ומברך על טבילת ידים כך היא דעת הסמ"ג והמרדכי דאין מברכין ענ"י אלא כשנוטל מן הכלי ותימה שהרי בפרק הרואה כתב הרא"ש שראוי היה לברך בשחרית על נקיות ידים אלא כיון שתיקנו לברך ענט"י בנט"י לאכילה לכך תיקנו גם בשחרית לברך ענט"י אלא שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור או בכל מידי דמנקי מברך על נקיות ידים עכ"ל אלמא דאם הוא רוחץ שחרית במים אפילו אינו נוטל מן הכלי אלא משכשך ידיו בכלי או מטבילן בנהר נמי מברך ענט"י והכי משמע בש"ע לעיל סי' ד' שלא כתב דמברך על נקיות ידים אלא היכא דאין לו מים ומקנח ידיו בצרור וכו' משמע דביש לו מים לעולם מברך ענט"י בין נוטל ידיו מן הכלי בין טובל ידיו בכלי או בנהר אלא דכתב לשם דאם רוחץ במים הפסולים לנט"י לסעודה יש מי שאומר דלא מברך עלייהו דכיון דלא איתקון לנטילה לסעודה גם כן לא איתקון לנטילת שחרית כמ"ש ב"י לשם בשם הרא"ה א"כ לפ"ז נמשך דאם בטובל ידיו לסעודה לא היה מברך ענט"י אלא על טבילת ידים גם בשחרית היה צריך לברך על טבילת ידים או על רחיצת ידים או שטיפת ידים ולמה לא פסק כך בש"ע וגם הרב בהג"ה לא כתב כלום לשם ולפיכך נראה עיקר לברך ענט"י כמ"ש הרשב"א בתשובה ושכ"כ התוס' ומצא כך כתוב משם הגאונים ומביאם ב"י ופסק כך בש"ע כאן ולכן בסי' ד' לא כתב בש"ע דמברך על נקיות ידים אלא באין לו מים אבל ביש לו מים מברך ענט"י בכל ענין וכך פסק מהרש"ל בהגהותיו ודלא כהגהת ש"ע ודו"ק: