ומותר למכור לעכו"ם וכו' הך בבא לא שייכא להנך דלעיל דליכא הכא משום שביתת כלים אלא כיון דלהני נמי מותר עם חשיכה נקטינהו בהדייהו ובמשנתינו נמי קתני להו בהדדי דמותרין לב"ה ולא אסרינן להו משום דמאן דחזי סבר שלוחו הוא ושליחותיה קעביד א"נ קא עבר על אמירה לעכו"ם שבות דהעכו"ם מוליכו בר"ה בציוויו דישראל דכיון שיוצא מביתו לגמרי מבע"י לא חיישינן להא אבל כשיוצא מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת. וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ו ומשמע לפי טעם זה דאפי' ייחד לעכו"ם מקום בביתו והניח שם החפץ אסור אם העכו"ם מוציאו מביתו בשבת וצ"ע דבהגהות מרדכי כתב וז"ל וכל מה שאסרנו מכירה ונתינ' וכו' איירי כשלא ייחד לו מקום ואפי' בלא ייחד לו מקו' קרוב הדבר להתיר כדתנן פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעל הבית ואוקימנא דפטור ומותר לבעה"ב ויש להחמיר שלא להרגיל העכו"ם בכך אבי"ה ולאבא מארי ה"ר מרדכי נראה דהמדקדק לשון הספר בפ"ק דפסחים ימצא דאפי' שכירות לא קניא אלא גבי חמץ מגזירת הכתוב עכ"ל מיהו ק' לפע"ד בהא דמביא ראייה מדתנן פטור ומותר לבעה"ב דלכאורה אינה ראיה דאם נפרש בישראל דפשט ידו לפנים איכא למימר דפטור ומותר מאיסור הוצאה קאמר כיון דאיהו לא קעביד מידי ואם נפרש דאיירי בעכו"ם איכא למימר דבחפץ של עכו"ם איירי דליכא איסורא אפי' נראה כנותן ע"מ להוציא כיון שאין החפץ של ישראל וכמ"ש לשם התו' והרא"ש והר"ן וכ"כ הרמב"ם להדיא וחפץ ישראל בידו משמע דוקא חפץ של ישראל ולא חפץ של עכו"ם מיהו נראה ליישב דאה"נ דראבי"ה גופיה נמי ס"ל הכי שהרי מ"ש בהגהות מרדכי בשם ראבי"ה כתוב במרדכי ישן על שמו אהחזרת משכונות לעכו"ם בשבת וכ' במרדכי בפנים דמותר בייחד לו מקום מבע"י שכבר יצא מרשות ישראל מבע"י לגמרי דעכשיו כיון שניכר שאלו החפצים של עכו"ם הם מעולם וכבר יחד לו מקום מבע"י אז ודאי כשהעכו"ם נוטלם בשבת ליכא איסורא וז"ש דהא דאסרינן מכירה ונתינה וכו' ר"ל דהא דבברייתא משמע דכל נתינה אסור אפי' כה"ג דהחזרת משכונו' היינו דוקא כשלא ייחד לו מקום וכו' ואח"כ אמר דאף בלא ייחד קרוב הדבר להתיר וכו' משום דהחזרת משכונות ניכרים דחפצים של עכו"ם הם ומתניתין נמי דפטור ומותר בעכו"ם איירי ובניכר שהחפץ של עכו"ם והשתא ל"ק מידי וליכא פלוגת' בהא מילתא אלא דבסי' שכ"ה כתב רבינו דאפי' אם החפצים של עכו"ם אסור שהרואה אינו יודע שהחפץ של העכו"ם והוא מדברי הרא"ש שכתב בריש שבת וכתב שכן מורים באשכנז ואפשר לחלק בין חפץ שניכר לכל שהוא של עכו"ם לחפץ שאינו ניכר לכל אבל בברייתא זו דקתני בש"א לא ימכור אדם חפצו לעכו"ם וכן ממ"ש הרמב"ם וחפץ ישראל בידו משמע דוקא חפצו של ישראל הוא דאסור אבל לא של עכו"ם ומ"ש הרא"ש דכיון דהאיסור הוא מפני הרואים הרואה אינו מכיר של מי החפץ איכא להקשות אטו כל היכא שאסרו חכמים מפני הרואים אסרו בכל ענין הלא בשילוח אגרות דאסור בלא קצץ מפני הרואים דיאמרו בשבת נתן לו להוליך וכו'. ואפ"ה אם קצץ מותר ולא אסרינן לה מפני הרואים דלא ידעי דקצץ וכדלעיל בסי' רמ"ז. ולענין הלכה נראה כיון דבמרדכי בפ"ק בההיא דמשכנות משמע לאיסור אף כשהחפץ של עכו"ם ואף בייחד לו מקום וכ"כ ב"י לקמן דכמה רבוואתא הכי ס"ל וגם ראבי"ה כתב להחמיר שלא להרגיל עכו"ם בכך צריכים אנחנו להחמיר בכך אם לא בעכו"ם אלם או מפני דרכי שלום. מיהו כל זה במשכנות שנראה שלצורך ישראל הוא נושאו מביתו ונראה כשלוחו אבל בחפץ של עכו"ם המונח בבית ישראל שאין לישראל שום שייכות בזה החפץ משמע שמותר אבל כיון שהרא"ש ורבינו החמירו גם בזה וכתבו שכן מורים באשכנז לאיסור אין לנו לסתור דבריהם: