אשר הביא המאמינים וכו'. הביא הרב הפרק הזה לבאר בו שרבוי הפעולות אפשר שיבא מפועל אחד פשוט, ואמר שקרה למאמיני התארים בהמשכם אחרי פשוטי הכתובים קרוב למה שקרה למאמיני ההגשמה, והנה אמר קרוב ולא אמר כמו שהביא, לפי שמאמיני הגשמות מצאו דעתם מפורש בכתוב, עין ה', יד ה' ודומיהם, אמנם מאמיני התארים שהאמינוהו חכם, יכול, רוצה, חי, שכלם הביאם לזה ולקחו אותו מהקדמות הכתוב כפי התולדה מהם, ולז"א בהם קרוב, כי הם לא האמינו התארים דברים גשמיים כפי פשט הכתוב, כי אם שכליים כפי הנמשך מהכתובים.
(עוד הוסיף עליו הרב המפרש ואומר): הפרק הזה הביא הרב לבאר שהפעולות המתחלפות לא יחייבו התחלות ועניינים מתחלפים בפועל אותם. ואמר שקרה למאמיני התארים בהמשכם אחרי פשוטי הכתובים קרוב למה שקרה למאמיני ההגשמה. והנה אמר קרוב, אמנם מאמיני התארים שהאמינוהו חכם יכול רוצה חי, שכלם וסברתם הביאם לזה, ולקחו אותו מהקדמות הכתוב כפי התולדה מהם, כי הם לא האמינו התארים גשמיים כפי פשט הכתוב, אבל יאמרו שהם רוחניים שכליים כפי הסברא הלוקחת הקדמותיה מהכתובים. ולזה אמר קרוב למה שהביא, לפי שמאמיני ההגשמה לא באו אליה כפי שכלם, כי אם כפי פשוטי הכתובים, אמנם בעלי התארים באו אליהם כפי שכלם עם הרכבת הכתובים לכן הוא אומר קרוב לדבר ואינו כמו:
ואמר הרב כאלו הם רוממוהו מן הגשמות ולא ירוממוהו מענייני הגשמות. לומר שממה שברחו בו נפלו, הם ברחו מלייחס גשמות לבורא ית' וירוממוהו ממנו, ובהיותם מייחסים אליו התארים, הנה ימשכו בהכרח ענייני הגשמות שהם המקריים. וביאר אי זה מהמקריים. ואמר התכונות הנפשיות שעם היותם נפשיות הם איכיות, ואעפ"י שהם אמר (צ"ל שהמאמין) תאר עצמיי הנה כשיחקר ויבחן עניינו ימצאנהו מענין האיכות, ואין ראוי שיטעה אדם בפשוטי הכתובים בענין התארים, אחרי שכבר למדו חז"ל שדברה תורה בלשון בני אדם. ועם היות שאמר זה על ההגשמה ג"כ תכלול ענין התארים, שהוא סעיף מסעיפי ההגשמה, אבל היתה כוונת התורה בתארים א' מב' דברים, אם לתאר הש"י בשלמות, ולפי שההמון יחשוב לשלמות התארים האלה כאלו תאמר חכם יכול חי ורוצה וזולתם, לכן תאר אותו בהם להגיד שהוא ית' שלם בכל מה שיאמר שלמות, אבל לא שימצא בו ענין אותם התארים בעצמם כי אם איכיות במקרים, ואם שיהיו התארים כפי הפעולות. ולפי שלא נחשוב שמרבוי הפעולות יתחייבו היות בפועל ענינים רבים מתחלפים שהם סבות לאותם הפעולות, לכן הביא הרב ביאור המשליי לבטל הדעת הזה. ראשונה מהדברים הטבעיים הפועלים באיכיותיהם, שעם כח אחד יפעלו דברים שונים, כמו שהוכיח בענייני האש שיעשה ששה מינים מהפעולות בחומו. והבן דברי הרב שאמר ואלו כלם פעולות זו הפך זו, כי יראה שאינו כן כי עם היות שקצתם הפכיות כלובן ושחרות, וההתכה וההקפאה, הנה שתי הפעולות האחרות, שהם הבטול והשרפה, אינם הפכיות, אבל הרב בדבריו לכלם יכוין. וענין מאמרו שכל ששת הפעולות אשר זכר מהם זו הפך מזו, ומהם שאין הענין הפעולה האחת ענין הפעולה האחרת, הנה א"כ כלל במאמרו הפעולות ההפכיות והמתחלפות ועל אלה ואלה אמר ואלו כלם וכו'. ולא תקשה איך יאמר הרב שהאש בחומו יעשה כל הפעולות האלה, כי ג"כ יעשה אותם ביבשו, כי הנה החום הוא האיכות הפועל, ואין היובש פועל כי אם מתפעל, ולכן לא ייחס אליו הפעולות ההם גם כי היובש באש ימשך מהחום, כי מה שיהיה יותר חם ממה שראוי ישימהו יותר יבש ממה שראוי וא"כ הכל הוא מפועל החום:
כ"ש בחק הפועל ברצון וכ"ש בחקו ית'. ר"ל אם הפועל הטבעי כפי האיכות שאינו יכול לפעול דבר והפכו, כי הנה האש יחמם ולא יוכל לקרר, הוא פועל דברים הפכים ומתחלפים, כ"ש שראוי שיהיה ספק הפועל ברצון שהוא יכול על הדבר והפכו, ולא שירצה שראוי שימצא זה בו ר"ל שיעשה דברים מתחלפים וגם הפכיים ברצונו שהוא כח אחד, וכ"ש וכ"ש בחק האלוה ית' שהוא פועל גמור ואין בו דבר חמרי יעשה בו הטייה ועכוב בדבר מה:
ואמנם אמרו עוד כאשר השגנו ממנו יחסים, ראיתי מפרשים בו שהיה כוונת הרב ואעפ"י שבנו נראה שהם דברים מתחלפים ענין בו נדע וענין בו נרצה שלא מפני זה נחשוב שכן הדבר בו ית'. אבל הפי' הזה לא יכשר אצלי לפי שלא יפול עליו אומר כאשר השגנו ממנו יחסים, וגם כי בנו יאמר הרב שבכח אחד הפועל ברצון יפעל פעולות מתחלפות, ואיך יאמר א"כ שבנו עניינים מתחלפים כפי חלוף הפעולות. ולכן אחשוב שרצה הרב לומר בזה שכאשר השגנו ממנו ית' יחסים מתחלפי העניינים מגיעים בנו ואלינו שהם הפעולות המתחלפות הבאות ממנו ית' אלינו. וביאר איך הם מתחלפות באמרו כי ענין החכמה בלתי ענין היכולת שלא נחייב מפני זה שיהיו בו ית' ענינים מתחלפים עצמיים, ענין בו ידע וענין בו ירצה, לפי שעם היות אותם הפעולות והיחסים המתחלפים מגיעים בנו ממנו ית' הוא ית' אינו מתרבה בהם כי הוא עצם פשוט אחד מכל צד, כי זהו ענין התארים אשר יאמרו אותם:
והנה יבאר קצתם. יראה סתירה בדברים האלה שהרב אמר שמאלה בעלי התארים קצתם יבארו וימתו (צ"ל וימנו) התארים הנוספים המיחסים אליו ית' וקצתם לא יבארו זה, ועשה המשל באלה אשר לא יבארוהו באומר יכול לעצמו חי לעצמו, והנה א"כ אלה ג"כ ביארו ומתו (צ"ל ומנו) אותם הד' תארים ואיך אמר הרב שאלה לא ביארו ולא מתו (צ"ל מנו) אותם, אבל כוונתו כי ענין בתארים אינו כי אם ייחוס ענינים נוספים בו ית'. אלא שהוא מבואר באמונה, ר"ל שאע"פ שהם לא יאמרו זה בלשונם אין ספק שהם מודים בו באמונתם ושכלם וחקירתם. ואעפ"י שלא יפרשו אותם בדבר מובן במאמר קצתם או (צ"ל חי) לעצמו יכול לעצמו, שאלו לא הודו ולא ביארו שהם תארים נוספים, אבל בהפך שאמרו חכם לעצמו שאין הרצון בו כמו שפי' הנרבוני שהוא יודע עצמו או רוצה את עצמו, אבל שעצמו הוא יודע ר"ל שבו ענין עצמי מאמתתו ומהותו בלתי נוסף על עצמותו, בו יהיה חי ובו יהיה חכם ויכול ורוצה, רצה לומר שמעצמו הוא היותו חי וחכם ורוצה ויכול ואינם מקרים ולא דברים זרים בו. ואחרי שהשלים הרב המשל הזה מן הדבר הטבעי, עשה משל הפועל הרצוני, והוא מבואר:
אלא שהנה מקום הספק. ר"ל שבעלי התארים אין ספק אצלם בענין הפעולות האלהיות, כי הם מודים שכבר יראו פעולות רבות מפועל אחד פשוט, אבל יאמרו שהתארים העצמיים אשר התירו בו ית' אינם מפעולותיו, ולכן לא היה אצלם תואר עצמי היותו בורא, לפי שא"א שיחשב שברא עצמו אבל עניינו בבריאה שברא זולתו, והוא א"כ תואר הפעולה ואינו אצלו תואר עצמי, והוא המורה שתארי הפעולות אינם התוארים העצמיים שהם מייחסים לו ית', כיון שאין תואר בורא מהם בהיות הבורא הוא המיוחד והנכבד מתארי הפעולות כלם, אבל התארים העצמיים הם אחרים והתחלפות המדברים במניינם, כי מהם שמו שהם שבעה שהם כמו שהביא ב"ר בהפלת ההפלה, חי, יודע, רוצה, יכול, מדבר, שומע, רואה. האמנם אחרים לא קבלו מדבר ושומע ורואה שיהיו תארים עצמיים, לפי שחשבו שהם תוארי הפעולות, ואם אינם מהם שהשמיעה וראייה הם שמות נאמר על ההשגה והם בכלל יודע, ושהדבור ג"כ יוכלל בו או ברצון שדבורו הוא רצונו, ולכן הסכימו כלם על ד' תארים חי, יודע, יכול, רוצה:
ואשר תדעהו כי ענין החכמה וכו'. שאלתי במאמר הזה ג' דברים. הא', מה ראה הרב לחבר החכמה והחיים והיו לאחדים בידו ולא עשה כן ליכולת ולרצון ומה הועיל הרב בזה. הב', למה אמר שהחכמה והחיים הם דבר אחד כשנרצה בחכמה השגת עצמו, כי מבלתי התנאי הנה תהיה החכמה והחיים דבר אחד. והג', באמרו והם לא יביטו לזה הענין אבל יביטו השיגו לברואיו, ומי הגיד זה לרב, ואולי שהם יביטו אל החכמה כי אם שהש"י הוא יודע עצמו ובידיעתו עצמו ידע כל הדברים. ופירשתי כוונת הרב, כי זה שהיתה להוכיח שאלו ד' אינם תארים עצמיים אבל שהם תארי הפעולות, והנה ברצון וביכולת רב הדבר מבואר שהוא ית' לא יוכל על עצמו ולא ירצה את עצמו, כי זה ממה שלא יציירהו אדם, אבל הם בבחינת זולתו שהוא יכול לברוא ולפעול כרצונו, ורוצה ה' את יראיו, וגם בחכמה ראה הדבר מבואר לפי שהדברים האלה שהניחו ד' התארים אשר זכר לא הניחו אותם כי אם להיותם שלמיות א"א שיצוייר היותו ית' נעדר מהם, כי איך נאמר שהוא בלתי יכול לעשות בעולם כחפצו, ואיך נאמר שהוא בלתי מוכרח בפעולותיו ואינו רוצה במעשיו, או שהוא אינו יודע ומשיג ענייני בני אדם כי כל הלבבות דורש ה', או שאינו חי, כי אם כן יהיה מת, ולכן היה אצלם מחוייב שנאמר שהוא חי לפי שאינו מת, ויודע לפי שאינו סכל וחסר דעת, ורוצה לפי שאינו מוכרח, ויכול לפי שאינו חלש ולואה. והתבאר מזה שהחכמה היא בערך הזולת ר"ל שהוא ית' יודע הדברים כלם, ויתחייב מזה שחכם יכול ורוצה מאחר שהם כפי הזולת שהם תארי פעולות, האמנם נשאר הספק בחי שלא יראה ממנו שהוא תאר הפעולה כשאר התארים, ולזה התאמן הרב לבאר שהחכמה והחיות הם דבר אחד, כדי שכאשר יבאר שהחכמה היא תאר פעולה שהיא הידיעה אל הזולת שיוכלל (עמה) החיות עמה ג"כ. והנה נצטרך הרב להתנות שנרצה בחכמה השגת עצמו, לפי שאם לא היה כן לא היה ענין החיים וענין החכמה, והיו כאן משיג שהוא החכמה ומושג שהוא החיים, כמו באדם שהנפש הוא המשיג והגוף הוא המושג, והש"י אינו כן אלא נשאר חלק יהיה היותו זולת העצם המשיג. אבל הוא המשיג והוא המושג והוא עצם ההשגה. והנה המדברים מאמינים שהבורא ית' אחד פשוט ולא יהיה בו א"כ דבר משיג ודבר בלתי משיג שהוא החיות, אבל כלו הוא משיג. והנה אמר הרב שהם לא יביטו לזה, לפי שהמדברים כאשר האמינו בתאר החכמה, לא היה כי אם לחייבו הידיעה בענייני העולם, ואמנם הביטו להשיגו את ברואיו והוא א"כ תאר הפעולה כי ההשגה פעולה היא, ושאר דברי הפרק מבוארים הם. ואחרי שביארתי דברי הפרק ראיתי להעיר בו ספק אחד כולל למשלים שהביא הרב, והוא שהפועל הטבעי אשר זכר כפי האיכות, והפועל הרצוני, אמת הוא שעשו פעולות מתחלפות בכח אחד, אבל אין הנדון דומה לראיה, לפי שעם היות בהם הכח הפועל האחד הנה יתרבו הפעולות כפי המקבלים ובבחינת עצמם, ואיך נאמר אנחנו כן בש"י. כי הנה בתחלת הבריאה שלא היה שם חומר מקבל כפי אמונתנו, אם ראינו שפעל ועשה פעולות מתחלפות, יתחייב בהכרח שיהיו כפי רבוי העניינים אשר בו, כיון שאינם בערך המקבלים, והמשלים שהביא הרב בכאן אינם דומים לענין הבורא ית'. והתשובה בזה היא בב' דברים, א' שכאן לא דברנו עדיין בחדוש העולם או קדמותו, כי הוא הדרוש אשר יבא בחלק הב', אבל דברנו כאן בענין התארים כוללים למאמיני הקדמות והחדוש, ובהיות שהפעולות שהש"י פועל בעולם הם רבות, אמרנו שלא יחייבו בו ית' רבוי עניינים, אבל שיעשה אותם בכחו האחד הפשוט, ואין לנו עתה לחקור אם הם בסבת המקבלים, או באי זה אופן הם, כי לבד זה היה דרושנו שאין רבוי עניינים בו ית', וכפי הפעולות התמידיות היה הדרוש לא בבריאה הראשונה הכוללת, כי חכם וחי ויכול ורוצה אינם תארים מיוחדים בלבד לבריאה, כי אם לדברים התמידים במציאות. ודומה לתשובה הזאת תמצא לרב בפי"ח ח"ב כשהביא משל מהשכל הפועל עת בלתי עת מבלי היות בו שנוי, ושכן נאמר בהש"י שברא את העולם בעת זולת עת ושאין בו שנוי, הקשה הרב לעצמו שענין השכל הפועל הוא בסבת המקבלים שאינם מוכנים לקבל אבל הוא תמיד שופע, ושאין הענין כן בבורא, והשיב הרב קרוב בזה הדבר אשר השיבותי אני כמו שתראה שמה בדבריו עם שהתשובה שנתתי בזה יותר מוכרחת מאשר נתן הרב שם. והדרך הב' מן התשובה הוא שהספק שעשה הרב והשתדל להתירו מהפעולות הרבות שלא יורו על רבוי העניינים בפועל הוא כנוי על ההקדמה האומרת שמהאחד הפשוט לא יתחייב כי אם פשוט אחד והרב הביאה בפכ"ב ח"ב הנזכר. ושם הוכיח הרב שאין הגזרה ההיא מחוייבת, ושהפועל ברצון עם היותו א' כבר יפעל פעולות מתחלפות בעבור רצונו לא מפאת המקבלים. ומזה הצד בתחלת הבריאה בהיות הפועל והבורא ית' אחד פשוט מכל צד, ומבלתי היות שמה מקבל כלל היו הפעולות רבות ומתחלפות כפי רצונו ויכולתו שהם עצמו: