אמר המחבר יען כי במדינות אלו ראיתי נוהגין ללמוד בימים אלו בשלשה דפין שבפרק במה מדליקין המדברים בהלכות חנוכה, וגם אנכי למדתי בעזה"י אמרתי לכתוב כאן איזה הערות שנתחדש לי בעזהי"ת בזה:
שבת (דף כ') בתוס' ד"ה בעמרניתא. וי"ל דאין למדין מן הכללות. ולפי"ז צ"ל דלכש טוב לפתילה יותר מן קנבוס וצמר גפן לפירש"י דס"ל דכל היוצא מן העץ ממעט קנבוס וצמר גפן, א"כ הא חזינן דעל צמר גפן סמכה המשנה על הכלל, ולכש ואידן הוצרכה למתני במפורש. וצ"ע דלפי הסברא נראה דלכש ואידן גריעי לפתילה יותר מצמר גפן. ולרש"י צ"ל כמו שכתב הרשב"א בחידושיו דיוצא מן העץ לא מקרי רק הבא ע"י כתישה ולכש ואידן איננו בכלל זה. ואי דהרי לר' יצחק דמפרש דשמן קיק היינו משחא דקאזא ופירש"י דהוא שמן הנעשה מגרעיני צמר גפן, ולפירש"י דצמר גפן הוא בכלל עץ א"כ הרי תקשה דלמה צריך למתני שמן קיק. וצ"ל כתירוץ התוס' דאין למדין מן הכללות וס"ל לרש"י שני התירוצים. או נאמר דהמשנה דכל היוצא מן העץ לא איירי רק לענין פסול פתילות ולא לענין שמנים, ועיין בתו' לקמן (ד' כ"ו) בד"ה ר' ישמעאל:
שם בגמרא, אבע"א שירא לחוד ושירא פרנדא לחוד. ומהרש"ל גורם ואבע"א פרושי קמפרש. והנה לפי תירוץ השני לא חשבה הברייתא רק שני דברים שיראים וסיריקין. ועיין במס' מנחות (דף ל"ט) דאיתא שם הך ברייתא ותני בה כולם חייבין בציצית וא"כ מוכרח דלשון כולם שייך גם על שני דברים בלחוד. וזהו דלא כמש"כ התיו"ט סוף מסכת פרה דלשון כולם לא שייך על פחות משלשה. ובזה אפשר לישב קושית הגליון הש"ס שהקשה מדוע לא פריך טפי מהמשנה דסוף מסכת כלאים השיראים והכלך אין בהם משום כלאים, די"ל דידע המקשה די"ל פירושי קמפרש וכוונת המשנה דאין בהם משום כלאים ושרי לערבם עם צמר ועם פשתן ורק בברייתא דתני כולם לא ניחא ליה להמקשה לומר פירושי קמפרש, והמתרץ השיב פירושי קמפרש דגם על שני דברים שייך למתני לשון כולם:
שם מהו דתימא לפתילה נמי לא חזיא. הנה דעת היש אומרים הובא ברא"ש דס"ל דבין פסולי פתילות ובין פסולי שמנים שרי כשעושה מהן נר וגם בשניהם פסולים מ"מ כשמדובקים יחד שרי, ודעת ר"ת הובא ברא"ש כאן וכן הוא בתוס' לקמן (דף כ"ז) דרק בפסולי שמנים שרי כשעשה מהם נר אבל בפסולי פתילות אסור גם בכה"ג. והנראה סברת ר"ת דרק בשמנים דהפסול שלהם הוא משום דאין נמשכין מש"ה שרי כשדבוק דכיון שדבוק השמן להפתילה נמשך שפיר, אבל בפסולי פתילות דהפסול שלהם הוא משום שהאור מסכסך בהם ס"ל לר"ת דהוא פסול מצד עצמו שאין האור נאחז בו היטב מש"ה לא מהני מה שהשמן דבוק בו. אבל רש"י כתב בד"ה כיתנא דדייק ולא נפיץ דכיון דלא נפיץ אין השמן נמשך אחריו דס"ל דהפסול של פתילות הוא ג"כ משום שאינו מושך היטב השמן וכן הוא דעת התוס' בד"ה ותנא, ולדידהו נראה דבדבוק שרי כמו דשרי בשמנים כיון דבכולם חד טעמא להו ומנ"ל לחלק ביניהם. והנה התוס' הקשו מאי הוסיפה הברייתא בצמר ושער כיון דהמשנה ג"כ פסלם, ותירצו דהוסיפו היינו הטעם מפני שאין מושכין יפה ולתנא דידן פסיל להו משום דכויץ. ולכאורה אכתי קשה מאי הוסיפו דמאי נ"מ אם פסול מטעם זה או מטעם זה. גם עיקר לשון התוס' אינו מובן שכתבו דהוסיפו היינו הטעם שאין מושכין השמן יפה דלמה שינו התוס' מלשון הגמרא דנקט גבי פתילות שהאור מסכסך בהם, דנהי דס"ל להתוס' כפירש"י מ"מ למה שינו מלשון הגמרא. ולפי הנ"ל מובן דזהו עיקר תירוצם של התוס' דבכל הפסולים דנקטה המשנה דהטעם בהם משום דאין מושכין יפה שרי בדבוק השמן עם הפתילה ומש"ה לא חשבה המשנה צמר ושער עמהם דהם פסולים מצד עצמם דמכויץ כויץ ומש"ה אסור גם בדבוק ומש"ה לא תני לה המשנה ביחד דחלוקים הם. ותנא דברייתא ס"ל דגם בצמר ושער הפסול משום שאין מושכין ושרי בדבוק. ולדעת ר"ת הנראה לישב הך הוסיפו דלקמן מסיק דכרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין אין מדליקין משום גזירה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו, וס"ל לר"ת דהמשנה ס"ל דלא גזרינן רק בדבר דראוי לפתילה בעצמו רק דחכמי' אסרוהו אבל דבר דלא חזי כלל בעצמו לא שייך למגזר, ומש"ה לא חשבה המשנה לצמר ושער דלא דמי להנך דבמשנה דבהו שרי בכרך, והברייתא ס"ל דגם בצמר ושער אסור בכרך דשייך בהו הגזירה או דגם הם ראוים קצת, או משום דס"ל להברייתא דגם באינו ראוי כלל אסור גם בכרך וכמו שיבואר אי"ה בסמוך:
בתוס' ד"ה עד כאן. הנה לשיטת בני נרבונא דלא שרי בשעוה רק כשעושה אותה נר ומניחה תוך שמן כשר א"כ הא מוכח מדקאמר עד כאן פסול שמנים דאם הניח השעוה בנר ולא עשאה כפתילה אסור גם כשיש שמן כשר, ובסמוך הא מבעי ליה לאביי בפסולי שמנים אם שרי ע"י תערובת שמן או לא והיה יכול למידק מהך ברייתא דאסור, וצ"ל דרק לפי המסקנא דפסולי שמנים אסור גם בתערובת שמן כשר מש"ה מפרשים בני נרבונא דלא שרי בשעוה רק כשעושה כפתילה ונותנו לתוך שמן אבל אם היה שרי כל הפסולים בתערובת כשר א"כ הפסול דשעוה דנקטה המשנה בע"כ איירי בלא שמן כלל, באמת היינו מפרשים דשעוה כשירה לפתילה גם בלא שמן כלל:
שם (דף כ"א) כרך דבר שמדליקין כו' מ"ט לפי שאין מדליקין. ופירש"י דגזרינן הא אטו הא. והר"ן כתב פירוש אחר לפי שאין דולקין היטב. והנראה דזה הפירוש של הר"ן הוא כפי הגירסא השניה שנדפס על הגליון לפי שאין נדלקין. ולכאורה קשה קצת דהרי עיקר ספיקו של אביי הוא מי גזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעיניה או לא גזרינן ומוכרח דזה היה פשוט לאביי דאם לא הך גזירה אין מקום לאוסרו דשפיר נמשך היטב ורבה השיב לו דאסור משום דגם בתערובת אינו נמשך, ובודאי דחוק קצת דהשיב לו להיפוך ממה דהיה פשוט לאביי גם קשה מאי דפריך אביי מהא דמתיר רשב"ג גבי פסולי פתילות בכרך דבר שמדליקין ע"ג דבר שאין מדליקין, דבשלמא לפירש"י דהטעם הוא משום גזירה מקשה שפיר דאם גזרינן בשמנים ודאי דגם בפתילות גזרינן אבל להר"ן מאי ראיה מזה לזה דכי משום דהשיב לו דגם בתערובת שמן אינו דולק יפה מוכרח להיות כן בפתילות דהא י"ל דפתילות שאני דדולק יפה בכרך דהרי בע"כ כן הוא לרשב"ג דאל"כ למה באמת מתירו דבאינו דולק יפה הרי כ"ע מודים דאסור ובע"כ ס"ל לרשב"ג דדולק יפה משא"כ בפסולי שמנים דגם ע"י תערובת אינו דולק יפה:
שוב ראיתי במאירי שכתב וז"ל אפילו בתערובת שמן אסור ואע"פ שע"י תערובת נמשך אחר הפתילה גזירה שמא ידליק בהם בלא תערובת וגדולי המחברים פירשו שאף ע"י תערובת אין נמשכין ותראה דהכי א"ל מ"ט לפי שאין דולקים ולדעת הראשון גרסינן לפי שאין מדליקין. וכן שיטת הסוגיא מוכחת עכ"ד. הרי דכתב דהסוגיא מוכחת כפירש"י דהוא משום גזירה ונראה דכוונתו למש"כ. ולכאורה היה נראה לומר דגם פירוש הר"ן מודה דע"י תערובת ליכא חשש דשמא יטה דאף ע"ג דס"ל דאינו דולק היטב מ"מ א"צ לתקנו. ובפרט לפמש"כ התוס' לקמן (דף כ"ד) בד"ה גזירה דבפסולי שמנים אינו שמא יטה רק ודאי יטה פירוש קרוב לודאי דיטה יעו"ש, ובתערובת שמן אינו כן ואדרבה רחוק הוא שיבא להטות ולא היה לנו לאוסרו ולא אסרו בתערובת רק משום גזירה דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו. ורק דאם ע"י תערובת היה דולק שפיר ממש כשמן כשר לא היה מקום לגזור בו אטו בעיניה. וזהו דקאמר מ"ט פירוש מ"ט גזרינן בו ומשני לפי שאין נדלקין פירוש דכיון דגם עתה אינו נדלק היטב כשמן כשר ושפיר אתי לאחלופי בו ולומר דגם בשמן פסול בעיניה שרי אבל עיקר האיסור הוא משום גזירה ופריך ליה שפיר מהא דשרי בפתילה דגם בפתילה גם בכרך ודאי דאינו יפה כמו פתילה כשירה לגמרי ומ"מ לא גזר בו רשב"ג. כן היה מקום לומר. אמנם עיין ברמב"ם פרק ה' כתב וז"ל אבל שמנים שאין מדליקין בהם אפילו עירבן בשמנים שמדליקין בהם לא ידלק בהן מפני שאין נמשכין. וכתב המ"מ דגירסת הרמב"ם הוא לפי שאין נדלקין. ואף לגירסא שאין מדליקין ראיתי לגאון שפירש לפי שאין מדליקין בהם בעצמן וכשישלם השמן הכשר שבתוכן שוב אין מדליקין לפי שאינו נמשך אחר הפתילה, הרי דלא ס"ל הטעם דגזירה כלל, וכבר כתבנו דקשה דמאי מקשה מפתילות אשמנים. ולדברי המ"מ קשה יותר מאי פריך דבשלמא בשמנים אסור דהכשר אינו ממשיך להפסול וכשנשלם הכשר נשאר הפסול לבדו ומש"ה אסור משא"כ בפתילה הרי לעולם לא ישאר הפסול לבדו ולעולם דולקים יחד וצ"ע:
ולכאורה קשה לפירש"י דהאיסור הוא משום גזירה א"כ מאי הקשה מעובדא דרשב"ג שהיו כורכים ע"ג אגוז והרי י"ל דלא גזרינן רק בדבר דבעצמו ראוי לפתילה אלא שחכמים אסרוהו ושפיר גזרינן בו גם בכרך דלמא אתי לאדלוקי בו בעיניה אבל דבר דאינו ראוי כלל מצד עצמו לפתילה וכמו אגוז לא שייך לגזור בו כלל. ואע"ג דלפי הס"ד דרשב"ג חולק על ת"ק ומכשיר בכל הפסולים בכרך מ"מ הרי מרשב"ג עצמו לא קשה כלל וכדאמר ליה רבא אדמקשית ליה מרשב"ג תסייעי מת"ק וכל הקושיא של אביי הוא משום דמעשה רב והרי המעשה היה רק באגוז ודלמא גם ת"ק מודה דאגוז שאני וס"ל לת"ק דבשארי פסולים דשייך למגזר בו אסור. ולכאורה נראה מוכרח לומר לפירש"י דאגוז ראוי הוא לפתילה ויכולין להדליק בו בעצמו ורק דמתקנת חכמים אסור להדליק בו ומקשה אביי שפיר. אמנם לפום הסברא נראה דאגוז אינו ראוי כלל. וכן משמע קצת לשון רש"י שכתב וז"ל קתני מיהא בדרשב"ג מדליקין ואע"ג דאגוז לא חזי לפתילה מ"מ ע"י תערובת שרי, ומדכתב לא חזי ולא כתב דפסול לפתילה משמע דמצד עצמו לא חזי, וההכרח לומר דס"ל להגמרא לדבר פשוט דאין לחלק בזה ואם אסרו חכמים גם בכרך משום גזירה שוב לא חלקו בתקנתם וגם בהני דאינם ראויים כלל אסרוהו. ותדע דהא לעיל תניא הוסיפו עליהם של צמר ושל שער וכיון דהברייתא כללינהו לצמר ושער בהדי שארי הפסולים הא ודאי דחד דינא להו ואם בכל הפסולים אסור גם בכרך ה"ה דצמר ושער אסור גם בכרך אף ע"ג דבעינייהו לא חזי כלל דמכויץ כויץ. ועוד ראיה לזה דכן הוא דעת רש"י דבסמוך דפריך מהא דבלאי מכנסי כהנים והמייניהם היו מדליקין וכתב רש"י וז"ל והמייניהם של כלאים הם ותניא לעיל הוסיפו עליהם של צמר ושער לפסול. ובודאי דיש לדקדק דלמה הביא רש"י להך ברייתא והלא כ"ע מודים דאסור להדליק בצמר ואדרבה תנא דמתניתין פסיל בהו יותר וס"ל דלא צריך למתניא כלל. והברור דס"ל לרש"י דכיון דהיה של כלאים הרי הוא כרך דבר שמדליקין בו עם דבר שאין מדליקין בו ולא ס"ל מש"כ התוס' דכיון דפשתן היה מיעוט בטל בצמר המרובה. וכל הקושיא של הגמרא הוא דהיאך הדליקו במקדש והרי מסקינן דבשבת אסור גם בכרך, ועיין במאירי שכתב וז"ל והרי אבנט של כלאים היה של צמר ופשתן וכבר ביארנו שכל שכרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין אסור כו' הרי מפרש להדיא דקושית הגמרא הוא משום דגם בכרך אסור וכן ס"ל לרש"י, ומש"ה הביא רש"י להברייתא דמהמשנה אין לנו ראיה דגם בצמר אסור בכרך כיון דצמר לא חזי כלל ורק מהברייתא מוכח דחד דינא להו וגם בצמר אסור בכרך, וס"ל להגמרא דהמשנה והברייתא אינו חולקין לדינא כלל. ועכ"פ ניחא הא דפריך דמדשרי באגוז דה"ה בכל הפסולים שרי. ועכ"פ נתברר לנו מכל הנ"ל דלפי מה דמסיק דגם בכרך אסור אפילו אם יכרוך על דבר שאינו ראוי כלל אסור לכ"ע דלא מבעי לפי' הר"ן והרמב"ם דהאיסור משום דאינו דולק יפה הרי ודאי דאין שום מקום לחלק ביניהם ואדרבה כשאינו ראוי כלל עוד גרע יותר. אלא אפילו לדעת רש"י דהטעם משום גזירה מ"מ מוכח מהא דפריך מאגוז דגם באינו ראוי כלל אסור. וכן מוכח מדברי המאירי הנ"ל שכתב דקושיית הגמרא אמאי שרי בבגדי כהונה דהא גם בכרך אסור הרי דס"ל דגם בצמר אסור אע"ג דהתנא דמשנה ס"ל דצמר אינו ראוי כלל:
והנה בהא דמשני כאן להקפות שרי ופירש"י דאיירי שאינו מדליק להאגוז כלל רק סומך עליו ראש הפתילה שלא תשקע בהשמן. אבל אם יכרוך עליו וסביביו ממש וידלקו ביחד אסור. אבל הרי"ף מפרש דגם להקפות נותנו תוך אמצע הפתילה ודולקין יחד רק תלוי בכוונתו דאם מכוין להדליק אסור ואם כוונתו בשביל להקפות שרי. וכתב הרא"ש בטעמו דכיון דאין האיסור רק משום גזירה מש"ה תלוי בכוונתו, וכל זה ניחא לפירש"י אבל לפירוש הר"ן דאינו דולק יפה הרי אין נ"מ בכוונתו כלל ואם מונח תוך הפתילה לעולם אסור. ובע"כ דהר"ן מפרש כפירש"י דלא שרי רק כשסומך עליו ראש הפתילה לחוד וכ"כ הלחם משנה בפ"ד מהלכות שבת דלהמפרשים מפני שאינו דולק יפה מוכרח לפרש כפרש"י ונתבאר לנו דגם דעת הרי"ף הוא משום גזירה וכפירש"י:
והנה ז"ל הטור כרך דבר כו' אם נתכוין להעבות הפתילה להוסיף אורה אסור ואם נתכוין להקשות הפתילה שלא תשלשל ותרד מותר, ומטעם זה מותר לכרוך דבר שמדליקין בו ע"ג גמי וקש וליתן בעשישיות. וכתב ע"ז הב"י דזה בלא"ה שרי כיון דגמי וקש לא חזו לפתילה לא שייך למגזר בהו ואפילו נתכוין להוסיף אורה שרי וזהו דלא כמש"כ. ולהב"י יהיה מוכרח לומר דאגוז חזי לפתילה בעצמו דהרי באגוז מסיק דלהדליק אסור. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א וז"ל לא להקפות וקיי"ל כרבה, ואני תמה על מה סמכו לכרוך צמר גפן על גמי, (פירוש דס"ל כפירש"י דלהקפות אינו דולק ביחד רק סומך הפתילה עליו אבל לדלוק ביחד זהו להדליק ואסור ואינו תלוי בכוונתו), ואפשר דלא אסרו אלא אותם שמנו חכמים שראוים להדליק בפני עצמם אלא שהאור מסכסך בהם כאגוז של ר"ג לפיכך גזרו בהם אבל דבר דאינו ראוי להדליק בפני עצמו כגמי וקש כורכים עליו כו'. הרי דכתב להדיא כהב"י וגם כתב דאגוז ראוי לפתילה. אמנם כל זה דחקו בשביל המנהג ולפי שיטתו דחולק על הרי"ף וס"ל דאינו תלוי בהכוונה וכשדולקים יחד בכל גווני אסור והוצרך לדחוק לישב המנהג דבדבר שאינו ראוי לא גזרו וגם כתבו בלשון ספק דאפשר לומר כן. אבל הטור דפוסק כהרי"ף דאם מכוין להקפות שרי גם כשדולק יחד ושפיר ניחא המנהג ושוב ס"ל הכל כפשטיה דגם בהני דאינם ראויים אסור אם מכוין להדליק וכפי הנראה לפום רהיטא דאגוז הוא אינו ראוי כלל ומ"מ אסור להדליק:
הרי נתברר לנו מחלוקת הראשונים בזה דלהרשב"א הני דאינם ראוים כלל שרי בכל גווני בכרך, [ובראויים רק דחכמים פסלוהו אסור בכרך אפילו אם כוונתו רק להקפות אבל אם אינו רק סומך עליו ראש הפתילה שרי ובזה גם רש"י ס"ל כן] והטור ס"ל דאם כוונתו רק להקפות שרי בכל גווני ואפילו דולק יחד ואפי' בראוים ואם כוונתו להוסיף אורה אסור אפי' בהני דאינם ראוים כגמי ולפירוש הר"ן והרמב"ם בדולקין יחד אסור בכולם בין ראוים בין אינם ראוים ואדרבה אינם ראויים מפסלי ביותר. ולא שרי רק לסמוך:
והנה בהא דאסרינן בכרך משום גזירה הרי יש לנו לומר בו ב' פירושים או דגזרינן משום אחר דהרואה אותו דולק יבא להתיר גם להדליק בפסול בעצמו, וגם יש לגזור בו משום זה האדם המדליק דאם נתיר לו להדליק בכרך יבא להתיר בעיניה, והנה להרי"ף דס"ל דתלוי בכוונתו ע"כ ס"ל דאין הגזירה משום אדם אחר הרואה דא"כ אמאי שרי במכוין להקפות דהרי הרואה אינו יודע מהו כוונתו של זה המדליק בעשייתו. והנראה דזהו טעם של רש"י דפירש דלהקפות אינו מדליק להפסול כלל דס"ל דבלא"ה אסור משום חשש הרואה שאינו יודע מה כוונתו. ולפי"ז יש להסתפק דהרי ודאי דיש מקום לומר דגם הרי"ף אינו מתיר רק בכרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין דהפסול אינו נראה מבחוץ וס"ל להרי"ף דמש"ה אין מקום לגזור בשביל אחר הרואה דהרי מבחוץ אינו נראה רק פתילה כשירה ורק דהמדליק בעצמו יודע דבתוכו יש דבר פסול ומש"ה שרי כשאינו מכוין להדליק אבל להיפוך היכא דכרך דבר, שאינו מדליקין ע"ג דבר שמדליקין דהפסול נראה לכל אפשר דגם הרי"ף יודה דאינו תלוי כלל בכוונתו דהרואה הרי אינו יודע הכוונה ויבא להתיר בעיניה, ולפי"ז בהא דנהגו לכרוך על גמי צריך ליזהר שלא יהיה הגמי נראה מבחוץ דאז אסור גם להרי"ף לדעת הטור דגם באינם ראויין גזרינן. ולהרשב"א באינם ראוים שרי בכל גווני:
שם בגמרא. היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה הקשה בתוס' ישנים דהשתא נמי איכא גזירה לגזירה נתן לתוכן שמן אטו לא נתן ושמא יטה. ועיין לקמן (דף כ"ד) בתוס' ד"ה גזירה. ותירצו בשם הריב"ן דאין הטעם משום שמא יטה אלא שמא יכבה וליכא שלום בית. ולכאורה קשה על זה דא"כ לקמן דקאמר דמדליקין בהם בחנוכה בחול אבל לא בשבת משום דקסבר כבתה אין זקוק לה מותר להשתמש לאורה והרי שם לא חיישינן לשמא יכבה מדשרי בחול ואמאי אוסר בשבת דבנר חנוכה הא לא שייך למיסר משום שלום בית דהרי מצותה הוא להדליקה מבחוץ וגם למ"ד מותר להשתמש לאורה הרי בע"כ יש לו נר אחר לשבת דאפילו בשעת הסכנה דמניחה על שולחנו מ"מ צריך נר אחר להשתמש לאורה להיכרא ובפרט שלא בשעת הסכנה דמקומה לגמרי בחוץ, ועוד קשה דהא לטעם של הריב"ן אין איסור רק ביש לו שמן כשר אבל אם אין לו שמן כשר הרי ודאי דלהריב"א שרי להדליק גם בפסולים דמה ירויח אם לא ידליק כלל והרי קשה בדף כ"ו איתא מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין ומוכח דגם באין לו שמן כשר אסור להדליק בפסול ובע"כ האיסור משום שמא יטה. והנראה דגם הריב"ן מודה לטעמא דשמא יטה והא דכתב אין הטעם משום שמא יטה פירוש דלא משום שמא יטה לחודא רק גם משום שמא יכבה וליכא שלום בית ומש"ה אסור גם בנותן לתוכן שמן, ובחנוכה האיסור משום שמא יטה, ובאמת אינו אסור דחנוכה רק בעיניה אבל בנתן לתוכו שמן כו' דליכא למיסר משום שמא יטה להריב"ן באמת מותר בחנוכה בשבת. ואין להקשות דהרי ר"ח נתן כלל דשמנים שאסור להדליק בשבת אסור להדליק בחנוכה ומשמע דשוים הם לגמרי והא איכא נתן לתוכו שמן דאסור בשבת ושרי בחנוכה, זה אינו דהרי להריב"ן גם בשבת שרי להדליק בהם בנתן לתוכו שמן אם אין לו שמן כשר דמשום שמא יטה ליכא למיסר דהוי גל"ג ור"ח לא קאמר רק מה דאסרו חכמים בשבת לגמרי ואפילו באין לו שמן כשר דהם אסורים גם בחנוכה:
ועוד יותר נראה דהך כללא דר"ח לא קאי רק על המין וה"ק דאותו מין שמן הפסול בשבת פסול בחנוכה אבל לא בא להשוותם לגמרי בדיניהם ובתערובת של שמן פס' ושמן כשר לא איירי בו כלל. ותדע דהרי בשמן שריפה דמפרש לקמן (דף כ"ג) הטעם דמתוך שמצוה עליו לשורפו שמא יטה וכבר עמדו המפרשים דאמאי יהיה אסור להדליק בו בחנוכה בחול, והברור כמש"כ דלא איירי רק במין הפסול לשבת פסול לחנוכה אבל שמן שריפה הרי הוא מין הכשר בשבת ומה דנתחדש בו על ידי זה שהיא תרומה ונטמאה הוא דאסור בשבת ובזה לא איירי ר"ה כלל. אמנם עדיין צ"ע לי דברי פירוש המשנה להרמב"ם שכתב וז"ל וטעם איסור הדלקה כו' אינם נמשכין ובכן יהיה אור הנר חשוך וחלוש ויניחנו ויצא וזה אסור שהעיקר אצלנו הדלקת נר בשבת מצוה, ומדבריו נראה דס"ל דזהו כל טעם האיסור דהרי לא הזכיר בכל דבריו חששא דשמא יטה וא"כ קשה מדוע אסור לר"ח בחנוכה בשבת וצ"ע. גם קשה להרמב"ם דלקמן (דף כ"ה) קאמר רבא הטעם דאין מדליקין בעטרן מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא והקשה ליה אביי ויצא א"ל שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. ולהרמב"ם מאי הוקשה לאביי על עטרן יותר מעל כל פסולי שמנים דהם משום טעם זה, ומוכרח דעליהם איכא טעם אחר לפוסלם מה שאינו בעטרן, וההכרח לומר דגם הרמב"ם כוונתו לשני הטעמים וע"י טעות הדפוס נשמט הטעם דשמא יטה. והרמב"ם בפ"ה כתב הטעם דשמא יטה:
והנראה עוד ראיה להריב"ן והרמב"ם דאיכא עוד טעם לאיסורו לבד הטעם דשמא יטה דהרי לקמן קאמר רב דמדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת ומפרש ר' ירמיה משום דקסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה ואמרו רבנן קמי דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קיבלה עד דאמרה משמיה דר' יוחנן. ובודאי קשה אמאי לא קיבלה דר' ירמיה לא משמיה דנפשיה אמרה רק דכן הוא מוכרח מדברי רב מדמתיר להדליק בהן בשבת מכלל דאסור להשתמש לאורה דאל"כ הא יש לחוש לשמא יטה, ומוכרח דאביי היה ס"ל מעיקרא דגם בשבת אין האיסור משום שמא יטה רק משום שמא יכבה ומש"ה מתיר רב בחנוכה כיון דסבר כבתה אין זקוק לה. ולעולם י"ל דמותר להשתמש לאורה, ואח"כ קיבלה אביי משמיה דר' יוחנן דבשבת אסור גם משום שמא יטה. ובחנוכה דמותר להדליק הוא משום דאסור להשתמש לאורה:
שם כבתה זקוק לה. וכתב רש"י וז"ל זקוק לה לתקנה הלכך צריך לכתחילה לעשותה יפה דלמא פשע ולא מתקן. דקדוק לשון רש"י צע"ק דלמה כתב ולא מתקן והו"ל שלא יחזור להדליקה. והנראה דס"ל לרש"י דאם יכבה לגמרי ליכא למיחש דיפשע בו דהא אין לו מקום טעות וסברא להקל בו. ואם בשאט נפש יפשע ולא ידליק הרי גם מעיקרא לא ידליק כלל. רק ס"ל לרש"י דגם כשעודו דולק עדיין רק שכבר הוא חשוך והולך וכבה שוב אין מקיים בו המצוה דאז אין בו שום הידור והכר למצוה וככבה לגמרי חשיב ולר"ה דס"ל דבכבה לגמרי זקוק גם בעודו חשוך צריך לתקנו וחיישינן דיפשע בו כיון דעדיין הוא דולק יסבור שדיו בכך. ועיין לקמן (דף מ"ד) דאיתא שם מסתפק מן הנר שכבה וכתב רש"י דכיון שכבה והולך שוב אין בו משום מכבה. הרי דאע"ג דבגמרא נקט כבה מ"מ ס"ל לרש"י דפירושו כבה והולך. ועיין מש"כ לקמן שם:
והנה לכאורה קשה להך מ"ד דס"ל כבתה אין זקוק לה דמ"ש מהא דאמרינן חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות משום חשדא דזימנין דחלפי בהאי ולא חלפי בהאי ואמרי כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק בההיא נמי לא אדליק וא"כ גם בכבה לגמרי יצטרך להדליק משום חשדא. ובודאי דאין מקום לומר דהך כבתה אין זקוק לה איירי רק בהיה הנר חשוך לחודא אבל עדיין ניכר שהיה דלוק מקודם דודאי דכבתה כולל גם נכבה לגמרי ואפ"ה ס"ל לר"ח דאין זקוק. ולכאורה היה נראה דבאמת כ"ע מודים דצריך להדליקה משום חשדא ולא פליגא הכא רק בעיקר חיוב המצוה דר"ה ס"ל דמצד המצוה מחוייב לחזור להדליקה דס"ל דכן היה התקנה שיהיה דלוק כל משך הזמן כולו דוקא, ולדידיה גם בעוד הנר דלוק רק שהוא חשוך מוכרח לתקנו דאע"ג דאז ליכא חשדא דכל העובר רואהו ומכיר בו שהיה דלוק מכבר מ"מ מחוייב לתקנו משום עיקר המצוה וחיישינן שמא יפשע אז ור"ח ס"ל דמשום עיקר המצוה אין זקוק לה וממילא כל זמן שהוא דלוק א"צ לתקנו דהא ליכא חשדא דמינכר דמקודם היה דלוק כהוגן אבל כשכבר כבה מודה דצריך להדליקה משום חשדא. והא דלא חייש רב חסדא דלמא יכבה לגמרי ויפשע בו ויותר קשה לרב דס"ל דגם בשבת מדליק בהם וניחוש שמא יכבה לגמרי ויהיה מחוייב להדליקו משום חשדא והרי לא יהיה יכול להדליקו בשבת, גם זה ניחא כיון דלדידהו ליכא חיובא משום עיקר המצוה רק משום חשדא לחודא לא חיישינן בו שמא יפשע כיון דגם אם יפשע לא עביד איסורא דהרי אינו ודאי שיכבה והוא רק חששא בעלמא שמא יכבה וכמו דמבואר לקמן. ועוד יותר י"ל דגם בשמנים הפסולים ליכא למיחש שיכבה לגמרי ואפשר דגם הם אינם כבים לגמרי רק שנעשה אח"כ אורם חשוך וכקרוב לכבות. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה הטעם של פסולי שמנים שיהיה אור הנר חשוך וחלוש, הרי דלא כתב כלל החשש דיכבה לגמרי. ומש"ה מאן דס"ל כבתה אין זקוק לה משום המצוה כשנעשה חשוך א"צ לתקנו כלל. אמנם צ"ע דברי הפוסקים. שסתמו דבריהם וכתבו דאין זקוק לה ולא כתבו דבכבה לגמרי יצטרך להדליקה משום חשדא:
הנה בהא דחשש ר"ה ואסר בחול שמא יפשע יש להסתפק אם חשש זה הוא רק בעיקר המצוה אבל למיחש שמא ע"י פשיעתו יחסר ההידור לא איכפת לן או דלמא לכולהו חשש. ונ"מ בזה אם רשאי להדליק לר"ה נר אחד משמן כשר והנרות הנוספים בשביל ההידור בפסולים. ובודאי דלפי הסברא נראה דזה מותר גם לר"ה כיון דבידו שלא לעשות כלל ההידור ואינו מחויב בו מצד עיקר החיוב מהיכי תיתי נימא דניחוש בה לשמא יפשע. אמנם א"כ קשה דהרי ר"ה אמר סתמא דאין מדליקין בהם בין בחול ובין בשבת ומשמע דחול ושבת שוים הם בדיניהם דאע"ג דבחול האיסור משום שמא יפשע וא"כ אינו איסור רק ביש לו שמן כשר אבל באין לו רק פסול הא ודאי דמיחייב להדליקה ובשבת האיסור שמא יטה וא"כ הוא איסור גמור וגם באין לו כשר אסור להדליק בפסול, מ"מ בפרטי דיניהם בודאי מוכרח דשוים הם וכל מה דבשבת אסור גם באין לו אסור בחול אם יש לו שמן כשר דהא כיילינהו לחול ושבת ביחד. והנה הטור כתב בסי' רס"ד אין עושין פתילה בין נר שעל השולחן בין נר שדולק בבית בדבר שהאור מסכסך בהם. וכתב הב"ח שם דדעת הטור דאפילו אם נר כשר דולק אצל נר פסול על השולחן אסור והמג"א שם כתב דבכה"ג לכ"ע שרי יעו"ש. וא"כ להמג"א האיסור דנקט ר"ה בשבת גם באין לו כשר אינו רק אם יהיו כל הנרות מהפסולים דבאחד כשר ליכא חששא דשמא יטה וא"כ הא באין לו כשר להנוספים יכול להדליקם בפסול וכה"ג הוא הא דאוסר ר"ה בחול אם יש לו כשר משום שמא יפשע וע"כ ג"כ אינו רק בכה"ג אבל אם אחד כשר יכול להדליק לכתחילה ההידור מהפסולים. אבל להב"ח הא מוכרח להיפוך דכיון דבשבת גם בכה"ג בע"כ אסור משום שמא יטה גם אם איכא נר אחד מכשרים א"כ ע"כ דבחול אסור גם בכה"ג דחיישינן שיפשע בו ויחסר ההידור. וכבר כתבנו דלפי הסברא קשה לומר כן, ונסתייעו מזה דברי המג"א:
בגמרא מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה. לכאורה קשה דהא גם למ"ד דאין זקוק לה מ"מ מודה דעיקר המצוה לכתחילה הוא שידלק כל משך הזמן וכדתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ולהך מ"ד מפרשינן דהברייתא קאי לשיעורא שצריך ליתן בו שמן כשיעור הזה וא"כ היאך רשאי להדליק בהני פסולים בשבת והרי שמא יכבה ונמצא שלא דלק השיעור, וצ"ל דהך סברא דשמא יכבה אינו רק חששא בעלמא ומש"ה לא חיישינן ליה רק אם נאמר דכשיכבה יש עליו חיוב להדליקה אבל למ"ד דאין זקוק לה לא חיישינן ליה כלל. שוב מצאתי כן במאירי:
קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. והקשו התוס' דלמא גם בשבת האיסור משום דכבתה זקוק לה, ותירצו דא"כ הו"ל לומר סתמא אין מדליקין בהם בחנוכה ומדאמר בין בחול בין בשבת מוכח דבשבת איכא טעם לאסור מה שאינו בחול. ביאור דבריהם דאם כל האיסור הוא רק מטעם אחד דכבתה זקוק לה הו"ל לומר סתמא כיון דאין שום נ"מ בין חול לשבת ומדאמר בין בחול בין בשבת מוכח דבשבת איכא טעם נוסף לאסור מה שאינו בחול וחלוקים הם בדיניהם. והוא דבחול דכל האיסור משום שמא יפשע ולא יחזור להדליק א"כ הא אינו רק אם יש לו שמן כשר אבל אם אין לו שמן אחר הא פשיטא דמחוייב להדליק אבל בשבת דהאיסור משום שמא יטה א"כ גם באין לו שמן כשר אסור. וכן מבואר להדיא בלשון רש"י שכתב וז"ל כבתה זקוק לה הלכך צריך לכתחילה לעשותו יפה דלמא פשע ולא מתקן ומותר להשתמש לאורה הלכך בשבת אסורה. דקדק רש"י בלשונו וכתב דבחול צריך לעשותו יפה וזהו רק באם יש לו שמן יפה אבל באין לו מה שייך לומר עליו צריך לעשותו כיון דאין לו מה לעשות. ובשבת כתב אסור דגם באין לו אחר אסור:
אמנם צ"ע דברי הטור שכתב בסי' תרע"ג כל השמנים והפתילות כשרים לה בין בחול בין בשבת כו'. ולא חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקנה דאף בחול אם כבתה אין זקוק לה עכ"ל. מוכח מדבריו דאי הוי ס"ל דזקוק היה צריך להיות אסור בשבת דשמא ע"י טירדא דחיובא ישכח וידליקנה. ולדידיה הא תשאר קושית התוס' דלמא גם בשבת הטעם משום דכבתה זקוק לה ומש"ה אסור בשבת גם באין לו כשר, והנראה בדעתו דס"ל דעיקר הך סברא דיש לחוש דע"י טירדא דחיובא ישכח שהוא שבת וידליקנה תלוי בפלוגתא דאמוראי דלקמן (דף כ"ג) גבי שמן שרפה דרבה קאמר דבכל שבת אסור דמתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה, ולדידיה כמו כן הכא היה מקום לאסור בשבת אם נאמר דזקוק לה. אבל לר"ח דחולק לקמן על רבה וס"ל דבכל שבת שרי להדליק בשמן שרפה ולא ס"ל הך חששא דרבה ורק ביו"ט שחל בער"ש אסור משום דאין שורפין קדשים ביו"ט ולדידיה גם הכא אין לאוסרו בשבת גם אם נאמר דזקוק לה ונאמר דרבא דמפרש הכא טעם דר"ה ס"ל כר"ח ומש"ה קאמר דר"ה דאוסרו בשבת גם באין לו ע"כ ס"ל מותר להשתמש לאורה. ועוד יותר י"ל דמדברי ר"ה עצמן הוכיח רבא דס"ל כר"ח דלקמן מדקאמר סתמא דשמנים שאסור להדליק בהם בשבת אסור להדליק בהם בחנוכה בחול. וכבר מפורסם הקושיא דבשמן שרפה דאסור להדליק בשבת משום שמא יטה לרבה ובחנוכה בחול הא צריך להיות שרי דהרי דולק יפה, ומזה הוכיח רבא דס"ל כר"ח דשמן שריפה מותר בכל שבת לבד ביו"ט שבער"ש ולא ס"ל חששא דרבה. ומדאוסר בשבת בפסולי שמנים גם באין לו אחרים מוכח דס"ל מותר להשתמש לאורה. אמנם עיקר הקושיא משמן שרפה לא קשה כל כך וכמו שכתבנו למעלה דר"ה לא קאי רק על המינים הפסולים ושמן שרפה הוא ממין הכשר:
והנה עיקר הסברא דבנר חנוכה חיישינן לשמא יכבה, ולכאורה יש לעיין דבנר שבת כתבו רש"י והתוס' דפסולי שמנים משום שמא יטה ואמאי לא חששו לשמא יכבה וליכא שלום בית וכמו שחששו לו בנר חנוכה והרי נר שבת חמיר משל חנוכה דנר ביתו ונר חנוכה נר ביתו קודם. הן אמת דבתוס' ישנים לעיל כתב בשם הריב"ן דגם בשבת הטעם משום שמא יכבה אבל מדברי רש"י ותוס' מוכח דלא ס"ל כן. וע"כ נראה דהא עיקר החשש דשמא יכבה אינו רק חששא בעלמא ותדע דהא למ"ד כבתה אין זקוק לה מותר להדליק בהפסולים והרי מבואר בש"ע שאם העמידו במקום הרוח לא יצא וצ"ל דבהו אינו רק חששא בעלמא ולא דמי למקום הרוח דקרוב לודאי שיכבה. שוב ראיתי במאירי שהקשה דאף ע"ג דאין זקוק לה מ"מ הרי לכתחילה צריך להיות דלוק כל השיעור ואמאי שרי לכתחילה להדליק בפסולי שמנים ותירץ דסתם הדברים לא יכבה תוך השיעור. וא"כ הא י"ל דגבי שבת דבסתמא מדליקין כמה נרות לכבוד שבת לא חששו לו שיכבו כולם ורק בשל חנוכה דהמצוה רק נר אחד חששו לו שיכבה. ואע"ג דר"ה סתמא קאמר דאין מדליקין בהם בחנוכה בחול ובודאי דקאי על המהדרין שמוסיפין בכל יום וגם כשמדליק בליל שמיני ח' נרות אוסר ר"ה להדליקם בהני פסולים משום שמא יכבה והרי זה ודאי קשה להאמר דהאיסור שמא יכבה אחד מהם ויחסר לו ההידור שצריך להיות כמנין הימים, דהא ודאי נראה דבשביל חסרון ההידור לא היה אוסרו כיון דאינו מחויב כלל לעשות ההידור ורק משום דאם יכבה יחסר לו המצוה אסור ומוכח דגם בשמונה נרות חששו שלא יכבו כולם ולא ישאר גם נר אחד דלוק. גם זה ניחא דהא תיכף כשמדליק נר הראשון כבר קיים המצוה והנוספים אח"כ הם רק להידור ואי אפשר כלל לומר על אחד מן האחרונים שיהיה נחשב ג"כ לעיקר המצוה כיון שכבר נסתלק מההוא גברא החיוב העיקר וקיים כבר עיקר המצוה וממילא כשיכבה זה נר הראשון ויפשע ולא ידליקנה נתבטל עיקר המצוה דאין לומר דאז נחשב להנשארים מעיקר המצוה דהרי אין כאן לא הדלקה ולא הנחה ולענין עיקר החיוב נחשבים כמו נר שהודלק לרשות לא לשם חנוכה דאי אפשר לו להיות למצוה רק שיכבה וידליקנה. ומש"ה שפיר חששו לו לשמא יכבה הראשון. וכל זה ניחא בחול דההדלקה הוא בשעת החיוב ושפיר שייך לומר דבראשון נסתלק החיוב אבל בשבת דההדלקה קודם זמן החיוב והתחלת המצוה הוא אח"כ בשקיעת החמה וא"כ כל הנרות שוים בהן ולא שייך לחלק בהם בין עיקר לנוסף וגם כשיכבה מהם כל זמן שיהיה אחד מהם דלוק יקויים עיקר המצוה ולשמא יכבו כולם לא חיישינן כלל וא"כ הא מיושב קושית התוס' דמדאוסר ר"ה גם בשבת ואפי' כשמדליק שמנה נרות וכדומה ע"כ אין הטעם משום דכבתה זקוק לה רק ע"כ טעמו דמותר להשתמש לאורה. וצ"ל דס"ל להתוס' כמש"כ בש"ע סי' תרע"ג סעיף ב' דגם בכבתה בער"ש קודם קבלת שבת שעדיין הוא יום אין זקוק לה דסבירא ליה דבשבת דמוכרח להדליקה מבעו"י הוא אז עיקר זמן ומקיים אז המצוה ונמצא שבת וחול שוין בזה דהראשון העיקר והאחרונים הם רק הידור והקשו שפיר:
כבתה זקוק לה, יש להסתפק להך מ"ד אם רק בכבתה הוא דזקוק לה אבל היכא דנשפך השמן ונאבדה הפתילה לגמרי אם צריך להדליק בשמן ופתילה אחרת להשלים שיעורו הנחסר. ובודאי דיש מקום לומר דרק בכבתה הוא דזקוק לה דכשמדליקה חשיבא הכל אחת וכראשונה שברך עליו דמיא. אבל אם נשפך לגמרי לא חייבוהו כלל להדליק אחרת דרק נר אחד ופעם אחד תיקנו ולא שני פעמים. ודוגמא לזה מצינו במסכת סוכה (דף כ"ז) דס"ל לר"א דאין עושין סוכה בחוש"מ דבעינן סוכה לשבעה ימים ומודה ר"א שאם נפלה שחוזר ובונה אותה ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא הא אחריתא היא קמ"ל. וכתב שם התוס' דיש גורסים קמ"ל כיון דבדידיה קעביד היא היא, הא אם בונה אותה מעצים אחרים אחריתא היא. וכמו כן כשחוזר ומדליק את הראשונה עצמה אחת היא אבל להדליק שמן אחר אפשר דגם להך מ"ד א"צ. ונ"מ בזה גם לדידן היכא דכיבה במזיד או לדעת מהרש"ל דבכיבה בידים גם בשוגג זקוק לה אם יכול להדליק גם בשמן אחר או צריך להדליק הראשונה דוקא. ואם נאמר כן יש לנו להבין סברת מ"ד דכבתה אין זקוק לה וכיון דלכתחילה צריך להיות דלוק כל השיעור א"כ מאי טירחא הוא לחזור ולהדליקה. וי"ל דהא עיקר נר חנוכה הוא זכר לנס נרות דמנורה והרי במסכת מנחות (דף פ"ח) איתא נר שכבתה נדשן השמן נדשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בו שמן כמידה ראשונה, ופירש"י דפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי הוא כדשן כיצד הוא עושה מטיבה שמשליך כל מה שבנר לחוץ כו', הרי דכיון שכבה נפסל השמן והפתילה למנורה ומש"ה ס"ל להך מ"ד דגם בחנוכה אם כבתה אין זקוק להדליקה שנית. דאע"ג דלענין פסול שמנים לא עשו חנוכה כמנורה דהרי במנורה צריך דוקא שמן זית ובחנוכה כל השמנים כשרים לה, וגם בהאי דינא גופה לא עשו חנוכה כמנורה וכדאמרינן לקמן עששית שהיתה דולקת למו"ש מכבה ומדליקה הרי דשרי להדליק בשמן ופתילה שכבר דלקו לחנוכה וכבו, מ"מ ס"ל דזהו רק לענין עיקר הפסול שנפסול שמן שכבר הודלק בזה לא החמירו בחנוכה ולא עשוהו כמנורה אבל בהך דכבתה תוך השיעור אם נאמר דבשמן אחר בודאי א"צ להדליק דרק הדלקה אחת חייבו חכמים ורק נצריכו להדליקו שנית משום דזה השמן עצמו כבר דלק ונחשב כאחת והלא סברא זו גורמת פסול במנורה והיאך יגרום זו הסברא עצמה עוד חיובא בחנוכה והוא כמו דבר הסותר את עצמו. והך מ"ד דס"ל כבתה זקוק לה לא ס"ל הך סברא:
ועיין בד"מ שהביא דברי הכל בו שכתב דיכול להדליק בשמן ופתילה שנשאר מאתמול והעולם נהגו לעשות חדשים. והנראה ברור טעם המנהג משום הא דכתבנו דבמנורה נפסל השמן שדלק כבר ואע"ג דאמרינן להדיא בעששית שהיתה דולקת למו"ש מכבה ומדליקה, י"ל דזה תלוי בפלוגתא דרש"י והתוס' דרש"י פירש שהודלקה מאתמול לחנוכה ומוכח דלמחר כשירה אבל התוס' כתבו דהודלקה לשבת ולא לחנוכה ולדידהו הא ודאי דכשר לחנוכה דלא גריע כלל משארי שמנים אע"ג דפסולים למנורה כשרים לחנוכה, אבל בשכבר הודלק לחנוכה י"ל דבפסול זה עשוהו כמנורה ולכך נהגו להחמיר בזה כנ"ל:
בגמרא ואסור להשתמש לאורה. פירש"י שיהיה ניכר שהוא של מצוה וליכא למיחש להטיה, והר"ן כתב הטעם דכיון שהוא זכר למנורה עשוהו כמנורה דאסור להשתמש בו, והנה לפירש"י יש מקום קצת לומר דליכא איסורא רק לבני הבית דהנר הוא שלהם וכשישתמשו בו ליכא היכר דיאמרו הרואים דלצרכו הדליקו אבל אחרים ההולכים ברחוב אפשר דשרי להשתמש דרך הילוכם דלא יבאו לומר דבשביל תשמיש של זה הדליקו הבעה"ב, וא"ל דא"כ אמאי שרי בשבת ניחוש להטיה דאחרים, ז"א דכי בשביל שהנר אינו מאיר לו כל צרכו יטה נר של אחרים והרי הוא גזילה גמורה דע"י הטיתו יהיה כלה מהר וכל חשש הטיה הוא רק לבני הבית והם אסורים להשתמש משום היכר מצוה. ואם נאמר כן הרי ניחא דאמר לקמן דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה משום ביזוי מצוה והקשו הראשונים דהרי כל תשמיש ואפי' אינו בזיון אסור מדשרי בשבת להדליק בפסולי שמנים. וי"ל דלקמן איירי באחרים ההולכים ברחוב דלהם שרי שפיר להשתמש דרך הילוכם ומ"מ תשמיש גנאי שפיר אסור משום ביזוי מצוה. ועיין ברא"ש שכתב דהא דאמר אסור להשתמש לאורה הוא דוקא תשמיש קבוע ולקמן קמ"ל דגם להרצות מעות דהוא תשמיש עראי מ"מ כיון שהוא של גנאי אסור. ולדבריו תשמיש עראי ואינו של גנאי שרי. וכל זה הוא לשיטת רש"י דבעראי לא יאמרו שהדליקה בשביל זה. אבל להר"ן דהטעם דעשוהו כמנורה הא אין לחלק כלל ובכל גווני אסור. אמנם התוס' בד"ה שמחת הביאו לדברי הירושלמי דמפרש בו בוררת ממש משום דמראה אין בו משום מעילה:
אמרוה רבנן קמי דאביי משמיה דרבי ירמיה ולא קיבלה כו'. וכתבו התוספות דהלכה דאסור להשתמש לאורה כרב ור' יוחנן ואביי נמי קיבלה לבסוף. ובעל המאור פסק דמותר להשתמש לאורה והקשה עליו הרמב"ן מהא דרב ור"י ואביי והנראה דהנה רש"י כתב וז"ל, ולא קיבלה שלא חשבו לסמוך על דבריו. ובודאי דלשון זה לסמוך על דבריו. משמע על קולא ולא על חומרא דלחומרא הו"ל לומר לחוש לדבריו דמה סמיכה יש אם מחמיר. וע"כ נראה דרש"י ובעל המאור לא מפרשים כהתוס' דהך אמרו משמיה דר' ירמיה היינו הא דאמר דאסור להשתמש לאורה רק קאי על דין הראשון מה דאמר ר' ירמיה כבתה אין זקוק לה וזהו דלא קיבלה אביי מעיקרא ולא רצה לסמוך על דבריו להקל בזה. וכן משמע קצת מהא דאמר אי זכאי גמירנא לשמעתי מעיקרא ופריך והא גמרה ומשני נ"מ לגירסא דינקותא. ולפי התוס' והרמב"ן דלא קיבל החומרא שאמר ר' ירמיה דאסור להשתמש לאורה מאי הקשה והא גמיר לה דלמא עד השתא הורה בו להקל ומש"ה פירש"י דקאי על הקולא דאין זקוק לה ומקשה שפיר והא גמיר לה ומאי שייך לומר אי זכאי גמירנא מעיקרא דמה הפסיד בזה דלא נהג בו עד עכשיו הקולא. וזהו ג"כ שיטת המאור. וא"כ גם הא דאח"כ אמרוה משמיה דר' יוחנן וקיבלה קאי ג"כ רק על הא דאין זקוק לה ולא איירי אביי ור' יוחנן כלל בדינא דלהשתמש לאורה וא"כ לא אשכחן מאן דאסר רק רב לחודא וכיון דר"ה ורב חסדא ס"ל מותר להשתמש לאורה מש"ה פסק המאור כן. ולכאורה קשה מעיקרא אמאי לא קיבלה אביי והרי ר' ירמיה לא אמרה משמיה דנפשיה רק הכל מוכרח מדברי רב דמדמתיר להדליק בהם בין בחול בין בשבת הא מוכרח שני הדינים דאין זקוק לה ודאסור להשתמש לאורה. ובשלמא לפירש"י י"ל דמעיקרא הוי ס"ל לאביי דטעמו דרב דס"ל דלא חיישינן כלל לשמא יכבה וגם השמנים הפסולים אין רגילים להכבות, אבל להתוס' דקאי על איסור תשמיש קשה דזה ודאי מוכרח מדברי רב דאסור להשתמש דאל"כ הא יש לחוש לשמא יטה דהא ודאי אין מקום לומר דאביי הוה ס"ל דגם במותר להשתמש לא חייש רב לשמא יטה דהרי כל עיקר מה דפסלינן הני שמנים ופתילות בכל שבת הוא רק משום שמא יטה לדעת רוב המפרשים לבד מדברי הריב"ן שהביאו התוס' ישנים לעיל שכתב דאין הטעם משום שמא יטה רק משום שמא יכבה וליכא שלום בית אבל כל הראשונים לא כתבו כן. והנראה בדעת התוס' דס"ל דגם מעיקרא דס"ל לאביי דמותר להשתמש לא התיר רק בתשמיש עראי אבל להשתמש בה דרך קבע גם הוא מודה דאסור דהרי לא יהיה היכר כלל למצוה דיאמרו לצורכו אדלקה והיה ס"ל לאביי דבעראי לא חיישינן שמא יטה ורק בנר שבת דמשתמש בו בקביעות באכילה וכדומה חששו לשמא יטה ובסמוך יבואר עוד תירוץ לזה. או נאמר דס"ל לרב דרק לשבת דעיקר הדלקה הוא להשתמש בו חששו לשמא יטה משא"כ בחנוכה דההדלקה אינו להשתמש בו. ואפילו למ"ד מותר להשתמש ס"ל לרב דלא חיישינן שמא ישתמש ושמא יטה:
בגמרא. אי נמי לשיעורא. פירש"י שצריך ליתן בו לכתחילה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה. הנה לפ"ז מוכרח דודאי מצותו לכתחילה שידלק כל השיעור הזה רק דאם כבה אין בו מצוה להדליקה וא"כ הדר קשה דאמאי שרי בהני שמנים היה לו למיחוש דלמא יכבה ונמצא דלא יקויים המצוה כתיקונה, וי"ל דהך חששא שמא יכבה הוא רק חששא בעלמא ומש"ה לא חיישינן ליה רק אם נאמר דאם כבתה יש עליו חיוב להדליקה ואם אינו מדליקה לא קיים המצוה כלל וחיישינן שמא יכבה ויפשע אבל למ"ד אין זקוק לה לא חיישינן לשמא יכבה כלל ואע"ג דלדידיה אם יכבה הרי בודאי לא ידליקה דהא אין זקוק לה וכן בשבת ואפ"ה לא חיישינן לה. אמנם עיין באלפס דכתב פירוש אחר לשיעורא דאחר שדלק זה השיעור ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו, ולפי זה אין לנו ראיה והכרח גמור דאיכא מצוה לכתחילה שידלק זה השיעור ואפשר דלכתחילה יכול להדליק גם בפחות מכן ורק דאם נתן הרבה שמן והרי הקצה הוא אותו למצוה ומ"מ אחר זה השיעור כבר פסקה המצוה ויכול לכבותו או להשתמש בו. וא"כ ניחא קושיא הנ"ל בפשיטות. אמנם בודאי דלפי הסברא קשה לומר דלהאלפס לא יהיה שום שיעור להדלקתה וכי נאמר בשמן כל שהוא ודלקה כרגע סגי לכתחילה, דמאי היכר לנס איכא בהדלקה כל שהוא ובודאי נראה דגם האלפס ס"ל כפירש"י רק דכתב עוד פירוש מוסיף על הפירוש הפשוט ובפרט לגירסא דידן באלפס דכתב גם כפירש"י וראיה לזה דנ"ח ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום בית הא מוכרח דלא סגי במשהו שמן דאל"כ יקח משהו וידליק ויקיים שניהם א"ו דלכתחילה בעי שיעור וצ"ל כמש"כ דמ"מ לא חיישינן שיכבה. אמנם עדיין יש לעיין קצת בזה דהנה בהא דאמרינן מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה הרי ודאי האי דינא דאין זקוק לה מוכרח גם מהא דהתיר רב בחול דאם היה זקוק לה פשיטא דגם בחול היה אסור, ותדע דהרי רב חסדא אינו מתיר רק בחול ומ"מ דייקינן מיניה דס"ל אין זקוק לה. והאלפסי כתב וז"ל ותו מדמדליקין בהם בחנוכה בשבת מכלל דאי כבית לא מזדקיק לה, ובודאי צ"ע דלמה דקדק להוכיח כן מהא דשרי בשבת. והנראה דס"ל דמהא דשרי בחול אין ראיה רק דאין זקוק לה לענין עיקר קיום המצוה אבל מ"מ י"ל דלכתחילה איכא מצוה להדליקה ומ"מ לא חיישינן לשמא יפשע כיון דגם אם יפשע יצא. [ועיין בשו"ע סי' תרע"ג דפסק דאין זקוק לה וכתב המג"א בס"ק י"ב בשם מהרי"ל וב"ח דמ"מ ראוי להחמיר ולהדליקה]. ומש"ה הוכיח האלפס מהא דשרי בשבת ואם היה שום מצוה אע"ג דלא מעכב המצוה היה צ"ל אסור בשבת דהרי אם יכבה לא יהיה יכול להדליקה וא"כ הא מוכרח דהאלפס לא ס"ל סברא כנ"ל וס"ל דאם היה שום מצוה היה צ"ל אסור בשבת משום שמא יכבה, וא"כ הא ודאי קשה דהרי ודאי דבלא כבה עיקר מצותו הוא שיהיה דלוק כל משך הזמן וזהו שיעורו וא"כ צ"ל אסור בשבת. ויישוב לזה למדנו מדברי הטור שכתב בסי' תרע"ג כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה בין בחול בין בשבת כו' דלא חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקה שאף בחול אם כבתה א"צ לחזור להדליקה. וא"כ י"ל דגם האלפס נתכוין לזה ואם היה שום מצוה היה לחוש בשבת שמא ישכח שהוא שבת וידליקה. א"כ י"ל כמש"כ דכל דיצא עיקר החיוב לא חיישינן שמא יכבה ומש"ה לא הוכיח האלפס מהא דשרי בחול.
שם והמהדרין מן המהדרין כו'. הנה הא דמצינו במצוה זו הידור ויותר הידור. הנראה משום דעיקר הנס תכליתו היה רק משום הידור מצוה לחודא ולא משום עיקר המצוה דהרי היה בפך שמן להדליק בו לילה אחת והרי היו יכולים לעשות פתילות דקות ביותר שתהיה הפתילה חלק שמינית מן מה שהיה רגיל להיות בכל יום מקודם והיה מספיק לשמונה ימים והיה מקיים עיקר המצוה דהרי אין שיעור לעובי הפתילות. וכל הנס היה רק משום הידור מצוה שיהיו הנרות יפים כמו שהיו מקודם וע"כ תיקנו חכמים במצוה זו הידורים יותר מבכל מצוה:
בגמרא חד אמר טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין כו' וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש, ואין מורידין. לכאורה מאי נ"מ בפלוגתא זו. ולכאורה יש לומר באין לו נרות לכל הצורך וכגון בליל שלישי ואין לו רק שני נרות דאי טעמם דב"ה כנגד ימים היוצאין א"צ להדליק רק נר אחד עיקר החיוב דמאי הידור יהיה אם ידליק בליל שלישי שני נרות כיון דאינו כנגד מספר הימים אבל לטעם דמעלין בקודש צריך להדליק שנים דאע"ג דאי אפשר לו להיות מעלין מ"מ אין לו להיות מוריד ואין לו להדליק היום פחות מאתמול כיון שיש לו שנים. והנה ראיתי בביאורי הגר"א שכתב בדעת הרמב"ם דס"ל דמהדרין מן המהדרין קאי על מהדרין וכל אחד מוסיף והולך. והתו' הקשו על זה דא"כ הא ליכא היכרא דימים הנכנסין ויוצאין דיסברו שכך בני אדם בביתו מש"ה כתב דמהדרין מן המהדרין קאי אנר איש וביתו. וכתב הגר"א לתרץ דעת הרמב"ם דס"ל דלהך מ"ד דמפרש טעם דב"ש כנגד פרי החג ודב"ה משום מעלין בקודש לא איכפת ליה כלל שיהיו הנרות כמספר הימים והרי קיי"ל כהך מ"ד כדמסיק בגמרא מהני שני זקנים שבצידון ומש"ה פסק הרמב"ם כן ועכ"פ לדבריו נתבאר דנ"מ טובא בהך פלוגתא. ולהתוס' ההכרח לומר דס"ל דבזה כ"ע מודים דעיקר ההידור הוא שיהיו הנרות לפי מספר הימים שנעשה בהם הנס דאל"כ למה לו להוסיף או לפחות רק דבהא פליגא דלטעם הראשון ס"ל לב"ש דכן היה התקנה של ההידור שיהיה דוקא כנגד ימים הנכנסין וב"ה ס"ל שההידור הוא דוקא כנגד היוצאין ואידך מ"ד ס"ל דלא פליגי בהא וכ"ע מודים דהיו יכולים לעשות ההידור או כנגד הנכנסין או כנגד יוצאין רק ב"ש ס"ל דתיקנו זה ההידור של כנגד הנכנסין וכמו שהיה בפרי החג וב"ה ס"ל דעשו ההידור כנגד היוצאין משום דמעלין בקודש. אבל מ"מ עיקר ההידור הוא לכ"ע מה דהנרות הם כמו מספר הימים ומש"ה הקשו התוס' שפיר והוכיחו דמהדרין מן המהדרין קאי אנר איש וביתו. וגם להתוס' נ"מ לדינא בהך פלוגתא באין לו כל הצורך מיום החמישי ולמעלה ואין לו רק ד' נרות דלטעם הראשון לא ידליק לב"ה רק נר אחד דבארבע ליכא הידור כלל אבל לטעם השני דגם ב"ה מודים דהיו יכולין לעשות הידור של הנכנסין ורק משום מעלין בקודש א"כ כשאין לו רק ארבע ידליק ד' ויהיה ההידור כנגד ימים הנכנסין:
בגמרא כנגד ימים היוצאין. פירש"י והיום שעומד בו בכלל היוצאין. לכאורה צ"ע דלמה הוצרך רש"י לזה והרי בפשיטות ניחא די"ל דזה הטעם קאי רק על הנוספים דהם באים משום הידור דנר אחד הוא עיקר החיוב של המצוה ובו א"צ טעם ורק על הנוספים אמרו טעמים מה דמוסיפין נרות לבד עיקר החיוב הם כנגד ימים היוצאין שיצאו כבר ומש"ה בליל שני מוסיף נר אחד כנגד יום ראשון שיצא וכן בכולן. ובזכרוני שכן שמעתי מכבר שהעירו בזה על פירש"י:
בתוס' ד"ה מצוה להניחה כו' מצוה להניחה על פתח חצר. ורש"י הא חולק על זה. וצ"ע דהא לקמן (דף מ"ה) מהו לטלטולי שרגי דחנוכתא מקמי חברי מוכח להדיא דליכא איסורא רק משום מוקצה ולר"ש דלא ס"ל מוקצה שרי ומוכרח דמונח בחצר ולא בר"ה וצ"ע. והנראה מוכרח דלהתוס' כשיש חצר היה מניח על פתח החצר מבפנים ולא מבחוץ דרק כשאין חצר מניחה מבחוץ דאם היה מניחה מבפנים לא היה היכר כלל. אבל כשמניחה על פתח חצר איכא היכרא גם כשמונחת מבפנים דרבים ההולכים בחצר וגם ההולכים ברה"ר רואין את הנר הדולק בחצר סמוך לפתח:
נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. בטור סי' תרע"א הביא בשם רבינו יואל שכתב דדוקא כשמדליקה מבחוץ אבל כשמדליקה בפנים גם למעלה מעשרים כשר כדאמרינן בסוכה דאם דפנות מגיעות לסכך שלטא ביה עינא. והטור כתב דלא דמי דבסוכה בעינן דישלוט העין בגג וכיון דהדופן מגיע לגג ע"י המחיצה שולט העין בגג אבל הכא צריך לשלוט העין בנר מה יועיל הגג שהוא עוד למעלה יותר. והנראה בדעת רבינו יואל דס"ל דגג זה אינו לא מעלה ולא מוריד ורק כיון דהדופן מגיע להסכך שליט בו עינא דרך הדופן הכא נמי הכא כיון דהנר דבוק לכותל ע"י הדופן רואה להנר. והא דמחלק בין מדליק בפנים למבחוץ הנראה דהתוס' בסוכה (דף ב') הקשו על הא דפסלינן במבוי ונר חנוכה הרי הם דבוקים לדופן ותירצו דשאני סוכה דרחבה הרבה. [ומדברי התוספות מוכח ג"כ דלא כסברת הטור ]. ורבינו יואל ס"ל לחלק בתירוץ אחר דבריש עירובין עביד הגמרא צריכותא למה תני בסוכה ובמבוי דאי תני במבוי ה"א משום דלהילוך עבידא, [פי' דאין דרך המהלך להסתכל למעלה] אבל סוכה דלישיבה עבידא אימא לא קמ"ל, וס"ל לרבינו יואל לתרץ כן דבסוכה דלישיבה עבידא הוא דמהני בדפנות המגיעות לסכך אבל במבוי דלהילוך עבידא לא מהני. ומש"ה פסל בגמרא בנר חנוכה דאיירי במדליק מבחוץ וההיכר לההולכים בר"ה ודמי למבוי דלא מהני מה דדבוק לדופן אבל במדליק מבפנים דההיכר הוא לבני הבית היושבים בבית ומהני מה דדבוק לדופן. ובזה מיושב הא דאמר נ"ח שהניחה למעלה מכ' פסולה כסוכה וכמבוי דלמה נקט הני תרתי. ולפי"ז ניחא דלא ה"מ למתני כסוכה לחודא דא"כ בדבוק לדופן היינו מכשירים מש"ה נקט כמבוי דאם מדליק מבחוץ דומה למבוי ולא מהני מה דדבוק לדופן ואי הוי נקט רק כמבוי לא היינו יודעין לפסול כשמדליק מבפנים מש"ה נקט כסוכה דאם אינו דבוק לדופן וכגון שדבקו לכלונס ארוך או תלאו בחבל פסול גם במדליק מבפנים כסוכה:
שבת (דף כ"ב) רב אמר אין מדליקין מנר לנר. יש כאן מקום להסתפק דלמא לא אמר רב רק בשני בני אדם שכל אחד מדליק בפני עצמו ואסור לכל אחד להדליק משל חבירו אבל באדם אחד המדליק כמהדרין מן המהדרין נהי דודאי דגם הוא אסור להדליק נר השני מן הראשון דהראשון הוא עיקר המצוה והשני הוא רק מן ההידור, אבל השלישי מן השני אפשר דשרי דהרי כל עיקר ההידור של הנוספים הוא כנגד ימים הנכנסין או כנגד ימים היוצאים א"כ כל זמן שלא הדליק כמנין הימים עדיין לא נגמר ההידור כלל והרי בודאי דאם בליל שלישי אין לו רק שני נרות דא"צ להדליק רק נר אחד עיקר החיוב והשני א"צ להדליק כלל דמאי הידור איכא בליל שלישי בשני נרות כיון דאינו לפי מנין הימים ונמצא דכל ההידור נשלם רק כשמדליק השלישי וכל מצותו של השני הוא רק כשמשלים להדליק השלישי ומקודם אין בו שום מצוה וגם לרב שרי להדליק זה מזה. אמנם א"כ קשה מאי פריך מהך דמנורה דממנה היה מדליק ובה היה מסיים והרי שבעת הנרות מעכבין זה את זה כדאיתא במנחות (דף כ"ח) וא"כ אין מצוה בנר שהדליק עד שמשלים כולם ומש"ה לא חיישינן לאכחושי מצוה, אבל בנר חנוכה על שני בני אדם דאין הראשון תלוי בהשני שפיר איכא אכחושי מצוה, ומוכרח דס"ל להגמרא דמדאמר רב סתמא אין מדליקין מנר לנר דאוסר להדליק הנוספין זה מזה וא"כ הא דומה ממש למנורה. ועיין בד"מ סי' תרע"ד שכתב בשם הג"מ שאם כבה אחד מן הנרות דאין להדליקו מן האחרים דאין בהדלקה זו מצוה דקיי"ל כבתה אין זקוק לה. ומדבריו מבואר להדיא דמכל האחרים אוסר להדליקו דודאי אין לומר דרק מנר הראשון דהוא עיקר המצוה ואינו תלוי בהאחרים אוסר דהרי נקט מן האחרים בלשון רבים והרי כיון שכבה אחד מהם שוב אין בהנוספים ההידור של ימים הנכנסים והיוצאים ולכאורה דומה כאילו כבו כל הנוספים ואמאי אוסר. ומוכרח דס"ל דגם כשאינו מקיים לפי מנין הימים מ"מ שייך גם בהנוספים סברא דאכחושי מצוה וביזוי מצוה וכמו שהוכחנו מדפריך הגמרא לרב מהך דמנורה:
אמנם עיין בחגיגה (דף כ"ו) דאמרינן שולחן כתיב בו תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד. וכתב רש"י דתמיד דכתיב במנורה לא תמיד יום ולילה קאמר אלא תמיד בכל לילה ולילה קאמר וכתמיד האמור בעולת התמיד ובחביתין אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בוקר כתיב. וכתב התוס' דהר"א הקשה דנר מערבי היה דולק כל היום וממנה היה מדליק ובה היה מסיים ומסתמא דמקרא דתמיד נפקא וכ"כ התוס' במנחות (דף פ"ו) דנר מערבי היה מצותו שיהיה דולק תמיד יום ולילה דמפרשינן הקרא יערוך אותו לפני ה' תמיד דקאי רק על נר אחד ומערב עד בוקר קאי על שארי הנרות וכן כתב להדיא הרשב"א בתשובה סי' ע"ט וסי' ש"ט. וזהו דהיה הנס שהיה נותן בו שמן כמו באחרות והיה דולק כל היום משום דהמצוה כן הוא שיהיה דולק ואם לא היה הנס היה הכהן חוזר ומדליקו בשחר. ולהתוס' פריך שפיר לרב דהיאך היה מדליק לכולם מן הנר מערבי כיון דהדלקתו היא מצוה גם קודם שהדליק שארי הנרות ולעולם י"ל דרב לא אסר אלא בשני בני אדם לחודא. ואדרבה בזה יתיישב היטב הא דפריך מהך ברייתא דממנה היה מדליק ואמאי לא הקשה טפי ממשנה דפ"ו דמסכת תמיד דתנן מי שזכה בדישון המנורה כו' ומניח נר מערבי דולק שממנו היה מדליק הנרות בין הערבים. ורק לפי הנ"ל ניחא דמהמשנה לא קשה דהא י"ל דגם בנר מערבי אין המצוה שיהיה דולק תמיד רק הוא כשארי נרות מערב עד בוקר וא"כ גם מצותו תלוי בהדלקת שארי הנרות דמעכבין זא"ז ולא היה קשה לרב וע"כ מביא מהך ברייתא דמחוץ לפרוכת העדות דהיה בו נס שהיה דולק כל היום ובודאי לא היה הנס אם לא היה מצוה להיות כן ופריך מיניה שפיר לרב. אבל לדעת רש"י בחגיגה מוכח דגם בהנוספים אוסר רב להדליק זה מזה וכמש"נ:
אמנם גם לפירש"י אינו הכרח גמור ואדרבה יש מקום לומר דבאמת זהו דקאמר בגמרא מאי הוה עלה, ועיין ברא"ש שכתב לפרש דהגמרא נסתפק אי הקושיא דפריך ממנורה היא קושי' גמורה למ"ד משום אכחושי מצוה או לא ומסיק דאינו תיובתא ופליגא באכחושי אבל בביזוי גם שמואל מודה דאסור והלכך אי הנחה עושה מצוה גם מנר לנר הוא כקינסא ואסור גם לשמואל. ולכאורה אינו מובן אמאי לא יהיה תיובתא גמורה. אבל לפי הנ"ל י"ל דהמקשה היה סובר. מדחזינן דהיה נס במערבי שהיה דולק כל היום מכלל דכן הוא המצוה דאל"כ מאי מקום להיות נס בזה כיון דאין צריך לזה ומש"ה פריך, אבל במסקנא ס"ל דגם בנר מערבית אין המצוה להיות דולק כל היום וכדאמר בחגיגה דבמנורה לא כתיב תמיד והא דהיה הנס הוא משום דצריך להיות המערבי דולק כדי שיהיה ממה להדליק בערב. וכן כתב התוס' בחגיגה שם בסוף דבריהם דהנס היה רק משום כך שידליקו ממנו בערב וע"ש במהרש"א ושוב לא קשה גם למ"ד אכחושי דשאני מנורה דמעכבין זא"ז. וגם לפירש"י י"ל דרב לא קאי רק על שני בני אדם. ועכ"פ אין מהך סוגיא ראיה להג"מ הנ"ל דס"ל דגם בהנוספים שייך אכחושי מצוה גם אם אינו כמנין הימים שכבר כבה אחד מהם:
ולכאורה היה נראה ראיה להג"מ דידוע מחלוקת הפוסקים לדידן דקיי"ל דאסור להשתמש לאורה אי שרי בהנאה לאחר שכבה או לא. ועיין בחידושי הרמב"ן לשבת שכתב דשרי, וכתב עוד דלדידן דקיי"ל כבתה אין זקוק לה גם בכבה תוך שיעורו ג"כ שרי בהנאה, והסביר דבריו דגם בעוד שהוא דולק לא לא נאסר רק משום ביזוי מצוה וכיון שכבה בדין שיהיה מותר כיון דכבר נשלמה מצותו. וא"כ אם נאמר דבהנוספין ליכא שום מצוה רק אם הם כמנין הימים אבל כיון דנכבה אחד מהם וכבר אינו כמנין הימים שוב ליכא בהנוספין ההידור א"כ להרמב"ן מיד שכבה אחד מהם יהיה צריך להיות מותר להשתמש כנגד שארי הנוספים דהרי הרשות בידו לכבות בידים הנוספים כיון דעתה ליכא ההידור ורק בנר הראשון דהוא עיקר המצוה שפיר אסור אבל לא באינך, א"כ היאך קאמר רב סתמא דמותר להדליק בחנוכה בשבת משום דאסור להשתמש לאורה והרי מדאמר סתמא מוכרח דגם במהדרין מן המהדרין שמוסיפין והולכין שרי והרי יש לחוש שמא יכבה אחד מהם ואז מותר להשתמש בכל הנוספים ושמא יטה, ומוכרח בע"כ כהג"מ דגם אם אינו לפי מנין הימים כל זמן שהם דולקים הם בכלל המצוה. אמנם גם בזה יש לפקפק עדיין דבשלמא בחול יש מקום לחלק בין הנרות ולומר שמה שהדליק בראשונה הוא עיקר החיוב ומצותו אינו תלוי כלל באחרים ומה שמדליק אח"כ שאינם רק משום הידור מצותן תלוים זה בזה דאם חסר אחד מהם נפקע מכולם ההידור, אבל בשבת שההדלקה הוא קודם זמן חיובם דמוכרח להדליקם מבעוד יום והמצוה מתחלת אח"כ בעת שקיעת החמה ובעת חלות המצוה הרי כולם דולקים ואין לנו שום מקום לחלק ביניהם לומר על אחד שזהו עיקר החיוב וזהו הוא מהנוספים משום ההידור וממילא כולם אסורים אפילו אם כבה אחד מהם דכל אחד לא גרע מעיקר החיוב, ושפיר ניחא הא דמתיר רב להדליק בהם בשבת. וגם דבלא"ה רוב הפוסקים ס"ל דבכבה באמצע השיעור אסור בהנאה ולדידהו הא ניחא בלא"ה:
שבת (דף כ"ג) אר"ז מריש הוי משתתפנא בפריטי כו' דקמדלקי עלי בגו ביתאי. צ"ע וכי ר"ז לא היה מן המהדרין מן המהדרין. והניחא לפי' התוס' שמהדרין מן המהדרין קאי אאיש וביתו מש"ה שפיר השתתף אבל להרמב"ם דקאי על מהדרין וכל אחד מוסיף והולך קשה. והפשוט דהא דאמרינן לעיל דמהדרין עושין נר לכל אחד, אין פירושו שיהיה כל אחד מבני הבית מדליק נר אחד רק פירושו דהבעה"ב מדליק בכל לילה נרות כמנין בני הבית שיש לו אבל לעולם אין מדליקן אלא אדם אחד לכולם. וכן במהדרין מן המהדרין להרמב"ם הכי פירושו דהבעה"ב מדליק לפי מספר האנשים נר עבור כל אחד בלילה הראשון ובשני מדליק עבור כל אחד שני נרות, וז"ל הרמב"ם והמהדר את המצות מדליק נרות כמנין בני הבית כו' והמהדר יותר מדליק נר לכל אחד ומוסיף כו' כיצד הרי שהיו בני הבית עשרה בליל ראשון מדליק עשרה ובשני ך' ובשלישי שלשים. הרי להדיא כמש"כ. וז"ל השלטי גבורים והמהדרין נר לכל אחד בין אנשים בין נשים אבל על הקטנים שאינם מחוייבים נראה שאין מדליק. הרי ג"כ להדיא דכולם אדם אחד מדליק. וגם מדברי התוס' מוכרח כן שכתבו דמהדרין מן המהדרין קאי אאיש וביתו ולא אמהדרין דיסברו שכך בני אדם בבית ומאי הקשו דלמא לא בעינן היכרא של מספר הימים רק בעת ההדלקה ולא הרואה אותם אח"כ ושפיר איכא היכרא דרואין דכל אחד מדליק כמספר הימים, ומוכרח דס"ל כמש"כ דבכל האופנים אדם אחד מדליק כולם. ובזה מבוארים דברי התוס' כפשוטן ולא קשה כלל מה שמפורסם הקושיא בפי העולם דגם לשיטתם יטעו דהוא רק מן המהדרין ורק כך בני אדם יש בבית, וזה אינו דמהיכי תיתי יאמרו כן אחר שרואין שמדליק כמנין הימים בודאי הוא מן המהדרין, ורק אם נאמר דקאי על מהדרין ונמצא דבליל שלישי מדליק שלשים או ארבעים ביחד ואין הנרות כמספר הימים כלל יטעו דהוא מן המהדרין. ועכ"פ מדברי כולם נלמד דבזמן הגמרא לא היה שום סברא דכל אחד מבני הבית ידליק בפני עצמו ולאפושי בברכות. ומש"ה השתתף ר' זירא בפריטי והבעה"ב הדליק גם עבורו נרות כמספר הימים ביחד עם נרותיו, והא דאח"כ אמר דקמדלקי עלי בגו ביתאי ג"כ ה"פ דבביתו שהדליקו נרות כמנין בני הבית הדליקו גם נרות שלו. וכל זה ברור. ועיין בשו"ע סי' תרע"ז דאכסנאי צריך ליתן פרוטה לבעה"ב להשתתף עמו בשמן של חנוכה וכתב המג"א בשם אגודה דצריך להוסיף מעט שמן בשבילו, בע"כ דברי האגודה קאי או על עיקר החיוב דסגי בנר איש וביתו ולכולם סגי בנר אחד או על המהדרין מן המהדרין ובמקום שנהגו כשיטת התוס' דלכל הבית מדליק נר אחד ומוסיף והולך. אבל להרמב"ם ודאי אם הוא מן המהדרין מן המהדרים לא שייך לומר בו שיוסיף מעט שמן עבורו דהרי מוכרח להדליק עבורו נרות כמספר הימים. ובזה יתבאר מה דאיתא בשו"ע סי' תרע"א שכתב המחבר כמה נרות ידליק בליל ראשון אחד מכאן ואילך מוסיף והולך ואפי' אם רבים בני הבית לא יוסיפו יותר [וזהו כהתוס'] וכתב הרמ"א וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג ויזהרו ליתן כל אחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהיה היכר. ובודאי דלכאורה צע"ג דהרי דעת הרמב"ם להדיא אינו כן רק בעה"ב מדליק לכולם ביחד, וצ"ל דהרמ"א ס"ל דכל זה היה בזמן הראשונים שהיו מדליקין מבחוץ דשיעורו בטפח הסמוך לפתח ובודאי דלא היו יכולים להדליק כל אחד בפני עצמו ובמקום מיוחד והיה אחד מדליק עבור כולם ביחד, אבל עכשיו דמדליק מבפנים להנוהגים כהרמב"ם יותר טוב שכל אחד ידליק בעצמו נרותיו ובמקום מיוחד לא בערבוביא וכדי לצאת ידי קושית התוס' גם להנוהגים בעיקר הדבר כהרמב"ם:
שם (דף כ"ג ע"ב) מתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה. ופירש"י מצוה לבערו משום תקלה, עיין לקמן (דף כ"ה) דאיתא כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאה ופירש"י משום תקלה. אי נמי דאקרי קודש. והתוס' שם הסכימו לפירושו השני דמן התורה מצוה לשורפו. וצע"ק מדוע כאן כתב רש"י רק לטעם דתקלה לחודא ולא כתב גם לטעם השני ומשמע קצת דס"ל לרש"י לעיקר כטעם זה:
והנה בתוס' בד"ה גזירה הקשה הרשב"א לרבה דלא ס"ל הך דאין שורפין קדשים ביו"ט מהא דתנן בביצה בחלה שנטמאה דלא יזיזנה ממקומה והלא ראוי' היא להסיקה תחת תבשילו. ביאור דבריו דאע"ג דבקדשים ודאי גם רבה מודה דאין שורפין ביו"ט וכדתנן להדיא במשנה בפסחים (דף פ"ג) דהנותר ישרף בששה עשר ונפיק ליה שם מקראי טובא. מ"מ בתרומה הא חזינן הכא לרבה דס"ל דשרי לשורפו ביו"ט אי לאו טעמא דגזירה יו"ט אטו שבת ובשבת האיסור שמא יטה וגבי עיסה הא לא שייך זה ואמאי לא יזיזנה ממקומה. ולכאורה נראה דגם רבה מודה לכל הני אמוראי דלקמן (דף כ"ד ע"ב) דגם תרומה טמאה אין שורפין ביו"ט כמו קדשים רק ס"ל לרבה דגם בקדשים אין האיסור רק כשמדליקה ביו"ט עצמו אבל כשמדליקה מבעיו"ט והיא דולקת והולכת ביו"ט גם בקדשים שרי. והרי להדיא מצינו בזה מחלוקת בירושלמי ריש פירקין, ומש"ה במתני' דאיירי בשבת דע"כ מדליקה מבע"י בערב שבת הוכרח רבה לומר הטעם משום שמצוה לבערו גזירה שמא יטה דלא ניחא ליה לאוקמי המשנה רק ביו"ט שחל בער"ש. אבל בביצה בהא דחלה שנטמאה דאיירי ביו"ט שפיר מודה רבה דבלא"ה אסור לשורפה ביו"ט כמו דמצינו דאסור בקדשים. והא דהקשה ליה אביי אלא מעתה ביו"ט לשתרי היינו נמי היכא שמדליקה מבעיו"ט דומיא דמשנה דאסרה בשבת כשמדליקה מבעוד יום ובכה"ג לשתרי ביו"ט לדידך דבכה"ג ליכא איסור דשריפת קדשים ביו"ט ותשתרי. והא דהקשה ליה מהא דתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ולא משני ליה דהמשנה איירי במדליקה ביו"ט עצמו ומשום איסורא דשריפת קדשים ביו"ט, הוא משום דא"כ הא לא שייך כלל הך סיפא הכא כיון דאינו דומיא דרישא דאוסר בשבת, דהאיסור דבסיפא הוא מטעם אחר, ומאי שייך זה לכאן והרי בלא"ה כתבו התוס' בשם הרשב"א דכל הקושיא של אביי הוא כן דלדידך הא אין מקום לומר דטעם של הסיפא משום אין שורפין קדשים ביו"ט דמאי שייך הכא. ועל זה משני ליה רבה שפיר גזירה יו"ט אטו שבת, פי' דגם הסיפא איירי גם במדליק מבעיו"ט דלא שייך איסור של שריפת קדשים ורק איסור גזירה אטו שבת ובשבת גזירה שמא יטה ומש"ה תני ליה הכא. ועכ"פ הא מיושב היטב קושית הרשב"א מהך דביצה דאיירי ביו"ט מודה רבה דאסור משום שריפת קדשים:
והנראה בטעמו של הרשב"א שהוקשה לו דלרבה דס"ל הך חששא דמתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה א"כ במדליק בעיו"ט ג"כ ליתסר מש"ה דשמא יטה דנהי דביו"ט ליכא איסור הבערה מ"מ איכא איסור דשורף קדשים ביו"ט ואמאי הקשה לו אביי ביו"ט לשתרי, ושייך שפיר למתני הכא אע"ג דעיקר האיסור משום איסורא אחרינא מ"מ הכל מטעם סברא אחת דמשום דמצוה עליו לבערו חיישינן בו שמא יטה והוא דומיא דרישא ומש"ה תני ליה שפיר הכא. ולמה הוצרך לומר גזירה יו"ט אטו שבת אלא ודאי מוכרח דלא ס"ל הך איסורא בתרומה גם אם מדליקה ביו"ט עצמו דס"ל דרק קדשים אינם נשרפים ביו"ט אבל בתרומה ליכא הך איסורא ומש"ה הקשה הרשב"א שפיר מהך דביצה אמאי לא יזיזנה ממקומה. אמנם זה תלוי בהא דלקמן הקשו התוס' מאי מדמה הגמרא תרומה לקדשים דקדשים אסור ליהנות בשעת הבערתן ומש"ה אסור לשורפן ביו"ט אבל בתרומה דשרי בהנאה לשתרי כמו נר של חול דשרי ביום טוב. ותירצו התוס' דגזרינן תרומה אטו קדשים. והריב"א תירץ דהוא כמו נדרים ונדבות דעיקר ההדלקה הוא משום מצוה, ואם כן להריב"א דבשריפת תרומה ביום טוב איכא איסור דאורייתא הרי שפיר הוה מצי לתרץ דביו"ט אסור משום שמא יטה ומקשה הרשב"א שפיר. אבל לתירוץ התוס' דבתרומה ליכא איסורא רק משום גזירה אטו קדשים א"כ הרי לא היה יכול לתרץ דלהדליק בעיו"ט אסור משום שמא יטה ביו"ט דהא גם אם יטה ליכא איסור דאורייתא ומש"ה אמר גזירה יו"ט אטו שבת ובשבת אסור שמא יטה ואיכא איסורא דאורייתא ולא הויא גזירה לגזירה דשבת ויו"ט חדא גזירה היא וכמש"כ התוס'. וי"ל דהרשב"א ס"ל כהריב"א ומש"ה הקשה שפיר. אבל להתוספות ניחא שפיר:
והנה בביצה שם הקשה רש"י לקושית התוס' דאמאי אסור לשרוף תרומה ביו"ט והלא יכול ליהנות מהן. ותירץ רש"י דכיון דאיכא מצוה בשריפה ה"ה מלאכה דרחמנא אחשבה להבערתה והויא מלאכה וגם להאכילה לכלבו ביו"ט אסור ולדבריו איכא איסורא דאורייתא כשמדליקה ביו"ט ואפי' אם מדליקה להנאתו וקשה כנ"ל דהו"ל לרבה לתרץ דגם ביו"ט אסור משום שמא יטה. ורק דלרש"י תלוי זה בהני שתי לשונות שכתב רש"י לקמן, דלפי' הב' שכתב רש"י לקמן דתרומה טמאה צריך שריפה מן התורה דאקרי קודש וממילא איכא סברת רש"י בביצה דרחמנא אחשבה להבערתה ואקרי מלאכה. אבל אם נאמר כפירוש הראשון שכתב רש"י לקמן דעיקר מה שצריך לשורפה הוא משום תקלה וא"כ ליכא איסור דאורייתא כשישרפנה כיון דמה"ת אינו מצווה לשורפה ולא שייך סבר דאחשבה מה"ת וליכא רק איסור דרבנן. וא"כ הא ניחא דבדוקא נקט רש"י הכא רק לטעמא דתקלה לחודא דהוקשה ליה לרש"י קושית הרשב"א מהך דביצה וס"ל לתרץ כמש"כ דכשמדליקה ביו"ט מודה רבה דאסור וכל קושית אביי הוא כשמדליק מעיו"ט יהיה שרי וא"כ הא מוכרח דרבה ואביי לא ס"ל הסברא דאקרי קודש דא"כ הא גם בערב יו"ט צ"ל אסור משום שמא יטה ובע"כ דס"ל הטעם משום תקלה וגם אם יטה ליכא רק איסור דרבנן ולא שייך לאוסרו בעיו"ט משום שמא יטה והוכרח לומר גזרה יו"ט אטו שבת ודו"ק:
בתוס' ד"ה הדר פשטה. ועוד נראה לרשב"א דע"כ הקדימו לשל ר"ח כדי שהמפטיר יקרא של חנוכה, הנה לפי האי תירוצא ס"ל להרשב"א דאי לאו האי סברא היה להקדים של חנוכה על של ר"ח משום פרסומי ניסא. וקשה דמאי יתרץ בר"ח טבת שחל בחול דאמאי מקדימין לשל ר"ח ולא של חנוכה, ועיין במס' מגילה (דף כ"ט) דאמרינן ר"ח טבת שחל בחול קורין ג' בר"ח וא' בחנוכה ולא ג' בחנוכה וא' בר"ח משום דתדיר קודם הרי מוכח כתירוץ הראשון של התוס' דלענין להקדים תדיר קודם וצ"ע. שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"א בחידושיו שם שהקשה כן רק לא הביא בדבריו דבחול הוא סוגיא מפורש דמקדימין לשל ר"ח משום דתדיר קודם. ומדוחק הקושיא ההכרח לומר דס"ל להתוס' דהרביעי הוא חשיבות בעצמו דהרי ביום שאין בו מוסף קורין שלשה וביום שיש בו מוסף קורין ד' ונמצא דבקריאת הרביעי ניכר שנתוסף בו קדושה באותו היום. ומש"ה בחול ניחא להו דמקדימין לר"ח משום דתדיר קודם דחשיבות דתדיר הוא בכל מקום ונגד זה יש לחנוכה החשיבות מה דהוא רביעי שניכר בו התוספת הכא משום קדושת היום, ולא הוקשה להתוס' רק בשבת דלא שייך האי סברא והיה לו להקדים דחנוכה משום פרסומי ניסא ושפיר תירצו כי היכא דיהיה מפטיר בחנוכה:
שם בשו"ע סי' תרע"ז איתא דשמן הנותר מנר חנוכה ואין בו ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו. ועיין במג"א שהקשה דביו"ד סי' צ"ט הביא שתי דעות די"א דאיסור דרבנן שנתערב בהיתר שרי להוסיף עליו כדי לבטלו, וכן הקשה שם הש"ך יעו"ש. ולכאורה היה נראה דשאני שם דהם איסור אכילה וא"כ בשעת הביטול ליכא איסורא ושרי בדרבנן כשנתערב כבר ובשעת האכילה הא כבר נתבטל מקודם אבל נ"ח דאסור בהנאה א"כ כשמערבו לבטלו הרי אז איכא הנאה ממה שנתוסף לו שמן היתר וה"ה כמוכר איסורי הנאה דאסור ונמצא נהנה ממנו ולא נתבטל מקודם ומש"ה כל זמן דלא נתבטל בס' ואסור באכילה הרי ג"כ יש בו איסור הנאה ג"כ ואסור להוסיף עליו דאע"ג דחנוכה לא דמי לשארי איסורי הנאה דהרי שארי הנאות שאינו מבטל להמוקצה משום מצוה דידיה מותר דהרי רשאי למוכרו מ"מ זהו כשאינו מבערו אבל כשמתירו ע"י ביטולו הרי ביטולו הוא ביעורו וכמו דאסור להדליקו להנאתו כן אסור לבטלו להנאתו. ויצא לנו מזה דהא דמבואר ביורה דעה סי' צ"ט דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק דרבנן זהו רק באיסור אכילה אבל באיסור הנאה הוא דאורייתא דבעת הביטול נהנה ממנו וכמו דאסור למכור כל איסורי הנאה מדאורייתא אף על גב דאינו תופס את דמיו. אמנם דברי הג"מ אינם מיושבים בזה שכתב דאסור להוסיף עליו שמן ולא דמו לעצים שנשרו מן הדקל שרשאי להוסיף עליהן דשם ההנאה אחר ביעורה אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק. הרי דלא כתב טעם הנ"ל משום דבשעת הביטול הוא ההנאה הרי דלא ס"ל סברא הנ"ל וס"ל דכל איסור דרבנן אסור להוסיף היכא דלא מקלא קלי איסורא. אבל דברי השו"ע שלא יהיו סותרים אפשר לישב טעמו כמש"כ דבחנוכה אסור גם להמתירין באיסורי אכילה:
דף כ"ט בתוס' ד"ה רבא. דבחנם נהגו הנשים להדליק הפתילה ולכבותה. עיין בשלטי הגבורים כתב דבה"ג משמע להלכה דאין מדליקין באינה מחורכת דז"ל ת"ר אין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת ולא הביא כלל דר"ע חולק ע"ז ומוכח דס"ל דהלכה כן. גם ראיתי בפירוש המשנה להרמב"ם כתב וז"ל דיש לנו עיקר כי הדלקת נר בשבת ויו"ט צריך להבהב ואח"כ ידליקה כי בזה ההבהוב יאירו הנרות יותר. והנה מדבריהם נראה דהם מפרשים דבזה ליכא פלוגתא כלל וגם ר"ע מודה בזה. ובאמת דגם לשון הגמרא משמע כן דקאמר טעמא דר"א משום דאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת ולא קאמר משום דס"ל לר"א דאין מדליקין באינו מחורכת ומשמע פירושו דזה כלל דכ"ע מודים בו. ולפ"ז צריך לפרש דרבא ה"ק דר"א דאוסר לטעמו דס"ל קיפול אינו מועיל ועדין הוא כלי ולפיכך כשמהבבה קודם הדלקה נעשית שבר כלי דהבהוב מבטלה בודאי ואין מסיקין בשברי כלים וגם לרבא מיירי רק ביו"ט שחל להיות בערב שבת וכמו באוקימתא קמייתא ור"ע דס"ל קיפול מועיל והא בע"כ קיפלה מעיו"ט שוב ה"ל עץ בעלמא וממילא שרי להבהבה ולהדליקה ביו"ט ולא הוסיף רבא על אוקימתא קמייתא רק דלא צריכינן לומר דכ"ע ס"ל כעולא דצריך שידליק ברוב היוצא דגם בלא"ה בע"כ נעשית שברי כלי כיון דמוכרח להבהבה בעת ההדלקה. וגם לא צריכינן לאוקמא בג' על ג' מצומצם דגם ביותר מגע"ג נעשית שברי כלי ע"י ההבהוב ואפילו לר"ע דקיפול אינו מועיל מ"מ קיפול והבהוב ודאי דמועיל. ועיין בפי' המשנה להרמב"ם דכמעט מבואר להדיא ומוכרח בדבריו דמפרש כן יעו"ש. ואי קשה דהרי בביצה (דף ל"ב) איתא ג' דברים נאמרו בפתילה אין גודלין אותה ביו"ט ואין מהבהבין אותה באור. וא"כ הא דאמר ר"ע דמדליקין אם נפרש דאיירי ביו"ט שחל בער"ש הרי בע"כ מוכרח לומר דס"ל דמדליקין גם בלא הבהוב דהרי אסור להבהב ביו"ט. גם זה ניחא דבביצה מיירי במהבהב כל הפתילה באור דזהו דאסור דמחזי כמתקן כלי, והכא איירי בהבהוב רק קצת מן הפתילה היוצא מן הנר כדי שיהיה יכול להדליקה וזה לא מחזי כמתקן כלי, וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ויש לנו עיקר כו' להבהב קצת מן הפתילה ולפיכך יתחייב ר"א האומר שהוא מקודם כלי שלם כשישרוף קצתה יהיה שבר כלי ואין מדליקין בשברי כלים הרי דבהבהב קצת ממנה סגי וזה דשרי ביו"ט ועכ"פ הא מבואר להדיא בדבריו דמפרש כמו שכתבנו. ובודאי דכן מפרש גם הה"ג. והנה לפירש"י והתוס' קשה הא דפריך בגמרא לרבא אלא הא דתני רב יוסף גע"ג מצומצם למאי הלכתא. ומאי פריך והרי אע"ג דר"א מוקי המשנה דפליגא ר"א ור"ע אי מדליקין בפתילה שלא הבהבה מ"מ הרי דינו דר"א ב"מ אמת הוא דבגע"ג מצומצם אסור להדליק ביו"ט שחל בערב שבת לכ"ע כיון דכ"ע ס"ל דצריך להדליק ברוב היוצא ורבא לא אמר רק דהך משנה לא איירי בזה אבל מ"מ הלכה כן הוא. ונאמר דבזה איירי הברייתא דתני בה דגע"ג מצומצם אסור להדליק ביו"ט. ובשלמא להרמב"ם ניחא כיון דרבא קאמר דלכ"ע צריך הבהוב דוקא וגם ר"ע מודה בה א"כ הא לא משכחת ליה להאי דינא דבלא הבהוב בלא"ה אסור וגם בלא גע"ג מצומצם ואם הבהבה מקודם הרי כבר בטלה מתורת כלי מקודם. אבל לרש"י ותוס' דלר"ע לא צריך הבהוב כלל א"כ הרי הוא דין אמת דבגע"ג אסור להדליק ביו"ט כשלא הבהבה ונאמר דבזה איירי הברייתא. וההכרח לומר לדידהו דס"ל דר"ע אינו חולק רק על מה דאסרה הברייתא בפתילה שאינו מחורך וזהו דמתיר ר"ע במשנה אבל הא דמסיק בברייתא ולא בסמרטוטין שאינם מחורכין גם ר"ע מודה בו דהא לא אשכחן במשנה דפליג רק בפתילה ושוב לא משכחת לה האי דינא כלל. ובזה מיושב היטב דברי השו"ע בסי' (רס"ד) שכתב דמדליקין גם בפתילה שאינו מהובהב ובסעיף שאחר זה כתב דבסמרטוט אפי' מחורך אסור להדליק. ועיין בקרבן נתנאל שהקשה על זה דמנ"ל לשו"ע לחלק ביניהם ואם רישא דברייתא דפתילה הוא רק כר"א א"כ גם הסיפא הוא רק לר"א. ובאמת דהוא מוכרח דבסמרטוט גם ר"ע מודה מקושית הגמרא אלא דתני ר"י כו'. וא"כ גם בזה נסתייע טובא דעת בה"ג והרמב"ם דודאי מלשון הברייתא נראה דחד דינא הוא לפתילה וסמרטוט מדכללם יחד, וכיון שבסמרטוט הא מוכרח דגם ר"ע מודה מש"ה מפרשים דגם בפתילה מודה ומש"ה נהגו להבהב לצאת הבה"ג ורמב"ם:
מה שאמר חכם אחד בברכות כהנים דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים ושארי הכהנים ישמעו ושומע כעונה. הנה אם היה מקום לומר כן בודאי דהיינו מרויחין בזה לפרש לשון המשנה במסכת מגילה (דף כ"ד המפטיר בנביא כו' והוא פורס על שמע והוא נושא את כפיו, דלא ידענו פירושה של המשנה בפשיטות דהא כל כהן נושא כפיו. ולפ"ז ניחא דהוא יאמר הפסוקים להוציא שארי הכהנים. אמנם עיקר הדבר לא נהירא כלל דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא. אבל ברכות כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכמו דנפקא לן בסוטה (דף ל"ח) מקרא דאמור להם ובזה לא שייך שומע כעונה דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק רק בלחש דלא יצא. ועיין במג"א סי' קכ"ח ס"ק י"ז שכתב בשם מהרי"ט דאין כהן אחד מברך והאחרים יענו אמן מפני הטירוף, וזה לא קאי רק על הברכה שמקודם דבה מהני שומע אבל הפסוקים ודאי נראה דלא מהני:
גם מה שהורה אותו חכם לכהן אחד שהיה קשה לו לפשוט הבתי רגלים שיעלה בהם לדוכן. גם זה אינו, דנהי דנאמר דבבתי רגלים שלנו לא שייך חששא דתפסוק ליה רצועה מ"מ הרי זה תלוי בהפלוגתא שבסי' קכ"ח סעיף ה' בבתי שוקיים של עור דלהאוסרים שמה כיון דהם של עור הם בכלל התקנה ודאי דאסור. ועוד דאפי' להמקילים שמה היינו שיהיו כל הכהנים נוהגים לעלות בהם. אבל עכשיו כיון דכל הכהנים יחפים והוא לבדו יהיה בבתי רגלים פשיטא דאסור דזהו הוי שינוי והרי בהיו מומים ברגליו אינו עולה במקום שהמנהג לעלות יחף ממש משום דהעם יסתכלו בהם ולא מהני שהוא ילבש בתי שוקיים של בגד משום דהעם יסתכלו בשינוי זה ועדיפא מזה כתב המג"א בהיו בידיו מומים דלא מהני מה דכל הכהנים יכסו פניהם וידיהם בטלית משום דיהיה שינוי ממה שנהגו. ורק לדעת הט"ז בס"ק כ"ח דלענין חשש דהעם יסתכלו מהני מה שנוהגים עכשיו שהקהל מכסים פניהם, לדידיה יש מקום קצת לומר כן אמנם הרי האחרונים חולקים על הט"ז בזה ועיין בפמ"ג שם:
ואשר נסתפקתי בשינוי יין באמצע הסעודה אם צריך לברך הטוב והמטיב ולא אמרו מקום הספק. באמת דלכאורה יש מקום להסתפק בזה אחר דבלא"ה כבר יש עליו חיוב של ברכה של הטוב והמטיב משום הפת שאכל. דנהי דבפת היה התקנה לאומרו אחר המזון בברכות המזון וביין התקנה לאומרו קודם השתיה מ"מ בכה"ג כיון דכבר מחוייב בברכה זו ויאמר אותה בודאי אחר הסעודה אפשר דבכה"ג א"צ לאומרו קודם היין ויסמוך על שיאמרו אח"כ, אמנם עיין בפסחים (דף ק"א) בתוס' ד"ה שינוי יין שכתבו דצריך לברך בין בתוך הסעודה ובין שלא בשעת סעודה. וכוונת התוס' באריכות דבריהם שם הוא להוציא מהך סברא הנ"ל יעו"ש. ועיין בב"י סי' קס"ה שהביא בשם רבינו קלונימוס הזקן שכתב דעל יין יכול לברך הטוב והמטיב גם אחר השתיה וא"צ להיות דוקא קודם השתיה. ולדידיה ודאי נראה שבתוך המזון א"צ לברך על היין דשפיר מהני מה דמברך אח"כ בבהמ"ז ועולה גם ליין:
ובלובש שני בגדים של ציצית אם צריך לבדוק שניהם. דע דבש"ע (סי' ח') איתא בז"ל קודם שיברך על הציצית צריך לבודקם כדי שלא יברך ברכה לבטלה. ועיין בט"ז שהקשה אמאי לא קאמר משום ביטול מצות ציצית. ותירץ דאוקמינהו אחזקתם ורק משום חומר לא תשא החמירו לבודקם. ולפ"ז אם לובש שני בגדים ביחד דסגיא בברכה אחת א"צ לבדוק רק א' מהם. והנראה דהמשך דברי השו"ע כך הוא דביבמות (דף צ) איתא דסדין בציצית הוא שב ואל תעשה וכתבו התוס' דלא מקרי קום ועשה במה שלובש בגד בלא ציצית דלא אסרה התורה ללבוש בגד בלא ציצית רק כשלבוש בגד בת ד' כנפות חייבתו התורה להטיל בו ציצית. וא"כ חיובא דציצית באה אחר הלבישה וא"כ היה סגי ללובשו בלא בדיקה ואחר הלבישה יבדוק אם יש בו ציצית ואז היה עושה ממש כדרך החיוב שחייבתו התורה ורק כיון דע"כ צריך לברך קודם הלבישה שיהיה הברכה עובר לעשייתו וזהו שכתב בשו"ע קודם שיברך צריך לבודקם כדי שלא יברך לבטלה. ובלובש שני בגדים סגי שיבדוק רק אחד קודם הברכה אבל אחר הלבישה יש לומר דצריך לבדוק גם בבגד השני משום חיובא דציצית: