ומ"ש ואם חל בשבת מזכיר גם של שבת כו' פלוגתא דתנאי בברייתא בפ"ב דביצה ואיפסקא הילכתא כרבי דאף בשבת אינו מתפלל כי אם שבע ומתחיל בשבת ותתן לנו את יום המנוחה הזה ואח"כ ואת יום חג המצות וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים. והתו' והמרדכי בספ"ק דברכות כתבו דאף בי"ט שאינו בשבת אם טעה ואמר מקדש השבת וחזר בתוך כדי דבור יצא אחרי שהוא יודע שהוא י"ט ומביאו ב"י. ובהזכרת שבת ביעלה ויבא נשא ונתן מהרי"ל בתשובתו סי' ג' ונראה מסוף דבריו שאין להזכיר של שבת וכן נראה עיקר בעיני דהכי מוכחא מפשטא דתלמודא פ"ב דביצה וכן משמע מפרש"י לשם כאשר כתב מהרי"ל ז"ל. ומה שהביאו ראייה ממה שהצריך המרדכי בפ' ב"מ לתת טעם אחר לשאין צריך להזכיר של שבת ביעלה ויבא בעבודה בר"ח וחש"מ דאלמלא ר"ח אין שבת בעבודה אינה ראייה כלל דהתם ודאי כיון דעומד בברכת עבודה והיא ברכה בפני עצמה ומזכיר בה של ר"ח סד"א דצריך לחזור ולהזכיר ג"כ של שבת לפיכך הוצרך לטעם אחר דאלמלא ר"ח וכו' אבל בקדושת היום שהכל ברכה אחת היא מה צורך להזכיר עוד ש"ש ביעלה ויבא הרי כבר הזכיר ש"ש באותה ברכה באתה בחרתנו ובזה נדחה גם הראייה שהביאו מן האשר"י בפ' ב"מ. ותו דמ"ש מהזכרת יעלה ויבא שבברכת המזון שאין מזכירין בו של שבת מאחר שכבר הזכיר רצה והחליצנו באותה ברכה וא"כ ה"נ דכוותה הלכך אין להזכיר כל עיקר של שבת ביעלה ויבא לא בשום תפלה ולא בברכת המזון וכן קבלתי מאדוני אבי הרא"ש ז"ל ודלא כמ"ש בית יוסף והרב בהגהת ש"ע: