ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו' (שמות י א). הנה הקושיא מפורסמת שלא נזכר בדברי הש"י כלל ממכת הארבה. ולפי מ"ש לעיל שמכת "ברד וארבה היו בענין אחד להשחית יבול השדה, וזה שרמז הש"י הנני שולח את כל מגפותי וכו' (שמות ט יד), שכל המכות הסמוכים יהיו כלולים זה מזה, וכיון שבכאן לא נזכר בדברי הש"י איזה מכה יביא, וכבר ידע משה שהמכה הסמוכה לברד תהיה נוספת בריבוי על מכת הברד ומעניינה, מזה שפט שהיא מכת ארב"ה לשון נופל על לשון כמו ששפט בנחש נחשת (ב"ר פל"א ח'). ועוד רמז לו הש"י בלשון למען תספר באזני בנ"ך (שמות י ב), שכנגד ארבעה בנים דברה תורה (הגדה של פסח), וד' פעמים ב"ן בגימטריא ארב"ה. והא דלא אמר לו הש"י בפירוש, להורות שענין הסיפור בהכרח הוא לפרש דברים הסתומים היוצאים מחסר ויתיר ומדרשות הכתובים, כמו שדרש משה מדבר הלמד מענינו מכת הארבה:
כי אנ"י הכבדתי את לב"ו (שמות י א). שכבר הוכה הלב במכת הברד, ואם כן ענין הכבדה היא שלא כטבע, רק כי אני הכבדתי:
ולמען תספר באזני בנך (שמות י ב). לא אמר תספר לבנ"ך, רק "באזני "בנך דבר שיכנוס באזניו, לאסמוכי אקראי שיהיה לו לזכרון, ונלמד מהענין הזה שהוצרך אדונינו משה להבין דבר מתוך דבר:
כי אם מאן אתה לשלח וכו' ארב"ה בגבולך (שמות י ד). אמר בזאת המכה בגבולך, והלא כל המכות היו רק בגבול מצרים. אך הוא לדעתי להיות שהמכה הזאת יצאת מבינה דמלכות דקדושה, והכתה לגבורת הזכר דקליפה כנודע, וכבר ידעת כי צמצום וגבול הוא ממדת הגבורה, והנה בבחינת צמצום הלזה דגבורת הקליפה, צמצם פרעה את העם ומיאן לשלחם. וז"ש כי אם מאן לשלח וכו' הנני מביא מחר ארבה בגבולך, לאותה הבחינה שאתה מגביל בה ומצמצם על ידה שלא לשלח. וזה שלא תמצא לשון מיאון רק באותה מכה, ובמכת דב"ר שהכתה להוד דקליפת הזכר, שהוא ענף הגבורה שבה הצמצום והמיאון, והבן. וזה שתמצא הננ"י מבי"א מח"ר ארב"ה, ס"ת בגימטריא גבור"ה, ור"ת בגימטריא אלקי"ם. מרמז לבינה דמלכות דקדושה שעל ידה היה המכה, ועיין בכוונת בסוד ב"ן דאלקי"ם:
וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות וכו' (שמות י ה). על פי הפשט צריכין אנו לומר כפירוש רש"י דמקרא קצר הוא, והכוונה שלא יוכל הרואה לראות. אבל יתכן לומר "עין "הארץ, הכוונה על השר המנהיג את הארץ, כמד"א על השר והמורה דרך והיית לנו לעינים (במדבר י לא), וכן הוא אומר על הסנהדרין עיני העדה (במדבר טו כד). ואמר שיכסה המכה הזאת את השר המנהיג, שיסירו ממשלתו שהנהיג בגבורה. וממילא יצדק כפשוטו ולא יוכל לראות וכו', דקאי על "עין "הארץ הנזכר, שאותו עי"ן האר"ץ לא יוכל לראות וכו', נ"ל:
ויושב וכו' ויאמר אליהם לכו עבדו את י"י אלקיכם (שמות י ח). הנה במכת "חשך לא אמר רק לכו עבדו את את ד' (שמות י כד). ונ"ל להיות כי פרעה אצטגנין גדול היה, וידע באיצטגנינות מהיכן באה כל מכה. והנה מכת "ארבה שהיתה על ידי בינה דמלכות, וכבר ידעת בינה הוא הויה בניקוד אלקים (בכל בחינה) אמר ה' אלקיכם, על כן אמר מי ומי ההולכים, אין צריך לילך רק אנשים שיודעין "בינה, ובינה נקראת מ"י כנודע. והנה תמצא שממכה זו נתן מעט בינה גם לעובדי מצרים לשלחם, וגם פרעה רצה לשלח הגברים, כל זה משמיענו התורה להורות כיון שבא זמן הארת בינה, ניתוסף בינה לכל אחד. מה שאין כן חשך היה על ידי החכמה, אמר הויה סתם, והבן:
לא ראו וכו' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י כג). צריך להבין תיבת היה מיותר. גם תיבת במושבותם איני יודע מה מלמדינו. והנראה דמשמיענו דתיבת היה משמע שנתהווה להם אור חדש ביתר שאת מהאור הטבעי, דהנה טבע הבריאה להיות בכל מקום אור, וכשנגזר להיות חשך במקום ששם המצרים, אזי נדחה האור משם ולהיכן הלך, הלך למקום ישראל וניתוסף על האור הטבעי שבמקומם, על כן היה להם האור ביתר שאת. וז"ש ולכל בני ישראל היה מחדש אור במושבותם, ר"ל עם המושבות, שמע מינה שהאור נתהוה מהמושבות, שמע מינה:
(שמות י ב) למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר "התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם. התעללתי מלשון עולל. כביכול היה זעיר אנפין בבבחינת קטנות, וכרגע נעשו האותיות, היינו מוחין דגדלות שני אפילו קודם הקטנות, כנודע מכתבי האר"י ז"ל סוד החפזון, וידעתם כי אני ד' הכל יכול לעשות ולהוות כל הויות כרצונו שלא כטבע, הבן הענין. וכבר ידעת דמכה זו יצאה "מבינה דמלכות, ולהיות המוחין דגדלות באים מבינה העליונה, ולהיות המכה הזו באת "מבינה (הגם שהיא "בינה דמלכות, עם כל זה שם "בינה הוא רמז הש"י זה במכה זו, והבן). ובזה יונח לנו בפסוק למען תספר באזני בנך ובן בנך, למה הזכיר גם בן בנך, הלא בן בנו אביו יספר לו. אך הוא הנרצה לספר לבנו שהוא גדול, ולבן בנו שהוא קטן, שזה יורה על גודל הנס שהיה גדלות קודם קטנות. והוא הנרצה בתרגום דתשתעי קדם ברך ובר ברך ית ניסין דעבדית במצרים, דזה העיקר הנס כמ"ש האר"י ז"ל גדלות קודם קטנות, והבן:
וירצה עוד למען תספר וכו' התעללתי וכו' (שמות י ב). מלשון נראה בעליל (ר"ה כ"א ע"ב), היינו בגילוי. דכבר כתבנו במקום אחר את אשר כתבו הראשונים דמכת בכורות היתה בליל ה' אחר חצות שאז היה ממשלת מאדים, ושעה שקודם חצות הוא ממשלת צדק. וכתבנו במקום אחר דנרמז בתורה דהתגלות הש"י במצרים להכות הבכורים היה קודם חצות בממשלת צדק, וההכאה לבכורות היה אחר חצות בממשלת מאדים, דהנה מזל צדק ממונה על החיים, ומאדים על מיתה והריגה ושפיכות דם. והנה רצה הש"י להרוג את המצריים בממשלות מאדים כח ס"מ המקטרג האחרון שר אדום, כי ליל שמורים הוא לדרתם לעתיד (שמות יב מב), והוא המשתתף בכל הגליות, גם בגלות מצרים הק"ל נשמע בית וכו' (בראשית מה טז). אך דבזה יאמרו המצריים וגם הרשעים מערב רב שזה הוא שפיטת המזל, על כן היתה ההכנה כביכול מהש"י להרוג בכוריהם במזל צדק שהוא שופט לחיים, והנה הורה בזה שידוד המזל, ואם כן נתוודע לנו ב' עניינים. א', שידוד המזלות, שזאת הוראת הגילוי שנתגלה הש"י להמיתם היפך הוראת המזל. והב', ההכאה במזל מאדים, שהוא הוראה על העתיד. וזה יאמר למען תספר וכו' את אשר "התעללתי, משלון גילוי, הוראה א'. ואת אותותי אשר שמתי בם, הוא הוראה ב', והבן כי קצרתי:
במדרש החודש הזה לכם. לקיים מה שנאמר בי מלכים ימלוכו. כבר נדפס בספר בני יששכר בפרשת החודש מאמר ב':
(מועתק מספר בני יששכר)[במדרש (שמו"ר פט"ו י"ג) החודש הזה לכם (שמות יב ב). לקיים מה שנאמר (משלי ח טו) בי מלכים ימלוכו, עד כאן. והוא תמוה. ונראה לפרש על פי מה שמצאתי בשם הרב המקובל מה"ר יואל בעל שם זלה"ה, על מה שנמצא במדרש על פסוק (תהלים קלט יא) אמרתי אך חשך ישופני וכו', הפסוק הזה מדבר ביאשיהו המלך, כשמצא הפסוק (דברים כח לו) יולך ד' אותך ואת מלכך, אמר ח"ו חשך ישופני שתפסוק המלכות ממני, חזר ואמר לילה אור בעדני. מי שהאיר לישראל במצרים ועל הים שנאמר (שמות יד כ) ויאר את הלילה, הוא יאיר מלכותי ואני רואה בן בני תופסק המלכות בימיו, עד כאן. הנה המדרש הזה תמוה מאד ויש לדקדק בו טובא. א', למה היה סובר יאשיהו שתופסק המלכות ממנו, הלא היה צדיק גמור רוח אפינו וכו', ומי חשיד קוב"ה. ב', קשה מ"ש מי שהאיר לישראל במצרים ועל הים וכו', ומה ענין זה לזה. ג', מ"ש ואני רואה בן בני תופסק וכו', ומי הגיד לו זאת, ואם היה צופה ברוח הקודש, אם כן בתחלה מה קסבר. ד', למה כינה הפסק המלכות בחוש"ך. ואמר על זה הרב המקובל הנ"ל, דאיתא במדרש (שמו"ר פט"ו כ"ו) כירח יכון עולם (תהלים פט לח), שמלכות בית דוד נמשלים ללבנה, מה לבנה נוספת עד ט"ו יום, כך ממשלת ישראל מן אברהם עד שלמה ט"ו דורות, ומה לבנה מט"ו ואילך מתחסר אורה, כך מן רחבעם עד צדקיהו ט"ו, וכיון שבא צדקיהו נעשה חושך ואת עיני צדקיהו עור (מלכים ב' כה ז). והקשה בעל יפה תואר בשלמא לענין מעלה, שפיר קאמר מאברהם עד שלמה ט"ו דורות, לאפוקי מרחבעם עד צדקיהו י"ז מלכים. והגאון בעל ברכת שמואל מיישב הקושיא, שישראל נדמו לחודש שבו יצאו ישראל ממצרים. [הגה"ה ולי נראה שמלכות בית דוד הבא מן יהודה נדמה לחודש ניסן, להיות על פי סדר הדגלים הנה יהודה הוא הראשון בענין החדש הראשון, וידוע הענין יהודה בשבטי ישראל ראש וראשון, כמו ניסן בזמן ראש וראשון]:
ואמרו החדש היו בו ימים יותר, מפני שהלילה שבו יצאו ישראל ממצרים, והלילה שהיו אצל הים, היו מאירים כיום, על ידי זה יתרים בחוד"ש הז"ה ב' ימים. ואם כן לפי זה שפיר היה סובר יאשיהו שתופסק המלכות בימיו, כיון שהוא היה דור ט"ו מרחבעם. לזה אמר אך חשך ישופני, ר"ל שהיה סובר שח"ו בימיו יהיה החשך הגמור סוף מיעוט הלבנה. חזר ואמר ולילה אור בעדני, מי שהאיר לישראל במצרים ועל הים, הוא יאיר מלכותי (כיון שנתוספו בחדש הזה ב' ימים), ואני רואה בן בני תופסק המלכות כי יהיה דור הי"ז, עד כאן דברי הרב המקובל מה"ר יואל הנ"ל:
ולפי זה יתפרש דברי המדרש הנ"ל בטוב טעם החד"ש הזה לכם. הוקשה לו כפל ההי"ן, היה לו לומר (חדש הזה או) החדש זה. וגם תיבת לכם מיות"ר. זה שדרש לקיים מה שנאמר בי מלכים ימלוכו, על כן נכתב הז"ה בגימטריא י"ז, שהחדש הזה יהיה בו החלק הב' י"ז ימים, והוא לכם לצרכיכם לאריכות המלכות, (גם לכ"ם אתוון מל"ך) שלא תופסק המלכות בימי יאשי"ה. והנה הוספת הימים האלה לא היו הוספת ימים שלמים, רק י"ב שעות הלילה נתהוו לימים, וכל עיקר הוראת המלוכה הוא נמשך אחר י"ב שעות היום, דכתיב במלך (דברים יז יח) וכתב לו וכו' (דברים יז יט) וקרא בו כל ימי חייו (ימי דייקא), למען יאריך (ימים דייקא) כי עיקר הלימוד הוא ביום. על כן התורה אומרת ב"י מלכים ימלוכו, שהמלכים נמנים רק לי"ב שעות היום, להיות היום הוא זמן הלימוד, מה שאין כן הלילה לא אברי אלא לשינתא (עירובין ס"ה ע"א). והנה על מה עשה ד' ככה שרמז חוסר המלוכה מדור אל דור בי"ז ימים בתיבת הזה כנ"ל, הוא הוראה לעתיד וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית א ד), נגנז לצדיקים לעתיד לבא (ב"ר פי"ב ו'), כן במלוכה נגנז הטוב. ובמהרה בימינו כאשר יתגלה הטו"ב הגנוז אור שנברא מששת ימי בראשית מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא כ), והנה האור הזה לא יהיה לו מיעוט לעולם, כן לא תתמעט עוד המלוכה מזרע דוד בשום אופן, זה מ"ש (יחזקאל לז כה) ועבדי דוד נשיא עליהם לעולם]. (עד כאן מספר בני יששכר):
ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות יב יב). הנה אפילו הדיבור לא נתגלה למשה במצרים, וכאן כביכול הש"י בעצמו ובכבודו נתגלה במצרים. והנה אמרו רז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) גדולה עבירה לשמה וכו', והנה סגולת המצוה לעורר הטוב, וסגולת העבירה לעורר רע, אך בעבירה לשמה הנה תתעורר הדין, אבל הדין הוא על שונאי ישראל והוא לטובת ישראל, וכביכול הבורא ית"ש אשר קדשנו "במצותיו, רצ"ל מצות שלו שהוא בעצמו מקיים אותן המצות, אמר "ועברתי בארץ מצרים, לא אמר וארד וכיוצא, רק "ועברתי כביכול עבירה לשמה, ועל ידי זה הדין על ראש רשעים יחול והכיתי כל בכור וכו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים:
מדרש (שמו"ר פי"ג ד') ולמען תספר באזני בנך (שמות י ב). גלה הקב"ה למשה מה מכה יביא עליהן, וכתב משה ברמז ולמען תספר באזני בנך זו מדת הארבה, כמא דתימא (יואל א ג) עליה לבניכם ספרו, עכ"ל. והנה הדבר סתום וחתום, וכי סלקא דעתך אשר משה ישנה ח"ו ממאמרו ית"ש ויכתוב ברמז. וגם מה הוא הרמז. אך הוא גילה הקב"ה למשה מה מכה יביא עליהן, לא אמר איזה מכה יביא, רק מה מכה וכו' היינו מאיזה בחינה, וכבר הגיע זמן יציאת המכה מבינה דמלכות, "ובינה הוא בחינת מבין דבר מתוך דבר, וכתבה משה (בציווייו ית"ש) ברמז למען תספר באזני בנך וכו', וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה (הגדה של פסח), וד' פעמים ב"ן בגימטריא "ארבה, וכן הוא ביואל במכת ארבה עליה לבניכם ספרו, ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר, הרי הם ד' דורות ד' פעמים ב"ן גימטריא "ארבה, והדבר הזה עמוק בחכמה הורה הש"י בזה שסיפור לבנים בכל דור מוכרח להיות הבנת דבר מתוך דבר, כי בהתבונן בכל פעם ימצא ענין חדש מפלאות תמים דעים ויבין דבר מתוך דבר, ונרמז הדבר במכה זו שיצאה מבינה הוא בחינת הבנת דבר מתוך דבר:
וינח בכל גבול מצרים (שמות י יד). במכת ארבה "וינח תרין במסורה. דין. ואירך וינח ביום השביעי (שמות כ יא). אמרו רז"ל שנח הארבה בשבת, והוא נלמד במסורה הלזו וכן כתב בבעל הטורים. אבל יש להתבונן למה דוקא המכה הלזו שבתה ביום השביעי, ואי משום שהוא בעל חי, הרי הצפרדע וכינים וערוב גם כן בעלי חיים. אך להיות שהמכה הזו יצתה מבינה דמלכות, ("ובינה הוא סוד "שבת עליון סוד היובל, הגם שכאן מדבר רק מבינה דמלכות, עם כל זה בכל בחינה מכל פרצוף יש בכל ספירה דוגמתה), על כן נתן הקב"ה בינה יתירה באותה בחינה ותנח ביום השביעי. ויצדק לפי זה ואחריו לא יהיה כן, וביואל כתיב (יואל ב ב) וכמוהו לא נהיה מן העולם. כי אותו של יואל לא שבת בשבת, נ"ל מה שנאמר בכאן ואחריו לא יהיה כן, בבינה יתירה כמוהו:
"חשך אפילה (שמות י כב). נמסר לית. רצ"ל ברמז שאין בעולם החשך הזה, כי החשך הזה היה מחשך של גיהנם (שמו"ר פי"ד ב'), שלח חשך ויחשיך (תהלים קה כח), מה שאין כן חשך של לילה הוא העדר אור:
ויושב (שמות י ח). על ידי שליח, ולא פירש מי. ויגרש אותם (שמות י יא) , ולא פירש מי המגרש. אך הוא לפי מ"ש לעיל שאמר משה הנני מביא מחר "ארבה "בגבולך (שמות י ד), אמר לשון גבול וצמצום הבא ממדת הגבורה, כי עדיין לא הוכתה מדת הגבורה דמרכבה טמאה עד בא מכת "הארבה, הנה על ידי המדה הזאת היתה ההשבה והגירוש, כי ההשבה והגירוש הוא צמצום ממקום למקום דווקא במקום זה ולא במקום אחר. והיינו "ויושב קאי אדלעיל אמדת הגבול, וכן "ויגרש, נ"ל:
ומשה ואהרן עשו את וכו' (שמות יא י). נמסר במסורה תרין. חד ריש פסוק, וחד סוף פסוק. דין ריש פסוק. ואידך ויקחו איש מחתתו וכו' ויעמדו פתח אהל מועד "ומשה "ואהרן (במדבר טז יח) סוף פסוק. למדנו צדקתם להצלת ישראל לעשות המופתים, עמדו בראש והכניסו את עצמם בעובי הקורה. אבל הזקנים הלכו לבסוף ונתייראו, והיו נשמטים אחד אחד. ושם בקרח שידעו כי כלתה אליהם וכו' וידעו כי יתענשו, עמדו לבסוף:
ומצות על מרורים וכו' (שמות יב ח). נמסר תרין. דין ואידך ומצות אפה להם ויאכלו (בראשית יט ג). להורות כמו כאן מיירי בפסח, כן שם היה המעשה בפסח. וז"ש (הגדה של פסח) זועמו סדומים ולוהטו באש בפסח, חולץ לוט מהם ומצות אפה בקץ פסח:
י"א פעמים "עדת "ישראל בתורה. הנה אין עדה פחותה מעשרה (מגילה כ"ג ע"ב) , ואין השכינה שורה בפחות מעשרה (סנהדרין ל"ט ע"א), וכשיש עשרה מצטרף עמהן יחודו של עולם, על כן נרמז י"א פעמים "עדת "ישראל, להורות כשיש עדה היינו עשרה יתהוו י"א כביכול:
ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ (שמות יב לג). יש להתבונן מהו ותחזק. גם אומרו "למהר, הנה קאי על ישראל המצרים נתחזקו עליהם שימהרו וילכו, והנה סיים "לשלחם הנה קאי על מצרים. אך הוא אמרו הקדמונים הממון הוא גבור שבגבורים, כי יש גבורים עלי ארץ, אשה ושאר תאוות שמתחזקים על האדם, אבל הממון הוא גבור שבגבורים, כי הוא המתחזק ומטה את כל יושבי תבל, וכמ"ש (ב"ב קס"ה ע"א) רובם בגזל. וזה שכתוב ותחזק מצרים על העם "למהר, שנתנו להם מוהר ומתן בכדי לשלחם, היינו בזה נתחזקו עליהם בנותנם להם מתנות שישמעו להם וילכו, וז"ש (עיין ילקו"ש רמז ר"ח) היו רוצים ליטול אחת, היה אומר לו טול שתים:
ולכל בני ישראל (שמות י כג). תרין. ולכל בני ישראל היה אור. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז). נלמדין זה מזה, במכת בכורים בלילה ולכל בני ישראל אור, כמ"ש בזהר שהלילה היתה מאירה להם כיום תקופת תמוז, ובזמן מכת חשך הנה הישראל חיפשו בבתי מצרים לראות כספם וזהבם וכליהם כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר פי"ד ג'), והגוים לא ראו. והנה מדרך הגוים לגדל הכלבים, כי המה מרגישים גם באישון לילה וחשך בבוא אדם אל הבית, ואז נובח ויודע הבעל הבית שבא איש אל הבית. הנה באה המסורה אשר גם במכת חשך ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו:
מדרש (שמו"ר פי"ג א') ויאמר ד' אל משה בא כו' (שמות י א). הה"ד (משלי כז ג) כובד אבן וכו' (עד סיום המאמר), כד"א (מלאכי ב יז) הוגעתם י"י בדבריכם, הוי וכעס אויל כבד משניהם, עכ"ל. נ"ל דבא לתרץ היאך יצדק כי אני הכבדתי וכו', דכיון שניטלה ממנו הבחירה למה ילקה. ולפי הדרש שדרש בפסוק כובד אבן ניחא, דהנה דרש שהש"י כביכול אומר שאינו יגע מכובד האבן ומנטל החול, וכעס אויל כביכול כאילו מכבידו ומייגעו. ולפי זה הפירוש הוא בכאן כי אני "הכבדתי, רצ"ל כביכול כאילו כבד אני וייגע את לבו, רצ"ל עם לבו הקשה כאילו מייגעני, ונמצא קאי הכבדתי על הש"י, נ"ל:
(שמו"ר פי"ג א') דבר אחר "כובד "אבן (משלי כז ג), אמר הקב"ה כבדתי את ישראל וכו', הוי וכעס אויל כבד משניהם, הוי כי אני הכבדתי את לבו (שמות י א). ושיעור הכתוב לפי זה כובד אבן כבדתי את ישראל בשביל שנקראים אבן, כמו אבן שאינו זז ממקומו, כך ישראל אינם זזים מאמונתם, ונטל החול נטלתי ונשאתי אותם בעולם בשביל שנקראים "חול, מה חול אינו מתערב עם שום דבר, כך ישראל אינם מתערבים עם האומות. הנה המעלות הללו לא הועילו לכבד אותם רק בזמן שעושין רצונו של מקום, אבל כשחטאו והכעיסו במצרים כמו שנאמרה הנבואה לאהרן במצרים, ביקש הקב"ה להשליכן ח"ו רק כדי שלא יאמר פרעה הרשע וכו', כיבד אותם גם כשלא היו עושים רצונו של מקום. וזהו וכעס אויל כבד משניהם, רצ"ל כעס אויל גרם לכבדם יותר משני מעלות שזכר. וזו כי אני הכבדתי את לבו וכו', על ידי לבו כיבדתי את ישראל, וקאי "הכבדתי על ישראל, נ"ל:
והוא נועל לבו מן התשובה וכו', הוי כי אני הכבדתי וכו'. ולמה פירש הדבר בכאן דייקא. להיות המכה הזו יצאה מבינה דמלכות, ומבינה שבכל פרצוף יש בחינת תשובה, אבל הש"י נעל בפניו, הבן:
מהו הכבדתי, שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסיס נכנס בתוכה וכו'. עיין במתנות כהונה שפירש לשון "קושיא, ולא פירש שורש התיבה. ונ"ל שהוא בלשון אשכנז דבר קשה נקרא הארט, והכבד משונה מכל מיני בשר, שכל מיני בשר מתרכך מן האור ומתגדל, מה שאין כן הכבד מתקשה על ידי האור ומתכויץ, עיין מ"ש בפרשת וארא כי שם ביארתי:
ולמען תספר באזני בנך (שמות י ב). גילה הקב"ה למשה מה מכה יביא עליהן, וכתב משה ברמז למען תספר באזני בנך זו מכת הארבה, כמה דתימא (יואל א ג) עליה לבניכם ספרו, עכ"ל (שמו"ר פי"ג ד'). הנה יש להתבונן מפני מה עשה משה כזאת לכתוב ברמז מה שנאמר לו מן הש"י. ונ"ל דהנה המטה הזאת יצאה מבינה דמלכות דקדושה כנודע, (והנה בחינת בינה הוא להתבונן דבר מתוך דבר, כי בחינת בינה בעצמו בכל עולם סוד עולם הנסתר. והנה משה סוד הדע"ת לו נתגלה, אבל כשבא לכתוב בכתיבה כתבו ברמז להתבונן דבר מתוך דבר, ונכתב ברמז הבנים כנגד ארבעה בנים דיברה תורה (הגדה של פסח), ד' פעמים ב"ן בגימטריא ארב"ה, ועליה לבניכם ספרו, דסיפור יציאת מצרים צריך להתבונן בכל פעם דבר מתוך דבר, והבן: הנה לדעת המדרש כתבו למשה למכה הזו ללמדה בגזירה שוה דייקא, נ"ל על פי מ"ש במאמר חז"ל בתלמוד (פסחים ס"ח ע"א) ובזוהר עתידין הצדיקים להחיות את המתים, כתיב הכא (זכריה ח ד) ואיש משענתו בידו מרוב ימים, כתיב התם (מלכים ב' ד כט) ושמת משענתי על פני הנער וכו', למה נלמד הדבר בגזירה שוה דייקא, כי מדת גזירה שוה בתורה שבעל פה הוא מכוון נגד מדת רחו"ם שבי"ג מדות (שמות לד ו). והנה תיקנו אנשי כנסת הגדולה (תפלת י"ח) מכלכל חיים בחס"ד, (עין מ"ש בפרשת בראשית שבראשית צמיחות המזון למדו הדשאים קל וחומר (חולין ס' ע"א), נגד מדת אל, חסד אל כל היום (תהלים נב ג)), מחיה מתים ברחמים רבים, נראה שתחיית המתים מתהווה ברחמים רבים, על כן כשהצדיקים ירצו להחיות המתים, ילמדו גזירה שוה ויעוררו מדת רחו"ם, הנה בכאן משה בתפלתו גרם תחיית המתים, שאפילו המלוחים והמבושלים פרחו לא נשאר ארבה אחד (שמו"ר פי"ג ז'), על כן למד בתחילה גזירה שוה, ודבר נחמד הוא:
כי אם מאן אתה וכו' הנני מביא מחר ארבה בגבולך (שמות י ד). ולא בגבול בני חם, עכ"ל (שמו"ר פי"ג ד'). הנה ודאי כל המכות היו רק בגבול מצרים, כי שאר האומות מה חטאו. ויש להתבונן עוד במדרש למה ציין כי אם מאן אתה כו', הלא כל עיקר דרשתו הוא על בגבולך. והנראה דבא לתרץ גם כן אמרו כי אם מא"ן אתה, ובאינך התראות נאמר כי אם אינך משלח וכו'. אך הוא דהמכה הזאת יצתה מבינה דקדושה והכתה לגבורה דקליפה, ובגבורה הוא סוד הצמצום, על כן נאמר כי אם מאן אתה היינו מצמצם, על כן נאמר בגבולך גבול וצמצום, הבן הדבר:
כדי שיטלו עצה לעשות תשובה (שמו"ר פי"ג ד'). הגם שהש"י גילה לו שפרעה לא יעשה תשובה, הנה רצה משה שעל כל פנים עבדיו יעשו תשובה (נמחק איזה תיבות) במקום הזה שכבר הכינה לצאת המכה מבחינת בינ"ה דמלכות, ובבינה בכל פרצוף סוד התשובה, וכן היה שבאמת התחילו בתשובה:
למה היה הקב"ה נותן זמן למכות מחר כו', כדי שיחזרו בהם ויעשון תשובה, עכ"ל (שמו"ר פי"ג ו'). כי המקום גורם כנ"ל:
לברוח אתם חפצים, לפיכך איני שומע לכם לכלום, מיד צוה ויגרש אותם, הה"ד (שמות י יא) ויגרש אותם וכו' (שמו"ר פי"ג ה'). לא ידענו מה חידש לנו בזה מקרא מלא הוא. אך נ"ל דהנה כתיב ויגרש אותם ולא פירש מי המגרש, ונצטרך לומר מקרא קצר. ולפי דברי המדרש ויגר"ש קאי אפרעה הנזכר מקודם, הוא בעצמו גירש אותם על ידי ציוויו, שתיכף צוה לגרש אותם קודם תשובת משה לבל יצטרך משה למענהו, דהנה הקשה לו פרעה קושיא איך ס"ד כי רק לשלשה ימים תלכו למה לכם ליקח הטף, ורצון הש"י היה להביאם אל הים, והנה היה מצטרך משה להשיבו על הקושיא, אז היה מתבונן כי ילכו לחלוטין, על כן עשה הש"י שיגרשהו תיכף ולא ביקש מענה:
דבר נא באזני העם (שמות יא ב). אמרו רז"ל (ברכות ט' ע"א) אין נ"א אלא לשון בקשה וכו', שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) ועבדום ועינו אותם (בראשית טו יג) קיים בה"ם, ואחר"י כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד) לא קיים בה"ם. הקושיא רבה ובאם לא יאמר אברהם כלום, הרי הש"י כביכול מוכרח לקיים הבטחתו ההוא אמר ולא יעשה. והנה כבר דברנו בזה בחידושנו על הש"ע, להיות כל מקום שנאמר אחר"י מופלג, והנה בהבטחת הש"י נאמר ואחר"י כן יצאו וכו', נשמע מזה דהשגת הרכוש יהיה במופלג מהיציאה, והכוונה על ביזת הים, רק דחשש הש"י שלא יאמר אותו צדיק וכו', על כן אמר למשה שגם בעת היציאה ישיגו ביזה. והנה יש לדקדק עוד בדבריהם אומרם שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וכו' קיים בה"ם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בה"ם, הנך תיבות בה"ם בה"ם מיותרין. אך הוא לפי זה דקשה וכי לא יתבונן אברהם דואחר"י כן פירושו במופלג, ובודאי לא יחשוד את הש"י שלא יקיים ח"ו הבטחתו. אך הוא דהבטיח לנו הש"י על ידי הנביא (ישעיה כז יג) דבאחרית הימים יבואו הנדחים בארץ מצרים, ופירשו לנו חכמי האמת דהכוונה על אותן שמתו בג' ימי אפילה, שלא יכלו להתברר אז ויוגמר בירורם לעת קץ. והנה אותן שמתו בג' ימי אפילה, הן המה שלא היה בהם השיעבוד, רק אדרבא היו בעלי אגרופין של פרעה למסים וארנוניות. והנה לפי זה כאשר יראה אברהם שיצאו ממצרים ריקנים, בודאי יחשוב דהש"י יקיים הבטחתו, ופירוש ואחר"י כ"ן היינו במופלג, ויחשוב שהכוונה הוא על אחרית הימים כאשר יבואו הנדחים בארץ מצרים, והנה על אותן הנדחים לא היה עבדות ועינוי. וז"ש שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בה"ם, היינו על אותם שיוצאים כעת, ואחרי כן יצאו וכו' לא קיים בהם רק על בעלי אגרופין, על כן שלא יחשוב אברהם כזאת, צוה הש"י למשה שיצאו תיכף ברכוש ברוך שומר הבטחתו לישראל: ויש לפרש עוד דהנה במאמר הש"י ועבדום ועינו אותם וכו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, הכוונה ברוחניות גם כן, דהיינו עבדות הנפשות בשיקוען בתוך טומאת מצרים כנודע, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול היינו ביציאת כל הניצוצי קדושה, ויוציאו כל בליעת הקליפת מצרים ואין לך רכוש גדול מזה. והנה חשש הש"י כאשר יראה אברהם שיצאו ריקנים, יסבור שכוונת הש"י ביציאה ברכוש, היינו רק ברוחניות רכוש ובניצוצי קדושה, ויאמר אברהם למה תהיה כזאת שועבדום ועינוי אותם קיים בה"ם בממשותן וגופן גם בגשמיות, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בה"ם בגופן ממש רק ברוחניות, ובאמת כוונת הש"י על ביזת הים, על כן צוה הש"י כנ"ל, נ"ל:
ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה' (שמות יב יא). דילוג הוא לה', גדלות קודם קטנות בדרך נס, על כן תאכלו אותו בחפזון, המשכיל על דבר יבין וידום. וכאשר תתבונן בהענין תבין מה הוא מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, וגם כן תתבונן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות יב יב), אעביר על שורת הדין והטבע כביכול שיהיה גדלות קודם קטנות ובלילה הזה דייקא, ואחר כך חוזר הענין לקדמותו מדריגה אחר מדריגה. וכן והיה היום הזה לכם לזכרון (שמות יב יד), שבכל שנה ושנה נעשה בלילה הזה בגבהי מרומים גדלות קודם קטנות, ואחר כך חוזר הענין לקדמותו מדריגה אחר מדריגה, עד חג השבועות תיעול כלה לחופה:
מדרש (שמו"ר פי"ד א') ויאמר י"י אל משה נטה ידך על השמים (שמות י כא). הה"ד (תהלים קה כח) שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, רבותינו אמרו על שלא קיבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, עכ"ל. יש להתבונן מאי בא לתרץ שהביא הפתיחה הזאת. נראה דהוקשה לו נטה ידך ע"ל השמים, אל השמים מיבעיא ליה. על כן הביא הפסוק שלח חשך לפתיחה, דהנה קשה ולא מרו את דברו, וכי סלקא דעתך שימרה איזה נוצר ונברא את אשר גוזר הש"י. על כן דרשו ולא מרו וכו' על המצריים, והוא לטעם דבשביל כך הביא עליהם חשך, על שלא קיבלו דבריו במרות. והנה יש להתבונן דכל המכות באו בשביל מצרים, ומאי אולמיה דחשך. אך הוא דהנה יש להתבונן הרי כל המכות באו על המצרים, בשלמא עד מכת ארבה ניחא דגם הם הכבידו את לבם, כמ"ש אחר מכת ברד ויכבד לבו הוא ועבדיו (שמות ט לד). אבל קודם למכת ארבה הרי עבדי פרעה אמרו אליו עד מתי וכו' שלח את האנשים ויעבדו וכו' הטרם תדע וכו' (שמות י ז), והנה פרעה לא שמע בקולם, ומהו אית להו למיעבד ולמה ילקו הם, בשלמא במכת ארבה ניחא, דזה הוא מכה להשחית את יבול הארץ וכל אדמת הארץ לפרעה מימות יוסף, מה שאין כן מכת חשך מכה בגופם מה חטאו. לזה אמר שלח חשך ויחשיך גם למצרים, כי לא קיבלו במרות דברו של הקב"ה, דהגם שאמרו לפרעה שלח את האנשים, לא היה מיראת רוממת גדולתו ית"ש, (שזה דבר מחוייב לכל בעל חכמה ושכל יראת הרוממת, (תהלים ח ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו' (תהלים ח ה), מה אנוש כו'. מה שאין כן פתי וסכל אינו מתפעל מיראת הרוממות, רק מיראת העונש שכבר הרגיש בו), ואמרו בפתיות לבם הטרם תדע כי אבדה וכו', ונתייראו מעונש ולא נתפעלו מרוממות גדולתו ית"ש, על כן נתחייבו גם הם בעונש. וז"ש נטה את ידך "על השמים, רצ"ל בסיבת השמים שלא נתפעלו מיראת הרוממות כי אראה שמיך וכו'. ומה נכבד הדבר להתבונן דוקא במכה הלזו שיצאה מחכמה דמלכות, והיה להם להתבונן בחכמה להתיירא מרוממותו, והחכמה נקרא אור, חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א), והכסיל בחושך הולך (קהלת ב יד), על כן שלח חשך ויחשיך, הבן:
דבר אחר אמר הקב"ה למלאכים המצריים ראויין ללקות בחושך, מיד הסכימו כולן כאחת ולא המרו, מהו שלח חשך ויחשיך, למה הדבר דומה למלך שסרח עליו עבדו, אמר לאחד לך והכהו ל' מגלבין הלך והכהו ק' והוסיף לו משלו, כך הקב"ה יתעלה שלח חשך על המצריים, והוסיף החשך משלו, הוי שלח חשך ויחשיך, עכ"ל. הנה יש להתבונן. א', מאי הוקשה לו בפסוק נטה ידך, עד שהוצרך לדרוש הדרשה על הפסוק שלח חשך וכו'. [ב',] יש להתבונן מהו הנרצה שהמלאכים הסכימו, וכי במכות האחרות לא הסכימו. ג', שלח חשך רישא הוא דקרא, ודרש אותו לבסוף. ד', החשך הוסיף משלו, למה לא עשו כן כל המכות לפי משל המדרש. ונ"ל על פי המקובל ממרן האר"י ז"ל שהמכה הזאת יצאה מחכמה דמלכות שמים. והנה הוקשה להם תיבות "על "השמים כנ"ל, על כן הביא הפסוק הנ"ל ודרשו, והוא דהנה מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, כמו המלך כשיושב למשפט הנה כל עבדיו הנצבים עליו מלמדים זכות וחובה, והמלך מברר אחר כך המשפט אחר שישמע כל הסברות, כמו כן במלכותא דרקיעא (כמ"ש מיכיהו בן ימלא (מלכים א' כב יט)). והנה כל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, אלו מיימינים לזכות ואלו וכו', הנה בודאי כל אחד אומר סברתו כפי אשר חלק לו הש"י בבינה, ואחר כך יצא המשפט הישר כפי החכמה דמלכות שמים. והנה בכאן במכה זו שכבר יצאה המכה הזו ממקום מלכות שמים דייקא, שוב אין מקום להימין ולהשמאל, על כן לא מרו את דברו, היינו שלא היה עוד שום משא ומתן בצבא מרום, כי מי יבא אחר המלך וכו'. (ותבין לפי זה שהמכה היתה חשך, כי החכמה נקרא חכמת אדם תאיר פניו והכסיל בחושך הולך, הנה יצאה המכה מחכמת מלכות שמים, לאבד חכמת מצרים ואבדה חכמת חכמיו וכו', על כן היה להם חשך ולא אור ולכל בני ישראל היה אור וכו', הבן הדבר). וכיון שזכינו לדרוש הלזה, תבין מזה שהחשך דייקא הוסיף משלו תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט ט), מה שאין כן שאר המכות כי לא רבים יחכמו, על כן פירש בעל המדרש ראשית הפסוק לבסוף, כי מכח הדרשא דסיפא נדע הפירוש דרישא. ובזה נדע הפסוק נטה ידך "על "השמים, על דבר השמיימים כולם מסכימים בלא משא ומתן, (גם "ידך מלשון יו"ד חכמה), כאן רמז הש"י למשה מהיכן יוצאת המכה הלזו, כיון שאין משא ומתן בצבא השמים, יתבונן כי מאתר דחכמה נפקא:
וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה י"י את משה ואת אהרן כן עשו (שמות יב כח). לפי הפשט כן "עשו מיותר. אך כבר קדם מאמרינו כמה פעמים מי שאין דעתו רחבה להבין במושכלות בעשות מצותיו ית', יאמר על דעת הצדיק פלוני ועל כוונתו אני עושה המצוה הזאת. והנה ישראל עדיין היו טועין במושכלות כי לא ניסו עדיין באלה, אזי עשו על דעת כוונת משה ואהרן אשר צום השי"ת. וזהו וילכו ויעשו בני ישראל המצות המעשיות, כאשר צוה י"י את משה ואהרן כי עשו במושכלות על כוונתם:
ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וכו' (שמות יב לה). בשבחם דבר הכתוב שלא חשו לאהבת ההון, רק לקיום מאמר משה. ובזה ידוקדק גם כן דהנה בציווי נאמר (שמות יא ב) וישאלו איש מאת רעהו, ובעשיה נאמר וישאלו ממצרים סתם. להיות כוונתם היה רק לקיים המצוה, עשו המצוה בחסידות מופלג לפנים משורת הדין אף למה שלא נצטוו, שלא נצטוו רק איש מאת רעהו מיודעו ומכירו, וכיון שראו שזהו חפץ המקום, עשו לפנים משורת הדין וישאלו אפילו שלא ממכיריהם ושכיניהם, לעשות נחת רוח לפניו ית' שאמר ונעשה רצונו:
וינצלו את מצריים (שמות יב לו). מאמר חז"ל ידוע (ברכות ט' ע"ב). ולפי הפשט י"ל מלשון נצל של מת (נזיר מ"ג ע"ב), שהוא אחרי ככלות החיות של המת והליחות שלו, וכן בכאן אחר שביררו הניצוצות הקדושים שבהם, נשארו רק נצ"ל. וז"ש (שמות יב לג) כולנו מתים בלי לחלוחית קדושה, וזהו וינצלו את וכו':
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה וכו' (שמות יב מ). היה לו לומר בקיצור ובני ישראל ישבו וכו'. אך באמת לא היו במצרים רק רד"ו, רק מושב בני ישראל היינו הניצוצין שלהם ששייכים למושבם בקדושה, היו במצרים ת"ל שנה מיום הגזרה דבין הבתרים, נ"ל:
ליל שמורים הוא לי"י להוציאם מארץ מצרים (שמות יב מב). שהיה שמור מאז לפני הש"י קודם יציאת מצרים, היה שומר ומצפה כביכול מתי תבא הלילה הזאת של גאולת מצרים, הוא הלילה וכו' שמורים לכל בני ישראל לדורותם לגאולה העתידה, שהש"י ובני ישראל שומרים ומצפים מתי יבא הלילה הזה של הגאולה, שיהיה לילה כיום יאיר במהרה בימינו אמן:
ויעשו כל בני ישראל וכו' כן "עשו (שמות יב נ). כבר נתפרש לעיל. וכאן אמר כל בני ישראל, להורות דאפילו חכמים המחוכמים הבינו דעדיין לא הגיעו לתוכן הכוונה, ועשו גם כן על דעת משה ואהרן, נ"ל:
מדרש (שמו"ר פי"ד א') וימש חשך (שמות י כא). כמה היה אותו חשך, רבותינו אמרו עבה כדינר היה, שנאמר וימש חשך שהיה בו ממש, עכ"ל. יש להתבונן. א', למה דרש וימש חשך מקודם, ואחר כך שוב חזר לדרוש ראש הפסוק, עיין שם. ב', יש להתבונן מה זו שאלה כמה היה החשך, וכי על כרחינו הוא לתת בו שיעור ומי מכריחנו לזה. ג', דרשתם שהיה עבה כדינר והוכיחו מוימש, הלא אינו מוכח רק שהיה ממשות, אבל דינר מאן דכר שמיה. ונ"ל דהמדרש הזה מישך שייך למה שדרש למעלה שהחשך הוסיף משלו, ועתה הקשה להם למה לא נאמר ויהי חשך ממש על ארץ מצרים, למה הוצרך לומר ב' פעמים ויהי חשך וכו' וימש חשך. גם יש להתבונן היה לו לומר ויבא חשך, או על כל פנים ויהי בפת"ח, למה ויהי בחירק. אך הוא שהש"י גילה למשה שהחשך יוסיף משלו, ז"ש ויהי חשך וכו', שהחשך יהיה מהווה הויה דהיינו שיוסיף חשך אחר. וז"ש וימש חשך, כי החשך שבא מלמעלה הוא דק, מה שאין כן החשך שנתהווה מחשך, הנה הוא מעשיי ומוכרח שיהיה בו ממשות, ובזה יוכר שהוא מעשיי ויוודע מעשי אלקינו כי נורא הוא, ושהחשך בא מאתר דחכמה, על כן תן לחכם וכו' (משלי ט ט) וכמ"ש לעיל. ועל כן דרשו שהיה עבה כדינר שיש בו צ"ו שעורות, וכבר ידעת אל אדני בעשייה מנין צ"ו: מהיכן היה החשך ההוא. דייק שוב מדכתיב "ויהי "חשך, ולא אמר ויהי או ויבא וכו'. ויהי משמע אותו החשך שישנו באיזה מקום, יהיה בכאן:
ובג' ימי אפילה נתן הקב"ה את חן העם וכו' (שמו"ר פי"ד ג'). דייק למה דוקא אחר המכה הזאת נתן הקב"ה את חן העם (שמות יב לו), הלא בתחילת דיבורו של הקב"ה למשה אמר לו זאת הציווי שישאלו איש וכו' (שמות יא ב), ומשה בודאי צוה לישראל, ולמה לא בקשו זה כל ימות השנה ששימשו המכות, אלא על כרחך לומר שישראל ביקשו ולא רצו ליתן עד בא מכת החשך. והטעם נ"ל כי המכה יצאה מחכמה, והחכמה מעלת חן חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א), מה שאין כן בהיפך נאמר (משלי יא כב) נזם זהב וכו' אשה יפה וסרת טעם, היינו מבלי חכמה, כי הטעמים בחכמה והנקודות בבינה וכו'. גם י"ל דהנה המכה הזאת הכתה לחסד דקליפה כנודע, דהנה החסד דקליפה כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, אין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, אבל כשהוכה החסד שלהם נחלש כחו, ועשו עם ישראל חסד גמור שהשאילום בעל כרחם דישראל אפילו מה שלא ביקשו כנודע מרז"ל (ברכות ט' ע"ב):
לקיים מה שנאמר (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שמו"ר פי"ד ג'). לכאורה מי לא ידע בכל אלה. ועל פי הנ"ל ניחא שלא לקחו הרכוש, עד שהוכה מדת החסד דסט"א והסכים "לחסד, זה שנרמז לאברהם רכוש גדול מצד מדת "הגדולה, והכל גם כן מפאת "החכמה דקדושה, כי החכמה תחיה (קהלת ז יב):
פרשה טו. (שמו"ר פט"ו א') ויאמר י"י אל משה וכו' בארץ מצרים וכו' (שמות יב א) החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב). הה"ד (שיר השירים ב ח) קול דודי הנה זה בא וכו', עיין שם. בא לדייק "לכם. וגם החדש הזה, ז"ה מיבעיא ליה, עיין במדרש שיר השירים (שהש"ר פ"ב):
מיד גילו הצדיקים את ראשיהם שהיה מכוסה, שנאמר (שיר השירים ב יב) הנצנים וכו' (שמו"ר פט"ו א'). בכל דור יש גדולים עד למאד ויכולים לפעול פעולות נוראות נסים ונפלאות, רק אם הדור אינו ראוי, הצדיקים הללו מדריגתם מכוסה ואין יודע מהם, כמ"ש רז"ל (סוטה מ"ח ע"ב) שיצאה בת קול יש בכם אחד ראוי שתשרה שכינה כמ"ש רבינו, אלא שאין דורו וכו'. ובהגיע תור הגאולה, אותן הצדיקים שהיו ראשיהם מכוסה, מתגלים ונראים. וזה שרמז בפסוק החדש הזה לכם ראש חדשים, רצ"ל רק זה לחידוש לכם חידוש הראש, כי הנה ראיתם את הצדיקים הללו גם עד היום, אבל לא היה להם גילוי ראש, אם כן הראש חידוש הוא לכם. ושיעור הכתוב החדש הזה לכם, (החדש היא לכם דייקא, מה שאין כן אני ידעתי מקודם), ראש חדשים היינו ראשים מחודשים:
הנצנים נראו בארץ (שיר השירים ב יב), אלו הן שבטו של לוי שהיו צדיקים כולם (שמו"ר פט"ו א'). דהיה לו לומר "נצנים, וקאמר "הנצנים משמע הידועים, והיינו שבט לוי שמפורסמים בכל פעם לצדיקים: דבר אחר הנצנים, אלו הכהנים בני אהרן אלעזר בנו פנחס בנו (שמו"ר פט"ו א'). רצ"ל ה' נצנים, ד' בני אהרן ופינחס: דבר אחר הנצנים, אלו המלכים דוד ושלמה רחבעם אסא אבי"ע (שמו"ר פט"ו א'), (נ"ל שצ"ל אבי"ם, היינו אבי"ם בן רחבעם אבי אסא, וקחשבו אחר אסא משום דאסא היה צדיק גדול). דרש גם כן ה' "נצנים, כי עד סוף ימי אסא נראה מהפסוק שהיה פחד על הגוים מן מלכי ישראל, עד שנשען על מלך ארם אמר לו הנביא מעתה יש עמך מלחמה (דברי הימים ב' טז ט), נשמט ממקומו:
דבר אחר החדש הזה לכם (שמות יב ב). הה"ד (זכריה ד יד) אלה שני בני היצהר וכו', עיין שם (שמו"ר פט"ו ג'). ולפי זה דרש "לכם על "משה "ואהרן, גאולת החדש הזה הוא לכם בשבילכם:
דבר אחר ויאמר י"י אל משה ואל אהרן וכו' (שמות יב א). הה"ד (שיר השירים ב ח) קולי דודי הנה זה בא. כשהלך משה ואמר לישראל כך אמר לי הקב"ה בחודש הזה אתם נגאלים, היום אתם יוצאים בחדש האביב (שמות יג ד), א"ל היכן הוא, א"ל הרי עומד קול דודי הנה זה בא, עכ"ל (שמו"ר פט"ו ד'). המדרש הזה קמצווח ככרוכיא דרשוני וחיו. ונ"ל דהמדרש בא לפרש למה נאמרה הנבואה הזאת למשה ואהרן. וגם "החדש "הזה (שמות יב ב) בההי"ן. וגם "לכם כמ"ש לעיל. ונראה לפרש על פי מה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בקדושת "כתר, כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום וכו' לעומתם משבחים ואומרים ברוך כבוד י"י ממקומו (יחזקאל ג יב). והנה מקודם לכן אומרים המלאכים וישראל קדוש וכו' י"י צבאות מלא כל הארץ כבודו, ואם כן מה זו שאלה איה מקום כבודו, אם השאלה כל כבודו איה, זה לא יתכן כי אין סוף ואין ערך לגדולתו. והנראה על פי מה דמתרגמינן ברוך כבוד י"י ממקומו, בריך יקרא די"י מאתר בית שכינתיה. דהנה הוא אור אין סוף ב"ה וב"ש לית אתר פנוי מיניה ולית השגה תפיסא ביה, רק העיקר הוא מה שמגלה אורו ית"ש אלינו על ידי התורה, שכביכול אורו ית"ש מלובש בה הוא אור מעטה לבושו, ועל ידה מקרי שהשי"ת שוכן אתנו, וזה שאמרו רז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, כי על ידי המאור שבה ישיגו אלוקותו כל אחד כפי אחיזתו בתורה. וזה שמכנים להש"י "מקום, הוא מקומו של עולם כביכול, הגם שאין לו מקום כי אינו נגבל, עם כל זה יש לנו השגה במציאות אלקותו על ידי אותיות התורה הנגבלים אתנו במקום, והיא כולה שמותיו של הקב"ה הנכללים בשם הויה ב"ה העולה בריבוייו באותיות מנין מקום כנודע, זהו שאומרים קדוש וכו' נבדל בהשגה מכל הנבראים, עם כל זה מלא כל הארץ כבודו על ידי התורה. וזהו גם כן ששואלין איה מקום כבודו, והתשובה ברוך כבוד י"י ממקומו, והוא דמתרגמינן בריך יקרא די"י מאתר בית שכינתיה, בחינה השוכנת בתחתונים יכונה שכינה, ובמילואו דנקראים בתים, כי כל אות נקרא אבן ובמילואו נקרא בית, והנה במילוי כזה שי"ן כ"ף יו"ד נו"ן ה"א, בגימטריא "אתר. וזה "מאתר "בית שכינתיה, רצ"ל "אתר הוא בית שכינה, היינו מילוי תיבת "שכינה שבונים מהאבנים בתים. וזהו (מעילה ל"ב ע"ב) כל העוסק בתורה שכינה כנגדו, הנה על ידי עסק התורה מיקרי שמשיג אלקותו, היא בחינה הנקראת שכינה. ותתבונן עוד הש"י הוא ורצונו ודעתו וחכמתו אחד, אם כן כמו שאין סוף למציאותו, כמו כן אין סוף לחכמתו כי הוא חכמתו ורצונו אחד, ועל ידי התורה כשלומדים איזה הלכה בתורה ומתבוננים בה שהדין הוא כך, אם כן משיגים רצונו כי הדין והפסק הזה הוא רצונו ית' שרצה שכך יהיה הפסק, אם כן כביכול מקבלים אנחנו את רצונו במקום, הבן הדבר. ותמצא כי התורה ניתנה לנו על ידי "משה "ואהרן, "משה "אהרן בגימטריא אתר, ולזה במצוה הראשונה הלזו התחלת קרן ישראל, משותפים בה "משה "ואהרן. והנה ישראל כיון שלא ניתנה להם עדיין התורה, לא ידעו הבין איך אפשר ליציר חומר להשיג אלקותו, וכיון שבא להם משה ואמר להם בחדש הזה אתם נגאלין, היום אתם יוצאים (מתחת מזל מצרים בכור המזלות, והש"י לוקח אתכם לחלקו למעלה מן המזלות) בחדש "האביב, נרמז בו סדר הא"ב, היינו שתשיגו זה על ידי אותיות התורה, היה הדבר לתימה בעיניהם ושאלו היכן הוא, הרי הוא דבר הנעלם מכל רעיון, והשיב להם הרי עומד כביכול בצמצום אותיות התורה, והעמק בדבר כי אי אפשר להרחיב הדיבור, וילאה הקולמס לפרט הענינים כפי השגת הלב המתבונן:
(עוד במדרש (ילקו"ש רמז ר"ח) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה וכו' (שמות יב כו). בשורה טובה נתבשרו שיהיה להם בנים ובני בנים, עד כאן. והוא פלאי. והנראה דהנה בכל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה (ב"ר פמ"ב ג'), ובכאן לשמחה מה זו עושה, הרי הוא שאלת הבן רשע. אך הוא דהנה אמרו רז"ל (כתובות נ"ג ע"א) לא תהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלבסוף יפוק מיניה זרעא מעליא. והנה משיבין להבן רשע אילו היה שם לא היה נגאל (הגדה של פסח), והנה נגאל כי לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם, והנה גאל גם את הבן רשע, על כרחך הנה גאל אותו משום דיפוק מיניה זרעא מעליא. וז"ש הכתוב והיה, היינו שמחה יהיה לך גם כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה וכו', משום דיפוק מינייהו זרעא מעליא. וז"ש במדרש בשורה טובה נתבשרו שיהיה?להם בנים ובני בנים):
עוד שם (שמו"ר פט"ו ו') דבר אחר החדש הזה (שמות יב ב). הה"ד (שיר השירים ו י) מי זאת הנשקפה כמו שחר וכו', עיין שם שדרש על הד' מלכיות. וצ"ל דדרש החדש היה לכם ראש חדשים, אתה מוצא בפסוק ה' חדושים. החדש, א'. חדשים, מועט חדשים ב' הרי ג'. "חדשי, גם כן ב' הרי ה'. בא לרמז ד' חידושים נתחדשו ישראל בד' מלכיות, והחידוש שעליהם הוא חידוש מצרים שהוא סוד קוצו של יו"ד כנודע, והחידוש הזה הוא בחינת איילתא דשחרא, שזה אינו עמוד השחר כמבואר בירושלמי (ברכות פ"א ה"א) שהוא כמין תרין דקורנין עולין מן המזרח ומנהרין עלמא. וז"ש החדש הזה לכם ראש חדשים, החידוש הזה הוא לכם ראש להחדשים, שיהיה להם אחר כך חידוש בגליות האחרים כמו שחר כלבנה וכו':
דבר אחר החדש הזה לכם (שמות יב ב). מה כתיב בפרשה (שמות יב כב) ולקחתם אגודת אזוב וכו', (שמות יב כג) ועבר י"י לנגוף את מצרים, הה"ד (במדבר כג ט) כי מראש צורים אראנו וכו', כיון שבאו האבות וזכו, אמר הקב"ה על אלו אני מכונן העולם וכו', לכך כתיב כי מראש צורים אראנו, עד כאן (שמו"ר פט"ו ז'). ורצ"ל לכך ולקחתם אגודת אזוב, אין אגודה פחות מג' (סוכה י"ג ע"א) , להורות על זכות ג' אבות, ועל כן אמר החדש הזה "לכם דייקא שאתם בני ג' אבות, כי עד היום היתה הנהגת העולם מתשרי שהוא דין ולא היה קיום לעולם, על כן מלכי אומות העולם מתשרי מנינין (ר"ה ג ע"א), מה שאין כן כעת יש יסוד לעולם, וההנהגה הוא בחסד שהוא בניסן, על כן החדש הזה לכם דייקא, ומלכי ישראל מניסן מנינן:
הן עם לבדד ישכון וכו' (במדבר כג ט), עד ועבר י"י לנגוף את מצרים (שמות יב כג), הן עם כלביא יקום (במדבר כג כד), עד כאן (שמו"ר פט"ו ז'). נ"ל הואיל ומביא פסוק כי מראש צורים, דרש נמי פסוק לאחריו הן עם לבדד וכו': לפיכך אמר הקב"ה הואיל ועשיתי לכם ניסים בחדש הזה, אף אתם עשו אותו ראש חדש, עד כאן. זה סיום הדרוש דלעיל ולקחתם אגודת וכו' (שמות יב כב) , ורצ"ל כיון שעשיתי לכם ניסים בחדש הזה והוכן החדש הזה לחסד, הנה עשו אותו ראש חדשים ותמנו מניסן, בכדי שיהיה קיום לעולם מעתה וכמ"ש לעיל, והוא "לכם דווקא: משל למלך שהיה לו בן וכו', אלא כשתתן לו מקום הכסא שלך וכו' (שמו"ר פט"ו ח'). תתבונן על פי הנ"ל והוכן "בחסד כסאו (ישעיה טז ה). אם אין אתה נותן לי בית המקדש וכו', ונתן לו הקב"ה וכו'. ותבין לפי זה על כן כורש שבנה בית המקדש, מנו לו מניסן כמלכי ישראל (ר"ה ג' ע"ב):
דבר אחר החדש הזה לכם ראש חדשים (שמות יב ב). משל למלך שנולד לו בן וכו', עשה להם הקב"ה ניסים ונפדו, התחילו מונין לחדשים, שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, עכ"ל (שמו"ר פט"ו ט'). מובן הדרוש הוא כמו המשל, הגם שעד עתה היה המלך עושה משתה בנו תמיד ביום הלדת, וכן נוהג עם כל בניו, נשתנה הבן הזה כעת להיות שנשבה, ועל כן אחר כך עושה שמחתו ביום הפדיה, כך ישראל נשתנו בזה מכל האומות, הגם שמהראוי לשנות העולם למנות מתשרי שהוא יום הלדת העולם ואדם הראשון, עם כל זה כיון שנשבו ונפדו, א"ל הש"י החדש הזה לכם דייקא ראש חדשים, על כל פנים תמנו לחדשים ותעשו אותו ראש לחדשים:
במדרש אמור (ויק"ר פ"ל א') ולקחתם אגודת אזוב (שמות יב כב). בכמה הוה טימי דידיה וכו', והוא גרם לישראל לירש ביזת הים, ביזת סיחון ועוג, ביזת ל"א מלכים וכו'. עיין ביפה תואר שהקשה מהיכן נדע שהוא בשכר אגודת אזוב, דילמא בשכר המילה ושחיטת הפסח. ואני אוסיף עוד להקשות למה לא קחשיב יציאת מצרים, וגם ביזת סיחון ועוג ול"א מלכים, הלא עד הגיעם לשם קיימו אלפים ורבבות מצות. והנראה דהוקשה לו אומרו ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף, הנה יש להתבונן למה אפקיה להזאה בלשון והגעתם, הוה ליה למימר והזיתם או וזרקתם. וגם אל המשקוף יוצדק "אל, כי הוא למעלה מקומת אדם, אבל אומרו "ואל שתי המזוזות, הוה ליה למימר ולשתי המזוזות. וגם למה חזר שוב לומר מן הדם אשר בסף. אבל הוא לדרשא, (הגם דהמצוה הוא כפשוטו, שינה בלשון לדרשה כדרכי התורה בכל מקום), ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם וכו', ועל ידי זה והגעתם (תגיעו ותזכו) אל המשקוף, (היינו ביזת הים דכתיב ביה (שמות יד כב) וישקף י"י אל מחנה מצרים), ואל שתי המזוזות היינו ביזת סיחון ועוג שהם היו שומרים לל"א מלכים, והיו יושבים על הספר להיותן מנעולין של ארץ ישראל (במ"ר פט"ז י"ח), והיו כמו מזוזה בקדושה ששומרת על הפתח, כן להבדיל בטומאה היו הם מזוזה בקליפה לשמור את ל"א מלכים. על כן ניתן ארצם לשני שבטים וחצי, שכל שבט יש לו הויה מיוחדת, והנה ב' שמות הויה וחצי הויה מנין מזוזה, ותמצא שכותבין על מזוזה הקדושה לשמירה שמות החילוף של הויה אלקינו הויה מנין יג"ר. והנה הקליפות הללו בטומאה הם זה לעומת זה מנין יג"ר, כמנין סיחון עוג, והנה היו הם המזוזות לל"א מלכים. וז"ש ואל "שתי "המזוזות היינו ביזת סיחון ועוג, על כן אמר ואל שתי המזוזות, כי כיון שניטלו המזוזות, ממילא יכלו לכנוס לל"א מלכים ונטלו ביזתם, וזה הוא דרשתם לדעתי מהפסוק: