'פני שביעית נקבלה'
פתיחה לשער השביעית – 'פני שביעית נקבלה'
לאחר שהלכנו בשער ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה של הארץ על פניה השונות, הגענו אל ליבת הספר, אל השביעית. נבוא עתה לקבל פני שבת מלכת הארץ. השביעית – השבת שבמחזור השנים – הינה חלק מהחיים בארץ, אך זהו חלק מיוחד במינו. בשער זה נספר את סיפור המפגש שבין האדם העולה ובא מתוך שש השנים, לבין שבת הארץ המלכה. סיפור הנע במעגלי ריחוק וקירוב, ומתרחש על פני השנה כולה. את הסיפור חילקנו לארבע עונות, מחורף ועד סתיו, וכל עונה תפתח לנו שער חדש בלב הספר.
כשם שהשבת עומדת מול ששת הימים שקדמו לה, כך השנה השביעית, שש השנים הן הרקע לה.
במשך שש השנים משתמש בעל הקרקע באדמה וביבולה. הוא רואה בה משאב פרטי ומפיק ממנה את צרכיו. העמדה הנפשית הצומחת מכך היא תחושת היותו אדון הארץ. עמדה זו עלולה ליצור יחסים מקולקלים בינו לבין אדמתו, בינו לבין ה' מקור הברכה, ובינו לבין העני והחיה הנותרים מעבר לגדרות שדהו. לשם כך, עוד במחזור שש השנים נדרש האדם למתן את חווית הבעלות שלו על האדמה, ולתת חלק קטן מיבולו לעני ולה'.
אולם גם אחר כל זאת, נותר האדם בעלים אל מול ה' ואל מול העני. יתרה מזאת, המתן לה' ולעני אין בו כלל כדי לתקן את היחס המנצל כלפי האדמה! יחס זה יוצר קלקול סמוי בנפש הבעלים, הרואה באדמה משאב פרטי. והרי את חלקת השדה הזו הוא כבש מהטבע החופשי של הארץ. ההתמקדות בשדהו הפרטי מסתירה מעיניו את הארץ ומרחביה, ומנתקת אותו מהטבע של ארץ ה' ומן ההקשבה אל עומקה הא-להי.
שנת השבע מהווה איזון עמוק לשש השנים, ומבקשת לשנות את יחס האדם אל הטבע. שינוי אמיתי של מערכת היחסים משנה את מקומם של שני בני הזוג. זהו שינוי תודעת הבעלות של האדם באופן שורשי כלפי האדמה והטבע, ושינוי בהגדרת השדה: מחלקת קרקע המנוצלת לצרכי האדם, לחלק מהטבע הגדול של ארץ ה', שהאדם חי בו ועימו: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב).
על מנת ליצור את השינוי העמוק, מעצבת שנת השבע תנועה של ריחוק וקירוב. תנועת הריחוק נחוצה בכדי לשחרר את האדם מתבניות היסוד של שליטה על האדמה, וכך להטמיע בתוכו יחס מחודש ופנימי כלפי אדמתו: יחס של קירוב, המביא למפגש פנימי מקודש, מלא כבוד ונקי מבעלות גסה. נפסע עם עונות השנה, הנושאות כרקע חי את המתרחש בתוכן. נפתח בעונת החורף – זמן של התכנסות פנימה – בו האדם והאדמה מתרחקים זה מזה: האדם נמנע מפעילות יוצרת באדמתו, ומאפשר לה לשבות. אולם הריחוק והכינוס לא יימשכו לנצח; עם בֹא האביב הכוחות פורצים מחדש, מהססים, שולחים ידיים המחפשות דרך להיפגש מחדש. והנה הקיץ הגיע, והלב חוגג משפע השדות. פירות הקיץ בשלים בשדות, וגם האדם בשל לחיות יחד עם פרי האדמה בצורה נקייה ולב טהור. עבר קציר כלה קיץ ורוחות הסתיו מחמיצות את הלב, עלי השביעית נושרים ואיתם הפרי שבשדות כלֵה והולך. זה הזמן לפתוח את חלון הבית ולתת לרוח סתווית נוגה להיכנס פנימה, ולקחת עימה את אוצרות פירות הטבע בחזרה אל השדות.
לשער 'פני שביעית נקבלה' חמישה פרקים, המחולקים על פי עונות השנה:
[זה היה סיפור של חורף]
פרק ראשון – אדם ואדמה בעונת החורף: ריחוק או קירוב?
בראשיתה של שנת השבע מתרחק האדם מאדמתו: נאסרה עליו הזריעה בשדה והזמירה בכרם. תהליך הריחוק משפיע על שני הצדדים: על זהות האדם כבעלים המאבד את תחושת השליטה על אדמתו, ועל זהות השדה, שמעתה הוא חלק בלתי נפרד מהארץ הגדולה השובתת לה'. במשך החורף מתנקה האדם בחוסר פעילותו מתודעת הבעלות, החוסמת בעדו מלפגוש את האדמה כפי שהיא. במקביל, האדמה השובתת 'ננסרת' מבעליה, הופכת חופשית לעצמה, ומאפשרת לאדם לראות את עוצמת הטבע והצמיחה מחדש. כך, באמצעות שדהו המתרחק ממנו, יתקרב הוא ויתחבר אל תנועת הארץ הגדולה של ה'.
לפרק הראשון שני חלקים.
על רקע הנוף החורפי, מצייר החלק הראשון את שתי הקריאות של פסוקי החורף: הקריאה המצומצמת בתורה שבכתב, והקריאה המורחבת של מדרשי חז"ל. שתי הקריאות מתמודדות בדרך שונה עם מקומו של האדם מול שביתת הארץ. הקריאה הפשוטה של התורה שבכתב יוצרת מתח של ריחוק, ה'מנסר' את הבעלים מעבודה בשדה ומונע ממנו להפריע לשביתת הארץ. כינינו תנועה זו בשם 'זוגיות קוטבית'. לעומת מגמת התורה שבכתב, חכמי תורה שבעל-פה קראו את הפסוקים בצורה הפוכה. הם יצרו תנועה של קירוב והזדהות בין האדם לשביתת הארץ, וצירפו אותו להיות חלק מתהליך השביתה. לתנועה זו קראנו 'זוגיות משתפת'. על שתי התנועות – שמאל דוחה וימין מקרבת – נרחיב בחלק א של החורף. במסגרת זו נעמוד על המהפכה ההלכתית של חז"ל, בהפכם את שביתת הארץ להיות מצוות עשה כללית המוטלת על כתפי האדם, ואת האיסורים המפורטים בפסוקים כחלק ממנה.
החלק השני ממשיך את השתלשלות שתי הקריאות בתורתם של האמוראים. חלק זה הוא עיוני יותר, ובו נראה כיצד, במקביל למגמה שהמשיכה את קריאת חז"ל בפרשיה, עלו קולות חזקים של גדולי האמוראים, השבים בדרכים שונות אל הקריאה המצומצמת בתורה שבכתב. את החלק הזה נחתום בפסקי הרמב"ם, שאחז בשתי התנועות גם יחד.
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי
[באביב את תשובי חזרה]
פרק שני – "עֵת הַזָּמִיר הִגִיעַ": המפגש המחודש בעונת האביב
האביב נמצא בתווך בין הריחוק של החורף לקירוב של הקיץ, ואכן יש בו המשך של תודעת הריחוק ויש בו מניצני הקירוב. הריחוק: לא רק מן האדמה, גם מהפרי, הנולד מתוך תנועה טבעית וחופשית, מורחק האדם. הפירות כבר אינם בגדר תוצר, אלא פירות הטבע – 'ילדי' שבת הארץ. באביב השנה השביעית, אסור לאדם לקצור את הפרי באופן מסחרי, כדרך הקוצרים בשש השנים. האדם גם מחויב לשמוט ולנטוש את שדהו: להפקיע את בעלותו על הפירות, לא לשמרם ולא לאספם. הקירוב: לעומת התנועה השלילית, הפירות המבכירים באביב מתחילים לבשר על מציאות חדשה: השדות מופקרים ולכל אדם יש רשות כניסה אליהם. ניתן להתחיל ולראות את ההופעה החיובית של השביעית, הפורצת את הגדרות המפרידים בין אדם לסביבתו, פריצה שמאפשרת אפילו לבעלים לקחת מהשדה, ובלבד שייקח מהפירות לצורך אכילה בלבד, מתוך שותפות חברתית.
על רקע הנוף האביבי, עוסק פרק האביב במפגש המחודש של האדם בשדהו עם יבול שבת הארץ. גם לפרק זה שני חלקים, כאשר כל חלק מתאר את הסיפור מזווית הפוכה.
חלק א מתאר את הסיפור מויקרא אל שמות. נפתח בסתירה שבין הפסוק המתאר את איסור הקציר והבציר, לבין הפסוק המעניק את יבול שבת הארץ לאכילה. בעקבות חז"ל ננסה לברר מהי דרך הקציר הפרטי החסומה בשנה זו, ומהי הדרך הפתוחה לכל, וכיצד זו האחרונה מכשירה את האדם לאכול מיבול שדהו בצורה נכונה. משם עובר הסיפור אל פסוקי שמות ומצייר, בעקבות חז"ל, את תפקידו הייחודי של הבעלים בחובת השמיטה והנטישה. הסיפור נחתם במחלוקת בית שמאי ובית הלל בשאלת האכילה בטובה: האם מותר לבקש מהבעלים לקחת משדהו ולהחזיק לו טובה על כך. דרך מחלוקת זו נברר כיצד ראו אבות העולם את המתח בין האמת הגדולה של שבת הארץ, לבין המקום האישי של הבעלים השומט.
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ
חלק ב מצייר את הסיפור בצורה הפוכה, משמות אל ויקרא. בחלק זה נעשה מסע ארוך מחז"ל ועד לאחרוני זמננו, במגמת בירור המשמעות של דין ההפקר. האם ההפקר מתרחש מאליו, או שהוא פעולה יוצרת של האדם, ובלשון בעל המנחת חינוך, 'אפקעתא דמלכא' או 'קרקפתא דגברא'. בסיום המסע תעלה בידינו הבנה חדשה ונפלאה של הסיפור. נגלה את עוצמת הבחירה הנתונה בידיו של האדם: האם ימול את עורלת לבבו וכך יאפשר את השראת השכינה בשדהו, או חלילה יאטום אוזניו אל קול הדוד הדופק על שער השדה.
לקיץ שני פרקים:
פרק שלישי – עונת הקיץ: פירות שביעית, ופרק רביעי – אוצר בית דין: 'הקיבוץ הגדול'.
לאחר ניצני הפרי של האביב הגיע זמן הבשלת הפרי בקיץ, וגם האדם עצמו בשל למפגש מחודש עם האדמה. עתה, לאחר תנועת הריחוק של החורף, אשר 'ניסרה' את האדמה מן האדם, ולאחר גישושי האביב, באה תנועת הקירוב המחברת אותם במפגש מחודש: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" (ויקרא כה, ו). בקיץ מתגלה מגמת השביעית במלוא עוצמתה: הובלת האדם לחיים מאוחדים עם הטבע הא-להי של שבת הארץ מתוך כבוד ואהבה. פירות שבת הארץ ניתנים לאכלה! ולא לאדנות, ניצול, אחסון, מסחר, הפקת רווחים, השחתה וכיוצא באלה. רק אכילה טהורה, עכשווית ומלאת הנאה פשוטה.
בפרק השלישי 'עונת הקיץ: פירות השביעית', נשוב בעקבות פרקי המשנה אל עולמו של האדם בשלושה שלבים: השדה, הבית והעיר. מתוך המשניות ומדרשי ההלכה, צומחת בעולם של חז"ל מערכת יחסים מחודשת אל הפרי בשדה, בבית, ואף בין אדם לחברו.
נחלק את המערכה לשלושה מרחבים מרכזיים, אשר בהם בנו חז"ל באופן הדרגתי את המפגש אדם-פרי. בכל מרחב מתקיים מפגש שונה, ועולות בו שאלות ייחודיות המעניקות פנים חדשות למערכה כולה. במרחב השדה אנו מקבלים לראשונה את הזכות לאכול מפירות השדה. בכדי לממש זכות זו, נרד לשדה ונשאל: אילו פירות נכללים בתואר 'פירות שביעית'? ומתי יהא מותר לנו לאכלם? כחתימה למרחב הזה ויציאה ממנו, נראה כיצד מאפשרים חז"ל לאדם להוציא את פירות השדה לבית ולשוק, מבלי לפגוע במפגש העצמי שלו עם הפירות. לאחר המפגש הראשוני בשדה, נבחן כיצד נבנית מערכת יחסים קבועה ויציבה של כבוד והדדיות בין האדם לפרי בתוך ביתו. את היציאה למרחב העירוני נחלק לשני תחומים: הפירות בשוק, בו נתבונן כיצד ניתן להפיץ את פירות השביעית בשוק העירוני מבלי לפגוע בכבוד הפירות, ונעקוב אחר השינויים הנוצרים בחברה כולה בהשפעתן. על גבי העיסוק במכירת פירות שביעית, נבנה את קומת הקודש, בה נחשוף את מימד העומק של השביעית – 'קדושת פירות שביעית', ונתבונן בעולם הקודש הייחודי הפורץ מתוכם.
בפרק הרביעי, 'אוצר בית דין: הקיבוץ הגדול', נעלה על נס את אוצר בית הדין שהיה בתקופת הבית, ודרכו נתבונן במשמעות הערכית של השותפות והשוויון בשנת השבע. את ערכי אוצר בית הדין נעמת עם ערכי השוק העירוני של חז"ל, ומתוך השוואה זו נדון ביישומו של אוצר בית הדין בימינו.
[זה הסתיו עם הענן]
פרק חמישי: ביעור
המפגש המחודש שהגיע אל שיאו בקיץ השיב לאדם את הזכות לקחת מן הטבע ולקבל לידיו בעלות רכה על פירות שביעית. עם בֹא הסתיו, סוף השביעית מתקרב והחשש מכרסם בלב, שמא בעלות רכה זו, שנמשכה על פני כל תקופת שלהי הקיץ, פגעה בלב השביעית. הרי ניתקנו את הפרי ממקומו בטבע אל ביתו של האדם, והנה הוא שוב בעלים, ואפילו יכול הוא למכרם בשוק. כיצד נצליח להיפרד משנת שבת הארץ בתחושה שהיינו נאמנים לה עד תוּמה?
על רקע ההרהורים הנוגים של הסתיו בא הפרק חמישי – 'הביעור'. זוהי יצירתם המופלאה של חז"ל, המתמודדת עם חששות אלו. את הפרק העוסק בדין הביעור נפתח בניסיון להבין כיצד נולד רעיון הביעור, מדוע היה צורך בו ומה שורשיו בתורה בשכתב. משם נעבור להתבונן בחלוקה האקולוגית של הארץ. חז"ל חילקו את הארץ לבתי גידול אקולוגים, שבהתאמה אליהם חי האדם ובהמתו. כאשר כלה הפרי מן השדה והחיה אינה יכולה עוד לאכול ממנו, מחויב גם האדם לכלות את פירות השביעית שבביתו. סוף העונה בטבע הוא שקובע את תום השימוש בפירות בביתו של האדם. חיי ההקשבה לטבע ולחית השדה, מסירים את החיץ בין ביתו לבין השדה, ובין הבהמה שברשותו לבין חית השדה. כך נוצר חיבור בין העולם האנושי לעולם הטבעי של ארץ ה'.
בסוף הפרק נתעמק במחלוקת התנאים בשאלה מי אוכל אחר הביעור, ונחזור אל המתח שבין שמות לויקרא. לדעות מסוימות, ההתאמה האקולוגית השומרת על מערכת יחסים נקיים מבעלות, כוללת גם את שותפות האדם לגורלו של העני. בנקודת הסיום, כשכלו הפירות בטבע ואין לעני מה ללקט עוד מהשדה, נדרש הבעלים להוציא את כל מה שאגר מפירות שביעית ולחלק לעניים. כך, בנקודת הזמן של הביעור, אוכלים העניים מפירות שביעית ומממשים את אמירת התורה "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ" (שמות כג, יא).
מופלא לראות כיצד סיימו חז"ל את סיפור השביעית במצוות הביעור. קשה להעלות על הדעת דרך יפה יותר להיפרד מהעלים האחרונים של שבת הארץ המלכה.
בסוף השער מצוי נספח – 'הרהורים לימינו', בו נסכם את תקוותנו שלימוד השביעית פתח בנו ובקוראים שער ליחס חדש כלפי אדמת הארץ בכלל וכלפי שנת השבע בפרט.