אם החליצה ביום ראשון אין קובעין מקום ביום השבת מזה הוכיח היש"ש דאין קובעין בלילה דלא כנזכר בהפירש סס"ק י"ד ולע"ד אף מבואר הכי בסדר החליצה להרי"ף שדקדק ליכתו' בריש צריכי' ב"ד למקבע דוכתא ביממא. ומשמעותו נמי אף בו ביום:
צריך שידעו אם היבם אטר רגל פירש"י בפ' מומין אלו שכשמהלך עוקר רגל השמאל תחילה מה שאין דרך בני אדם כך. וע' בהפי' ובמה שהגיה הב"ש ע"פ הב"ח. וע' נמי תשו' מ"ל סי' י' תעלה נמי שעדיף טפי מה שאנו נוהגים לחלוץ השני מנעלים זה אחר זה ממה שפוסק הב"י שתחלץ השני מנעלים בבת אחת בשתי ידיה דהא איכא למיחש שמא תתכוין לזה שאינו ימין לפי האמת כדחושש המהרי"ו בשני גיטן בבת אחד וכ' שם דאם בזה אחר זה עושים ע"פ המרד' לחלוץ תחילה בימין של כל אדם ואח"כ בשמאל שהוא ימין דידי' מיד וע"ש טעמו ואחר חליצת שניהם הקריאה והיריקה ומה שמשיג על הב"י מחשש המהרי"ו ע' ג"פ סי' קך"ט אות ק"ד העלה דחשש מהרי"ו אינו אלא בסתם ולא במפרש ולספוק מטע' השני הנאמר בנתינו' שני גיטן בבת אחד ע"פ התו' דספר אחד אמר רחמנא ודילמא ה"נ נעל אחד דוקא זה ודאי ליתא מהמבואר סעיף ל"ז וע"ש מה שהשיג על חשש הב"י דבלא כוונת שניהן לא הוה כלל חליצה פסולה ומותרת להתיבם זה באמת נראה משמעות כל המפרשים שהבאתי סעיף מ"ד זולת משמעות תי' ח"ר דלמסקנה אף בהעדר כונת שניהן היא ח"פ. ומה שכ' שם וכ"ש לדעת התו' כמבואר שם בדבריהן וכמו שכ' בתה"ד יבמה שחלצה ואח"כ נמצא שהיא קטנה. בזה שגג מאוד כי מה ענין שיטות תו' להכא ופשיטא דלדעת' דהוי חליצה שמאל דפסולה ופוסלת וכיון דפוסלת על האחין הוי קלשה זיקה וצריכה חיזור ואפשר נמי אף לכ"ע בחליצת אח שני שחשוב נגדו חליצה מעולה ומשובחת כיון שלא חלץ לה וע' סי' ק"ע ודוק. ולא נחלקו תו' על רש"י אלא במחזיר גרושתו או באיסורי שניות או היכי דאסורה להתיבם מחמת גזירות בטול מצות יבמין אבל היכי שהאיסור יבום בא ע"י חליצה שאינה הוגנת פשיטא דמודים דהחליצה שאח"כ נקראת ח"פ וצריכה חיזור למ"ד דס"ל הכי וטעם הת"ה גבי קטנה מבואר שם טעמים אחרים המספיקים וע' ב"ש ס"ק ג':
ואולם אלו הייתי כדאי הי' מסתביר לע"ד ביש לו אח לחוש נמי לשטת הרמב"ן והרשב"א שיחלוץ השני ואפילו האטור הוא הגדול וע"כ מה שמעיד הב"י ושמעתי שנוהגין לחלוץ בשתיהן ודלא כהרמב"ן היינו ששמע המנהג אף במקום אח שני לולא כן הי' מסתביר לע"ד כנ"ל כדקי"ל היכי דקיימא חליצה דשמעון חליצה מעלי' וכו' ואם נהגינן דלא כותייהו כדי להרחיק היבום אין מזה ראי' במקום דאפשר בחליצה משובחת לכל הדעות. ולע"ד אף לדעת הרמב"ן יש טעם נוטה ע' בהר"ן אך הרמ' פ"ח מה' ביאת מקדש שמונה לאיטור במום מסייע לנו:
אם נשבע כ' הב"ה והאידנא נהגו בין נשבע בין לא נשבע וזה אינו כמבואר בסדר ר"מ שנהגינן בו בסי' נ"ד:
אמנם כבר כתבתי שהאידנא רוב הפעמים נלכד בעונש חרם ושבועה ע"פ מנהג תקון שטר חליצה דכ"ש וראוי ודאי להתיר לו בפרטות:
שני קשרים זה ע"ג זה ע' הפי' וצ"ע דא"כ מה תפעל העניבה שע ל גביהן לצאת דעת הירושלמי דעיקר טעמו כדי שתוכל להתירו באחת מידיה דהיינו בימין בלא סיוע השמאל ואם הקשרים מהודקים מ"מ לא תוכל להתיר בקל ולכן יותר שפיר כדאי' בהגהות רמ"א ז"ל סעיף ך"ח וכן הוא בסדרי מהר"י:
בכל עניני חליצה וכו' עיין בהפירוש והוא ע"פ תוספת שכתבו דלכתחילה בעינן עמידה משום דדמיא לגמר דין ואף שפסקינן חלצה בליל' פסולה מפני שהיא תחילת דין משמע לתו' שודאי כיון שבהחליצה נגמר הענין שמחויב לפרוע הכתובה דפשיטא דגמר דין נמי היא אלא המכשירה בלילה סובר כל מעשיה הוא אך ג"ד והפוסלים סברו שמעשה החליצ' הוא תחילת וגמר הדין להכי בליל' פסול' ועמידה נמי בעי לכתחי' כמו בג"ד:
וע' תו' זבחים דף י"ו כתבו ד"ה יושב ויכול ת"ח לישב כמו בדין וצ"ע כי לא משמע הכי מהפוסקים וי"ל נמי אחרי שכבר מוכרח להיות כבודו נדח' ע"י הרקיק' אף בעמיד' נדח' ואי משום קושיית' דא"כ אף על יושב ת"ח יש להקשו' דפסול לחליצ' כבר מיושב בדבריהם מדאפשר מה"ת א"צ אף לכתחיל' וע' חדושי פ"מ כי דבריו מוכרחים להפוסקים ולא להת' ודוק:
ותגביהנו מן הארץ האמת כי הגבה זו אינה מוזכרת לא בסדר הרי"ף ורא"ש אלא מקורה מהסמ"ק כמבואר בהב"י ובהפירש הכא וכן הוא בהטור ובסדר מהר"י מינץ ומהרמ"פ אך בסדר ר"י מרגליות שבד"מ יש שתתחב ידה תחת עקבו ותופסת בעקב המנעל ושומטות המנעל מן העקב ועלה בדעת הרב הגדול מוה"רר זלמן עמריך מפראג להוציא מטעם הרא"ש והנ"י שיהבו בדין דצריך למדחסי' לכרעי' שעכוב יש בדבר ושמהראוי לשנות מנהגינו דהגבה אבל הגאון נ"ב שי' בסי' צ"ד פשט לו ספר ד"מ עצמו והראה לו שהד"מ חולק על מהר"י מרגליות ומקיים המנהג ע"פ הטור ומהרי"ל (ומה שכתב שם הד"מ ובמרדכי מן הירושלמי וכו' אף ששם לא נזכר מהגבהה ע"כ לומר שמן הנזכר בירושלמי שתתפס הרגל משמע לו דהיינו בשעה שהרגל מוגבה על ידה מן הקרקע ואינו מוכרח כ"כ) גם פירש לנכון שאף לטעם הרא"ש מה שטורחת היא בההגבה שפיר דמי ומספיק להטעם. ואולם מה שהוציא מפלפולו שעיקר המצוה בהגבה והמונעה גורע. ולע"ד ל"מ הכי מסדורי הראשונים ז"ל שלא זכרוה: