ויענך וירעיבך וכי מאכל רעבון נתן להם וכו' ובספרי איתא הטעם שהעינוי היה שלא היה המן מוציא טעם של ה' מינים כמש"ה זכרנו הדגה וגו' וזה היה לטובתם של ישראל לפי שה' דברים אלו גורמים השכחה וזה שמסיים להודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' שלא יועיל זה כי אם צריך עוד לתקנה זו דאיתא בעירובין פרק ה' א"ל שמואל לר"י שיננא פתח פומך קרי ותני כי היכי דתורך חיין ותתקיים בידך דכתיב כי חיים הם למוצאיהם בפה וז"ש הכתוב כי על כל מוצא פי ה' יחיה פי' שיוציא בשפתים דוקא ואמרתי טעם למה גורמת חיים לפי דאיתא בזוהר ויהי לנפש חיה לזריזותא כי כשעושה האדם בעצלות אז הוא כמת וזש"ה ולחם עצלות לא תאכל ומש"ה ואלה המצות אשר יעשה האדם וחי בהם ונ"ל שמאן דגרס בלחישה היא עצלות ובהיפוך היא זריזות לכך גורמת חיים:
תתהפך. פי' שלאחר מיתתו של אדם מתהפך חותם שלו לחומר ויתיצבו כמו לבוש בתחיית המתים א"נ יש לפרש בלשון בתמיה שאחר שנשתנו ושב לעפרו במותו תחזור בו חותם צורתו כחומר ביד היוצר שאחר שנשחת הכלי שב היוצר ויעשהו כצורתו הראשונה ומ"מ מדכתיב ויתיצבו כמו לבוש משמע שיעמדו בתחיית המתים מלובשים אבל קשה היאך תלוי העיקר הגוף בלבוש וי"ל שפירושו כמו לבוש החטה שאע"פ שנקברים ערומים יוצאים במלבושים א"נ י"ל דאתא לאשמועינן שיעמדו הגופים במומן ואח"כ יתרפאו כדאיתא לעיל: