Chatam Sofer on Torah, Balak

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ערמב"ן פ' ויחי שכתב אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ר"ל יעקב אע"ה עשה פועל דמיוני ברוה"ק וירה חצים ושלף חרבו נגד ארץ האמורי ועי"ז היתה נכבשה לפני בניו כמו שעשה אלישע גבי יהורם בן אחאב נגד ארמיים ע"ש ונראה היינו וירא בלק בחכמה כל אשר עשה ישראל סבא יעקב אע"ה לאמורי בחרבי ובקשתי וא"כ אין מזה ראי' לשאר אומות דמה שנכבשו סיחון ועוג הי' ע"י חרבו וקשתו של ישראל סבא אבל הם אינם צריכים לחוש לזה ומיהו ללחום בפועל ויגר מואב כי רב הוא בטבע ע"כ התחכם לקללם:

וירא בלק את כל אשר עשה כי הוא הי' קוסם גדול כמ"ש רש"י אבל ידע שהקוסמים לא יכוונו ממש הכל רק מעין משא"כ הנביאים אבל ראה במה שראה בקסמיו שיעשה ישראל לאמורי בזה כיוון הכל כהוגן לכן הי' מוראו הרבה וזה וירא בלק לא וישמע בלק אלא וירא ברוח נבואה וקסם את כל אשר עשה ישראל לאמורי שכוון הכל לכן ויגר מואב:

ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא כי חשב מואב על אומה קטנה לא יתגברו בני ישראל במלחמה כי אינם כדאים ותחת כבודם של ישראל הוא ועי"ז שיתעצלו ישראל במלחמה יתגברו המה אבל מואב רב הוא הרבה היו וחשובים וכדאיתא לכן ויגר מואב (כי רב הוא קאי על מואב) (מש"מ):

ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל יש לפרש דמואב ידע דישראל נצטוו דאל תתגר בם מלחמה רק אנגריא מותר לישראל לעשות במואב כדאיתא בגמרא בבא קמא ואפ"ה יראו שהרי הי' בישראל סך רב מן הערב רב ולפי המדרש הי' בהם ד' חלקים וזה שאמר ויגר מואב מפני העם היינו ערב רב מהם הי' ירא גם שיעשו מלחמה וגם ויקוצו מפני ב"י שאע"ג שלא הי' מתירא מהם שיעשו מלחמה הי' קץ בהם מחמת אנגריא:

עי"ל שהי' ירא שהערב רב יכבשו תחלה ממנו ואח"כ יקחו ב"י מהערב רב כמו עמון ומואב שטיהרו בסיחון כדאיתא בגמרא חולין פרק אלו טריפות וזהו ויגר מואב מפני העם (היינו הערב רב) מאד כי רב הוא היינו מערב רב שהי' רב מאד כנ"ל ויקץ מואב מפני בני ישראל כלומר שלא יקחו בני ישראל אח"כ מהערב רב:

ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני ב"י, יראה לפרש כי אעפ"י שראו כל האותות והמופתים הרבים ההם עד שנמוג לבבם מ"מ תלו הכל במרע"ה שכחו בפיו ע"י חכמה ואפשר שיהי' בלעם כמותו או יותר ממנו אך מה שנתרבו העם במצרים שלא כדרך הטבע וכאשר יענו כן ירבו ועדיין לא הי' מרע"ה ועדיין לא נקראו ישראל עד מ"ת אלא עם בעלמא עבדים למצרים ולא מפני רבויים יראו כי שכרו עליהם חיילות ממלכיות אחרים אך מריבוי מוכח כי האותות והמופתים הגדולים שנעשו להם אח"כ כשנקראו ישראל לא מחכמת מרע"ה אלא מעשה אלקים הוא עי"כ נתיראו וזהו ויגר מואב מפני "העם" מאוד כי רב הוא בהיותו עם במצרים ולא נקראו עדיין ישראל ואעפ"כ נתרבו כ"כ שלא כדרך הטבע (ויש להטעים זה בתיבת "בני" ישראל שקצו מפני שראו בני ישראל בנים שלהם שנתרבו אז עדיין במצרים) ויקוצו מפני ב"י מפני כל האותות והמופתים ההמה שנעשו להם כאשר הי' נקראים אח"כ בשם ישראל:

ויקץ מואב מפני ב"י הנה כבר כתבנו במק"א כי ויקוצו מצרים מפני ב"י הקב"ה עשה זאת כדי שיהיו בנות ישראל מאוסות כקוצים בעיני המצריים כדי שלא ישלטו בנשותיהם עד לבסוף נתן הקב"ה חן העם בעיני מצרים וה"נ לא נעלם מבלק עצה להכשילם בבנותיהם כאשר עשה באמת לבסוף בעצת בלעם רק ויקץ מואב מפני ב"י שהבנות לא ישמעו לזנות עם ב"י כל זמן שהם באמונת ישראל ולא שיער בעצמו שכל כך גודל יצר התאוה יבער באנשי העם להשתחוות לפעור כדי שתשמע לו זה לא שיער אמנם כל הגדול מחבירו בקדושה יצרו גדול הימנו ואמר אביי אלו הוה מאן דסנו לי לא הוה מצי מוקים אנפשי' (סוכה פרק החליל) ע"כ אחר שראה בלעם בנבואתו מקור מחצב קדושת ישראל הבין שאם ח"ו יבער בהם אש היצה"ר לא יכלו לעמוד על עצמם ויפערו לפעור ויהפכו דתם רח"ל ע"כ אמר איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך עצה אשר יהפך העם הזה ויהיו עמך ומ"מ סיים ואמר באחרית הימים כי מיד ולאלתר לא יפערו לפעור באמת אלא לבזוי' ועכ"פ יהי' הבנות מוטעות ויזדקקו להם ולא יקוצו מפני ב"י אך באחרית הימים אביקו בי' כי תסיר בנך מאחרי:

ילחכו הקהל את כל סביבותינו ר"ל יפרדו הקליפה שסביב הפרי היינו עד שיגיעו לשתי פרידות (היוצאות מעמון ומואב היא רות המואבי' ונעמה העמונית אשת שלמה המלך) טובות ויזרקו הקליפה ויוציאו הפרידה טובה ויען כי כמה פעמים מסירים הקלי פה וכמעט קט חוזר ומתעבה קליפה אחרת קשה ע"כ אמר כלחוך השור מה שהוא מלחך אינו חוזר וצומח והזכיר (בלק) שור וירק עשב להזכיר עון וימירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב:

ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא יתכן לומר שהכוונה שהי' מלך ולב מלכים ביד ה' והי' יכול להטותו לדבר אחר ולא רצה כדי שיתפרסם אמיתות נבואת משה גם לאו"ה כמו שכתבו המפרשים תועלת מעשה בלק ובלעם עיין ברמב"ן ור' בחיי ומזה הטעם חזרו בהם זקני מדין ולא שרי בלק כי נתפתו אחרי בלעם כי זקני מדין הי' בעלי בחירה משא"כ בלק לא הניחו השי"ת לחזור בו וזאת היתה טעות בלעם שאמר להקב"ה בלק מלך מואב שלח אלי פי' וא"כ מסתמא מאתך היתה עצה היעוצה כי לבו בידך והנה זהו ג"כ תשובת השי"ת אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם אך את הדבר אשר אדבר אליך וגו' פי' כי אם תרצה ברצונך לקלל ישראל אין מדרך הבורא יתברך לשנות רצון בעל בחירה וזה אני אומר לך ואם תחטא בזה תענש אך אם לא תלך רק לקריאת האנשים א"כ תהי' שלוחו של מלך ואזי אשים רסן בפיך ותדבר אשר אשים בפיך כי אין בחירה למלך ושלוחיו כמותו וזהו ויחר אף ה' בבלעם כי הולך "הוא" דייקא שהוא הלך על דעת עצמו לכן חרה אפו וזהו פי' פסוק עמי זכר נא מה יעץ עליך בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקת ה', כבר כתבנו שרצה הקב"ה בזה לפרסם אמיתות נבואתו של מרע"ה לעיני העמים והשרים ולא יאמרו כי כמוהם כמותו מעונן מנחש ומכשף ולכן הטה לב המלך מואב לכל זה אמנם אשר שם רסן בפי בלעם ולא ידענו עדיין טעמו ומה לו כי יקלל ויתהפכו לברכות ותי' רבינו בחיי כי ידע השי"ת שעתידין ליפול בשיטים במגפה ויאמר בלעם כי הוא גרם בקללתו לכן ברכם והנה זהו קצת דוחק שהרי בחטאם מתו גם כי הכל גלוי לפניו ית' מ"מ נפלנו ברברבתא דידיעה כזאת מכחשת הבחירה כידוע אמנם יש לפרש בקיצור כי ידע הקב"ה דכל זמן דלית להו זכותא דא"י וגם אינם נמולים עדיין הם עלולים לחטוא בשגם בברית קודש וא"כ מי יודע מה יולד יום ויאמר בלעם שהוא קללם לכן הצריכו לברכם, וזהו זכר נא מה יעץ עליך בלק מלך מואב דייקא שלבו ביד ה' ומאת ה' היתה זאת וראה נא מה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל שהכריחו לברך נגד רצונו מן השטים עד הגלגל פי' עד שיכנסו לא"י וימולו שם (גלגל נקרא על שם היום גלותי את חרפת מצרים ע"י שנמולו כדאיתא ביהושע ושטים הוא גבול א"י כמבואר בקרא במדבר סימן ל"ג פסוק מ"ט) כי לא יודע מה יולד יום וא"כ מה הי' לו להקב"ה להטריח לכל זה טוב הי' להפוך לב בלק אלא למען דעת צדקת ה' לפרסם אצל או"ה צדקת ה' עם ישראל ונבואת משה כנ"ל:

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וכו' הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי שמעתי מאמ"ו בעל הפלאה זצ"ל דידוע אם מסתכל הצדיק בצורת רשע יוציא מהרשע הניצוץ הקדושה שיש בו וא"כ נעשה הרשע כגל של עצמות וזהו כונת הפסוק והוא יושב ממלי מסתכל בי ומוצץ הניצוצות קדושות שיש בנו וממילא אח"כ נאבד כוחינו:

הנה עם יצא ממצרים כ' רמב"ן בלק לא רצה להזכיר ישראל כי בוש להיות כפוי טובה מה שעשה אברהם ללוט אביהם ע"ש אך קשה מ"ט לא הזכיר ואמר בלעם עם ישראל ויראה כי לבן כרת ברית עם יעקב שלא לעבור גל הזה לרעה והנה הוא עובר הברית ע"כ עשה עצמו כאלו לא ידע מי הוא העם הזה והנה במשל הראשון אמר בלעם מן ארם ינחני בלק מהררי קדם שכרתנו ברית שלא לעבור לרעה ואמר לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל והיינו דהשיב לו בלק והנה ברכת ברך והוליכו אל מקום אחר אשר משם ג"כ לא ראה אלא אפס קצהו א"כ מה לי הכא מה לי התם אלא אמר לו בלק הנה הליכה הראשונה שעברת הגל מארץ ארם ברכת ברך ולא עברת לרעה ולא עברת ומעתה שכבר אתה פה בארץ מואב אקחך אל מקום שלא יהי' בהעברה ההיא העברת הברית וקבנו לי משם:

והנה בלעם לא אמר לשלוחי בלק שא"ל הקב"ה כי ברוך הוא כי חשב בנפשו אולי בין כך יחטאו ישראל ויותן לו רשות לקללם וכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה ע"י נביא לבריות אינו חוזר בו ע"כ לא הוציא בלעם הדבר מפיו כדי שיהי' השי"ת יכול לחזור בו וגם בפעם השני אמר לו אם לקרוא לך באו ע"מ שתברכם לך אתם וגם זה לא א"ל בלעם אלא הלך עמהם ש"מ דעתו הי' כבראשונה אולי יחזור ה' בו נמצא הליכתו לרע לישראל ועובר על הגל הזה נגד הברית ע"כ ויחר אף ה' כי הולך הוא שוב אמר בלעם כגונב דעת העליונה אני אין דעתי לרעה אם רע בעיניך אשובה לי אם אתה ה' יודע שהעברה היא לרעה א"כ ע"כ אשובה לי מפני הברית והקב"ה ידע שלא יהי' רע רק מחשבתו של רשע לרע אבל הדבר היא טוב ע"כ לא צוה לו לחזור שלא להסכים שההליכה היא רע:

כסה את עין הארץ ידוע כי הקליפה מתעבה ונעשה מאור באל"ף עור בעי"ן (בתורתו של ר' מאיר הי' כתוב כתנות אור באל"ף תחת עי"ן וילבישם) ומחזיר מיאור יער (פסוק יכרסמנה חזיר מיער) ומא'לבם בלע'ם ארץ ערץ ראש רשע עריץ ואמנם ישראל מזדככים ומסירים העין ומקיימים האלף והיינו כיסה את עין הארץ עין של ערץ ועושים מערץ ארץ חפץ (שנאמר על ישראל ארץ חפץ כמש"כ ואתם תהיו לי ארץ חפץ נאם ה'):

כסה את עין הארץ והוא יושב ממלי יש לפרש דאיתא בכתבי האר"י וילקט יוסף את כל הכסף שלקט עם הכסף כל ניצוצות הקדושות שהי' בו ויצבר למצרים ובצאת ישראל ממצרים ולקחו אותו ממון הוציאו כל ניצוצות קדושות והיינו דקאמר יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים ועי"ז הי' חשך למצרים ולישראל הי' אור במושבותם ובראי' והסתכלות ברשע יכול הצדיק להמשיך הניצוצות קדושה של הרשע אבל אם כבר המשיך כולם שוב אסור להסתכל בצורת פני רשע:

ובזה ישב מורי הפלאה זצ"ל מה שאמר משה לפרעה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך ואמרו במדרש והובא ברש"י פרשה בא בעתו דברת ובזמנו דברת דהיינו לאחר שהמשיך כל הניצוצות הקדושות שוב אסור להסתכל בפניו וגם ישב בזה מה דקאמר איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים ופירשו חז"ל שנתן לו עצה על הזנות וזה אינו מרומז בקרא ועד"ז יש לפרשו דבלק ובלעם ידעו שיש במואב ניצוצי הקדושה רות ונעמה שיצאו מהם ואם ימשכו ישראל אותם מהם יהיו שוב כגל של עצמות ולא יהי' בהם כח אמנם ע"י הזנות באו ניצוצי קדושה מחדש בתוך מואב ונשתקעו בהם יותר והי' צריך שיהי' עוד ד' מאות שנה עד שיצאה מהם רות וזה הי' העצה אשר יעשה העם הזה שנתן לו עצה שע"י זנות יתאחר הוצאות הניצוצי קדושה והיינו איעצך עצה באופן אשר יעשה העם הזה לעמך דהיינו הוצאות ניצוצי קדושה שיהי' זה באחרית הימים וא"כ איכא למימר דגם כאן שלח כזאת לבלעם דעם היוצא ממצרים כיסה את עין הארץ ע"י הוצאות ניצוצי קדושה נעשה חושך ועתה יושב ממולי ויש לחוש לראייתם שיוכלו להוציא הנצוצות ממנו ע"כ אמר ואגרשנו מן הארץ שלא יוכלו להסתכל בי ושלח לבלעם שהי' לו כח בעין הרע ולא הועיל:

ואיתא בגמרא לא קם בישראל נביא כמשה אבל באוה"ע קם ומנו בלעם שהי' בלעם מדרגת הטומאה דוגמת משה בקדושה שהי' נחסר לו רק מעט מנון שערי בינה שמ"ט שערי בינה ידע וכן לבלעם חסר לו מעט מנון שערי הטומאה ולזאת נטלו אנשי מדין קסם זה בידם וכשאמר לינו פה הלילה אמרו אין בו ממש כי ידעו והבינו עי"ז דמדריגת משה יותר יותר שאמר עמדו ואשמעה וכיון שהוא צריך שהיי' ולינה אינו יכול ללחום עם משה:

*הנה העם היוצא ממצרים לכה קבה לי ופירש"י ז"ל שהוא קשה מארה לי ובלעם הי' שונאים אותם יותר מבלק והנה ע"ז נוכל לומר דבלעם חשב בדעתו שלא יתן לו הקב"ה רשות למלאות תאות נפשו לקלל ישראל ואם הוא יאמר להקב"ה ג"כ לשון ארה של בלק והקב"ה ישיבנו לא תלך עמהם שוב אין לו פתחון פה אח"כ לשום תקוה לקלל דמה אם אין לו רשות על לשון ארה ק"ו על לשון קבה לכן אמר להשי"ת שבלק שלח אליו לקללם בלשון קבה וסבר שישיב לו השם לא תקוב את העם ונשאר עדיין תקותו לקללם בלשון ארה והיודע מחשבות הראה לו מיד שיודע מחשבתו הרעה ואמר לו לא תלך עמהם לא תאור את העם אפי' בלשון ארה כי ברוך הוא:

אך יש לתמוה על מה דמצינו מתשובה זו ולהלן הי' גם בלק אומר תמיד לשון של קבה לי את העם ולמה תחילה בלשון ארה ועכשיו בלשון קבה ונראה לי דידוע שבלק הי' קוסם יותר מבלעם והי' רואה יותר מבלעם והוא ראה שפורעניות של קבה מוכן לישראל והי' סבור שהוא מורה על קללה דלשון קבה והנה בתחילה לא הי' רוצה אלא בלשון ארה דהיינו לסלקם מאליו וכיון שראה שלא יוכל לקלל אותם בלשון זה הוצרך לבקש לקללם בלשון קבה המוכן להם לפרעניות ובאמת היה זה מעשה דזמרי שזנו עם בנות מואב שמכונה בשם קבתה במקרא וע"י שנטל פנחס את הרמח וידקור אותם אל הקבה והאשה אל קבתה וקנא את קנאת הקב"ה ית"ש אז נעצר המגפה ונסתלק הפורעניות ופורעניות זה ע"י זנות דקבת בנות מואב הי' בלק רואה בלשון קבה וסבר דהייני קללה:

ובזה יתורץ מה שתמהין כל המפרשים בפרשה זו שבתחילה כתי' לא תלך עמהם ואח"כ כתי' אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר וגו' ואח"כ כתי' ויחר אף אלקים כי הולך הוא וכמעט שמקרא חד מתנגד לחבירו אבל לפי הנ"ל ניחא דוודאי עיקר אמירתו של הש"י לבלעם הי' מיד לא תלך עמהם ולא תאור את העם כי ברוך הוא והי' בלעם יודע שאין רצון הבורא יתברך לקללם ועי"ז נתבטל שליחתו של בלק ואח"כ כששלח שנית לקללם בלשון קבה לי דהי' יודע וראה שמוכן עליהם פורעניות בלשון זה של קבה לא הי' הקב"ה אומר לו אח"כ עוד הפעם שלא ילך עמם של שליחות זה כי הקב"ה ידע שיש ממשות בלשון זה שמוכן לפורעניות עליהם ויוכל לילך עמהם לא על דעת שיקללם אלא להשיא להם עצה להפקיר בנותיו וישראל בבחירתם ואין צריכים לחטוא ואמר קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה היינו ע"י דיבר של לשון קבה לא תוכל לקלל אותם ובלעם לא הבין תשובת השם מה הי' כוונה של לקרוא והלך כפשוטו לקלל בלשון קבה לכן חרה אף ה' על הליכתו ואח"כ כשראה שהיפך הקב"ה תמיד הקללה לברכה אז אמר לכה איעצך היינו אולי מורה איצטגנינות שלך בלשון קבה על זנות של קבת אשה ונתן להם עצה להפקיר בנותם ודוק:

*הנה יש להתבונן לאחר ברכה ראשונה של בלעם אמר לו בלק מה עשית לי לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך ולאחר ברכה שני' לא אמר לו מה עשית שהוא לשון קצף אלא בלשון נחת גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו ולאחר ברכה שלישית אמר ג"כ בלשון חרון אף כבראשונה לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים גם מה כיון באומרו זה שלש פעמים הלא גם בראשון הי' לו ג"כ אליו חרון אף וכמעט שהוא מיותר דמה לי שלש פעמים גם צריכין אנו לפרש מה הכוונה בגמר ברכה השלישית מברכיך ברוך ואוררך ארור והנראה בזה דהנה מצינו שאמר הקב"ה לדוד דמים הרבה שפכת לכן לא תבנה אתה את הבית ומצינו ג"כ שמלך ארבעים שנה וששה חדשים והכתוב לא מנה אותם ששה חדשים שישב אלא ארבעים שנה דאותם ששה חדשים שישב יואב בשדה אדום והחרים אותם לא נחשבו למלכות מחמת שהרבה לשפוך דמים והנה בוודאי אותן האומות המחוייבים בב"ד של מעלה כבר וסר צילם מעליהם כפירש הרמב"ן ז"ל שכבר הפיל הקב"ה שר שלהם המה חשובים כולם לגברא קטילא ואם אח"כ יבוא מלך ישראל ויהרגם אין שייך לומר אח"כ שלא יבנה בהמ"ק דשפך דמים הרבה דהלא גברא קטילא קטיל אלא אם המלך הלך למלחמות הרשות וכבש אומה אחת שלא היתה עדיין מחוייב מיתה מקדם ולא הוסר צילם מקדמת דנא רק שהצליח מלך ישראל לכבוש אותם כעין ישיבת יואב בשדה אדום ע"ז שייך לומר כי איש דמים אתה והנה תחילה הי' דעת בלעם לקללם והיפך הקב"ה לברכה וצעק לבלעם לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך ואח"כ בפעם השני שראה בלק שברך בלעם את ישראל לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה ובאמת הי' דעת בלעם בברכה זו להביא קללה לישראל וזהו שאמר תחילה כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל והיינו כדעת הרמב"ן ז"ל שלא יועיל שום קסם ונחש לישראל רק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ולא יהי' להם שום פעולה או תחבולה לחבוש עממים רק בישועת הקב"ה ואמר אח"כ הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה ותרגום אונקלוס לא ישרי בארעיה עד דיקטול קטול וישפוך דמים ועי"ז לא יוכלו לבנות בהמ"ק וקללה גדולה היא להם שלא יהי' השראת שכינה בתחתונים וכל עיקר בריאת שמים וארץ לדבר זה הי' ואם לא יהי' שכינה ביניהם וגם אין נחש וקסם להם א"כ גרועים הם משארי אומות דלשאר אומות יש להם תחבולה בנחש וקסמים לכן לא הי' באפשרי לבלק לקצוף עליו מה עשית כי דבר גדול עשה שהביא קללה גדולה עליהם ועשה כל מה דאפשר לו והי' אומר לו בלשון רכה הן אמת דהבאת עליהם קללה רק אפ"ה אמרת ודם חללים ישתה שיהרג עממים ויש בקללה זו שקללת אותם גם ברכה לישראל וקללה לשארי אומות שיפלו לפני ישראל בחרב ויורשו את ארצם ומה להם לישועה אם הברכה ההיא גם קללה להם בענין שלא יוכלו לבנות בהמ"ק וזהו שאמר גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו מוטב הי' אם לא קללת אותם בקללה זו שלא יבנו בהמ"ק שלהם וגם לא היתה מברך להם שיהרגו שונאיהם וישתו דם חללים והנה בברכה שלישית נתן לו הקב"ה בפיו לומר מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו יאכל גוים צריו וכל הענין ולכאורה היאך אפשר זה אם הוא יהרוג גוים צריו וכל הענין כיבוש הנאמר פה שיאמר עליהם מה טובו אהליך יעקב שמורה על בנין בהמ"ק הלא שפכו דמים המה לכן סיים הקב"ה ברכה זו ונתן בפיו לומר מברכיך ברוך ואורריך ארור דהיינו מי שהוא שונא ישראל הוא כבר ארור אצל הקב"ה ואם הוא כבר ארור סר צילם מעליהם שכבר נפל שר שלהם והוו כולם גברא קטילא ולא שייך לומר ישראל שפכי דמים הם ויבנו ישראל בהמ"ק לפי"ז גם בברכה שני' לא הי' שום קללה לישראל בזה שאמר ודם חללים ישתה רק כולה ברכה לישראל וקללה לאומות אז חרה אף בלק אל בלעם ויספוק כפיו ויאמר לקוב אויבי לקחתיך והנה אני רואה שברכת ברך זה שלש פעמים דאני רואה שלמפרע לא הי' שום קללה לישראל בברכה אחת רק קללה לשונאיהם מה שלא הי' יודע לשעבר דלשעבר סבר שהי' ברכה זו קללה לישראל ונהפוך הוא ודוק היטב:

ובענין זה יש לפרש הפסוקים שאמר דהע"ה יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם כלומר שיש ביד חסידיו להתפלל לפני הקב"ה וליקח אח"כ חרב בידם ואפ"ה לא יקראו שופכי דמים ולעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים ומפרש כיצד לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל דהיינו בתחילה מתפללין לפניו יתברך שיאסור מלכיהם ונכבדיהם היינו שר מעלה שהם בכבלי ברזל כמו שעשה הקב"ה לפני משה רבינו ויהושע תלמידו ומכיון שנפל שר שלהם ממילא מוכתבים אומות ההם למלכות עליון למיתה ונוטלים החסידים חרב בידם לעשות בהם משפט כתוב היינו משפט עליון הכתוב עליהן ועי"ז הדר הוא לכל חסידיו כלומר שהוא להם להדר שנראה כאלו הם כבשו אותם ובאמת כולם גברא קטילא היו ולא שייך לומר אח"כ על החסידים הללו ששפכו דמים המה:

וכעין זה נוכל לפרש פסוק של ואתם הדבקים דהוא קאי על מה שנאמר למעלה כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך דהיינו שהיו קודם הריגתם נשמדים ומוכרתם מלפניו יתברך והיו כולם נחשבים כגברא קטילא ועי"ז לא יקראו ב"ד ההורגים אותם שפכי דמים דלא המיתו שום אדם וראויים אתם להיות דבקים בו יתברך בהוראת השכינה וזהו שאמר ואתם הדבקים וכו' חיים כולכם היום שלא דם אדם חי דאותם שהלכו אחרי בעל פעור לאו חיים היו אלא כבר מתים היו:

וכעין זה פרשתי כבר פסוק של הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו דלכאורה אם ישראל ינקמו נקמותיהם מצריהם לא יוכלו אח"כ לבנות בהמ"ק שלהם מה עושה הקב"ה הוא שולח מלך אומה זו להרוג אומה זו ולנקום מהם נקמה שהתחייבו ע"י ישראל ואח"כ גם הוא נופל ביד מלך אחר לפרוע חובו שמוטל עליו ע"י ישראל וכן תמיד עד לבסוף שנטל כל אחד חלקו ע"י אחרים ועי"ז לא יהיו ישראל נקראים שופכי דמים הרבה לזה אמר הרנינו גוים עמו אם אתם מצליחין במלחמה הוא רק לנקום נקמות עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו דהיינו אותה נקמה שראוים לישראל לנקום הוא נותן לצריו דהיינו שצרי ישראל ינקמו זה מזה ועי"ז וכפר אדמתו עמו מרוצה הארץ להם שלא נקראים שופכי דמים הרבה ודוק:

אולי אוכל נכה בו יראה מואב הבין שלא תחול קללת בלעם על זרע האבות אך באשר מזלו וכחו של בלעם אשר תאר יואר והכא ע"י זכות גדול של אבות לא יכול להם א"כ כבר מנוכה זכות אבות וישארו כשארי אומות ואז יוכל להלחם עמהם בטבע והיינו אולי אוכל נכה לנכות מזכיותיהם אך בלעם ראה בנבואתו שאפי' יהיו בלי זכות אבות רק זכות עצמם עדיין אינם דומים לשאר גוים וכחם רב והיינו הן עם לבדד ישכון גם בלי זכות אבות מ"מ בגוים לא יתחשב כי כל הגוים כמר מדלי וכשחק מאזנים:

לא תלך עמהם, הנה בלק ובלעם נשמרו בדבורם ולא הזכירו שם ישראל רק הנה עם יצא ממצרים ולא נודע מי הם כי כבר נשבעו לבן ויעקב אם תעבור הגל הזה לרעה ע"כ אמר לו הקב"ה לא תלך עמהם כי אסור לך לילך לרעה והדרך בעצמו אסור כי הם בני יעקב ועוד כי הלוכך הוא על מגן כי ברוך הוא ושוב א"ל הקב"ה אם לקרוא לך באו האנשים ואתה הולך ע"ד שתשמור הדבר אשר אדבר אליך ואין דעתך לרעה כי כבר אמרתי לך לא תאור כי ברוך הוא א"כ ההליכה מותרת כי כך הי' התנאי בין יעקב ללבן לרעה אי אתה עובר אבל אתה עובר לפרגמטיא ושוב וישכם בלעם בבוקר ויחבוש בעצמו אתנו מה שאינו מן הראוי לאדם חשוב לולא שהשנאה מקלקלת השורה א"כ נתגלה מטמוני לבו לקללם א"כ ההליכה אסורה לעבור הגל הזה לרעה ע"כ ויחר אף ה' כי הולך הוא וע"כ אמר אם רע בעיניך אשובה לי אם אתה מבין שאני הולך לרעה אשובה לי ואמר לו המלאך לא כן אני יודע שאין אתה הולך לרעה כי סופך שתברכם אך מחשבתך אינו כן וא"כ אתה עובר על בריתך עם יעקב אך אם תהפוך מחשבתך לך עמהם וסופך ליטול חלק עמהם:

לא תלך עמהם כי לא רצה הקב"ה שילך עמהם ויקלל ולא יקוים דא"כ יטענו האומות אלו נתת לנו נביא כמו משה ג"כ הי' טובים ושכל אולי בלעם רצה אעפ"כ להלוך לקלל הגם שלא יקוים כדי שלא יתחייבו אוה"ע שלא יהי' טובה לישראל על ידי חיובת אוה"ע ע"ד ביבוש קצירה תשברנה (מש"מ):

*בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי וגו' ויש לפרש דבפ"ק דע"ז אמרינן זעמו של הקב"ה רגע כמימרי' והקשו תוס' א"כ האיך אמרו שבלעם הי' מצפה על זעמו של הקב"ה ומאי הי' יכול לקלל ברגע ותי' התוס' דהי' יכול לומר כלם ע"כ והיפך הקב"ה למלך דהיינו תרועת מלך בו ויש להסביר דהרי אמרו שם דבשעה שמלכי מזרח עומדים ומניחין כתריהן ומשתחוים לחמה אותו שעה הקב"ה כועס וצריך ביאור הרי כל היום עובדין ע"ז אלא הרי אמרו חז"ל בשביל צדיק אחד נברא העולם ויש זה לעומת זה ומגינים הצדיקים ואומה הישראלית נגד מעשה ע"ז אבל אמרו חז"ל שבני מלכים עומדין לאחר ג' שעות ואוה"ע שרוצים להשתחוות בנץ החמה לחמה עכ"ח משכימים לקום ואין כאן מלך נגד מלך להכריע ולבטל מעשה נהי דשאר בני ישראל עובדים ה' מ"מ זה לעומת זה בעינן ולכך אז כועס הקב"ה אבל בכל יום יש תיקון וכן בימי דהע"ה נאמר חסד אל כל היום משום דדהע"ה אמר חצות לילה אקום להודות דאיכא מלך נגד מלך ואתי שפיר אם משה רבינו ע"ה אינו מלך ובלעם הי' מתפאר דכל מלכים מריצים אגרותיהם אליו ולא הי' זה לעומת זה ולא הי' יכול ללחום עם בלעם ואיתא בזוהר שא"א להיות נביא ומלך באיש אחד חוץ ממשה וזה שאמר בלעם מה אזעום לא זעם ה' כדאמר במיכה למען דעת צדקת ה' וגו' ואמרו חז"ל שכל אותם הימים לא זעם ה' ומה טעם אמר ה' אלקיו עמו והוא נביא ותרועת מלך בו והוא בבחינת מלך וממילא איכא זה לעומת זה וזה יש לומר כוונת תוס' הנ"ל שהי' יכול לומר כלם ונתהפך ותרועת מלך בו למלך שבזה עצמו כבר יש בו ברכה ובלעם מתחלה סבר שמצד זה יוכל להתגבר על משה לכך שיבח עצמו בלק מלך מואב רצונו לומר שהוא חשוב בעיני מלכים וכולם מגביהין אותו ומשה אינו במדריגה זו עד שברכו ה' ותרועת מלך בו:

ויוסף בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה הנראה שבתחילת השליחות הי' גם בלק בספק אם יכול לקלל ע"כ אמר רק אולי אוכל נכה בו כולי האי ואולי וע"כ לא שלח מיד שרים רבים ונכבדים ושם לא אמר לו כבד אכבדך מאד כי לא הי' הענין יקר כל כך בעיניו עד שעתה אמר לא תלך עמהם וקשה מאי אכפת לי' ילך וילך ואם הקב"ה רוצה אין קללתו חל ומדהקפיד לא תלך עמהם ש"מ יש קפידא אם ילך ע"כ נתאמץ בלק ביותר מדאי כי אמר בוודאי תחול הקללה דאל"ה לא הי' מקפיד לא תלך עמהם ומשו"ה בפעם השני אמר לו הקב"ה קום לך עמהם אך הדבר אשר אדבר וגו' לומר אני איני מקפיד בהליכתך כי מה איכפת לי ע"כ תעשה רצוני ואלו הי' בלעם אומר כן לשרי בלק והי' הולך אח"כ עמהם לא הי' הפסד הרי הקב"ה אמר לו לך עמהם והיא כבודו של הקב"ה להראות לשרי מואב דלא איכפת לי' להקב"ה אם ילך או לא אך בלעם השכים בבקר וחבש חמורו ולא אמר להם דבר מה שנאמר לו בלילה כמ"ש רמב"ן והם חשבו שאינו הולך ברשות אלא אדרבא הקב"ה אינו רוצה והוא הולך ע"כ וכמו שהי' רצונו של בלק דכיון שהקב"ה מקפיד ילך וכנ"ל וזה הי' חלול ה' ע"כ חרה אף ה' ועמד לשטן נגדו וכשרצה בלעם לחזור מן הדרך אמר לו המלאך שלא יחזור שזה יהי' חלול ה' יותר שהמלאך שלוח אליו שיחזור מן הדרך פן יקלל אותם ובאמת אין הקב"ה מקפיד על הליכתו כי ע"כ יעשה מה שירצה הקב"ה ומתורץ הכל בעזה"י ע"ד פשוט:

קום לך אתם ליישב כל המקראות גם מה שפירש"י בפ' מטות כשנהרג בלעם שבא ליטול שכר כ"ד אלף שהפיל ע"י עצתו ונטל שכרו משלם מה משלם אומר כי קום לך אתם הי' מצוה מהקב"ה ועכ"ח ילך אתם וליישב ג"כ בתחלה אמר לו אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ועכשיו א"ל אפס וגו' אותו תדבר ולא תעשה ובלעם אמר לבלק בכל פעם אותו אשמור לדבר רק במשל השני אמר אותו אעשה נ"ל דבור היינו משפה ולחוץ בלבו לקללם ובשפתיו לברכם כדיבור האתון בשוה שהוא איננו המדבר אלא כמדבר ע"י קנה חללו, אך אותו תעשה או אותו אעשה היינו שפיו ולבו שוים אז מחשבתו עושה לו מעשה והנה אקדים עוד כל המברך ישראל מתברך כדכתיב ואברכה מברכיך אמנם ומקללך אאור אפי' במחשבה דבבן נח חשיב למעשה ע"כ בפעם הא' אמר לו הקב"ה לא תלך עמהם היינו מול מחשבתם של אלו כי לא תאור כי ברוך הוא ומה להם תועלת בהליכתך בפעם הב' אמר לו הקב"ה אם לקרוא לך באו האנשים לטובתך ולהנאתך קום לך אתם ויהי' לך הנאה ושכר טוב הא כיצד אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה במחשבתך ורצונך כי אני אומר לברכם ותעשה כן בכל לבך ואז תתברך גם אתה אך בלעם גנב דעת העליונה והלך עמהם לדעתם ובלבו לקללם ויחר אף ה' כי הולך הוא על דעת עצמו ע"כ אמר קום לך אתם ע"כ איני נותן לך רשות לחזור אפס הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר אני אברכם ואתה בלבך לקללם הם יתברכו ואתה תקולל בארץ חלקך ע"כ אמר הדבר ולא תעשה וכשדבר בלעם עם בלק א"ל בכל פעם אשר ישים אלקים בפי אותו אשמור לדבר ולא לעשות כי כל כוונתו לקללם ואני אנוס בדבר אך במשל השני אמר לא הביט און ביעקב כ' הרא"ע משם למד ליעץ להכשילם כי נאמר לו בתנאי לא ראה און אבל אם יראה און יהפך לאכזר ח"ו ע"כ אמר זה בלב שלם ואז אמר אותו אעשה הנה לבסוף אמר בלק הנה מנעך ה' מכבוד כי אעפ"י אם האמת אתך שמחשבתך לקללם היית ראוי לתשלומין כי נאנסת אך מי יביט צפון לבך אולי כפיך כן לבך ע"כ מנעך ה' מכבוד אמנם אם הי' מחשבתו לברכם הי' גם הוא מתברך ואינו נכשל בעצתו שלבסוף נהרג עי"ז ואין המבורכים נכשלים אע"כ בלבו הי' לקללם ומחויב בלק לשלם לו שכרו משלם והיינו הוא בא רק לקבל שכר כ"ד אלף שהפיל ולבסוף כשנהרג נתחייב לו שכרו משלם:

זה שלש רגלים פירש"י רוצה אתה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה יראה כי בלעם רצה לקלל בשעה שהקב"ה בזעם והיינו כי אז מיענשי אעשה ואין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא יעשה טוב דייקא א"א להשמר מלהתעצל קצת במצות עשה לכן רצה לקללם בעת הכעס אמנם עולה מכפר אעשה ואלו היו מקריבים אז עולת תמיד במדבר היו מכופרין ולא יועיל קללתו אך איתא במס' חגיגה עולת תמיד העשוי' בהר סיני מעשי' נאמרה בסיני והיא עצמה לא קרבה נמצא שלא הי' להם מה לכפר אך משמע שם עולת ראיי' קריבה ולכן אמרה שלש רגלים דנהי שלא הקריבו עולת תמיד המכפר אעשה מ"מ עולת ראי' קריבה וזהו פי' מה הלאיתיך ענה בי פי' וכי הטרחתיך בקרבנותי יותר מדאי כי מה שציויתי להקריב תמידין בדרך לטובתך הוא כי עמי זכר נא מה יעץ עליך בלק וכו' הירצה ה' בעגלים בני שנה פי' וכי יתרצה בעגלים שאתה מקריב עולת ראיי' הם בני שנה שבאים מזמן לזמן הלא ראוי' שתקריב בכל יום שלא לעורר עליך ח"ו קללת אדם בשעת כעס חלילה:

ועתה אם רע בעיניך אשובה לי יל"ד מאי לשון ועתה ורש"י פי' שאמר כך דרכו לומר דבר ולחזור ע"י מלאך והנה הקב"ה הרשיהו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם אפס שלא לקלל בשום אופן א"כ הי' לו לרכוב אסוסיא כמו ששאלו לו שרי בלק מ"ט לא רכיבת אסוסיא אך זאת האתון הי' צריך לקסמיו לרבע אותה לצורך קסמיו כידוע ע"כ בבקר כשחבש אתונו ויחר אף ה' כי הולך הוא שרכיבת האתון מורה עליו שהולך לקללם אמנם אח"כ כשאמר המלאך אותך הרגתי ואותה החייתי ואז מתה האתון כפירש"י אמר בלעם ועתה שכבר מתה האתון אם עדיין רע בעיניך אז יש לי לומר כך דרכו לחזור ע"י מלאך אז אמר לו לך אתם:

אם רע בעיניך אשובה לי פירש"י כך דרכו שאומר דבר ומלאך משיבו אמר לאברהם קח נא את בנך ומלאך מחזירו ויש לפרש דהנה בלעם בנה שבעה מזבחות ושבעה פרים ואילים כנגד האבות כפירש"י אמנם נגד עקידת יצחק לא הי' יכול לעשות שום דבר אלא דסבר דהקב"ה לא צוה כלל קח את בנך דאיך הי' אפשר למלאך להחזיר אלא השטן אמר לו קח בנך וגו' והקב"ה שלח מלאך לאמר אל תשלח ידך אבל עתה כשראה שהמלאך מחזיר את מאמר ה' וא"כ גם בעקידה הי' ציווי ה' ונגד זה אינו יכול לעשות ולכך אם רע בעיניך אשובה:

האמנם לא אוכל כבדך ויאמר לו הלא גם למלאכיך וגו' הנה הא"ע כ' בשם הגאון שהקב"ה א"ל בפעם הא' לא תלך עמהם שרצה שישלח לו שרים נכבדים והרמב"ן טען וכי הקב"ה רצה לכבד את בלעם אך הענין אין בהשלוחים כבוד די לו כבוד שמלך מואב שלח אליו מאי איכפת לי' בשלוחים אך הקב"ה א"ל לא תהי' שלוחו של מלך מואב אלא שלוחא דידי לדבר את אשר אשים בפיך וא"כ מפני כבוד שמים ראוי ללוותך בשלוחים נכבדים ע"כ כשאמר לו האמנם לא אוכל כבדך פי' וכי אין לך כבוד אם אני משלח אחריך אפי' בשלוחים הראשונים וא"ל הלא אמרתי למלאכיך שאני שליח ה' ולא שלוחך ע"כ צריך שרים רבים ונכבדים:

וילך שפי איתא שהוא ר"ת ש'מנן פ'תן י'ינן ש'פ'י' וי"ל כי ידוע מאמר חז"ל דגזרו על שמנן פתן יינן משום בנותיהם ועצת בלעם הי' לבסוף להכשיל בני ישראל בבנות מואב וע"י מה ע"י שיהי' אוכלין משמנן פתן ויינן וזהו הי' עצת בלעם שיאכילום משמנן פתן ויינן ויכשלו בבנותיהם וזהו מרומז בתיבת ש'פ'י' (מש"מ):

ויקר אלקים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי מלשון הקרא משמע כי אלקים הוא האומר אל בלעם ויתכן כי אמר שאל יתגאה במזבחותיו כי הוא יתברך העורך והמעלה ממנו הכל ע"ד כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף וע"ד שאמרו חז"ל פ"ק דמגילה שאמר הקב"ה להמן רשע אתה קונה שלי בשלי דלה' הארץ ומלואה עד לאחר ברכה כדאיתא ר"פ כיצד מברכין וברכה לאו דווקא אלא כל עניני מצוה ועבודה נקנה לו והארץ נתן לבני אדם אבל לרשע אמר ה' אתה קונה שלי בשלי וכן כאן אמר השי"ת את שבעת המזבחות "ערכתי" ומה דוגמא להאבות שהם עשו משלהם:

מה אקוב לא קבה אל יש לפרש לפי מה שכתבו התוס' דהבאתי לעיל דהי' יכול לומר כלם והרי הקב"ה כבר אמר ואשמידם ואכלם ומשה ביטל ומה אקב לא קבה אל:

ומספר את רובע ישראל י"ל לשון רבע עפ"י מה שאחז"ל (סוף מסכת כתובות) דחד מינייהו מבני ארץ ישראל כתרי מינן וחד מינן כי סליק להתם כתרי מינייהו נמצא הוא כארבעה מבני בבל וזהו רבע מספר ישראל:

תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו כבר הארכתי במק"א כי לצדיקים גמורים יש אחרית להם ולרשעים גמורים יש אחרית רשעים נכרתה שהכריתה היא להם אחרית טוב שנתקדש ש"ש ע"י כמו פרעה והמן וקרח ואם לא יזכה להכרת בעוה"ז לעין כל רע לו והיינו תמות נפשי מות ישרים אם יזכה שהישרים ימיתוהו כאשר הי' לו במלחמת מדין שהרגוהו על החללים אמר אם ימות ע"י הישרים אז יהי' אחריתו כמוהו שיהי' לו ג"כ אחרית האחרית שלו נכרתה ואחרית שלהם שלם ושלום:

ותהי אחריתי כמוהו י"ל דידוע דיש להצדיק עובד ה' מאהבה בעוה"ז מעין עוה"ב ולעולם הבא לאחר עוה"ז תענוגו עוד יותר גדול וזהו שאמר בלעם תהי' אחריתי כמוהו של עכשיו דהיינו כמו שיש לישראל בעוה"ז טעם העוה"ב לכה"פ יהי' לי אותו העוה"ב לאחר מותי והיינו ותהי אחריתי כמוהו:

קום בלק ושמע דקיי"ל קשות מיושב ורכות מעומד ע"כ בנבואה ראשונה ישב בלק להעמיק בדברי בלעם אולי יש בתוך עומק הדברים ענין נסתר אך עתה א"ל קום בלק כי אינני חוזר ממה שאמרתי בראשונה לא איש אל ויכזב ואין כאן דבר חדש אלא לברך ישראל ע"כ צריך אתה לעמוד לשמוע דברי הקב"ה ורכות מעומד:

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו תרועת לשון ריעות ואהבה ודביקות ויש לפרש בפ"ק דר"ה מתרץ הש"ס כתיב ישא ה' פניו אליך וכתיב אשר לא ישא פנים כאן בין אדם למקום כאן בין אדם לחבירו נראה דמוכח מפסוק עצמו תמן כתיב עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר הרי מדבר בין אדם לחבירו והכא כתיב ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום בין אדם לחבירו וליכא אלא בין אדם למקום ולזה ישא ה' פנים ונראה בהכרח הזכיר ואוהב גר דלא מבני ישראל המה ואינם מוחלים כמו שלא מחלו הגבעונים לשאול דלכן כתוב והגבעונים לא מבני ישראל המה והנה רש"י פי' הכא לא הביט און אינו מביט באניות שלהם בעבירות שעושים שאפי' אם חוטאים נושא להם פנים אך זה בין אדם למקום אבל בין אדם לחבירו מה יעשו ע"כ מסיים ותרועת מלך בו הריעות והשלום של מלך ית"ש הוא ביניהם שהרי הקב"ה אמר וישם לך שלום שהוא משים שלום ביניהם:

לא הביט און ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו הנה שיויתי ה' לנגדי תמיד כי מי שמבין שהקב"ה דר עמו בחדר משכבו ובכל פינות שהוא פונה לא במהרה הוא חוטא והיינו לא הביט און לשון עון עיי' פרש"י ביעקב מפני שה' אלקיו עמו בכל מקום ובכל זמן השי"ת במחשבתו:

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו' הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה ויל"ד לפירש"י דקאמר לא ישכב עד יאכל טרף קאי אהריגת המזיקין בק"ש שעל מטותיהן א"כ מה ענין ודם חללים ישתה לכאן ואין לומר דלשון מושאל קאמר דהא למדו חז"ל מכאן שדם חללים מכשיר ויש ליישב זה מ"מ לענינינו יובן בשנבין ג"כ מ"ש דרמזי' רחמנא הכא דווקא בפ' של אותו רשע הך דדם חללים מכשיר וי"ל בשנחקור דמצינו במלחמת דוד המע"ה כשמעך קול הצעדה בראש הבכאים אז תחרץ וה' שמה שהיו המלאכים לוחמים מלחמותיו רק שנדמה לעין כאלו הוא דוד בעצמו הלוחם וכן בסיסרא מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם מ"מ נדמה כאלו הוא הנלחם וכ' המפרשים שזהו מפני כבודם של ישראל להראות העמים והשרים את תוקפם וגבורתם ולא יקראו קוסמים ומכשפים ההורגים בלטיהם, וא"כ קשה מאי זה שנתבשרנו בימי המשיח שיהי' מלחמותינו בלא חרב וחנית כ"א משיח צדקינו ברוח שפתיו ימית רשע והכה ארץ בשבט פיו, וי"ל דמצינו ביומא דהוה חמירא להו טהרת כלים משפיכת דמים ונהי דהתם לאו למעליותא הוה דשפיכת דמים הוא דזיל להו כדמסיק שם מ"מ מיני' ילפינן לקדושי עליון אוכלין חוליהן על טהרת קודש דלא ניחא להוא בהאי כבוד לקרוא מלחמה על שמם ושיאכלו עי"ז לחמם טמא בגוים ועיין מג"א סי' ר"פ שמפלפל על חסידים הראשונים שאכלו חולין על טהרת קודש מאי אכלו בימי טומאתן ומסיק שאכלו פת שלא הוכשר ושתו מים מן המעיין ע"ש והנה אנשי מלחמה דלא סגי להו ליזהר כ"כ במלחמה שלא יוכשר מאכלם ע"י ודם חללים וא"א להו לאכול חוליהן עטה"ק לכן ימחלו על כבודם וימיתו בשבט פיהם לא בחרבם ולא בקשתם, הנה טעם הטהרה כדי להיות מוכן תמיד להשגת רוה"ק היפך מהקוסמים שצריכין ללון בבית הקברות לטמאות עצמם לקבל מרוח הטומאה והיינו דקאמר בלעם כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל רק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל פי' אפי' פחותי ערך המכונים יעקב נמי יאמר להם מה פעל אל ויהיו מוכנים להשראת השכינה ולא יכלו לטמאות עצמם כהקוסמים ע"כ כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף בחרבות שבשפתותיהם ע"י ק"ש ערבית ושחרית כפירש"י כדי שלא יבואו לידי טומאה וכדי שלא תקשי דהו"מ לא כול דברים שלא הוכשרו לכן מסיים ודם חללים ישתה שדם חללים מכשיר וא"א להזהר מזה בשום אופן כנ"ל ודוק:

יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל פי' כישיהיו בבחינת יעקב ישראל יעקב בעניני הפשוטים הגשמיים בעוה"ז וישראל במדרגה הגדולה להיות דבוקים בהשי"ת ובתורתו ויהי' בשני המדריגות אחודים יחד וזה יהי' בעולם התיקון אז יהי' גדולים ממאה"ש וישאלו מהם המלאכים מה פעל אל (מש"מ):

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעם קל ברש"י שישראל יהי' לפנים ממחיצת מלאכי השרת ובזה יש לפרש וישלח יעקב מלאכים לפניו ששלחם מלהיות לפניו רק לאחריו כי נתעלה עתה במדריגה לפנים ממאה"ש כאשר בא לארץ ישראל (מש"מ):

גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו שהרי הקב"ה היפך הקללה לברכה וכמו שאמרו חז"ל מברכתו של אותו רשע תוכל לידע מה הי' בלבו לקלל וכבר פירש"י דבלק אמר רק ארה שהיא פחות מקבה אבל בלעם אמר קבה קללה גדולה ועי"ז הי' הברכה גדולה וכפולה וזה שאמר גם קוב לא תקבנו בלשון קבה אז גם ברך לא תברכנו ברכות כפולות:

מה טובו אהליך יעקב הבתי כנסיות יהיו טובים שיקובל בהם תפלתם ע"י משכנותיך ישראל המה בתי מדרשות שלומדין בהם תורה שע"י זכות לימוד התורה תקובל תפלתם (מש"מ):

*ארריך ארור כאן נידה בלעם את עצמו ולכך אמר לו בלק ברח לך דממ"נ אם דעתך לקלל הרי אתה מנודה ואסור לעמוד אצלך דבגוי אזלינן בתר מחשבה ואם דעתך הי' לברך פשיטא דאין לך שכר שהרי לא קראתיך לברך אותם:

הנני הולך לעמי ועתה איעצך פירש"י הולך לעמי הרי הוא כאחד העם שנסתלקה ממנו נבואה ונשאר קוסם ונ"ל מקללת בלק בא לו שקללו בלק ברח לך אל מקומך רוצה לומר הי' עתה כשאר העם כי אין חפץ ותועלת בנבואתך והיינו הדרש דמייתי רמב"ן רם הייתי והורדני בלק ונ"ל בזה מדוקדק ועתה איעצך מה לשון ועתה אלא הלא כל נבואתו של בלעם שיודע דעת עליון לכוון שעת כעסו והקב"ה לא כעס באותן הימים וא"כ הי' עצה נכונה להכשילם בבנות מואב ואלקיהם שונא זמה ויחר אפו ואז יקללם אך מכיון שכבר קדמה קללת בלק שנעשה כשאר העם ולא יכול עוד לידע דעת עליון לכוון השעה א"כ אין תועלת בעצה זו אלא דבר מועט להכשילם להפיל מהם מתי מעט עד יעמוד משה בפרץ או פנחס והיינו הנני הולך לעמי ע"י קללתך וא"כ אין בידי אלא איעצך עצה בעלמא אבל לא לקללם עוד ואלו לא קללתני הייתי מקללם עתה:

איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים פירש"י איעצך להכשילם ועוד אודיעך אשר יעשה העם לעמך באחרית הימים ומחץ פאתי מואב ויל"ד מה המשך יש לזה הנה נראה בפעם הזה הראהו קצה העם שלא ראה רק שבטו של דן עע"ז ושוב אמר אפס קצהו תראה וכלו לא תראה שעכ"פ לא יגיע עינו על כל הדגלים שבמזרח הוא משה ואלעזר הכהן אלא קצהו ויש בהם עכ"פ עוברי עבירה ובפעם השלישית שהראהו כלו על כן וישת אל המדבר פניו פי' תרגום אל העגל שעשה אהרן במדברא ועי"ז יקללם ואמנם נכזבה תוחלתו שהיתה הברכה אז יותר גדולה מכל הברכות והי' זה כי במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד ואחר שנפרעו חטא עגל וקבלו יסורים באהבה נתהפך לגדולה וכבוד ומשו"ה ד' צומות יתהפכו לששון ולשמחה והשתא אמר איעצך להחטיאם ויפלו מהם לפי שעה אך עי"ז יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים אחרי שיקבלו עונשם יתגדלו עוד יותר ויהי' לך למכשול כי ומחץ פאתי מואב:

הנני הולך לעמי איעצך פי' כ"ז שאני פה לא יכעוס הקב"ה אפי' ישתחוו לפעור כי ירא פן אקללם בשעה שהוא כועס ע"כ אני הולך לעמי ואם אינני פה לקללם יכעוס ע"י פעור ע"כ איעצך להכשילם:

*איעצך היינו להכשילם בבנות מואב ולא יעץ כן מיד נראה כשם שהקב"ה שונא זמה ומסתמא כך עמו שונא זמה ומה עצתו אך בנבואה שלישית ראה גודל קדושת ישראל ושיער יצרם גדול ממנו והנה קללת אחי' השלוני שהיא ברכה באמת שקילל כאשר ינוד הקנה במים שמתנועע לכאן ולכאן וכל הרוחות אין מזיזות אותו ממקומו (עיין תענית דף כ' ע"א) כך רוח היצה"ר ילחום עם הצדיקים ואין מזיז אותם ממקומם והם גבורי כח לכבוש יצרם אך בנבואה זו ברכם בלעם קללה תחשב לו כארזים עלי מים שרוח קשה הוא היצה"ר המתגבר על הצדיקים שוברם ר"ל ואזי יעץ עצתו הרעה ונראה לפע"ד התנועה הדבוקה בעם קדוש בשעת תורה ותפלה וכמ"ש הכוזרי היינו רמוזה מברכת אחי' השלוני שנהי' כקנה במים שאפי' כל הרוחות לא יזיזנו ממקום קדושתו ואשר אינם חפצים בברכה עומדים על מקומם כארז ואנחנו בשם אלקינו נזכיר:

*איעצך אשר יעשה העם הזה וכו' וקשה למה לא נתן העצה ההיא מתחלה להכשילם בבנות מואב ומדין ונראה מעיקרא סבר דבתרי זמני הוי חזקה וכיון דכבר עברו בעגל ובמרגלים ולא נאבדו על כן חשב שאפי' יחטאו עוד לא יענישם ה' אבל בלק שגם בפעם ג' לקחו למקום אחר לקללם בפעם ג' וסובר עכ"ח תלתא זמני הוי חזקה ובלעם לא הלך כפעם בפעם דלשטתו תרי זמני הוי חזקה אבל לשיטתך אתן לך עצה שתכשילם בבנות מדין:

ראשית גוים עמלק איתא בספרים עמלק ר"ת עמרם משה לוי קהת שהראשים של ישראל שבט לוי וראשים של שבט לוי הם אלו ויש להוסיף שסופי תיבות של עמרם משה לוי קהת הוא מיתה והיינו אחריתו עדי אובד וגם יש לומר שאותיות משה אם תכתוב אותן בפירוש מ"ם שי"ן ה"ה הם סופי תיבות המן:

במסרה ג' מושבך משמני הארץ יהי' מושבך ומטל השמים מעל, ב' איתן מושבך ושים בסלע קנך, ג' מחר חדש ונפקדת כי יפקד מושבך יש לפרשו כך כי ידוע ההפרש שבין תלמידיו של אאע"ה לתלמידיו של בלעם הרשע שתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב פי' עם אכילתן בעוה"ז נוחלין הם לעוה"ב ע"ד שאמר ירמי' הנביא ליהויקים מלך יהודה על אביו יאשיהו מלך יהודה אביך הלא אכל ושתה וטוב לו יעוין ברש"י ובמצודות שם כי אינם חושבים העוה"ז ומלואו כ"א בית מלון אורחים ומסתפקים במעט שלהם ושמחים בו ואינם דואגים צרת מחר שלאחר זמן להכין לו צידו ואז עם אכילתו בעוה"ז ממשיך שפע וברכה לכל העולם בזכותו ע"ד ר"ח בן דוסא שדי לו בקב חרובין מע"ש לע"ש והי' מסתפק בו וכל העולם כולו ניזון בזכותו אבל הרשעים כים נגרש השקט לא יוכלו לא יספיקו בחללו של עולם ומלואו מצודת סלעים דנרין משגבם ואוכלים בעוה"ז חלקם ואבד מנוס מהם לעוה"ב כי הצדיק נוטל חלקו של עצמו וחלק חבירו הרשע בג"ע כי כבר אכל חלקו בג"ע בעוה"ז להאבידו בבא והיינו דקאמר משמני הארץ יהי' מושבך ע"ד שנאמר וחובל עול מפני שמן דרשו חז"ל חבל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקי' בבתי כנסיות ובתי מדרשות ע"כ משמני הארץ יהי' מושבך ומטל השמים מעל ימשיך השפע מלמעלה עם הנאתן בעוה"ז אבל אם איתן מושבך ותשים בסלע קנך לחשוב העולם מושב איתן ומצודת סלעים אזי מחר חדש כשיחדש עולמו ונפקדת תהי' חסר כי יפקד ויחסר מושבך כי הצדיק נוטל חלקך בג"ע ודו"ק:

ברח לך אל מקומך ר"ת אותיות ב'ל'א'ם' בא' והיינו א"ב של ספר יצירה א"ל-ב"ם ור"ת של לזנות את בנות מואב ר"ת ל"א-ב"ם ובל-עם הוא בלעם ר"ת הם קנאוני בל'א' א'ל' ואני אקניאם בל'א' ע'ם':

ויצמד ישראל לבעל פעור הנה נקראו בתורה עם קשה עורף ולא נמצא עוד כן בנביאים וכתובים נראה ע'ר'ף' ר"ת ע'גל ר'גל (הוא חטא דמרגלים) פעור אלו ג' עבירות הי' בתוכם ומשעברו עליהם ושבו ונתקבלו שוב אינם בתואר הזה קשה ערף:

ויצמד ישראל לבעל פעור איתא בגמרא סנהדרין אצל הקב"ה כתיב ואתם הדבקים כתמרה הדבוקה זו בזו אבל כאן כתיב ויצמדו כצמיד פתיל ויש לפרש גם לשבח תמרה הדבוקה בא לחלוחית מזו לזו ולזאת אפי' כשנפרדים נשאר מאחת לחבירתה ה"נ בדביקות בהשי"ת משא"כ בצמיד פתיל כשמפרידין לא נשאר ממנו:

וירא פנחס בן אלעזר וגו' יראה כי לא נדונו אלא עע"ז ולא מי שבעלו בת אל נכר וזה זמרי בן סלוא אמר אלו לא יכלו לעמוד על עצמן ומתוך שבעלו באו לעע"ז אבל אני גדול הדור וצדיק גם כי בעל לא יבוא להשתחוות לע"ז וכשם שמשה נשא בת יתרו ולא נכשל כי הוא גדול ויכול לעמוד על עצמו גם אני כמוהו וכשפגע בו הקנא פנחס אמרו ישראל הראיתם בן פוטי זה שיער בנפשו שהוא לא הי' יכול לעמוד עצמו הואיל והוא בן פוטי אבל נשיא שבט מישראל יכול לכבוש יצרא דע"ז והנה אחז"ל כי יצאה נשמתו ונכנס בו נשמת נדב ואביהו יראה כי הם חטאו בהורה הלכה בפני רבן ופנחס תקן זה שהורה ג"כ הלכה בפני משה ואלעזר אך לאפרושי מאיסורא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה':

לעיל פירש"י והלא מדין ומואב שונאים זה את זה שנאמר המכה את מדין הראי' קשה דלמא הי' מדין אוהב מואב ובא לעזור למואב והכה אותו מלך אדום ונראה מדלא כתיב אשר הכה אלא המכה לשון הווה משמע ששכר מואב את אדום לישב על המיצר כשיבוא מדין שבכל פעם יכה אותו ושפיר מוכח ששונאין:

לקב איבי לקחתיך והנה ברכת ברך שמעתי בשם גאון קדוש אחד מדבר ע"פ מה דאיתא בחסד לאברהם כי בשנה פשוטה יש שנ"ד ימים רכ"ב ימים אומרים בהם תחנון והמה ימי הדין וקל"ב ימים אין אומרים בהם תחנון והם ימי רחמים ורצון יעוין שם ע"פ הסוד והנה אמחז"ל (סנהדרין) כל בישא שיכולין לכוין בבלעם ובלק יכולין לחשוב ולחשוד אותם ומברכתו של אותו רשע ניכר מה הי' בלבו לקלל ההיפך מהברכה ועפ"ז יש לומר שבלק רצה שקל"ב ימים ימי רחמים ורצון יקלל להשליט בהם חלילה מדת הדין ורכ"ב ימים יניחם כמות שהם אבל הקב"ה היפך הקללה לברכה והי' מברך הרכ"ב ימים שיהי' ימי רחמים ורצון וקל"ב ימים ימי רצון הניח כמו שהם וזה לק"ב בגמטריא קל"ב לקחתיך ועתה ברכת בר"ך הרכ"ב ימים וק"ל [בשם הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל]:

הפטרת בלק

בהפטרה והי' שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' וכרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם י"ל עפמ"ש במקום אחר על פסוק אשר הוצאתי מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים פי' שיהי' ישראל אלקים לאומות העולם כמו שהי' משה אלקים לפרעה והנה בשפע אלקי על ישראל כתיב ויבוא כגשם לנו וכתיב אהי' כטל לישראל ככה יהי' ישראל כטל וכרביבים על או"ה, אך חילוק יש כי השפע מהקב"ה על ישראל אינה באה עד שנאמר משיב הרוח ונשיב זיקא ומוריד הגשם ואתי מטרא כי הקב"ה מתאוה ומצפה לתפלתן של ישראל אבל הטל והרביבים לאו"ה לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם כי אינו מתאוה לתפלתן אלא נותן להם מיד ואינו רוצה לשמוע קולם:

עמי זכר נא מה יעץ עליך בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקת ה' אחכז"ל (ברכות) שלא כעס הקב"ה באותן הימים מ"מ לשון מן השטים עד הגלגל אין לו שחר הנה צריך לחקור ממ"נ אם ראתה חכמתו ית"ש שמחוייב לכעוס בשעה שמלכי או"ה משתחוים לחמה א"כ איך אפשר שבאותן הימים לא הי' כן אבל הענין יש להסביר כך דווקא כשמשתחוים לחמה כי השפעת כל העולם דומם צומח חי מדבר הכל מושפע ע"י השמש ושרים המנהיגים אותה וממנה לכל כוכב ומזל ומהם לכל העולם ברצון הקב"ה ית"ש ואם כל העולם עע"ז ויש צדיק אחד ומכש"כ אומה בעולם שמכירים ה' די לו ואינו כועס וסוף רשעים לפורעניות המגיע להם אך כיון שמשתחוים לשמש מיד בצאתו נמצא טמאו במעשיהם כל השפע הנתון בתוכה ונעבדה בו עבירה נמצא כל העוה"ז נשפע מטומאת ע"ז ואפי' החסידים ואנשי מעשה כולם חיים ונהנים וניזונים מדבר שנעבדה בו עבירה ומה נשאר להקב"ה בעולמו אח"ז ע"כ כועס כמו ויתעצב אל לבו דמבול אך במדבר הי' כל העם ניזונים מן המן שהוא למעלה מן השמש ולא ניזוק בהשתחוויתם להחמה לא כעס והיתה עצת בלק לקללם בשעת כעס וענה אותו בלעם אין הקב"ה כועס אלא המתן מן השטים עד הגלגל ושם יפסוק המן בבואם אל ארץ נושבת ואז יכעוס ויקללם אך טרם בואם שם כבר נהרג בלעם למען דעת צדקת ה':

*מן השטים עד הגלגל יש לפרש שבלעם נבא עד ימות המשיח שעתיד בו להתגלגל דור המדבר שהי' אז בשטים וזהו מה ענה אותו בלעם מן השטים עד הגלגל שעתידים לבוא הגלגל וזהו אשר יעשה לעמך באחרית הימים אעפ"י שתמיתם עתה עתידים להנקם בעמך באחרית הימים כשיבואו בגלגל הנשמות:

במה אקדם ה' וגו' הגיד לך אדם מה טוב וגו' עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך ענין מיעוט הלבנה והבאת כפרה בר"ח כי קודם שניסת חוה מיצה"ר נחש הקדמוני ולא הי' שום חטא ומדה רעה בעולם מ"מ קודם כל זה נולד מדת הקנאה ע"י הלבנה שאמרה א"א לב' מלכים שישמשו בכתר אחד ועי"ז נמשכה המדה הזאת בכל העולם כי הכל מושפע מהמאורות ולולי מדה זאת לא הי' הנחש יכול לומר והייתם כאלקים והוא מתקנא בכם אך מדה זו הקדמה לפיתוי נחש וכל החטאים וכ"כ נתפשטה בעולם עד שאפי' רוב כמו בכל התורה ומע"ט נעשים בקנאת סופרים עכ"פ וזה אמר שהע"ה זה ענין רע וכו' כל מעשה אשר נעשה קנאת איש מרעהו וא"כ אין שום ענין גלוי טוב אלא מה שבלבו של אדם והוא הצנע לכת שזה לא מחמת קנאה ועשות משפט ברשעים אבל לא בחימה וכעס כ"א אהבת חסד אבל מה אעשה וה' צוני:

הגיד לך אדם מה טוב כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה"א יש לפרש ידוע כי נביאי שקר הדורשים ומוכיחים לעם רק למען ימצאו חן בעיניהם רק על בין אדם לחבירו מוכיחים כי זה נחת להם להעם לשמוע כי חושב אם גם הוא לא יקיים תוכחתו מ"מ אולי חבירו יאזין וישמע לו ויגמלהו לו חסד וטובות אבל במצות שבין אדם למקום חס מלהזכיר ולהשמע על פיהם למען לא יבאישו בעיני שומעיהם וזה הוכיח ואמר הנביא הגיד לך אדם מה טוב הוא רק בין אדם לחבירו עשות משפט ואהבת חסד אבל והצנע זה מצניע המוכיח ואינו ידבר לכת עם ה' אלקיך וק"ל (מש"מ):

שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים נ"ל שאמר זבחי מתים משום דנפיק מקרא קיא צואה בלי מקום וקיא צואה היינו עבודת פעור (שעבודתו לפעור ולגלות ולהטיל רעי בפניו) ושם כתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים והנה בתורה מבואר שע"י שאכלו מזבחיהם נצמח מזה שנצמדו לבעל פעור ובתהלים משמע בתחילה ויצמדו ואח"כ ויאכלו וי"ל כיון שחטא זה נשאר בעו"ה נהי דעע"ז ליכא עוד כדכתיב כל איש אשר הלך אחר בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום מ"מ נאמר בפסוק ביהושע עון הפעור אשר לא הוטהרנו ממנו כי פעור נשמד אבל עון הפעור היינו זבחי מתים פתן שמנן ויינן בעו"ה ולהתערב עמהם זה לא הוטהרנו ממנו ע"ה ויצמדו לבעל פעור אז ויאכלו זבחי מתים לדורות ה' ירחם עמו:

*זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ד' יש לפרש דהנה הס' חובת הלבבות בשער עבודה מאריך בענין הקושי' מה שנמצא בספרים מענין ההכרח והגזירה והממשלה שהכל לעליון הבורא כל ומן הנמצא בתורתינו הקדושה מענין גמול ועונש נראה כי מעשה האדם נתונים ברשותו והוא בוחר בהם בחפצו וע"כ התחייב בגמול ועונש על העבירה ומצוה עיי"ש דמסיק שאנו צריכין להאמין הדיעות ההכרח וצדק והנה באמת יש לתרץ קושי' זו דוודאי עיקר גמר מעשה הוא נעשה כרצון הבורא ואין ביד אדם לגומרה אבל הגמול ועונש הוא על עיקר מחשבתו בחירה שבחר ברצונו לטוב או לרע אף שלא נגמר המעשה ע"י המחשבה מ"מ הבורא יתברך הוא דן על בחירת מחשבתו ומחשבה וודאי הוא ביד האדם והנה ידוע ידו הקושי' שידיעה של בורא מכחיש הבחירה ותירץ ר"מ אלשיך ז"ל דידיעה של בורא אינה גורמת אלא מחשבה אבל לא מעשה לכן נאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב דדיבור העליון הי' גורם גם למעשה אבל הידיעה לבד אינה גורם המעשה ולפי"ז קשי' ממ"נ הלא מחשבתו של האדם הוא בהכרח ע"י הידיעה של בורא ולא שייך גמול ועונש על המחשבה ואם גם המעשה הוא ההכרח מעליון יתברך אין כאן שום בחירה לאדם ולא שייך גם על המעשה שום גמול ועונש רק אם נעיין ונדקדק היטב עיקר דין הבורא יתברך על בחירתו של אדם שבחר לעשות מעשה מרצונו כי בחירת המעשה אינה בידי שמים רק המחשבה להעלות בדעתו של אדם לחשוב בשכלו כך וכך ולא מוכרח עי"ז להוציא מחשבה זאת אל הפועל ולעשות מעשה ואם הוא בחר להוציא מחשבה טובה אל הפועל ולעשות ע"י מחשבה טובה מעשה טוב אז ראוי הוא לקבל שכר אפי' נאנס אח"כ ולא גמר המעשה מחמת שגמר המעשה ע"י היא ההכרחי וה"ה אם הוא בחר להוציא מחשבה רעה אל הפועל ולעשות ע"י מחשבה רעה מעשה רעה אז ראוי הוא ליענש על בחירתו אפי' נאנס ולא גמר המעשה רעה והנה להביא ראי' על ענין זה נוכל לראות מענינו של בלעם דהנה אנו רואים שנתן לו הקב"ה רשות לילך עמהם וגם לא יגמור אפי' מחשבתו הרעה שרצה לקללם ואדרבא בא להם ברכה על ידו ואפ"ה נענש ונפל בחרב מצד שבחר להפך רצונו לקללם אפי' שנאנם והוצרך לברכם מ"מ הוא מחויב לשמים על בחירתו לעשות רעה וזה פירש פסוק הנ"ל שלמעלה נאמר עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי כלומר הגידי נא מה מצאתי בי דבר שהוא לך למשאוי וגורם להרהר אחרי דרכי אם תאמר קושית ההכרח הצדק זכר נא מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם הלא ראית שלא גמר רצונו והוסיף לכם ברכה ואפ"ה נפל בחרב על בחירתו להפיק מחשבתו הרעה ע"י מעשה דהליכה וכל עיקר כוונת במעשה דבלעם הי' למען דעת צדקת ה' היינו שהצדק הוא אמת ואינינו מוכחש מההכרח ודו"ק: