבדו נראה שחשו לכעסו של משה לכן הלכו לפניו שניהם כדי שאהרן הרודף שלום יעשה שלום ביניהם ומזה הטעם עצמו אמר הקב"ה אל שניהם ודברתם אל הסלע פי' שניכם אם יכול אהרן על כך שלא יכעוס משה א"כ יצאו המים ע"י פיו ונתן מימיו אמנם אם לא יכול אהרן על כך א"כ ממילא משיבוא לכלל כעס לא יועילו דבריו לגזור אומר על הסלע כי יפגום פיו בכעס ע"כ והוצאת להם מים הוצאה ע"י המטה ולכך ציוה ליקח מטה כי נתן הבחירה בידם ואז והוצאת אתה לבדך ואין צורך לאהרן לענין זה ומ"מ לא עצר משה כח ואמר שמעו נא המורים ממילא הוצרך להכות במטה ומ"מ נתמעט קדוש שמו ית' ככתוב בכוזרי שאלו הי' מדבר היו יודעים שהצדיק גוזר אומר והקב"ה מקיים ואעפ"י שהקב"ה לא ציוה עליו בהכרח שיקיים עשה זאת של קדוש השם אלא אם אפשר לו לקיימה מ"מ היינו ממש כסדינא דרב קטינא דבעידן ריתחא ענשינן אעשת כזאת והקב"ה הי' בכעס על ישראל בלאו"ה כמ"ש ברמב"ן ע"ש ולכן נענשו וזהו שאמר משה בפ' דברים ויתאנף ה' בי בגללכם והיינו כנ"ל שבשבילם הי' זה ואולי יש לומר שבוודאי כעסו של משה לא הי' עון כ"כ שהרי גם הקב"ה כעס עליהם על זה כנ"ל אלא משום שבעגל הי' מתפלל עליהם ועכשיו כעס כדאיתא במדרש ילקוט פ' בשלח גבי מי מסה על פסוק עבור לפני העם וחטא שעל כבוד שמים התפלל עליהם ובכבודו כעס כמעשה ישראל בפלגש בגבעה ולכן בפ' ואתחנן אמר עוד הפעם ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי שעל ידם שהתפלל עבורם בעגל לכן היתה זאת לו וק"ל:
והוצאת להם מים יש לומר דכשם שלא ניתנה תורה אלא ע"י המן שע"י מאכל הרוחני נתעלו לקבלת התורה אבל אכתי המים הי' גשמיי ולכך קודם ביאתם לארץ ואילו הי' משה בא עמהם הי' אז עולם התיקון רצה הקב"ה שגם המים יהיו רק רוחניים ולכך ציוה ה' שיוציא מקודם מים הגשמיים ואח"כ יצאו הרוחניים וישתו מהם ויתעלו ויהיו ראוים למדרגה הגדולה להכין עצמם בא"י לעולם התיקון ועפ"ז א"ש שינוי הקרא לפי הציווי שיהי' ב' הכאות והוצאת המים אחד היסודי ואחד הרוחניי ולכך כתיב ואת בעירם מופרד שזה הי' ממים אחרים דהיינו הראשונים אבל משה שהכה פעמיים בבת א' והי' הכל גשמיי לכך כתיב בלי הפסק וכיון שעי"ז היו כל המים גשמיים ולא נזדככו להיות עולם התיקון הוכרח משה רבינו למות במדבר כדי שיהי' תיקון למתי מדבר:
ספ"ז דמנחות אמר ר' אליעזר התורה חסה על ממונן של ישראל היכי רמיזא דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם ובמשנה ה' פי"ב דנגעים אמרינן וציוה הכהן ופנו את הבית אפי' חבילי עצים ואפי' חבילי קנים ור"ש פליג ויליף מהאי קרא התורה חסה על ממונן של ישראל ע"ש וצ"ל הא דאמר ר' אליעזר במנחות הנ"ל דילפינן לי' מוהשקית את העדה ואת בעירם היינו משום דקאי התם אברייתא דת"כ דמייתא לעיל מיני' וסתם ספרא ר' יהודה ואיהו לא יליף מופנו את הבית לכן יליף לי' מוהשקית אך צריכין להבין מ"ט לא יליף ר"ש נמי מוהשקית ואייתר לי' ופינו את הבית לדרשא דר' יהודה וי"ל בשנבין ג"כ איך אפשר למילף מוהשקית בשלמא אי הי' שום סברא שישראל לא ישקו את בעירם והקב"ה הזהירם שישקום מוכח שהתורה חסה על ממונן אבל באמת אין זה שום סברא שלא ישקום שהרי כך היתה תלונתם בתחלה למות שם אנחנו ובעירנו וא"כ ע"כ הא דכתיב העדה ובעירם אורחא דקרא הוא כך וליכא למילף מיני' מידי ע"כ נאמר דוודאי ר"ש לא הוה מצי למילף מוהשקית דאיכא למימר כקושיא הנ"ל אבל לר' יהודה לשיטתו שפיר מוכח מיני' דהתורה חסה בתחלה נדקדק במקראי קדש קח את המטה ודברתם אל הסלע לעיניהם נתקשו המפרשים אם כוונת ה' שידבר אל הסלע לאיזה צורך נצטוה ליקח מטה עיין ברמב"ן ז"ל גם תיבת לעיניהם מיותר ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע זהו כפל ענין במלות שונות ולא עוד אלא שסותר זה את זה דבמ"ש ונתן מימיו דייקא פי' הרמב"ן זהו בארה של מרים שהי' בו מים מכונסים מכבר ולכן אמר מימיו ולכן הי' סגי בדבור ולא הי' צריך הכאה ואלו והוצאת להם מים מן הסלע משמע שהוא יוציא עתה מים כאלו מחדש הדבר ההוא והשקית את העדה ואת בעירם דקדק הרמב"ן ז"ל דהול"ל ושתו העדה ובעירם דוהשקית משמע שמשה ישקום שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים פירש"י לפי שלא היו מכירים אותו שהלך וישב לו בין הסלעים והי' ישראל אומרים מאיזה סלע תוציאו לנו מים לכך אמר המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים והרמב"ן פליג ופי' שאמר להם התאמינו שאוכל להוציא לכם מים מן הסלע ידעתי כי לא תאמינו שהי' מקטני אמנה ואני אומר הואיל והפסוק סובל ב' הפירושים ושניהם עולים בקנה אחד ואלו ואלו דברי אלקים חיים יען לא האמנתם בי להקדישני כל המפרשים האריכו למעניתם מה הי' חטאם כי לא פורש עיין ברמב"ן וחכם הכוזרי כ' שהקב"ה צוה שידברו אל הסלע ועי"ז יתקדש שמו הגדול כי ידעו שנתקיים בצדיק ותגזר אומר ויקם לך ומשה לרוב ענותנותו לא רצה לגזור אל הסלע במאמרו כ"א בהכאה ע"י מטה והיינו יען לא האמנתם בי להקדישני שלא יאמינו ישראל שיש כח בצדיקים לשנות טבע הבריאה במאמריהם ואני בעקבותיו אדרוך באופן אחר הנה ידוע כי מתה מרים ביו"ד ניסן ומסתמא לא נסתלק הבאר עד אחר י"ז ניסן ששלמה ז' ימי אבלה של הצדקת כפירש"י בפ' נח לענין ז' ימי אבלותו של מתושלח הצדיק ומסתמא לא התלוננו ישראל על משה עד שהלכו ג' ימים בלא מים י"ח י"ט כ' ניסן כדלעיל סוף פ' בשלח וילכו ג' ימים במדבר ולא מצאו מים וילונו העם דכללא היא אין הקב"ה משרה לצדיקים בצרה יותר מג' ימים לכן המתינו ג' ימים וכיון שלא יצאו מצרתם התלוננו ואפי' לפי חשבון זה הי' מעשה דסלע ביו"ט כ"א ניסן שהוא י"ט ז' של פסח והנה למאן דאית לי' רפ"ק דביצה דהכנה דאורייתא ולכן לא ירד המן ביו"ט א"כ מכש"כ שלא ישתו מהמים שמוציאין היום מהסלע דגרע ממיא בעיבא מבלע בליעא במס' עירובין אמנם אי מכירים בארה של מרים ויש עדיין מים מכונסין בכחו יש להתיר כעבים שנתקשרו מעיו"ט ואית לי' סימנא בגווייהו ע"ש בעירובין אבל אי לא מכירים הבאר ההוא קשה להתיר בשלמא אי הי' מאמינים ובוטחים בישועת ה' שיוציא להם מים מצור החלמיש נמי הוה א"ש דלית בי' משום הכנה כנהרות המושכין מים דעבידי דאתי אבל באשר שהי' מקטני אמנה וגם לא הכירו בארה של מרים צ"ע איך שתו מהמים וי"ל כיון דעכ"פ משה ואהרן האמינו ב"ה באמת ולהם הי' מוכן ושרי לשתות א"כ הותר לכל ישראל לשתות בגלליהם דכיון דחזי להו חזי לכו"ע והא"ש דהקרא מילי מילי נקט ודברתם אל הסלע דווקא אם יכירו אותו בטביעות עיניהם סגי בדיבור בעלמא ונתן מימיו המכונסים כבר מימות מרים אבל אי אינם מכירים אותו ע"כ והוצאתם להם מים מאיזה סלע שיהי' ע"י הכאה להוציא מים חדשים אבל בתנאי והשקית את העדה שכולם ישתו על סמך משה ואהרן המאמינים בה' באמת דאלו לגבי ישראל אסור משום הכנה והנה כשלא הי' מכירים את הסלע שישב לו בין הסלעים והי' ישראל אומרים מאיזה סלע יוציא לנו בן עמרם מים אמר להם המן הסלע שלא נצטויתי עליו נוציא לכם מים בתמי' וכי אתם מאמינים שאוכל להוציא כיון שאי אתם מאמינים זה א"א להוציא כ"א מהסלע שנצטויתי היינו בארה של מרים שמים מכונסין בו כבר דשארי סלעים אסורים לכם משום הכנה כיון שאינם מאמינין ולא רצה לומר שמ"מ ישתו כולם על אמונתו ובטחונו כי לרוב ענותנותו לא רצה להתגדל לפני ישראל ומ"מ נתן מקום לטעות כאלו גם הוא נסתפק ח"ו וע"כ נאמר יען לא האמנתם בי להקדישני והנה לפי האמור יש להבין איך הותרו להשקות גם הבהמות ע"י שהי' מוכן למשה ואהרן הא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים י"ל לפמ"ש תוס' בפ' מקום שנהגו דדוקא בנבלה לפני הכלבים שבחיי' לא היתה עומדת רק לאדם שישחטנה לצרכו ולא לכלבים לכן אם נתנבלה בשבת לא הוי מוכן לכלבים ומשו"ה ס"ל לר"י אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן משא"כ דבר הראוי לאדם ולבהמה הוה מוכן לשניהם וה"נ מים חזיי' לשניהם והא"ש דכתיב והשקית העדה ואת בעירם שלא יטעו דלא הוה מוכן לבהמה קמ"ל כנ"ל וא"כ מוכח שפיר מהכא דהתורה חסה על ממונן של ישראל מדחשש רחמנא שלא יטעו ולא ישקו בעירם משום דלא הוכן לצרכם שמע מינה דחס רחמנא על ממונן וכל זה לר"י דאית לי' מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים א"ש כנ"ל משא"כ ר"ש דפליג וס"ל מחתכין נבלה לפני הכלבים לא מוכח מידי מוהשקית העדה ובעירם וס"ל אורחי' דקרא הכי לכן יליף מופינו אה הבית ודו"ק:
שמעו נא המורים פירש"י על ג' ענינים, שוטים, סרבנים מורים את מוריהם, כ' החכם רו"ו היידענהיים במדרש איתא ד' ענינים דמורים בחצים ונראה רש"י לא כ' אלא מה שהי' בכוונת משה להוכיח ישראל אבל מדרש אומר שיש בדבר רמז שהי' מעשה זה חץ לירות מרע"ה כדכתיב ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם:
*ויך במטהו פעמים בפ' הברכה בפסוק תומיך ואוריך פירש"י אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן מה חטא ע"ש וחלילה לשדי מעול, והנלע"ד הקב"ה אמר לשניהם וצריך שיכוונו שניהם כמו שהי' בכל שליחות מצרים ואז היו המים יוצאים בדבור בעלמא או לכה"פ בהכאה אחת לרמב"ן אך מרע"ה בא לכלל כעס והי' לו לכעוס כמ"ש רמב"ן ועכ"פ אין שכינה שורה מתוך כעס אך אהרן לא כעס מעולם כמ"ש רמב"ן והי' מכוון כוונתו הראוי לו וזה ידעו כל ישראל ואלו לא עשה דבר עד שנח מזעפו או אפי' אי הי' מכה ולא יצאו מים כלל לא הי' שום חלול ד' כי ידעו ישראל שאין השכינה שורה מתוך כעס אך אהרן לא כעס מעולם כמ"ש רמב"ן והי' מכוון כוונתו הראוי לו וממשיך מים ע"י יחודיו וכוונתיו ועי"ז יצאו מים אך לא בנקל כי חסרה כוונת מרע"ה ועכ"פ יצאו מים רבים ויען ידעו כל ישראל שאין שכינה שורה מתוך כעס ע"כ חשבו שהוא רק בתחבולה או קסם חלילה וזה הי' חלול ד' ואהרן גרם יען ראה משה כועס לא הי' לו להמשיך מים כנלע"ד וד' הטוב יכפר:
למה חזר באר וענני כבוד בזכות משה אם זכותו כדאי א"כ למה לא היו בתחלה בזכותו י"ל דכל אחד הי' פעולתו לדבר מיוחד מרים להורות ולהדריך לנשים ובזכות זה הי' בא מים אהרן לתווך להדריכם בדבר השלום ומשה להורות להם התורה והנה אחר ארבעים שנה כבר השרישה מרים היראה והדריכה לנשים ואהרן השלום לאנשים וקל הי' למשה בפעולה קלה שיקום הדבר ויהא נשאר ביניהם משא"כ מתחלת לא הי' יכול משה להשריש שלשתן ביחד אבל ?אח"כ משה לבדו גם עם טרדתו הגדולה יכול לקיים מה שהשרישו אהרן ומרים ולכן בזכותו הי' אח"כ גם ענני כבוד והבאר (מש"מ):
המן הסלע הזה נוציא לכם מים וגו' הרמב"ן הביא בשם ר"ח שזה הי' החטא שלא יחס להשי"ת יוציא ה' והי' אפשר לסבור שהם המוציאים וזה קשה הרבה פעמים מצינו בתורה כן והכל יודעים שהכל עושה ע"י השי"ת ותו דאפשר דזה באמת כוונת הקרא המן הסלע הזה נוציא וכי זה משלנו אלא הכל תלוי ברצון השי"ת ויש לפרש בהיפוך מצינו ברמב"ן פ' ויגש בשם ספרא פלוגתא אי פסקה ברכה שבא ע"י יעקב למצרים חד אמר שאין זה כבוד לצדיק שתפסוק וחד אמר זה כבודו שיראו שבא בזכותו והנה הבאר שבא בזכות מרים ונפסק כשמתה וראו כולם שהי' בזכותה וע"י התפלה בא שוב בזכות משה וזה עצמו שבא עתה בזכות וע"י משה זה חיזק ג"כ שגם מעיקרא לא בא בשביל זכות ישראל אלא בזכות מרים ונתגדל האמונה שבזכות הצדיקים בא כל טוב אבל משה רבינו ע"ה מצד ענותנותו לא רצה ליחס זה לעצמו ואמר המן הסלע הזה נוציא לכם בזכותינו וממילא גם מעיקרא לא הי' בא בזכות מרים ונחלש האמונה ההיא כיון שאמר כן כאילו הי' נמנע זה ולכך אמר יען לא האמנתם בי להקדישני:
או יאמר הרי דרשו עד יעבור וגו' ועד יעבור מקיש ביאה שניי' שבימי עזרא היתה ראוי' להיות כביאת יהושע אלא שלא זכו ותהי' לעתיד לבוא במהרה בימינו וגם יש לפרש ביאה ראשונה היינו יציאת מצרים עברו בים ועברה שניי' ג"כ העברת ירדן וביאת הארץ ששם כתוב ויאמינו בה ומצד היקש בעינן שגם בביאת הארץ יהי' חיזוק אמונה והנה העושים מעשיהם ע"י השבעות וכשפים וכיוצא צריך לזה יום ידוע ושעה מיוחדת וישראל ח"ו לא פקפקו והאמינו וידעו שמעשה משה רבינו אינו בהשבעה אלא על פי ה' והאמינו מאז גם בים אבל כשנעיין נראה דהוצאות מים מסלע הי' חיזוק לזה שכבר כתבנו שקי"ס הי' בשביעי של פסח ואי אפשר לפעול דבר והיפוכו קרי"ס נעשה ים ליבשה וכאן חלמיש למעינו מים וזה אמר בתהלים מה לך הים וגו' מלפני אדון חולי ארץ וגו' והא ראי' ההופכי הצור אגם מים באותו יום עצמו:
אמנם לפ"ז לא הי' ראוי שיקח משה לצור מטה שכן בים כתיב הרם מטך ונטה ידך ופי' המדרש שיסלק המטה והה"ד הכא ואז יהי' ב' הסותרין ועכ"ח היא רק מעשה ה' אבל כשהכה במטה י"ל בהיפך משום שאותו יום ראוי ליבש המים הוכרח ליקח מטה ועי"כ הי' אפשר לטעות ונחלש אמונה ולא יהי' ביאה והעברה שניי' בירדן כמו ראשונה ואנן בעינן לאקושי ב' העברות ועכ"ח העברה שניי' קאי על ביאה דלעתיד וזה שאמר יען לא האמנתם בי להקדישני כדלעיל שאם סילק המטה הי' קידוש ה' אבל מכח המטה נחלש האמונה וצריך ביאה דלעתיד ולכך לא תביאו כדי שיזכו גם מתי מדבר עמכם:
*יען לא האמנתם בי להקדשני לכן לא תביאו ונראה לפרש מה שהקפיד הקב"ה על הכאה זו כל כך דהנה מצינו שאלו הי' משה נכנס לארץ ישראל לא עבדו ישראל ע"ז ולא נחרב המקדש והנה הא תינח מקדש ראשון שנחרב ע"י ע"ז ותועבות ריעים אבל מקדש שני מצינו שלא נחרב אלא על שנאת חנם שהוא באה ע"י הולכי רכיל ומדברים לשה"רו ע"ז לא הי' מועיל הכנסת משה לכן הי' כוונת הקב"ה יתברך קודם כניסתם לארץ להורות להם כח הדיבור הרע וכח הדיבור הטוב כדי שיקחו מוסר ולא ילמדו לשונם לשקר ולומר לשה"ר ועי"ז ישכנו לעד בארציהם ולא יוחרב הבית לעולם וע"י הכאת הסלע ולא דבר אל הסלע פסק כח הלימוד של מוסר אדרבא ילמדו ההיפוך לכן גזר עליהם לא תביאו דלא תועיל הבאה זו שאפ"ה יחרב הבית ע"י לשון הרע ושנאת חנם וכמו שנבאר:
דהנה לא מצינו בקרא שום טעם על מיתתו של מרים עכשיו ומדכתי' ואכחיד שלשת הרעים בירח אחד משמע שכולם מתו מדבר אחד וגם לשון הקרא בירח אחד אין לו מובן דלא בחודש אחד מתו ונ"ל דמצינו דלשון הרע הורג שלשה האומרו והנאמר עליו והמקבלו והנה מרים דברה לשה"ר לאהרן על משה ועי"ז נתחייבו כולם מיתה ובפרט שע"י מיתת מרים פסק הבאר וגרם החטא למשה ולאהרן של מי מריבה שלא ליכנס לארץ נמצא שמתו כולם בירח אחד דע"י מיתת מרים התחילה מיתת משה ואהרן וגם בשביל דבר אחד מתו כולם דהנה הקב"ה רצה להראות לישראל כח הדיבור של האדם שלא יאמר אדם בעל הלשון מה עשיתי הלא רק דברתי כמבואר ברמב"ם שזהו הסדר של בעל לשה"ר לומר שלא עשה כלום ובאמת שקר דבר בעל הלשון שגדול כח הדיבור הן לטוב והן לרע לכן מתה מרים עכשיו על לשה"ר שדברה על אחיה וציוה גם למשה ולאהרן שגם עליהם הי' החטא של לשון הרע שדברה מרים שידברו אל הסלע ויגרום הדיבור ההוא לפעול פעולה גדולה להשקות עדה גדולה עם מקניהם ועי"ז ילמדו ישראל מוסר שכח הדיבר גדול מאוד ויזהרו בלשונם מלדבר דבר דמשתמע מיני' לישנא בישא ועי"ז ישבו בטח בדד ושאנן לעולם בארצם ולא יחרב הבית והנה משה שהכה לסלע אז יאמרו ישראל מדחזינן שהוצרך תמיד בכל דיבר לעשות מעשה ש"מ אין בדיבור כלום ולא יזהרו עצמם מן החטא של לשה"ר וע"כ הבהמ"ק יחרב מחמת חטא זה ואין יתרון בכניסת משה ואהרן לארץ וגם עליהם הי' כח הריגה של חטא לשון הרע שדיברה מרים לכן נגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ומדוקדק בזה הלשון יען לא האמנתם בי ומבואר ברמב"ן ז"ל שהוא פועל יוצא כלומר שע"י דבריכם לסלע הי' מקום להתחזק אמונה בישראל שהיו רואים כח הדיבר והיו נזהרים מחטא לשה"ר וע"י הכאה לא החזקתם אמונה בבני ישראל אדרבא יהי' להם מקום להטעות ולומר שאין בדיבר כלום לכן לא תביאו כיון דסוף סוף יוצרך הבית ליחרב ובלא"ה יש ג"כ עליכם חטא לשה"ר ודוק:
*עיין ברמב"ן ז"ל שמביא טעמים הרבה ממפרשים בדבר זה בחטא זה ומה שאמר הרמב"ם שהחטא הי' על שכעס ולימדו ממנו פעולה רעה גם זה הבל דהנה הכתוב לא סיפר כלל שכעס כי שמעו נא המורים הי' בדרך תוכחת מוסר ועוד כי אהרן לא כעס מעולם ועוד א"א שלא הי' כעס גדול מאת השם עליהם ומקרא מפורש המה מסה ומריבה אשר רבו בני ישראל ויקדש בם א"כ הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת ור"א אמר דעיקר החטא הי' מה שאמרו נוציא לכם מים ולא נתן הגבורה בהקב"ה לומר יוציא ה' לכם מים כמו שאמר במן בתת ה' לכם וטעו במאמרם לכן נאמר מריתם את פי מן לשון ותמר את משפטי ע"כ:
ונבוא לפרש זה שלא אמרו יוציא ה' לכם דהנה ידוע שהשם הקדוש של יב"ק הוא צירוף שלשה שמות דהיינו אה'יה הו'יה א'דני הראשון מורה על המחשבה השני מורה על הדיבר השלישי מורה על המעשה ואיתא בספרים שהשם הקדוש שהוצרך להשפעת מים הוא מרים והוא השם אשר עלה ברעיון משה להזכירו לעיני ישראל להשפיע מים על ידו אך ע"י שכעס במחשבתו והוא כעין פגם בשם הראשון אשר הזכרנו למעלה טעה גם בדיבורו לומר במקום שם מרים המרים ובדבר זה פגם בם ובדיבור זה פגם בשם הוי"ה הקדוש המורה על הדיבור דצירוף חשבון הנקודות של שם השפעת מים מרים עולה לארבעים וששה דהיינו חירק יחשב לעשר שוא לעשרים קמץ לששה עשר והוא אמר תחתיו מרים דהיינו שני נקודת של חשבון עשרה ונחסר לו מהנקודה עשרים וששה חשבון שם הקדוש של אותיות הוי"ה ונמצא שפגם בשם הקדוש המורה על הדיבור ולכן לא הי' תו בידו לומר יוציא ד' לכם מים והוצרך לומר נוציא לכם וזהו רק ע"י מעשה בכח שם השלישי שמורה על מעשה וזהו שנאמר כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו ע"י שנתמלא רוחו כעס טעה בביטוי שפתים ואמר מורים תחת מרים.... ולשון תמורה האמור ברמב"ן אפשר לפרש על החילוף בדיעות בין משה ואהרן דהנה לכאורה צריכין אנו להבין על משה רבינו שבתחילת שלוחו אל פרעה הי' מתנגד לישראל כמדומה ואמר הן לא יאמינו לי שלח נא ביד תשלח עד שכפה אותו השם לילך בשליחותו ומיד אחר שליחותו כשראה שהם משועבדים יותר הי' צועק לטובת ישראל נגד השם למה הריעות עד שהקשה לדבר נגדו וחטא לפניו יתברך שאמד לו מיד עתה תראה ולא העשוי למלכי ד' אומות כשאביאם לארץ ולמה מתהפך טבעו בימים מועטים כזה אבל האמת כך הוא דהנה משה הי' מגודל במצרים בבית המלך ולי"ב שנים נגרש משם וערך זמן של שלשים וששה שנים במדינות כוש חזר אח"כ ומה הי' כוונת השית"ב בזה ואפשר לומר לטובת ישראל כי משה הי' מכיר הדור ההוא ואז חי קהת וביתו שהיו כולם קדושי עליון ואח"כ בכל יום ויום נפחתה קדושת ישראל בכל שעה עד לבסוף שהיו רובם רשעים שמתו ארבע חלקים בימי אפילה ואם משה הי' בזמן ההוא בתמידות במצרים וראה רפיון ידים בקדושת ישראל אז לא הי' כלל אפשר בדעתו ובטבעו לדרוש אח"כ טוב על ישראל לילך בשליחות לגאול אותם אדרבא אפשר עוד שיעורר הדין עליהם שלא לגאול אותם היתכן בני קדושים כמוהם ילכו בדרכי ע"ז לכן גרשו הקב"ה כל הזמן ההוא עד זמן הגאולה בין הכושים וכל מקום שעבר ובא לא ראה שום אחד המאמין בבורא עולם ואם יבוא אח"כ לישראל ויראה שהם בני מאמינים יאמר אין קדוש כאומה זו ויבקש טובה עליהם זה הי' כוונת השם בגירושין של משה וכן הי' באמת בתחילת שליחות שאמר השם למשה לילך לישראל אמר הן לא יאמינו לי וכי יאמרו לא נראה אליך כי הוא סבור שאין שום אדם עוד בעולם המכיר הבורא לפי מה שהוא ראה עד עכשיו בכל המקומות שהלך ועמד שם ולאחר שהוזקק ללכת ובא למצרים וראה שעדיין ישראל ישראל הם ומאמינים כולם בבורא עולם אע"ג שלא היו כדורות הראשונים של בית קהת זקינו אפ"ה לא ראה בכל המדינות כמותם התחיל לצעוק להקב"ה למהר להם הגאולה לטובה כי גדולים המה וחשובים ולפ"ז יצא לנו מזה שמשה הי' מחויב תמיד לדורשם לטוב מחמת שראה שטובים המה מכל שארי אומות העולם אבל באהרן הי' הראוי בהיפך דהוא לא הי' במדינות אחרות וראה בכל יום השפלת האמונה בישראל נגד דורות הראשונים ראוי לו לכעוס עליהם ולהוכיחם על מעשיהם אם יריעו זכרו נא מעשי אבותיכם הראשונים שמאמינים היו בהקב"ה ובכל זאת במעשה זו של התלונות ישראל במים צעק משה עליהם ואמר שמעו נא המורים ואהרן עמד ושתק ולא דיבר עליהם שום דבר רע נמצא שנתחלפו דעת משה להיות כפי הראוי להיות דיעה של אהרן ושיך בי' לומר לשון תמורה ודוק:
*ועדיין לנו לבאר מה הי' חטא של אהרן במעשה זו שאמר הקב"ה יען לא האמנתם בי לשון רבים דמוכח דגם לאהרן יש כאן עבירה במעשה זה ובאמת שגם רשי' ז"ל פי' בפ' האזינו תריבהו על מי מריבה אם משה חטא אהרן מה עשה עיי"ש אך באמת גם אהרן חטא כאן במה שהסכים למשה להכות הסלע פעמים והיו ראוי שאהרן יכה אותו פעם שני כפי סברתם שהכו אותו וכמו שנבאר בע"ה דאיתא במדרש ותשת העדה ובעירם זהו העגל דהוקשה לו בשלומא למעלה נאמר והשקית את העדה ואת בעירם להורות בא שחס הקב"ה על ממון של ישראל כמאמר חז"ל אבל אח"כ בשעת שתי' לא הוצרך לכתוב שגם בהמתם שתו לכן פירש המדרש דבעירם קאי על העגל ונראה לפרש כוונתו דהנה לכאורה יוקשה מה דנאמר להלן בסביבות ארץ אדום שתקצר נפש הם בדרך וידבר העם באלהים ובמשה והשוו עבד לקונו למה העליתני ונראה לי דהנה ידוע שכל מעשה עגל הי' נעשה ע"י שאמרו ערב רב לישראל שא"א שישגיח הקב"ה על ישראל אם לא ע"י אמצעי וכל זמן שהי' משה קיים הוא הי' האמצעי ועכשיו שסברו שמת משה הוצרכו אמצעי אחר ולכן עשו תמונה של שור שבמרכבה לאמצעי והנה ידוע שאין מלאך ושר יודע מחשבות בני אדם רק הקב"ה לבדו והוא רחום יכפר עון וכל מה שיוכל לדון זכות על ברואיו הוא דן ואף שאמרו ישראל למה העליתונו והשוו עבד לקונו דהיינו שא"א לו להשגיח בלי ממוצע מ"מ לא ענש אותם ע"ז דאחר אין מכיר המחשבה ואולי הי' כוונתם במאמר למה העליתנו על משה ואהרן אחיו ואין מקום למדה"ד לקטרג עליהם שחטאו ופגמו בכבודו של הקב"ה בעצמו אבל לקמן שהי' אחר מיתתו של אהרן ואפ"ה אמרו למה העליתנו ע"כ שהשוו עבד לקונו לכן מפורש הקרא לקמן שדיברו באלקים ובמשה וענש להם בנחשים ובאו ואמרו למשה חטאנו כי דיברנו בד' ובך אבל במי מריבה עדיין אהרן קיים הי' ויש מקום לומר שכוונת דיבורם בלמה העליתנו לא הי' על הקב"ה רק במשה ואהרן לכן לא כתי' מפורש במקרא שדברו והשוו עבד לקונו אך לפי"ז הי' ראוי גם לאהרן לדבר נגדם כמשה כיון שעליו התרעמו כמו על משה ולכן אמר הקב"ה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע כדי להשתמע שמאמרם למה העליתנו מוסב עליהם ולא על הקב"ה ולא יהי' חילול שמו בתלונה זו ואח"כ כשסברו בדעתם להכות הסלע פעמים הי' ראוי שהכאה שני' יהי' ע"י אהרן ויהי' כח שניהם גורמים להוציא להם מים ולהסיר תלונותם מעליהם ולהורות שרק על שניהם הי' התלונה ולא על הקב"ה ובאמת אהרן שתק ולא הכה רק משה הכה פעמים מזה משתמע שעל אהרן לא התרעמו כלום וע"כ תלונת למה העליתנו קאי על עבד וקונו ויש חילול שמו הגדול בתלונה זו שהוצרך הקב"ה ממוצע בינו ובין ישראל ולא ישגיח עליהם בהשגחה פרטיות נמצא שגם אהרן חטא כאן וגרם להתוסף חטא לישראל על ידו לכן נאמר יען לא האמנתם בלשון פועל יוצא להקדישני לעיני בני ישראל כלומר שגרמתם להראות בגילוי לכל שחיללו ישראל שם קדשו לכן לא תביאו ולכן מסיים הפרשה לאחר מעשה זו של הכאת משה פעמים דמוכח מיני' שהשוו בלמה העליתנו עבד לקונו ותשת העדה ובעירם זה העגל שנתעורר כאן חטא העגל שבאה להם ע"י שאמרו להם הערב רב שמשה הי' הממוצע שהוצרך תמידבין הקב"ה ובין ישראל ולכן התרעמו גם כאן על שניהם על עבד וקונו וממילא נתעורר עוד יותר כח החטא של אהרן שהוצרך ליענש ג"כ ומדוקדק המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' אעפ"י שלא זכרו שמו למעלה בתלונותם מ"מ ממילא נתגלה כוונתם וזהו פירש הפסוק של ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום דאע"ג דמשה רבינו הי' אז כעין ממוצע אפ"ה ח"ו להאמין שיצטרך שום חד מזרע ישראל לממוצע בינו לבין הקב"ה שממוצע ישפיע לו צרכיו אלא תינוק בן יומו וקטן וגדול הכל נידונים מהשגחת הקב"ה עצמו ובא לידו ע"י שליח אחד הנשתלח ממנו יתברך לעשות שליחתו ולא יזדמן לו דבר אחד מצרכי בני אדם רק מכבודו ומעצמו יתברך לכן נאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום כולכם דבקים וכולכם חיים בד' אלוקיכם ולא מהשפעת הממוצע ומדקדק לומר כולכם כקטן כגדול נער וזקן שווין הם אם רוצים לדבק בו יתברך:
יען לא האמנתם וגו' ובפ' האזינו כתיב ומות כאשר מת אהרן אחיך על אשר מעלתם בי י"ל כי מניעת כניסתם לארץ היא במדה מפני שכעסו ואחז"ל ונתתי לך שם לב רגז בבבל כתיב ולכן לא תביאו את בנ"י ששם אין מקום רגז אך גזירת מיתתם שהרי הי' יכול לחיות בחו"ל כאשר התפלל משה באמת וצ"ל שהי' מטעם אחר עיין משאחז"ל בפ"ק דהוריות על פסוק שיורד על פי מדותיו כמין שני טיפים מרגליות ירדו על זקנו של אהרן משמן המשחה וחשש משה שמא מעל וכן חשש אהרן ע"ש מ"ש המהרש"א ח"א מפני מדותיו הטובים שהי' רודף שלום זכה לזה לרמז על בניו שירשו גדולתו אחריו ע"ש באריכות גדול והשתא שכעס א"כ מעלו שניהם והזיד במעילה במיתה לכן הכא כתיב יען לא האמנתם לא תביאו והתם גבי ומות אמר טעם המיתה משום על אשר מעלתם וגו':
לכן לא תביאו פירש"י בשבועה ר"ל כי הגזירה כבר נגזרה סוף פ' שמות עתה תראה ולא מלחמות ל"א מלכים אך בלא שבועה ועכשיו נגמרה הגזירה בשבועה ונראה ב' החטאים הי' בענין אחד כי רמב"ן סוף פ' ויחי מייתי מדרש בבוא יעקב למצרים פסק הרעב ובמותו חזר למקומו ואר"א בר"ש שם זהו קידוש השם שידעו במות הצדיק כי בזכותו ניזונו וה"נ במיתת מרים נסתלק הבאר להודיע כי בזכות הצדיקים ניזונין וזהו יסוד וקיום התורה ועתה אם יתן להם מים בחסדו בלי זכות צדיק יאמרו נא ישראל גם בלעדי הצדיקים לא יעזבם הקב"ה ומאי אולמייהו ע"כ רצה הקב"ה שמשה ואהרן יוציאו בזכותם ועל שמם של עצמם כדי שידעו שגדול כח הצדיקים וחכמי ישראל ויאמינו בהם לעולם והיינו והשקית העדה ובעירם שידעו ויבינו כי הוא המשקה אותם אך מרע"ה לרוב ענותנותו לא עצר כח לומר אנו המוציאים לכם מים וזה הי' החטא ג"כ במצרים בסירובו בשליחות כמ"ש רמב"ן שם ושוב אמר למה זה שלחתני ומאז באתי לדבר בשמך כ' רמב"ן שתלה הדבר בחסרונו ושאינו ראוי לזה השליחות ע"כ לא נתקבל והרע לעם ונענש בעתה תראה ולא במלחמות ל"א מלכים וכן הי' עתה מרוב ענותנותו אמר בהיפוך המן הסלע הזה נוציא לכם מים ופי' הרא"ע וכי אנחנו המוציאים הלא השי"ת כמו שאמרו במן ונחנו מה ובשליו מאין לי בשר כן אמרו כאן לא אנחנו המוציאים ע"כ ותשת העדה ולא הם השקום ולא נתקדש השם שידעו כח הצדיקים לכן לא תביאו ועי"ז יתוקן קצת כי בהסתלק מרע"ה ביומו נסתלק הענן והבאר והמן לא ירד עוד אלא שנסתפקו במן שבכליהם מ"מ נתקדש השי"ת עי"ז:
במשנה כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו משה זכה וזיכה את הרבים וקשה א"כ מ"ט בא חטא מי מריבה על ידו וי"ל כל הטעם שאין חטא בא על ידו שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע הכא הי' עונשו לא תביאו אל הארץ והרי גם תלמידיו ודור המדבר גם הם לא באו אבל אלו לא חטאו הם והיו נכנסים לא"י לא בא חטא ע"י מרע"ה והיינו ויתעבר ה' בי למענכם:
לכן לא תביאו עיין רמב"ן ורבינו בחיי, ועכ"פ יובן כי ע"י שהכה פעמיים הורה להם כי במדרגה הראשונה השוכנת עם ישראל לא יוציא מים כ"א במה שלמעלה ממנו שלא השיגו גם האבות כ"א הוא לכן לא תביאו וידעו ישראל שאפי' בסילוק פני חמה יכבשו ל"א מלכים גם בפני לבנה וק"ל:
אתה ידעת את כל התלאה וגו' וירעו לנו ולאבותינו וכו' יש לפרש ע"ד לאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל והיינו דשלחו לו דמגדולתך תוכל לידע את כל התלאה אשר מצאתנו והנה חז"ל אמרו דהאבות מצערים בקבר בצער בניהם וע"ז אמרו וירעו לנו המצריים לנו ולאבותינו שהיו מצערים בקבר אע"ג שאתה היית בגדולה יען שאין עשו נקרא זרע יצחק ואברהם:
אם מימך נשתה ונתתי מכרם ולקמן בפ' דברים כתיב בהיפך ונראה דלר"י אתי שפיר דמה"ת כסף קונה ורבנן תקנו משיכה וי"ל מרע"ה תיקן זה דבעי משיכה ולכך לקמן בפ' דברים כתיב בהיפך דשם אמר הקב"ה בדין תורה ולכך אמר שיהי' בכסף קנין כסף קודם אבל משה שלח זה לפי מה שתיקן ולכך אמר משיכה קודם:
הכנעני מלך ערד כתיב במלחמת עי שהקב"ה אמר ליהושע קום לך אחז"ל שלך קשה משלהם על שהחרים ועוד שישב בביתו ושלח ישראל למלחמה וי"ל דהכל חד דהרי מרע"ה נמי החרים הכנעני מלך ערד ועריו וכמו שהסביר רמב"ן וגם אז מעל עכן בחרם ונ"ל כך היא המדה הישרה שיהי' ראשית החרם לגבוה ואם יכשל בו רשע הלא ישרים דרכי ה' ופושעים יכשלו בם אך כיון שכבר החרים מרע"ה ראשית מלחמת ז' אומות שוב לא הי' לו ליהושע להחרים יריחו שאיננו ראשית החרם שכבר קדמו ארץ ערד יושב הנגב אך יהושע סבר כיון שעמלק יושב במדינה זו שוב איננו ארץ כנעני אלא ארץ עמלק כמו עמון ומואב טיהרו בסיחון ה"נ כנעני טיהר בעמלק וא"כ הוה יריחו ראשית החרם אך טעה בזה כי נחלת ז' עממים שניתן לאברהם ומוחזק לנו מאבותינו לא שייך שיכבש אחד משארי עמים באופן שיהי' קונה בכיבוש זה אינו אך יהושע לא חשיב לי' כמוחזק ונכבש בדין והנה במה שישב בביתו ולא שלח רק מקצת העם כי חשב במלחמת ז' עממים לא צריך לצאת ולבוא לפניהם כי הארץ נכבשת לפניהם מאאע"ה קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וכמו שהי' ביריחו שלא בחרב וחנית כ"א בשופרות א"כ מה צורך לצאת ולבוא לפניהם אלא לפ"ז עכ"ח סבירא לי' שהארץ מוחזקת בידינו א"כ תקשי מ"ט החרים יריחו והלא כבר החרימו ארץ ערד וק"ל:
*וידר ישראל נדר ויאמר אם נתן תתן וגו' והחרמתי את עריהם והנה גבי יריחו מצינו שאמר יהושע והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' כל כסף וזהב קדש הוא לה' ולא אמר בלשון נדר והחרמתי ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל בהלכות מכירה פ' כ"ב פסק לענין דבר שלא בא לעולם דאם אמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש לבדק הבית או יאסר עלי או אתננה לצדקה אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם אפ"ה ה"ז חייב לקיים דבריו שנאמר כל היוצא מפיו יעשה עיי"ש בראב"ד וכ"מ שביארו דבריו ז"ל דוודאי אם אמר פירות דקל זה יהי' לעניים לא זכו בהם עניים אבל אם אמר אתן לענים נדר הוא שנדר וחייב לקיים והנה לכאורה היאך יוכלו ישראל להחרים ולהקדיש נכסי הגוים קודם שכבשו הא הוי דבר שלא בא לעולם אך באמת ארץ ישראל מוחזק לנו מאבותינו והוא כמו דבר שבא לעולם ולכן הי' יכול יהושע להחרים את שלל יריחו קודם שכבשו ולא הוצרך לקבל בלשון נדר על עצמם אבל כאן במלחמות משה קודם בואם לארץ שלא היו ארצם ההם מוחזקים להם מאבותיהם ולא הי' חל החרם על השלל ההוא מצד דהוי דבר של ב"ל לכן הוצרכו ישראל לקבל על עצמם בלשון נדר אם נתן תתן והחרמתי וחל הנדר על הגוף כדעת הרמב"ם וממילא צריכין אחר הכיבוש לקיים נדריה' וכן עשו באמת אח"כ ועיין ברמב"ן היטב ודוק:
יש להתבונן בשלומא עיקר מעשה דנלחם סיחון תחילה במואב וכיבש ממנו חשבון הו צרך להכתב בתורתינו כדאמרו חז"ל דעמון ומואב טיהרו בסיחון אבל למה נכתב הקללה שקילל אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פלטים מחרב ואף בנותיו בשבית ונראה לתרץ דרמב"ן מפרש דתיבת נתן קאי על כמוש ע"ז שלהם ורש"י ז"ל פירש דקאי על מואב עצמו שנתן בניו פלטים מחרב ובנותיו בשבית ואיתא בסנהדרין נ"ט והרי יפת תואר ומשני התם משום דלאו בני כיבוש נינהו והנה קשה לכאורה על מה דאמר ר"פ בגיטין דף ל"ח עמון ומואב טיהרו בסיחון הלא נכרי' לאו בני כיבוש נינהו כלל ע"כ צריכין לומר דוודאי לא ניתן להם רשות לכבוש אבל מ"מ אם כבשו זכו מן הדין והנה אנו רואים במלחמות עמון עם יפתח שאמר כי לקח ישראל את ארצי בעלותי ממצרים אעפ"י שלא לקחו אלא מסיחון ע"כ דהי' סבר דנכרי לאו בני כיבוש נינהו כלל לכן רצה ללחום בהם דלפי דעתו לא טיהרו עמון ומואב בסיחון לכן כתבה לנו תורה שהוא כבש ארצם ע"י קללתו של בלעם שקלל אותם בלעם שקלל אותם ואמר נתן בניו פלטים ובנותיו בשבית וע"כ מדחזינין דלקח סיחון לעצמו את בנות מואב בשביה ע"כ דהוא סבר דהותרה מהם יפת תואר ובני כיבוש נינהו וממילא מוכרח לומר דעמון ומואב טיהרו בסיחון:
אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם ויתן ה' את הכנעני בידם ויחרימו אתהם ואת עריהם ובנדר לא נדרו להחרים אתהם רק עריהם עיין רמב"ן ולפע"ד כי העם הזה הי' עמלקים ומצוה דאורייתא להחרימם מעולל ועד יונק ואין נדר חל לקיים המצוה ע"כ לא נדרו רק על עריהם ובשעת קיום הנדר החרימו אתהם מד"ת ועריהם מטעם נדר:
ותקצר נפש העם בדרך יש לתמוה מ' שנה הלכו ונסתפקו במן ועכשיו בשעה אחרונה נקצרה נפשם הנה בתחלת מ' שנה בתאוה אמרו בלתי אל המן עינינו פירשו חז"ל אעפ"י שהי' בו כל מיני מטעמים מ"מ לא ראו המינים בעיניהם גם כי טעמו טעם תפוח מ"מ לא ראו עיניהם תפוח וסומא אינו שבע והיינו בלתי אל המן עינינו כך פירשו חז"ל פיה"כ ע"ש והנה תמו כל האנשים ההם ומתו במ' שנה ובניהם הנולדים במדבר לא ראו מעולם צורת שום פרי ושום מאכל כ"א המן אשר טעמו בו כל מיני תענוגים ולא בקשו דבר אחר אך עתה בבואם אל ארצות נושבות אדום עמון ומואב וראו צורת הפירות ומיני מאכלים ע"כ התלוננו כאבותם על מראה עיניהם ע"כ נענשו בנחשים כי מ' שנה ראו נחשים שרפים ועקרבים ולא הזיקום ולא ידעו ולא יבינו כי יכולים להזיק ועתה נודע דבר חדש כי אלו מזיקים כמו שנודע להם דבר חדש צורת הפירות והתאוו למראיתם וה"נ נודע להם דבר חדש שהם המה המזיקים ולא יתרפאו אלא בהבטה אל נחש נחשת יבוא ראי' ויכפר על ראי':
ואחז"ל שהתלוננו על שנבלע במיעיהם הנה אחז"ל (ברכות דף נ"ז ע"א) תשמיש מעין עוה"ב ופריך אכחושי מכחיש ומשני תשמיש נקבים והם לא טעמו טעם זה התענוג כל מ' שנה עד עכשיו שבאו בגבול אדום ואכלו מפירותיהם והוצרכו לנקביהם טעמו טעם תענוג זה שהוא מעין עוה"ב ע"כ התלוננו:
ולהבין זה יש להסביר כי בוודאי תענוג תשמיש המטה הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתו ומ"מ פריך ש"ס אכחושי מכחיש כי לדמותו מעין עוה"ב צריך שלא יהי' בו נדנוד צער בעולם אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה והעולם מקשים הא קודם צאת נשמה לעוה"ז נמי היתה נהנית מזיו השכינה והתי' על זה אינו דומה אחר שהיתה כבר בגוף העכור הלז לסגל מצות ומע"ט ומ"מ החשיך עליו העולם ואח"כ כשכבר סגל מצות למדי ונפטרת מהחשך הזה להאיר באור עולם אפי' יהי' רק יציאה כביאה מ"מ התענוג יותר גדול אחר שהרגישה החשך והמסכים ונפטרה ממנו בשלום ומכש"כ כשהרויחה והוא ממש כעין תשמיש נקבים שאדם צריך לאכול ולשתות ולהכניס לתוך גופו להחיות נפשו ואח"כ מצטער ומתבלבל בו עד שמשמש נקבים ונתרוקן גופו כראשונה אז מתענג שנפטר מחלאת המאכלים האלו הוא ממש כעין עוה"ב והבן זה וישראל שהתלוננו על ככה הטעימם הקב"ה מעין עוה"ב שנשכום נחשים ונחלו עד שהגיעו עד שערי מות וכשנתרפאו מהארס וחזרו לקדמותן שמחו שמחה גדולה והיינו כנ"ל:
ותקצר נפש העם בדרך וכל מ' שנה לא קצרה נפשם כי ידעו שזמנם מ' שנה וסברו וקיבלו אך עתה חשבו שכבר כלו מ' שנה ויעברו לא"י דרך אדום והושבו לאחור ע"כ לא ידעו שום קביעות זמן עד מתי ע"כ אפי' עיכוב יום אחד קצרה נפשם וזהו רמז לגלות המר הזה שלא נתגלה קיצנו בעו"ה:
ונפשינו קצה בלחם הקלוקל עיין בפרש"י שהתרעמו על המן שנבלע באיברים וקשה למה התרעמו השתא לאחר מ"ם שנה ונראה הגמרא הקשה על האי דאמרינן דלחם אבירים דהמן נבלע באברים הא כתיב ויתד תהי' לך על אזניך ומשני מה שתגרי נכריים מכרו להם ור"י פליג וסובר דאפי' זה המן מפיגו ומבליעו רק לאחר שחטאו הצריכו לפנות ולפ"ז יש לומר דישראל ידעו דהמן רוחני אבל עכשיו שקרבו למקומות וקנו תבואה וגם זה נבלע וזה לא ידעו וסברו שלבסוף יזיק להם לכך דברו במן ולאחר שחטאו באמת לא נבלע בהם:
באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם בגמרא דרשינן כל הקרא על התורה ויש לפרש עוד בתורה בעינן יששכר וזבולן דהיינו לומדי תורה ומחזיקים ואם קבלו האוה"ע ג"כ התורה הי' אפשר שכל ישראל יהי' לומדי תורה והאוה"ע יחזיקו אותם אבל ע"י שלא קבלו האוה"ע צריכין להיות מבני ישראל ב' כתות ומצינו חפרו לשון ביוש וחפרה הלבנה וגו' וזה שאמר באר התורה שחפרוה שביישוה האוה"ע ולכך כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם מחוקק היינו לומדי תורה ומשענותם היינו המחזיקים בה:
*איתא בעירובין דף ס"ה לא אברי לילה אלא לשינתא וחד אמר לא אברי לילה אלא לגירסא ואמרינן דלא פליגי הא בתקופת תמוז הא בלילי טבת ויש לפרש דהחו"ה בשער הבחינה כתב דגם הלילה טובה גדולה שע"י הלילה ינוח ויחליף כוחו ולולא כן הי' כלה ונאבד אלא שעדיין יש להקשות ממ"נ אי סגי לנוח לילי תמוז לילי טבת למה וכן אי צריך לילי טבת מאי הועיל בלילי תמוז אלא שיש לומר דבזה נתן השי"ת הבחירה העצל יאמר דצריך כלילי טבת לישן ויוסיף ככה גם בתמוז והצדיק יאמר בהיפוך דע"כ סגי כשיעור לילי תמוז ולילי טבת הם טובים לגירסא דכל זמן שבני אדם נעורים יש ביטול וע"י שבלילי טבת ישנו יהי' לת"ח זמן הכושר ופנאי ללמוד וזה שאמר ולא פליגי לילי תמוז לשנתא ולילי טבת שע"י אלו סברי ב"א שבעינן לישן כולי האי ויהי' לת"ח אז כושר ללמוד:
חטאנו כי דברנו בה' ובך הנה בפעם הזאת לא הודיע הקב"ה למרע"ה והי' מענישם בנחש שרף בלי הודעה למשה והיינו מפני שדברו במרע"ה ולא נתגלה למרע"ה זה ולא רצה הקב"ה להיות דלטורין ח"ו לאמר למרע"ה דברו בך ישראל ע"כ הענישם מיד עד שבאו הם למרע"ה ואמרו והתודו דברנו בה' ובך ואז התפלל אל ה':
בהר ההר על גבול פירש"י מפני שנתחברו כאן להתקרב אל עשו הרשע נפרצו מעשיהם וכו' צריך להבין במה נתחברו וי"ל הנה מרע"ה שלח למלך אדום לא נשתה מי באר ואח"כ שלחו ישראל ואם מימך נשתה ונתתי מכרם הנה רבינו בחיי בפ' וארא כ' בשם רבינו סעדיא גאון כללא כל מקום שנאמר מימי כגון מימי מצרים הם הראוי לשתי' וכל מקום שנאמר מי כגון מי ים אינם ראוי לשתיה וחפשתי ומצאתי ג' מקומות המתנגדים וא' מהם לא נשתה מי באר ונ"ל דמים היוצאים מבארה של מרים היו קדושים וחביבים על מרע"ה עד שהיו מי בארותיו של עוה"ז כולו כמים שאינם ראוי' נגדו לשתי' ע"כ שלח לו לא נשתה מי באר כי הבאר שלך נחשבים אצלינו כמו מי שאינו ראוי לשתי' אמנם ישראל בחרו יותר מה שאוה"ע מוכרים להם יותר מאכילת מן ושתיית מים קדושים ע"כ שלחו למלך אדום ואם מימך נשתה ונתתי מכרם חבבו מימיו של אדום נגד מים היוצאים מבאר הקודש והיינו שפירש"י שנתחברו לרשע ונפרצו שמת אהרן הכהן:
ואיידי דאיירי אפרש גם אינך התנגדות שמצאתי נגד כללו של רבינו סעדיה גאון והוא השנית כתוב על מי מנוחות ינהלני וי"ל עפ"י מה שכתב מורי בהפלאה ז"ל ה' רועי לא אחסר אפי' אם בנאות דשא ירביצני שלא יזמין לי אלא דשא וירק עשב עד שאחז"ל איכא קירמא באגמא ואפ"ה אני מסתפק בזה אלו דברי מורי זצ"ל וא"כ יוצדק ע"ז על מי מנוחות ינהלני אפי' מים שאינם ראוים לשתות מהן אדם מ"מ אשמח בד' ואמר מי מנוחות ר"ל אפי' איננו כמעין הנובע שאותה פרנסה הגרוע ג"כ אינו בטוח כמעיין הנובע יום יום אלא כמו מנוחות שצריך לדאוג בכל יום על דשא ומים שאינם ראוים אפ"ה אני מסתפק:
והשלישי מי שחו מי אפסים במעיין הנובע לע"ל ביחזקאל ומייתי לי' ש"ס פיה"כ ובירושלמי דשקלים שאותן המים ימתקו מי הים וא"כ הם מים טובים וכתוב מי שחו וי"ל דהרמב"ם פסק פ"ה מהלכות מעילה ה' ויו מעיין שהוא יוצא משדה הקדש אסור ליהנות מהם בתוך השדה יצאו המים חוץ לשדה מותר עיי"ש נמצא י"ל דלכן נקראו מי כיון שכל זמן שהם בתוך המקדש והר הבית אסור ליהנות הו"ל כאינם ראוים לשתי' כן י"ל דברי הגאון הנ"ל:
ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה ע"פ הישימון כלפי שדרשו חז"ל על עוסקי תורה מנחליאל כיון שנחלו אל במות מגביהין אותו וסוף הכבוד לבוא אמר ומבמות הגיא כל מה שמוסיף גדולה הוא מוסיף ענוה הקב"ה מגביהו והוא משפיל עצמו והיינו הגיא ואמר זה הגיא הוא בשדה מואב ראש הפסגה שדה מואב היא התורה כמו שדרשו על פסוק אריאל מואב וענוה היא ראש ועטרה דכל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה נמצא זה הגיא הוא במואב ראש הפסגה ונשקפה ע"פ הישמון שהוא מקום חרב ושמם ע"ד ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם:
אל תירא אותו פירש"י שהי' מתירא על שהי' הפליט שהגיד לאברהם ויעמוד לו זכות אברהם, ורמב"ן מביא עוד מדרש אחר שהי' מתירא שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון ע"ש ונ"ל שצ"ל במלחמות מלך ערד שהחרימו ושמא מעלו בחרם כאשר באמת עכן מעל בימי משה בחרם ההוא ונ"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים דמהיכי תיתי נתירא שמא יעמוד לו זכות אברהם וקשה למה נתירא נהי שאפשר שלא יוזק בזכותו של אברהם אבל עכ"פ גם להם לא יזיק שהם בני אברהם ומ"ט נתירא אבל נתירא שמא מעלו במלחמה ויען עוג הפליט הוא הי' הגורם שלא נהנה אברהם משבי המלחמה מאומה כמו שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל וזכה על ידו למצוה מחוט ועד שרוך נעל שהרי הוא עורר את אברהם למלחמה ע"כ נתירא מרע"ה שמא יכול להם ח"ו ע"כ א"ל אל תירא אותו:
בהפטרה
והוא בן אשה זונה למאי דלא קיי"ל כר"א פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה לא ניחא לי למימר שנולד מזונה ח"ו שהיא שאין תופסין בה קדושין כדפסקינן בשו"ע אלא עפ"י דאחז"ל אל תחלל בתך להזנותה היינו משיא בתו לזקן שלבסוף תזנה עם הבחורים ונ"ל גלעד נשא ילדה בזקנותו והיינו אשה זונה שהרי הפסוק קורא אותה אל תחלל בתך להזנותה אמנם הפסוק מעיד ויולד גלעד את יפתח שאמו כשרה היתה ומן גלעד בא יפתח, אך האחים חשדוהו שהוא מאיש אחר כמ"ש מהרש"ל בפסחים ר"פ האשה דבזקן לא אמרינן רוב בעילות אחר הבעל ומשו"ה גרשוהו מנחלתו ובלשון נקי' אמרו בן אשה אחרת אתה ולא מאם שלנו ואמך זינתה עם אחר, והנה כשרצו למנותו ראש לא קיבל כי אתם גרשתם אותי וחושדים אותי בממזר וכתיב מקרב אחיך ממובחר שבאחיך, אך אמר אם יהי' ה' עמדי אם יהי' ניכר בנצחוני שהוא בלבישת רוח ה' כדכתיב בסוף שרוח ה' לבשתו אז ניכר שאני כשר כמו שמחזיקים אותי כל העולם לכשר ולא כמו אתם יען שאין השכינה שורה אלא על המיוחסים שבישראל כמו שדרשו חז"ל מפסוק להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך ואז אהי' לכם לראש:
מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מבית אבי וכו' ויאמרו וכו' לכן עתה שבנו אליך וגו' והיית לנו לראש יש לדקדק מהו לכן וי"ל יען הי' רודפים ומגרשים את יפתח וביזו אותו לכן זה הי' ענשם שהיו צריכים לילך אחריו ולהכניע לפניו ולבקשו שיחזור אליהם להיות להם לראש וק"ל (מש"מ):
ה' הוריש את האמורי מפני ב"י ואתה תורישנו וגו' הטוב טוב אתה מבלק מלך מואב הרוב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם וגו' זה שלש מאות שנה וגו' ר"ל כי עמון ומואב טיהרו בסיחון דקיי"ל גוי קונה בכיבוש והיינו ה' הוריש וגו' ונקנה בכיבוש ואת"ל אינו קונה בכיבוש והי' סיחון גזלן מ"מ נקנה קרקע ביאוש ונתיאש שהרי אפי' בלק לא נלחם עם ישראל כי נתיאש ויש לומר אין יאוש לקרקע עכ"פ נקנה בשיקוע שם בעלים כמ"ש תוס' ר"פ לולב הגזול בשם ירושלמי והכא כבר ג' מאות שנה ונשתקע שם בעלים מהם וק"ל:
באבות פ"ה עשרה נסים וגו' לא הפילה אשה מריח בשר הקודש ולא הסריח בשר הקודש יש לפרש בדרך רמז בשר הקודש הרמז על התורה והפילה אשה היינו אפיקורסות שהם הנפילים והם נקראו נפל אשת בל חזו שמש והרשעים שנתקלקלו בלימוד התורה הם מסוכנים ומקולקלים יותר והיינו דלא הפילה אשה שלא נפלו באפיקורסות מריח בשר הקודש היינו התורה וממילא היתה התורה חביבה בכל יום כחדשה ודבר חדש אינו מסריח והיינו ולא הסריח בשר הקודש מעולם:
עומדין צפופין ומשתחוים רווחים היינו לקבל הכל באהבה וידעו שהכל לטובה והיינו אע"ג שעמדו צפופין בדוחק אעפ"כ משתחוים ומודים לה' באמונה שזהו לריווח והצלחה:
והרע"ב פי' ומשתחוים כשאמרו הווידוי נתרחב שלא ישמע אחד דברי השני ומאי ענין ווידוי לכאן ונראה דאחז"ל מקום ארון אינו מן המדה וכל דבר רוחני אינו ממעט המקום כמו שיראה עין בעין איך הי' אפשר שישראל נכנסו בבהמ"ק שהי' רק קל"ה אמה וישראל הי' כפלי כפלים מיוצאי מצרים אלא מכח קדושתם מחזיק המועט את המרובה ואלו הי' קדושים לגמרי לא היו עומדים צפופין בדוחק כלל ולכך כשהרגישו הדוחק והבינו שזה מחסרון קדושה התוודו ומיד נתרחב להם ומשתחוים רווחים וא"ש:
*ויפתח הגלעדי הי' גבור חיל והוא בן אשה זונה ויולד גלעד את יפתח ויגרשו אותו בן בני אשתו ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה ולכאורה למה סיפר לנו הכתוב שהי' בן אשה זונה ולא היתה אשתו שנשאה אבי' אח"כ לאשה ונראה לומר דהנה הרמב"ם פ"ג מהלכות יבום פסק ועיין בא"ע סימן קנ"ו דמי שזינה עם פנוי' והיא אמרה שנתעברה ממנו וגם הוא אמר שממנו הוא ה"ז ספק וחולצת ולא מתיבמת וכן הוא בש"ע א"ע סימן ד' סעיף כ"ז דחיישינן כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר עיין בב"ש שתמה עליו דפסק בהלכות תרומה דלא חיישינן שמא זינתה עם אחר ג"כ וב"ח רצה לחלק ולתרץ בין איסור דאורייתא לאיסור תרומה בזמן הזה דרבנן והקשה הח"מ דגבי כהן הבא על הפנוי' אמאי לא חיישינן דאיכא איסור דאורייתא אם הבן נושא את כפיו כה תברכו אתם ולא זרים ועובד עבודה במקדש ועיין שם בח"מ ס"ק כ"ח ונראה לומר דהא דפסקינן דהאשה נאמנת לומר דמכהן או מכשר נתעברה היינו מצד חזקה דלא עבדה איסורא לכן אם היא אומרת דבנתה עם כשר והיא רוצה להנשא לכן נאמנת על עצמה מכח חזקה ונאמנת ג"כ על בנה שיהי' כהן ועובד עבודה במקדש ג"כ מצד אותה חזקה דלא עבדה איסורא וכן מהני ג"כ אמירתה לענין ירושה אבל אם לא היתה אמירתה שממנו נתעבר לשום כוונה לענין איסורא שלא היתה רצונה כלל להנשא לכהונה או לבועל זה רק שאמרה שנתעברה מפלוני אפי' שניהם מודים מ"מ לא שייך כאן לומר חזקה דלא עבדה איסורא ואם אח"כ מת האיש ההוא והי' לו אשה בלא בנים פשיטא דלא מהני אמירתה על אשה זו לפוטרה לשוק בלא חליצה אבל אם הוא הי' כהן ונשאוה לו זונה זו ע"י אמירתה שלא זינתה עם אחר מצד חזקת בשרות פטורה אחר מיתה גם כן מחליצה ולפ"ז כאן גבי מעשה דיפתח אף דהעיד לנו הכתוב ויולד גלעד את יפתח שנתעברה ממנו אפ"ה בשעת עיבורה הוא לא יכול לידע לומר שהוא וודאי בנו ובשלמא אם הי' נשאה לזונה ההיא אח"כ לאשה והוצרך הודאתה לענין איסור דלא זינתה עם שאר פסולים וממזרים והיתה נאמנת לישא לגלעד מצד חזקה דלא עבדא איסורא ממילא היתה נאמנת אח"כ ג"כ לענין שיירש יפתח את גלעד אביו בין אחיו ולא יוכלו לגרשו לומר לו לא תנחל אבל עכשיו שהי' רק בן זונה ולא בן אשת גלעד ולא הי' מהני אמירתה לשום דבר ואולי שלא אמרה כלל שלא זינתה עם אחר ומגלעד נתעברה אדרבא הכתוב קוראה זונה לכן גירשו אותו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה ולא הי' כלל בן אשת גלעד ודוק: