המקבץ דבילה ועשה ממנו עגולה וכו' עד שנתקבץ גוף אחד ה"ז תולדת מעמר וחייב. כתב הכס"מ בשם הרמ"ך דוקא כשקבצם במקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצן בבית לא כו'. ומדכתבו ע"ד רבינו משמע לדידיה דרבינו נמי מודה בזה וכ"מ בהדיא בס' אלי' רבה באו"ח סי' ש"מ. ואין זה נכון בדעתו שהרי כתב לקמן בפכ"א הל' י"א מי שנתפזרו לו פירות בחצירו כו' לא יתן לתוך הסל שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור. אלמא דאף בחצר דלא הוי מקום גידולן הוי עימור בכה"ג כשכובשם עד שנעשו גוף אחד. וכ"כ הש"ג פ' כלל גדול שזהו דעת רבינו שכן הוא דעת תוס' הרב שהביאו התוס' במ"ק (י"ב) שכתב דבאסיפת פירות איכא מלאכה כדאמר בפ' אין דורשין אסיפה במועד מי שרי והיינו משום דהוי כמעמר. ואע"פ שכתבו התוס' עליו שאינם יודעים מה מלאכה יש באסיפת פירות היינו משום דאזלי לטעמייהו שכתבו בפ"ד דביצה (ריש דף ל"א) דלא שייך עימור אלא במקום שגדלים, אבל מ"מ דעת הרב הוא שיש עימור. ומה שהביא הרמ"ך ראיה לדבריו מדאמרינן במס' יו"ט [הוא שם (י"ג ב') ונעלם מבעל מרכבת המשנה] דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה. באמת אין בזה כדאי לדחות דברי רבינו דאיירי בדברים הנקבצים ונכבשים עד שנעשו גוף אחד משא"כ בהעמדת ערימה דמס' יו"ט שאין נעשה גוף אחד רק שמאספו יחד בכה"ג קושטא דגם לרבינו בעינן מקום גידולו ולא כמ"ש בס' מעשה רוקח ושארי מחברים דבכל עימור חייב לרבינו אף שלא במקום גידולו. וחולק על מ"ש תוס' והר"ן בביצה (ל"א). ובהכי א"ש דלא תקשי לרבינו מ"ש בהגהות בפ' כ"א מדתנן בביצה (ל"ג) ומגבב עצים מן החצר להדליק משמע דאין בזה משום עימור מפני דלא הוה מקום גידולן, ולפמ"ש לק"מ דשאני עצים שאין נכבשין עד שיעשו גוף אחד כמו פירות. ולפ"ז אפשר דגם התוס' והר"ן בביצה מודים לרבינו דבדבר הנדבק והוכבש ונעשה גוף אחד הוי עימור אף שלא במקום גידולן דאינהו לא איירי התם בכה"ג רק בעצים שאין נעשים גוף אחד ע"ש ואין לחלק דעת הפוסקים במקום שאפשר להשוותן כמ"ש: