ויהיו חיי שרה וגו' שני חיי שרה, ובמדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים וכו', כבר כתבתי לעיל דבסתם אנשי העולם לא יוחשבו הלילות כחשבונו של יצחק פלגא דלילי' וכו' אך הצדיק גם בלילה כל מעשיו לה' אפי' רעיונותי' על משכבו ושינה שלו הכל לשם ה', ובאשת חיל הנאמר על שרה כתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, א"כ שנותיהם כפולים והיינו שני חיי שרה, שני לשון שנים כי חייה כפול והיינו שנותיהם תמימים ולא יחסרו הלילות וע"כ כשרצה ר"ע לעורר הישנים בדרשותיו, אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות, אלא תבא בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז שנה, ואלו לא נדדה שינה מעיניה וגם בלילה לא שכב לבה לא היה מגיע לה שכר קכ"ז שנה אלא החצי שהוא ס"ד שנה ולמה מלכה על קכ"ז מדינות אע"כ ותקם בעוד לילה וגו' וא"כ איך גם ביום נישן בשעה שחכם יושב ודורש, ויעוין ברש"י שכל הפרשה נדרשת על התורה, ואגב אמרתי סדין עשתה ותמכור היינו לבושי יקר חלוקא דרבנן עשתה ותמכור לאחרים ולא היתה צר עין ללמוד לתלמידי' כדכתיב אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', ולא עוד וחגור נתנה לכנעני היינו סוחר המוכר לאחרי' היינו תלמידי' נעשי' בעצמם כנעני תגרי' לוקחי' ממנו ומשקה מתורת רבו לאחרים, עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון כי אומרים שמועה משמו, שפתותיו דובבת היינו ותשחק ליום אחרון, צופיה הליכות ביתה, היינו לאוקמא גירסא הלכו' ברורות שהוא סיעתא דשמיא וגם לחם עצלות לא תאכל כי אם יגעתי ומצאתי, לחדודי, תאמין:
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ברש"י בת ק' כבת עשרים לחטא ובת עשרים כבת שבעה ליופי י"ל בימי הזקנה אין יכולין לדקדק כל כך במצות מפני החולשה, ובימי הבחרות קשה לאדם לדקדק מפני התגברות היצה"ר אבל שרה היתה בת ק' כבת עשרים, ככחה אז כן בימי זקנתה דקדקה בכל הדברים ובת עשרים קיימה הכל בדקדוקיה ופרטיה אע"פ שהי' התגברות היצה"ר כבת מאה ונוסף על זה היתה כבת שבעה בכל המצות כנערה קטנה קל באיברי' ונוח לקיים הכל, קל כנשר לעשות רצון בוראה וק"ל (מספר שיר מעון):
ויהיו חיי שרה וגו', פירש"י שנה לכל פרט, שכולן שוים לטובה, ורמב"ן הקשה אדרבא שנה בכל פרט משמע שאינם שוים וגם בחיי ישמעאל כתי' שנה בכל פרט ולא הי' שוים שבסוף ימיו שב אל ה', אלא רז"ל דרשו משני חיי שרה כולם שוים לטובה ע"ש ואכתי לא תי' הסתירה בתחלה כתיב שנה שנה משום שלא הי' שוים ושוב סיים שני חיי שרה כולם שוים ועוד באברהם כתי' שנה שנה ולא סיים שני חיי אברהם וכי לא היו כולם שוים וכן ביצחק ויעקב, ע"כ נלע"ד דא"א שיהיו השנים שוים דע"כ יוסיף אדם יום יום בעבודת ה' ומה שאמרו חסידי בית השואבה אשרי ילדותינו שלא ביישה זקנתינו לא שהיו שוים, אלא כפי ערך חסידתם בזקנתם כך היו לפי אותו הערך בילדותם ועלו יום יום ונתעלו עד שהגיעו למדרגה ההיא, ובזה האופן לא ביישה ילדותם את זקנותם, ולכן בישמעאל כתיב שנה שנה שלא הי' שוים לטובה ודיו שזקנותו כיפרה על ילדותו, ואאע"ה אעפ"י שהי' ילדותו לפי ערך זקנותו ומ"מ הואיל והי' תרבות רעה בתוך ביתו בימי נעוריו של ישמעאל א"כ לא היו כולם שוים לטובה, וכן יצחק שהיה מורת רוח בביתו מעשיו ונשותיו, ויעקב אאע"ה פשיטא שלא היו כולם שוים, שהי' מהם בח"ל ומהם היו שנים שנסתלקה ממנו שכינה עד שזכה ותחי רוח יעקב, אבל שרה היו שנותי' חלוקי' שנה שנה אבל כולם שוים לטובה כי לפי ערך זקנותה היו שני ילדותה והיינו וכימיך דבאיך ובנה יצחק הי' שוה לטובה ע"כ לא נמצא שום פגם בשנותיו והיינו שנה שנה ומ"מ שני חיי שרה כולם שוים לטובה:
מאה שנה ועשרי' שנה ושבע שנים, משום כל בי עשרה נעשה אחדות בקדושה, ע"כ כל בי עשרה שכינה שרי' ואין אומרי' דבר שבקדושה פחות מעשרה ואין ממנין ממונה אלא שרי עשרו' שרי חמשים ומאות ולא בפחו' ע"כ העשירי' לשון יחיד מאה שנה עשרי' שנה, והאחדי' שאינם מגיעי' לעשרה המה נפרדי' ונמנו בלשון רבים שבע שנים, חוץ בשנותיו של יוסף כתו' מאה ועשר שנים לשון רבים, ובמספר בני ישראל לא תמצא כ"א אלפים, ומאות וגם במטה גד תמצא חמישי', אבל אחדי' כלל לא בשום מקום:
ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה, י"ל הנה הכ"ף דולבכתה היא מן א"ב זעירא ונ"ל דבא לרמז מה דאיתא בגמרא בבא בתרא וה' ברך את אברהם בכל דבת הי' לו לאברהם "ובכל" שמה אלא שמתה, והנה כל זמן ששרה חי לא הי' מרגיש כ"כ חסרון בתו כי לא הי' לבדו, וגם הי' מתנחם בשרה, אבל כאשר גם שרה מתה ונשאר לבדו התחיל להרגיש להתמרמר ולבכות גם על מיתת בתו וידוע דקטנות מורה על חסרון ומיעוט ואם תחסר ותסיר הכ"ף מן ולבכתה נקראת "ולבתה" ומרמז שבא אברהם לספד לשרה ולבכתה, ולבתה וק"ל (מספר שיר מעון):
גר ותושב אנכי עמכם, נראה דזה הי' בכלל ההספד שבא לספוד לשרה ולבכותה, אמר גר ותושב אנכי עמכם כי האדם גר בעולם היינו חיותו הוא כגר מתגורר לשעה, ולאחר זמן ילך וישוב אל מקומו וכל זה חיותו אבל גופו, גוש עפרו תושב הוא כי עפר אתה ואל עפר תשוב נמצא האדם גר וגם תושב בעולם אך אברהם כבר ידע שחנוך לקח אותו אלקי' חיים ונעשה מלאך וככה חשב אפשר שזכה גם הוא וכמו שזכה אלי' הנבי' וריב"ל ע"כ לא החליט שיהי' תושב בעולם, אך בראותו שרה מתה והוא הי' טפל לה בנביאות אמר בהספידא שלה אם בארזים נפלה שלהבת א"כ גם אנחנו לא טוב ממנה וגר ותושב גם אנכי עמכם ע"כ תנו לי אחוזת קבר פי' אחוזת לקבר משפחה כמ"ש רמב"ן כי מעתה דאג על מיתתו עצמו אבל מקודם לא הכין לעצמו קברים והיינו לספוד לשרה ולבכותה:
גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם, פי' הרמב"ן שהי' מנהג מקום ההוא להיות מקום קבר לכל משפחה בפני עצמה וקברות מיוחד להאורחי' ע"כ אמר אברהם אנכי תושב ע"כ מהראוי שתתנו לי מקום קבר למשפחתי ויל"ד א"כ למה קרא עצמו גר הי"ל תושב אנכי עמכם, עוד כ' הרמב"ן מדאמר תנו לי חשבו הם שרצה במתנה ע"כ אמרו איש ממנו את קברו וכו' נהגו בו כבוד והוא השיב בכסף מלא יתננה לי ויל"ד היא גופא קשי' למה אמר בלשון מתנה ולא אמר מיד בכסף מלא גם יל"ד בתשובתם נשיא אלקי' אתה בתוכנו במחבר קברנו וכו' מה ענין נשיא אלקי' בכאן, תו יל"ד מ"ט בקש דבר זה מאת כל בני חת בכללם לכל באי שער עירו ולא מעפרן לבדו ואם לא ירצה ירבה עליו רעים ומה לכל בני העיר למכירה זו, וי"ל דאמרינן בפ' חזקת הבתים דנ"ד ע"ב, אר"י אמר שמואל נכסי גוי הרי הן כמדבר כל הקודם בהן זכה בהן מ"ט נכרי מכי מטו זוזי לידי' אסתלק לי', ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידי' ועיי' שם כ"א ע"ב תוספ' ד"ה מרחיקין וכו' דכ' דאפי' רשע נמי לא הוה המחזיק בהן והיתר גמור הוא, וא"כ הי' לאברהם למיחוש אם יקנה מעפרון השדה יבוא א' מבני העיר ויחזיק בהן קודם אברהם לכן הוצרך לחלות לכל בני העיר שלא יעשו כן והנה התם הקשו בתוספ' מ"ט לא נימא דישראל קנאו נמי בכסף ותי' דדעת הישראל לקנות כדרכו מישראל אחר בשטר, והנה באברהם לא שייך זה שהרי הי' מתגורר בין גוי' ולא הי' רגיל לקנות בשטר וזהו דאמר אעפ"י שאני גר שנתגיירתי ונעשיתי ישראל מ"מ תושב אנכי עמכם ואין דרכי לקנות בשטר ע"כ לא תחזיקו בהקרקע שאני רוצה לקנות ולכן אמר להם תנו לי בלשון מתנה שיהי' נחשב כאלו נתנה לו במתנה אם לא יחזיקו בו מיהו התם מסיק הש"ס דאי דינא דמלכותא הוא מאן דיהיב זוזי לקני א"א להחזיק בהם דדינא דמלכותא דינא וזהו תשובתם נשיא אלקי' אתה בתוכנו ומלך אתה ובלא"ה תוכל לתקן שלא יקנה אלא בכסף ולא תירא, והא"ש נמי דקאמר אח"כ בכסף מלא יתננה לי, שתיקן בכסף מלא יהי' נתן לו מיד, בדין מלכות ועוד מבואר התם בתוספ' והכי קיי"ל דאי אמר ישראל אי בעית בכספא מיקנא קני בכספא ולכן אמר בכסף מלא יתננה לי ודו"ק:
גר ותושב אנכי עמכם וגו' נשיא אלקי' אתה בתוכנו, נראה שזה היה ההספד שהספיד את שרה באומרו משמתה נסתלקה הנבואה ממנו כדמצינו באלי' הנביא, וככתוב האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני ע"כ אמר גר ותושב אנכי עמכם, מעתה כשארי גרים ותושבים, והם השיבו אדרבה נשיא אלקים אתה בתוכנו, אם נגד הנביאה היית מצער, אבל בתוכנו אתה נשיא אלקים:
בכסף מלא יתננו לי, כ' רבינו בחיי ג' מקומות בא"י ניקנו לנו בכסף, מקום קבר, ומקום הר גריזי' ועיבל קנה יעקב במאה קשיטה, ומקום מקדש, קנה דהע"ה מארונה היבוסי, ונ"ל היינו תורה עבודה גמ"ח כי מקו' הר גריזי' ועיבל הוא כריתות ברית התורה באלה ושבועה וערבו', היינו תורה, מקום בהמ"ק היינו עבודה ומקום קבר היינו ג"ח, והנה כסף מלא רוצה לומר כסף במילואו כזה כ"ף סמ"ך פ"י, עולה ש"י להנחיל לאוהבי י'ש', ג"פ ש"י עולה תתק"ל, ס"ת את השמים ואת הארץ, והם שנותיו של אדה"ר ע"ה:
נשיא אלקי' אתה בתוכנו איש ממנו לא יכלה ממך וגו', רמזו לו שאיננו נשיא מלך, אשר כל אדם ירצה לכבדו במתנת חנם אלא נשיא אלקי' הירא את דבר ה' זוחל ורועד וירא אלקי', אבל רוב העולם אינם מכבדי' אלא לפנים, ע"כ לא יתנו לך מעצמם, אלא איש ממנו את קברו לא יכלה ממך אם תבקש ממנו לא יהי' לו פנים להשיבך ריקם אבל ליתן לך אחוזת קבר לא ימצא א' אשר יתנדב לנשיא אלקי':
במדרש נבהל להון רע עין זה עפרון ולא ידע כי חסר יבואנו דכתי' עפרון חסר וי"ו גמטרי' תי"ו, היינו ד' מאות שקל, עיי' בע"הט ולפע"ד עפרון ביקש ד' מאות שקל כסף כי ידע שאין להם להכנעני' אלא קנין הפירו' עד אחר ד' מאות שנה, ושוב יהי' הגוף לאברהם מהיום כי מוחזקת היא לנו מאבותינו אשר על כן אמר גר ותושב אנכי, גר בקנין הפירות ותושב בקנין הגוף, והם ידעו זה, וחישב עפרון זרע חומר שעורי' קצוב בתורה בעד חמישי' שקל לחמישי' שנה נמצא ד' מאות שקל לד' מאות שנה, והנה אמנם הי' נבהל להון שהרי כבר עברו מד' מאות שנה, מברית בין הבתרים שהי' אברהם בן ע"ה שנה, ועד היום שהי' בן קל"ז שנים ס"ב שנים, ומ"מ טעה שהרי באמת הי' ישראל במצרי' עוד שלשי' שנה יותר, וס"ל לרמב"ן שחטאו במצרי' ונקנס עליהם עוד שלשי' שנה, וארבעי' שהיו במדבר הרי שבעי', נוסף על ד' מאות, וכבר עברו ס"ב שנים כהנ"ל נשאר שמנה שני' אלא שנה ראשונה הי' הברית בין הבתרי' בליל פסח שהשדה כבר בקמותיו, וכן נכנסו לארץ בפסח והי' קציר גוים וישראל אכלו, נמצא חסרי' אלו ב' שנים מהשמונה נשאר עוד (שלשי') שש והי' לו לעפרון ליטול עוד שש שקלי' יתר על ד' מאות, והיינו חסר יבואנו חסר וי"ו שש שקלי' הנ"ל:
וה' ברך את אברהם בכל, מילוי בית כף למד גמטרי' שופר, שיש לו בן שממנו שופר של מתן תורה ושופר הגדול לע"ל כידוע מקרני אילו של יצחק:
בכל, בגמרא בבא בתרא ר"מ ור"י למר היה לו בת ולמר הברכה בכל הי' שלא היה לו בת, שניהם אמת בוודאי היתה לו בת מהגר ולא היה לו משרה, שלא יצטרך זרע שרה להנשא לכנעני' אך למ"ד נשתחררה הגר טרם שנשאה א"כ הבת איננה שפחה י"ל לתלות הברכה שהי' לו בת אפי' ברתא לא חסרי' רחמנא ולמ"ד לא נשתחררה והיא שפחה אין ראוי לתלות הברכה בארור ע"כ הברכה שלא היה לו בת משרה אבל לעולם שניהם אמת:
זקן ביתו המושל בכל אשר לו, פירש"י דבוק זקן של ביתו, כ' החכם ר' וואלף היידנהיים, כי הי' לו לנקוד זקן ביתו בסגול כי זקן הוא לשון זקנה הדביקות שלו זקן על משקל ירק, אבל זקן שהוא לשון שער זקנו הדבוק זקן זקן כמו זקן אהרן א"כ הכא דקאי אזקנה ממש ונקוט זקן הוא חידוש ע"כ הוצרך רש"י להאריך ולפרש אלו דבריו, ונ"ל טעם השינוי הזאת דכבר כתבתי במק"א במאי דאחכ"זל זקן זה שקנה חכמה אפי' יניק וחכים היינו שהזקנה לו בקנין לא בעצמותו שהרי הוא יניק אלא שמלא כריס' בדעת הזקני' אשר מרוב ימים דיברו והוא קנקן חדש מלא ישן הרי הוא זקן בקנין לא בעצם ונ"ל דאליעזר עבד אברהם בחור הי' אך אברהם זקן בא בימי' ואליעזר זקן ביתו המושל בכל אשר לו כל מה שהשיג בזקנת ימיו למד הוא ממנו והי' בבחרותו זקן ביתו לכן איננו נקוד בנקודת זקן ממש אלא בנקודת שער זקנו כמ"ש רמב"ם בפי' המשנה דראב"ע דהו"ל תמני סרי דרי חיורי בזקניה שזה בא לו בטבע ע"י עיונו תמיד, וה"נ דכוותי' באליעזר ע"כ נקוד זקן, וכבר אמרתי דדברי הרמב"ם הללו אינן סותרי' דברי תלמודינו שנעשה לו נס, כי לפענ"ד בטבע שכל חכמי ישראל יתחוורו זקניהם מרוב עיונם ואפיסת הליחות, אלא בהשגחת הבורא נותן התורה ית"ש לא כהתה עינם ולא ינוס ליחותם ע"י חולשת התורה וקוי ד' יחליפו כח, אך ראב"ע כשרצה הקב"ה שיתמנה לנשיא סילק הנס והניחו בטבעו ונתחוורו, ונתלבנו שערותיו נמצא לפי הליכות כל החכמים הוה זה נס שיתלבנו שערותיו ולפי טבע העולם איננו נס, וצדקו דברי הש"ס וגם דברי הרמב"ם:
*שים נא ידך תחת ירכי וגו' שלא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו', הפסוק מאריך בענין זיווג יצחק וכל השתדלות שנעשה בזה להורות לבני ישראל איך צריך זהירות יתירה ושקידה והשגחה רבה שלא יזווג באינו ראוי וע"ד שאמרו חז"ל איזה חכם הרואה את הנולד וצריך ביאור וטעם למה בחרו חז"ל בלשון הנולד ולא אמרו הרואה את היולד, דהנה מצינו מידת הפחד נשתבח לפעמים כנאמר אשרי אדם מפחד תמיד, ומצאנו ג"כ בהיפוך שנתגנה מדת הפחד ויראה שנאמר פחדו בציון חטאים ונאמר אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות ונראה ששניהם אמת שבוודאי אם כבר איתרמי מילתא כי האי אפי' נראה בעיני בני אדם רחוק מ"מ כיון שכבר אירע מילתא כזה ראוי לן לפחד ולהשמר מרע כזה אבל אם הדבר רחוק ולא איתרמי מילתא כי האי ויפחד אדם מדבר כזה זה דבר מגונה, ואמרו מן הזהירות שלא תרבה להזהר, אלא יש לנו לשער ולדון בדברים כאילו מן העבר על העתיד ובנדרים דף למ"ד ע"ב מסיק דלכ"ע נולד משמע עבר כנאמר כל עם הנולדים במדבר ומשמע נמי לעתיד הנה בן נולד לבן ישי משא"כ יולד משמע רק לעתיד וזה כוונת חז"ל איזה חכם הרואה את הנולד היינו העבר והעתיד שמשער מן העבר מה שאפשר שיזדמן לעתיד, ובזה מובן נמי מה שהקדימו בגיטין נ"ה ע"ב קודם שמספר מעשה החורבן הקדים אשרי אדם מפחד תמיד ואין לו שייכות ועפ"י הנ"ל מובן בוודאי במעשה דקמצא ובר קמצא ששתקו רבנן מסתמא כדין עשו שאיך יעלה על דעת שבשביל דבר כזה יזדמן חורבן ותקלה כהאי אבל השתא שראינו שבשביל דברים קלים וקטנים יצאו כל התקלות ההם יש לדון ולחוש על כל דבר שלא יארע כזה ולכך הקדים הקרא אשרי אדם מפחד תמיד וכן נראה שם מדברי רש"י, והיינו שהאריך בפרשה זו בענין בחירת זיווג יצחק לראות הנולד וכולי האי ואולי ירחם:
אשר אנוכי יושב בקרבו, נלע"ד כוונתו דאלו הייתי יושב בארץ אחרת לקחתי אשה לבני מבנות כנעני לביתי ומדריכה בדרך ישרה אבל על אשר אנוכי יושב בארצו ותמיד היא באה יחד עם קרוביה ומשפחתה בהתחברות לא יועיל הדרכתי לטובה וזה לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בארצו פי' מפני שאנוכי יושב בארצו וק"ל (מספר שיר מעון):
אולי לא תאבה האשה וגו' ההשב אשיב את בנך וגו' השמר לך וגו', כי אליעזר ידע שאין יצחק נושא שפחה בלא שחרור והמשחרר עבדו עובר בעשה א"כ א"א שישא בתו אך אחר שאאע"ה נתן שטר מתנה כל אשר לו ליצחק והעבד ובתו בכלל והשתא שאל ההשב אשיב בנך שמה נמצא אם יצא יצחק חו"ל והרי ממילא הוציא לאדונו העבד לחו"ל והמוכר עבדו לחו"ל יוצא לחירות ושוב יכול לישא בתו ע"כ רמז כאן אלי כתי' לו שבת היתה לו לאליעזר כפרש"י:
ה' אלקי השמים וגו' ישלח מלאכו לפניך, ולעיל השביעו באלקי השמים והארץ עיי' רש"י, נ"ל דאמרי' אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו, דתורתנו אמת ועולם עלמא דשקרא עולם התמורה ועפ"י טבע הענין כשם שמעט נר דוחה בית מלא חושך כן מעט אמת דוחה כל השקר ואין העולם וטבעיו וכל מהלכיו עומדים לפני התורה כי אין קיום לשקר במקום אמת ע"כ אין שום פלא בקריעת ים סוף וראוי ומחויב הוא וכל הטבעי' הנוהגי' באנשי התורה הוא נס ואלא הקב"ה רצה בקיום העולם, ומה שבעלי תורה אוכלי' מאכלי' גשמיים להשביע רעבונם הוא שלא בטבע אלא הקב"ה רוצה בקיום העולם והיינו נתן לנו תורת אמת ואפ"ה חיי עולם נטע בתוכינו, וזה רמז הקב"ה לאאע"ה שהאכיל למלאכי', ככה יהי' בניו לפנים ממלאכי השרת וחשובי' מהם ואפ"ה יאכלו, אך אם א"א, צריכי' לפעמי' לשנות טבע העולם לפרקי' רחוקי' ע"כ אמר אאע"ה במה שהוא אלקי השמים ואלקי הארץ ג"כ ורוצה בטבע העולם ע"כ אני משביעך שלא תקח אשה לבני מבנות הכנעני כ"א אל משפחתי תלך אך אם לא תאבה אז ע"כר ישתנה הטבע וישלח מלאכו ואז יתואר באלקי השמים ולא אלקי הארץ כי ישתנה טבע מנהג הארץ להוליך האשה ע"י מלאך:
*ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה וגו', ותאמר שתה אדוני וגו' ותאמר גם לגמליך אשאב וגו', והאיש משתאה לה מחריש לדעת וגו' וקשה כיון שראה שהיא עשתה כאשר עשה סימן לעצמו למה לא השתחוה לה' מיד ונראה דבאמת לא עשתה כדבריו שהוא אמר שאם תאמר לו שתה וגם לגמליך אשאב וגו' והיא לא אמרה לגמרי כן אלא מעיקרא נתנה לו לשתות ושוב כשכילה לשתות אמרה גם לגמלך אשאב אלא דאפשר דמדעת וסברא אמרה כן דהנה המג"א בסי' קס"ז הביא להקשות מבעל ספר חסידים מכאן, על הא דאמרי חכז"ל אסור לאדם לאכול עד שיתן לבהמתו וכאן שתה הוא תחילה ובס"ח המובא שם רצה לחלק בין אכילה לשתי' מיהו משום האי קושיא אינו מוכרח דנראה הסברא כמ"ש האלי' רבה שם דוודאי האדם בעצמו צריך להקדים בהמתו אבל אדם אחר הנותן לחבירו בוודאי צריך להקדים האדם לבהמתו וא"כ יש לומר דהיא בהשכל ובדעת לא רצתה לומר לו מיד שתה וגם לגמליך אשאב דכיון דכבר הבטיחה לו כן ובמתנה מועטת בדברים בעלמא הוי כקנין עיין ב"מצ מ"ט והוי כשלו ומחוייב הוא להקדים בהמתו לכך השכילה היא ולא הודיעתו מעיקרא שרוצת לשאב גם לגמלים עד ששתה הוא ולעולם גם היא רצתה מיד לומר לו וגם לגמלך אשאב ונתאמת סימנו אמנם בזה גופא הי' אליעזר מסופק אם עשתה כך מכוונה זאת כנ"ל, או שבאמת לא נתאמת סימנו אמנם מסוף דברי' נראה שגם היא ידעה הדין דחייב להקדים הבהמה דהרי סיימה גם תבן גם מספוא רב עמנו וגם מקום ללון והקדימה הבהמה נראה שידעה הדין וא"ש שלעיל עשתה זה בחכמה ולכך מעיקרא האיש משתאה מחריש לדעת ההצליח מכח ספק הנ"ל אבל כששמע סוף דברי' ויקוד האיש וישתחוה כדלעיל:
ההצליח ה' דרכו אם לא, רמז בכאן שיצא ממנו עשו ובאותה בחינה לא הצליח ה' דרכו אם לא, במילוי כזה אל"ף מ"מ למ"ד אל"ף, גימטרי' עשו מכוון, ואם לא כפשוטו הוא בגימטרי' ע"ב שהוא יעקב עם ע' בניו ושכינה על גביהם שהוא מרכבה שלימה:
נזם זהב ושני צמידים, פירש"י בקע משקלו רומז לשקלים ושני צמידי' עשרה זהב המה ב' לוחות עם עשרת הדברו' יראה כיון שראה בה גמילות חסדים ע"כ צירף לה תורה עשרת הדברו', ועבודה בקע לגלגלת לקרבנות ציבור, ותהי' משולשת תורה ועבודה וגמ"ח, ומה שנתן לה תחלה ואח"כ שאל בת מי את נ"ל כפשוטו דנתן לה ממ"נ אם אינה ממשפחת אברהם לא רצה לקבל צדקה וגמ"ח מהארמאית ע"ד ביבוש קצירה תשברנה וכאסי' דר' צדוק במד"ר איכה:
ושני צמידים על ידי' פי' רמב"ן שלא נתן לה עד ששאל בת מי את, ונ"ל דכתי' ותמהר ותרץ הכל במהירות כי חששה לביטול מלאכתה ממעשה ידי' שהוא לאבי', ע"כ מיהרה וגם רצתה ואנסה נפשה בקצרה כדי שלא יפסיד אבי' מאומה, ובראותו כן חשש שמא לא תשיב לו על שאלתו כלום משו' ביטול מלאכה כמו אבא חלקיה שלא השיב שלום מפני ביטול מלאכת אחרים ע"כ הקדים להראות לה נזמים וצמידים בקבלת שכרה ועתה תהי' רשאי להתבטל ואבי' ימחול על זה, ולפ"ז יש לקיים שני פירושים שרש"י פי' שנתן לה וסמך עצמו על זכות אברהם ורמב"ן לא רצה בזה דא"כ איך קאמר שקר לבתואל שנתן לה אח"כ ועתה שניהם אמת בוודאי לא נתן לה לידי' עד אח"כ שלא לומר שקר לבתואל אך עכ"פ כיון שהראה לה שוב לא הי' ראוי שיחזור בו אם איננה ממשפחת אברהם אלא שבטח בזכותו של אאע"ה וכפירש"י:
והנה עומד על העין במדרש רבה מעיין ומחשב ע"ש ויל"ד מאי אשמועי' כיון שלא נודע מה עיונו ועוד במה נתיישב עד שפסק מלעיין ולחשב ונ"ל כי הוא אמר ואמרה שתה וגם גמליך אשקה בדיבור א' והנה היא אמרה שתה ושוב אמרה גם גמליך אשקה א"כ אין הניחוש מכוון אך כתי' ותמהר והי' תוך כדי דיבור, וכדי דיבור דמי ובתוך כדי דיבור פליגי בש"ס בשאלת שלום אי הוי ב' תיבות שלום עליך או ג' תיבות שלום עליך רבי או אדוני וכדומה והכל לפי מנהג המקום, ובזה הי' אליעזר מעיין אי הי' תוך כדי דיבור או לא, שוב כששמע מלבן בוא ברוך ד' וג' תיבות שלום שלהם נתיישבה דעתו:
על העין, ברמב"ן לקמן בפ' זו מבואר דעתו גבי מבאר לחי רואי שאלעזר מבאר שבע נשתלח והנה בא לחרן ומצא במבוא העיר באר ומעין נגלה, ויעקב ג"כ יצא מבאר שבע ובא לחרן ומצא אבן גדולה על פי הבאר, ומזה מוכח דארם נהרי' איננו חרן ואמנם רש"י פי' ארץ מולדתי ומשפחתי חרן ואיך הלך לארם נהרים אם אינה אותה העיר שיצא אברהם משם וצ"ע:
ויבא האיש הביתה וגו', ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו ויושם לפניו לאכל ויאמר לא אכל עד אם דברתי דברי ונלע"ד כי יש שמזמנים האורח מפני גודל המצוה וטובת לבם לקיים מצוה רבה אבל הרע עין עושה זאת מפני שבוש שלא לעשות כדרך כל הארץ ובפרט לאיש נכבד, וניכר הכוונה של בעל הבית המזמין, אם יקרא לסעוד האורח עם כל אנשיו המלוים אותו לשרת, ידוע שעושה מפני המצוה כי כמוהו כמוהם משריו רעבים וצמאים אבל אם משים לאכול רק להאדון הנכבד מוכח שהוא מפני שלא יכול להעיז נגדו ורע עין הוא ואליעזר ראה דהמים שהוא בפס דמים ניתן לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר עמו, ויושם לפניו לאכול לפניו לבדו שפט שרע עין הוא ואל תלחם לחם ר"ע לכן תחלה סיפר תכלית נסיעתו הוא לשדך בתם עם נשיא הארץ אברהם בעשרו וכבודו הגדול וכיון שהוא לטובתם ולכבודם, יתנו לו בעין יפה כדרך כל רע עין לאחרי' שמה שנוגע לכבודם להצלחתם לטובתם אין חוששין לפזר הון רב ובאמת אחר כך כתיב ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו וק"ל (מספר שיר מעון):
במדרש מביאו רש"י ז"ל יפה שיחתן של עבדי אבו' מתורתן של בנים וכו' וטעם נ"ל כי תורתנו הקדושה הי' כתובה לפניו במרום באותיות הקדושי' והקב"ה צירפם ועשה מהם ספר התורה, והנה ענין התורה והמצות שהענין עצמו קדוש רם ונשא וגבוה מאוד די לו במלבוש קטן אות א', מהקדושים, ללבש בו ענין קדוש וגדול והמועט מחזיק המרובה, משא"כ שיחתן של עבדי אבות עם לבן ובתואל שאין הענין קדוש כל כך הלבישו באותיו' קדושים הרבה להשוותן בקדושה עם תורה עצמו זה בעצמותו וזה במלבוש שלו, וע"ד שאמר ר' יוחנן מפני מה ת"ח שבבבל מצויינים במלבושי כבוד מפני שאינם בני תורה, והיינו דכתי' כל כבודה בת מלך פנימה כבוד עצמיות התורה ופנימיותה הוא חשוב ומכובד ממשבצות זהב לבושה, מלובש באותיו' משבצות זהב כי הפנימיו' חשוב יותר, ואמר לרקמות תובל למלך כי כ' תי"ט שם תואר מסכת ר"ל מְסָכָת כי הוא ארוג ומרוקם מכמה ענינים מעורבבי' זה בזה כאריגה ומסכת והיינו לרקמות תובל למלך שכבר ארוג ומרוקם מחכמי' הראשונים, וגם זאת בתולותיה אחריה רעותיה מובאת לך פי' אעפ"י שכבר עשאו הראשונים כרוקם בתכלת וארגמן וכל מיני יופי מ"מ כשהלכה מובאת לפנינו לבנו אטום כבתולה מהבין דבר ואחז"ל פ' יוה"כ תירוש ינובב בתולות לב אטום כבתולות, ואחז"ל כל ימי עני רעים אלו בעלי תלמוד כי תמיד מקשים ומעיינים והיינו בתולותי' אחריה רעותי' לשון רעיון ומחשבה והרהור תורה, ואמר תובלנה בשמחו' וגיל כי יגעתי ומצאתי תאמין ואח"כ ישמח בו ואחז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכן לדבר הלכה ע"כ בשמחו' וגיל תבואנה בהיכל מלך והנה אחר שיגע ומצא, שוב אחר זה עוד יהי' ההמצאה הלז הקדמה לבואים אחריו ויבנו על הקדמה ההיא ויוציאו ממנו תולדו' אחרו' ושוב יהי' גם אותן תולדו' הקדמו' להוליד חדשו' וכן לעולם ועל זה נאמר תחת אבותיך יהי' בניך, ושוב תשיתימו לשרים בכל הארץ שיפוצו המעינו' חוצה ויעברו ימי' ונהרות, אזכירה שמך בכל דור ודור, כמו שהתפלל דהע"ה ישב עולם לפני האלקי' ואחז"ל וכי לעולם יחי' אלא שיאמרו שמעותיו בבתי מדרשות לעולם והיינו אזכירה שמך בכל דור ודור ע"כ עמים יהודוך לעולם וע"ד ישב עולם לפני האלקים כנ"ל:
ויושם לפניו לאכול, הכתיב הוא ויישם והקרי הוא ויושם נלע"ד מרומז פה מה דאיתא ברש"י שנתנו לו לאליעזר סם המות במאכלו ובא המלאך והחליף את שלו בשל בתואל והוא מהמדרש ולפי זה ניתן לאליעזר שתי פעמים לאכול, בפעם הראשון נתן לפניו לאכול אחד מבני הבית אשר נראה לכל מי הוא אשר העמיד לפניו המאכל ובפעם השנית הושם לפניו מהמלאך אשר לא נראה לשום אדם והנה הראשון הוא הכתיב הוא ויישם בב' יודין שפירושו "הוא השים לפניו" והוא מורה על אחד הוא המשים לפניו והוא אחד מבני הבית הנראה לכל ואחר כך הקרי היא ויושם בשורק וי"ו שפירושו שהושם לפניו ולא מורה כלל על מי שהשים רק סתם "הושם" מהמלאך אשר העמיד לפניו המאכל בפעם השנית וק"ל (מספר שיר מעון):
ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת, עם אדני (אברהם) הגידו לי ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל יש לעיי' מתחלה ואקוד ואשתחוה לה' ובירך ברכת הודאה כאילו כבר רבקה נתנה בכנפיו ליצחק ושוב אמר ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת, נ"ל החסד שהזכיר אליעזר בכל הפרשה הוא במה שהקרה הקב"ה ע"ד מקרה בלי שינוי טבעו של עולם שלא שלח מלאך להביא לו נערה אחת וכדומה אלא הכל בדרך הטבע עד עתה, אמנם עכשיו שכבר הוא בבית אחי אדוני והנערה מוכנת לפניו הכל ע"ד מקרה בלי שינוי אך מכאן ואילך תלוי בבחירת אנושי כי הקב"ה קשה לפני' להפוך לב בני אדם ע"כ אמר ועתה הדבר תלוי בכם אם ישכם עושי' חסד ואמת עם אדוני הגידו לי שבחפצכם ורצונכם תתננה לי ואם לא תתננה לי, הנה מאת ידעתי בלי ספק כי אותה הוכיח ד' לאדוני ליצחק, אך אתם בבחירתכם מעכבי' הדבר ע"כ אהי' מוכרח ואפנה על ימין בחסד או על שמאל במדה"ד שלא בדרך הטבע או יבוא מלאך ד' בחסד וישא ויטול רבקה על כנפי נשרים ויביא אותה אל בית אדוני או על שמאל להכות אתכם נגעי' גדולים כפרעה ואבימלך וכאשר אמרו חז"ל בא מלאך והרג בתואל שרצה לעכב והיינו על שמאל:
ואפנה ימין או שמאל, פירש"י לישמעאל ולוט, ויל"ד מה רצה בזה נ"ל כי ידוע שלא יכול לילך למקום אחר כי נתן לו שטר מתנה שיקפצו לתת לו בתם כפירש"י ובשטר מתנה יש בו חשש מזויף, אלא בחרן מכירי' חתימת ידי אברהם ולא במקום אחר ע"כ הודיע להם כי יש ויש ישמעאל ולוט שמכירי' ג"כ ח"י של אברהם:
לא נוכל דבר אליך רע או טוב, כתיב אעשה לו עזר כנגדו, יש לפרשו דהנה אם האיש נדבן ופזרן בעניני הבית מטובת לבו, אם גם האשה תפזר מאוד אזי חודש נכנס וחודש יוצא ואין בידם מאומה לכן צריכה היא לקמץ ולצמצם בהוצאות הבית מאוד ונהפוך הוא אם הבעל הוא מקמץ ומצמצם מאוד מאוד צריכה האשה לפזר קצת וכמובן וזה אעשה לו עזר כנגדו במה שהיא כנגדו בתהלכיתה זה הוא לו לעזר ולהועיל וכן בהרבה דברים לכן ירא לבן לדבר על רבקה טוב כי אולי לפי מדותיו של יצחק לרע יחשב לו לפי מה שהוא וזה מהשם יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב וק"ל (מספר שיר מעון):
אל תאחרו אותי וד' הצליח דרכי, שמעתי בשם הגאון מהר"מ בנעט זצ"ל כיון שנתן להם מגדנות מפירות א"י ש"מ שהוא מחזיק ארם וסורי' כמו א"י דאל"ה אסור להוציא פירות א"י לחו"ל וא"כ כיון שארם בכלל א"י תשב הנערה אתנו ודפח"ח, ואוסיף עליו תשובת אליעזר אל תאחרו אותי כי לעולם ח"ל הוא והכל מעלין לא"י ולא תאחרו אותי בחו"ל והפירות לא הוצאתי אלא כפי מסת הצורך למזונת צידה לדרך, אך וה' הצליח דרכי שקפצה לי ארעא ונשארו הפירות בידי ואותן נתתי לכם:
אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי שלחוני ואלכה לאדוני ולעיל לא קאמר אלא שלחוני ולא ואלכה לאדוני, גם מה טענה וה' הצליח דרכי וכי מפני זה לא יכול לעכב ימי' או עשור גם מ"ט בתחלה אמרו קח רבקה ולך ועתה אמרו תשב הנערה אתנו ימי' או עשור, הנה אליעזר אמר היום יצאתי והיום באתי קפצה לו הארץ ובחזרתו לא קפצה לו כי לפע"ד צורך הקפיצה הי' כי היתה רבקה בו בת ג' שנים מצומצת ואם ימתין עוד יום א' שוב תהי' גיורת שנתגיירה יותר מבת ג' שנים ויום א' דאסורה לכהן וה"ה ליצחק עולה תמימה ע"כ קפצה לי' ארעא משא"כ בחזירתן, והנה כבר כתבתי במקום אחר כי לא האמינו לו שבא ביומו עד שנתן להם מגדנו' והכירו בהפירות שהי' נתלשי' ביומן כדאי' ר"פ אין צדין דיש להכיר בהפירו', והנה כי כן אמרו לו אחר נתינת המגדנו' כיון שבחכמתך תוכל לילך מהלך כמה ימים ביום א' אין הפסד אם תשב הנערה אתנו ימים או עשור ויהי' פי' ימים ממש או עשרה ימים כפי שיעור הנסיעה, ושוב תלך בקפיצה, ואמר להם טעיתם כי אין מחכמתי לקפוץ, אל תאחרו אותי כי ה' הצליח דרכי ע"ד נס, אבל בחזרה א'ל'כ'ה לי אל אדוני בהליכה ולא בקפיצה:
אחותנו את הי' לאלפי רבבה וירש זרעך את שער שנאיו, ובמדרש איתא מברכי' בפיהם וקללה טמונה בתוך הברכה כמו בלעם ונראה אלפי לשון לימוד, לימודי ה', תלמידי רבבה והיי' וירש זרעיך שער שונאיו שזרע יוצא חלציו הם יצליחו במלחמתה של תורה וינצחו חבריהם ע"ד וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום וקרי שונאיו ע"ד אויבי' בשער אפי' אב ובנו נעשין אויבי' בשער, ומ"מ טמון קללה בתוכה כי הפיזור לחכמי ישראל בזה"ז גרם שלא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקו' כי אינם מקובצי' לברר סברתיהם ולהסכים הלכה כאחד, אך מכח הפיזור הזה בכל מקום מוקטר ומוגש לשמו ית"ש, עי"ז יתקדשו כל מדינות הגלות ועתידי' לקבוע בא"י כמבואר פ"ק דמגילה והי' כאלוף ועקרון כיבוסי ונשאר גם הוא לאלקינו ע"ש וע"כ לאלפי רבבה, רבות מיני אלף זה יאמר סברא להתיר וזה לאיסור וזה לרחק וזה לקרב ואמנם עי"ז ויירש זרעך את שער שונאיו שיתקדשו שערי שונאיו ויקבעו בא"י:
ריש מדרש תהילי' וילקוט שם, אמר ר"י בן קרחה עשרי' אשרי בתהלים נגד עשרים ה'ו'י' בישעי' אמר רבי תמה אני איך אמר ריב"ק עשרי' והרי הם עשרי' ושתים נגד כ"ב אותיות ע"ש וצע"ג על ריב"ק ועוד מניתם אות' והם עשרי' וחמשה אשרי ובישעי' יש כ"א הוי וי"ל לא חשיב אלא הוי על רשעים ומעשיהם שכנגדם אמר אשרי לצדיקי' וע"כ הוי כל צמא לכו למים לא חשיב וא"ש אבל אשרי קשה ונ"ל דאין ליחשוב אלא אשרי שכר טוב לצדיקים נגד הוי לרשעים ע"כ אין לחשוב אשרי שישלם לך את גמולך, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע שהוא פורעני' אדום ובבל וגם אין לחשוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ולא הוקשה לרבי אלא מכ"ב וי"ל ריב"ק סבר אשרי האיש אשר לא הלך אין לחשוב במ"ש דהע"ה, משו' שכך פקד עליו מרע"ה כדאי' שם במדרש מקום שפסק יעקב וזאת אשר בירך אותם אביהם שם התחיל משה וזאת הברכה מקום שסיים משה אשריך ישראל התחיל דהע"ה אשרי האיש וכיון שהוצרך להתחיל אשרי האיש הוצרך לסיים בפרשה אשרי כל חוסי בך כמ"ש חכז"ל מס' ברכות וכל פרשה שהיתה חביבה על דוד התחיל באשרי וסיים באשרי, דאשרי ולמה רגשו חדא פרשתא היא א"נ י"ל ע"ד כלל, ד' אשרי לצדיקים זהו חלקם ד' כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר שם טוב, אך טרם יגיעו להכתר בכתריהם צריך עשרים אשרי לסלק הקליפה וההוי של רשעים והו"ל כ"ד אשרי והא' לא חשיב מטעם הנ"ל:
ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו, כי אית' במדרש רבקה נפלה מהגמל, ונעשית מוכת עץ, וחשדוהו לאליעזר וקרא עליו כנען בידו מאזני מרמה, ונראה אעפ"י שלקחה לאשה וראה בה סימני צדקות כפי' רש"י מ"מ לא התנחם אחרי אמו כי עכ"פ נפגמה שנאנסה משא"כ שרה שלא נגע בה לא פרעה ולא אבימלך, ואקדים מ"ש מורי בהפלאה כמה שאדם מרגיש באהבתו את חברו כך מרגיש אהבת חברו לו וכן בהיפוך ע"כ ויאהבה אז הרגיש אהבתה לו וכללא אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, מזה ידע שלא נאנסה ע"כ וינחם אחרי אמו:
מוסר השכל אברהם אבינו הי' נשיא הארץ כמלך להם וכל גדולי הדור באו אצלו, אבימלך ושם ועבר, עשרו ורכושו גדול מאוד וה' ברך את אברהם בכל והי' לו בן יחיד לאמו, שכָל טוב אביו נתן לו ויצחק בעצמו מי כמוהו, וכמה קידות וכריעות והשתחוויות ברתת נעשו, ותפלות שהפציר אברהם אבינו בעד זיווג הגון לבנו יחידו כי עיקר עבודת השם יתברך וגם לרבות כל עניני עולם הזה באשה היא תלוי כידוע לכל משכיל ויודע ומבין ואחר כך כאשר כבר הסכימו כלם ליתן רבקה ליצחק לבנות בית בישראל, באו עיכובים מלבן ואמו, ולכן החדים אליעזר לגמור הדבר שלא יפרד הזיווג הנכון והטוב ולסכל עצת היצה"ר וגמר אותו בטוב בזריזות במוקדם היותר וק"ל (מש"מ):
ויוסף אברהם אשה ושמה קטורה במדרש שהיא היתה הגר על שם שמעשיה נאים כקטורת וי"ל בתחלה לקחה אברהם רק לפלגש ועתה הוסיף בה בלקוחין ולקחה לו לאשה גמורה וזה ויוסף אברהם ויקח אשה שהוסיף לעשות בה לקוחין גמורין לאשה (מס' ש"מ):
ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות, ולעיל כבר כתיב ויתן לו כל אשר לו צ"ל התם נתן לו גופא מהיום, ופירא לאחר מיתה, אך עכשיו כשרצה לשלוח בני הפלגשים קדמה, וצריכים שחרור, כי הם בני שפחות ערמב"ן ועבד שגוף לזה ופירות לזה א"א לשחרר עיי' ב"ק פ"ט ע"א ע"כ נתן תחלה כל אשר לו ליצחק בחייו גם הפירות ושיחררום יצחק, ואח"כ שלחם:
ולבני הפלגשי' אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם קדמה אל ארץ קדם אחז"ל פלגש היינו הגר היינו קטורה ופלג שם חסר כתי' יראה פלג [לשון פלגא מחצית] שם שנחלקה בשתי שמות בתחלה בשם הגר ועכשיו בשם קטורה ומוכח דאל"ה צל"ע א"כ מי אלה בני הגר אשר שלח הלא ישמעאל לא שלח קדמה א"כ לא שלח אלא בני קטורה ומאי פילגשים הלא בני הגר לא שלח ודוחק לומר דבת הי' לו מן הגר ואותה שלח, אבל לדברי חכז"ל א"ש דפלג א' הי' לו לפנים היתה נקראת הגר ועכשיו קטורה ומבנו' שלח קדמה וישמעאל כשאר ע"פ כל אחיו נפל:
מס' ב"ב קמ"א ע"א האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה נקבה מאתים ילדה זכר יטול מנה נקבה מאתים ומקשה למימרא דברתא עדיפא לי' מברא וכו' ומשני הא ר' יהודה היא דאית לי' ברתא עדיפא, הי ר' יהודה אלימא ר"י דבכל דתני' וה' ברך את אברהם בכל ר"מ אומר שלא הי' לו בת ר"י אומר הי' לו ובכל שמה, אימור דשמעת לר"י וכו' וציינו תוספ' בת היתה לו וא"ת למה לא השיאה ליצחק למ"ד בפ"ד מיתות ב"נ מותר באחותו וי"ל דקטנה היתה ולא רצה להשיאה עדיין ליצחק, א"נ מהגר היתה ולא משרה וכו' עכ"ל ויל"ד הא הך ברייתא דבכל עיקרה לעיל ספ"ק ת"ר וה' ברך וכו' ומ"ט לא קשי' להו שם הך ק' וי"ל דלכאורה מנ"ל להתוספ' להקשות כ"כ בפשיטות דלמא הך סוגי' לא אתי' כהך מ"ד ב"נ מותר באחותו בשלמא הא לא קשי' לן הא אמרי' סוף קידושי' קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפי' עירובי תבשילין פי' אפי' דקדוק קל מדברי סופרי' ומכ"ש עריות דאחותו י"ל דמכיון שנמול אברהם ואנשי ביתו וטבלו לשם גירות נעשו כקטן שנולד ומותר בבתו ואחותו וכל העריות אלא דרבנן אסרו לגר בעריות שהי' אסורי' עליו מקודם שלא יאמר יצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה לכן כ' תוספ' למ"ד ב"נ מותר באחותו וא"כ נהי שקיי' כל התורה מ"מ הא הי' כקטן שנולד ומותר מן התורה רק משום שלא יאמר יצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ואיהו קיים אפי' איסורי דרבנן וזה לא שייך באחותו דגם בגיותו הי' מותר בה וא"ש אבל הא קשי' דלמא הסוגי' אזלא לאידך מ"ד וי"ל דלכאורה קשה מדוע דחיק הש"ס למוקי' סתם מתני' דלא כר"מ דלמא ר"מ נמי אית לי' ברתא עדיפא והכא באברהם שאני כמ"ש הרמב"ן דאלו הי' לו בת היתה נישאת לא' מאנשי דורו עע"ז ועל זה הי' שמח שלא הי' לו בת וא"כ מצי אתי' כר"מ וע"כ נ"ל דס"ל להך סוגי' ב"נ מותר באחותו והוה מצי להשיאה לה ליצחק ולא לא' מעע"ז ואפ"ה מחשב ר"מ לברכה במה שלא היתה לו בת ש"מ דברא עדיפא לי' וא"כ מקשה תוספ' שפיר דלהך מ"ד קשה לר' יהודה מ"ט לא השיאה ליצחק ותי' קטנה היתה או מהגר היתה ולא הו"מ להשיאה ומ"מ מוכח מר"מ דברא עדיפא דאל"כ מאי זו ברכה שלא היתה לו בת הלא הי' יכול לברכו בבת גדולה משרה שתהי' ראוי' להשיאה ליצחק אע"כ ברא עדיפא לי' וא"ש והא"ש נמי דלא מקשו תוספ' לעיל ספ"ק דהתם מצינן לשנויי דהסוגי' אזלא לאידך מ"ד ב"נ אסור באחותו משא"כ הכא מוכח כנ"ל ודו"ק: