ומ"ש וכן חצר אינה צריכה בדיקה לפי שהעופות וכו' אחצר דסליק מיניה קאי האי טעמא ורצונו לבאר דלא תימא דוקא רפת בקר ולולין שהוא מקום דירתן תלינן לומר דודאי אכלוהו אבל לא בחצר לכך אמר לפי שהעופות השטין עלי אוכל לא יניחו שום חמץ שלא יאכלוהו אם הוא באפשרות שישיגו אותו ולכך אף בחצר שהוא פתוח מלמעלה כבר באו העורבין המצויין שם ואכלוהו וכן איתא התם להדיא מימרא דרבא: כתב רבינו ירוחם וכתב הרשב"א וכן קרקע הבית שתרנגולים מצויין שם אין צריך בדיקה ע"כ מיהו במקום שרגילין לאכול כל השנה דאי אפשר שלא יפול שום חמץ בשעת האכילה הרי יש שם ודאי חמץ ובודאי חמץ לא תלינן לומר שנאכל הכל כל זמן שלא ידענוהו שנאכל וכמו שיתבאר בס"ד: כתב הרמב"ם אמצע החצר אין צריך בדיקה וכ"כ הסמ"ק והסמ"ג ואחריהם נמשכו מהרי"ל ומהר"י וויי"ל אבל הרי"ף והרא"ש ורבינו ירוחם והאגודה כתבו בסתמא חצר אין צריך בדיקה כלשון הגמרא וכמ"ש רבינו ונראה לי דדעת הרמב"ם ודעימיה דלמאי דאסיק בגמרא אלא לצדדין חוזר לגמרי ממה שתירץ תחלה ל"צ לארובה שבחדר אלא אף בחצר קאמר דאין בודקין לאור החמה והא דאמר אין צריך בדיקה היינו דוקא באמצעה אבל בצדדין כלומר בחורין שבצדדין במקום שאין אור החמה מאיר שם כל כך שאין לתלות שם בעופות צריך לבדוק לאור הנר דוקא ומוכח כן מדקאמר אלא ולא קאמר לא לצדדין משמע דחוזר לגמרי ממה שתירץ תחלה ומשמע במהרי"ל דברפת בקר נמי אם יש שם חור וכה"ג ששימשו בהן חמץ צריך בדיקה ונראה לי דכ"ש הוא מחצר דכיון דבחצר אין תולין בעופות שיאכלו מה שבחורין אע"פ שדרכן למשמש בחורין קל וחומר בבהמות: כתב הסמ"ק והאגודה הא דחצר אין צריך בדיקה היינו ר"ל מספק חמץ אבל בודאי חמץ צריך לבער וכן נראה ממה שכתב הרמב"ם והסמ"ג ושאר מחברים דרפת בקר ולולין דאין צריך בדיקה היינו דוקא מסתמא וכו' והשתא כל שכן הוא דאם רפת בקר ולולין שהם מקום דירתן לא תלינן לומר דאכלוהו קל וחומר לחצר. ונראה שטעם דין זה משום דאין ספק מוציא מידי ודאי וכן משמע לקמן בסימן תל"ח דמטעם דאין דרכו של עכבר לפרר צריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר ואין מחלק בין כשהככר אינו גדול דתלינן לומר דאכלו כמו שמחלק בסימן תל"ט אלא ע"כ דבודאי חמץ צריך בדיקה ולא תלינן לומר דאכלו דאין ספק מוציא מידי ודאי אע"פ דכבר בדק וכדאיתא בפרק קמא דפסחים (דף ט) ומק"ו היכא דלא בדק והכניס חמץ בידים. ויש לתמוה דבהגהת מיימוני בפרק רביעי כתב ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ במקום הפקר וכו' מיהו קודם זמן איסורו יכול להשליך לכל מקום שהעורבים מצויים שם הואיל ולא נאסר בהנאה ובהא מיירי הא דחצר אין צריך בדיקה ואם ימצא חמץ בחצר אחר זמן איסורו אסור להניחו שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה עכ"ל הנה שמתיר להשליך חמץ קודם זמן איסורו ואין צריך לבדוק אחריו אף ע"ג דבידוע הוא שהשליך שם חמץ ודלא ככל הגאונים דלעיל. ויראה לומר דהיינו דוקא בחצר המשותף להרבה בתים כסתם חצר שבתלמוד ודינו כמקום הפקר לענין חמץ הנשלך לשם כאילו נשלך למקום הפקר ולא חיישינן לשמא ישאר שם קצת חמץ לאחר זמן איסורו שאינו עובר עליו כשמונח במקום הפקר ומ"מ אע"פ שהמקום הפקר אם מצאו שם אחר זמן איסורו יבערנו כדינו דעיקר ביעור חמץ שריפה אבל בחצר המיוחד לאדם אחד מודה דבודאי חמץ צריך לבדוק ולבערו ומק"ו שאין להשליך שם חמץ דשמא ישאר ממנו תוך זמן איסורו ואז יהא עובר עליו כיון שהחמץ ברשותו ובכה"ג כתב רבינו בסימן תמ"ג ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף ובלבד שיעמוד עליהם כו' דהיינו דוקא כשמאכילין ברשותו. ומטעם זה נמי צריך בדיקה כשהכניס חמץ בחצירו שאולי כבר הצניעו מעופות ממנו. ויראה לי שמפני זה דקדק הרמב"ם וכתב בביאור גבי רפת בקר ולולין והדומין לו דבודאי חמץ צריך בדיקה ולא כתב כן להדיא גבי חצר והיינו משום דלא פסיקא מילתא גבי חצר כיון דבאינו מיוחד לאדם אחד א"צ בדיקה וכדפרישית ונראה שזה היתה דעת הב"י בש"ע שלו שכאן פסק כרמב"ם וסמ"ק דבודאי חמץ צריך בדיקה ובסימן תמ"ג פסק דיכול להשליכו ובלבד שיעמוד עליהם וכו' ובסימן תמ"ג פסק דיכול להשליכו למקום שהעורבים מצויין שם וכו' לא כתב שיעמוד עליהם וטעמו דבסימן תמ"ה איירי במשליכו במקום הפקר וכדמשמע בלשונו שם להדיא וכדפרישית ובהגהת ש"ע השיג עליו בסי' תל"ג ונ"ל דהעיקר כדברי ב"י וע"ל סוף סימן תנ"ט: לשון מהרי"ו אמצע חצר אין צריך בדיקה אבל אם יש שם חמץ ודאי צריך לבערו כדאיתא בהגהת מיימוני ומש"ה יזהר קודם הפסח שלא ישליך התבואה בחצר לתרנגולים במקום שהוא לח שמא יחמיץ וישאר לשם בתוך הפסח וכ"ש שיזהר מזה תוך הפסח ע"כ וכ"כ מהרי"ל ומהר"ש: