מחנה ישראל הוא דוגמת מם סתומה (שוה מד' רוחותיה ) היה חנייתם ומחנה הלויים היה מצד מזרח רק משה אהרן ובניו והי' מתקצר הוא דוגמת סמך (שמתקצרת בסופה ומתעגלת) והיינו ס"ם והמשכן מפריד ביניהם וכמו דאיתא א'תה ס'תר ל'י מ'צר ר"ת סמאל פ'לט ת'סובבני ר"ת ת"פ שהיא בגמטריא לילית ופסוקי דזמרה מפסיק ביניהם (בין סמאל ללילית ומפרידם מלהיות יחד) והיינו תצרני רני היינו פסוקי דזמרה (שהמה רננות ושבחות) ועל דגל יהודא הי' צורת ארי' ועל דגל ראובן צורת אדם שהדודאים המה בצורת אדם ודגל אפרים צורת שור ודגל דן צורת נשר נ'פתלי ש'בע ר'צון הם ר"ת נשר ואינך הארבעה ממילא מובנים והם ארבע חיות הקודש שבמרכבה ולהם ד' מלאכים אוריאל רפאל גבריאל מיכאל ועוד מלאך נוריאל והוא עצמו מלאך אוריאל אלא שיש לו ב' כוחות וע"ז יש לו ב' שמות והם ר"ת א'ר'ג'מ'ן':
שאו את ראש כ' רמב"ן יש שהוא נשיאות ראש וחשיבות ויש כמו סב ריש' דפלן כן סבר חד מ"ד במדרש ולכאורה אלו ואלו דא"ח דלכאורה י"ל לאו משום חשיבות וחיבה נמנו רק משום שהיו מוכנים לילך לא"י מיד והוצרך למנותן לשבטים לידע חלוקת הארץ כי בשנה ראשונה לא נמנו אלא בערבוביא ולא מנין כל שבט אך כיון שגלוי לפניו שלא יכנסו אלו לארץ דהרי משו"ה לא נמנו הלוים עמהם א"כ ע"כ הי' מחמת חיבה וא"כ תרווייהו נרמזו בשאו את ראש כאומר טול לרישי' דפלן שעתידין למות א"כ ממילא זה המנין הוא חשיבות וחיבה ונשיאות ראש:
והנה מה שנתחדש עתה חבה יתירה שחזר ומנאן רמז לן רש"י משהוקם המשכן בא' בניסן הוקם המשכן ובא' באייר מנאן הרי משמע דנתחדשה האהבה מחמת הקמת המשכן וגרם למנאן ובזה הבנתי מ"ש רמב"ן פ' קרח ויוסף חרון אף לחרות על ישראל ויסת את דוד ומנה את ישראל ושלט בהם מגפה כ' דהחטא הי' על שלא נתעוררו ישראל לבנות בהמ"ק ומשו"ה ע"י אותו הדבר קנה דוד גורן ארונה לבהמ"ק ע"ש והיינו כי דהע"ה נתעורר שראוי למנות ישראל מכח חבתן וצדקתן וגדולתן ויפה כיוון בזה אך היינו אם נתחדש להם ע"י בנין משכן או בהמ"ק והם אדרבא נתעצלו וע"כ שלט בהם עה"ר ומגפה ר"ל:
שאו את ראש בני ישראל הרמב"ן פי' שהוא לשון נשיאות גדולה וכ' הרמב"ן דבמדרש יש שהוא לשון לקיחת הראש דאלו שנמנו מתו במדבר וכ' הרמב"ן דקשה למה לא פירש המדרש כפשוטו ויש ליישב משום דגבי בני לוי כתיב ואת ראשם לא תשא ואם הפירש לשון חשיבות וכי משום שהם לויים הפסידו לכך פי' המדרש לשון לקיחת הראש וא"ש שכתוב גבי לוים את ראשם לא תשא:
שאו את ראש רמב"ן מייתי מדרש שאו את ראש נשיאת ראש וגדולה ותמה על אידך מ"ד דדריש לי' לרעה כאומר לקוסטינר סב רישי' דפלן שכולם מתו בחטא דמרגלים ולפע"ד הכל חד דרמב"ן כ' דלהכי לא הזכיר מרע"ה בתפלתו במרגלים זכות אברהם יצחק ויעקב משום אדרבא עי"ז יתחייבו כי האבות בחרו בארץ והם מאסו בה והנה שאו את ראש לנשיאת ראש הוא כי מרע"ה במחשבתו וכוונתו הדביק נשמתם וגלגולם למשפחותם ולבית אבותם והדביק כ"א את נפשו ונשמתו עד אברהם יצחק ויעקב וזה הי' נשיאת ראש שלהם ועי"ז כשחטאו במרגלים נתחייבו נמצא הך נשיאות ראש לגדולה הוא בעצמו כאומר לקוסטינר:
ואתכם יהיו איש איש למטה ובלוים לא היו נשיאים כ"א עפ"י ה' ברוה"ק נמנו כפירש"י לקמן ומ"מ בפרשה (בהעלותך)[נשא] כשמנה מבן שלשים ולמעלה היו עמו נשיאי ישראל ונתעורר בזה הרמב"ן ז"ל עיין שם מה שנדחק והנה כתיב ויתילדו על משפחותם פירש"י שהביאו שטרי יחוסיהם וספר עידי לידתם ע"ש וצ"ע מהיכא תיתי להם וכי במצרים בהיותם בעבודת הפרך כתבו שטרי יחוסם עם עידי לידת כ"א אבל נלע"ד לפי מ"ש רש"י פ' נשא בפסוק הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים פירש"י שהיו שוטרים במצרים והיו מוכים עליהם ע"כ זכו להיות נשיאים עליהם ונ"ל שהיו ישראל נמנים למלך מצרים לידע כמה עבדים רומסי חומר יש כדרך כל עבדי המלך נמנים ונכתבים בלידתם בשמם ושם אבותם ואלו השוטרים היו משגיחים על ככה וע"כ אמר הקב"ה שיקח אותן האנשים איש איש למטה במספר מפקד בני ישראל כי אך הם יוכלו להעיד ולהם נמסר ספר עדות לידתם בסבלות מצרים ולפ"ז בשבט לוי שלא היו בשיעבוד מצרים ולא נמסרו ביד נוגש ושוטר לא נודע עדות יחוסם ע"כ הוצרך למנות עפ"י ה' ברוה"ק אך כל זה הנולדים עתה במדבר מבן חודש ולמעלה ומ"מ אותן שמבן שלשים ולמעלה נהי דהנשיאים לא יכלו להעיד על הפרט לומר זהו משפחת הגרשוני וזה משפחת הקהתי מ"מ יכלו להעיד שהוא משבט לוי שלא היו בשיעבוד ומ"מ היינו אותן שמבן שלשים ולמעלה שהיו במצרים ולא נמצאו כתוב על ספרים נודע שהוא בן לוי אבל אותן שנולדו במדבר והי' מבן חודש ומעלה לא יכלו להעיד גם על זה וכנ"ל:
ויקח משה האנשים אשר נקבו בשמות י"ל שהרי הם היו כבר נשיאי העדה מר"ח ניסן שהקריבו קרבנות ולא הי' הקב"ה צריך להזכיר שמותן ואלה שמות האנשים אלא כמו שאמר במרגלים כל נשיא בהם ושם לא הזכיר הקב"ה שמותן אבל הכא נקבו בשמות ע"ד גדול מרבן שמו לומר ששמו עצמו ראוי אפי' אינו ממונה נשיא או רבן הוא עצמו כדאי ע"כ אמר ויקח את האנשים אשר נקבו בשמות:
ואלה שמות האנשים תחלה מטה אפרים ואח"כ מטה מנשה והנה בדגלים ובמנינים אפרים ואח"כ מנשה ובפ' מסעי מונה תחלה מנשה ואח"כ אפרים י"ל כי אפרים ישב בבית מדרשו של יעקב ומנשה הי' המליץ ממונה לשבור להבאים למצרים בדגלים ובמנינים לחנות סביב המשכן ואוהל מועד לאפרים שהוא ת"ח הקדימה ובפ' מסעי לנחול את הארץ בדבר שבממון למנשה שהוא בבחינת זבלון הקדימה (מש"מ): Moses took the men who were designated by name. This is because they were already the princes of the congregation from the first of Nisan, when they offered sacrifices, and God did not need to mention their names. 'And these are the names of the men'—it is similar to what was said about the spies: 'each one a prince among them,' and there God did not mention their names. However, here they were designated by name in the manner of 'greater than the title is the name,' to say that their name itself is significant, even if they are not appointed as a prince or leader, they are worthy in their own right. Therefore, it says, 'Moses took the men who were designated by name.'
מונה כל שבט ושבט בפני עצמו ואח"כ דרך כלל כל הפקודים י"ל עפ"י דברי הרא"ש סוף פסחים דמקשי הלא אנו מונין מ"ט ימי עומר והקרא אמר חמשים יום ומתרץ דכל היכא דחסר אחד להמנין השלם מונה מנין שלם ואינו מקפיד על אחד לחסרו ממנין כמו כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים ובפרטן אי אתה מוצא אלא ס"ט לפי זה ממספר כל שבט ושבט לבדו אינם יודעים כמה הם דיכול להיות חסר מכמה שבטים אחד לכל שבט לכך מונה כללם ונדע מנינם ואז אפי' אי חסר לא חסר אלא אחד (מש"מ):
וע"ד רמז י"ל שהקב"ה עושה זה לטובת ישראל כי יש זכות לאינם זכאים אם מכוללים עם הצדיקים שיגין זכות הצדיקים עליהם גם זכות למנות כל אחד לעצמו שלא יענש בסבת עוברי עבירה לכן מונה כללן ופרטן (מש"מ):
ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו לבית אבותיו יש לדקדק מה שבח בזה שחנו לדגליהם ובכן נסעו שלא שינו מציווי השי"ת י"ל הגם שמשפחת אמו היתה משפחה גדולה ומפורסמת ומשפחת אביו מקטניהם אעפ"כ ייחס עצמו למשפחת אביו כאשר צוה ה' את משה וזה ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' מוסב על למשפחותיו ולבית אבותיו (מש"מ):
ד'גל מ'חנה א'פרים ל'צבאותם י'מה ר"ת ד'ם' א'י'ל' כמו ר"ת די מחסורו אשר יחסר לו הואיל ויוסף כלכל בית אביו לחם לפי הטף (נ"ל הכוונה דם איל מורה על יוסף ששחטו שעיר עזים לחטעות אביהם אבל עי"ז בא להחיות עם רב):
*בני נפתלי וכו' בכולן כתוב לבני וכאן כתוב בני כ' מורי בהפלאה זצ"ל דמשה רבינו ע"ה ידע סכום כולם בפרט לפירש"י שהי' בשנה אחת עם מנין דכי תשא רק הי' צריך לידע פרט כל שבט וכיון שידע פרטי אינך השבטים ונפתלי הי' האחרון ידע ממילא ולא צריך עוד למנות אותם לכך קאמר בני נפתלי והנה יש לומר דתיבת בני בלא למ"ד מורה שמנה אותם בפירוש גמור שניקב אותם בשמם משא"כ לבני דמשמע שידע שכן הם שייכים לאותו שבט ולשון בני משמע שמנה אותם בפועל ולכך נראה דכבר כ' הרמב"ן דזה הי' זכי' לישראל שכל אחד עבר לפני משה ועין טובה של משה וברכתו עשה בו רושם לטובה ואם לא הי' מונה בפועל נפתלי הי' זה מפסיד זכי' זו לכך מנה גם אותם בפועל הגם שלא היו צריכים להמנות עוד ולזה דייקא לכתוב בני דמשמע דמנה להודיע כזה דהאחרים בוודאי הי' צריך למנות ואשמעינן דמנה גם אלו לטובה:
בני נפתלי בכולן כתיב לבני וכאן בני כיון שהיו נמנים באחרונה ממילא ידוע אלו שנשארו כולם בני נפתלי המה ולא היו צריכים לומר כמו בראובן אלו הנמנים לבני ראובן המה והשאר לשאר שבטים (מש"מ):
ועליו מטה מנשה הגמרא מביא ראי' דעל היינו בסמוך ולא תשחט על חמץ היינו סמוך מכאן דעליו היינו סמוך וצריך טעם הא גם באינך כתוב והחונים עליו ולמה מביא דווקא עליו זה ונראה דיש לומר מסברא לא העמידו המשכן והשייך לה במשך אחד בשטח אחד אלא הגביהו ומלאו עפר מקום המשכן וסביבותיו להגביה משאר אהלי ישראל וכעין שאמרו שבהכ"נ צריך להיות גבוה מאינך גגות וממילא החונים סמוך למשכן כאלו חנו על הר ושייך לשון עליו לכך הביא ממנשה שהוא רחוק ממשכן:
וצבאו ופקודיהם חמשה ושלשים אלף וארבע מאות, כל הפקודים למחנה אפרים מאת אלף ושמונת אלפים ומאה לצבאותם ב' פסוקים אלו הם מעשרה פסוקים המקובלים מהרמב"ן ז"ל לאמרם (הובאו בסידור של"ה) ואין שחר מה שייכות להם ומה טעם לאמרם עפ"י פשוטו רק מסוד ה' ליראיו ומ"מ אימא בהו מלתא כי חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום לבטל כ"ח ס"ם בגמטריא מאה ושורש הברכה בחלקו של בנימין בבהמ"ק כי שם ציוה ה' את הברכה ע"כ במספר בנימין (דהיינו פסוק וצבאו ופקדיהם קאי על הפקודים למטה בנימין כמבואר בקרא) מרומז שנ"ד פעמים מאה היינו מאה ברכות לכל יום בשנה כסדרן שהוא שנ"ד ימים אמנם לע"ל במהרה בימינו יקויים כל הנשמה תהלל על כל נשימה והם תתר"ף לשעה גמטריא "ישתבח שמך" וזה יהי' כשיתחבר יוסף עם ישראל והי' לעץ אחד כדאיתא ביחזקאל ע"כ כל הפקודים למחנה אפרים דייקא תתר"ף פעם מאה ועוד מאה אחד יותר לבטל כח של ס"ם לגמרי כמו השונה משנתו מאה פעמים ואחד (עיין מזה ת"מ ויקרא דף כ"ד בד"ה בהפטרה):
אלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני ופירש"י דמכאן מוכח דהמלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו וקשה למה רמז זה בבני אהרן דווקא ונראה שהרי משה אמר לאהרן עתה אני רואה שהם גדולים ממני וממך וא"כ מסברא יש לומר דעפ"ז אינו ראוי לו לחשבם כבנים ותלמידים לו אמנם האמת עכ"ח מדמסר השי"ת התורה למשה ולו דיבר פנים אל פנים ולא קם נביא עוד בישראל כמשה עכ"ח הוא באמת הגדול גם מהם ולכך אמר אלה תולדות אהרן ומשה וראי' מיום דיבר ה' את משה (שמשה הגדול מהם באמת לכן בני אהרן כולם כבניו לו המה):
אלה תולדות אהרן ומשה וכו' בהר סיני פירש"י ביום שדיבר ה' את משה בהר סיני אז נעשו אלו תולדותיו שלימד עמהם תורה ונ"ל שרמז עוד כאן כי בני אהרן היו תולדותיו בתורה ואעפ"י שכבר מתו נחשבו כחיים והזכירם בהאי פרשה וההיפוך בבני משה שהי' תולדותיו ממש והיו בחיים ולא הוזכרו בשמותם כלל כי לא הגיעו לזאת המדרגה והטעם בזה כי הי' עול ישראל על משה רבינו ע"ה עד שלא השגיח על בניו וכתיב והי' כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד ומי שלא ביקש לא יצא ובניו לא היו מהמבקשים מעצמם והוא מטרדתו בציבור לא היו יכול למושכם ופירש"י בפ' יתרו מן ההר אל העם שלא נפנה לביתו אלא מן ההר אל העם וא"כ ביום דיבר ה' את משה בהר סיני נעשו אלו תולדותיו ובניו לא נעשו כאלו הם תולדותיו והכל גרם יום אשר דיבר ה' את משה בהר סיני:
עוד נ"ל במה שפירש"י אז נעשו תולדותיו דהרי היו גדולים בכמה ענינים ממשה ואהרן (כדאיתא ברש"י פ' שמיני) אלא שמ"מ הרי לא בחר הקב"ה לדבר פה אל פה עם שום אדם וליתן התורה על ידו אלא עם משה רבינו ע"ה מפני ענותונותו והמה היו בהיפוך ממשה שהרי משו"ה בנים לא הי' להם ואחז"ל שלא נשאו נשים מפני רמות רוחם שאמרו אין שום אשה כדאי להם כדכתיב ובתולותיו לא הוללו ואחז"ל משו"ה ניתנה תורה בהר סיני שהוא נמוך להראות על עניוות (סוטה דף ה' ע"א) והת"ח צריך להיות עניו והיינו ביום דבר ה' בהר סיני נעשו אלו תולדותיו והוא גדול מהם בעניוות:
אלה תולדות אהרן ומשה פירש"י כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו נ"ל בא לספר שבח נדב ואביהו דלכאורה מה תועלת בזה שמעלה עליו כאלו ילדו והלא שכר המלמד תורה לאחרים רב מאד אבל מה תועלת בזה שהוא כאלו ילדו וצ"ל לענין ברא מזכה אבא ומשו"ה לא נזכרו ונאמר על כל ישראל שיהי' ילדי משה כי משה לא צריך לדדהו שיהיו ברא מזכה אבא כי מי גדול ממרע"ה אך נדב ואביהו היו גדולים ממשה ואהרן היו תועלת למרע"ה במה שהיו תולדותיו שלו לענין ברא מזכה אבא:
וימת נדב ואביהו וגו' ובנים לא הי' להם ויכהן אלעזר ואתמר ע"פ אהרן אביהם יל"ד כיון דאלעזר ואיתמר נולדו אחר נדב ואביהו ולהם כבר הי' בנים גדולים שהיו מיוצאי מצרים א"כ מ"ט לא נשאו נדב ואביהו נשים במצרים ואז עדיין לא הי' להם במה להתגאות ע"כ פשוט שלא נשאו נשים כבן עזאי שנפשו חשקה בתורה וכבר במצרים הי' אהרן קדוש ה' ונביא לישראל ואלו בניו היו גדולים ברוה"ק ונפשם חשקה בזה ולא נשאו נשים שלא יתבטלו ממחשבתם הקדושה ומה שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג הדור ע"ד קובלנא אמרו כן הרי ע"כ סוף שיוטל עלינו עול הציבור ולא נוכל לעסוק בתורה כראוי וא"כ אם לא עכשיו אימתי ע"כ לא נשאו ומה שאמרו במדרש כמה בתולות נתעגנו כי המתינו להנשא לנדב ואביהו גם הבתולות חשבו מתי ימותו הזקנים ויהי' אחד מאלה כה"ג שע"כ ישא אשה (דהא צריך להיות לו אשה וגבי יוהכ"פ כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו) וע"כ המתינו עליהם ומ"ש אלו הי' להם בנים לא מתו נ"ל משום דקודם מתן תורה כתיב וישלח את נערי בני ישראל ופי' רמב"ן שלא טעמו עדיין טעם ביאה וחשבו המה שאותו יום שמיני בוודאי ראוי' להכניס קטרת לפנים אלא אהרן שכבר נשא אשה אינו ראוי לכך אבל הם ראוים והיינו אלו הי' להם בנים לא הי' מתים כי אז לא עלה על דעתם להקריב אש זרה לפני ה':
ובנים לא הי' להם אלו הי' להם בנים לא מתו נ"ל דבזכות בניהם שלא חטאו וצריכים לאב לגדלם ללמדם תורה ולהדריכם היו חיים וי"א שתויי יין נכנסו למקדש וי"א שהורו הלכה בפני רבן י"ל דאין אדם מרגיש איך להתנהג בדרך ארץ עד שיהי' לו בנים ומרגיש מה שהוא נגד כבודו בהתנהגות בניו ותלמידיו עמו ועל ידי שהוא מקפיד מבין עי"ז מה שהוא צריך לנהוג כבוד בהוריו ומוריו ולזהר במה שהוא נגד כבודם אבל אלו עדיין בנים לא הי' להם ולא הבינו והשכילו עוד האיך לנהוג כבוד ברבם ובאביהם ובפרט במורא שמים לכן הקלו והורו הלכה בפני רבן ולא נהגו כבוד שמים ונכנסו דרך קלות למקדש שתויי יין (מש"מ):
כי לי כל בכור וכו' פירש"י מאין זכיתי כי לי כל בכור וצ"ע מה צריך הקב"ה להתנצלות הלז במה זכיתי הלא גדולה הי' להם משזכו לשמור משמרת ה' אלא שחטאו בעגל ונחלפו בלוים עיין ברורות ה' ע"א שאל קונטרוקוס השר את רבן יב"ז וכו' א"ל אותן שלש מאות בכורות הי' ואין בכור מפקיע בכור מ"ט אמר אביי דיו לבכור שיפקיע את עצמו וצריך להבין מה חידש אביי ונ"ל לכאורה יש לומר מהיכי תיתי ימותו בכורי ישראל במצרים שהרי מיתת בכורי מצרים הי' ע"י ביטול שר של מצרים מזל טלה בכור המזלות וישראל שאינם עומדים תחת שר המדינה אלא ד' עליהם בכל מקומות א"כ אין להם למות ולא צריכין פדיון אך כשחטאו בעגל וכ' רמב"ן שחשבו שבמדבר שור הם תחת מזל שור ע"כ עשו תמונת שור ע"ש א"כ גלו דעתם שהשור שולט גם עליהם והיו ראוים למות במכת בכורים וכשניצולו צריכים פדיון וזהו פי' הפסוק גבי בלעם וישת אל המדבר פניו תרגום אונקלוס וכן פינש"י שעשו העגל במדבר וקשה איך רמז במדבר עגל שעשו במדבר דלמא תורה שקבלו במדבר אלא בלעם רצה לקללם בארץ מואב תחת שר מואב ופעור ושלא יאמרו הם תחת השי"ת בכל המקומות ע"כ הרהר עליהם חטא עגל במדבר הואיל והי' במדבר שור א"כ ה"נ יכול להמשיך קללה משר מואב וא"כ לפי הנ"ל לויים שלא עשו עגל אינם צריכים פדיון ואפי' בכורי לוים יכולין לפדות בכורים של ישראל והדרא קושיא לדוכתא אבל באמת זה אינו רק כמ"ש מורי בהפלאה כי גם במצרים כיון שניתן רשות למשחית היו מתים לולא הקב"ה המשיך עליהם צינור מקדושה עליונה והיינו כי ביום הכותי הקדשתי ולא שהי' בשעת עגל אלא מיד ביום הכותי היו צריכים נס ונתקדשו גם הלוים ואין הקדש מפקיע הקדש וא"ש גמרא ולשון רש"י בחומש ואין להאריך במובן:
נקוד על אהרן לומר שלא הי' במספר הלוים הענין כי היו מספר בני ישראל רבבות ואלפים ומאות ועשיריות ולא אחדים אשר ר"ת ראמ"ע כמו ד' יסודות רוח אש מים עפר והוא בראשי תיבות ר'וח א'לקים מ'רחפת ע'ל, ר"ת רבבות אלפים מאות עשיריות אבל לא אחדיות כי אין אחד אלא ית"ש והוא רוח אלקים עצמו ולכן גם בלוים שהיו כ"ב אלף לא נמנה אהרן שלא יצא המספר באחד והמגדף רצה לכנס למחנה דן כדי שיצא המספר באחד ואין דן יחידי אלא אחד והנה מי לנו גדול ממרע"ה ולא יכול לדון יחידי והוצרך לשבעים סנהדרין והיינו יצא "מב"ד" של משה מחוייב שמב"ד של משה נלמד שאין אחד אלא יחידו של עולם ועי"ז יצא מחוייב:
בני ישראל כ' מורי בהפלאה בגמטריא תר"ג היינו שש מאות אלף וג' אלפים ואני התלמיד אוסיף לבאר בעזה"י המדרש א' מאלף מצאתי אלף נכנסים לבהמ"ד יוצא אחד מהם להוראה ונראה היינו שר אלף גמטריא תורה וא"כ היו בבני ישראל תר"ג שר אלף לתר"ג אלף ישראל והיינו בני ישראל החשובים והנה בני ישראל עם האותיות גמטריא שר אלף:
ביום הכותי כל בכור וגו' לקחתי לי הלוים ואקח את הלוים משמע שהקב"ה לקחם כבר ובדין ושוב בפ' שאח"ז אמר למרע"ה קח לי את הלוים ולא לקחתי לי הלוים כאלו עשה עתה קנין חדש וגם מסיים שם אני ה' והנה לכאורה במצרים בהכאת בכורי מצרים קנה הקב"ה כל בכורי ישראל והמה לו ושוב נפסלו ע"י מעשה עגל ונסתחפה שדהו כביכול ואיך יכול לחזור בו אח"ז וליקח הלוים תחתם ואם נמי הלוים מרוצים ושמחים מ"מ ישראל יטענו כבר לקחת ממנו הבכורים ונפסלו לך אין אנו רוצים ליתן הלוים אלא לכאורה הוה כזה נהנה וזה לא חסר דלישראל שוים הבכורים כמו הלוים דלגבי דדהו לא הוה מומא מה שעבדו את העגל וא"כ כופין על מדת סדום להחליף הבכורים בלוים והיינו לקחתי לי ואקח לי הלוים בדין כופין על מדת סדום אך בפ' שני' שהוצרכו העודפים ליתן ה' סלעים לפדיון ושוב לא הוה מדת סדום ואין כופין אמנם תוס' סו"פ הגוזל קמא מקשו כל מי שלקח בהמה ואח"כ נטרפה אצלו יחזירנה למוכר ויאמר אנן סהדי כי על דעת כן לא קנאה שתטרפה אצלו ותי' התוס' כיון שהמקח תלוי בדעת המוכר ג"כ כמו בדעת הלוקח ואלו הי' הלוקח מתנה כן בהדיא שאם תטרפה יחזור המקח לא הי' המוכר מתרצה למכור ע"כ אינו יכול לחזור ע"ש בתוס' לכן מסיים הכא אני ה' ופורע ומשלם ואין מידי מציל ע"כ אפי' הי' הקב"ה מתנה בתנאי שמציל בכורי ישראל על תנאי שלא יעבדו ע"ז ואלו יפסלו צריכים ישראל ליתן אחרים תחתיהם ע"כ היו ישראל מתרצים לזה באותה שעה ואינו דומה ללוקח ומוכר הנ"ל אלא לאשה שטוענת אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וא"כ לקח לי הלוים תחת בכורים שנפסלו:
ואת פדויי השלשה ושבעים ומאתים איתא במנחות דף ה' שאל קונטרוקס השר את ר' יוחנן ב"ז בכללן אתה מוצא כ"ב אלפים ושלש מאות אותם ג' מאות להיכן הלכו א"ל בכורים היו ודיו שיפקיע את עצמו ונראה לפרש השאלה וכי לא הי' מבין מעצמו תשובה זאת ואפשר לומר דהיא גופא שצריך הבכור לפדות הוא מחמת שבכורי מצרים היו נהרגין וקיטרג מדה"ד למעלה מה נשתנה אלו מאלו ועי"ז הוצרך הקב"ה ברחמיו להקנות הבכורי ישראל לקדושה לכן עכשיו שנטלו העבודה מהם הוצרכו להיפדות והתינח על בכורי שאר השבטים אבל שבט לוי ידוע הוא שלא טעו אפי' במצרים לילך אחר ע"ז וגם לא היו בכלל שיעבוד ולא חל עליהם טענת מדה"ד ולכאורה לא היו צריכין לשום פדיון ולא שייך לומר דיו שיפקיע את עצמן לכן שאל אותו השר שפיר להיכן הלכו אך באמת איתא בספרי פ' זו טעם אחר לפדיון בכור והובא ברש"י ז"ל פ' זו משום דמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ולטעם זה גם שבט לוי הוצרכו בכוריהם להבדיל לקדושה מחמת קיטרוג מה"ד באותו שעה שנגזרה גזירה על בכורי מצרים נתעורר גם אותו החטא של מכירת בכורה של רחל ושפיר השיבו ריב"ז דיו שיפקיע את עצמם ולכן דקדק רש"י ז"ל שלא הביא טעם של ספרי הנ"ל למעלה אצל פ' פדיון בכור רק עכשיו גבי פדיון של בכורי ישראל ע"י הלוים:
ועי"ז מתורץ ג"כ דמצינו בענין חניות הדגלים בשביל דראובן חונה תימנה שכן לקהת אוי לרשע ולשכינו לכך לקו מהם דתן ואבירם ור"ן איש וגבי מדה טובה שמרובה ממידת פורעניות בשביל ששרוי יהודא ויששכר וזבולון שכן למשה אהרן ובניו זכו שלשתן לטובה עיי"ש אך לכאורה קשה להבין למה נשתתף ראובן יותר עם קרח הלא ראוי הי' יותר להיות שישתתף שמעון עמהם מחמת שהוא יותר בעל אף וחימה מראובן אך לפי הנ"ל ניחא דרמב"ן מבאר דאותם ר"ן איש כולם בכורים היו ובא עליהם קרח בטענה המושך לבו של אדם לומר למה הוצרכו אתם ליתן חמשת שקלים לפדיון בכוריהם ממ"נ אתם תוכלו ליפטר עצמיכם מפדיון אם טעם הפדיון הוא מחמת בכורה של רחל ולוי גם בכלל מכירה היה והוצרכו להפקיע עצמו מ"מ שבט ראובן פטור מפדיון שראובן לא הי' אצל המכירה ועי"ז נשתתפו עמהם אבל לשמעון או לגד לא היו יוכל לבוא בטענה זו של ממ"נ ודו"ק:
י"ל טעם יפה לזה שצוה ה' למנות שבט לוי מבן שלשים יום ולישראל מבן עשרים שנה ולמעלה דאיתא בפסיקתא הובא בילקוט דלכך נאמר סוגה בשושנים דחתן המצפה להזקק לכלתו וע"י דברי תורה שרכים כשושנים פירש ממנה בזמן שאמרה לו שושנה אדומה ראיתי ולא פורש ממנה ע"י גדר אבנים או נחש אלא ע"י תורה שהוא רכה כשושנה ולכך הנה ישראל שהיו חונים סביב למשכן מרחוק לשמור שלא יבואו שאר אומות למקום הקדושה של ארץ הברית הוצרכו כולם להיות גבורים במדרגת איש מבן עשרים שנה אבל הלוים שהיו חונים למשמרת שלא יבואו בני ישראל ליגע בו לא הוצרכו להיות משמר של בעלי גבורה אלא אפי' ע"י תינוק מבן חודש שחונה שם למשמר פירשו ישראל מליגע כי כך דרכן של ישראל שאינם צריכין לגדר גדול וחזק ודו"ק:
ויתילדו על משפחותם לבית אבותם איתא בילקוט בשעה שקבלו ישראל תורה נתקנאו האומות העולם בהם סתם הקב"ה את פיהם ואמר להם הביאו ספר יחוסין שלכם כשם שבני מביאין שנאמר ויתילדו על משפחותם לכך מנאם בראש ספר הזה אחר אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני וידבר ה' שאו את ראש עיי"ש ויש להתבונן מה שרמזה תורה קנאה זו של אומות בתחילת ספר הזה ונראה לבאר דאיתא בשבת אריב"ל כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה חמדה גנוזה אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש א"ל הקב"ה למשה חזור להם תשובה אמר רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתי' בה עיי"ש כלום בין אומות עע"ז אתם כלום יש לכם אב או אם או יצה"ר ביניכם לנאף ולגנוב חזרו והודו ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ תנה הודך וכו' וצריך ביאור כלום לא ידעו המלאכים מעצמם תשובה זו שאין מצות התורה נוהגת בהם אך ידוע הוא שכל ספר תורה כולה הם צירופי שמותיו של הקב"ה רק שכתובה היא על הלשון שיוכלו להבין ג"כ בני אדם רצון הבורא לקיים מצותיו אבל כולה סודות ושמות קדושים היא והנה וודאי המלאכים יודעים היו שאין פשטות מצות התורה נוהגת בהם אבל קטרגו על צירופי שמות הקדושים שיש בה שתינתן סתרי תורה לבשר ודם ואמר ה' למשה חזור להם והוא עשה עצמו כאלו לא ידע מסתרי תורה ואמר להם בחכמה מה כתי' בה בתורה זו כיבוד אב או שארי מצות וכולם אינם נוהגת בכם וסברו המלאכים שלא ידע משה אלא מן פשטות התורה חוץ משערי נו"ן ועז"נ ותחסריהו מעט מאלקים ומניין לנו ראיי' לזו שהוא כולה סתרי תורה מן ספר זה של במדבר כמבואר בהקדמה להרמב"ן ז"ל בתחילת הספר שכל הספר הזה אין בה כי אם מעט מצות שנוהגת לדורות וע"כ כל עיקר הספר הוא כתיב על סתרי תורה חוץ מהמובן בפשיטות ולכך רמזה התורה קנאה זו בתחילת ספר הזה ודו"ק:
והנה אותה קנאה של אומות הוא כך דוודאי אי לא שהיו ישראלים משועבדים תחלה למצרים והקב"ה פודה אותם בניסים ונפלאות גדולות לא היו ג"כ רוצים לקבל התורה רק א"א להם להעיז פניהם כל כך ולזה קנאה האומות מה ראו אלו להתקרב יותר כלומר אלו עשה ה' לנו תחילה מה שעשה להם כעין מעשה שיעבוד מצרים וגאולתם גם אנו לא היינו יכולים להעיז פנינו ולהיות כפויים טובה וגם אנו קבלנו אותה כמו הישראל לכן אמר הקב"ה הביאו ספר יחוסין שלכם דמצינו בדור הפלגה כתי' אשר עשו בני אדם ואיתא במדרש אלא בני מי אלא בני אדם הראשון שכפה טובה והם כפוי טובה למרוד במי שמלטם מן המבול ולפ"ז מצינו שהם אינם מייחסין לעשות מעשה אביהם כעין נח או חנוך ומתושלח אלא כולם מייחסין אחר אדם הראשון להיות כפוי טובה ואלו נעשה להם ג"כ טובות גדולות כמה שנעשה לישראל אפ"ה היו מעיזים וכפוי טובה ולא קבלו התורה אבל ישראל אינם מייחסין עצמם אחר אדם הראשון אלא אחר אברהם שלא היו כפוי טובה וניצל מדור הפלגה ומנמרוד ולכן גם הם אינם כפוי טובה וקיבלו התורה ודו"ק:
ויתילדו על משפחותם לשון רש"י ז"ל הביאו ספר יחוסיהם ועידי חזקת לידתם וכתב הרמב"ן ז"ל ואינה נראה שיהי' צריכים להביא ראיי' ועדים על יחוסיהם אבל הכוונה הוא שיהי' כל אחד אומר אני ממשפחת פלוני לשבט פלוני ומשה נותן כל שבט ושבט במקום מיוחד וידע מספר הפרט וכלל עיי"ש ולכאורה יוקשה מה יענה הרמב"ן ז"ל על שלא נאמר אצל בני לוי ויתילדו על משפחותם ג"כ מזה הטעם ולשיטת רש"י ז"ל אפשר לומר שלא הוצרך לשום עדות כי נאמר שם על פי ה' ולרמב"ן ז"ל וודאי קשי' ונראה לומר כדעת רש"י ז"ל למה שטוען הרמב"ן שאינה נראה שיוצרכו להביא ראיי' ועדים על יחוסיהם אפשר לומר דאיתא בקדושין ס"ג ע"ב בברייתא האומר בני זה בן י"ג שנים ויום אחד נאמן לענין איסור אבל לא למכות ולעונשין ולפי שהיו גלוי לפניו יתברך שאותם הנמנין עכשיו במנין ימותו כולם כמו דאיתא ברש"י ישן שאו את ראש כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישא דדין ולעונשין אין האב נאמן לומר ולהעיד על שנות הבן והבן עצמו לא יוכל לידע זאת שהוא בן עשרים לכן הוצרך הקב"ה להביא ראיי' על חזקת לידתם משא"כ בשבט לוי שלא הי' המנין נוגע לענין עונש ונאמן האב על שנות בניו ולא הוצרך שום ראי' ועדים על לידתם לכן לא נאמר שם ויתילדו על משפחותם ונכון הוא:
כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בבני ישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה' ולכאורה קשה להבין מקרא זה מה שחזר ואמר לי יהיו אני ה' הלא כבר אמר הקדשתי לי כל בכור בבני ישראל ונראה לבאר דמצינו כתי' בתהלים שהכה כל בכור במצרים מאדם עד בהמה ולכאורה הו"ל לומר מבהמה עד אדם דהיינו מקטן ועד גדול ולמה נקט הסדר מגדול ועד קטן אך לפי מה דאיתא ברמב"ן בזמן שנתמלא סאתן של רשעים והקב"ה נוטל השכל שלהם ומחשבותם ונעשו כבהמות שאין להם חיים וזה הכוונה ממה שנאמר ויחזק ה' את לב פרעה ע"י שנטל שכלו ומחשבותו להבחין בין הטוב לו ורע לו ולכך עמד בדעתו שלא ישלחם לכן אמר המשורר שהכה בכורי מצרים מאדם עד בהמה היינו שהכה אותם במכה נפלאה שמצרים בזמנם היו חכמים וקוסמים גדולים כמו אדם הראשון שהיו מעשה הקב"ה בעצמו וודאי חכם גדול הי' ואפ"ה בילבול הקב"ה מחשבותם עד שנעשו כבהמה אבל ישראל שנעשו להם הנס הם הלכו הלוך וגדול בתחילה היו במדרגת בהמה לירמוס טיט ולבנים ויצאו ממדרגה למדרגה מפסח ועד עצרת שבאו לכלל אדם ולקבל התורה בהר סיני ורמז על זה הוא דקציר שעורים הוא בפסח שהוא מאכל בהמה ועצרת הוא קציר חטים שהוא מאכל אדם ואיתא בחולין דף ה' ע"ב אדם ובהמה תושיע ה' ואמר ר"י אמר רב אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה ופירש"י בדעת כאדם הראשון ודכאי רוח כבהמה והיינו לענין עבודת ה' צריך אדם לשום עצמו כבהמה לסבול עול על שכמו ולהכנע לפניו כאלו היה הפחות שבברואים כבהמה ולפ"ז מפורש היטב פסוק הנ"ל דכבר כתבנו ששם הקב"ה המצרים ממדרגת אדם הראשון למדרגת בהמה והעלה את הישראל ממדרגת בהמה למדרגת אדם ולכאורה הי' מקום ליטעות שגם לענין עבודת ה' יחזיק עצמו במדרגת אדם לכן אמר הכתוב ביום הכותי כל בכור הקדשתי אותם לי אך על תנאי זה שמאדם ועד בהמה לי יהיו היינו לפני ולענין עבודתי יהיו תמיד ממדרגת אדם למדרגת בהמה אעפ"י שעשיתם ביום זה ממדרגת בהמה לאדם:
הלוים היו כ"ב אלף כמרכבה של הקב"ה שנאמר רכב אלקים רבותיים ואלפי וגו' וכשאחז"ל אין השכינה שורה פחות משני רבבות ושני אלפים מישראל שנא' שובה ה' רבבות אלפי ישראל רבבות ואלפי (יבמות דף ם"ד ע"א) והיינו כ"ב אלף כמו לוים והנה הא"ב מתחיל באלף שהאלף ב' יודין ווי"ו (כדהובא בב"י או"ח סימן ל"ו בשער האותיות שהאלף קו האמצעי יהא עקום ונמשך כעין וי"ו ויוד למעלה ויוד למטה) הוא בגמטריא כ"ו כמו ה' הוי' ב"ה ובו פַתַח וצֵירֵי (כי נקרא אלף פתח הוא התמונת וי"ו וצירי שני נקודות כמו השני יודין שבגמטריא כ') הם כ"ו בגי' ה' וסיום א"ב במנצפך (כי צ' פשוטה הוא תשע מאות ואח"כ חוזר לאל"ף שהוא אלף) הוא אלף בסגל ושני סגול ס' (כי סגל המה שלשה נקודות כמו שלשה יודין וסגל תחת האלף וסגל תחת הל' ששה נקודות כמו ששה יודין בגמטריא ששים) ורמזו על ס' ריבוא כנגד ישראל וב"פ אלף בכתיבתו בגי' רכב (דאם נכתוב אלף במילואו בגמטריא קי"א ושני פעמים אלף רכ"ב) וזה רכב אלקים רבותיים אלפי:
אשר פקד משה ואהרן נקוד על ואהרן שלא היו במנין הלוים וחידוש גדול יש במנין הפקודים שכל השבטים לא היו במנינם רק אלפים מאות ולא עשיריות אך שבט גד מצינו אלפים ומאות וחמשים ולא נמצא אצלו מספר יחידית אך אצל שבט לוי הי' אהרן למספר יחיד שלא נמנה עמהם ונראה לומר שמצינו במדרש אלף יוצא לבית הספר יוצאין מהן מאה למשנה ומהן עשרה לתלמיד ומהן אחד להוראה ה"ד אדם אחד מאלף מצאתי ולפ"ז נוכל לומר דגם בישראל יש ארבעה מדרגות בית ישראל ומובחרים מהם קרויים בית הלוי ומובחרים מהן קרויים יראי ה' מדרגה עליונה הוא בית אהרן והיינו דוודאי עיקר אומה ישראלית בכלל כולם קדושים אך מן אלפים יצאו מהן מאות מובחרים ולכן היו במספר כל השבטים אלפים ומאות ולא מספר עשיריות דזה עוד מדרגה חשובה יותר אך שבט גד בהם נאמר וירא ראשית לו והיינו יראת ה' שקראם ראשית חכמה יראת ה' כי שם חלקת מחוקק ספון דהיינו משה רבינו שהי' הגדול של בעלי יראה כשאחז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא הי' וממנו שופע היראה על שבט גד בכלל ולכן כתי' במספרם גם מספר עשיריות שזהו המדרגה שלישית אבל אהרן שזכה למדת שלום יותר אפי' ממשה רבינו נאמר עליו ורבים השיב מעון זהו המדרגה רביעית של הנכנסין בית הספר שאחד מהם יוצא להוראה ותלמוד וזהו עיקר הטובה ועיקר הברכה שכולם זכו למדרגה רביעית שיוצא מן אלף הנכנסין לבית הספר ודו"ק:
וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקדשים אהרן ובניו יבואו וכו' ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו ונראה דהנה איתא בגמרא מס' תמיד מה יעשה אדם וחי' ימית את עצמו מה יעשה וימות יחי' את עצמו ונראה לבאר דהיינו אדם אם רוצה שיחי' לעולם הבא ימית את עצמו בעוה"ז בעבודת ה' ומכח זה יהי' לו חיות נצחיות לעוה"ב אבל בהיפוך ח"ו שיחי' עצמו בעוה"ז ממית עצמו לעוה"ב והנה לאו דווקא שצריך להמית עצמו בעוה"ז שהרי מחוייב לעשות כל מצוה ומצוה בשעתה אדרבא אם מענה את עצמו יותר מדאי מועל בהקדש הוא וזה שאמר הכתוב וזאת עשו וחיו ולא ימותו שאין אתם מחויבים להמית עצמו בעוה"ז אלא בגשתם את וכו' אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו היינו שמחוייבים לעשות כל מה שראוי לעשות ולא יבואו לראות כבלע את הקודש היינו שיהי' מבלע (סוף) [גוף] הקדש שלו ומתו מכח עבודת השם זה אינם מחוייבים רק וחיו:
הפטרת במדבר
והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר ואחז"ל כשעושין רצונו לא ימד ולא יספר וכשאין עושין רצונו והי' מספר י"ל כך דצדקת הצדיק עושה בעליו לאין אומד ומספר יש שקול כעשרת אלפים ויש כך וכך ומשה הי' שקול כנגד כל ישראל אך רשע ברשעותיו יש מספר לעונותיו אמכם אם ישוב ויתהפכו לזכות יהי' כל אותן עבירות שהי' להן מספר מאז ועכשיו אין אומד ומספר והיינו והי' מספר כשלא עשו רצונו אותו המספר יתהפך ולא ימד ולא יספר (היינו אם יהי' והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי יאמר להם בני אל חי):
*והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר ובגמ' פריך קרי לי' מספר ואמר אשר לא ימד ולא יספר ומשני כאן בעושין רצונו של מקום וכאן באין עושין רצונו של מקום וצריך פי' מאי קשיא לי' הרי הקרא מבאר היטב מה שעתה יש להם מספר אבל לעתיד לא יהי' להם מספר ונראה דישראל הם ס' ריבוא כנגד ס' ריבוא אותיות לתורה וזה ר"ת של ישראל ולפ"ז ח"ו ישראל לא יוכלו לרבות מיהו זה אינו כי בכל אות של התורה יש בו חידושים וכן בכל עוקצים שיש באותיות תורה ותורה בגי' תרי"א יוכל להתרבות חידושי תורה ורחבה מצותך מאד נאמר ושפיר יוכלו לרבות ובני ישראל בגי' תרי"א עם האותיות ולשון ימד לשון אומדנא וכשם שבתורה כל קוץ תילי תילים של הלכות כך כל איש מישראל אין לו אומדנא ומשה רבינו שקול כנגד ס' ריבוא והנה בפסוק מתחיל רק במספר ומסיים גם באומדנא אשר לא ימד ולא יספר וזה י"ל כוונת קושית הש"ס ועל זה משני כאן בעושין רצונו אז לא ימד ולא יספר דזה דשקול כנגד הרבה שייך רק בעושין רצונו ובזה א"ש דהקרא אמר דבני ישראל שהוא במספר תרי"א שניהם לא ימד ולא יספר כדלעיל וסיפא דקרא הוא והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי יאמר להם בני אל חי ואז אין להם אומדנא ומספר ויש לרמז בזה שיאמר להם בני "אל חי" דמרמז על מ"ט קדושות ובהיפוך מ"ט טומאות והוא מרמז על קדושת השביעית ושבע שביעיות ואל חי בגי' מ"ט וזה רמז הספירה שהיא מ"ט והמבין יבין:
והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי פי' שמתחילה יקרא עם ה' עמו של מלך הכבוד וכשחטאו אמר עליהם לא עמי אלא כמו זרים נחשבו ולכשישובו בתשובה עוד יאמר עליהם לא עמי כעם ועבדי מלך אלא בני אל חי לא עבדים ועם אלא בנים ושמעתי שכן כ' בספר אלא שאני הוספתי הי' לו לומר בני מלך לאפוקי עבדי מלך ומ"ט אמר בני אל חי להורות נתן כי לא יתואר מלך דמשמע שיש לו עם אחר במקום ישראל וז"א כי ישראל יהיו בניו ית"ש והוא ישאר אל בלא עם כי לא יבחר בעם אחר כי אם הוא ית"ש ובניו בני אל חי וכל העולם כנבראים בערך הבורא ית"ש לא כעם בערך המלך:
והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי שהוכיחם על החנופה אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו לאום והנה במקום אשר הי' ראוי לאמר זה לזה לא עמי אתם לקראו רשע יאמר להם בני אל חי מפני החנופה וידוע מאמחז"ל כי והי' מספר בני ישראל מיירי באין עושין רצונו של מקום והארכתי במקום אחר ואמר ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד יתחברו הצדיקים עם הרשעים ועשו להם שופט אחד המייפה להם השקר ע"ד שפוט השופטים ומפני זה ועלו מן הארץ כמבואר שמפני ביטול דיינים חרבה הארץ כמבואר במס' שבת ואמר להם אמרו לאחיכם עמי ולאחותיכם רוחמה אמרו להם שתוכיחו זה את זה ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי ואנכי לא אישה ותסר זנוני' מפני' ונאפופי' מבין שדי' פן אפשיטנה ערומה והצגתי' כיום הולדה פי' דאיתא במדרש דשאלו או"ה מה ראו אלה להתקרב במתן תורה יותר משארי אומות והשיב הקב"ה הביאו לכם ספר יחוסיכם ולפע"ד משו"ה נענש הושע לקחת אשת זנונים וילדי זנונים מפני שאמר להקב"ה החליפם באומה אחרת (כדאיתא בגמרא פסחים דף פ"ז) וא"כ אמר שהקב"ה יקח אומה אחרת שאין להם ספר יחוס וה"ל אשת זנונים לכן נענש גם הוא באשת זנונים אמנם אם גם ישראל זונים ומנאפים א"כ יפשיטנה ערומה כיום הולדה בלא תורה וזהו שמסיים ושמתיה כמדבר דנכסי גוי הרי הן הפקר כמדבר כל הקודם זכה ובזה פירשתי לפע"ד פסוקי תהילים הבו לד' בני אלים פי' הכינו עצמיכם אתם בני אבות בספר יחוסיכם מאבות הבו לד' כבוד ועוז כי זהו כבודו ולא בבני זנונים הבו לד' כבוד שמו הראובני השמעוני וה' עדות לישראל זהו כבוד שמו קול ד' על המים פי' שהטעם לפי שאחז"ל שאין התורה אלא בבעלי ענוה כמים שמניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך וידוע כי מיחסותא דבבל שתיקותא ולא בעלי מחלוקת לכן שייך התורה דווקא לבעלי היחוס וזהו על המים שמניחים גבוה והולכים לנמוך אמנם הרעים על מים רבים או"ה מים הזדים עליהם הרעים בכח להפרישם מן התורה שבר ארזי הלבנון האלו אע"ג דגם להם יש יחוס כקושיית הש"ס מרודך בלאדן בן בלאדן ומשני הש"ס כפר בן בקר וזהו לבנון ושריון כמו בן ראמים שהוא רק כמו בן ראם ואין לו יחוס ואין להאריך יותר:
והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני קל חי י"ל דרך העולם לשבח ולפאר לרופאים ולאשר תמיד בילדי נכרים ישפיקו שהוא צדיק שאינו מחלל שבת ויש מתמיהים בשבחיהם מאוד באמרם ששמעו שגם מניחים תפילין בכל יום ואינם אוכלים בשר חזיר ועל ת"ח מרננים שהוא קל שבקלים יען שאינו מאריך כ"כ בתפלתו ואינו יושב ועוסק בתענית וכדומה שלא נזהר בדברים כאלו ובאמת שבח זה גנאי גדול שמשבחים אותו במה שאינו מחלל שבת החמור ממנו יודעים ומבינים כמה גרוע ופושע ישראל הוא עד שדבר זה תמוה בעיני העולם שאינו מחלל שבת החמורה ולפי דרכו שתמיד רק בספרים חיצונים הי' עסקו ובין הגוים ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם באמת חידוש גדול הוא גם זה שמשמר שבת וכמה שבח גדול זה לת"ח שרק בדברים כאלו יוכלו לרנן עליו כי מוכח מזה שמקיים תרי"ג מצות בדקדוקיה ופרטיה ויושב ועובד השי"ת בתורה ובעבודה ובאמת לקרוב להקב"ה כמו ת"ח גם זה המעט לקלות יחשב כמו דבר קל שבקלות בעניני ד"א שרואין מבן המלך יורש עצר שהוא לתמהון ולגרעון בעיני העולם יחשב לו משא"כ לאיש האדמה פשוט אינם מקפידים על דברים כאלו כמובן וזה שהקדים מרע"ה בתחלת תוכחות שירת האזינו שחת לו היינו שתחשוב שמה שאני מוכיח לישראל הוא מפני שבאמת מושחתים המה בעצמם לא זה אינו רק בניו בבחינת בנים להקב"ה בני בכורי ישראל מומם גם זה למום יחשב משא"כ באוה"ע ממילא באמור חסרונותם וגריעות של בני ישראל שדבר קל שנאמר עליהם תחשב לגריעות זה שבחם כי מוכח מזה שהם בני קל חי וזה והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם בזה עצמו יאמר להם (נאמר עליהם) בני קל חי לטובה כמובן וק"ל (מש"מ):
והיה עמק עכור לפתח תקוה כבר כתבתי במקום אחר כי בלדת תמר את פרץ הרומז על מלכות בית דוד שם רמז הושטת יד של זרח הרומז על עכן שמעל בחרם כפירש"י פ' וישב וכתבתי כי מעילת חרמו של עכן היא הרמת מלכות בית דוד כי המורד במלכות לא מצינו לא חיוב מיתה ואפי' מלקות בתורה רק מדברי בני גד ובני ראובן שאמרו ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך לכל אשר תצונו יומת וכ' רמב"ן ס"פ בחוקתי דחרם שמחרימים הציבור או הנשיא הוא חיוב מיתה דאורייתא מן המקרא כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כי מות יומת וא"כ מטעם זה היו דברי בני גד ובני ראובן בהסכמת כל ישראל וחייב מיתה העובר על דברת וגזירת המלך והוא חיוב דאורייתא מהאי קרא כל חרם אשר וכו' וכל העובר על דברי מלך חייב מיתה מחרמן של בני גד ובני ראובן במעמד כל ישראל ואמנם לא האמינו זה עד שבא עכן ומעל בחרם ונתחייב מיתה ועל ידו נפלו בעי שלשים וששה איש אז נתחזק איסור החרם ועשה חיזוק למלכות בית דוד וע"כ נרמזו הידות של עכן בלדת פרץ שהוא מלכות בית דוד ויען לב סוף מרדו במלכות בית דוד ועברו על החרם ולע"ל כתיב בפ' זו ועשו להם ראש א' ועלו מן הארץ היינו מלך המשיח ע"כ אמר והי' עמק עכור שהוא גלו של עכן אותו יהי' לפתח תקוה במהרה בימינו אמן:
הפטרת מחר חדש
ושלשת תרד מאד מה לשון ושלשת ומ"ט שלשה חצים דווקא שלש הלא בחד סגי ומ"ט לשלח לי למטרה לאיזה צורך הי' מטרה לא הי' צריך אלא לסימנא בעלמא גם חי ד' למה לו להשבע וכי נסתפק דוד באהבתו של יהונתן עד שהי' צריך לישבע לו והיותר קשה אומרו והנער לא ידע מאומה אך יהונתן ודוד ידעו את הדבר פשיטא שהנער לא ידע והם ידעו ומה לשון לא ידע מאומה הול"ל לא ידע הדבר הנה בספר יחזקאל סימן כ"א פסוק כ"ו נתיב בנ"נ קלקל בחצים שאל בתרפים שהי' להם ניחוש בחצים ונאמר שם כי עמד מלך בבל אל אם הדרך ושם השליך חצים בלי כוונה נטות ימין ושמאל ונפלו נגד ירושלים ככתוב בימינו הי' הקסם ירושלים ע"ש פירש"י ורד"ק ונאמר שם פסוק כ"ח שבועי שבועות להם ופי' תרגום יהונתן ופירש"י מ"ט פעמים נסה ובכל פעם נפל נגד ירושלים ובספר מנחה חדשה שבגליון מקראות גדלות כ' שדרכן של קוסמין בשבעה פעמים כמו בלעם ז' מזבחות וזה נסה ז' פעמים ז' ע"ש וכנגדם בקדושה יש ז' פעמים ז' והיינו ימי ספירה בין פסח לעצרת מתן תורה בקדושה אמנם גם בטומאה יש מ"ט שערים אך הקודש קדשים שאין שם מגע גוי שהוא ג' עליונים כידוע קדושה משולשת והיינו דדריש האי גלילא (מסכת שבת פרק ר' עקיבא דף פ"ח ע"א) בריך רחמנא דיהב לן אורייתא תליתאי בירחא תליתאי וביומא תליתאי ע"י תליתאי לעם תליתאי ויש לדקדק שלא הזכיר גם לבני תליתאי אברהם יצחק ויעקב ועוד הרי כל התליתאי שהזכיר ר"ל השליש לא כלהשלשה כמו ירחא תליתאי ויום תליתאה וע"י תליתאי משה שלישי לאהרן ומרים כן פירש"י ואוריין תליתאי נ"ל אין הכוונה תליתאי תורה נביאים וכתובים אלא על התורה שהוא תליתאי א' רוה"ק והיא כתובים ב' נבואה היינו נביאים וקדושה המשולשת היא קדושת התורה נבואת משה רבינו ע"ה העולם על גביהן נמצא הכל הוא השלישי לא שלשה א"כ עם תליתאי נמי לא קאי אכהנים לויים וישראלים שהם שלשה אלא בני אבות שלשה והשלישי הכי נכבד עדת יעקב החוט המשולש כנלע"ד, נחזור להנ"ל שהי' כוונת האי גלילאי בריך רחמנא הפריש אותנו מן התועים כי אעפ"י שספרנו ז' פעמים ז' אך בקדושה שהרי נתנו בתליתאי והשלשה הכי נכבד ואין ביין ההוא מגע טומאה והיינו הביאני אל בית היין המשומר ודגלו גמטריא מ"ט עלי אהבה והנה יהונתן עשה מעשה בחצים שלא יחשדנו שעשה כן ע"ד קסם שאם תפול להלאה יאמר ממך והנה ולהיות כי העושה בקסם אין לו מטרה אלא מנסה בלי מטרה ע"כ אמר שלשה חצים לאפוקי ז' למטרה לאפוקי קוסמים ושלשת גם אתה בכוונה שלש ואמנם מי שאינו יודע מה עושה ורואהו יורה חצים בלא דבר יחשוב וילמוד ממנו כי גדול כמותו קוסם קסמים ע"כ לקח נער קטן שלא ידע מאומה בין טוב לרע ולא ילמוד ממנו ומשו"ה נשבע לדוד חי ה' שלא יחשדהו דוד שלא שמע משאול מאומה אלא ע"ד ניחוש וקסם אמר החצי ממך והנה ע"כ אמר אין דבר חי ד':