האדם הנו יצור היכול לפגוע בחייו ולסיימם. יכולת זו מקנה לו חירות, ואולי החירות הגדולה ביותר: חירותו על חייו, קרי על עצמו. מניין יכולתו של האדם לאבד את עצמו? מה משמעותה? הרי המוות איננו קיים אלא ׳בשביל החיים׳1״המוות אינו אחד ממאורעות החיים. את המוות אין אנו חווים. אם נבין את הנצח לא כמשך זמן אינסופי אלא כאי זמניות, הרי מי שחי בהווה חי בנצח...״ לודוויג ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי 6.4311, ועל כך בהמשך. אין לפחד מהמוות, טען אפיקורוס היווני: ״המוות אינו נוגע לנו כלל; כל זמן שאנו קיימים, המוות איננו, וכשיבוא לא נהיה עוד״. מובא אצל נתן שפיגל, אפיקורוס: האיש ומשנתו, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ״ב, עמ׳ 94. ״הפסיכיאטר שאל את הפציינט הדכאוני: האם הוא רוצה למות או להתאבד? לעיתים קרובות התברר שהוא רצה להתאבד אך לא למות.״ ד״ר יורם יובל, סערת נפש, הוצאת קשת, תל אביב 2001, עמ׳ 216. – מהמבט שאחרי המוות אין מוות, ״כי החיים יודעים שימתו והמתים אינם יודעים מאומה...״2קהלת ט, ה. – ואם הוא בשביל החיים, איך יכולים החיים לאבד את עצמם? הרי ברגע שיאבדו את עצמם יאבדו גם את מותם!
האם יכול המוות להיות ׳בשביל החיים׳ ומעבר להם כאחד? איזו משמעות יש למוות, אשר ברגע מימושו מאבד את משמעותו, הנתונה רק בחיים עצמם?
אם הוא ׳בשביל החיים׳ ורק כאן מובנו, משמעותו בהכרח נתונה בכך שבחיים עצמם נפצע הפצע, ובכך יש בהם משהו שאיננו מהם, שהוא מעבר להם. המוסרים את נפשם למען דבר מה או דבר מי, מעידים שאותו מה או מי הנו מעבר להם. בחייהם, בזה ולאו דווקא בבא, ישנו את מה שמחוצה להם.
החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות נפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות נפש...
חשק מסירות הנפש בשביל היסוד העליון שכל חי העולמים אצורים בו, הוא מבסס את החיים, ונותן להם את צביונם האמיתי, עד שכל מרץ, כל עז וחיל, כל שאיפה טהורה מלאת חיים, היוצאת מן הכח אל הפועל בחיי יום יום, מאמונת המשפחה ואידאליותה, עד רום השאיפות היותר כלליות... כולם יונקים הם מזיו הקודש של תשוקת מסירות הנפש על קידוש השם, וכולם הם מסתעפים מהאידיאליות הישראלית העליונה, אשר התבטאה בעומק, ובכל רוחב ועושר, בכל אמת וטוהר, בכל זיו וחדות עולמי עולמים, על ידי רבי עקיבא ברוממות נקודת קדושתו. כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, מתי יבוא לידי ואקיימנו. הוד העליון של המות בגניזת אורו, המתנוצץ על ידו, חי בו, והוא יוצר את החיים, ממתים ידך ה׳, ממתים מחלד חלקך בחיים, וצפונך תמלא בטנם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלהיו.3הראי״ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ה, פס׳ רנו.
המוות הוא סוף, וככזה הוא המכונן את זמניות האדם. האדם איננו בזמן, אלא הוא הזמניות, ״החיים יודעים שימתו״ (יודעים, גם אם הם מדחיקים ידיעה זאת). במוות נמצא האדם לבדו. הטוטאליות של המוות מכוננת את האינטימיות של החיים. אך בו זמנית המוות גם מכונן את נצחיותו של האדם, בכך שהוא לוקח את הזמן אל מעבר לזמן, מעלה אותו לנצח. במותו חייו עולים לנצח, וגם הנצח מתעלה ומתעשר בכך. ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא״ אומר האבל על מתו. זהו הקרבן.
למעלה משחקים זבול ובזבול יש מזבח בנוי ומיכאל שר של ישראל הוא כהן גדול ועומד ומקריב עליו קרבן בכל יום ויום. ומה הם הקרבנות שהוא מקריב, וכי כבשים הוא מקריב? אלא אמרו חכמים מיכאל שר של ישראל הוא כהן גדול בשמים, ומיום שחרב ביהמ״ק שיבנה במהרה בימינו ובטלו כהנים, הוא מקריב נשמתן של צדיקים עד שיבנה ביהמ״ק שאז מוריד הקב״ה ביהמ״ק שבזבול לירושלם של מטה.4אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תנ ד״ה עוד ברא.
זה איננו רק מאמץ של סובייקט לקפוץ מחוץ לעורו, זאת ממשות, כלומר טוטאליות הקיימת באינטימיות.
׳לא נהרג ר׳ עקיבא אלא למופת׳.5מסכת שמחות ח, ט.