המה מי מריבה א שר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם ובפינחס הם מי מריבת קדש. ומקודם לכן תיכף אחר קי"ס בחורב וילונו העם על המים נק' מסה ומריבה. ויש להבין מה נשתנה תלונות העם על המים להקרא בשם מריבה ובחורב נק' בלשון כפול מסה ומריבה. יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י לכן לא תביאו וכו' לפי המוסכם שהחטא הי' מה שהכה הסלע וה' אמר ודברתם ולא הכאה. א"כ מה חטא אהרן הלא מסה לבדו הכה. גם להבין מיש לא האמנתם להקדישני מה יפלא יותר כשיתן הסלע מימיו ע"י הדיבור ממה שיש פלא אם יתן ע"י ההכאה ולמה נק' להקדישני ע"י דיבור דוקא. גם במה קיים מרע"ה מצות ה' שעכ"פ אמר ודברתם אל הסלע לו יהא שהי' סבור שלקיחת המטה רמז על הכאה מ"מ למה עזב מה שמפורש יוצא מפי עליון ודברתם וכו' בדברי רז"ל מתנה טובה הנחיל משה לישראל בהכאת הסלע והוא הפלפול. ויש להבין מה ענין הפלפול להכאת הסלע:
כתיב ונועדתי שמה לבנ"י ונקדש בכבודי. פי' עדת ישראל יהיו מקודשים בבחי' כבודי ע"י ונועדתי דוקא. הנה ידוע שבג"ע נהנין הנשמות מזיו השכינה. ויש להבין בזה הא מליא כל ארעא זיו יקרי' שהוא בחי' שכינה ומה ששכר הנשמות בג"ע הוא זיו השכינה ובלק"א אמר שהוא זיו תורתם ועבודתם וגוף התומ"צ הוא לעוה"ב אחר התחי'. ידוע בע"ח ובסה"ק שעליית הרצון לברוא עולמות הוא ממח' אנא אמלוך. ולכאורה הלא הוא אשר מלך בטרם כל יצור נברא. וכמו שאין שינוי במהו"ע כך אין שינוי במדת מלכותו ית' ולכן מלך בטרם כו'. וגם אחרי ככלות הכל לבדו ימלוך. א"כ סוף סוף מה הכונה בבריאת העולמות. ומבואר הטעם ע"ז בספרים להיות כבי' תענוג תמידי אינו תענוג לכן עלה ברצונו כבי' לברוא בחי' עולם מל' העלם והסתר שיהי' אל מסתתר וימצא בחי' יש ודבר נפרד בפ"ע ומעט מעט תופע עליו נהרה בבחי' מדת המל' בעילוי אחר עילוי בבחי' א"ס שלמעלה עד אין קץ ויהי' כבי' התענוג ממדת המלוכה המשך זמן רב. וע"ז אמר בע"ח שהי' אור א"ם מתפשט ולא הי' מקום לבחי' העלם העולמות מאחר שהאור הוא א"ס לו מי יעלים עליו. ולזאת צמצם א"ע צמצום מ"פ הידוע בסה"ק ובתוך המקום הפנוי שייך ענין מציאות העלם העולמות אבי"ע אבל בחי' המאציל אין נק' בשם בחי' עולם כי הוא הוא בחי' העצמות האוא"ס בלי לבוש והעלם כמ"ש בזוהר דעלי' איתמר אני אני הוא ואין אלקי' (שהוא מגן לשמש שנק' הוי' כידוע) עמדי. ואע"ג שנזכר בספרים לשון עולם א"ק ר"ל שנק' עולם לגבי אבי"ע שיוכלו להיות בבחי' העלם משא"כ קודם הצמצום והמשכת הקו לא הי' אפשרות לעמידת העלם העולמות. אבל בחי' עיגולים ויושר דאד"ק בבחי' עצמותו לא נתעלם בו אור הא"ס רק שנתצמצם וכו' (וכל זה הענין וגם ענין תענוג תמידי, הנ"ל מבואר במ"א באריכות ע"ש). וזהו ענין מ"ש דבמה"ק דאד"ק צופה ומביט אבי"ע בסקירה אחת, דר"ל בחי' מחשבת המלוכה דעצמות אא"ס שהיא בטרם כל ואחרי ככלות כנ"ל היא היא פנימי' ועצמות המלוכה דעולם שכל עצמות מציאות העולמות הוא רק העלם והסתר מחשבת מלוכה זו והעלם והסתר זה בא להיות בחי' יש בבחי' מדריגות רבות של עולמות דאבי"ע (ופנימית ועצמות המלוכה הוא רזא דאורייתא ועד"ז יובן אסתכל באורייתא וברא עלמא וענין המדריגות בדרך כלל הוא בחי' צמצום והעלם אחר הצמצום והעלם. שבכל מדריג' ומדריג' מתצמצמת הארת הקו"ח אוא"ס ב"ה ביותר משלפניו ומתעלמת ביותר עד שלמטה מתעלם האור לגמרי בבחי' ק"נ ולמטה מטה עד שאמר כחשו בה' ויאמרו לא הוא. ודרך כלל כל עיקר הכח והאור למציאות ישות העולמות הוא רק בחי' הארה חיצוניות לגבי בחי' פנימית ועצמות המלוכה הנ"ל. וגם הארה החיצונית הנ"ל יורדת בצמצום אחר צמצום והעלם אחר העלם. ומצד רבוי הצמצומים וההעלמות נחשב בחי' רבוי העולמות. אבל בחי' המלוכה עצמי' שצופה בה כל אבי"ע בסקירה אחת פשוטה נק' יחיד חי העולמים שהוא רק מקור החיים לעולמים אבל הוא אינו בבחי' העלם. ולכן אין שייך בו ריבוי מדריגו' מחולקות. כי אין ריבוי התחלקות רק בהעלם אבל באור הגלוי אין לשער בו בחי' התחלקות. והגם שאמרו צופה ומביט עד סוף כל הדורות וכן למעלה מעלה ג"כ שיער כל מה שעתיד להיות. אין זה בחי' התחלקות כלל וכלל. וזהו בחי' אא"ס שריבוי מדריגו' אינם התחלקות כי כל יכול בנקודה אחת. וזהו מליא כל ארעא זיו יקרי' הוא בחי' הארה חיצוניות דמדת המלוכה הנמשכת מאצי' למדריג' היש דעולמות בי"ע בבחי' ממכ"ע והוא בחי' חיות העולמות עצמן. וזיו השכינה דג"ע מבואר בספרים שהוא זיוא דעתיקא שהוא בחי' תחתונה שבמאציל שהוא למע' מבחי' עולם כנ"ל שמתגלה לנשמות בג"ע ע"י יחוד מדת המל' דאצי' במאצילה ממש והיינו התגלות אור מלוכה הפנימי' דרך בחי' אצי' לבי"ע. וזהו ונקדש בכבודי. בחי' הקדושה הוא ענין פנימית ועצמות כנ"ל. ועדת ה' תקבל בחי' קדושה זו בבחי' כבוד ה' שהוא גילוי השכינה בהיכל ק"ק שבמשכן ומקדש. ולכן אמר לשון ונועדתי שמה לבנ"י שהוא היפוך האותיות ונודעתי. כי לשון דעת נופל בבחי' מדריגו' של השתלשלות דוקא שבבחי' העלם העולמות ולכן נק' בשם ידיעה כמו שהאדם היושב כאן ויודע מה שנעשה באספמיא שהגם שיודע אבל הדבר רחוק ממנו. והיינו שבחי' ישות העולמות אפי' ברום המעלות של מדריג' העולמות הוא רחוק מאד מאד מבחי' הפנימי' ועצמות עד שאין ערוך כלל וכלל וכו'. אבל ונועדתי הוא מלשון כי הנה המלכים נועדו. שר"ל נתקבצו למקום מיועד שאז הידיעה בקירוב ובמהות ועצמות ממש הנועד אתו בלא שום הסתר פנים. והיינו בחי' התגלות הפנימי' ועצמות כנ"ל. רק שהוא בכבודו ר"ל זיו השכינה ע"ד שנת'. ובמי מריבת קדש להקדישני היינו בחי' קדושת מהו"ע ולא קדושת הזיו והוא שכר מצוה מצוה עצמה. וע"ז נאמר אשר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם. ר"ל שם ה' עצמו יתקדש בם. והוא מתנה טובה שנתן להם הפלפול וכמשי"ת אי"ה למטה:
והנה ידוע שדור היוצא ממצרים הי' ס' רבוא נשמות העצמיות ושרשיות דישראל שעליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע וכל המון עם בנ"י מסתעפים מס"ר השרשיים הנ"ל בבחי' ענפים וחלקים וניצוצות ולכן פרנס ה' אותם במן ובאר וענני כבוד (כמשי"ת אי"ה) לעשות בהם הכנה וקנין בקרבם לתכלית המכוון של עוה"ב אחר התחי'. שאז אין שם או"ש ושום הנאה גופניות רק הגופים יחיו מגילוי אור ה' ממש והוא השכר מצוה כנ"ל שהוא התגלות הפנימית ועצמות שלמעלה ממדריג' העולמות ומעין זה הי' במדבר שהיו אוכלים המן שהוא טל אורות דעתיקא כמ"ש בזוהר שאותו האור ירד ואתקרים ר"ל נתגשם עד שהי' למזון גשמי לגוף. ואיך אפשר זה הלא גם לע"ל לא יהי' זה רק בשכר מצוה דוקא שע"י הנשמה דוקא שמשלה על הגוף באתכפיא ואתהפכא אבל הגוף בעצמו איך הוא מוכן לקבל מפנימיות ועצמות וכו'. אך הענין הוא שבאמת הי' זה ע"י שגילה בנשמתם בחי' הפו"ע ועי"ז היו יכולים בגופם ג"כ לחיות מן הפו"ע כמ"ש במן למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. פי' שהמן הי' הכנה לקבל התורה שהוא הפו"ע כנ"ל. וכשם שבפנימיותם במדריג' השגת הנשמות חיו מגילוי טלא ומנא דעתיקא. כך בחיצוני' גופם חיו ג"כ מן המן דאיתקרים ונעשה בבחי' חיות גופני ממש. אבל מ"מ נעשה בזה כח ועוז לנשמות השרשיות שיוכלו להמשיך בגופם חיות מפו"ע ושכר מצוה מצוה ממש רק שקודם שלימות הבירור הי' בא להחיות את הגוף בהלבשה חיצוניות דוקא וד"ל וזה הי' בזכות משה שהוא אשר שם התורה לפני (ר"ל לפנימית) בנ"י והכנה שיוכל הגוף לחיות מפנימי' זו הוא המן. מבואר שהפנימי' והחיצונית הכל דבר א' וכן ענני כבוד הי' בזכות אהרן. וענין ענני כבוד יובן ממצות הסוכה דחג שהוא זכר לענני כבוד וידוע דמקיפים דסוכה הם בחי' וימינו תחבקני כאדם שמחבק בידו לחבירו מאחוריו שלא יוכל להפרד ממנו. ככה מבואר בפע"ח דמחבק לאחוריים דנוק' פי' שהוא שמירה ומקיף לבנ"י שאפי' בעסקם במו"מ ומילי דעלמא דיוקנין עליון נשאר בם בבחי' מקיף ומחבר ג"כ עכ"פ שלא ליפרד לגמרי ח"ו. ממילא מובן שענ"כ במדבר פעלו ג"כ בחי' הארת המקיפים הנ"ל על השרשיים כנס"י ובאופן שאיתו הקשר וחיבור שנעשה ע"י המקיפים יגיע גם לחיצוניות הגוף כמו שיהי' לע"ל שהגוף והנשמה יחי' ממקום אחד כנ"ל. ולכן נתגשמו המקיפים הללו והי' להם למחסה ולמסתור מזרם ומטר ומאבני בליסטראות של שונאי ישראל:
ומעתה יש להבין ענין הבאר שבזכות מרים. באר הוא מים חיים. ויש להבין למה מי הבאר דוקא נקראים מים חיים ולא מי הנהרות אפי' ד' נהרות שנמשכי' מנהר היוצא מעדן. ומהו ענין לשון חיים שנאמר במי הבאר. אמנם ענין הבאר הוא מעיין הנובע מעמק תחת לארץ שאחרי שנתעלמו המים כ"כ עד שבאו בקרב הארץ בגסותה ועביותה והוא קצה האחרון להעלם החיות שבמים שיורד מנהר היוצא מעדן שבמציאותו ואח"כ בפרידתו לד' ראשים היא ירידה והעלם אחר העלם עד שנתעלם בחי' חיותו של המים ומציאותן לגמרי בגשמיות עפר הארץ או באבן וסלע וצור. ואח"כ בוקע כח המים את הגשמיות עפר הארץ ונובע ממטה למעלה. הרי נגלה בזה בהמים כח הראשון שהי' להם בהתחלת מציאות אור הנהר מעדן ולמעלה מעלה מאד נעלה יותר אותו הכח הוא הנותן נביעה למים הללו ממטה למעלה שיעלו בבחי' אור החוזר ונעוץ תחלתן בסופן. וכללות תועלת המים לבנ"א הוא לשתי'. ועני השתי' ידוע מאמר רז"ל אכל ולא שתה אכילתו דם. וי"ל מהו הגריעות בזה הלא המאכל צריך להתהפך לדם. ודם הוא הנפש, אמנם ידוע אדם הוא א' ד"ס. וא' הוא חלקי המים שבדם שהוא בלחלוחית מימי הבא מן המוח שהוא קר ולח מבליע את הדם באברים ועי"ז הוא אדם בר דעת ומוח שליט על הלב. אבל אכל ולא שתה אין הדם נבלע באברים להיות אדם דוקא. וככל הנ"ל יובן למשכיל למעלה בחי' מי הבאר שהם בחי' מים תחתונים שעולים ממטה למעלה דוקא וממקום היש ודבר נפרד דוקא שהוא בא מהשתלשלות מדריג' העולמות כנ"ל שיורד ומתעלם בהעלם אחר העלם עד שבא בהעלם דקליפות דנוגה או למטה ביותר. וכשעולה התעוררות ממקום ההעלם התחתון הנ"ל נק' מים חיים פי' שהתפעלות הזיו הוא בחי' אור חוזר ונעוץ תחלתן בסופן שמאיר בזאת ההתעוררות עוררות מהארת המאציל בנאצלים הראשונה שהתחילה המשכת השתלשלות מדריג' ההעלם ובוקעת מעומק תחת ועולה למעלה בבחי' העלאת מ"ן והעלאת המ"ן הוא בחי' שתי'. כידוע בענין לבנת הספיר. להבליע הדם הבא ע"י אכילה שהוא התומ"צ כנ"ל באברים של הגוף בבחי' החיצונית בהבלעה ממש. ולכן הבאר הי' לישראל ע"י מרים שהיא נוק' כמו למעלה באר ר"ת בידך אפקיד רוחי העלאת מ"ן דנוק' עליונה ובזכותה הי' לישראל במדבר בחי' ההתעוררות מעומק תחת הנ"ל בבחי' אור חוזר וזהו בבחי' הרוחניות ומדריג' חיות הנשמה. וכמו כן בגשמיות יצאו מים מן הסלע שהוא תכלית הגשמת עפר הארץ ושתה העם. ויציאה זו דמים מן הסלע לא טבעיית היתה כלל רק בזכות מרים שגרמה העלאת מ"ן מעומק תחת פעלה פעולה גם בגשמיות לשתי' גופניות יציאת המים גשמיים מן הסלע והכל דבר אחד כנ"ל ונמצא דמן וענ"כ ובאר הי' בזכות שלשת האחין משה אהרן ומרים המשכת אור ישר מפו"ע להשתלשלות והמשכת המקופים והעלאת אור חוזר במדריג' פנימית הנשמות ובמדריגות חיצונית הגוף ג"כ. והכל דבר אחד מעין ודוגמא דלע"ל שיחיו הנשמות והגופים ממקום א' כנ"ל. ולפמשנ"ת שענין מי הבאר הן בחי' ההתעוררות שבא מעומק תחת והוא בחי' מים התחתונים בוכים על מזלם הרע שירדו למטה וצועקים אנן בעינן למיהוי קדם מלכא (ומאן דבחשוכא תאיב לנהורא) וצעקה זו היא בחי' תרעומות כלפי מעלה ע"ד מ"ש בעני דשפיך תרעומין דילי' קמי' דקודב"ה שהוא ג"כ ענין זה דצעקה על מזלי' הרע. ונק' בזוה"ק בלשון תרעומות וכמש"כ למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך וכדומה עד אנה אשית עצות בנפשי עד אנה ירום אויבי עלי וכו' וכ"ז נק' מריבה. והנה בחורב הי' עדיין קודם מ"ת. דהיינו שלא ניתנה להם עדיין ע"ד משנ"ת. אשר שם משה לפני בנ"י כנ"ל רק שעל הים ראו וכו' וכשנסתלקה ההארה מהם היתה המריבה בבחי' או"ח ממטה למעלה הי' שם מסה ומריבה כמ"ש על נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. והיינו שהיו מסופקים עדיין אם יוכלו כלל להשיג חפצם ומאווים להיות בחי' אלקי בקרבי ומה שראו על הים וכדומה אמרו שמא מקרה הוא. ולכן נק' מסה ומריבה דוקא. אבל לאחר מ"ת במריבת קדש (וכמשי"ת) לא היו מסופקים עוד לאמר היש ה' בקרבנו וגו' לא נק' אז רק מריבה ולא מסה. והנה אחר שנסתלקו אהרן ומרים אמרו רז"ל שחזרו כולם בזכות "זה משה כי ענני כבוד דאהרן הי' בחי' ימינו תחבקני כנ"ל וכמ"ש בזהר דאהרן הי' דרועא ימינא דמשה ומשה עצמו הוא בחי' גופא קו האמצעי העולה עד הכתר ולכן עיקר המשכת אור המאציל ב"ה בבחי' פו"ע כנ"ל הי' ע"י משה ואהרן דרועא דילי'. הוא כמו בחי' או"כ דאצי' שהם בכלל עולם. והוא ע"ד משנ"ת בענין ונקדש בכבודי בבחי' המל' ככה יובן כאן בבחי' חסד דאהרן דרועא ימינא. וכאשר חזרו אח"כ בזכות דמשה היינו שבאו המקיפים מעצמות אור המאציל ב"ה (והוא כמו הקפות דש"ע שהם בס"ת עצמה וד"ל). ועד"ז יובן ג"כ שבחי' העלאת מ"ן שהי' בא ע"י מרים שהי' רק במדריג' ונקדש בכבודי הנ"ל דהיינו במדריג' זיווא דעתיקא בבחי' זיו המתפשט עכשיו כשחזר להיות ע"י משה היינו שהכח להעלאת מ"ן יהי' ג"כ נמשך מפנימיות ועצמות שלמעלה ממדריגות זיו הנ"ל:
ומעתה יובן ענין ההכאה שהיתה בצור בחורב והדיבור וההכאה שבקדש. דהנה ההבדל שבין בחי' זיו הנ"ל שהוא זיו השכינה ובין בחי' הפו"ע שע"י משה בחי' גופא דמלכא אינו רק מה שבחי' הזיו הוא בא בבחי' ממכ"ע ונמשך מעילה לעילה והפו"ע שע"י משה בא במדריג' בחי' סוכ"ע שאין בו התחלקות המדריג' מעלה ומטה שבעולמות כידוע ומבואר במק"א באריכות. ולכן העלאת מ"ן שבזכות מרים (אף שהכל פעל משה רק שהי' בזכות מרים כנ"ל בזכות אהרן דרועא כו') הי' צריך לבוא בבחי' הכאה באבן דוקא שהוא כעין בחי' הרגשה הבאה לאבן דוקא כידוע שמההכאה יכול האבן להתפוצץ והיינו שמקבל התפעלות מהכאה. והוא ע"ד מ"ש אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' והנמשל בזה בגופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשים לי בביטושים גופנים שהגוף ונה"ט מתפעלים מהם ועי"ז סליק בי' נהורא דנשמתא. וככה יובן שהעלאת מ"ן מן הצור והסלע (שהוא ממש ענין חומריות וגסות הגוף לגבי קבלת כח ועוז בנשמתם להעלות מ"ן) הי' צריך לבוא בדרך התקרבות אל מדריג' הרגשת האבן שהוא ההכאה בגשמיות בפו"מ ומעין זה פעל זכות מרים בהם ברוחניות (כנ"ל שכל עיקר ענין הג' מתנות טובות היו ברוחניות וגשמיות בענין א' ממש). ועכשיו כשחזר להיות בזכות משה הנה זה בא במדריגו' בחי' סוכ"ע הנ"ל א"צ להשפיל עצמו למדריגות הישות שלהם לא ברוחניות כביטוש הנ"ל ולא בגשמיות דהכאת האבן אלא ודברתם אל הסלע וכמ"ש שנה עליו פרק א' או הלכה א' מתושבע"פ שהוא שורש המלכות במדריג' אור המאציל ממש. ומזה הוא בא ע"י משה דוקא הכח והעוז להעלאת מ"ן שהיו מתפעלים מאור התורה שבהלכות. בין ברוחניות העלאת מ"ן מנוגה ובין בהוצאת המים בגשמיות (כנ"ל כ"פ ששניהם ממקור א' הם באים). אך במשה נאמר עניו מאד מכל האדם וגו' חשב למשפט שה' צוה אותו להשפיל א"ע במדריגתו לעורר לב האבן של העם שהוא ענין ההכאה באבן כנ"ל. אך לפי שדרך ירידה ממדריגתו העליונה עד גדר ההכאה צריך להיות ע"י ממוצע שהוא הדבור. ולפ"ז יהי' הדבור ג"כ מעין ההכאה והוא מה שאחר להם שמעו נא המורים (מל' דור סורר ומורה) המן הסלע הזה נוציא לכם מים כאומר בתמיהה איך אפשר שמן קושי לב האבן כמוכם יפעלו בכם התפעלות העלאת מ"ן וכמ"ש בזוהר הנ"ל גופא דלא סליק נהורא מבטשין לי' ונהיר והביטוש הוא הגערה להשפילו ולהכניעו ע"ד המבואר בלק"א פ' כ"ט. ולפי כונתו הזאת לא הוצרך ה' לאמר לו רק מה שמתחדש עתה שהוא הדיבור. וההכאה שהיתה גם בזכות מרים חשב שא"צ לחדש לו דבר מעתה כי כבר הוגד לו בחורב אמנם לפי מה שבאמת בצווי זה לא היתה הכונה בבחי' ירידה ממדריגת משה כי אם אדרבה רצון ה' הי' שממקום קדושת עצמותו של משה רבינו עליו השלום שהוא בבחי' פנימית ועצמות הנ"ל יופיע עליהם ההתפעלות לכן גם עתה ע"י ההכאה באה להם ההופע' מפו"ע דהיינו אור התורה שהגיע עד גופם ונפשם. הטבעית השכליית. והוא הפלפול בתורה ע"י קושיות ותירוצים ולא אור התורה כמו שהוא להדיא. וכמו שכתוב בזוהר ובתיקונים ע"פ וימררו את חייהם דכנ"י (שהוא בחי' הנשמה עצמה ולא כח הגוף ונפש הטבעיית השכלית) בחומר דא ק"ו וכו'. והיינו שהופעתו עליהם היתה בדרך העלם גדול שהוא ההכאה באבן שהוא ע"ד הרגשה בגופנית דוקא. ע"כ נגלה עליהם אור תורה ג"כ בשכל טבעי. ובחומר דא ק"ו ובלבנים לבון הלכתא וכו'. אבל לפי מצות ה' באמת לשנות פרק א' או הלכה אחת על האבן הי' מתגלה עליהם אור התורה להדיא. וז"ש לא האמנתם בי (שממקום קדושה העצמות יפעל בהם גם בגופים) להקדישני לעיני בנ"י. פי' להקדישני בקדושת עצמותו שלמעלה מבחי' ונקדש בכבודי הנ"ל ושיהי' קדוש לעיניהם ממש בגילוי כי באמת גם עתה נתקדש בקדושת עצמותו בם וכמ"ש אשר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם. אך לא הי' לעיניהם ממש רק בהעלם ע"י הפלפול. והנה ידוע בענין תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן שהתחנן משה ליכנס לא"י שרצונו הי' להיות הוא במדריגתו פני חמה. שהוא אור עצמי מפו"ע הנ"ל. יכניסם לא"י שהוא ענין אתעדל"ע בלא אתעדל"ת (משא"כ ע"י יהושע פני לבנה תלוי באתעדל"ת דוקא כמבואר בענין הנ"ל באריכות וע"ש בש"ת ח"ב) ועי"כ לא היו ישראל באים לידי חטא ועון ולא גלו מארצם כמבואר שם באריכות. וכ"ז הי' אפשר אם הי' מקיים ודברתם אל הסלע ומ"ש ודברתם ל' רבים קאי על משה ואהרן שושבינין דמלכא ודמטרוניתא כידוע ושניהם היו פועלים ענינם ע"י פרק או הלכה והי' מאיר בהם אור התורה להדיא שהוא אור הפו"ע בבחי' אתעדל"ע אבל יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י להדיא כנזכר לעיל לכן לא תביאו וכו' כלומר שעכשיו א"א לפי שהגיע אליהם אור התורה בהעלם כנ"ל שהוא הפלפול כנ"ל שהוא ביגיעת בשר ונפש הטבעיית השכליית כידוע בכתבי האריז"ל בענין היגיעה בפלפול ע"כ בהכרח א"א להם לקבל אור הפו"ע כ"א באתעדל"ת ביגיעה הנ"ל אך ע"י העמל ויגיעה בפלפול ישיגו אור התורה ממש שהוא בחי' הפו"ע הנ"ל כנ"ל. ולכן גם שלא תביאו את בנ"י וכנ"ל אעפי"כ המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' (פו"ט שלמעלה מבחי' הכבוד דונקדש בכבודי כנזכר לעיל) ויקדש בם בבחי' פו"ע ממש כנ"ל וד"ל: