ומ"ש ואפילו עירב בהם דבש וכו' עד הלכך תבשיל שהעיקר הוא מה' המינין וכו' כצ"ל ושורש דין זה הוא מדאמר שמואל בפ' כ"מ סוף (דף ל"ז) כל שיש בו מחמשת המינין (ע"י תערובות) מברך עליו במ"מ דאע"ג דהרוב הוא משאר המינין והמיעוט הוא מחמשת המינין אפ"ה כיון דהוא העיקר שנתן הקמח בתבשיל ליתן בו טעם כל מידי דלטעמא עביד לא בטיל וה"א התם (דף ל"ז) אמר רבא האי ריהטא דחקלאי וכו' הדר אמר רבא אידי ואידי בין מפשא ביה קימחא בין לא מפשא ביה קימחא במ"מ דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מה' המינין מברכין עליו במ"מ אלמא אפילו היכא דהרוב משאר מינין והקמח מועט אי עביד לטעמא מברך עליה במ"מ ואם לא נתן הקמח בתבשיל אלא כדי לדבק אפילו הרוב הוא הקמח והמיעוט משאר דברים מברכין בפה"א או בפה"ע או שהכל כפי ברכתו של אותן המינים וכדאיתא התם גבי לפת וסילקא (דף ל"ט) הדר אמר אידי ואידי בפה"א והאי דקא שדו בה קמחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לה וכ"כ התוס' (סוף דף ל"ו) וכן קליישטי"ר שעושים מקמח ומים או מחלב מברכין עליהן במ"מ וכן כשנותנין קמח לתוך פולין או לתוך עדשים או כרישים וכן לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך במ"מ ואם לדבק בעלמא א"צ לברך במ"מ וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ג גבי חמשת המינין וז"ל לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של א' מה' המינין כדי לדבקו אינו מברך עליו במ"מ שהלפת הוא העיקר וקמחו טפילה שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל ה"ז טפילה אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת פרי היא עיקר לפיכך מיני דבש וכו' הביאו בש"ע סי' ר"ד סעיף י"ב וכבר הארכתי בביאור דברי הרמב"ם סוף סימן ר"ד ע"ש: