כתב יד א
ולמה תנינן תרין זימנין. פי' הכא וגבי חלה דקתני התם נמי כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא בא לעונת המעשרות כו':
אחד למירוח וא' כו'. פי' להודיע דהאי וגמרן הגזבר קאי א' למירוח דהיינו שנתמרח ביד הגזבר וא' לשליש דהיינו שהביא שליש ביד הגזבר ופדאן אח"כ שפטורים דב' זמנים יש לענין חיוב מעשרות דהיינו השליש לאסור אכילת קבע ומירוח לאשור אכילת עראי ושניהם כשהיו ברשות הקדש פטורין מן המעשר:
ומפרש ר' בא בחלה למירוח. פי' הא דקתני בחלה היינו למירוח דהוי דומיא דחלה דאיירי בגלגול שאוסר ג"כ לאכול ארעי:
וכפאה. פי' שאינו אשור לאכול מהן עראי קודם נתינת פאה דפאה אינה טובלת אלא שמשקצר נתחייב בפאה לכך מיירי כיוצא בו דהיינו שהביא שליש ברשות הקדש שפטור אף שלא היה אסור לאכול מחמת החיוב מעשרות:
כתב יד ב
אחת למירוח ואחת לשליש. דשני זמנים קבעו חכמים לעונת המעשר משהביא שליש נתתייב במעשר ומירוח ג"כ קובע למעשר אלא משהביא שליש נאסר מלאכול אכילת קבע אבל באכילת עראי מותר עד המירוח ומשמירח נאסר אפי' באכילת עראי. והא דתנינן תרי זמנין בפאה ובחלה קמ"ל דבעינן שיהא ביד הבעה"ב משעה שהביא שליש ועד אחר המירוח. אבל אם הי' בשעת הבאת שליש ביד הגזבר או בשעת המירוח פטור מן המעשרות:
ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפאה לשליש. כלומר האי כיוצא בו דתני במס' חלה לאשמעינן דומיא דחלה מה חלה מיירי בשנתגלגל העיסה ונאסר באכילת עראי ה"נ כיוצא בו דתני לענין המעשרות היינו נמי משנאסר באכילת עראי והוא מזמן מירוח. ובפאה דתני כיוצא בו אשמעינן דומיא דפאה דחיובה משהביא שליש ה"נ כיוצא בו דתני לענין מעשרות מיירי שהביאה שליש ביד הגזבר: