תמורת הפטרת צו
כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. יובן בהקדם מה שתמה חכם אחד מחכמי העולם על מרכז הארץ שהוא קטן לערך הבורא יתברך. היות דג' יסודות מקיפין את מרכז הארץ ולמעלה מהם מערכת המשרתים מתנועעין בשבעה גלגלים ומקיפין כל הד' יסודות. וחמה א' מז' המשרתים הוא גדול ק"ע פעמים ממרכז הארץ ולמעלה מהן גלגל המזלות וגלגל החוזר בכל כ"ד שעות. וכולם קבועים ברקיע השני ולמעלה מהן חמשה רקיעים רוחניים אשר אין סוף וחקר לגדולתם. והבורא ית' הוא עילת כל העילות ומלא כל הארץ כבודו ולמה ברא הקב"ה מרכז הארץ כ"כ קטנה. אמנם נראה דידוע דיותר נבחר מעשה אומן בעשותו כלי קטן ויש בו כל הצריך לו. מבעשותו כלי גדול והכין בו כל הצורך לו. ויותר מתפאר בעשותו כלי קטן. ולזאת הסיבה ברא הקב"ה את העולם השפל קטן ואעפ"כ הוא שלם בתכלית השלימות כדי להשתבח בו. ואולם צריך להבין איך השרה הקב"ה שכינתו בבהמ"ק שהיה כ"כ קטן. אמנם נראה היות דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שהוא מצמצם שכינתו במקדש. וכן אמר שלמה בתפלתו הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי בנה בניתי בית זבול לך למכון שבתך מטעם דבמקום גדולתו וכו' וכן אתה מוצא שהשכינה שורה באיש עני ונכה רוח. וכן הקב"ה חשק בישראל כי הם המעט מכל העמים וישראל לא תואר ולא הדר להם נבזים וחדל אישים המה ואפ"ה חשק הקב"ה בהם וכל זה לפי דבמקום גדולתו וכו'. וז"ש הנביא השמים כסאי והארץ הדום רגלי והיינו שמלא כל הארץ כבודו וא"כ איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי ואת כל אלה עשתה ידי והן השמים ושמי השמים לא יכלכלוני ועם כל זה צוה הקב"ה לבנות בית למכון שבתו לפי דבמקום גדולתו שם הוא ענותנותו וז"ש ואל זה אביט אל עני ונכה רוח כנ"ל וק"ל. באופן אחר נראה לפרש הפסוק דאי' במגילת איכה בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב הרס בעברתו מבצרי בית יהודה והנה למה שינה הנביא במאמרו כאן את כל נאות יעקב ואח"כ אמר מבצרי בית יהודה והענין הוא דאי' גדול יהיה כבוד הבית האחרון יותר מן הראשון והן כבר צווחו חלילה שזה יהיה הבית האחרון דהלא בית ג' שיבנה במהרה בימינו הוא בית אחרון. והנה באמת התי"ט משני דאחרון שייך לומר נמי אשני כמ"ש והיה אם לא יאמינו לקול האות וכו' ע"ש אבל כל הנ"ל איננו שוה מפני מה אמר הנביא בזה הלשון שיכולין ח"ו לבא לידי טעות. ואמ"ו זצלה"ה דהנה ידוע מ"ד דבבית שני לא שלטה יד האויב כדאי' במדרש שהיה אחוזת עינים שהיו סבורין שהם שרפוהו אבל באמת אינו כן אלא טבעו בארץ שעריה והנה כל דבר הבלוע יוצא וצומח ממקומו אחר כמה שנים ובאמת ה"נ כן שלעתיד לבא הבית השני שנטבע בארץ עתיד לצמוח וזה יהיה בית ג' ושייך שפיר לומר אחרון שזה הבית יהיה בית אחרון. וא"ש נמי מה שיש להקשות הלא בבית שני לא היתה השכינה שורה וכדאי' דהיה חסר ה' דברים ואיה מקום כבודו יותר מן הראשון. ולפי הנ"ל ניחא שזו היא כבודו שהוא עתיד לחזור משא"כ בית ראשון נשרף במקומו ואין רשומו ניכר והבית ראשון נקרא בית יהודה לפי דיסדוהו מלכי יהודה ומלכותם היה נכונה בימי בית ראשון. אבל בית שני יסדוהו כל ישראל כשעלו מן הגולה ולא היה מלך כלל לכן נקרא נאות יעקב זהו צפון עד ביאת הגואל ב"ב. וז"ש בלע ה' וכו' ר"ל שבלע הקב"ה את הבית שני הנקרא נאות יעקב והיינו לפי שעה ולא החריב ממש ועתיד לעלות. ואולם הרס בעברתו מבצרי בית יהודה היינו בית ראשון שנהרס ממש ונשרף וזהו נקרא בית יהודה. ואולם באמת למה יהיה כן היות לפי שהקב"ה מביט אל עני ונכה רוח וזה הבית שני היה עני בימי קיומו שלא היה בו השראת השכינה וגם לפי שבית הראשון אשר בנה שלמה היה מצופה בזהב ובעלי אלמוגוים וכל מיני יפוי מרוב עושר אשר אסף דוד. ואולם בית שני בנו ישראל כאשר עלו מן הגולה בעצי ארזים לבד והיו דלים ולכן עתיד הוא לחזור. וזהו מאמר הנביא כה אמר ה' השמים ר"ל הבית ראשון שהיה דומה לשמים שהיתה בו השכינה כסאי. והארץ היינו בית שני שלא היה בו אלא חומר הדום רגלי. ושואל הנביא איזה בית אשר תבנו לי כלומר מי הוא זה שעתיד לחזור לנו ואומר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח דהיינו הבית שני כנ"ל וא"ש וק"ל. וצריך להבין איך אמרי' דהשכינה לא היתה שורה בבית שני לפי דהיה חסר ה"א אחרונה מן השם של ד' כידוע. הא כתיב מחוץ לפרוכת העדות יערוך לימד על נר מערבי שהיה עדות שהשכינה שורה בישראל. ואיתא ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק לא כבתה נר מערבי וא"כ עדות היא ששכינה שורה וא"כ איך אמרינן שאין השכינה שורה בבית שני. ונראה לומר דהנה מקום המקדש היה מיוחד להשראת שכינה וגם ישראל הם מוכנים להשראת שכינה בתוכם כי הם זרע בירך ה'. אמנם אם ישראל אינם טובים במעשיהם השכינה שורה במקום המקדש ובבית ראשון לא היו ישראל כשירים והשרה שכינתו במקדש אולם בבית שני היו ישראל כשירים וטובים במעשיהם השרה הקב"ה שכינתו ביניהם. וז"ש הגמ' שנר מערבי עדות הוא לישראל שהשכינה שורה בישראל דייקא אבל לא במקדש שהיה חסר ה"א כנ"ל וא"ש וק"ל. או יאמר עפ"י מ"ד דבקשו לבנות המקדש בראש ההר אמר להם דוד שיבנו אותו בשיפוע ההר דכתיב ובין כתפיו שכן ועל דבר זה נטרד דואג האדומי ותמוה ונראה דיש להבין איך נסתפקו חכמי ישראל אם יהיה בראש ההר או בשיפוע והלא מקדש שלמטה מכוון נגד מקדש שלמעלה. ובלי ספק שידעו חכמי ישראל לכוון נגד מקדש שלמעלה. ונראה דודאי מקדש שלמטה מכוון כנגד מקדש שלמעלה. אולם על זה נסתפקו דמקדש שלמעלה נקראת כסא ומקדש שלמטה נקראת הדום רגליו של שכינה. וידוע דמקום השרפרף תמיד מעט רחוק ממקום הכסא לכן נסתפקו. והשיב להם דוד בין כתפיו שכן דהיינו בשיפוע ההר. ועוד יש ליתן טעם לפי דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותונו ואלו היה בראש ההר היה כעין גאוה. והקב"ה התורה על הר סיני הר נמוך מכל ההרים משום דבא גדולתו וכו'. ולכן אמר דוד שלא יבנו בראש ההר אלא בשיפוע להורות ענותנותו. וידוע דדואג היה מתגאה ומתהולל בדעתו והיה גדול דעה וכשראה שאין הקב"ה חפץ בגאוה נטרד מן העולם. ונוכל לומר דזהו כוונת הפסוק השמים כסאי הוא מקדש שלמעלה והארץ הדום רגלי הוא מקדש שלמטה אם כן איזה מקום מנוחתי ר"ל באיזה מקום בראש ההר או בשיפועו לזה אמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח לפי דבמקום גדולתו וכו' לכן נבנה בשיפועו לזה אמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח לפי דבמקום גדולתו וכו' לכן נבנה בשיפועו וק"ל:
שוחט השור מכה איש. נראה לבאר הענין עפ"י מ"ד בגמרא דכבת האי מאן דבמאדים ר"ל שמקבל מקרה ממזל מאדים הוא ממהר לשפוך דם וכן הנולד בכל א' מז' כוכבי לכת ע"ש. ולפ"ז נוכל לומר דאין שכר ועונש כי זהו סיבת ההכרת ומונע סיבת הבחירה. אולם י"ל דבאמת אין זה טענה דודאי אדם מקבל מקרה מן המזל ואעפ"כ יש לו רשות בידו לבטל הטבע דהיינו אם מקבל מקרה ממאדים יוכל לתקן עצמו ולהיות תתן דמים למולות או להיות שוחט והוי דבר שיש לו מתירין וזהו רשות ביד כל אדם. ולתועלת הענין נבאר מ"ד בגמ' כשר שבטבחים שותפו של עמלק ותמוה למה יהא ישראל שותפו של אותו רשע. אולם הענין הוא דידוע דשוחט יוכל לתקן עצמו במלאכה נקיה להיות חתן דמים למולות וצריך לומר שאין זה נחשב בעיני ולכך שותפו של עמלק דעמלק זינב כל הנחשלים בעת צאתם ממצרים וביזה את המילה כידוע. ועי"ל דלפעמים איתרמי טרפות בבהמה וצריך להתירו מפני הפסד מרובה. ואולם מדת חסידות הוא לעשות שותפות עם העו"ג להוציא מלבו כל הספיקות. וז"ש כשר שבטבחים יהא שותפו של עמלק שאומר לו טול אתה טריפות ואני כשירות. ונחזור לענינינו דמי שהוא במזל מאדים או הוא טבחא או מוהלא או רצחנא. וז"ש שוחט השור הכוונה שיוכל לתקן עצמו במו רגלו והוא לא עשה כן אלא מכה איש וק"ל:
זובח השה עורף כלב. הענין דאם אדם מקבל מקרה לחמוס ולגזול והוא גוזל אביונים ואביונים הם כמו השה שהוא נרדף מכל החיות והוא דל שבכולן בטבע לכן נקרא ישראל שם פזורה שהם נדחקים כמו השה ואולם יוכל לתקן עצמו ולערוף כלב דלית עניא מכלבא וז"ש זובח השה ויוכל לתקן עצמו ולערוף כלב:
מעלה מנחה דם חזיר. הרצון בזה דמעלה מנחת עני ובאמת הוא עשיר ואינו מתקבל לרעוא וז"ש מעלה מנחה לומר שהוא עני ובאמת הוא עשיר ונקט חזיר דלית עתרא מחזיר':
מזכיר לבונה מברך און. הענין הוא דלבונה היה בקטרת והטעם דלבונה נתגדל מהלבנה והלבנה מקבלת אור מהחמה וכן הוא לבונה המתייחס אליה שאין מקבל ריח אחר זולת אשר הושם בו מהטבע וכמו הלבנה אין מקבלת אור אחר וכן היה הקטורת מעשיר והענין הוא שלא לקבל יותר ממה שראוי לו. וז"ש מזכיר לבונה ר"ל דאם קבל מקרה שיהנה מן אחרים יוכל ליהנות מה שראוי לו ולא יותר ואולם הוא בוחר ליהנות יותר וגוזל אחרים וזהו מברך און וא"ש באופן אחר י"ל שוחט השור מכה איש. דהנה את זה לעומת זה עשה אלהים דכל מה שיש בקדושה יש בטומאה. והענין קסם הוא שקוסם לגרמיים השמים וזובח לאלקים אחרים כדי לקבל שפע מן המזלות להציל אותו מכל פגע רע והיו מקטרין שור כדי לקבל גבורות שור והם היו הגבורים אנשי השם אשר כחשו בה' ממעל. ולעומת זה צוה האל יתברך להקריב שור על גבי מזבח לה' לבדו להודיע שאין לשום מזל פעולה מיוחסת בבחינת עצמו כי הכל ברצון ה' אבר משגיח על השפלים ובזה הענין היו נוצחין הגבורים גבורי עשו הנקרא איש שדה וז"ש שוחט השור בזה מכניע כח עשו הנקרא איש שדה וזהו מכה איש דבזה יתבטלו כל כת דיליה. זובח השה עורף כלב. ידוע מאמר המד' ויבא עמלק להלחם עם ישראל ככלב נדמה להם ותמוה. ונראה דהנה אדה"ר קודם החטא היה מעולה בכל המעלות ולא היה נוטה אחר תאות הגופניות כי לבו היה שקט מכל עמל ורעות רוח. ולא היה עוסק אלא בענינים השכליים לדבק בשכליי' הנפרדים מן החומר. והיה נלבש כתנות אור באל"ף להורת על אמתת האחדות אשר היה תקוע בלבו כמ"ש בשיר השירים דודי לי ואני לו דהיה מושפע מן האל יתב' בלי אמצעי כלל. וכשחטא ונתגרש מגן עדן ולבש כתנות עור בעי"ן להורות התפשטות ששעים שרים אשר הסיך השם בעדו למשול בו יום ולילה. והגיע הענין הזה עד צאת ישראל ממצרים ובטלו הקליפות הסובבות את השושנה ותקנו את האלף והנה כתיב יכרסמנה חזיר מיער עי"ץ של יער תלוי דאם זכו ישראל נקרא עשו חזיר מיאור וכל מה שעולה מן הים ליבשה מיד מת ובאם לא זכו נקרא חזיר מיער וכשיצאו ישראל ממצרים תחנו את העי"ן כנ"ל. וא"כ באותו מעמד לא היה שום בריה יכול לקרב להם. ואולם עמלק אחיזתו היה בקדש מאיכות אשר לא ביקש יעקב לקבל תמנע והיתה פלגש לאליפז בו עשו ונולד עמלק והוא היה מיצר לישראל. וידוע דכל מה שעולה מן הים ליבשה מיד מת חוץ מכלב. וזהו דכל אומה ולשון לא היה יכול לקרב להם דהיה קרינן מיאור חוץ מעמלק דהיה לו אחיזה וז"ש המד' ככלב נדמה להם וא"ש. והואיל דאתא לידן נימא בה מלתא מענין חד גדיא בביאור מספיק איזה פסקות. דכבר כתבתי בביאור חד גדיא דמלה זו מורה על ישראל שהם נשפעין מאחדותו ולא מאמצעות מן המזל יזהו אשר הנחיל אברהם לבני ישראל עיין שם. ועת חל לבאר הצרות אשר עברו על ראשינו. ואמר ואתא שונרא ואכלה לגדיא. ידוע דחתול אינו מריד את קונו כדאמרי' שם ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח תלמודו. עכבר עצמו לכ"ש. וזה מורה על פרעה מלך מצרים שאמר לא ידעתי את ה' ולא הכיר את קונו אשר בראו וכפר בהשגחת האל יתב' על השפלים וישראל נשתקעו שם במ"ט שערי טומאה. ואלו לא הוציא הקב"ה אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו' וכמעט נאבדו שם ויאכלו את ישראל בכל פה וזהו ואתא שונרא ואכלה לגדיא. והוסיף עוד ביאור איך שהודה פרעה באמיתת אחדות השם ושהוא משגיח בשפלים כמ"ה ה' הצדיק וידוע דמלת צדיק מורה על שופט צדק שיצא צדק מדינו ואין עולה לפניו והיה אז במדריגת כלב שמכיר את קונו במה שאמר ה' הצדיק וזהו ענין ואתא כלבא ונשך לשונרא ממה שהיה במדריגה תחילה. ובזה היה תועלת ישראל שלא נשתקעו שם בטומאת מצרים ואחר זאת יצאו ישראל משם ונצחו את מזל טלה אשר המצריים היו עובדים אותו ונשענים עליו וידוע דלעומת טלה הוא עומד כלב וכאשר ינוצח טלה וכשל עזור שהוא כלב. ולכך בעת צאת ישראל ממצרים ביד רמה שנצחו טלה כתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וקרבן השה תבטל כח הקליפה הנקרא כלב ולכן גבי שאול כשלחם עם עמלק הנקרא כלב כנ"ל כתיב ויפקדם בטלאים לבטל כחו. וז"ש זובח השה ר"ל דכאשר יביאו בני ישראל קרבן לה' מן הצאן להורות שאין לשום מזל פעולה מיוחסת. בזה עורף כלב כי עניניה אחד מעלה מנחה דם חזיר. ידוע דהתורה אסרה לנו כל בהמה אשר פרסה לא יפרוס וגרה לא יגר טמא הוא ואולם בטהורה צריך להיות שניהם כאחד טובים והחזיר אשר מפריס פרסה וגרה לא יגר טמא הוא. והענין אשר העירה לנו התורה בזה הוא דכל העובדי גילולים נקראים חית יער. ומפריס פרסה מורה על נאתו מעשיהם ומעלת גרה הוא מענין הקדושה שמתעורר מעצמה כמו הגרה. ולזאת הסיבה נקרא עשו חזיר ביער כמ"ד בגמ' כמה נאה מעשיהם של אומה זו תקנו שווקים תקנו מרחצאות והוא מפריס פרסה אמנם רשב"י לא חשב זה לכלום כי שבע תועבות בלבו וכל מה שתקנו לצורך עצמם תקנו וכזה הענין היה עשו אבי אדום ציד את אביו בפיו שהי' מראה פנים ולבו בל עמו והעירנו התורה שטמא הוא כי אם שניהם כאחד טובים ולא בענין אחר כמו עשו שהיה גוף בלא נשמה. ואולם כח המבטל לזה החזיר היא מנחת עני דאמרינן שויתר הקב"ה חלקו. והענין הוא לפי שאם יחטא האדם חוטא בחומר ורוחני ולכך צותה התורה שיביא קרבן לה' אשר בו רוח חיים וחומר לכפר על נפשו. ואולם מנחה הוא חסר מן רוח חיים ואין בה אלא חומר לבד והיא גוף בלא נשמה. וזהו שויתר הקב"ה חלקו דהיינו המיוחס יותר לאל ית' בענין אצילות נפש אדם השלם אעפ"י שהכל משלו. וז"ש מעלה מנחה זהו גוף בלא נשמה בזה ינוצח עשו שהוא גוף בלא נשמה כי הוא מפריס פרסה וגרה לא יגר בלי התעוררת לכוונת השם ית' ויתעלה והבן. מזכיר לבונה מברך און. ידוע דהלבונה היינו שנתגדל מן הלבנה ושקיבל שפע מהלבנה. והלבנה ממונה על הנואף אשת איש שעושה און וגם הוא ממונה על הגזילות ולזאת הסיבה היה בא לבונה במנחת עני להודיע שאינו בא מן הגזל כשהיו מקטירין במקדש ביטלו כח הממונה על הגזילות וזהו ענין מזכיר לבונה מברך און ובירך הוא מענין רודף וגידון שמחרף אותו ומבטלו וק"ל:
גם המה בחרו בדרכיהם. יובן עפ"י מאמר הגמ' ר"א חלש על לגביה ר"י חזא דהוי גני בבית אפל גלי לדרעא ונפל נהורא חזיא דהוי קא בכי א"ל מ"ט בכית אי משום תורה דלא אפשת הא שנינו אחד המרבה וא' הממעיט וכו' ויש לתמוה דהלא באמת כתיב והגית בו יומם ולילה וגם המאמר עצמו בלתי הבנה. ונראה דהענין הוא דאם אדם מקבל מקרה בעת הלידה מן המזל שמזגו רע יוכל לתקן מזגו לטוב כנ"ל. ואולם צריך לחשוב מחשבות איך יוכל להלחם עם מזגו באופן היותר מועיל כל ימיו היא במכאובים. וע"ז שנינו אחד המרבה וא' הממעיט וכו' לפי שאין יוכל להרבות תורה כל כך כי הוא נגד טבעו ויש עוד מין אדם שמקבל מקרה מן מזל הטוב ועליו נאמר והגית בו יומם ולילה לפי שאין צריך להתגברות הטבע. וזהו שאמר והגית בו יומם ולילה. ונבא אל הביאור ר"א חלש על לגביה ר"י חזא דהוי גני בבית אפל הכוונה דמזגו הי' רע וזהו חושך ואפילה והי' צריך להכריח הטבע. גליא לדרעיה רמז לו כי בחוזק יד יכריע טבעו לעסוק בתורה וע"ז בכה שלא יוכל לעסוק כמי שמזגו שלם ולכך אמר לו אי משום תרה דלא אפשת שנינו א' המרבה וא' הממעיט וכו' כנ"ל. וז"ש כאן גם המה בחרו בדרכיהם הרצון שמושכים נפשם אחר מזגם ובחרו בדרך אשר הוטבעו בו וא"ש וק"ל:
גם אני אבחר בתעלוליהם וכו' יען קראתי ואין עונה. מבאר הענין דאם אדם דבוק באלהיו במעשיו האל ית' סך בעדו ואין שום פגע רע שולט בו ממקרים המצוים בעולם. ואולם אם אינו עובד אלקים כראו הלא נמסר למזלות ומקבל מקרה מהם. וז"ש עונכם יהי' על אשר בחרו בדרכיהם בדרך הטבע גם אני אבחר בדרכיהם ואעזבם להמקריים כנ"ל וא"ש. ובאשר לא חפצתי בחרו. לתועלת הענין נר' להציע דרך משל דיש מין אדם שאם אומרים לו התנדב כל עושרך לס"ת הוא עושה ואם אומרים לו שיפרנס יתום או אלמנה ממאן בזה. והוא אינו שמוכרין ס"ת ליתום וז"ש ובאשר לא חפצתי בחרו וק"ל. או י"ל דישראל היו אומרים מתי יבא יום ה' שיחרב בהמ"ק ויתכפרו כל עונותיהם וזהו באשר לא חפצתי בחרו וק"ל:
שמעו דבר ה' החרדים אל דברו וכו'. עיין בפסוק ונר' לבאר דהנה יש ב' מדריגות במין הישראלי עמא דבר הם אומרים מה לנו ליסר נפשותינו ולעסוק בתשובה שיבא גואלנו הלא כבר נשבע לנו האל יתב' שיגאל אותנו דאין שמו שלם וכו' ואם כן למען שמו יגאל אותנו אבל הצדיקים שבדור אומרים ימהר יחיש מעשהו נא ועוסקים בתשובה כדי שיבא בזכיתם ובאמת באם לא יביא בזכותם הם אוכלים נהמא דכיסופא. אבל עמא דבר לא נחשב להם זה לכלום אם אוכלים נהמא דכיסופא או לא. וז"ש שמעו דבר ה' החרדים אל דברו הם הצדיקים. אמרו אחיכם שונאיכם הם עמא דבר למען שמי יכבד ה' ר"ל שכבר נשבע בשמו הגדול לגאלינו וע"ז אמר והם יבושו שיאכלו נהמא דכיסופא והצדיקים יראו וישמחו ויאכלו מעבור הארץ וא"ש. ואולם בגמ' אי' והם יבושו קאי על העכו"ם ונראה ליתן טעם לדבריהם דאי' בזוהר דיש לבר נש להשתדל ברזי דאוריתא בגין דיתבארו לו כל המצות שהם על דרך הסוד. ולא כמו שאומרין עמא דבר מה לנו לעסוק במופלא ממנו אלא הרי אנו עושין ככל הכתוב ואלהים הבין דרכה. אל תשים לבך לדברים האלה כי באמת צריך להשתדל בסודות התורה מפני העו"ג שלא יאמרו שהוא ספר דברי הימים ואין בו תועלת ולכך יש להבין עמקי סודות התורה על כל קוץ וקוץ תלי תלים הלכות ובזה יבושו העכו"ם על שלא הבינו רזי תורה וז"ש שמעו דבר ה' החרדים אל דברו הם שהבינו הסודות אמרו אחיכם וכו' שגם להם יש שכר בעמלם. ואולם העכו"ם יבושו על שהלעיגו על התורה ויהיו לדראון עולם וק"ל:
קול שאון מעיר. מבאר ענין סיבת חטא ישראל אשר נחרב הבית ונהרס העולם כמ"ד בגמ' ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים ובאותו יום נתכפרו עונותיהם של ישראל וז"ש קול שאון מעיר הכוונה על העיר הקודש אשר נחרבה. והקול ההוא משלם גמול לאויביו כי חטא ישראל יכופר כבר וא"ש. או יאמר קול מהיכל ה' קול ה' משלם גמול לאויביו דהנה ידוע לא ברעש ה'. אך קשה הא כתב יוסף בר גוריון הכהן קודם חורבן הבית היה רעש בהיכל. אלא דבאמת אם הקב"ה עושה דין ברשעים הוא ברעש וזהו נמי כאן שאמר מהיכל ה' אך קשה הלא לא ברעש ה' ולכן קאמר קול ה' משלם גמול לאויביו ושייך שפיר רעש כנ"ל וק"ל:
בטרם תחיל ילדה בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר ידוע שמיד בו ביום שנחרב בהמ"ק נולד משיח ושאם היו נמולים היו נגאלים מיד וז"ש והמליטה זכר או יאמר דשירת הים היה נאמרה בל' נקבה את השירה הזאת ולע"ל נאמר בלשון זכר שיר חדש. ואמ"ו דהנה בימי בית ראשון היה השכינה כביכול כזכר שמשפיע הנקיבה היא המקבלת והיו ישראל כנקיבה שקבלו השפע מהקב"ה ולעומת זה היו הכרובים בקדשי קדשים כדמות זכר ונקיבה ואגב נתרץ קושית הריטב"א שמקשה על הא דאי' בגמ' בשעה שנכנסו שונאים להיכל מצאו הכרובים שהיו מעורין זה בזה ומק' הריטב"א הא אי' בגמרא כתיב ופניהם איש אל אחיו וכתיב ופניהם אל הבית הא כיצד כאן בזמן שישראל עושין רצונו ופניהם איש אל אחיו. כאן שאין עושין רצונו. והלא בזמן החורבן לא היו עושין רצונו ולמה היו פניהם איש אל אחיו אבל לפי הנ"ל ניחא שבו ביום נתכפרו עונותיהם לכן היו מעורין. והיות שהיו ערלים ושלא היו נימולים לא זכו ליגאל מיד כנ"ל וזהו נמי והמליטה זכר והבן:
מי שמע כזאת וכו' עיין בפסוק מבאר אך ישתלשל הענין שיצאו ישראל מן הגולה דענין המעציר לישראל בגלותם כמ"ד בש"ס אין בא דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ופי' הר"י לוריא זצ"ל דהענין הוא דידוע דאדם הראשון קודם החטא היה קומתו מקצה הארץ ועד קצהו והוא היה מוגבל הנשמות וכאשר חטא נפלו ממנו איברים איברים והם הניצוצין ומהם אשר נתערבו בבהמות וחיות ומהם אשר הלכו בדרך למרחוק למקום המיוחד נתבצר להם עד עת קץ שיבא זמן שיצאו ומהם היו נשמות ישראל הטהורים וזהו עד שיכלו כל הנשמות שבגוף אדה"ר. וברית כרותה שאין הגואל יבא עד שיבראו כל הנשמות מששים רבוא שבישראל. וידוע דאין הקב"ה משנה מנהג הטבע ובאם קול התור ישמע בארצנו שילכו ישראל מן הגולה דהיינו שיחזרו בתשובה והיום אם בקולי תשמעו ועדיין עת הזמיר לא הגיע הכוונה דנשמות ישראל לא נולדו עדיין יתחברו כל הניצוצין בחומר א' דהיינו באיש אחד וכענין הזה היה במצרים דאי' בש"ס אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד הכוונה על משה שהי' כולל כל הנשמות מן ישראל ובסיבת עבודה קשה אשר שיעבדו מצרים בישראל יצאו ישראל בחפזון ממצרים קודם הזמן וקול דודי הי' מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וכן יהיה הגאולה העתידה שתלד אשה אחת ס' רבוא בכרס אחד היינו כלל ישראל וז"ש מי שמע כזאת מי ראה כאלה היוחל ארץ ביום אחד הכוונה איך יסתבב הדבר שיוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי בפעם אחת דהיינו שיהיו הניצוצין נכללין בחומר אחד ובפעם אחד יולד גוי מרום וקדוש ובזה יצאו ישראל מן הגולה ב"ב:
אם אני המוליד וכו'. נראה לבאר עפ"י מ"ד רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני ומסיק דלא ילדה בנים לגיהנם. ויובן בהקדם לבאר למה נולדו רשעים בישראל דהענין הוא דאם ישראל שרוין על אדמתן הם נשפעין מאת ה' כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ונאצלו כל הניצוצין בקדושה. ואולם אם הם בגולה הם נמסרים תחת השרים שממונין על האומות והן מקבלין הניצוצין ומחלקין אותן לבני עמו דהיינו חסידי או"ה ומחליף עם ישראל בניצוצי טומאה והן הן רשעי הדור ופריצי בני עמינו בני תמורה אשר המיר טוב ברע השר הממונה על אותה אומה אשר ישראל שרוין בה ולזאת הסיבה ישראל הם עקרה בגלותם. וז"ש רני עקרה לא ילדה ומעורר הכוונה שלא ילדה בנים לגיהנם כפי אשר ביארנו וזהו שאמר הקב"ה אם אני המוליד ועצרתי בתמיה אם הניצוצין נאצלין בלי אמצעות השר למה יעצר להריק על הארץ טל ממעל והבן:
שמחו את ירושלים וגילו וכו'. מבאר דישלם ה' לאיש כמעשהו כפי אשר ציערו עצמם בגולה כן יהי' שמחתם. דהענין הוא דאמרי' בגמ' מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזר על עצמינו שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכולין לעמוד בה. ואולם השרידים אשר ה' קורא אליהם הם נודרין עצמם מבשר ויין ומעלין אפר על ראשיהם ובחצות לילה המה מתעוררין על אבדת בית מקדשנו ותפארתנו אשר היה לשריפת אש ועל עם ה' אשר נפלו בחרב ולהם ישמחם ה' בענין אחר נוסף על הציבור. וז"ש שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה הם ההמוניים אשר לא שמו לב כ"כ על צער הגולה ועל עטרת ראשינו שנפלה. ואולם להשרידים אמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה שזה השמחה הוא המעולה וק"ל:
למען תינקו ושבעתם משד תנחמיה וכו'. יובן עפ"י מה דיסד הפייטן הלן בסתר בצל שדי וענינו עמוק וביאורו רחב. ונראה לבאר לפי הפשט דענין שין הימני אשר היא חקוקה בתפילין של ראש בתלת ראשין הוא מורה על תלת ענפין המה אבות העולם. והשמאל בד' ראשין הוא מורה על ענין האמהות ארבעה המה במספר והמה דבוקים יחד ועולין למספר שבע וזהו מורה על התפשטות השפע היוצאת לשפלים ע"י שבעה המשרתים כנודע לי"ח ואולם מין הישראלי המה נתעלו מגרמיים השמים וחלק ה' עמו והמה נשפעין מן היו"ד שהיא מורה על האחדות האמיתית כי למעלה הוא אחד ובהתפשטו הוא יו"ד ועשר הוא אחד במ"ק וזהו נקרא צל שדי. ושד האמור בבואה אית ליה ובבואה דבבואה לית ליה כמבואר בש"ס והם אשר נאחזים בגרמיים השמים וישראל הם למעלה מכל אומה ולשון ויונקים מן היו"ד. וזהו כוונת הש"ס משמרה אחרונה אשר מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו וכוונתם הוא דכנסת ישראל המה דבוקים עם אחדות האל יתברך כאשה לבעלה וזהו ענין שאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו המה מעולם אנשי השם אשר עוסקין בתורת ה' תמימה תינוקות של בית רבן ויונק האמור כאן הוא מורה על השפעת משדי אמו היה יו"ד הנ"ל הנקרא צל שדי ובין שדי ילין. וזהו כוונת הפייטן הלן בסתר שהוא ענין התעלמות למעלה ונסתר מכל חי ומעוף השמים בצל שדי וזהו ענין יו"ד הנ"ל. וענין צל ידוע שהוא שם מושאל לרוחני כמו סר צלם מעליהם שכבר נסע מהם הרוחני. וגם זהו ענין יו"ד שביד נגד הלב שמשם התפשטות השכל ודי למבין. וזהו כוונת הנביא אשר ייעד לצדיקים שישעשעו בזה למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה והתענגתם מזיו כבודה זהו ענין צל הנ"ל וזהו וזיז שדי עמדי הרמוז בקרא:
הנני נוטה אליה כנהר שלום. ידוע דהנהר פעולתו הוא שמביא האדם כשטובל בו לידי טהרה אבל המים בעצמם אינם חשובים. והנה כתיב ושמתי כדכד שמשותיך וכו' ויסדתיך בספירים וכהנה רבות יעודים טובים שיהיה הכל לעתיד והיינו שמכח הרחבת הלב שיהיה לנו יכולין אנו להשיג מעלת הקב"ה אבל בזאת לא נשים בטחונינו שנהיה עבור זה דוכסים ואפרכים ושרים ח"ו וזהו בחינת הנהר שמסבב אל האדם תועלת לגופו וז"ש הנני נוטה אליה כנהר שלום:
וינקתם על צד תנשאו ועל ברכים תשעשעו. הרצון בזה כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו והכא נמי אותם שכתוב בהם יפול מצדך אלף הם השדים ישלמו אתם וזהו על צד תנשאו. ועל ברכים תשעשעו ויובן במ"ד דרש רבא שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו אתא שטן ונשקיה אכרעיה. וענינו מורה על שלמד זכות שהוא לא פעל כלום אלא עשה עבודתו אשר נצטווה לו ובסיבה זו השלים השטן עמו. וצד השלמת השטן שימצא מרגוע לנפשו ואין מסית אותו וידוע דאחיזתו הוא על הכרכים כדאי' בגמ' הני ברכי דשלהי מנייהו ולכן כתיב וירא כי לא יכוללו ויגע בכף ירכו וסיבת החטא נתהוה כמו כן מן העקב כמש"ה עון עקבי יסובני. וחז"ל מצאו תרופה לבעל תשובה שילך יחף וזהו ענין שנשק לכרעיה. וז"ש ועל ברכים תשעשעו שיתבטל היצה"ר לעתיד וק"ל.
כאיש אשר אמו תנחמנו. יובן עפ"י הפסוק בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו לפי שעיקר תנועת הבן הוא בא מחמת אמו כדאי' בגמרא שאלו לקמחית במה זכתה ופי' המהרש"א אמאי לא שאלו לאביו מפני שעיקר הכל תלוי באמו אם היא צדקנית ולכן אמרה רבקה ליעקב עלי קללתך בני ר"ל אם יעשה דבר שלא כהוגן יאמרו שהיא גרמה לו וז"ש כאיש אשר אמו תנחמנו דתולין הכל באמו כן אנכי אנחמכם אף אם אתם עושין דבר שלא כהוגן בירושלים תנוחמו דיתלו במקום ויאמרו שהמקום גורם וק"ל:
וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה. העיד הנביא כאן על הטוב הצפון אשר כל ישראל מיחלים אליו והיא תחיית המתים. ויובן עפ"י מ"ד בגמרא דכשאמר הקב"ה לאילנות שיצאו למיניהם נשאו דשאין ק"ו בעצמם ויצאו ג"כ למיניהם ולא בערבוביא. וידוע דכשהחיה יחזקאל המתים כתיב והנה רעש גדול וקרב עצם אל עצם דכל אחד התחבר למינו כאשר היה בתחלה. וז"ש הנביא לעת התחיה ועצמותיכם כדשא תפרחנה ר"ל שלא יצאו בערבוביא כי יקרב עצם אל עצם וק"ל:
המתקדשים והמטהרים אל הגנות וכו' עיין בפסוק. מבאר ענין ישמעאל אשר מקדש ומטהר וטובל את עצמו קודם אכילה מטומאה קבורה שבקרבו והענין שאמר אחר אחד בתוך הוא דענין הגמול אשר מקוה אומה ישמעאל ומוליך יועצים שולל והוא נכתב בספר הנקרא אל קאהרא"ן בלע"ז שם מבאר יעוד הגמול הטיב באם ישמעו למצותיו שיזכו לישב בנועם בגן עדן שלהם. ונועם הגן לפי דעתם שישגל עם נערות בתולות אשר לא היו לאיש והם יפה מראות אשר לא יוכל האדם לצייר להתענוג ההוא. ולא יקרה לו חולשה מרוב המשגל לפי מנהג הטבע בזה העולם כי כאשר סר ממנו החום שמתעורר מן הלב שנותן כח לכלי ההולדה נתבטל הזרע ואז יחלש כחו ובגן ההוא לא יחלשו. ומביאין סעד למדות הפחותות האלה כי עץ הדעת הכת ישמעאל קוראין אתו עץ התאוה וכאשר אכל ממנו האדם התאוה למשגל ואולם הוא חטא ולהם יהיה לגמול וזהו יהיה עריבות גן באכילה ובשתייה ובמשגל עד כה ייעד דברו ואין ראוי להעלות על ספר שכל אנשי שכל קצו בהם וביאר כאן הנביא שיחדיו יספו וכל הנמשכים אחריהם וז"ש המטהרים אל הגנות הוא ג"ע. אחר אחד הכוונה אחר הנקיבה דאחד בפתח הוא בלשוננו לשון נקיבה. בתוך הוא האמורה אל עץ הדעת אשר עומד בתוך הגן. ומבאר דהם יספו ואין צריך לבטל דעותם כי הוא בטל בעצמו לפי עיון השכל שזהו גנות ושאין אחריה גנות:
ואנכי מעשיהם וכו' ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים. עתה מבאר קיבוץ ישראל קיבוץ האמת שלא ישאר שום שורש מישראל בין העמים אפי' אותם שהמירו דתם מאיכות אונס מיתה כולם ישובו ויתגיירו ואולם איך נודע הדבר לאותן אשר הם יהודים כי רבים המה אשר נתערבו ואין להם זכר כלל ששרשם מן כלל ישראל. ואמר דהיודע מחשבות יודע אותם כי בני ישראל המה. וידוע דעשר מכות היו במצרים וכן יהיו לע"ל ואותן אשר מבני ישראל המה יצולו מן המכות ובזה ידעו שמבני ישראל הם וז"ש ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים וק"ל:
והביאו את כל אחיכם וכו' בצבים ובכרכרות וכו' כאשר יביאו ישראל את המנחה וכו'. ר"ל שיביאו אותם בצבים שלא יטמאו מן ארץ העו"ג באופן שיוכלו הכהנים שבהם לעשות עבודה. והנה תוס' בשם הירושלמי כתבו דרצועה הפסיק בין גליל ליהודה וכשהביאו ישראל את המנחה הביאו על גבי שידה תיבה ומגדל שלא יטמא מארץ העו"ג וז"ש גם כאן כאשר יביאנה בני ישראל את המנחה בכלי טהור כך יביאו העכו"ם לישראל כנ"ל ומבאר הטעם משום דוגם מהם אקח לכהנים וכו' ולכך צריכים להיות טהורים וק"ל:
כי כאשר השמים החדשים וכו'. דהנה יש טענה לבעל הריב לומר דמן השקר שיתמידו ישראל בגדולתם דכל הוה מקבל הפסד ואיך יתכן שיתמיד הענין לזה אומר דכאשר השמים החדשים שהרי גם הם נתהוו ועומדים כן יעמוד זרעכם ושמכם וק"ל:
והיה מדי חדש בחדשו וכו' יבא כל בשר אפילו נשים וז"ש בגמ' מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת היום מכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל. אך קשה איך לא יתייראו מן היצה"ר לילך האנשים עם הנשים לעלות לרגל. ואין לומר דלע"ל יוסר כח היצה"ר הלא בדבר זה לא יוסר דהא אי' עתידה אשה שתלד בכל יום. וא"כ איך לא יתיראו מיצרא בישא לזה אמר ויצאו וראו בפגרי האנשים וכו' דכיון שרואים בניוולם אין כח ליצה"ר ויתבטל התאוה לפי ענין הטבעי וז"ש יבא כל בשר וכו' ויצאו וראו בפגרי האנשים וא"ש. והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וכו' ידוע דמהלך הלבנה היא מקפת בכ"ט י"ב תשצ"ג כפי אשר חלקו חכמי התכונה ובו אנו מונים מועדי ה' מקראי קדש. ומהלך החמה היה מקפת בגלגל בכל שס"ה ימים. ולעתיד יהיה אור החמה שבעתים והענין דמה שהיא עתה מקפת בכל שס"ה ימים יהיה לעתיד בכל חודש ואור הלבנה כאור החמה דמה שהיא עתה מקפת בחדש יהיה לעתיד בכל שבת. ובענין זה יתבאר דכל ז' הוא קודש דהיינו שבת וכן לז' שבועות הוא חג עצרת ומפסח לסוכות הוא מז' חדשים לז' חדשים ולעתיד יהי' אור החמה שבעתים וא"כ בכל חדש יהיה חג ואור הלבנה כאור החמה וא"כ בכל שבת יהיה חג. וז"ש והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אל רם ונשא וכנף רננים נעלסה בעת הגאולה שיהיה ב"ב אמן סלה: