ומ"ש זכר לפסח הנאכל על השובע כ"כ הרא"ש והמרדכי בסדר הראשון וכ"כ הר"ן אההיא דסופגנין וז"ל ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דמצת מצוה נאכלת באחרונה כשם שהפסח היה נאכל על השבע. וכ"כ בסמ"ג ובהגהת סמ"ק אבל ברמב"ם פ"ח משמע קצת דהטעם הוא מאחר שאכילת מצה היא המצוה צריך שישאר טעם מצה בפיו ולא משום שהוא זכר לפסח אלא דקשיא דא"כ מרור נמי אע"ג דמרור מדרבנן מ"מ אכילתו היא המצוה אלא ודאי דדוקא מצה כיון שהוא זכר לחירות כמו פסח לפיכך אוכלין מצה באחרונה זכר לפסח הנאכל על השבע. גם התוס' שכתבו (בדף ק"ך) בד"ה בראשונה דאכילת מצה לבסוף להיות טעם מצה בפיו כונתם משום שהוא זכר לפסח דכשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אחר המצה פן יפסוק טעם מצה מפיו וכ"כ הסמ"ג בפירוש ומש"ה הזכירו התוס' בלשונם לאכלו על השבע ולהיות טעם מצה בפיו להורות שאכילת מצה היא זכר לפסח ונפקא מינה מן הטעם דכיון דזכר לפסח הוא יש לו כל דין פסח שלא לאכלו בב' חבורות ואם נרדמו כמו ב' חבורות הוא כמו שיתבאר בסי' שאחר זה. ואפשר שגם הרמב"ם דעתו לומר דאכילת מצה באחרונה המצוה משום זכר לפסח. ומה שאמרו בגמרא נימא מסייע ליה לשמואל דאין מפטירין אחר המצה אפיקומן מדתניא הסופגנין כו' באחרונה אין בראשונה לא אף על גב דבראשונה ודאי לא משום דבעינן שיהא נאכל על השבע זכר לפסח ואכתי מנ"ל דאין מפטירין אחר המצה אפיקומן יש לומר דהא בהא תליא דכיון דבראשונה לא דבעינן זכר לפסח הנאכל על השובע ממילא נמי בעינן למיעבד לגמרי זכר לפסח דאין מפטירין אחריו ועוד דלאו דוקא בראשונה ממש אלא כל שאינו באחרונה ממש ראשונה קרי ליה דאלמא דאע"פ דנאכל על השבע נמי לא דבעינן באחרונה ממש משום דאין מפטירין: