בפרדס החסידות והקבלה, הקדמת ספר הזוהר

הקדמת ספר הזוהר (מתורגמת ומבוארת)²³⁷תרגוּם זה, שהוּגה במקומות שונים, נדפּס ב״המצוּדה״ הלונדונית. המתרגם, הי״ד, לא ראה כל הגהה וממילא לא הוכנסו תיקוּנים נחוּצים אחרונים, וכן נפלוּ בתרגוּם שב״המצוּדה״ השמטות וטעויות–דפוס גסות (כגון: העולם הקדוש, במקום: העם הקדוש, העליון – במקום: האילן וכו'). אף ניכרים פּה ושם עקבותיהם של קילקוּלים, שנעשו בידי אלה שטיפּלוּ בכתה״י. –

רבי חזקיהו (נוסח אחר: רבי אלעזר) פּתח: כתוב: ״כשושנה בין החוחים״ (שיר השירים ב'). מהי שושנה? – זוהי כנסת ישראל²³⁸מידת המלכות נקראת בקבלה ״כנסת ישראל״, על שם שהיא כונסת ואוספת את אורותיה מן מידת התפארת – ישראל – המשפיעה בה.. (בשביל שיש שושנה ויש שושנה). מה שושנה שהיא בין החוחים יש בה אודם ולובן, כך כנסת ישראל יש בה דין ורחמים;²³⁹מידת המלכות בתור מידה אחרונה יש בה, מלבד רחמים, גם דין. מה שושנה יש בה שלושה עשר עלים, כך כנסת ישראל יש בה שלוש עשרה מידות הרחמים המקיפות אותה מכל הצדדים.²⁴⁰אף על פי שיש במידת המלכות גם דין וגם רחמים, היא נוטה ביותר לדין, ולפיכך נזקקת היא לשמירה של י״ג מידות הרחמים. וכך ״אלהים״ שבכאן²⁴¹אלהים הנזכר בפסוק ראשון שבתורה הוא, לפי הקבלה, ספירת הבינה (״אמא״), וסוד הכתוב כך הוא: בראשית – בחכמה (תרגום ירושלמי: בראשית – בחוכמתא, ועיין רמב״ן לפסוק זה) ברא (הנעלם, עיין להלן בזוהר: ״מאן ברא לון ההוא דלא אדבר, ההוא סתום דלא ידיע״) אלהים (בינה) את השמים (מידת התפארת, המשפיעה, והיא כוללת בתוכה את כל שש המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) ואת הארץ (מידת המלכות המקבלת). משעה שנזכר הוציא שלוש עשרה תיבות להקיף את כנסת ישראל ולשמרה, ואח״כ נזכר בפעם אחרת.²⁴²מן ״אלהים״ הנזכר לראשונה בפרשת בראשית (״בראשית ברא אלהים״) עד ״אלהים״ הנזכר שנית שם (״ורוח אלהים מרחפת על פני המים״) – י״ג תיבות, המרמזות, לפי הזוהר, לי״ג מידות הרחמים. למה נזכר בפעם אחרת? בשביל להוציא חמישה עלים תקיפים המקיפים את השושנה,²⁴³מן אלהים הנזכר שנית בפרשת בראשית (״ורוח אלהים מרחפת על פני המים״) עד אלהים הנזכר שלישית באותה פרשה (״ויאמר אלהים יהי אור״) חמש תיבות המרמזות – לפי הזוהר – לחמשת העלים התקיפים המקיפים את השושנה העליונה, והם נקראים ישועות. השושנה הגשמית, שיש בה אודם ולובן, שלושה עשר עלים ענוגים בעיקרה וחמישה עלים תקיפים מקיפים אותה, מרמזת – לפי הזוהר – על השושנה העליונה הרוחנית, – מידת המלכות, – היושבת בין החוחים – בין הקליפות והדינים היונקים ממנה – וי״ג מידות רחמים וחמש ישועות שומרות אותה. ואלה החמישה נקראים ישועות, והם חמישה שערים. ועל סוד זה נאמר: ״כוס ישועות אשא״ (תהלים קט״ז) – זוהי כוס של ברכה. כוס של ברכה צריכה שתהיה על חמש אצבעות ולא יותר – כשושנה היושבת על חמישה עלים תקיפים כך הן חמש האצבעות, ו״שושנה״ זוהי כוס של ברכה. מ״אלהים״ השני עד ״אלהים״ השלישי חמש תיבות. מכאן והלאה – אור שנברא ונגנז ונכלל בברית שנכנס בשושנה והוציא בה זרע, וזה נקרא: ״עץ פּרי אשר זרעו בו״ (בראשית ב') ואותו הזרע קיים באות ברית ממש.²⁴⁴לא הרי השפע הרוחני כהרי השפע הגשמי: השפע הגשמי כשהוא יורד ממקום למקום הוא חסר במקום הראשון, לא כן השפע הרוחני. כשהשפע הרוחני יורד ממקום למקום, המקום השני מתמלא אורה והמקום הראשון איננו חסר כלום (משל גשמי לזה: מדליקים נר בנר, ואין הנר הראשון חסר כלום). – על כן ״ההוא דעאל בשושנה״, מידת היסוד, אף–על–פי שהוא מזריע בשושנה, במלכות (כלומר: משפיע בה) אותו זרע – ההשפעה – ״קיים באות ברית ממש״, נשאר ביסוד, המשפיע, כמו במלכות המקבלת את ההשפעה. וכשם שדיוקנו של (אות) הברית נזרע בארבעים ושנים זיווּגים²⁴⁵עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ול״ב פעמים ״אלהים״ שנזכרו במעשי בראשית של אותו הזרע, כך נזרע השם הנחקק המפורש בארבעים ושתים אותיות של מעשי בראשית.²⁴⁶השם בן מ״ב אותיות יוצא על ידי חילופי א״בּ שונים מן הפּסוּק הראשון של בראשית ומן הפסוק השני עד אות ב' של ״ובוהו״.
פירשתי את עניין השושנה לפי פשט כוונת הזוהר, אבל כדי שיבין הקורא את הציוּנים שבדפי הזוהר הנקראים ״דרך אמת״, והם בקיצור מופלג מאד לפי עומק קבלת האר״י, אעיר בזה, שלפי קבלת האר״י המשל איננו לשושנה פּשוּטה, כי אם ל״כנסת ישראל״ עצמה (מלכות), והנמשל איפוא הוא לא מידת המלכות, כמו שצריך לפרש על פי הפשט כי אם ספירת הבינה. המלכות נקראת בשם ״רחל״ (״רחל מבכה על בניה״, ״שכינתא בגלותא״). הבינה נקראת בשם לאָה היתה אם לששה ילדים ובת אחת: שש המידות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד; והבת – מידת המלכות. וכוונת הזוהר: כשם שבמלכות יש דין ורחמים, כך שורש הדין והרחמים בבינה. הבינה – לאה – נקראת גם כן ״כּלת משה מלגאו״; כי משה הוא התפארת והדעת: תפארת מלבר, ודעת מלגו; ועל כן כלת משה מלבר היא המלכות, וכלת משה מלגו היא לאה – בינה. אחר כך מעיר בעל הציונים שיש בבינה שורש הדין והרחמים, אבל גוון אין בה; לפי שהגוונים הם רק במידות, והבינה היא למעלה מגוונים. בנוגע ל״י״ג מכילין דרחמי״ הוא מעיר, שהם ״י״ב דידיה״ ו״י״ב דידה״ הכוללים, כי כל מידה היא הוויה שלמה, וישנם י״ב צירופי הוויה והכלל הכולל כולם, – הרי י״ג. בינה–לאה היא ״אימא״, והוציאה ה' גבורות (ישועות) להושיע את המלכות מן הקליפות.

בראשית. רבי שמעון פתח: ״הניצנים נראו בארץ״ (שיר השירים, שיר ב'), ״הניצנים – זהו מעשה בראשית; ״נראו בארץ״ – אימתי? ביום השלישי, שכתוב: ״ותוצא הארץ״, אז נראו בארץ; ״עת הזמיר הגיע״ – זהו יום רביעי, שהיה בו זמיר־עריצים. מארת חסר;²⁴⁷בכתוב: ״יהי מארת ברקיע השמים״ נכתבה המלה ״מארת״ בלא וא״ו אחר הא', וזה נדרש לסימן קללה (מאֵרה – קללה). ״וקול התור״ – זהו יום חמישי, שכתוב: ״ישרצו המים״ וגו', לעשות תולדות;²⁴⁸״תור״ בגימטריא ״ישרצו״ (תר״ו). ״נשמע״ – זה יום הששי, שכתוב בו ״נעשה אדם״, שעתיד הוא להקדים עשיה לשמיעה: כתוב כאן ״נעשה אדם״, וכתוב שם: ״נעשה ונשמע״; ״בארצנו״ – זהו יום השבת, שהוא דוגמת ארץ־החיים (שהוא עולם הבא, עולם הנשמות, עולם הנחמות). – (נוסח אחר, דבר אחר): ״הניצנים״ אלו הם האבות שעלו במחשבה, ועלו בעולם הבא ונגנזו שם,²⁴⁹האבות הם בקבלה רמז לשלש המידות: חסד, גבורה, תפארת. (אברהם – חסד, יצחק – גבורה, יעקב – תפארת). ועלו במחשבה, בעולם הבא – בספירת הבינה, כי מספירת הבינה נשתלשלו המידות. ומשם יצאו בסוד ונטמנו בתוך (נוסח אחר: בהם) נביאי האמת,²⁵⁰לאחר שיצאו שלש המידות חג״ת (חסד, גבורה, תפארת) נטמנו בתוך המידות הבאות אחריהן, ב״נביאי האמת״, בנצח והוד, הנקראים נביאי האמת על שום שהם המשפיעים לנביאים. – נולד יוסף ונטמנו בו,²⁵¹יוסף רמז למידת יסוד: לאחר שנטמנו האבות – חסד, גבורה, תפארת – ב״נביאי האמת״, בנצח והוד, נטמנו במידת יסוד, המידה האחרונה במידות המשפּיעות. נכנס יוסף בארץ הקדושה²⁵²מידת יסוד המשפעת נכנסה בארץ, במידת המלכות המקבלת. והקימם שם ואז ״נראו בארץ״ ונגלו שם. ומתי ייראו? בשעה שנגלית קשת בעולם, שהרי בשעה שהקשת נראית יתגלו הם; ²⁵³צבעי הקשת, ביחוּד הצבעים: לבן, אדום, ירוק, הם – לפי הקבלה – רמז לאבות, למידות חג״ת: לבן – חסד; אדום – גבורה; ירוק – תפארת. ובאותה שעה – ״עת הזמיר הגיע״ – עת לקצץ את החייבים מן העולם.²⁵⁴גילוי הקשת הוא, לפי האגדה, סימן לחרון אף. ולמה ניצלו? בשביל ש״הניצנים נראו בארץ״,²⁵⁵בזכות האבות – החייבים ניצולים. ואלמלא נראו – לא נשארו²⁵⁶החייבים. בארץ והעולם לא היה יכול לעמוד. ומי הוא המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? קול התינוקות העמלים בתורה, ובשביל ילדי־עולם אלה העולם ניצל.²⁵⁷השווה שבת קי״ט, ב': ״אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פי תינוקות של בית רבן״. ״תורי זהב נעשה לך״ אלה הם התינוקות ילדי־עולמים, שכתוב: ״ועשית שנים, כרובים זהב״ (שמות כה).²⁵⁸״כרוב״ – כרביא (כ' שוואית) (ילד, עיין חגיגה ג' ב'). ״שני הכרובים״ – שני הילדים – נצח והוד, לפי הקבלה. בזה יובן היטב המבטא: ״רביין דעלמא״ במקור ו״ילדי עולם״ או ״ילדי עולמים״ בתרגומי. התינוקות העמלים בתורה למטה מעוררים את הכרובים למעלה.

בראשית. ר' אלעזר פתח: ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיה מ').

״שאו מרום עיניכם״ – לאיזה מקום? למקום, שכל העינים תלויות לו. ומי הוא? – פתח־עינים, ²⁵⁹מידת המלכות שהיא פתח להיכנס על ידה לנצח והוד שהם עינים לנביאים. ושם תדעו שאותו הסתום העתיק, שיש בו מקום לשאלה, ״ברא אלה״. ומי הוא? מ״י אותו שנקרא ״מקצה השמים״ ממעל, שהכל עומד ברשותו, ובשביל שיש בו מקום לשאלה והוא באורח סתום ולא נגלה נקרא מ״י, שהרי למעלה [הימנו] אין שם שאלה,²⁶⁰מי – ספירת הבינה, מ״ם ויו״ד – נו״ן שערי בינה, ויש בה מקום לשאלה, אף–על–פי שאין תשובה לשאלה; לפי שגם בה, בבינה העליונה, הכל סתום וחתום, אבל במה שהוא למעלה מבינה – העומק שם כל כך גדול שאין שם אפילו מקום לשאלה. ואותו ״קצה השמים״ נקרא מ״י, ויש אחר מתחת ונקרא מ״ה.²⁶¹מ״ה – מידת המלכות, שיש בה איזה גילוי, ובכל זאת גם בה עונים לאחר החקירה וההשערה: מה פשפשת? מה ידעת? הלא הכל סתום כבראשונה. הגילוי באלוהות הוא תמיד בסוד רצוא ושוב (״אם רץ לבך – שוב למקום״ – ספר יצירה) וכברק המבריק רגע ונעלם. מה בין זה לזה? אלא שהראשון הסתום שנקרא מ״י יש בו מקום לשאלה. כיון ששאל בן האדם ופשפש להסתכל ולדעת [ולעלות] ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות והגיע לשם, – מ״ה – מה ידעת? מה נסתכלת? מה פשפשת? הלא הכל סתום כבראשונה. ועל סוד זה כתוב: מה אעידך ומה אדמה לך (איכה ב'). כשחרב בית המקדש יצא קול ואמר: מה אעידך (נוסח אחר: ומה אדמה לך – באותו מ״ה אעידך). בכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, שכתוב: ״העידוֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ״ (דברים ל'). מה אדמה לך? באותו הגוון ממש עטרתיך בעטרות קדושות והשלטתיך על העולם, שכתוב: ״הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי״ וגו'. (איכה ב'); קראתיך: ״ירוּשלים הבנוּיה כעיר שחוּברה לה יחדיו״ (תהלים קכ״ב). ״מה אשוה לך״ (איכה ב') – כמו שאת יושבת כך הוא יושב למעלה. כמו שאין נכנסים בך [בני ה'] עם הקדוש בסדרים קדושים, כך אני נשבע לך שלא אכּנס אני למעלה עד שיעלו בך אוכלוסים למטה, וזוהי נחמתך, מאחר שבמדרגה זו אשוה לך בכל, ועתה שאתה כאן – גדול כים שברך. ואם תאמרו, שאין לך ארוכה ורפואה – מ״י ירפא לך, – אותה המדרגה הסתומה העליונה שהכל עומד בה – ירפא לך ויקים אותך.²⁶²כשהכל יעלה ויבוא למדרגת הבינה העליונה (מ״י), אז תבוא ישועת ישראל וישועת העולם כולו. מ״י – ״קצה השמים״ ממעל; מ״ה – ״ועד קצה השמים״ – מתחת, ²⁶³״קצה השמים ממעל״ – בינה; ״קצה השמים מתחת״ – מלכות. וזה ירש יעקב שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה: מן הקצה הראשון שנקרא מ״י, אל הקצה האחרון, שנקרא מ״ה, בשביל שהוא עומד באמצע,²⁶⁴יעקב בחור שבאבות – מידת התפארת – ממַזג וממַצע בין ״קצה השמים ממעל״ – בינה – ובין ״קצה השמים מתחת״ – מלכות. יעקב עצמו הוא ה״סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״. ועל זה – ״מי ברא אלה״.

אמר רבי שמעון: אלעזר בני! חדל מדבר דבריך למען תתגלה סתימת הסוד העליון שאין בני האדם יודעים אותו.²⁶⁵הסודות העמוקים מתגלים לאדם מתוך הדומיה. על כן אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו שישתוק, ואז יתגלה לו הסוד הגדול של ״מי״ ו״אלה״. שתק ר' אלעזר. בכה רבי שמעון ועמד רגע אחד (נ״א: שעה אחת). אמר רבי שמעון: אלעזר! מהו ״אלה״? אם תאמר: הכוכבים והמזלות, – הלא תמיד הם נראים ובמ״ה נבראו, כמו שכתוב: ״בדבר ד' שמים נעשו״ (תהלים ל״ג). אם על דברים הסתומים? לא היה צריך לכתוב ״אלה״, שהרי נגלה הוא, אלא סוד זה לא נגלה מלבד ביום אחד שהייתי על חוף הים ובא אליהו ואמר לי: רבי! הידעת מה הוּא: ״מי ברא אלה״? אמרתי לו: אלו השמים וצבאותיהם מעשה הקדוש ברוך הוא, שיש לו לבן־אדם להסתכל בהם ולברך אותו, ככתוב: ״כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ״ (שם ח'). אמר לי: דבר סתום היה לפני הקדוש ברוך הוא ונגלה בישיבה של מעלה, וזהו: בשעה שהסתום מכל סתום חפץ להתגלות עשה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה – צייר בה כל ציורין, חקק בה כל חקיקות וחקק בתוך המאור הקדוש חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בנין עמוק היוצא מתוך המחשבה ונקרא מי, התחלה לבניין (נוסח אחר: ראשית הבניין), קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשם ולא נקרא אלא מי, חפץ להתגלות ולהיקרא בשם ונתלבש בלבוש יקר מאיר וברא אלה ועלה אלה בשם.²⁶⁶הנקודה הראשונה, המחשבה הראשונה – חכמה; הבניין העמוק יוצא מתוך המחשבה – בינה; שש המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) נקראות בשם ששה קצווֹת, ולפי שכל מידה כלולה מיתר המידות חברותיה, הרי שש המידות עולות לשלושים ושש כמספר אלה. יזכור הקורא בכלל, כי מי (מ״ם ויו״ד – נו״ן שערים) רמז לבינה, מה – רמז למלכות, אלה – רמז למידות; לפי שבינה היא סתומה, אף–על–פי שיש בה מקום לשאלה, והמידות הן גלויות – אלה, דבר שיש להראות עליו – ויבין את הנאמר במאמר זה. נתחברו האותיות אלו באלו ונשלם השם אלהים.²⁶⁷אותיות מי ואותיות אלה מצטרפות ביחד לשם אלהים. ועד שלא ברא אלה לא עלה אלהים בשם, ועל סוד זה אמרו החוטאים בעגל: אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב); וכשם שהשתתף מי באלה כך הוא שם המשוּתף תמיד, ובסוד זה העולם קיים. פּרח אליהו ולא ראיתיו [עוד], וממנו ידעתי את הדבר שעמדתי על רזו וסתרו.

בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אלמלא לא באנו אלא לשמוע [דבר] זה דיינו. אמר רבי שמעון: על כן נבראו השמים וצבאותיהם במה, שכתוב: ״כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך״ (תהלים ח') וכתוב: ״מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים״; ״על השמים״ – בשביל לעלות בשם, בשביל שברא אור לאור ונתלבש זה בזה ועלה בשם עליון, ועל כן ״בראשית ברא אלהים״ – זה אלהים עליון שהרי מה לא היה מה שהיה ולא נבנה אלא בשעה שנמשכו האותיות הללו אלה מלמעלה למטה; והאם השאילה לבתה את בגדיה וקישטה אותה בקישוטיה.²⁶⁸המה – מידת המלכות – לא נתגלתה אלא לאחר ש״אימא״ (האם: בינה) השאילה ל״ברתא״ (הבת: מלכות) את בגדיה ולאחר שנצטרפו האותיות אלה, כלומר לאחר שנגלו שש המידות. ואימתי קישט [הוא] אותה בקישוטיה כראוי [לה]? בשעה שנראה לפניה כל זכר, שכתוב: ״אל פני האדון ד'״,²⁶⁹״אימא״ (בינה) מקשטת את ״ברתא״ (בתה, מלכות), והוא (אבא–חכמה) מקשט גם הוא אותה, את המלכות, בשעה שבני ישראל עולים לרגל ומקבלים את פני אביהם שבשמים. מידת האדנות (״אדון כל הארץ״) – מלכות; ״ארון הברית״ – גם כן מלכות. על כן מובאת ראיה מהכתוב: ״הנה ארון הברית אדון כל הארץ״. וזה נקרא אדון, ככתוב, ״הנה ארון הברית אדון כל הארץ״ (יהושע ג'). אז יצאה ה ונכנסה י וקישטה עצמה י בבגדי זכר, לנגד כל זכר בישראל,²⁷⁰יו״ד של שם הוי״ה רמז לחכמה ואותיות אחרות משכו בני ישראל ממעל למקום זה – ״אלה אזכרה״ (תהלים מ״ב): זכרתי [את הדבר] בפי ושפכתי דמעותי ברצון נפשי בשביל להמשיך אותיות אלו, ואז ״אדדם״ ממעל עד ״בית אלהים״ שיהיה אלהים בשלמות.²⁷¹במקור: ״למיהוי אלהים כגוונא דיליד״. אפשר היה לתרגם בפשטות: ״שיהיה אלהים כמוהו״, אך יראתי מפני ההגשמה. בכל אופן הדברים קשים להולמם. על כרחנו צריכים אנו לעבור עוד הפעם על דברי רבי שמעון ולהעמיק בהם. לכאורה אין רבי שמעון מוסיף מאומה על דברי אליהו, ומה בא ללמדנו? למה חזר על הדברים שנאמרו כבר? לאחר התעמקות בדברים נמצא אחרת: אליהו מדבר רק על הבינה, ואם מדבר הוא גם על ו' הקוצוות (״אלה) וגם על המלכות (״מה״) – הרי זה רק עד כמה שהדברים פועלים ונפעלים בבינה לעצמה, לפי שהבינה כוללת בעצמותה גם את יתר הספירות (כל ספירה כלולה מעצמותה ומיתר הספירות) וגם כל מה שנמנע ונאצל ממנה בא רבי שמעון והוסיף, שגם מידת המלכות כלולה מאותם האורות האלהיים עצמם שהבינה כלולה מהם; כאמה – בתה, לפי שהבת (מלכות) דבוקה ואחוזה בבינה, והיא מפיצה עליה אורותיה. זהו עומק העניין של ״אימא אוזיפת מאנהא לברתה״. ועל כן: כל מה שיש לדרוש בשם אלהים בהיותו מרמז לבינה, יש לדרוש בו גם בהיותו מרמז למלכות; כי גם במלכות יש ״מי״ ו״אלה״. יתר על כן: המלכות, בהיותה מתעלה על ידי מעשי התחתונים, היא עולה עד החכמה ונעשית לאחת עמה, ואז הוא – אבא – החכמה – מקשט את המלכות. גילוי אור גדול כזה היה בעת עליית בני ישראל לרגל, ואז היו״ד של אדני (״אדני״ מרמז תמיד למלכות – נוקבא) מתעלה למעלה בסוד החכמה; והיא המלכות, מתעלה אז לבחינת דכוּרא (זכר): על כן היא נקראת אז לא ״אדני״, כי אם אדון (״אדון כל הארץ״), וכשישראל זוכרים בגלות את קרבת האלהים העצומה שהיתה בעת העליה לרגל, הם מביעים את געגועיהם בקינת המשורר: ״אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהים״ – שופך אני את דמעותי להמשיך גם עתה את האותיות אלה (״אלה אזכרה״) כי אעבור בסך״, כמו אז בהיותי עולה לרגל; ״אדדם עד בית אלהים״ – אמשיך המשכות מלמעלה עד שתתוקן המלכות (״אלהים״) בשלימותה. ובמה? בקול רנה ותודה המון חוגג (תהלים מ״ב).

אמר רבי אלעזר: השתיקה שלי בנתה את המקדש העליון ובנתה את המקדש התחתון,²⁷²על ידי השתיקה בא רבי אלעזר לשתי ההשגות, גם להשגת המקדש העליון (בינה) וגם להשגת המקדש התחתון (מלכות). ובודאי: ״מלה בסלע – שתיקה בשנַים״ – מה ששתקתי ש[בזה] נבראו ונבנו שני עולמות כאחד.

אמר רבי שמעון, מכאן והלאה שלמות המקרא שכתוב: ״המוציא במספר צבאם״ (ישעיהו מ') – שתי מדרגות הן שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה: אחת זו שנאמר בה מה ואחת שנאמר בה מי, זו עליונה וזו תחתונה; זו העליונה רשומה במאמר: ״המוציא במספר צבאם״ – ״המוציא״, אותו הנודע ואין כמוהו. באופן זה: ״המוציא לחם מן הארץ״ – המוציא, אותו הנודע, וזו היא מדרגה תחתונה, והכל אחד. עומדים הם [הכוכבים] במספר ששים ריבוא כאחד ומוציאים צבאותיהם למיניהם באפס חשבון (נוסח אחר: באופן זה), לכולם בין ששים [ריבוא] אלה, בין כל צבאותיהם, ״בשם יקרא״. מהו ״בשם יקרא״? אם תאמר שקרא להם בשמותיהם – אין הדבר כן, שאם כן היה צריך [לאמר] ״בשמות״; אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם (למעלה) ונקראת מי איננה מולידה ואיננה מוציאה את הגנוזים בה למיניהם, אף על גב שכולם היו נעלמים בה. כיון שברא ; ועלה לשמים ונקרא אלהים, הוציא אותם בשלימות בכוח השם ההוא, וזהו ״בשם יקרא״: באותו השם שלו קרא והוציא כל מין ומין להתקיים בשלימות. בדרך זו: ״ראה קראתי בשם (שמות ל״א), זכרתי את שמי שיתקיים – בצלאל – בשלימותו. ״מרוב אונים״ (ישעיהו מ'). מהו ״מרוב אונים״? זהו ראש המדרגות, שעולים בו כל הרצונות ומסתלקים בו באורח סתום. ״ואמיץ כוח״ – זהו סודו של העולם העליון שעלה בשם אלהים כאמור. ״איש לא נעדר״ – מאותם ששים הריבוא שהוציא בכוח השם; ובשביל ש״איש לא נעדר״, הנה בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם נמנו, ולא נעדר מאותם ששים ריבוא אפילו אחד כדי שיהיה הכל דיוֹקן אחד: כמו ש״איש לא נעדר״ למעלה כך לא נעדר למטה.

בראשית. רב המנונא השׂב אמר: מצאנו את האותיות בהפך: בי״ת בראשונה, וגם אחרי כן: בראשונה – בראשית, אחר כן – ברא; אל״ף בראשונה, וגם אחרי כן: אל״ף בראשונה – אלהים, אל״ף באחרונה – את? אלא כשחפץ הקדוש ברוך הוא לעשות את העולם היו כל האותיות סתומות, ושני אלפים שנה עד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא מסתכל בהן [באותיות] ומשתעשע בהן. כשחפץ לברוא את העולם, באו כל האותיות לפניו מסופן לראשן.

החלה אות ת להכנס בראשונה. אמרה: רבון העולמים! רצונך לברוא בי את העולם? שהרי חותם טבעתך אמת, ואתה בשם אמת נקראת. ראוי למלך להתחיל באות אמת ולברוא בי את העולם. אמר לה הקדוש ברוך הוא: יפה את וזכאית את, אבל אינך כדאית לברוא בך את העולם, הואיל ואת מזומנת להיות רשומה על מצחותיהם של אנשי הָאֲמָנָה שקיימו את התורה מאל״ף ועד תי״ו וברשימה שלך ימותו; ועוד, שאת חותם המות. הואיל וכך את, אינך כדאית לברוא בך את העולם.

מיד יצאה [התי״ו] ונכנסה האות ש לפניו. אמרה לפניו: רבון העולמים! רצונך לברוא בי את העולם? שהרי בי נקרא שמך שדי וראוי לברוא העולם בשם קדוש. אמר לה: יפה את וטובה את ואמת את, אבל הואיל ואותיות שקר לקחו אותך להיות עמהן – אינני חפץ לברוא בך את העולם, כי אין השקר מתקיים אלא אם לוקחות אותך [האותיות] קר, מכאן: כל החפץ לשקר יקח יסוד אמת בתחילתו, ואחרי כן יקויים בידו השקר, שהרי אות ש אות אמת היא, אות אמת של האבות המתייחדים בה;²⁷³אות שי״ן מרמזת, לפי הקבלה, לשלושת האבות, שהם הם במרכבת הספירות שלש המדיות: חסד, גבורה, תפארת. השי״ן – שלשה ראשים לה וגם תחילה, אמצע וסוף. קר – אותיות הנראות לצד הרע הן,²⁷⁴את המלים ״סטרא אחרא״ הנני מתרגם כצורתן: צד אחר; ואת המלים ״סטרא אחרא בישא״ – הצד האחר הרע; אף–על–פי שלפי חיצוניות הדברים ה״סטרא אחרא״ בזוהר הוא מעין ממשלת חושך מיוחדת, מכל מקום אי אפשר לתרגם את המלים האמורות עברית כי אם באופן זה. כי לפי עומק העניין אין ה״סטרא אחרא״ אלא כל מה שהוא לא לד', ולאו דוקא קליפות וטומאות וכיוצא בהן, וכן פירש אחד מן המעמיקים היותר גדולים בקבלה, ר' שניאור זלמן הרב מלאדי: פירוש סטרא אחרא – צד אחר שאינו צד הקדושה (״תניא״, פרק ו'). ובשביל להתקיים הן לוקחות אות שי״ן לתוכן ונעשה קשר. כיון שראתה כן יצאה [השי״ן] מלפניו.

נכנסה אות צ. אמרה לפניו: רבון העולם! רצונך לברוא בי העולם, שאני (ספרים אחרים: שבי) חתומים צדיקים, ואתה שנקראת בשם ״צדיק״ רשום בי, שכתוב: ״כי צדיק ד' צדקות אהב״ (תהלים מ'), ובי ראוי לברוא את העולם. אמר לה: צדי! צדי את וצדיק את, אבל צריכה את להיות טמירה. אין את צריכה להתגלות כל־כך, בשביל שלא לתת פּתחון פּה לעולם. מפני מה? מפני ש נ היא ובאה י של שם הברית הקדוש ורוכבת עליה ומתאחדת בה, וסוד הדבר: כשברא הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון שני פרצופין בראוֹ, ועל כן פני היו״ד מביטים לאחור כבציור: צ, ולא הוחזרו פנים אל פנים כבציור זה: צ. הסתכלה (היו״ד) למעלה – כך: צ, הסתכלה למטה – כך צ. אמר לה הקדוש ברוך הוא: אף זאת, שאני מזומן לנסר אותך ולחברך פנים בפנים, אבל במקום אחר תתגלי. יצאה מלפניו והלכה לה.

נכנסה אות פ, אמרה לפניו: רבון העולמים! רצונך לברוא בי את העולם? שהרי פדות שאתה מזומן לעשות בעולם רשומה בי, ועל כן ראוי לברוא בי את העולם. אמר לה: צדקת, אבל בך רשום פשע בהסתר; כנחש המכה ומכנס ראשו בין גופו, כך החוטא כופף ראשו ופושט את ידו. וכן ע − עווֹן: אף על גב שאמרה שיש בה ענוה – אמר לה הקדוש ברוך הוא: לא אברא בך את העולם יצאה מלפניו.

נכנסה אות ס. אמרה לפניו: רבון העולמים! רצונך לברוא בי את העולם, שהרי יש בי סמיכה לנופלים, שכתוב ״סומך ד' לכל הנופלים״? אמר לה: בשביל זה את צריכה למקומך ולא תזוזי ממנו; שאם את תצאי ממקומך – כל אלו הנופלים, הסמוכים עליך, מה תהא עליהם? מיד יצאה מלפניו. נכנסה אות נ. אמרה לפניו: רבון העולם! רצונך לברוא בי את העולם, שהרי כתוב: ״נורא תהלות״, ותהלה של הצדיקים – ״נאוה תהלה״?²⁷⁵נו״ן ויו״ד – מַלכות ויסוד; והכוונה לזיווּג אחוֹר באָחוֹר, שרק לאחר הנסירה (התחַלקוּת דו–הפּרצופין) הפך לזיווּג של פּנים–בפנים. אמר לה: נו״ן, שובי למקומך, שהרי בשבילך שבה תיבת סמ״ך למקומה והיי סמוכה עליה. מיד יצאה מלפניו ושבה למקומה.

נכנסה האות מ. אמרה לפניו: רבון העולם! רצונך לברוא בי את העולם, שהרי בי נקרא שמך מלך? אמר לה: כן הוא ודאי, אבל לא אברא בך את העולם, בשביל שהעולם צריך הוא למלך. שובי למקומך, את ול וכ, שהרי לא טוב לעולם להיות בלא מלך.

באותה שעה ירדה מלפניו אות כ מעל כסא כבודה, נזדעזעה ואמרה לפניו: רצונך לברוא בי את העולם, שהרי כבודך אני? כשירדה אות כ מכסא כבודו, נזדעזעו מאתים אלף עולמות ונזדעזע הכסא וכל העולמות נזדעזעו (ומטו) לנפול. אמר לה הקדוש ברוך הוא: כ״ף! כ״ף! מה את עושה פה, לא אברא בך את העולם, שובי למקומך, שהרי בך כליה – ״כלה ונחרצה״ (ישעיה י') נשמעה, שובי לכסאך והיי שם. אותה שעה יצאה מלפניו ושבה למקומה.

נכנסה אות י. אמרה לפניו: רבון העולם! רצונך לברוא בי את העולם? שהרי אני תחילת שמך הקדוש ויאה לך לברוא בי את העולם. אמר לה: די לך, שאת חקוקה בי ואת רשומה בי וכל חשקי בך. עֲלִי־לך, לא יאה לך להיות נעקרת משמי.

נכנסה אות ט. אמרה לפניו: רבון העולם! רצונך לברוא בי את העולם, שהרי בי אתה נקרא טוב וישר? אמר לה: לא אברא בך את העולם, לפי שטובך סתוּם וצפוּן בתוכך. זה שכתוב: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״ (תהלים ל״א); הואיל וגנוז הוא בך, אין בך חלק בעולם זה שאני חפץ לברוא, אלא בעולם הבא; ועוד, שעל ידי מה שטובך גנוז בתוכך יטבעו שערי ההיכל;²⁷⁶הטוב האמתי הוא בעולם העתיד, ועתה – בעולם הזה – הוא רק בהסתר ובגניזה (כי האור הפנימי הוא תמיד טוב), ועל כן אפשר היה להם לשערי ירושלים להיות טובעים בארץ, לפי שבחיצוניות העולם שולט הרע (״עולם העשיה – עולם הרע והקליפות והרשעים גוברים בו״ – ״תניא״, שם). זהו שכתוב: ״טבעו בארץ שעריה״ (איכה ב'); ועוד שח לנגדך, וכשתתחברו כאחד הרי ח״ט (ועל כן לא נרשמו אותיות אלה בשבטים הקדושים). מיד יצאה מלפניו.

נכנסה אות ז. אמרה לו: רבון העולם! רצונך לברוא בי את העולם, שהרי בי ישמרו בניך את השבת, שכתוב: ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ')? אמר לה: לא אברא בך את העולם, שיש בך קרב (זיִן) וחרב חדה ורוֹמח כמַראה נוּ״ן. מיד יצאה מלפניו. נכנסה אות ו. אמרה לפניו: רבון העולם! רצונך לברוא בי את העולם, שאני אות משמך? אמר לה את וה די לכן שאתן אותיות משמי, שאתן בסוד שמי וחקוקות וגלופות בשמי – לא אברא בכן את העולם. נכנסו אות ד ואות ג. אמרו גם הן כדברים האלה. אמר (להן הקדוש ברוך הוא): אף לכן די להיות זו עם זו, שהרי לא יחדלו אביונים מן הארץ, וצריך לגמול עמהם טובות. דל״ת – הרי הוא מסכן; גימ״ל – גומל לה טובה; אל תפרשו זו מזו, ודי לכן לזון זו את זו.

נכנסה אות ב. אמרה לו: רבון העולם! רצונך לברוא בי את העולם, שהרי בי מברכים למעלה ולמטה? אמר לה הקדוש ברוך הוא: ודאי, בך אברא את העולם; אַת תשמשי התחלה לברוא את העולם.

עמדה אות א ולא נכנסה. אמר לה הקדוש ברוך הוא: אל״ף! אל״ף! למה אינך נכנסת…²⁷⁷סיומה של פסקא זו חסר בתרגום וניתוסף ע״י המביא לבית–הדפוס. לפני כשאר האותיות? אמרה לפניו: רבון עולם, לפי שראיתי שכל האותיות יצאו מלפניך ולא הועילו כלום, מה (איפוא) אעשה שם? ועוד, שנתת לאות ב' מתנה רבה זו ולא יאה למלך עליון להעביר מתנה שנתן לעבדו וליתן לאחר. אמר לה הקב״ה: אל״ף, אל״ף, אף על גב שבאות בי״ת אברא את העולם, את תהיי ראש האותיות כולן, אין יחוד בי אלא בך בלבד, כל החשבונות וכל מעשי־עולם בך יתחילו, וכל יחוד אינו אלא באות אל״ף. ועשה הקב״ה אותיות עליונות גדולות ואותיות תחתונות זעירות. ומשום כך – בי״ת־בי״ת: בראשית ברא, ואל״ף־אל״ף: אלהים את. אותיות למעלה ואותיות למטה. וכולן כאחת היו מעולם עליון ומעולם תחתון.

בראשית. רבי יודאי אמר: מהו ״בראשית״? – בחכמה. זוהי החכמה שהעולם עומד עליה להיכנס (על ידה) לסודות הסתומים העליונים, וכאן נחקקו ששה קצווֹת²⁷⁸במקור: ששה סטרין״; תרגמתי לא ״ששה צדדים״, כמשמעותה של המלה ״סטרין״, כי אם ״ששה קצוות״, לפי שכן נקראות המידות בכל ספרי המקובלים. ובאמת מתאים השם ״קצווֹת״ למידות יותר מן השם ״צדדים״, לפי שב״קצוות״ נכללים המושגים: מעלה, מטה, מזרח, מערב, צפון, דרום (עיין ״ספר יצירה״, פרק א', משנה א'). גדולים עליונים, שמהם יצא הכל ומהם נעשו ששה מקורים ונחלים השוטפים לתוך הים הגדול, ואותם שנאמר בהם: ״ברא־שית״ – מכאן נבראו.²⁷⁹״ששת הנחלים השוטפים אל הים הגדול״ הם שש המידות המשפיעות במלכות, ולפי משמעות העניין מדוּבר פה על ששת הקצוות והמלכות שבחכמה; כי על כן הוא אומר, שברא אותן ״ההוא דלא אדכר, ההוא סתים דלא ידיע״ (השפּעת ה״עתיק״, ולפי מפרשים אחרים ה״ארון״, בחכמה). מי ברא אותם? אותו שלא נזכר, אותו סתום ובלתי נודע. רבי חייא ורבי יוסי היו מהלכים בדרך. כשבאו לשדה אחד, אמר לו רבי חייא לרבי יוסי: מה שאתם אומרים: ״ברא־שית״ בודאי כן הוא, בשביל שרק ששת ימים עליונים בתורה ולא יותר, והאחרים – סתומים הם; אבל ראיתי בסתרי בראשית ושם נאמר: אותו הסתום הקדוש חקק חקיקה בתוך מעיו של נעלם אחד²⁸⁰יסוד אימא (יסוד שבבינה). הנקוד בנקודה הנעוצה.²⁸¹יסוד אבא (יסוד שבחכמה). אותה החקיקה חקוקה וטמונה כמי שגונז הכל תחת מפתח אחד, ואותו המפתח גנוז כולו בהיכל אחד,²⁸²ההיכל – בינה. ואף על גב שהכל גנוז באותו ההיכל – עיקר הכל באותו המפתח הוא, לפי שאותו המפתח סוגר ופותח.²⁸³ה״מפתח״ הוא ספירת הדעת העולה עד הכתר, פותחת את שער הבינה, יורדת ונכללת בתפארת. ואותו ההיכל יש בו גנוזים סתומים רבים אלו על אלו. באותו ההיכל יש שערים סתומים והם חמישים, נחקקו לארבע רוחות ונעשו ארבעים (ספרים ישנים: ותשעה); שער אחד אין לו רוח, ולא נדע אם הוא למעלה או למטה (ספרים ישנים: הוא למעלה וגם למטה) ועל כן אותו השער סתום (הוא ביותר).²⁸⁴שער הנו״ן מנו״ן שערי הבינה נעלם מאד, ומשום היעלמו הוא כמו מתעלה מן הבינה או החכמה הסתומה. בתוך אותם השערים יש מנעול אחד ומקום אחד רק להכניס אותו המפתח בו;²⁸⁵הנתיב הנעלם בשערים שנקרא: ״נתיב לא ידעוֹ עיט״. ולא נרשם אלא ברושם המפתח; ואין יודעים בו (דבר) מלבד אותו המפתח (ספרים ישנים: של המפתח). ועל סוד זה נאמר: ״בראשית ברא אלהים״. ״בראשית״ – זהו המפתח שהכל סתום בו והוא סוגר ופותח וששה שערים כלולים באותו המפתח הסוגר ופותח. כשהוא סוגר אותם השערים וכולל אותם בתוכו (בספרים ישנים: והכל בתוכו), אזי בודאי כתוב: ״בראשית״ – מלה גלויה בתוך מלה סתומה.²⁸⁶״בראשית״ – ברא שית. מלה סתומה – ברא (עצם עניין הבריאה הוא דבר נעלם); ״שית״ (ששת הקצוות) – מלה גלויה (המידות נגלות לכל דורש). על כן ״בראשית״ – מלה סתומה בתוך מלה גלויה. ובכל מקום ״ברא״ – מלה סתומה היא: סוגר ואין פותח. אמר רבי יוסי: בודאי כן הוא, וכך שמעתי למאור הקדוש שאמר גם הוא, כי ״ברא״ מלה סתומה היא (וכי) ״ברא״ – סוגר ואיננו פותח, ובעוד שהיה העולם סגור במלת ״ברא״ לא היתה לו (עמידה) ולא נתקיים, והיה תוהו חופף על הכל, וכשהיה שולט אותו התוהו – לא היה ולא נתקיים העולם. ואימתי פתח המפתח את השערים והוזמן לשימוש ולעשות תולָדות? כשבא אברהם, שכתוב: ״אלה תולדות השמַים והארץ בהבּראָם״, ושנינוּ: באברהם; ומה שהיה סתום במלת ״ברא״ שבוּ האותיות לשימושן ויצא עמוד העושה תולדות, אֵבר יסוֹד קודש, שהעולם עומד עליו. לכשאותו אֵבר נרשם במלת ״ברא״, רשם הסתום העליון רושם אחר לשמו ולכבודו, וזהו – מי, וברא אלה; וגם השם הקדוש המבורך, שהוא ״מה״, נרשם והוציא מן ברא – אבר, והוא רשום באלה מצד אחד ואבר מצד השני – סוד סתום קדוש; – אלה קיים, אבר קיים, כשנשלם זה – נשלם גם זה:²⁸⁷״אלה״ ו״אבר״ – ״אלה״ – כללות המידות; ״אבר״ – יסוד. חוקק לאותו אבר ה, חוקק לאותו אלה – י,²⁸⁸כשם שהיו״ד שבשם הוָי״ה רומזת לחכמה והה״א לבינה, כן בספירות התחתונות היו״ד רומזת למידות בכלל והה״א – ליסוד. נתעוררו האותיות להשלים לצד זה ולצד אחר. אז יצאה מ״ם, ²⁸⁹מחיבור יו״ד וה״א נעשית מ. לקחה אחד לצד זה ואחד לצד אחר ונשלם השם הקדוש אלהים וגם שם אברהם,²⁹⁰המ״ם (חיבור היו״ד וה״א) נוספת גם לאלה (המידות בכלל) וגם לאבר (היסוד); בין אלה למ״ם יו״ד הרומזת למידות; – מן אלה יו״ד ומ״ם יצאה המלה אלהים; בין אבר למ״ם ה״א הרומזת ליסוד; – מן אבר, ה״א ומ״ם יצאה המלה אברהם. כשנשלם זה נשלם גם זה. ויש אומרים שנטל הקב״ה מי וחבר באלה ונעשה אלהים, ולקח מה וחבר באבר ונעשה אברהם,²⁹¹לפי השיטה הראשונה המלה אלהים (חיבור אלה, יו״ד ומ״ם) מרמזת למידות והמלה אברהם מרמזת ליסוד. ולפי השיטה השנייה: המלה אלהים היא חיבור אלה ומי, מרמזת לבינה ומידות, והמלה אברהם היא חיבור אבר ומה ומרמזת ליסוד ומלכות. ומלת מ״י רומזת לחמישים שערי בינה ויש בה יו״ד, האות הראשונה של השם הקדוש, ומלת מה רומזת (ספרים אחרים: לחשבון השם הקדוש באותיותיו ובמלואו) למניין השם הקדוש;²⁹²הדברים האלה שבסוגריים אינם מגוף הספר, כי אם של איזה מפרש שפירש בקצרה מהותו ועניינו של מ״י ומ״ה והוסיף, שמ״ה רומז להשם ומלואו כזה: יו״ד ה״א וא״ו ה״א, שמספרו ארבעים וחמשה – מ״ה. ויש בה השם השני של השם הקדוש. שם הויה – כמו שנאמר: ״אשרי העם שככה לו״ (תהלים קמ״ד), ״תולה ארץ על בלימה״ (איוב כ״ו). ואז נתקיימו שני העולמות: ביו״ד – העולם הבא, ובה״א – העולם הזה (כלומר, במ״י ברא עולם הבא ובמה ברא עולם הזה, וזה רומז למעלה ולמטה). ואז עשה תולָדות ויצא השם שלם, מה שלא היה קודם לזה; זהו שנאמר: ״אלה תולדות השמים והארץ בהבּראָם״ – כולם היו תלויים עד שנברא שמו של אברהם. כיון שנשתלם השם הזה של אברהם – נשתלם השם הקדוש, זהו שנאמר: ״ביום עשות ד' אלהים ארץ ושמים״.

נשטתח רבי חייא על הארץ ונשק את העפר, בכה ואמר: עפר, עפר! מה רב קשי־ערפך! מה רבה עזותך! כל מחמדי־עין בלים בך! את כל עמודי־האור של העולם אתה אוכל וכותש! מה חצוף אתה! המאור²⁹³תרגום המלה בוצינא כצורתה היא: נר; אבל לפי העניין, לפי הרצאת הדברים, וביחוד לפי הנעימה והשירה שבדברים, צריך לפעמים לתרגם את המלה ״בוצינא״ – מאור. שהיה מאיר עולם (כולו), השליט והממונה הגדול שבזכותו העולם קיים – בלה בך. רבי שמעון, אור המאור! אור העולמות! אתה בלה בעפר ואתה קיים ומנהיג את העולם.²⁹⁴במקור: ״את קיים ונהג עלמא״. הדברים קשים לשמוע, לפי שמעטירים הם את הנברא בעטרת מנהיג עולם. אפשר היה לפרש את הדברים: קיים אתה לאחר מותך כמנהגך בעולמך בחייך. אבל הפשט שבדבר אינו סובל את הפירוש האמור. על כרחנוּ אנוּ צריכים להביא את הדברים המוּגזמים האלה בקשר עם השקפת הזוהר בכלל על הצדיק בתור מתדמה לבוראו בעשיית נפלאות (עיין להלן דף י', ע״א [בתרגומנו עמ' 262]: ״מאן מחיה המתים אלא קודש אבריך הוא בלחודוי; אתו אליהו ואלישע ואחיו מתייא; מאן מוריד גשמים אלא קב״ה בלחודיו; אתו אליהו ומנע לון ונחית לון בצלותיה, וכו'). ועיין עוד סנהדרין, ס״ב ב' (״אי בעו צדיקי ברו עלמא״). ואם בכל זאת תקשה עלינו ההגשמה שבדבר, אפשר לפרש מאמר זה: אתה קיים ונוהג את עולמך כמו בחייך, כלומר: קשור ודבוק אתה בנשמות חבריך ותלמידיך כמו בחייך (עיין באגרת הקודש להרב מלאדי על מאמר ה״זוהר״: ״כד איסתלק צדיקיא אשתכח במיתתם יתיר מבחייהון״): וקרוב לזה פּירושו של בעל ״אספּקלריה המאירה״: ״אתה מת ואתה חי בסודות שגילית״. נשתומם (רבי חייא) רגע אחד ואמר: עפר, עפר! אל תתגאה! עמודי העולם לא יימסרו לך, שהרי רבי שמעון לא בלה בך!…

קם רבי חייא, הלך ובכה, ורבי יוסי עמו. התענה ארבעים יום על מנת לראות את רבי שמעון. אמרו לו: אינך כדאי לראותו. בכה והתענה עוד ארבעים יום. הראוהו במחזה ²⁹⁵לפי דברי ר' משה קורדובירו בספרו ״אֵילמה״ היה החזיון הזה בחצר מות, אשר שם משכן הנפשות. ״חצר–מות״ הוא מקום רוחני, המקשר עולם זה בגן עדן התחתון, והנפש שורה בחצר–מות ומשם באה לגן העדן התחתון לעתים מסוימות. הנפש, שהיא בקבלה המדרגה התחתונה שברוחניות האדם, יש לה איזה קשר עם הגוף הגשמי אף לאחר שנסתלקה ממנו; ולפי שבמהותה היא רוחנית, היא מקשרת את הזכרונות והקשרים והיחסים של העולם הגשמי עם מה שלמעלה הימנה – הרוח, הנשמה, וכו'. והנה רבי שמעון ורבי אלעזר בנו עוסקים באותו הדבר שאמר רבי יוסי, וכמה אלפים שומעים את דבריו. בין כה וכה ראה כמה כנפיים רבות עליונות ועליהן עולים רבי שמעון ורבי אלעזר בנו לישיבה של מעלה, וכל הכנפיים היו מחכות להם. ראה והנה הם חוזרים ומתחדשים בזיום, ואורם גדול מאור השמש. פתח רבי שמעון ואמר: ייכּנס רבי חייא ויראה במה עתיד הקדוש ברוך הוא לחַדש פני הצדיקים לעולם הבא. צדיק הוא מי שנכנס לכאן בלי בושת וצדיק הוא מי שעומד באותו העולם כעמוּד איתן בכל. ראה שהיה (רבי שמעון) נכנס, ורבי אלעזר ושאר העמוּדים שהיו יושבים שם קמו מלפניו, והוא (רבי חייא) היה מתבייש ומשמיט עצמו ונכנס וישב לרגליו של רבי שמעון. יצא קול ואמר: השפּל עיניך! לא תזקוף ראשך ולא תסתכל! השפּיל וראָה אוֹר מאיר למרחוק. והקול חזר כבראשונה ואמר: ״עליונים נעלמים וסתומים פּקוּחי העינים, משוטטים בכל הארץ – הסתכּלוּ וּראוּ! תחתונים (נוסח אחר: תנאים), ישנים, סתומים בחוֹריכם, הקיצו משנתכם! אלה מכם, המהפכים את החושך לאור ואת המר למתוק, טרם יבואו הנה, אותם המחכים בכל יום לאור אשר יאיר בשעה שהמלך יפקוד לאַיילָה וייכּבד וייקרא מלך על־ידי כל מלכי העולם. ומי שאיננו מצפּה לזה בכל יום ויום אין לו חלק במקום הזה״. בין כה וכה ראה חברים רבים מסביב לעמודים הניצבים וראה, שמעלים אותם לישיבה של מעלה, אלה עולים ואלה יורדים; ומעל לכולם ראה את בעל הכנפיים²⁹⁶מטטרון לפי הקבלה. שבא ונשבע שבועה, ששמע מאחורי הפרגוד כי המלך פוקד וזוכר בכל יום את האַיילָה המוּשפלת עד לעפר ובועט בעיטות באותה שעה בשלוש מאות ושלושים רקיעים, וכולם מרתתים וזעים מלפניו, והוא מוריד דמעות על זה, ונופלות אלה הדמעות הרותחות כאש לתוך הים הגדול, ומתוך אותן הדמעות קם הממונה על הים ומקדש את שם המלך הקדוש ומקבל על עצמו לבלוע כל מימי בראשית ולאספם לתוכו בשעה שיתכנסו כל העמים על העם הקדוש והמים ייבשו ויעברו (בני ישראל את הים) ביבּשה.

בין כה וכה שמע קול אומר: פּנו מקום! פּנו מקום! הנה המלך המשיח בא לישיבתו של רבי שמעון! שכל הצדיקים שם הם ראשי ישיבה, ואלה הישיבות שם רשומות (וניכרות) הן וכל החברים שבכל ישיבה עולים מישיבה שבכאן לישיבה של מעלה, ומשיח בא בכל אותן הישיבות וחותם תורה²⁹⁷את דברי המקור ״חתים אורייתא״, תרגמתי כצורתם: ״חותם תורה״ – על פּי דברי ישעיה:״צור תעודה חתוֹם תורה בלימודי״ (ח', י״ז). מפיות החכמים, ובאותה שעה בא משיח מעוטר על־ידי ראשי הישיבות בעטרות עליונות. אותה שעה קמו כל אותם החברים, וגם רבי שמעון; והיה עולה אוֹרוֹ עד רום שמים. אמר לו: רבי, צדיק אַתה! שהתוֹרה שלך עולה בשלוש מאות ושבעים אורות, וכל אור ואור מתפּרד לשש מאות ושלושה עשר טעמים העולים וטובלים בנהרי אפרסמון טהור, והקדוש ברוך הוא חותם תורה מישיבתך ומישיבת חזקיה מלך יהודה ומתוך ישיבתו של אחיה השילוני, ואנכי לא באתי לחתום מישיבתך, אלא בעל הכנפיים יבוא הנה, כי ידיעתי, שלא ייכּנס לשום ישיבה זוּלת ישיבתך. אותה שעה סח לו רבי שמעון אותה השבועה שנשבע בעל הכנפיים. נזדעזע משיח והרים קולו, ונזדעזעו הרקיעים, ונזדעזע הים הגדול, ונזדעזע הלוייתן, והעולם חישב ליהפך. בין כך ראה את רבי חייא לרגלי רבי שמעון ואמר: מאַין בא לכאן בן־אדם לבוּש בגדי העולם ההוא? אמר רבי שמעון: זהו רבי חייא, אור מאור־התורה. אמר לו: ייכּנס הוא ובניו ויהיו מבני הישיבה שלך. אמר רבי שמעון: יינתן לו זמן. נתנו לו זמן. ויצא (רבי חייא) משם מזדעזע ועיניו זולגות דמעות. נזדעזע רבי חייא ובכה ואמר: אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הבא ואשרי חלקו של בן־יוחאי שזכה לכך. עליו כתוּב: להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (משלי ח').

בראשית. רבי שמעון פתח: ואָשׂים דברי בפיך (ישעיה נ״א). כמה יש לו לבן אדם לעמול בתורה יומם ולילה, שהרי הקדוש ברוך הוא שומע לקול העוסקים בתורה, וכל דבר המתחַדש בתורה על ידי העמל בה עושה רקיע אחד. שנינו: בשעה שדבר־תורה מתחדש מפּי בן־אדם, הדבר ההוא עולה ומזדמן לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא נוטל את הדבר ונושקהו ועוטרהו בשבעים עטרות גלוּפוֹת וּמחוּקקוֹת; ודבר החכמה המחוּדש עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים, ועף משם ושט בשבעים אלף עולמות ועולה לעתיק־יומין. וכל דברי עתיק־יומין דברי־חכמה הם בסודות סתומים עליונים; ואותו דבר־החכמה הסתום המתחדש פּה – כשהוא עולה הוא מתחבר בדברי עתיק־יומין ועולה ויורד עמהם ונכנס בשמונה־עשר עולמות גנוזים של ״עין לא ראתה אלהים זולתך״ (ישעיה ס״ד), ויוצאים משם ומשוטטים ושבים מלאים ושלמים ונצבים לפני עתיק־יומין. אותה שעה מריח עתיק־יומין באותו הדבר, ונוח לפניו (ניחוֹחוֹ) מכּל, והוּא מעטירו בשלוש מאות ושבעים אלף עטרות. אותו הדבר שט ועולה ויורד, וככה נעשה רקיע אחד. וכן כל מלה ומלה של חכמה עומדת בקיום שלם עתיק־יומין והוא קורא אותן ״שמים חדשים״ – שמים מחוּדשים סתוּמים של רזי החכמה העליונה; וכל שאר דברי התורה המתחדשים עומדים לפני הקדוש ברוך הוא ועולים ונעשים ארצות־החיים, ויורדים ומתעטרים לפני ארץ אחת, ומתחדשת ונעשית מכל זה (מאותו הדבר המתחדש בתורה) ארץ חדשה, ועל זה כתוב: ״כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני״ וגו' (ישעיה ס״ו). ״עשיתי״ לא נאמר – אלא ״עושה״, שעושה תמיד מאותם החידושים ורזי התורה; ועל זה כתוב ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ״ (שם נ״א). ״השמים״ לא נאמר, אלא ״שמים״.

אמר רבי אלעזר: מהו ״ובצל ידי כסיתיך״? אמר לו: בשעה שנמסרה תורה למשה באו כמה ריבואות של מלאכים עליונים לשרוף אותו בשלהבת פּיהם עד שהגין עליו הקדוש ברוך הוא; ועתה, בשעה שהדבר עולה ומתעטר ועומד לפני הקדוש ברוך הוא, הוא מגין על אותו הדבר ומחפּה על אותו בן־האדם שלא יוודע להם, אלא להקדוש ברוך הוא בלבד, ולא תעלה קנאתם עליו, עד שנעשים מאותו הדבר שמים חדשים וארץ חדשה, זהו שנאמר: ״ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ״. מכאן (למדנו) שכל דבר נעלם מן העין עולה לתועלת עליונה. זה שנאמר: ״ובצל ידי כסיתיך״, ולמה נתחפה ונתכסה מן העין? בשביל התועלת העליונה, זהו שנאמר: ״לנטוע שמים וליסוד ארץ״; כמו ששנינו: ״ולאמר לציון עמי אתָה״ – לאמר לאותם השערים ולאותם הדברים המצוּינים אלו על אלו – ״עמי אָתה״, אַל תקרא ״עמי אָתה״ אלא ״עִמי אָתה״ – להיות שוּתף עמי. מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי, כמו שנאמר: ״בדבר ד' שמים נעשו״ (תהלים ל״ג) – כך אתה. זכּאים הם העמלים בתורה! ואם תאמר, שדבר כל בן־אדם שלא ידע עושה זאת – בוא וראה: זה שאין דרכו (סלוּלה) ברזי התורה ומחדש דברים שאין הוא יודע אותם על בוריים וכראוי – אותו הדבר עולה, ויוצא נגד אותו הדבר ״איש תהפוּכות לשון שקר״ מתוך נקבת תהום רבה ומדלג חמש מאות פּרסאות לקבל אותו הדבר, ולוקח אותו ונושאהו לבת־זוּגו ועושה בו רקיע־שוא שנקרא תוֹהוּ; ואותו איש־תהפוּכוֹת עף באותו הרקיע ששת אלפים פּרסאות בזמן אחד, וכשאותו רקיע־השוא עומד, מיד יוצאת אשת הזנונים ומחזקת באותו רקיע־השוא (נוסח אחר: ואיש תהפוכות) ומשתתפת בו, ומשם היא יוצאת והורגת כמה אלפים ורבבות; כי בשעה שהיא עומדת באותו הרקיע, יש לה הרשות והיכולת לשוט בעולם כולו ברגע אחד; ועל זה כתוב: ״הוי מושכי העוון בחבלי השוא״ (ישעיה ה'). ״העוון״ – זכר. ״וכעבות העגלה חטאה״. מהי ״חטאה״? זוהי הנקבה שנקראת ״חטאה״.²⁹⁸״איש תהפוכות״ ו״אשת זנונים״, ״עוון״ ו״חטאה״ – ס״ם ולילית. אותו שנקרא ״עוון״ ״מושך בחבלי־השוא״; ואחרי כן – ״וכעבות העגלה חטאה״ – לאותה הנקבה שנקראת חטאה, ששם היא מתחזקת לעוף ולהרוג בני אדם, ועל זה (כתוב): ״כי רבים חללים הפילה״ (משלי ז'). מי ״הפילה״? זוהי החטאה ההורגת את בני האדם.

ומי גרם לזה – תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה, הרחמן יצילנו. אמר רבי שמעון לחברים: בבקשה מכם, שלא תוציאו מפּיכם דבר תורה שלא ידעתם ולא שמעתם מאילן גדול כראוי, בשביל שלא תגרמו לאותה ה״חטאה״ להרוג אוכלוסי בני האדם חינם. פתחו כולם ואמרו: הרחמן יצילנוּ! הרחמן יצילנוּ! בוא וראה: בתורה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ככתוב: ״ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום״ (שם ח'). והוא הסתכל בה פעם ושתים ושלוש וארבע פעמים, ואחרי כן אמר להם; ולבסוף עשה בה עבודה, ללמד לבני אדם שלא יבואו לטעות בה, כמו שנאמר: ״אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם״ (איוב כ״ח). ונגד ארבע פּעמים אלו שכתוב (בהן): ״אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה״ ברא הקדוש ברוך הוא מה שברא. ועד שלא עשה את מלאכתו הכניס ארבע תיבות בראשונה, שכתוב: ״בראשית ברא אלהים את״ – הרי ארבע, ואח״כ – ״השמים״ כנגד ארבע הפעמים שהסתכל הקדוש ברוך הוא בתורה עד שלא גמר מעשי אומנותו.

רבי אלעזר הלך לראות את פני רבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חותנו, ורבי אבא (הלך) עמו, ואיש אחד היה מחמר אחריהם. אָמר ר' אבּא: נפתח פּתחים של תורה, שכּן עתה השעה שניתּקן בדרך. פתח רבי אלעזר ואמר: ״את שבתותי תשמרו״ (ויקרא י״ט). בוא וראה: בששת ימים ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, וכל יום ויום גילה מעשהו ונתן חילו באותו היום, אימתי גילה מעשהו ונתן חילוֹ? ביום הרביעי, בשביל שאותם שלושת הימים (הראשונים) כולם היו סתומים ולא נתגלו. כיון שבא היום הרביעי הוציא את העבודה ואת הכוח של כולם; שהרי אש ומים ורוח, אף על גב שהם שלושה יסודות עליונים כולם היו תלוּיים ועומדים ולא עשו את עבודתם עד שגילתה אותם הארץ, כי רק אז נתגלתה אומנותו של כל אחד מהם.²⁹⁹כל העולמות נבנו, לפי הקבלה, בארבעה יסודות עליונים רוּחניים, שלעומתם מקבילים ארבעה היסודות הגשמיים: מים – חסד; אש – גבורה; רוח, אויר – תפארת (כללות המידות); ארץ, עפר, – מלכות. אותם ארבעת היסודות הרוּחניים העליונים רמוזים בארבע אותיות השם: י – מים, חסד; ה – אש, גבורה; ו – רוח, תפארת; ה אחרונה שבשם, – ארץ, מלכות. ששת ימי בראשית או ששת ימי הבניין מרמזים לשש המידות – חסד, גבורה תפארת, נצח הוד, יסוד. בכל יום ויום נגלתה מידה מיוחדת: ביום הראשון – חסד, ביום השני – גבוּרה, ביום השלישי וכו'. על כן נאמר בתורה, לפי הקבלה, ״ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ״ ולא בששת״, לפי שבעיקר עשה ד' את ששת הימים העליונים, את שש המידות, ומהם נשתלשלו הימים התחתונים ומעשי יום ביומו. ואם תאמר: הלא ביום השלישי היה (הגילוּי)? שכתוב: ״תדשא הארץ דשא״, וכתוב: ״ותוצא הארץ״, אלא אף על גב שכתוב ביום השלישי, ביום הרביעי היה; ונכלל ביום השלישי להיות לאחדים בלא פּירוד; ואחר יום הרביעי נתגלה מעשהו להוציא אומן לאומנותו של כל אחד ואחד; בשביל שהיום הרביעי הוא הרגל הרביעית של הכסא העליון, ³⁰⁰פרטיותן של המידות היא, כאמור, שש, כללותם בתפארת – אחת; כללותם לפי היסודות – ארבע. אם נחשוב איפוא את ימי–בראשית לא לפי פרטיותן של המידות, כי אם לפי היסודות יהיה היום הראשון רמז למים, חסד; היום השני – לאש, גבורה; היום השלישי – לרוח, תפארת; היום הרביעי – לארץ, מלכות. על פּי זה יובנו דברי הזוהר כאן באָמרו מצד אחד, שהיום הרביעי הוא רגל רביעית שבמרכבה, ואחרי כן הוא אומר שיום השבת הוא הרגל הרביעית שבמרכבה. היום הרביעי הוא הרגל הרביעית – אם נחשוב את הימים לפי היסודות, ויהיה, לפי–זה, היום הרביעי רמז לארץ, למלכות, שהיא היא ״רגל רביעית שבמרכבה״ (ארבע חיות שבמרכבה מקבילות ליסודות ולמידות: אריה – חסד; שור – גבורה; אדם – תפארת, נשר – מלכוּת). וכל המעשה של כולם – בין של הימים הראשונים בין של הימים האחרונים – היה תלוי ביום השבת; זהו שנאמר: ״ויכל אלהים ביום השביעי״ (בראשית ב'), זוהי שבת וזוהי הרגל הרביעית של הכסא.³⁰¹ואולם אם נחשוב את הימים לפי פּרטיותם, היום הרביעי הוא – נצח; ורק היום השביעי, יום השבת, הוא – עטרה מלכוּת ורגל שביעית שבמרכבה. ואם תאמר: אם כן הוא – מהו ״את שבתותי תשמרו״ – שתים? – אלא שבת של ליל שבת ושבת של היום הם ממש בלי פירוד.

אמר אותו שהיה מחמר אחריהם: ומהו ״ומקדשי תיראו״? אמר לו: זוהי קדושת השבת. אמר לו: ומהי קדושת השבת? אמר לו: זוהי הקדושה הנמשכת מלמעלה. אמר לו: אם כן, עשית ליום השבת שאין הוא קודש מלבד הקדושה הנמשכת (עליו) מלמעלה? אמר רבי אבא: אמנם כן הוא (שנאמר): ״וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד״ – ״שבת״ לבד, ו״קדוש ד״״ לבד. אמר לו: אם כן מהו ״קדוש ד'״? אמר לו: הקדושה היורדת מלמעלה ושוֹרה עליו. אמר לו: אם הקדושה הנמשכת מלמעלה נקראת ״מכובד״, נראה שיום השבת (עצמו) איננו ״מכובד״, ולמה נאמר: ״וכבדתו״? אמר ר' אלעזר לר' אבא: הנח לו לאותו אדם, כי דבר־חכמה (חדש) יש בו, שאנחנו לא ידענוהו. אמרו לו: הגידה לנו אתה! פתח ואמר: ״את שבתותי״ (ויקרא י״ט). ״את״ – לרבות תחום שבת, שהוא שני אלפים אמה לכל צד, ובשביל כך ריבה; ״את שבתותי״ – שבת עליונה ושבת תחתונה, שהן שתים כלולות כאחד וסתומות כאחד;³⁰²בדרך ירידת המדרגות מלמעלה למטה השבת היא: יסוד, ששביעי הוא החל מבּינה; אבל בדרך עליית הספירות מלמטה למעלה השבת היא בינה, שהיא שביעית החל מיסוד. שבת עליונה היא, איפוא, בינה, ושבת תחתונה – יסוד. תחום שבת – ששה קצוות שבעולם הבריאה, שהוא תחום לשבת האצילות; ב' אלפים אמה; אלף מגרש – חסד, גבוּרה תפארת שבבריאה; אלף שדה – נצח, הוד, יסוד שבבריאה. נשארה שבת אחרת שלא נזכרה ועמדה נכלמה (משום זה), אמרה לפניו: רבונו של עולם! מיום שעשיתני שבת נקראתי, ואין יום בלא לילה. אמר לה: בתי! שבת את ושבת קראתיך, אבל אני מעטר אותך בעטרת עליונה יתירה. העביר כרוז ואמר: ״ומקדשי תיראו״ – זוהי שבת של ליל השבת, שהיא יראה ושוֹרה בה יראה.³⁰³חכמה שבמלכות הוא מקום היראה הגדולה; על דרך: אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה. ומי היא? שכּלל הקדוש ברוך הוא ואמר: ״אני ד'״. שמעתי מאבי שאמר ודייק כן: ״את״ לרבות תחום שבת; ״שבתותי״ זהו העיגוּל והריבּוּע בתוכו, והם שנים;³⁰⁴לפי זה ״שתי שבתותי״ פּירושן אחר. עומק העניין יבואר עפ״י דברי הזוהר בפרשת תרומה (דף קכ״ז); את סמ״ך איה וסתים בכל סטרוי; כגוונא דא את ס סתומה. מה בין זו לזו? אלא בשעה שהיא סתומה וגנוזה בתוך עצמה ובתוך נקודה עליונה היא קיימת בדיוקן זה: סמ״ך – סתומה בתוך עצמה ועולה למעלה; ובשעה שהיא חוזרת ויושבת כרובצת על בנים למטה, להניק להם, היא קיימת בדיוקן של אות ם רובצת. אות ס סתומה לארבע רוחות העולם – פּירוּשו: כשספירת–הבינה סתומה וגנוזה בתוך עצמה והיא עולה למעלה להתחבר בחכמה, אזי היא סתומה מכל הצדדים, ואז היא רמוזה באות סמ״ך העגוּלה; אבל כשיורדת היא, הבינה, להשפּיע למידות, היא רמוזה במ״ם סתומה שהיא רבוצה ומרוּבעת. באופן השני היא נקראת– תבוּנה. ואולם גם התבונה, שהיא ריבוע, יוצאת מן החכמה, שהיא יותר קיימה בקדוּשתה. כשמדברים על בינה ותבוּנה, אומרים על הבינה שהיא ״עיגולא דנפקא מגו ריבועא״; כלומר: הבינה יוצאת מתוך ריבוע התבונה. ואולם כשמדברים על התבונה והחכמה, אומרים על התבונה שהיא ״ריבוע דנפיק מגו עיגולא״; כלומר: ריבוע היוצא מתוך עיגול החכמה. ״שבתותי״ – שתי שבתות עליונות, העיגוּל והריבוּע, הן לפי זה: בינה ותבונה או תבוּנה וחכמה. היינו: מה שהוא נח בעומק קדוּשתו – ומה שהוא מניע ומתנועע בקדושת הספירות והעולמות. וכנגד שנים אלו קיימות שתי קדושות שיש לנו לזכור: ויכולו וקידוש. ״ויכולו״ יש בו שלושים וחמש תיבות, ובקידוש שאנו מקדשים שלושים וחמש תיבות; ועולה הכל לשבעים שמוֹת שהקדוֹש ברוּך הוּא וכנסת ישראל מתעטרים בהם;³⁰⁵היקפן השלם של הפּעוּלות המסתוריות הנשגבות כולל את כל השם בן ע״ב אותיות. וכאן הזוהר מחלק את השם בן ע״ב לשנים: ל״ה מכאן ול״ה מכאן, ל״ה לעיגוּל ול״ה לריבוע – הרי עי״ן שמות; והקב״ה ושכינתיה בתוך כל השמות – הרי ע״ב שמות; או: השם בן ע״ב אותיות. ובשביל שהעיגול והריבוּע הם ״שבתותי״ – שניהם כלוּלים ב״שמור״, שכתוב: ״תשמרו״; שהרי השבת העליונה לא נכללה ב״שמור״ כי אם ב״זכור״, ³⁰⁶כלומר: מה שנקרא בפירוש הראשון בשם ״שבת העליונה״ לא נכלל ב״שמור״ כי אם ב״זכור״ לפי שרק ״זכור״ מרמז ליסוד (זהו שאומרים המקובלים תמיד: ״זכור״ לדוכרא ״שמור״ לנוקבא). ועיין הערה 76. כי המלך העליון יורד עד ״זכור״.³⁰⁷לפי שבינה מתפּשטת בנו״ן שערים עד הוד (חסד, גבוּרה, תפארת, נצח, הוד – חמש ספירות וכל ספירה כלולה מעשר הרי נו״ן) והוד נכלל ביסוד. ועל זה נקרא מלך שהשלום שלו, והשלום שלו – ״זכור״ הוּא.³⁰⁸את המלה ״זכור״ המקובלים דורשים כמו זכר. ועל כן אין מחלוקת למעלה.³⁰⁹מידת היסוד נקראת תמיד גם בשם ״שלום״, לפי שהיא בהשפעה עושה שלום בין הכל. בשביל ששני (מיני) שלימוּת למטה: אחד יעקב, ואחד יוסף, ³¹⁰יעקב – כל הבניין; יוסף – יסוד. יעקב – תפארת גופא; יוסף – יסוד סיומא. ומשום כך כתוב שתי פעמים: שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נ״ז). ״לרחוק״ – זה יעקב; ״ולקרוב״ – זה יוסף:³¹¹יוסף–יסוד קרוב יותר אל המלכוּת מיעקב– תפארת. ״לרחוק״ כמו שנאמר: ״מרחוק ד' נראה לי״ (ירמיה ל״א), ״ותתצב אחותו מרחוק״ (שמות ב'),³¹²הכתוב: ״ותתצב אחותו מרחוק״ נדרש על החכמה (״אמור לחכמה אחותי את״), ויעקב – תפארת, עמודא דאמצעיתא, ״יצא מחכמה ונגלה מן הסתום״ (הגאון ר' אליהו מווילנא). ״ולקרוב״ כמו שנאמר: ״חדשים מקרוב באו״ (דברים ל״ב). ״מרחוק״ זוהי נקוּדה עליונה העומדת בהיכלו,³¹³החכמה העומדת בהיכל הבינה, ועל כן נקראת הבינה בשם ״היכל הקודש״, כלומר: היכל של קודש והחכמה. ועל זה כתוב: ״תשמרו״ – כי נתכלל ב״שמור״;³¹⁴כאן הוא מגלה, שכל המדובר כאן על שתי השבתות (בינה וּתבוּנה או תבוּנה וחכמה) ועל דבר יעקב – תפארת, ויוסף – יסוד, הכל בעיקר במלכוּת. רצונות לאמר: חכמה שבמלכוּת, תבוּנה שבמלכוּת, בינה שבמלכוּת וכו'. כי הכל ב״שמור״, ו״שמור״ – לנוקבא״. ו״מקדשי תיראו״ – זוהי נקודה העומדת באמצע שיש לירוא מפּניה יותר מכל,³¹⁵זוהי נקודת החכמה שבמלכוּת, שהיא מקום היראה הגדולה. לפי שענשה מיתה, ³¹⁶לפי שהדבוק בה חי הוא. החכמה מחיה את בעליה, והנפרד ממנה מת (״ימותו ולא בחכמה״). וזהו שכתוב: ״מחלליה מות יומת״ (שמות ל״א). מהו ״מחלליה״? מי שהוא נכנס לתוך החלל של העיגול והריבוּע, למקום, שאותה הנקוּדה שוֹרה, ופוגם בו – ״מות יומת״, ועל זה כתוב ״תיארו״. ואותה הנקוּדה נקראת ״אני״,³¹⁷המלכות בכללה נקראת ״אני״, וביחוד – נקודת החכמה שבה. ועליה שורה אותו הסתום העליון שלא נתגלה,³¹⁸רצונו לאמר: כתר של המלכוּת שלא נתגלה כלל. והיינו ד' והכל אחד.

ירדו רבי אלעזר ורבי אבא ונשקוהו ואמרו: חכמה כזו תחת ידך ואתה הולך ומחמר אחרינו? אמרו לו: מי אַתה? אמר להם: אל תשאלונו מי אני, אלא אני ואתם נלך ונעסוק בתורה, וכל אחד יאמר דברי חכמה להאיר את הדרך. אמרו לו: מי צווך ללכת כאן ולשאת משא על החמורים? אמר להם: יו״ד נלחמה בשתי אותיות: בכ״ף וסמ״ך להתקשר כאחד;³¹⁹יו״ד שבכאן רומזת ליסוד; כ״ף רומזת לכתר; סמ״ך רומזת לבינה–תבונה. כ״ף לא חפצה להסתלק ולעזוב את הכתר,³²⁰הערת המביא לבית הדפוס. – המתרגם קרא כאן: כ״ף לא בעיא לאסתלקא ולאתקשרא בכתר, ולא: ולאתקשרא באתר, וגו'. לפי קריאה זו הציע בהערה את הפירוּש: כ״ף לא רצתה להסתלק מהתקשרות הכּתר. פּירוּש זה נכון בין כך ובין כך, לפי שגם לפי הקריאה ״באתר״ מובן הדברים הוא: כ״ף לא רצתה לזוּז ממקומה, לפי שלא יכלה להיות אף רגע חוץ למקומה, היינו, חוץ לכּתר (ראה הערה 81). לא יכלה להיות אפילו רגע אחד בלעדיו; סמ״ך לא חפצה להסתלק, כדי לסמוך לאותם הנופלים שאינם יכולים להיות בלי סמ״ך; יו״ד באה אלי יחידה, נשקתני, חבקתני, בכתה עמי ואמרה לי: בני! מה אעשה לך? אבל אני אסתלק ואתמלא מכמה טובות ואותיות טמירות עליונות יקרות, ואחרי כן אבוא אליך ואני אהיה בעזרך, ואתן לך נחלת שתי אותיות עליונות יתרות על אלו שנסתלקוּ, והן יש – יוד עליונה ושין עליונה, שיהיו לך אוצרות מלאים מכל; ועל כל, בני, לך והיה הולך אחר החמורים, ועל כן אני הולך בכך.

שמחו רבי אלעזר ורבי אבא, ובכו ואמרו: לך רכב, ואנחנו נחמר אחריך. אמר להם: ולא אמרתי לכם, כי פקודת המלך היא עד שיבוא אותו מחמר? אמרו לו: הנה את שמך לא הגדת לנו, – מקום מושבך אַיֵהוּ? אמר להם: מקום מושבי טוב הוא ונעלה לגבּי, והוא מגדל אחד הפּורח באויר, גדול ויקר. ואלה הם הגרים באותו המגדל: הקדוש ברוך הוא ועני אחד; וזהו מקום בית מושבי; וגליתי משם, [ועתה] אני מחמר.

נשאו אליו רבי אלעזר ורבי אבא את עיניהם והוא הטעים להם דברים המתוּקים כמן וכדבש. אמרו לו אם תאמר [לנו] שם אביך ננשק את עפר רגליך. אמר להם: ולמה? אין דרכי בכך להתגאות בתורה, אבל מקום מגורי אבי היה בים הגדול; והוא היה דג אחד שהיה סובב את הים הגדול מעבר לעבר, והיה גדול ויקר וזקן בא בימים עד שהיה בולע כל יתר דגי הים והיה מוציאם אחרי כן חיים וקיימים ומלאים מכל טובות העולם, והיה שט בתקפו בעובר את הים ברגע אחד, והוציאני כחץ ביד גבּוֹר, והחביאני באותו המקום שאָמרתי לכם, והוא שב למקומו ונגנז באותו הים. התבּוֹנן רבי אלעזר בדבריו: אַתה הוא בנו של המאור הקדוש, אתה הוא בנו של רב המנונא השב, אתה הוא בנו של מאור התורה, ואתה מחמר אחרינו³²¹בשיחה הנפלאה הזאת בנו של רב המנונא סבא (בתרגומי:השב) מופיע מעולם הנשמות ולובש צורה נגלית, הנראית לעיני זכי–הראות (עיין רמב״ן בפ' וירא בענין ג' המלאכים, ומה שכתב שם על דבר המלאכים כותבים מקובלים אחרים גם על דבר הנשמות). הוא מופיע לעיני ר' אלעזר ור' אבא ונראה להם כטוען משא על החמורים ומלווה אותם בדרך. הוא מדבר על השורש העליון–מאד של נשמת אביו, – הבינה הגדולה, הים הגדול – וכי הוא, אביו, היה הדג הגדול שבים הבינה, שהיה בולע ומתקן את כל הנשמות שבא במגע רוחני מבינה עליונה – בנו שהוא מידת היסוד המתוקנת, בתיקון גמור ושלם. כששואלים אותו ר' אלעזר ור' אבא, שעדיין הם חושבים אותו לאיש מעולם הזה, הוא מתחיל לדבר על בניהו בן יהוידע, – ברמזו בזה, כי הוא עתה נשמה בעצם ושהיא נשמת בנו של רב המנונא סבא, חיתה לפנים בגופו של בניהו.?! בכוּ כאחד, נשקוּהוּ, הלכוּ ואמרוּ לו: אולי יישר בעיני אדוננו להגיד לנו את שמו.

פּתח ואָמר: ובניהו בן יהוידע (שמואל ב' כ״ג) – מקרא זה כבר נתפּרש יפה. אבל מקרא זה בא להראוֹת רזי תורה עליונים. ״ובניהו בין יהוידע״ – בשביל סוד החכמה בא, מלה סתוּמה היא, והשם גרם;³²²בניהו–בן יהו. יהו – כללות ההספירות (יו״ד – חכמה, ה״א – בינה, וא״ו – תפארת), ובקבלת האר״י – כללות הזעיר. בן–יהו – בן הנמשך מיהו, כלומר: יסוד הנמשך מזעיר. ״בן איש חי״ – זהו צדיק חי [ח' צרוּיה] עולמים;³²³״צדיק״ בזוהר תמיד – מידת היסוד והוא ״חי עולמים״. מידת היסוד היא הספירה התשיעית (החל מכתר), וכשיורד האור עד יסוד וחוזר ועולה עד כתר – הרי כאן שמונה עשרה (שתי פעמים תשע: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה) ״בגימטריא חי, וזהו ״חי–עולמים״. ״רב פּעלים״ – אדון כל המעשים וכל החיילות העליונים, שכולם יוצאים ממנו,³²⁴יסוד דזעיר, שכל הפעולות נעשות על ידו. ה' צבאות הוא, אות הוא בכל צבאות שלו, רשום הוא ורב מכול, רב פּעלים הוא ״מקבצאל״. אילן רב ויקר זה, גדול על כל,– מאיזה מקום יצא? מאיזו מדרגה בא? חזר עליו המקרא ואמר: מקבצאל, מדרגה עליונה סתומה של ״עין לא ראתה״ וגו', מדרגה שהכל בה ומכניס בתוכה מתוך האור העליון, וממנה הכל יוצא, והיא ההיכל הקדוש³²⁵בינה. וכקבלת האר״י: מקבצאל – יסוד דאימא. הסתום, שכל המדרגות כנוסות וסתומות בו. ובגוף אותו ההיכל (האילן) עומדים כל העולמות וכל החיילות הקדושים ממנו הם ניזונים ועל עמדם יעמוֹדוּ. ״הוא הכה את שני אריאל מוֹאָב״ – שני מקדשים היו קיימים ונזונים בגללוֹ, מקדש ראשון ומקדש שני. משנסתלק וההמשכה שהיתה נמשכת מלמעלה נמנעה, כביכול, – הוא הכה אותם והחריב אותם וכילה אותם, והכסא הקדוש נפל; זהו שנאמר: ״ואני בתוך הגולה״ (יחזקאל א'), – אותה המדרגה שנקראת ״אני״³²⁶מלכות. היא ״בתוך הגולה״. ולמה ״על נהר כבר״? על הנהר הנובע ויוצא, שפסקו מימיו וּמַבּוּעיו ולא נבע כמקודם.³²⁷ההשפּעה האלהית שנתמעטה. זהו שנאמר: ״ונהר יחרב ויבש״ (איוב י״ד): ״יחרב״ – בבית ראשון, ״ויבש״ – בבית שני; ועל כן ״הוא הכה את שני אריאל מואב״ (ספרים אחרים: הרי בראשונה) ״מואב״ שהיו מן האב שבשמים, ונחרבוּ וכלוּ בגללו, וכל האורות שהיו מאירים לישראל כולם חשכו. ועוד: ״והוּא ירד והכה את הארי״. בימים הראשונים, כשהנהר היה ממשיך מימיו למטה, היוּ ישראל מתקיימים בשלימות בזכות הזבחים, שהיו זובחים ומקריבים לכפר על נפשותיהם; ואז היה יורד מלמעלה דיוקנו של אריה אחד, והיו רואים אותו על גבי המזרח רובץ על טרפּוֹ, אוכל קרבנות כגבר־עוֹז, וכל הכלבים היוּ נחבאים מפּניו ולא יצאו לחוץ. כיון שגרמו העוונות, ירד לתוך המדרגות התחתונות הרג לאותו אריה שלא חפץ לתת לו את טרפּוֹ כבראשונה ,– כביכול הרג לו.³²⁸מה שהמעיט את השפע כאילוּ הרג את האריה. ״הוּא הכה את הארי״ – ודאי; ״לתוך הבור״ – לעיניו של הצד־האחר הרע. כיון שראה זאת אותו הצד האחר, נתחזק ושלח לכלב אחד לאכול את הקרבנות. ומה שמו של אותו אריה? – אוריאל, שפּניו פּני אריה. ומה שמו של אותו כלב? בלאדן שמו, שאין הוא בכלל אדם אלא כלב ופני כלב לו. ״ביום השלג״ – ביום שגרמוּ החטאים והדין נדון למעלה מאת בית־הדין העליון. ועל זה כתוב: ״לא תירא לביתה משלג״ (משלי ל״א), – זהו הדין העליון. למה? בשביל שכל ביתה לבוּש שנים, ויכול לסבול אש עזה. זהו סוד הפּסוּק. מה כתוּב אחרי כן?

״והוּא הכה את איש מצרי״ – איש מראה. כאן סוד הכתוב בא להודיע שכל פעם שחטאוּ ישראל הוא נסתלק ומנע מהם כל הטוב וכל האורות שהיו מאירים להם.

״והוא הכה את איש מצרי״ – זה הוא האור שהיה מאיר להם לישראל. ומי הוא?– משה, שכתוב: ״ותאמרנה איש מצרי הצילנו״ וגומר (שמות ב'). ושם נולד ושם גדל ושם עלה לאור העליון. ״איש מראה״ – כמו שנאמר: ״איש האלהים״ (דברים ל״ג). – כביכול הבּעל של מראה כבוד ד', שזכה להנהיג מדרגה זו בכל חפצו בארץ – ולא זכה לזה איש אחר.³²⁹משה נקרא בקבלה בשם בעלה דמטרוניתא, לפי שהוא סוד הדעת והתפארת. ולפי שהוא לא רק בסוד התפארת כי אם גם בסוד הדעת, – זכה למה שלא זכה גם יעקב–תפארת–ישראל. (יעקב מלבר, משה – מלגאו; יעקב – תפארת, משה – תפארת פנימית, עליונה, השגתית). במצרים ״עלה לאור העליון״ – שם זכה להתגלות האור העליון, שבשליחוּתו הוציא את ישראל מן השעבּוּד. ״וביד המצרי חנית״ – זהו מטה האלהים אשר נמסר בידו, כמו שנאמר: ״ומטה האלהים בידו״ (שמות י״ז); וזהו המטה שנברא ערב שבת בין השמשות וחקוק בו השם הקדוש, החקיקה הקדושה, ובו (במטה) חטא בסלע, כמו שנאמר: ״ויך את הסלע במטהו פּעמַיִם״ (במדבר כ'). אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה! לא לכך נתתי לך את המַטה. חייך! לא יהיה עוד בידך מכאן והלאה. מיד – ״וירד אליו בשבט״ (שמואל־ב' כ״ג) – בדין קשה. ״ויגזל את החנית מיד המצרי״ (שם) – כי מאותה שעה נמנע ממנו ולא היה עוד בידו לעולם. ״ויהרגו בחניתו״ – על אותו חטא שהכה באותו מטה מת ולא נכנס לארץ הקדושה, ואור זה נמנע מישראל. ״מן השלשים נכבד״ (שם), – אלה הם שלושים שנה עליונות שהוא (משה) לקח מהן והמשיך למטה.³³⁰״שלשים שנה עליונות״ הן בקבלה אותן שלשים השנה שבפסוק ראשון של יחזקאל: ״ויהי בשלשים שנה״. ״שלשים שנה״ הן שלוש המידות: חסד, גבוּרה, תפארת; ומכיון שכל ספירה כלולה מעשר, הרי השלוש – שלושים. ומהן היה לוקח ומתקרב. ״ואל השלשה לא בא״ – הם היו באים אליו בחפץ הלב והוא לא היה בא אליהם.³³¹אל שלוש הספירות הראשונות: כתר, חכמה, בינה, לא בא; לפי שאין התפארת נכנסת במניינם. ואף על גב שלא נכנס במנינם וחשבונם (בכל זאת) – ״וישימהו דוד אל משמעתו״, שלא סר מלוח לבו לעולמים, לפי שאין להם פירוּד לעולם.³³²דוד – המלכות – (״דוד מלך ישראל חי וקיים״) משתוקק למשה, התפארת; לפי שהמלכות מקבלת כל השפּעתה מן התפארת. דוד שם אליו לבו, אבל לא הוא לדוד; בשביל שבתשבחות ושירים שהלבנה משוררת לשמש³³³המלכות בהשתוקקה לתפארת. והחסד שהיא עושה עמו, היא מושכת אותו אליה שיהיה מדוֹרו עמה; וזהו ״וישימהו דוד אל משמעתו״.

נפלו רבי אלעזר ורבי אבא (על פניהם). בין כה וכה והם לא ראו אותו: קמו והסתכלו לכל עבר ולא ראוהו. ישבו ובכו ולא יכלו לדבר איש את רעהו. כעבור זמן אמר רבי אבא: זהו ששנינו, שבכל הארחות, שהצדיקים הולכים בהם ודברי תורה ביניהם, באים צדיקים אליהם מאותו העולם (ללווֹתם). ודאי הוא רב המנונא השׂב שבא אלינו מאותו העולם לגלות לנו דברים אלו, ועד שלא הכרנו הלך לו ונעלם ממנו.³³⁴לסוף ר' אלעזר ור' אבא נוכחים, שהיה לפניהם חזיון של נשמה, ושאותה הנשמה היתה – רב המנונא סבא. אעפ״י ש״בעל החמורים״ היה בנו של רב המנונא סבא, הנה נשמות שניהם, הנשמה של רב המנונא והנשמה של בנו, – קרן אור מן הבינה הגדולה וקרן אור מן היסוד המתוקן, – מתאחדות ומתכללות זו בזו. קמו וחפצו לחמר אחרי החמורים ולא הלכו, שוּב חפצוּ לחמר ולא הלכוּ. נבהלוּ והניחוּ את החמוֹרים. ועד היום קוראים לאותו מקום – מקום החמוֹרים.

פּתח רבי אלעזר ואמר: ״מה רב טובך אשר צפנך ליראיך״ וגו' (תהלים ל״א). מה רב הטוב העליון והיקר שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לבני אדם שהם זכּאים עליונים, יראי־חטא העמלים בתורה, משנכנסים לעולם העליון. ״טובך״ לא נאמר, אלא ״רב טובך״, ומי הוא? – ״זכר רב טובך יביעו״ (שם קמ״ה); וזהו עונג החיים הנמשכים מעולם הבא לחי (ח' צרוּייה) העולמים שהוא ״זכר רב טובך״, והוא ודאי: ״ורב טוב לישראל״ (ישעיה ס״ג). מהו ״רב טובך״ עוד? כאן נחקק סוד החכמה וכל הרזים נכללוּ פּה. מה – כאמור. רב – זהו אילן רב ותקיף, בשביל שיש אילן אחר קטן ממנו וזה רב הוא, והכניס אותו ברום רקיעים. טובך – זהו אור לעולם הבא. פעלת זהו גן עדן העליון, שכתוּב: ״מכון לשבתך פעלת ד'״ (שמות ט״ו). זהו: ״פעלת לחוסים בך״; ״נגד בני אדם״ – זה גן עדן התחתון, שכל הצדיקים עומדים שם ברוח המתלבש בלובש יקר כגוונוֹ ודיוקנו של העולם הזה; וזהו ״נגד בני אדם״, – בדיוקנם של בני אדם בעולם הזה הם (הצדיקים) מתקיימים ופורחים באויר ועולים לישיבה של מעלה בגן עדן העליון ופורחים ורוחצים בטל נהר אפרסמון טהור ויורדים ושוֹרים למטה. ולפעמים (הם) נראים לבני אדם לעשות להם נסים כמלאכים עליונים; כמו שראינו עתה אור המאור העליון, ולא זכינו להסתכל ולדעת רזי החכמה יותר.

פּתח רבי אבא ואָמר: ״ויאמר מנוֹח אל אשתוֹ מות נמוּת כי אלהים ראינו״ (שופטים י״ג). אף על גב שמנוֹח לא ידע מי הוא, אָמר: הואיל וכתוב ״כי לא יראני האדם וחי״ (שמות ל״ג) – ודאי אנחנו ראינו ועל כן (יש כאן משוּם) מות נמוּת; אך אנחנו ראינו וזכינוּ לאור זה שהלך עמנו וקיימים אנו בעולם, שהרי הקדוש ברוך הוא שלח אותו אלינו לגלות את רזי החכמה שגילה, אשרי חלקנו!

הלכו ובאו להר אחד כנטות השמש, התחילו ענפי האילן העומד בהר מקישים זה בזה ואומרים שירה. עודם הולכים והנה הם שומעים קול אדיר אומר: בני אלהים קדושים, אלה הפּזוּרים בין החיים בעולם הזה, מאורות בני הישיבה, היאספו למקומכם להשתעשע עם אדונכם בתורה. – יראו, עמדו במקומם וישבו. בין כך יצא קול כבראשונה, ואמר: סלעים חזקים, פטישים רמים, הנה בעל הגוונים מרוקם בציורים, עומד על כסא הרם, היכנסו והיאספוּ. אותה שעה שמעו קול אדיר וחזק של ענפי האילן, והיו אומרים: ״קול ד' שובר ארזים״ (תהלים כ״ט). נפלו רבי אלעזר ורבי אבא (על פניהם) ואימה גדולה נפלה עליהם. קמו בבהלה, הלכו ולא שמעו מאומה. יצאו מעִם ההר והלכו.

כשבאו לרבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא, ראו שם את רבי שמעון בר יוחאי ושמחו. שמח רבי שמעון (בהם) ואמר להם: ודאי עברתם אורח של נסים ואותות עליונים, כי אני נרדמתי עתה וראיתי אתכם ואת בניהו בן יהוידע משלח לכם שתי עטרות על ידי שׂב אחד לעטרכם בהן. ודאי היה הקדוש ברוך הוא באורח ההוא; ועוד, שרואה אנכי את פּניכם והנה שוּנוּ. אמר רבי יוסי: יפה אמרתם, שחכם עדיף מנביא. בא רבי אלעזר ושׂם ראשו בין ברכי אָביו וסיפר את המאורע. ירא רבי שמעון, בכה ואמר: ד' שמעתי שמעך יראתי (חבקוק ג'). מקרא זה חבקוק אמרוֹ בשעה שראה מיתתוֹ ותחייתו על ידי אלישע. למה נקרא חבקוק? שכתוּב ״למוֹעד הזה כעת חיה אַת חוֹבקת בן״ (מלכים ב' ד'), וזה היה בן השונמית. ושני חיבוקים היו: אחד – של אמו, ואחד של אלישע, שכתוב ״וישם פיו על פיו״. מצאנו בספרו של שלמה המלך את השם המחוקק של שבעים ושנַים שמות,³³⁵״חבקוק״ בגמטריא רי״ו כמספר האותיות שבשם ע״ב. חקק עליו (אלישע) בתיבות; בשביל שאותיות האלף־בית, שחקק בו אָביו בראשונה, פרחו ממנו כשמת, ועתה שאלישע חבקהו חקק בו כל אותן האותיות של שבעים ושנַים שמות, והאותיות של אלה שבעים וּשנַים השמות כשהן חקוקות הן מאתים ושש עשרה אותיות. ואת כל האותיות האלה חקק אלישע ברוּחוֹ (ספרים אחרים: בדברו), בשביל להחיותו באותיות של שבעים ושנים שמות, וקרא לו: חבקוק, שם המשלים לכל הצדדים – השלים לחבוקים, כאמור, והשלים לסוד של מאתים ושש עשרה אותיות של השם הקדוש. על ידי התיבות שבה רוחו אליו ובאותיות נתקיים כל גופו על בוּריוּ; ולפיכך נקרא חבקוק, ואמר: ״ד' שמעתי שמעך יראתי״ (חבקוק ג'); שמעתי מה שהיה לי, מה שטעמתי מאותו עולם, ויראתי. התחיל מבקש רחמם על נפשו ואמר: ד' פעלך, שעשית לי בקרב שנים, יהיו חייהו (חייו), וכל מי שמתקשר באותן השנים הקדמוניות החיים מתקשרים בו. ״בקרב שנים תודיע״ – לאותה המדרגה שאין בה חיים כלל. בכה רבי שמעון ואמר: גם אני יראתי מהקדוש ברוך הוא מכל מה ששמעתי. זקף ידיו על ראשו ואמר, הנה רב המנונא השׂב – מאוֹר התורה, זכיתם אתם לראותו פנים אל פנים; ואני לא זכיתי בו. נפל על פניו וראה אותו עוקר הרים מעלה נרות בהיכלו של מלך המשיח. אמר לו: רבי! בעולם העליון תהיו שכנים זה לזה ובעלי־שמועות לפני הקדוש ברוך הוא. מאז והלאה היה (רבי שמעון) קורא לרבי אלעזר בנו ולרבי אבא: פניאל – כמו שנאמר: ״כי ראיתי אלהים פנים אל פנים״ (בראשית ל״ב).

בראשית. רבי חייא פּתח: ״ראשית חכמה יראת ד' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד״ (תהלים קי״א). ״ראשית חכמה״ – לא היה צריך מקרא זה לאמר אלא ״סוף חכמה יראת ד'״, שהרי יראת ד' סוף חכמה היא; (אלא ראשית היא) להיכנס (על ידה) למדרגת החכמה העליונה; זהו שנאמר: פתחוּ לי שערי צדק; זה השער לד'. ודאי, שאם לא ייכנס באותו השער, לא ייכנס לעולם למלך העליון, שהוא עליון ונסתר וגנוז ועשה לו שערים אלו על אלו. ולסוף כל השערים עשה שער אחד בכמה מנעולים, בכמה פתחים, בכמה היכלות אלו על אלו. אמר: כל מי שחפץ להיכנס אלי, הנה השער הזה יהיה הראשון – לפני – מי שנכנס דרך השער הזה ייכנס; וכן הוא: השער הראשון לחכמה עליונה יראת ד' היא; וזו היא ראשית ב, שנים הם המתחברים כאחד, והם שתי נקודות: אחת גנוזה ונעלמה ואחת – עומדת בגלוי, ובשביל שאין בהן פּירוד נקראות ראשית – אחת ולא שתים. מי שנוטל זה נוטל גם זה והכל אחד, כי הוא ושמו אחד, שכתוב: ״וידעו כי אתה שמך ד' לבדך״ (שם פ״ג). למה נקראת ״יראת ד'״? בשביל שהיא עץ (הדעת) טוב ורע: זכה בן אדם – טוב, לא זכה – רע; ועל כן שוֹרה במקום זה יראה, והיא השער לכל טוב שבעולם. ״שכל טוב״ – זהו עץ החיים שהוא שכל טוב בלא רע כלל – ועל שאין רע בו הוא שכל טוב בלא רע. ״לכל עושיהם״ – אלו חסדי דוד הנאמנים, מחזיקי התורה, אלה המחזיקים, כביכול, את התורה, הם העושים. אלה העמלים בתורה אין בהם עשייה בשעה שהם עמלים בה, אבל אותם המחזיקים בהם יש בהם עשייה; ובכוח זה נאמר: ״תהלתוֹ עומדת לעד״ ועומד הכסא על מכונו כראוי.

רבי שמעון היה יושב ועמל בתורה בלילה שבו הכלה מתחבּרת בבעלה.³³⁶בליל שבועות, הלילה שלפני קבלת התורה. ששנינו: כל החברים שהם בני היכל של הכלה, צריכים להיות עמה באותו הלילה, בו הכלה מתעתדת לעמוד למחר תחת החוּפּה עם בעלה. צריכים הם להיות עמה כל אותו הלילה ולשמוח עמה בכל מיני הלבושים שהיא לובשת. (צריכים הם) לעמול בתורה (ולעבור) מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, בדרשות המקרא וברזי החכמה, בשביל שכל אלה הם לבושיה ותכשיטיה, והיא ונערותיה עומדת לראשיהם ומתלבשת בהם ושמחה בהם כל אותו הלילה, ולמחר אינה נכנסת לחוּפּה אלא עימהם, הקדוש ברוך הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרות הכלה. אשרי חלקם! והיה רבי שמעון וכל החברים (עמו) מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה לשמחת לב רבי שמעון ויתר החברים. אמר להם רבי שמעון: אשרי חלקכם, כי למחר לא תיכנס הכלה לחוּפּה אלא עמכם, בשביל שכל אלה המתקנים לבושיה באותו הלילה ושמחים בה – כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזכרונות, והקדוש ברוך הוא מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות של העולם העליון.

פתח רבי שמעון ואמר: ״השמים מספּרים כבוֹד אל״ (תהלים י״ט) – מקרא זה כבר נתפּרש על ידינו; אבל בזמן שהכלה מתעוררת להיכנס לחוּפּה למחרתו, היא מתלבּשת (בלבושי פּאר) ומלאה זיו בקישוּטיה עם כל החברים השמחים עמה כל אותו הלילה והיא עמהם, וביום המחרת כמה אוכלוסים, חיילות ומחנות מתקבּצים וּבאים עמה, וכולם מחכים איש איש לפי תיקוניו באותו הלילה. כיון שהם מתחבּרים כאחד והיא רואה את בעלה, מה כתוּב? ״השמים מספּרים כבוד אל״. ״השמים״ – זהו החתן הנכנס לחוּפּה; ״מספרים״ – מאירים כזוהר הספיר המאיר ומזהיר מסוף העולם ועד סופו; ״כבוד אל״ – זהו כבוד הכלה שנקראת ״אל״, שכתוּב: ״ואל זועם בכל יום״ (תהלים ז', י״ב). בכל יום מימי השנה נקראת ״אל״, ועתה שנכנסה הכלה לחוּפּה נקראת ״כבוד״ ונקראת ״אל״: יקר על יקר, אוֹר על אוֹר ומלכוּת על מלכוּת. ואז באותה שעה ש״השמים״ נכנס לחוּפּה³³⁷השמים לשון רבים; והזוהר משתמש במקום זה ביחיד, לפי שה״שמים״ הם ברמזיו כאן – החתן, הקדוש ברוך הוא, היוצא לקראת הכלה, התורה. וּבא וּמאיר לה, כל אלה החברים שהידרוּה כוּלם מתפּרשים בשמותיהם שם, זהו שנאמר: ״ומעשה ידיו מגיד הרקיע״ (שם י״ט). ״מעשה ידיו״ – הם בעלי אות ברית (אשר) עם הכלה,³³⁸רק שומרי הברית בשלימות, אלה שאין שום פּגם בחיי–המין שלהם, ומתקדשים ומטהרים אפילו במוּתר, הם הזוכים להיות מבני היכלה של הכלה העליונה – התורה. ואלה בעלי אות־ברית נקראים ״מעשה ידיו״, כמו שנאמר: ״ומעשה ידינו כוננהו״ (שם צ') – זהו אות ברית החתום בבשרו של בן אדם.

רב המנונא השׂב אָמר כך: ״אַל תתן את פּיך לחטיא את בשרך״ (קהלת ה') – שלא יתן האדם את פּיהו לבוא (על ידי הדיבור) להרהור רע ויהיה גורם לבשר קודש, שחתום בו אות ברית קודש, לחטוא; שאילו עושה כן, מושכים אותו לגיהנום, ואותו הממונה על הגיהנום, דומה שמו (וכמה ריבואות של מלאכי חבּלה עמו), עומד על פּתח הגיהנום, וכל אותם ששמרו ברית־הקודש בעולם הזה אין לו רשות לקרב אליהם. דוד המלך בשעה שאירע לו אותו המאורע³³⁹המעשה בבת–שבע. נתירא. אותה שעה עלה דומה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: רבונו של עולם! כתוּב בתורה: ״ואיש אשר ינאף את אשת איש״ (ויקרא כ') וכתוב: ״ואל אשת עמיתך״ וגו', דוד שחילל בריתו בערוָה – מהו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד זכאי הוא וברית קדשו לא חוללה, הרי גלוּי לפני שהיתה בת־שבע מזומנת לו מיום שנברא העולם. אמר לו: אם לפניך גלוי, לפניו לא גלוי. אמר לו (הקב״ה): עוד זאת, בהיתר היה כל מה שהיה, לפי שכל היוצא למלחמה לא יצא עד שנתן ספר כריתות לאשתו. אמר לו: אם כן היה לו להמתין שלושה חדשים,³⁴⁰הנושא גרושה צריך להמתין שלשה חדשים; כשישא אותה לפני ג' חדשים ותלד לשבעה חדשים מיום נשוּאיה – לא ידעו אם הילד הוא בן שבעה לאחרון או בן תשעה לראשון. ולא המתין? אמר לו: במה דברים אמורים? במקום שחוששים שמא היא מעוברת, ולפנַי גלוי שלא קרב אליה לעולם, שהרי שמי חתוּם בו לעדות. כתוב ״אוריה״ וכתוב ״אוריהו״ – שמי חתום בו שלא קרב אליה לעולם. אמר לו: רבונו של עולם! הנה מה שאמרתי: אם לפניך גלוי שלא קרב אוריה אליה – לפניו האם גלוי? היה לו לחכות שלושה ירחים. ועוד: אם ידע (דוד) שלא קרב (אוריה) אליה לעולם, למה שלָחוֹ דוד ופקד עליו לשכב עם אשתו, שכתוב: ״רד לביתך ורחץ רגליך״ (שמואל ב' י״א). אמר לו: בודאי לא ידע, אבל המתין יותר משלושה חדשים, שאמנם ארבעה חדשים היו, ששנינוּ: בחמשה ועשרים בניסן העביר דוד כרוז בכל ישראל והיו עם יואב עד שבעה ימים בסיון, והלכו והחריבו ארץ בני עמון; סיון, תמוז, אב ואלוּל שהוּ שם; ובארבעה ועשרים באלול היה מה שהיה עם בת שבע; וביום הכיפּוּרים מחל לו הקדוש ברוך הוא על החטא, ויש אומרים: בשבעה באדר העביר כרוּז, ונאספוּ בחמשה באייר; ובחמשה עשר באלול היה מה שהיה עם בת שבע; וביום הכיפּוּרים נתבשר: ״גם ד' העביר חטאתך לא תמוּת״ (שמואל ב' י״ב). מהו ״לא תמוּת״? לא תמות בידי דומה. אמר דומה: דבר אחד יש לי אצלו, שהרי פּתח פּיו ואמר: ״חי ד' כי בן מות האיש העושה זאת״, והוא דן לנפשו. תביעה יש לי עליו. אמר לו: אין לך רשוּת. שהרי הודה לפני ואמר: חטאתי לד'! אף על פּי שלא חטא; אבל במה שחטא באוריה כתבתי עליו עונש, וקיבל. מיד שם דומה למקומו בפחי נפש, ועל זה אמר דוד: לולי ד' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי״ (תהלים צ״ד). ״לולי ד' עזרתה לי״, שהיה אפוטרופּוס שלי, כמעט שכנה וגו'. מהו ״כמעט״? – כחוּט דק, כשיעור שיש ביני ובין הצד האחר.³⁴¹רעיון עמוק ביותר הנאמר כאן אגב אורחא. חוט דק מאד מפסיק בין הקדושה ובין הטומאה. קורע אדם את החוט הדק הזה – הריהו נופל להיכלות הטומאה. חוּט דק – ברמזי הזוהר – בין דוד, מידת המלכוּת הקדושה, ובין ה״סטראה אחרא״. לפיכך דרכו של אדם בעולם הזה כדורך על תהומות, ועליו לדקדק עם עצמו כחוּט השערה, ואחר כל הדקדוק והעמל צריך הוא לחכות לחסדי–השם. כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דומה נפשי.

לפיכך צריך בן אדם להישמר שלא יאמר כדבר דוד, משום שלא יוכל לאמר לדוּמה: ״כי שגגה היא״ (קהלת ה' ה'), כמו שהיה לדוד ונצחו הקדוש ברוך הוא בדין. ״למה יקצוף האלהים על קולך״ – על אותו הקול שאמר (את הדבר). ״וחבּל את מעשי ידיך״ – זהו בשר־קודש, אוֹת־ברית־קודש שנפגם ונתמשך בגיהנום על ידי דומה, ובשביל כך – ״ומעשה ידיו מגיד הרקיע״: אלו הם החברים שנתחבּרו בכלה זו, ובעל־הברית שלו מגיד ורושם כל אחד ואחד. מהו ״הרקיע״? – זהו הרקיע שבו חמה ולבנה וכוכבים ומזלות; והוא ספר הזכרון, הוא המגיד הרושם אותם וכותב אותם שיהיו בני ההיכל תמיד ושיעשה רצונם. ״יום ליום יביע אומר״ – יום קדוש מאותם הימים העליונים שהמלך משבח אותם, את החברים, ומביע את הדבר אשר אמר כל אחד לחברו. יום ליום יביע אותו האומר ומשבח אותו. ״ולילה ללילה״ – כל מדרגה המַשלמת (נוסח אחר: השולטת) בלילה משבחת זו לזו באותה הדעת שכל אחת (מקבלת) מחברתה, ובשלימות (ספרים אחרים: ובאהבה) רבה הן נעשות חברות ואוהבות. ״אין אומר ואין דברים״ – בשאר ענייני העולם שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש ואיננו חפץ לשמוע אותם, אבל אותם הדברים – ״בכל הארץ יצא קוָם״ – עושים קו המידה, אלה הם מדורים עליונים ומדורים תחתונים: מאלה נעשים רקיעים, ומעלה – ארץ, מאותו השבח. ואם נאמר, שאותם הדברים משוטטים בעולם במקום אחד – ״בקצה תבל מליהם״; וכיון שנעשים מהם רקיעים, מי שורה בהם? חזר ואמר: ״לשמש שם אהל בהם״: אותו השמש הקדוש שם מדורו ומשכנו בהם, ומתעטר בהם. כיון ששורה באותם הרקיעים ונתעטר בהם, מיד – ״והוּא כחתן יוצא מחוּפּתוֹ״, שמח ורץ באותם הרקיעים, יוצא מהם ונכנס ורץ לתוך מגדל אחר במקום אחר. ״מקצה השמים מוצאו״ – בודאי מן העולם העליון יוצא ובא, שהוא ״קצה השמים״ ממעל. ״וּתקופתו״, מהי ״תקוּפתו״? – זהו קצה השמים למטה שהוא תקופת השנה הסובבת לכל הקצווֹת ומתקשרת מן השמים עד רקיע זה.³⁴²השמש – תפארת – יצא מקצה השמים ממעל – בינה; ועד קצה השמים מתחת – מלכות. ״ואין נסתר מחמתו״ – מאותה התקופה ותקופת השמש הסובב בכל הצדדים. ״ואין נסתר״ – אין שייסתר ממנו מכל המדרגות העליונות, שהיו כולן סובבות ובאות אליו, ואין אף אחת שתתכסה ממנו. ״מחמתו״ – בשעה שמתחמם ושב אליהם בתשובה שלימה. כל השבח הזה וכל העילוי הזה – בשביל התורה הוא, שכתוב: ״תורת ד' תמימה״ (תהלים י״ט). שש פּעמים כתוב כאן ה, וששה פסוקים מן ״השמים מספּרים״ עד ״תורת ד' תמימה״; ועל סוד זה כתוב: ״בראשית״ – שש אותיות; ״ברא אלהים את השמים ואת הארץ״ – הרי שש תיבות. הכתוּבים האחרים נגד שש פּעמים שכתוב ה': ששה כתובים משום שש האותיות שבכאן, ששה שמות נגד התיבות שבכאן.

בעוד שהיו יושבים – נכנסו רבי אלעזר בנו ורבי אבא. אמר להם: ודאי פני השכינה באו ולכן (בשם) פניאל קראתי אתכם, שהרי ראיתם את השכינה פנים אל פנים, ועתה כאשר נודע לכם ונגלה לכם המקרא של ״ובניהו בן יהוידע״ – ודאי שדבר העתיק הקדוש הוא, הוא והמקרא שאחריו – הסתום־מכל אמרו, ואותו מקרא הוא במקום אחר באופן הזה. פתח ואמר: ״והוּא הכּה את האיש המצרי איש מדה חמש באמה״ (דברי הימים א', י״א). והכל סוד אחד הוא (בעניין) אותו המצרי, זה הידוע: ״גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי״ וגו' (שמות י״א); (סוד) רב ויקר כמו שגילה אותו השׂב, ומקרא זה כך נשנה בישיבה העליונה: ״איש מדה״ – הכל אחד, ״איש מראה״ ו״איש מדה״ – הכל אחד, בשביל שהוא שבת ותחום,³⁴³אצילות ובריאה. שכתוב: ״ומדותם מחוץ לעיר״ (במדבר ל״ה), וכתוב: ״לא תעשו עול במשפּט במדה״ (ויקרא י״ט) ועל זה – איש מדה הוא, איש מדה ממש (כי) ארכו מסוף העולם ועד סופו, – כן היה אדם הראשון.³⁴⁴משה היה אדם הראשון המתוּקן. ואם תאמר: הרי כתוב: ״חמש באמה״? אותם ״חמש באמה״ מסוף העולם ועד סופו היו. ״וביד המצרי חנית״, כמו שאתה אומר: כמנור אורגים (דברי הימים א' י״א), זהו מטה האלהים שהיה בידו, חקוק בשם המפורש, באור של צירופי האותיות, שחקק בצלאל וישיבתו, שנקרא (בצלאל) אורג, שכתוב ״מלא אותם״ וגו', ״חרש וחושב ורוקם״ וגו' (שמות ל״ה); ובאותו מטה היה מאיר השם המחוקק בכל הצדדים באור החכמים, שהיו חוקקים את שם המפורש בארבעים ושנים גוונים, והמקרא מכאן והלאה – כמו שאמר. אשרי חלקו. שבוּ, יקרים, שבו ונחדש תיקוּן הכלה בלילה זה, שכל מי שישתתף עמה בלילה זה יהיה שמור למעלה ולמטה כל השנה ויוציא שנתו בשלום. עליהם כתוב: ״חונה מלאך ד' סביב ליראיו ויחלצם טעמו וראו כי טוב ד'״ (תהלים ל״ד).

פתח רבי שמעון ואָמר: ״בראשית ברא אלהים״. מקרא זה יש להסתכל בו, כי הנה כל מי שאומר, שיש אלהים אחרים, אובד הוא מן העולמות, כמה שכתוב: ״כדנה תאמרון להום: אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה״ (ירמיה י'). בשביל שאין אלהים בלעדי הקדוש ברוך הוא. ומקרא זה הוא תרגום, מלבד מלת ״אלה״ שבסוף הכתוב. אם תאמר: בשביל שהמלאכים הקדושים אינם נזקקים לתרגום,³⁴⁵תרגום סתם בתלמוד ובמדרשים – הלשון הארמית. עייננו בו (ואמרנו): דבר זה צריך היה להיאָמר בלשון הקודש, בשביל שישמעו המלאכים הקדושים ויהיו נזקקים להודות על זה; אלא ודאי בשביל כך כתוב תרגום, שאין מלאכי השרת נזקקים לו ולא יקנאו בבן אדם להרע לו, בשביל שבמקרא זה (נכללו גם) גם, המלאכים הקדושים, שהרי (גם) הם נקראים ״אלהים״ והם לא עשו שמים וארץ. ״וארקא״ – היה צריך לאמר ״וארעא״? אלא בשביל ש״ארקא״ היא אחת משבע הארצות שלמטה, ירד (קין) לשם ועשה תוֹלָדוֹת, ונשתבש שם שלא ידע כלום, ³⁴⁶דעת הזוהר היא כדעת מי שאָמר: אָדם הראשון בלשון ארמי סיפר״ (סנהדרין ל״ח, ב') ובני קין בממשלה המשונה שלהם השחיתו את הלשון הארמית ועשו מ״ארעא״ – ״ארקא״. והיא ארץ מכופלת, שנכפלה מחושך ואור; ונמצאים שם שני ממונים שליטים, השולטים זה בחושך וזה באור, וקטרוג שם בין זה לזה; אך בשעה שירד קין לשם, נשתתפו זה בזה ונשתלמו כאחד; והכל ראו שהם תולדות קין; ועל כן שני ראשים להם כשני נחשים (מלבד שבשעה שהאור שולט הוא המנצח המתגבר על משנו), ועל כן נכללו אלה שהם בחושך באלה שהם באור והיו לאחד. שני הממונים האלה (הם) עפריר וקסטימון ודיוקנם כדיוקנם של מלאכים קדושים בשש כנפיים: אחד דיוקנו כשור, ואחד דיוקנו – כנשר, וכשהם מתחברים הם מתהפכים לצורת אדם. כשהם בחושך, מתהפכים לדיוקן נחש בשני ראשים, והולכים כנחשים ומשוטטים בתוך התהום ורוחצים בים הגדול. כשהם מגיעים לשלשלת עזא ועזאל, מרגיזים אותם ומעוררים אותם; והם מדלגים לתוך הרי חושך, מתוך שסבורים שהקדוש ברוך הוא קורא אותם לדין. שני ממונים אלה שוחים בים הגדול, ופורחים משם והולכים בלילה אל נעמה אם –השדים, שטעוּ אחריה היראות הקדומות; וחושבים לקרב אליה, והיא דולגת ששים אלף פּרסאות ומתגלה בכמה ציורים לבני האדם, בשביל שיטעוּ בני האדם אחריה. ושני ממוּנים אלה פורחים ומשוטטים בכל העולם וחוזרים למקומם; והם מעוררים לבני בניו של קין ברוח של יצרים רעים לעשות תולָדות. השמים השולטים שם אינם כשמינו, ואין הארץ מולידה בכוחם זרע וקציר כמונו; ואינם חוזרים אלא בכמה שנים וזמנים, והם ״אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו״ מן הארץ העליונה של התבל, שלא ישלטו בה ולא ישוֹטטוּ בה ולא יהיו גורמים לבני אדם להיטמא במקרה לילה; ועל כן – ״יאבדו מארעא ומן תחות שמיא״ שנעשו בשם אלה, כאמור; ועל כן מקרא זה תרגום, שלא יחשבו המלאכים העליונים שעליהם אומרים ולא יקטרגו עלינו. ועל כך סוד של אלה, כאמור, שהיא מלה קדושה שאינה מחולפת בתרגום.³⁴⁷כל דברי הפסוק: ״אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו״ וגו' נאמרו בלשון ארמית שאין מלאכי השרת נזקקין לה, כדי שלא יחשבו המלאכים שעליהם נאמרו הדברים, לפי שגם הם נקראים ״אלהים״; ובאמת נאמרו הדברים על הכוחות האדירים המושלים בארץ התחתונה של בני קין וחפצים לעלות לארץ שלנו ולרום שמים; אבל המלה ״אלה״ שהכוונה בה, לפי הזוהר, שלא יגיעו כוחות החושך לשמים וארץ שלנו שנבראו בשם אלה, נאמרה עברית לרוב רוחניוּתה וקדוּשתה.

אמר לו רבי אלעזר: מקרא זה שכתוב: ״מי לא ייראך מלך הגויים כי לך יאתה״ (ירמיה י') – מה שבח הוא? אמר לו: אלעזר בני! מקרא זה נאמר בכמה מקומות, אבל בודאי איננו (כן), שכתוב: ״כי בכל מלכי הגויים ובכל מלכותם״ (שם), שהרי נותן הוא פּתחון פּה לחייבים שחושבים שאין הקדוש ברוך הוא יודע הרהוריהם ומחשבותיהם, ועל כן יש להודיע את שטותם. שפעם אחת בא פילוסופוס עכו״ם אלי ואמר לי: ראה אתם אומרים, שאלהיכם שליט בכל רומי שמים, וכל החיילות וכל המחנות אינם משיגים אותו ואינם יודעים את מקומו, והנה מקרא זה איננו מגדיל את כבודו כל כך, שכתוב: ״כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך״ – איך תדמוהו לבני אדם שאין להם קיום? ועוד, שאתם אומרים: ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״ – ״בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם״, וכך אני אומר: בכל חכמי הגויים אין כמוהו, אבל בחכמי ישראל יש; ואם כן אלהים שיש בחכמי ישראל כמוהו – אין הוא אלהים שליט (על כל). הסתכל במקרא ותמצא, כי דייקתי (בו) כראוי. אמרתי לו: יפה אמרת. מי מחיה מתים? הלא הקדוש ברוך הוא לבדו, והנה באו אליהו ואלישע והחיו מתים. מי מוריד גשמים? הלא הקדוש ברוך הוא לבדו, והנה בא אליהו ומנע אותם והוריד אותם בתפילתו. מי עשה את השמַים ואת הארץ? הלא הקדוש ברוך הוא לבדו, והנה בא אברהם והקימם על מכונם בזכותו. מי הוא המנהיג את השמש? הלא הוא הקדוש ברוך הוא, והנה בא יהושע והרגיע אותו וציוה לו שיעמוד על מקומו ונח, ככתוב: ״וידום השמש וירח עמד״ (יהושע י'). הקדוש ברוך הוא גוזר דין, וכך משה גזר דין ונתקיים; ועוד, שהקדוש ברוך הוא גוזר גזירות וצדיקי ישראל מבטלים אותן, שכתוב: ״צדיק מושל יראת אלהים״ (שמואל ב', כ״ג); ועוד, שהוא ציוָם ללכת בדרכיו ממש, להידמות לו בכל. – הלך אותו פילוסופוס ונתגייר בכפר שחלים, וקראו אותו יוסי הקטן, ולמד תורה והוא בין החכמים והצדיקים של המקום ההוא. עתה יש להסתכל במקרא, והרי כתוב: ״כל הגויים כאין נגדו״ (ישעיה מ') – ואיזה רבותא יש כאן? אלא ״מי לא ייראך מלך הגויים״ – וכי מלך הגויים הוא ולא מלך ישראל? אלא: בכל מקום הקדוש ברוך הוא חפץ להתפאר בהם בישראל, ואל נקרא (שמו) אלא על ישראל בלבד, שכתוב: ״אלהי ישראל אלהי העברים״ (שמות ה'); וכתוב: ״כה אמר ד' מלך ישראל״ (ישעיהו מ״ד) מלך ישראל ודאי. אמרו אומות העולם: פטרון אחר יש לנו בשמַים, שהרי מלככם איננו שולט אלא עליכם בלבד ועלינו איננו שולט. בא המקרא ואמר: ״מי לא ייראך מלך הגויים״ (מלך עליון לרדות בהם ולהלקותם ולעשות בהם חפצו, ״כי לך יאתה״ לירוא ממך למעלה ולמטה), ״כי בכל חכמי הגויים״ – הם השליטים הגדולים הממונים עליהם, ״ובכל מלכותם״ – באותה המלכות העליונה; שהרי ארבע מלכויות עליונות שולטות ישנן למעלה ומושלות ברצונו על כל יתר העמים, ועם כל זאת אין אחת בהן שתעשה אפילו דבר קטן אלא כמו שציוָה אותן, שכתוב: ״וכמצביה עביד בחיל שמַיא ודיירי ארעא״ (דניאל ד'). ״חכמי הגויים״ הם הממוּנים והמושלים שלמעלה, שחכמתם ממנו היא. ״ובכל מלכותם״ – המלכות השולטת, כאמור; וזהו פשוטו של מקרא, אבל ״בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם״ – על זה מצאנו בספרי הקדמונים, שהם המחנות והחיילות, שאף על גב שהופקדו על ענייני העולם וציוָה הקדוש ברוך הוא לכל אחד לעשות מעשהו, מי הוא אחד מהם שיעשה כמוך? שאתה רשום במעלה ואתה מצוין במעשיך מכולם. וזהו: ״מאין כמוך ד'״ – מי הוא הסתום הקדוש שיעשה ויהיה כמוך למעלה ולמטה ויהיה דומה לך בכל מעשה המלך הקדוש, שמים וארץ? אבל הם – ״תהו וחמודיהם בל יועילו״ (ישעיה מ״ד). בהקדוש ברוך הוא כתוב: ״בראשית ברא אלהים״ וגו', במלכותם כתוב: ״והארץ היתה תהו ובהו״.

אמר רבי שמעון לחבורה: בני החתונה הזאת! כל אחד ואחד מכם יקשט קישוט אחד לכלה. אמר (רבי שמעון) לרבי אלעזר בו: אלעזר! תן מתנה אחת לכלה, שהרי למחר יסתכל בה (החתן) כשייכנס לחופה, (יסתכל) באותם השירים והתשבחות שנתנו לה בני ההיכל שתעמוד (בהם) לפניו. פתח רבי אלעזר ואמר: ״מי זאת עולה מן המדבר״ (שיר ג'). ״מי זאת״ כלל של שני קדשים, של שני עולמות בחיבור אחד וקישור אחד. עולה ממש, להיות קודש קדשים. שכּן קודש־קדשים, מ״י, (בינה), מתחבּר בז״את (מַלכוּת), שתהא (מַלכוּת) עולה ונעשית (גם היא, כבינה) קודש־קדשים. ״מן המדבר״ – שהרי מן המדבר ירשה, להיות כלה ולהיכנס לחוּפּה; ועוד: מן המדבר היא עולה, כמו שנאמר: ״ומדברך נאוה״ (שם ד'); באותו מדבר של לחש השפתים היא עולה. ושנינו: מהו שכתוב: ״האלהים האדירים האלה אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר״ (שמואל א' ד'). וכי כל מה שעשה להם הקדוש ברוך הוא במדבר היה? הלא בישוב היה! אלא ״במדבר״ – בדיבור, כמו שנאמר: ״ומדברך נאוה״. וכתוב ״ממדבר הרים״, וכך ״עולה מן המדבר״ – מן המדבר וַדאי,³⁴⁸המלכות עולה בדיבור הפה הקדוש עד הבינה. באותו דבר הפה היא עולה ונכנסת בין כנפי האם, ולאחר כן היא יורדת בדיבור ושורה על ראשי העם הקדוש. כיצד היא עולה בדיבור? – כשהאדם קם בבוקר, תחילה צריך לברך לרבונו. בשעה שהוא פוקח את עיניו כיצד הוא מברך? כן היו עושים החסידים הראשונים: נַטלה של מים³⁴⁹הכלי שנוטלים בו את הידים נקרא נטלא; בשינוי הצורה הארמית מנטלא באל״ף לנטלה בה״א. היו נותנים לפניהם, ובשעה שהיו מתעוררים היו נוטלים ידיהם ועומדים ועוסקים בתורה ומברכים על קריאתה. התרנגול קורא, והוא חצות הלילה ממש, והקדוש ברוך הוא נמצא עם הצדיקים בגן עדן (ואסור לברך בידים מסואבות ומזוהמות) ומברכים, וכן בכל שעה. כי בשעה שהאדם ישן, רוחו פורחת ממנו, ובשעה שהרוח פּורחת ממנו, רוח הטומאה מזדמנת ושוֹרה על ידיו ומטמאה אותו, ו(על כן) אסור לברך בהן בלא נטילה. אם תאמר: אם כן הוא: הלא ביום (בשעה) שאיננו ישן והרוח איננה פורחת ממנו ואין רוח טומאה שורה עליו, (בכל זאת) כשנכנס לבית הכסא אסור לו לברך ולקרוא בתורה אפילו מלה אחת עד שיטול ידיו? ואם תאמר: בשביל שמלוכלכות הן – אין הדבר כן, כי במה נתלכלכו? אלא אוי להם לבני העולם, שאינם משגיחים ואינם יודעים את כבוד רבונם ואינם יודעים על מה העולם עומד. רוח אחת יש בכל בית־כסא שבעולם. השורה שם ונהנית מאותו הלכלוך והטינוף, ומיד היא שורה על אצבעותיו של האדם.

פתח רבי שמעון ואמר: כל מי ששמח במועדים ואיננו נותן חלקו להקדוש ברוך הוא, – אותו רע־עין, השטן, שונא אותו ומקטרג עליו ומסלק אותו מן העולם, וצרות על צרות הוא מסַבּב לו. חלקו של הקדוש ברוך הוא לשמח את העניים כפי יכלתו, כי בימים אלו (בימי החג) הקדוש ברוך הוא בא לראות את הכלים השבורים שלו, ³⁵⁰העניים והאומללים. ונכנס אצלם ורואה שאין מי שישמחם, ובוכה עליהם; והוא עולה להחריב את העולם. באים בני הישיבה לפניו ואומרים: רבון עולם! רחום וחנון נקראת, יתגלגלו רחמיך על בניך. והוא אומר להם: הן לא יסדתי את העולם אלא על חסד, שכתוב: ״אמרתי עולם חסד יבּנה״ (תהלים פ״ט); ועל זה העולם קיים. אומרים לפניו המלאכים העליונים: רבון העולמים! הרי פלוני שאכל ושתה ויכול היה לעשות טוב לעניים ולא נתן להם כלום. בא המקטרג, נוטל רשות ורודף אחרי האדם ההוא. מי לנו גדול בעולם מאברהם שעשה טוב לכל הבריות. ביום שעשה משתה מה כתוב: ״ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק״ (בראשית כ״א). עשה אברהם משתה וקרא את כל גדולי הדור לאותה סעודה. ושנינו: בכל סעודה של חדוָה אות מקטרג הולך ורואה: אם האדם ההוא מקדים לעשות טוב לעניים ועני בביתו – אותו מקטרג פורש מאותו בית ואיננו נכנס לשם, ואם לאו – נכנס לשם ורואה ערבוביית החדוה בלא עניים ובלא הטוב המקדים את העניים – ועולה למעלה ומקטרג עליו. כיון שהזמין אברהם לגדולי הדור, ירד מקטרג ועמד על הפתח בדמות עני, ולא היה מי שישים עין עליו: אברהם היה משמש את המלכים ואת השרים; שרה הניקה את בני כולם, לפי שלא היו מאמינים (לה) כשילדה והיו אומרים: אסופי הוא (יצחק) ומן השוק הביאו אותו, ולכן הביאו את בניהם עמהם, ולקחה שרה והניקה אותם לפניהם; זהו שנאמר: ״מי מילל לאברהם הניקה בנים שרה״ – בנים ודאי, והמקטרג עומד (באותה שעה) על הפתח. אמרה: ״צחוק עשה לי אלהים״. מיד עלה אותו מקטרג לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: רבונו של עולם! אתה אמרת ״אברהם אוהבי״, (והנה) עשה סעודה ולא נתן כלום לא לי ולא לעניים, ולא הקריב לפניך אפילו יונה אחת ועוד: הרי שרה אמרה שצחקת בה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: מי בעולם כאברהם? ולא זז משם עד שבלבל כל אותה החדוה; וציוָה הקדוש ברוך הוא להקריב את יצחק לקרבן; ונגזר על שרה שתמות על צער בנה. כל זה נגרם על שום שלא נתן (אברהם) דבר מה לעני.

פתח רבי שמעון ואמר: מהו שכתוב: ״ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'״ (ישעיה ל״ח)? בוא וראה! כמה (גדול) כוח תוקף התורה וכמה הוא עליון על כל, שכל מי שעמל בתורה איננו ירא לא מן העליונים ולא מן התחתונים ואיננו ירא מכל חליים רעים שבעולם; בשביל שהוא מתאחד בעץ החיים ולומד ממנו בכל יום, כי התורה מלמדת את האדם ללכת בדרך אמת, מלמדת אותו עצה איך ישוב לרבונו ויבטל אותה הגזירה, שאפילו נגזר עליו שלא תיבטל – היא מתבטלת ומסתלקת ממנו ואיננה שורה על האדם בעולם הזה. ובשביל כך צריך האדם לעמול בתורה יומם ולילה ולא יסור ממנה, זהו שנאמר: ״והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א'). ואם הוא סר מן התורה או פורש ממנה, כאלו פורש מעץ החיים. בוא וראה, עצה לאדם: כשהוא עולה בלילה על מיטתו, צריך הוא לקבל עליו את המלכות העליונה בלב שלם ולהקדים ולמסור פקדון הנפש, ומיד הוא ניצל מכל חליים רעים ומכל רוחות רעות, שאינן שולטות עליו; ובבוקר כשהוא קם ממיטתו, צריך הוא לברך לרבונו ולהיכנס לביתו ולהשתחוות לפני היכלו ביראה רבה, ואחרי כן יתפלל תפילתו ויטול עצה מן האבות הקדושים, שכתוב: ״ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך״ (תהלים ה'). כך פירשוהו: לא ייכּנס אדם לבית הכנסת קודם שנמלך באברהם יצחק ויעקב, בשביל שהם תיקנו את התפילה לפני הקדוש ברוך הוא. זהו שכתוב: ״ואני ברוב חסדך אבוא ביתך״ – זה אברהם; ״אשתחווה אל היכל קדשך״ – זה יצחק; ״ביראתך״ – זה יעקב. וצריך הוא לכלול אותם בראשונה, ואחרי כן ייכנס לבית הכנסת. ואז נאמר (עליו): ״ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיה מ״ט).

ר' פנחס רגיל היה לפי ר' רחומאי על שפת ים כנרת; ואיש גדול ושׂבע ימים היה, ועיניו כהוּ מראות. אמר (ר' רחומאי) לר' פנחס: שמעתי שמרגלית טובה יש לו ליוחאי חברנו, הסתכלתי באורה שמפיקה אותה מרגלית כאור השמש (כשהיא יוצאה) מנרתיקה ומאירה עולם כולו, ואותו (עמוד) האור, העומד משמים לארץ, יאיר לכל העולם עד שישב עתיק־ימים על כסא כבודו כיאות (לו), ואותו האור כלול הוא כולו בביתך; ומאותו האור, הכלוּל בביתך, יוצא אור דק וקטן לחוץ ומאיר (גם הוא) לכל העולם. אשרי חלקך! צא, בני, צא! לך אחרי אותה מרגלית המאירה לעולם, כי השעה עומדת לך. יצא מלפניו ועמד להיכנס בספינה, ושני אנשים באו לתוכה. ראה שתי צפרים שהיו באות ועפות על פני הים. הרים קולו ואמר להן: צפרים! צפרים העפות על פני הים! הראיתן את המקום אשר בן־יוחאי שם? שהה מעט ואמר: צפרים, צפרים! לכנה והשבנה לי (תשובה). עפו ונכנסו בים והלכו להן. עד שיצא, באו הצפרים ובפי אחת מהן פתקה אחת וכתוב בה, שבן־יוחאי יצא מן המערה ורבי אלעזר בנו (עמו). הלך אליו ומצאהו שנשתנה וגופו מלא חלודות. בכה עליו ואמר: אוי, שראיתיך בכך! אמר (רבי שמעון): אשרי חלקי שראיתני בכך, שאלמלא ראיתני בכך לא הייתי בכך.

פתח רבי שמעון בפיקודי התורה ואמר: פיקודי התורה, שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, כולם נכתבו בתורה בדרך כלל.³⁵¹כוונתו, שיסודי התורה בכלל מרומזים הם במעשי בראשית.

בראשית – זו היא הפקודה הראשונה לכל ונקראת פקודה זו יראת ד', שהיא ראשית, ככתוב: ״ראשית חכמה יראת ד'״ (תהלים קי״א), ״יראת ד' ראשית דעת״ (משלי א'); בשביל שדבר זה בשם ראשית נקרא. והיא (היראה) השער להיכנס (על ידה) לאמונה, ועל פקודה זו העולם קיים. יראה מתפרשת לשלשה צדדים: שנים מהם אין בהם יסוד איתן, ואחד – עיקר היראה. יש אדם הירא את הקדוש ברוך הוא בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או שירא הוא מעונש הגוף או הממון, ועל כן הוא מפחד תמיד; נמצא, שהיראה שהוא ירא את הקדוש ברוך הוא איננה עיקר. יש אדם הירא את הקדוש ברוך הוא בשביל שירא הוא מענשו של העולם הבא ומעונש הגיהנם. שתי (יראות) אלו אינן העיקר והשורש של היראה. יראה שהיא עיקר (היא): שיירא האדם מפני רבונו בשביל שהוא רב ושליט, עיקרם ושרשם של כל העולמות והכל כאין לפניו, ככתוב: ״וכל דיירי ארעא כלא חשיבין״ (דניאל ד'), ולשים חפּצו באותו המקום שנקרא יראה.³⁵²כבר פירשנו למעלה שהיראה היא נקודת החכמה שבמלכות. בכה רבי שמעון ואמר: אוי לי אם אוֹמַר, ואוי לי אם לא אוֹמַר, אם אוֹמַר, ידעו החייבים איך יעבדו את רבונם.³⁵³אין הדברים מובנים. ומה בכך אם ילמדו החייבים לעבוד את רבונם? אין הקדוש ברוך הוא חפץ בתשובתם של רשעים? והלא נאמר״: ״החפץ אחפוץ מות רשע… כי אם בשובו מדרכיו וחיה״ (יחזקאל י״ח). הרד״ל משיב על שאלה זו, שירא היה ר' שמעון לגלות עד כמה קטנה היא יראת העונש, בשביל שלא יבואו הרשעים, שאינם יכולים להתרומם למעלה הגבוהה – יראת הרוממות, ויחטאו מתוך שלא ישגיחו ביראת העונש. בעל אספקלריה המאירה״ פירש, שירא ר' שמעון לגלות את כל גָדלָהּ של יראת הרוממות לרשעים, כי ״מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים״, ופירושו יפה יותר, לדעתי. ואם לא אומר, יאבד לַחברים הדבר הזה. באותו מקום, שיראה הקדושה שורה בו (נגדו) למטה יש יראה רעה המלקה ומכה ומקטרגת, והיא רצועה להלקות (בה) את החייבים. ומי שהוא ירא מעונש המלקות והקטרוגים, כאמור, אין שורה עליו אותה יראת ד' שנקראת ״יראת ד' לחיים״. אלא מי שורה עליו? אותה יראה רעה; ונמצאת ששורה עליו יראה רעה ולא יראת ד'. ועל כן המקום שנקרא ״יראת ד'״ נקרא (גם) בשם ראשית דעת; ועל כן נכללה כאן פקודה זו. וזהו עיקר ויסוד לכל שאר פקודות התורה. ומי שהוא שומר את היראה, שומר את הכל; ומי שאיננו שומר את היראה, איננו שומר את פקודות התורה; לפי שהיא שער לכל, ועל כן כתוב: בראשית, שהיא יראה, ברא אלהים את השמים ואת הארץ; כי מי שעבר על זה עבר על פקודות התורה. וענשו של מי שעבר על זה – ״והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים״; הרי ארבעה ענשים לענוש בהם את החייבים: ״תהו״ זה חנק, שכתוב: קו תהו (ישעיה ל״ד), חבל מדה (זכריה ב'); ״בהו״ – זו סקילה, אבנים המשוקעות בתהום רבה לענוש (בהן) את החייבים; ״וחושך״ – זו שרפה, שכתוב: ״ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך״ (דברים ה'), ״וההר בוער באש עד לב השמים, חושך״ וכו', וזוהי אש עזה, השורה על ראשי החייבים לשרפם; ״ורוח״ – זה הרג בסַיִף, רוח סערה, חרב שנונה היא, חרב לוהטת; כמו שנאמר: ״ואת להט החרב המתהפכת״ (בראשית ג'), ונקרא רוח. עונש זה הוא למי שעובר על פיקודי התורה. וכתוב אחרי כן יראה – ראשית שהיא כלל הכל. מכאן ואילך שאר פיקודי התורה.

הפקודה השנייה: זוהי פקודה שפקודת היראה נאחזת בה ואינה נפרדת ממנה לעולם, וזוהי אהבה, שיאהב האדם את רבונו אהבה שלימה. ואיזו אהבה היא אהבה שלימה? זוהי אהבה רבה, שכתוב: ״התהלך לפני והיה תמים״ (שם י״ז) – שלם באהבה; וזה שכתוב: ״ויאמר אלהים יהי אור״ – וזוהי אהבה שלימה שנקראת אהבה רבה, וזוהי הפקודה שיאהב האדם לרבונו כיאות. אמר רבי אלעזר: אבי! אהבה בשלימות שמעתי בה. אמר לו: אמור בני (דברך) לפני רבי פנחס, שהוא באותה המדרגה הוא עומד. אמר רבי אלעזר: אהבה רבה, היינו אהבה שלימה, בשלימות משני הצדדים, ואם לא נתכללה בשני הצדדים איננה אהבה שלימה כיאות; ועל זה שנינו: בשני אופנים מתפרשת האהבה להקדוש ברוך הוא. יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בניו סביב לשולחנו, שולט על שונאו ומצליח בדרכיו – על כן הוא אוהב אותו; ואם ייהפך לזה הסדר ויגלגל עליו הקדוש ברוך הוא גלגול של דין קשה, ישנאהו ולא יאהבהו כלל; ובשביל כך אהבה זו אינה אהבה שורשית. האהבה שנקראת שלימה היא זו שהיא בשני אופנים: בין בדין, בין בטובה. והדרך הישרה של מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא (היא) כמו ששנינו: ואפילו הוא נוטל את נפשך. זוהי האהבה השלימה שהיא בשני הצדדים; ועל כן יצא בראשונה אור מעשי בראשית, ואחרי כן נגנז. כשנגז יצא דין קשה, ונתכללו שני הצדדים כאחד שיהיו בשלימות, וזוהי אהבה כיאות. – נטלוֹ רבי שמעון ונשקוֹ. בא רבי פנחס ונשקוֹ ובירכוֹ ואמר: ודאי הקדוש ברוך הוא שלחני לכאן; זהו האור הדק, שאמרו לי שנתכלל זה בביתי ואחרי כן יאיר לכל העולם. אמר רבי אלעזר: בודאי אין צריך שתישכח היראה בכל הפקודות, ומכל שכן בפקודה זו צריכה היראה להתדבק במקום שהאהבה שם. כשהאהבה היא (ב)צד אחד טוב, כאמור, שנותן (הקדוש ברוך הוא) עושר וטוב, אורך ימים, בנים ומזונות; אז צריך שתתעורר יראה ויש לפחוד שלא יגרום החטא, ועל זה כתוב: ״אשרי אדם מפחד תמיד״ (משלי י״א), בשביל שכלוּלה היראה באהבה. וכך צריך (להתנהג) בצד האחר של הדין הקשה, שמתעוררת בו יראה: כשרואה הוא שדין קשה שורה עליו, יעורר את היראה ויפחד מרבינו כיאות, ולא יקשה לבו, ועל זה כתוב: ״ומקשה לבו יפול ברעה״ (שם) – באותו הצד האחר (=סטרא אחרא; ר' הערה 37) – שנקרא דעה. נמצאת יראה שמתאחדת היא בשני הצדדים ומתכללת משניהם, וזוהי אהבה שלימה כראוי.

הפקודה השלישית: לדעת שיש אלוה רב ושליט בעולם ולייחדו בכל יום ביחוד הראוי בששת הקצוות העליונים ולאגדם ביחוד אחד בשש התיבות של ״שמע ישראל״ ולכוון את הרצון שמלמעלה עמהם, ועל כן צריך להאריך את ״האחד״ בשש (נוסח אחר: כשש) תיבות, וזהו שכתוב: ״יקוו המים אשר מתחת השמים אל מקום אחד״: תתכנסנה המדרגות שמתחת השמים, שתתאחד בהן היראה להיות בשלימות לששה קצוות כראוי, ועם כל זה אותו היחוד צריך לקשר בו יראה, שצריך להאריך בדל״ת של ״אחד״ שהיא גדולה; וזהו שכתוב: ״ותיראה היבשה״, שתיראה ותתקשר דל״ת, שהיא היבשה באותו היחוד.³⁵⁴צריך לקשר ולאחד את ששת הקצוות, שש המידות, שהן ״תחת השמים״, תחת דגל התפארת, ולחברן במלכות; ״ותיראה היבשה״, ותיראה אח״כ אות דל״ת הגדולה במלת ״אחד״: מידת המלכות נקראת ״יבשה״ ו״דלה״, בשביל שלית לה מגרמה כלום (אין לה מעצמה כלום) וכל אורותיה היא מקבלת משש המידות המשפיעות בה. ואחר שנתקשרה שם למעלה צריך לקשרה למטה באוכלוסיה בששה קצוות אחרים שלמטה: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, שיש בו (ביחוד זה) שש תיבות אחרות של היחוד.³⁵⁵לאחר יחוּד המלכות בשש המידות, המשפיעות בה, באופן שהיא נעשית מלאה זיו כלבנה במלואה, המלכות מצדה משפיעה בעולמות (מלכות דאצילות מַשפעת בבריאה, יצירה, עשיה) והיא מזככת, מצרפת ומקדשת את כולם. את האורות, שהמלכות מקבלת ממה שלמעלה הימנה, היא מצרפת אחרי כן למטה בסוד שכינה בתחתונים. ואז זו שהיתה יבשה נעשית ארץ לעשות פירות וזרעים ולנטוע אילנות.³⁵⁶לאחר היחוד השלם המלכות מלאה אורה, ואיננה עוד יבשה, כּי אם ארץ פוריה. וזהו שכתוב: ״ויקרא אלהים ליבשה ארץ״, – באותו היחוד שלמטה – ארץ – רצון שלם, כיאות, ועל כך – ״כי טוב״ ״כי טוב״, שתי פעמים.³⁵⁷על זה נאמר ביום השלישי שתי פעמים כי טוב. אחד – יחוד עליון, ואחד – יחוד תחתון.³⁵⁸״יחודא עילאה״ – יחוד המלכות בשש המידות המשפיעות בה, זהו היחוד של ״שמע ישראל״; ״יחודא תתאה״ – היחוד של המלכות בעולמות (לאחר שקיבלה את אורה על ידי היחוד הראשון), גילוי השכינה למטה ושפע אור הקודש בנשמות בני האדם – זהו היחוד של ״ברוך שם כובד מלכותו לעולם ועד״. כיון שנתאחד בשני הצדדים מכאן והלאה – ״תדשא הארץ דשא״ – ניתקנה לעשות פירות ונטעים כיאות.

הפקודה הרביעית: לדעת שד' הוא האלהים, כמו שנאמר: ״וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים״ (דברים ד') ולהכליל שם אלהים בשם ה', לדעת שהם אחד ואין בהם פירוד, וזהו סוד מה שכתוב: ״יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ״, שיהיו שני השמות אחד בלא פירוד כלל, שיתכלל מארת, חסר, בשם השמים (נוסח אחר: הרשום), שהם אחד ואין בהם פירוד. אור שחור באור לבן אין בהם פירוד, והכל אחד; וזהו הענן הלבן של היום וענן האש בלילה, מידת יום ומידת לילה, להיתקן זה בזה ולהאיר, כאמור: ״להאיר על הארץ״.³⁵⁹החסדים והגבורות במקורם כולם אחד (היחוד של הוָיה ואלהים בכלל: זהו היחוד של חכמה ובינה. היחוד של חסד וגבורה, והיחוד של שש המידות ומלכות), ובעבודת הקודש של האדם: היחוד של המוח והלב במחשבות וחפצים מרוכזים באחד, אהבה ויראה משולבות, וגילויין במעשה שכולו לד'. וזוהי חטאת הנחש הקדמוני, שחיבּר למטה ונתפּרד למעלה.³⁶⁰״הנחש הקדמון״ מחבר למטה ומפריד למעלה. הוא מפריד בין ״קודשא בריך הוא״ ו״שכינתיה״, הוא מסלק את האור העליון מן העולם התחתון. הוא מראה לאדם את העולם כאילו הוא הפקר, כאילו הוא מתנהג בכוחות עוורים בלי אור עליון ובלי עין של מעלה. תחת זה הוא ״מחבר למטה״: מסית את האדם, כי אין כל הבדל בין טוב מוסרי לבין רע מוסרי ושעל כן מותר לו לאדם לעשות כל מה שלבו חפץ. ובשביל כך גרם מה שגרם לעולם, בשביל שצריך להפריד למטה ולחבר למעלה.³⁶¹באמת צריך ״לחבר למעלה ולהפריש למטה״: לייחד ״קודש אבריך הוא ושכינתיה״. צריך לראות את האור העליון, קודש הקדשים, החודר ועובר בכל העולמות ובנשמת האדם, ובאותה שעה צריך להפריש ולהבדיל בין הטוב המוסרי והרע המוסרי: לאהוב את הטוב ולעשותו, לשנוא את הרע ולהתרחק ממנו. ואת האור השחור צריך לאחד למעלה בחיבור אחד ולאחדו אחרי כן באוכלוסיה של יחוד ד' ולהפרידו מן הצד האחר, ועם זה צריך לדעת שאלהים וד' הכל אחד בלי פירוד – ״ד' הוא האלהים״; וכשידע האדם שהכל אחד ולא יעשה פירוד – אפילו אותו הצד האחר יסתלק מן העולם ולא יתמשך למטה; וזהו סוד מה שכתוב: ״והיו למאורות״ – זוהי הקליפה העולה אחר המוח: המוח – אור, הצד האחר – מות. אור – בחיבור האותיות; מות – בפירוד.³⁶²הזוהר מחלק את המלה ״מארת״ שבכתוב: ״יהי מארת ברקיע השמים״ לשתים״ ״אור״ ו״מות״. אף–על–פי שבתורה ״מארת״ חסר, הזוהר דורש את התיבה כאלו היא מלאה (לפי שכל חולם מושך וא״ו) והוא אומר, ש״אור״ הוא בחיבור האותיות ו״מות״ בפירוד האותיות משני טעמים״ א) מפני שאותיות המלה ״אור״ הן לפי סדר האלפא–ביתא, והאותיות ״מות״ לא לפי סדר האלפא–ביתא; כי באלפא–ביתא הוא״ו קודמת למ״ם, ובמלת ״מות״ המ״ם קודמת לוא״ו. ב) מפני שמלת ״מאורות״ עצמה (לפי הדרש מלאה ווי״ם) האותיות ״אור״ הן כסדר, בעוד שהאותיות ״מות״ הן שלא כסדר, – ״אור״ מפסקת בין מ״ם לוא״ו ותי״ו. וכשאותו אור מסתלק משם, מתחבר מות מאותיות הפירוד. מאלו האותיות התחילה חוה, וגרמה רעה לעולם, כמו שכתוב ״ותרא האשה כי טוב״ (בראשית ג'). ³⁶³המלה ״ותרא״ מתחלת בוא״ו ותי״ו. החזירה האותיות למַפרע, נשארו מו – והן הלכו ונטלו אות תי״ו עמהן וגרמו מיתה לעולם; כמו שכתוב: ״ותרא״. אמר רבי אלעזר: הרי למדתי מ״ם נשארה יחידה;³⁶⁴מ״ם נשארת יחידה מפני שהאותיות ״אור״ מפסיקות בינה ובין וא״ו ותי״ו שבמלת ״מאורות״. וא״ו שהיא חיים תמיד נתהפכה והלכה ולקחה תי״ו, שכתוב: ״ותקח״, ״ותתן״, נשתלמה תיבה זו ונתחברו האותיות.³⁶⁵הוא״ו מורה תמיד על חיים, לפי שהיא באותיות השם, והיא מורה שם על המשכת חיים מלמעלה למטה; אבל כשהיא נעשית לוא״ו המהפכת, כמו כאן במלות ״ותקח״, ״ותתן״, – היא עשויה להורות גם את ההפך. אמר לו: ברוך אתה, בני – והרי פירשנו דבר זה.

הפקודה החמישית. כתוב ״ישרצוּ המים שרץ נפש חיה״. בפסוק זה יש שלש פקודות: אחד לעסוק בתורה, אחת – להתעסק בפריה ורביה, ואחת – למוֹל לשמונה ימים ולהעביר משם את הערלה. לעסוק בתורה ולעמול בה ולהפרותה בכל יום ולתקן נפשו ורוחו, – שכיון שהאדם מתעסק בתורה, מיתקן בנשמה אחרת קדושה, שכתוב ״שרץ נפש חיה״ – נפש של אותה החיה הקדושה.³⁶⁶מידת המלכות הקדושה – השכינה. כי בשעה שאין האדם עוסק בתורה, אין לו נפש קדושה, והקדושה שלמעלה אינה שורה עליו. וכשהוא עמל בתורה, באותו הרחש שרוחש בה זוכה לאותה ״הנפש החיה״ ולהיות כמלאכים קדושים; שכתוב: ״ברכו ד' מלאכיו״ (תהלים ק״ג) – אלה הם העוסקים בתורה, שנקראים מלאכים בארץ, וזהו שכתוב: ״ועוף יעופף על הארץ״. זהו בעולם הזה; בעולם הבא שנינו, שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לו (לעמל בתורה) כנפים כנשרים לשוטט בהן בכל הארץ, שכתוב: ״וקוֹי ד' יחליפו כוח יעלו אבר כנשרים״ (ישעיה מ'); וזהו שכתוב: ״ועוף יעופף על הארץ״, זוהי התורה שנקראת ״מים״, (ומַים אלה) ישרצו ויוציאו רחש של נפש חיה, ממקומה של אותה החיה.³⁶⁷מידת המלכות הקדושה – השכינה. ימשכו אותה למטה, כאמור; ועל זה אמר דוד: ״לב טהור ברא לי אלהים״ (תהלים נ״א) לעסוק בתורה, ואז – ״ורוח נכון חדש בקרבי״.³⁶⁸מי שיש לו ״נפש חיה״, נפש מלאה אור אלהי, מושך גם רוח אל הנפש, בסוד: נפש, רוח, נשמה.

הפקודה הששית: לעסוק בפריה ורביה, שכל מי שהוא עוסק בפריה ורביה גורם לאותו נהר שיהא נובע תמיד ומימיו לא יחדלו והים יתמלא על גדותיו.³⁶⁹שפע האור בנהר–היסוד ובים–המלכות. ונשמות חדשות תתחדשנה ותצאנה מאותו האילן, ³⁷⁰כלל כל הספירות הוא האילן. וכוחות גדולים מתרבים למעלה עם אותן הנשמות, זהו שנאמר: ״ישרצו המים שרץ נפש חיה״ (בראשית א'); זהו אות ברית קודש, נהר שנמשך ויוצא ומימיו מתרבים ורוחשים רחש, וריבוי נשמות לאותה חיה.³⁷¹עיין בהערות קודמות. ובאותן הנשמות, הנכנסות באותה חיה, יוצאים כמה עופות הפורחים וטסים בכל העולם, וכשהנשמה יוצאת לעולם הזה אותו העוף הפורח ויוצא עם הנשמה מאותו האילן יצא עמו (עם האדם).³⁷²המלאך הטוב המלווהו. כמה יוצאים עם כל נשמה ונשמה? – שנים: אחד מימין ואחד משמאל. אם זכה, שומרים עליו, ואם לאו – מקטרגים עליו. אמר רבי פנחס: שלשה הם העומדים כאפוטרופסים על האדם כשהוא זוכה, שכתוב: ״אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו״ (איוב ל״ג). ״אם יש עליו מלאך״ – הרי אחד; ״מליץ״ – שנים; ״אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו״ – הרי שלשה. אמר לו רבי שמעון: חמשה, שכתוב עוד ״ויחננו ויאמר״; ״ויחננו״ – אחד, ״ויאמר״ – שנים. אמר לו: אין הדבר כן, אלא ״ויחננו״ – זה הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהרי אין רשות לאחר (לחונן) בלעדיו. אמר לו: יפה אמרת! ומי שהוא נמנע מפריה ורביה – מקטין כביכול, את הדיוקן, הכולל את כל הדיוקנין, וגורם לאותו נהר שלא ימשכו מימיו,³⁷³לפי שהוא פוגם במידת היסוד. ופוגם בברית קודש בכל צד; ועליו כתוב: ״ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי״ (ישעיה ס״ו). זהו לגוף; והנשמה (שלו) אינה נכנסת לפרגוד כלל ונטרדת מן העולם הבא.

הפקודה השביעית. להימול לשמונה ימים ולהעביר זוהמת הערלה, בשביל שאותה החיה היא המדרגה השמינית לכל המדרגות.³⁷⁴מידת המלכות היא השמינית, החל מבינה. אפשר לפרש כל הדברים האמורים כאן על ״הנפש החיה״, גם על הבינה: הבינה גם היא המדרגה השמינית, בדרך עליית ספירות ממטה למעלה החל ממלכות. ואותה הנפש, הפורחת ממנה, צריכה להיראות לפניה לשמונה ימים שהיא המדרגה השמינית; וכך היא המידה, שהרי היא נפש חיה, נפשה של אותה החיה הקדושה, ולא מן הצד האחר, וזהו: ״ישרצו המים״. בספר חנוך: יתרשמו מי הזרע הקדוש ברושם של נפש חיה, וזהו רושם של אות יו״ד, שמתרשם בבשר קודש מכל שאר רשימות העולם.³⁷⁵בברית המילה. ״ועוף יעופף על הארץ״ – זהו אליהו הטס בכל העולם בארבע טיסות להיות שם בעת כריתת ברית קודש; וצריך להכין לו כסא ולהזכיר זאת בפה: זה כסא של אליהו; ואם לאו – איננו שורה שם. ״ויברא אלהים את התנינים הגדולים״ – שנים הם, ערלה ופריעה, מילת הערלה ואחרי כן פריעה, והם זכר ונקבה. ״ואת כל נפש החיה הרומשת״ – זוהי רשימה של אות ברית קודש, שהיא נפש חיה קדושה, כאמור: ״אשר שרצו המים״ – מים עליונים שנמשכו אליה על ידי אות רשימה זו; ועל כן נרשמו ישראל ברשימה קדושה וטהורה למטה. כמו שהם (העליונים) רשומים בקדושה להבדיל בין צד הקדושה ובין הצד האחר הטמא, כך ישראל רשומים להבדיל בין קדושה לעמי עכו״ם, הבאים מצד האחר הטמא, כאמור; וכמו שרשם אותם, כך רשם את הבהמות ואת העופות (והבדילם) מן הבהמות והעופות של עמי עכו״ם.³⁷⁶נפשות הבהמות והעופות הטהורים נמשכות על ידי צמצומים והסתרות רבות מן הצד הטהור, בעוד שנפשות הבהמות והעופות הטמאים, האסורים לישראל, נמשכות מן הצד האחר, מן הסיטרא–אחרא. אשרי חלקם של ישראל.

הפקודה השמינית, לאהוב את הגר הבא להימול ולהכניסו תחת כנפי השכינה, והיא (השכינה) מַכנסת תחת כנפיה אותם הפורשים מן הצד האחר הטמא ומתקרבים אליה, שכתוב: ״תוצא הארץ נפש חיה למינה״. ואם תאמר, שאותה נפש החיה הכלולה (רק) בישראל היא מזדמנת לכל, חזר ואמר: למינה. כמה אכסדרות וחדרים זה לפנים מזה יש לה לאותה ארץ, שהיא חיה תחת כנפיה: הכנף הימנית (שלה) יש לה שתי אכסדרות אחרות ומתחלקות לשתי אומות אחרות, שהן קרובות ביחוד לישראל, להכניסן לתוך אכסדרות אלו.³⁷⁷לפי דעת הרד״ל שתי אומות אלה הקרובות ביחוד לישראל הן מצרים ואדום. שכתוב: ״לא תתעבר אדומי״ ״ולא תתעב מצרי״ (דברים כ״ג ח'). ותחת הכנף השמאלית (שלה) יש שתי אכסדרות אחרות ומתחלקות לשתי אומות אחרות, והן עמון ומואב; וכולם נקראים ״נפש חיה״; וכמה חדרים סתומים אחרים והיכלות אחרים בכל כנף וכנף; ומהם יוצאים רוחות להפריש את כל אלה הגרים המתגיירים ונקראים ״נפש חיה״, אבל (רק) ״למינה״; וכולם נכנסים תחת כנפי השכינה ולא יותר, אבל הנשמה של ישראל יוצאת מגופו של אותו האילן, ומשם פורחות הנשמות לתוך אותה הארץ, לתוך מעיה לפנַי ולפנים, בסוד: ״כי תהיו אתם ארץ חפץ״ (מלאכי ג'). ועל כן ישראל (הוא) בן יקיר, שהמעים הומים לו, ונקראים ״העמוסים מני בטן״ (ישעיה מ״ו) – ולא מן הכנפים שמלבר; ועוד, הגרים אין להם חלק באילן העליון וכל שכן בגוף שלו, אבל החלק שלהם בכנפים הוא ולא יותר; והגר (הוא) תחת כנפי השכינה ולא יותר, גרי הצדק הם השורים שם ומתאחדים, ולא לפנים, כאמור, ובשביל כך – ״ותוצא הארץ נפש חיה למינה״, ולמי? בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה – הכל שואבים נפש מאותה החיה, כל אחד – למינו כראוי לו.

הפקודה התשיעית. לחון את העניים ולתת להם טרף, שכתוב: ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״. ״נעשה אדם״ בשיתוף כלל, זכר ונקבה. ״בצלמנו״ – עשירים; ״כדמותנו״ – עניים, כי מצד הזכר העשירים, ומצד הנקבה – העניים.³⁷⁸צלם – המשפיע, דמות – המקבלת. העשיר – משפיע, העני – מקבל. כשהעשיר משפיע לעני כראוי, הצלם והדמות מתיחדים. כמו שהם (הזכר והנקבה) בשיתוף אחד וחסים זה על זה ונותנים זה לזה וגומלים חסד זה עם זה, כך צריך האדם למטה, שיהיו העשירים (שלו) והעניים (שלו) בחיבור אחד, שיתנו זה לזה ויגמלו טובות זה עם זה. ״וירדו בדגת הים״ וגו'. סוד זה ראינו בספרו של שלמה המלך: כל מי שחס על עני ברצון הלב, אין דיוקנו משתנה לעולם מדיוקנו של אדם הראשון; וכיון שדיוקנו של אדם נרשם בו, הוא שליט על כל הבריות שבעולם באותו הדיוקן. זהו שכתוב: ״ומוראכם וחתּכם יהיה על כל חית הארץ״ וגו'; כולם זעים ויראים מפני אותו הדיוקן שנרשם בו, בשביל שזוהי פּקוּדה טובה, שיתרומם האדם בדיוקנו (העליון) של אדם יתר על שאר הפּקוּדות. מנלן? – מנבוכדנצר. אף על גב שחלם אותו חלום – (מכל מקום) כל זמן שהיה חונן עניים לא חל עליו החלום; כיון שהטיל עין רעה בעניים, שלא לחון אותם, מה כתוב? – ״עוד מלתא בפום מלכא״ וגו' (דניאל ד'), מיד נשתנה דיוקנו ונטרד מן בני אדם. ובשביל כך – ״נעשה אדם״. נאמר כאן עשיה, ונאמר שם: ״שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז״ (רות ב').

הפקודה העשירית. להניח תפילין ולהשתלם בדיוקן העליון, שכתוב: ״ויברא אלהים את האדם בצלמו״. פּתח ואָמר: ״ראשך עליך ככרמל״ (שיר ז'). מקרא זה כבר נתפּרש ונאמר, אבל ״ראשך עליך ככרמל״ – זהו הראש העליון, תפילין של ראש, שם המלך העליון הקדוש ידוד באותיות רשותו, כל אות ואות פּרשה אחת, השם הקדוש מחוּקק בסדרי אותיות כראוי, ושנינוּ: ״כי שם ד' נקרא עליך ויראוּ ממך״ (דברים כ״ח); אלו הם תפילין שבראש, שהם השם הקדוש בסידור האותיות. הפּרשה הראשונה – ״קדש לי כל בכוֹר״ (שמות י״ג); זוהי י שהיא קודש, בכור של כל הקדשים העליונים.³⁷⁹חכמה. ״פּטר כל רחם״ – באותו השביל הדק היורד מן יו״ד, שהוא הפּוֹתח רחם לעשות פירות ונטעים כיאוּת, והוּא קודש עליון.³⁸⁰קוצה העליון של היו״ד מרמז לכתר, היו״ד עצמה – לחכמה, הקוץ התחתון – ליחוד החכמה בבינה, וזהו ״פּטר כל רחם״: פּטר רחמה של הבינה על ידי השפּעת החכמה. הפּרשה השניה – ״והיה כי יביאך ד'״ – זהו ההיכל שנפתח רחמוֹ מתוך היו״ד בחמשים פּתחים, אכסדרות וחדרים סתוּמים שבו; ³⁸¹היכל הבינה, שנפתחו נו״ן שעריו וכל אוצרותיו על ידי החכמה. כי הם אותו ה״פּטר״, שעשתה יו״ד באותו ההיכל לשמוע בו את הקול היוצא מן שופר זה, בשביל ששופר זה הוא סתום מכל הצדדים, ובאה יו״ד ופתחה אותו להוציא ממנו קול; וכיון שפּתחה אותו תקע בו והוציא ממנוּ קול להוציא עבדים לחירוּת, ובתקיעת־שופר זו יצאוּ ישראל ממצרים וכך מזומן הוא לזמן אחר, לקץ הימין.³⁸²הבינה היא השופר, המידות היוצאות ומסתעפות ממנה הן – קול השופר. על ידי יחוּד החכמה בבינה נפתחת סתימת השופר ויוצא ממנו קול המידות. הבינה העליונה היא החירוּת הגדולה. העבדוּת מקורה בשעבודו של האדם לחמריוּת, לגסוּת לטוּמאָה; והבינה העליונה בצרפה ובזככה את הנפש, מוציאה את האדם לחירוּת. כן כך מדריגות החירוּת. יציאת ישראל ממצרים היא, – בזוהר ובכל ספרי המקובלים, – התעלוּת נשמת ישראל לבינה הקדושה, העליונה. על ידי התעלוּת הנשמות למטה, מתעלית ספירת הבינה למעלה וגובר היחוד השלם של יו״ד וה״א משם הוי״ה. על זה מורות הפּרשיות ״קדש״, ״והיה כי יביאך״ בתפילין: הפּרשה הראשונה (״קדש לי כל בכור״ – בכור החכמה. ״ראשית חכמה״, בראשית – בחוכמתא״, עיין למעלה בהערות להתחלת ההקדמה״ פּתח רבי חזקיה״) – י' שבשם. הפּרשה השנייה ״והיה כי יביאך״ (יציאת מצרים, חירוּת, בינה) – ה' שבשם. אעפ״י שנעשה היחוד השלם בשעת יציאת מצרים, מכל מקום גברו העוונות ובעתים רבות ושונות נסתמו מעיינות החכמה ונעצרו רחובות הנהר של הבינה, ביחוד בזמן הגלויות והשעבוּדים של ישראל. יחד עם זה אותן הגלוּיות ואותם השעבוּדים מזככים את נשמות ישראל, ועל ידיהן גם את העולם כולו. משייגמר אותו הבירור הגדול, תבוא עת החירות לישראל ולכל בני האדם הנושעים על ידם – קץ–הימין. וכל פּדוּת – מאותו שופר היא באה, ובשביל כך יש יציאת מצרים בפרשה זו, שהרי מאותו השופר בא בכוח יו״ד שפּתחה רחמה להוציא קולו לפדוֹת עבדים. וזוהי ה – אות שנית של השם הקדוש. הפּרשה השלישית – סוד היחוד של שמע ישראל, זוהי הוא״ו הכוללת הכל, ובה יחוד הכול, ובה מתייחדים, והיא לוקחת הכל.³⁸³וא״ו – מידת התפארת הכוללת את שש המידות. הוא״ו מַמשיכה את האורות מן הבּינה אל המלכוּת. ״והיה אם שמוע״ – כללות שני הצדדים שמתאחדת בהם כנסת ישראל, גבוּרה שלמטה, וזוהי ה האחרונה הלוקחת אותם ומתכללת מהם.³⁸⁴מלכוּת ותפילין – אותיות של השם הקדוש הם ממש, ועל זה: ״ראשך עליך ככרמל״ – אלו תפילין של ראש. ״ודלת ראשך״ – זוהי תפילין של יד, שהיא עניה כלפּי מעלה ובכך היא משתלמת כמו למעלה.³⁸⁵תפילה של ראש מרמזת על כל הספירות ותפילה של יד מרמזת רק על מידת המלכוּת. ״עניה״ היא בשביל שמקבלת ההיא אורותיה מן המידות, וכאמור כמה פּעמים למעלה – אין לה אור מעצמה. ״מלך אסור ברהטים״ – קשוּר הוּא ואָחוּד באותם הבתים³⁸⁶על ידי זה שהאדם מניח תפילין בקדוּשה ובטהרה, ומכוון בהנחתם את כל הכוונות הראוּיות ואיננו מסיח דעת מהם, הוא מוריד אורות אלהיים למטה, ובזה הוא ״אוסר״, כביכול, את המלך, שתהיה לו דירה בתחתונים. להתאַחד באותו השם הקדוש כיאוּת.³⁸⁷הוי״ה ואלהים (חכמה ובינה, חסד וגבורה וכו'( מתאחדים ביחוד שלם כאמור למעלה בפקודה רביעית. וכשהאדם מניח תפילין למטה בכל השלימוּת הראוּיה, גם הוא מאַחד הוי״ה ואלהים. ולפיכך מי שהוא מיתקן בהם הוא בצלם אלהים. מה״אלהים״ מתייחד בו השם הקדוש, כך הוּא מתייחד בו השם הקדוש כיאוּת. ״זכר ונקבה ברא אותם״: תפילין של ראש ותפילין של יד,³⁸⁸חכמה (אבא) – זכר; בינה (אימא) – נקבה; חסד – זכר; גבורה – נקבה; תפארת (ישראל) – זכר; מלכוּת – נקבה. והכל אחד.³⁸⁹בעיקר העיקרים, באלהוּת כשהיא למעלה מכל ספירה ומידה, הכל מתאַחד, וגם בספירות ובמידות. ההבדל הוא רק בהתגלוּת ובהשפעה למטה, אבל לא בעיקר עצמיותן.

הפקודה האחת עשרה. לעשר מעשר הארץ. ושתי פּקוּדות יש כאן: אחת לעשר מעשר הארץ ואחת להביא ביכורי פרי העץ, שכתוב: ״הנה נתתי לכם את כל עשׂב זוֹרע אשר על פּני כל הארץ״ (בראשית א'). כתוב כאן: ״הנה נתתי״, וכתוב שם: ״ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל״ (במדבר י״ח); וכתוב: ״וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפּרי העץ לד' הוא״ (ויקרא כ״ז).

הפקודה השתים־עשרה. להביא ביכּוּרי העץ, שכתוּב: ״ואת כל העץ אשר בו פּרי עץ זורע זרע״. כל מה שראוּי הוא לי, אסוּר לכם לאכול. התיר להם ונתן להם את כל המעשר שלו ואת ביכּוּרי העצים. ״ונתתי לכם״, ולא לדורות אחריהם.

הפקודה השלוש־עשרה. לעשות פּדיון לבנו, לקשר אותו בחיים, כי שני ממוּנים הם: אחד על החיים ואחד על המות, ועומדים הם על האדם, וכשפודה האדם את בנו הוא שפודהו מאותו מות, ואין בכוחו לשלוט עליו. וסוד הדבר: ״וירא אלהים את כל אשר עשה״ בכלל; ״והנה טוב״ – זה מלאך החיים; ״מאד״ – זה מלאך המות.³⁹⁰השווה בראשית רבה: בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: ״והנה טוב מאד״ – טוב מות. ולכן: באותו הפּדיון (שאדם פּוֹדה את בנו) מתחזק (מלאך) החיים ונחלש – זה של המות. בפדיון זה הוא קונה לו חיים, כאמור, ואותו הצד הרע מניח אותו ואינו נאחז בו.

הפקודה הארבע־עשרה. לשמוֹר את יום השבּת, שהוּא יום מנוּחה מכל מעשי בראשית. ושתי פּקוּדות כלוּלוֹת כאן: אחת – שמירת יום השבּת, ואחת – לקדש אותו יום בקדושתו, – לשמור את יום השבת, כמו שזכרתי והעירותי עליו, שהוא יום מנוּחת עולמים, וכל המעשים נשתכללוּ ונעשו עד שנתקדש היום. כיון שנתקדש היום נותרה בריאת הרוּחות, שלא נברא להן גוּף. וכי לא היה יודע הקדוש ברוך הוא לעכב את קידוּש היום עד שייבּראוּ גוּפים לאותן הרוחות? אלא (מ) עץ הדעת טוב ורע נתעורר אותו הצד האחר הרע וחפץ להתגבר בעולם, ונתפזרו כמה רוחות בכמה כלי זיִן להתגבּר בעולם על ידי גוּפים. כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך, נתעוררה מעץ החיים נשיבת הרוח שנגעה בעץ אחר, ונתעורר הצד האחר הטוב ונתקדש היום, שהרי בריאת הגוּפים והתעוררוּת הרוּחות בצד הטוב הם³⁹¹שורש אחיזת הרע הוא בעץ הדעת טוב ורע, ותיקונו – בעץ החיים. באותו לילה, ולא בצד האחר (הרע), ואלמלא קדם הצד האחר (הרע) באותו הלילה עד שלא קדם הצד הטוב, לא היה העולם יכול לעמוד בפניהם אפילו רגע אחד; אבל הקדוש ברוך הוא הקדים רפואה (למכּה), שדלג לפניו קידוש היום והקדים לפני הצד האחר (הרע) ונתקיים העולם, ומה שחשב הצד האחר (הרע) להיבּנוֹת בעולם ולהתגבּר – נבנה באותו הלילה הצד הטוב ונתגבּר ונבנוּ גוּפים ורוּחות קדושות באותו הלילה מצד הטוב, ועל כן עונת היודעים זאת – משבּת לשבּת. כי כשרואה הצד האחר (הרע), שמה שהוא חשב לעשות עשה הצד של הקדושה – הוא הולך ומשוטט בכמה חיילות ואגפּים שלו ורואה כל אותם המשמשים מיטתם מגוּלים לאור הנר, וכל הבנים הנולדים מהם הם נכפּים, ששוֹרה עליהם רוּח מאותו הצד הרע; והן הרוּחות הערומות של החייבים שנקראות מזיקים, ולילת שוֹרה עליהם והורגת אותם. כיון שנתקדש היום ונשתלטה קדושה בעולם, אותו הצד האחר (הרע) מַקטין עצמו ומסתתר לראות בהסתר בשימוּש מגוּלה לאוֹר הנר, ואחרי כן הם מסתתרים בתוך נקב תהום רבה. כיוָן שיצאה השבּת כמה חיילות ומחנות פּוֹרחים ומשוטטים בעולם, ועל זה נתקן שיר של פּגעים שלא ישלטו על העם הקדוש. לאיזה מקום הם משוטטים באותו לילה? כשהם יוצאים בבהלה, ואומרים לשלוט בעולם על העם הקדוש, ורואים אותם (את בני העם הקדוש) (עומדים) בתפילה ואומרים שירה, ובתחילה הם מבדילים בתפילה (ואחר כך) מבדילים על הכוס, – הם פּורחים משם והולכים ומשוטטים ובאים למדבר (הרחמן יצילנו מהם ומן הצד הרע).

(אמרוּ רבותינו ז״ל): שלושה הם הגורמים רעה לעצמם: אחד – מי שמקלל את עצמו, השני – מי שהוא זורק פּת או פּירורים שיש בהם כזית, השלישי – מי שהוא מדליק את הנר במוצאי שבּת עד שלא באוּ ישראל לקידוש הסדר, שגורם הוא לאש הגיהנום להדליקם (או הרשעים) באותה אש עד שלא הגיע זמנם; כי מקום אחד יש בגיהנום לאותם המחללים שבתות; ואותם הענושים בגיהנום מקללים למי שהוא מדליק את הנר עד שלא הגיעה שעתו ואומרים לו: ״הנה ד' מטלטלך טלטלה גבר, וגו', צנף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים״. בשביל שלא נכון הוא להדליק נר במוצאי שבּת עד שמבדילים בני ישראל בתפילה ומבדילים (אחרי כן) על הכוס; בשביל שעד הזמן ההוא שבת היא, וקדושת השבת שולטת עלינו; ובעת שמבדילים על הכוס, כל אותם החיילות וכל אותם המחנות הממוּנים על ימי החול, – כל אחד (מהם) שב למקומו ולעבודתו שהוא ממוּנה עליה. כי משנכנסה השבּת ומתקדש היום, מתעורר קודש בעולם ושולט, והחול מוּסר ממשלתו; ועד השעה של מוצאי שבּת אינם שבים למקומם, ואף על גב שיצא יום השבּת אינם שבים למקומם עד שעה שאומרים ישראל: ״ברוּך אַתה ה' המַבדיל בין קודש לחול״. ואז הקוֹדש מסתלק, והמחנות, הממוּנים על ימי החוֹל, מתעוֹררים ושבים למקומותיהם, כל אחד ואחד על משמרתו אשר הופקד עליה ועם כל זהּ אינם שולטים עד שיהיו אוֹרוֹת מסוד הנר; וכולם נקראים: מאוֹרי האש, כי מאוֹר הנר הנמשך (נוסח אחר: כי מסוד עמוד הנר) ומיסוד הנר באים כולם ושולטים בעולם התחתון. וכל זה כשאדים מדליק נר עד שלא גמרו ישראל את קדוּשת הסדר, אבל כשהוּא מַמתין עד שיגמרוּ קדוּשת הסדר – אותם החייבים שבגיהנום מַצדיקים עליהם את דינו של הקדוש ברוך הוא; והם מקיימים על אותו אדם את כל הברכות שאומרים הציבור: ״ויתן לך האלהים מטל השמים״ (בראשית כ״ז); ״ברוך אתה בעיר וברוך אַתה בשֹדה״ (דברים כ״ח); ״אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ד'״ (תהלים מ״א). ״ביום רע״ היה לו לאמר, מהו ״ביום רעה״? ביום ששולטת אותה הרעה ליטול נשמתו. ״אשרי משכיל אל דל״ – זהו שכיב מרע, לרפאהו מחטאיו לפני הקדוש ברוך הוא. דבר אחר, זהו יום, שבו דין שוֹרה על העולם, והוּא יינצל ממנו, כאמור: ״ביום רעה ימלטהו ד'״, יום שנמסר דין לאותה רעה לשלוט על העולם.