השער הרביעי: בביאור דיני עירוב תבשילין. א. במה מערבין וכמה שיעור העירוב. ב. מי שמערב על אחרים אם צריך להודיען קודם שחשיכה. ואם צריך לזכות על ידי אחרים. והמזכה על ידי מי מזכה. ג. דין מי שנאכל עירובו או מי ששכח ולא עירב אם מותר להניח מיום טוב לחברו ולהתנות אם לאו. ואם יש הפרש בדבר זה בין שני ימים טובים של גליות לשני ימים טובים של ראש השנה. ד. אבאר דין מי שלא עירב ולא ערבו לו אחרים וערב ואפה. ולא אבאר כאן דין עירובי חצרות ועירובי תחומין לפי שכבר בארתי דין כל אחד ואחד מאלו בשער בפני עצמו בבית נתיבות.
פרק א: א. יום טוב שחל להיות ערב שבת אין אופין לכתחלה מיום טוב לשבת כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, לפיכך הצריכו חכמים לעשות תבשיל אחד להיכר שסומך עליו ומבשל ואופה מיום טוב לשבת והוא הנקרא עירובי תבשילין, ונקרא כן מפני שהוא כאלו מערב יום טוב ושבת להיותם יום אחד להכין ולבשל מיום טוב לשבת כדרך שהוא מבשל ביום טוב לצורך היום. ב. תבשיל זה שסומכין עליו בין מבושל בין צלי בין שלוק בין כבוש ואפילו מעושן. ואינו צריך אלא תבשיל אחד וסומך עליו לעשות בו כל צרכיו בין לבשל בין לאפות, אלא שנהגו להניח פת ותבשיל. הפת לבדו אין סומכין עליו משום עירוב שאין סומכין אלא על דבר שראוי ללפת בו את הפת, ולפיכך אין מערבין בריפות שאין אוכלין פת בפת. מערבין בעדשים שאף הן באין ללפת, ולפיכך אפילו עדשים שבשולי קדרה מערבין בהן. שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו. דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בשולי גוים, ואף על פי כן אם בשלן גוי סומך עליהן משום עירובי תבשילין. שיעור ערוב זה כזית בין לאחד בין למאה, פחות משיעור זה אינו כלום בין בתחלתו בין בסופו, ושיעור זה שאמרנו למטה אבל למעלה אין לו שיעור.
פרק ב: א. מערב אדם על כל בני עירו, ואף על פי שלא הודיעם עד לאחר שחשכה סומכין עליו שהערוב צריך דעת המניח ואין צריך דעת מי שהניחו לו, וצריך שיאמר ערוב זה עלי ועל מי שלא עירב, עירב על אנשים ידועים יאמר הרי זה עלי ועל פלוני ופלוני. המערב על מי שלא עירב אין סומכין על עירובו אלא כל שהן עמו תוך תחום שבת ואפילו מי שעירב עירובי תחומין ויכול לבא אצלו אינו סומך עליו שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על שהוא תוך תחומו, ולפיכך אם פירש אפילו על מי שיכול לבא אצלו על ידי עירוב תחומין אף הן סומכין עליו. המניח את העירוב על אחרים צריך לזכות, וכשהוא מזכה אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפתחו הכנעניים מפני שידן כידו ולא על ידי אשתו שיד האשה כיד בעלה, אבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ויש מי שהורה שבניו הגדולים הסמוכין על שלחנו הרי הן כקטנים ואינו מזכה על ידיהם. המערב על כל בני עירו והיה שם מי שאינו רגיל לסמוך עליו אלא מערב לעצמו ושכח ולא עירב הרי הוא יכול לסמוך על עירובו של זה, במה דברים אמורים בשלא שכח אלא פעם אחת לפי ששוגג הוא אבל אם שכח פעם אחר פעם פושע הוא ואין דעת המניח על הפושעים, ויראה לי שאם היה דעת המניח אפילו על הפושעים מותר. ב. המניח את העירוב מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ויאמר בדין עירובא יהא שרי לי ולכל בני עירי או לפלוני ולפלוני למיפא ולבשולי ולאטמוני ולמעבד כל צריכין מיומא טבא לשבתא. וכתב גאון שצריך לומר ולאדלוקי שרגא ולאפוקי שמי שלא עירב אף הוא אסור להדליק את הנר מיום טוב לשבת, ויש מי שהורה שאין צריך שלא הצריכו עירוב אלא לצרכי אכילה ולא להדלקת הנר ולהוצאה, ודברי הגאון נראה לי עיקר.
פרק ג: א. המניח עירובי תבשילין ונאכל עירובו או שאבד עד שלא אפה ועד שלא בישל ועד שלא הטמין לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין עליו לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו משלו אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור. אם התחיל בעיסתו ונאכל עירובו עד שלא גמר גומר. ב. שכח ולא הניח עירוב ולא הניחו לו אחרים הוא נאסר וקמחו נאסר, ולפיכך לא יאפה ולא יבשל לאחרים וכן אין אחרים אופין ומבשלין לו משלו, וכיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין ונותנין לו. לא היו שם אחרים להקנות להם קמחו או שלא רצה להקנות קמחו לאחרים אופין לו בצמצום פת אחת וטומנין לו קדרה אחת וצולין לו דג קטן ומדליקין לו את הנר, ויראה לי שאף הוא אופה ומבשל ומטמין לו קדרה לעצמו כן בצמצום שכדי חייו התירו לו שלא יתענה בשבת. ג. מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה, כיצד שני ימים טובים של גליות הסמוכין לשבת מלפניו ושכח ולא הניח עירוב עומד בראשון ואומר אם היום קדש ולמחר חול אין בדברי כלום ואם היום חול ולמחר קדש בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל ולהטמין ולעשות כל צרכי מיום טוב לשבת. במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה כקדושה אחת הן ולפיכך אי אפשר לו להתנות.
פרק ד: א. מי שלא עירב ועבר ואפה מותר, במה דברים אמורים בשעבר בשוגג ואפילו במזיד, אבל אם הערים ואפה ליום טוב הרבה יותר מן הצריך לו ליום טוב כדי להותיר לשבת ואומר ליום טוב הכנתי, קונסין אותו והרי כל מה שהותיר אסור שהרבה החמירו במערים יותר מן המזיד. אפה ובשל ליום טוב הרבה כסבור שיבאו אצלו אחרים לסעוד אצלו ולא באו וכן כל כיוצא בזה שאין כאן הערמה, כל מה שהותיר מותר לשבת.