כתב יד א
הא ר' מאיר אמר משלמין ורבנן אמרי משלמין מה ביניהון. פירש באיזו סברא פליגי אבל נפקא מינה ודאי דיש נפקא מינה גדולה בין אי משלמין לכהן או לפועלים דלכהן אינו יכול למחול וגם צריך לשלם חולין מתוקנים. אבל אי משלם לפועל א"צ לשלם חולין מתוקנים. וגם יכול למחול אלא דבעי באיזו סברא פליגי:
ומפרש ר' יוחנן עיקר סעודה ביניהן. פי' דכשבעל [הבית] מחייב א"ע לזון את הפועל אם הוא צריך לתקן לו את הסעודה או א"צ אלא ליתן לו מעות והוא בעצמו יתקן לו ור"ל מפרש דבעיקר סעודה לא פליגי אלא דכ"ע סברי דעיקר סעודה לפועלין ובהא פליגי:
ר"מ אומר טפילה לבעה"ב. פי' אע"ג דעיקר סעודה לפועלין ואינו חייב הבעה"ב ליתן לפועלין אלא מעות מ"מ כיון שנתן להם לאכול צריך הבעה"ב לטפל לפצות את הכהן ואינו יכול לומר (לבנו) [לפועלין] הרי אני איני מחויב ליתן לכם אלא מעות ומה שנתתי לכם לאכול אינו שלי והוי כאלו לא נתתי לכם. א"כ אני נותן לכם מעות ואתם מחוייבים לפצות את הכהן. דכיון דכבר נתן להם נעשה כאילו כבר נתן להם במתנה ומחוייבין הן לטפל עצמן כדי להעמיד המתנה בידם אף שלא היו שלו. ורבנן סברי דאינו מחויב לטפל עצמו כיון שאינו מחוייב לתקן להם הסעודה ומה שנתן להם לא הי' שלו והוי כאילו לא נתן כלל ויש להם חוב עליו המעות שהוא חייב ליתן להם בצרכי הסעודה:
ה"ג אילו כר"ל איתאמרת כר"מ איתאמרת ואי כר' יוחנן איתאמרת דאמר עיקר סעודה ביניהן כמאן איתאמרת כו':
שבח סעודה ביניהן פי' לעולם עיקר סעודה לפועלין וגם טפילה לפועלין דהיינו שהפועלין מחוייבים לפצות את הכהן והא דקתני במתני' הוא משלם את הקרן היינו שא"צ הבעה"ב לשלם להם אלא דמי הקרן שאכלו אף שפסק עמהם להאכילן סעודה משובחת יותר כיון שכבר אכלו ורבנן סברי דצריך לשלם להם דמי סעודתן שפסק להם:
ה"ג והאכילן כרשיני תרומה כו':