ואם אין אחד מהם יכול לעשותה לבדו כו'. ועשו אותה בשותפות שניהם חייבין. עיין בלח"מ שהקשה פסקי רבינו אהדדי שפסק כאן כר' יהודה דמחייב בזה אינו יכול וזה א"י ולדידיה חד מיעוטא אתא ליחיד שעשה בהוראה דפטור ואמאי פסק בהל' שגגות כר"ש דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ותירץ דרבינו פסק כאן כר"י לחייב בזא"י וזא"י דבזה סבר גם ר"מ כר"י אבל בשגגות פסק כר"ש משום דחכמים בהוריות סברי כוותיה. ואין תירוצו מספיק דפסק כר"י משום דר"מ מסייע ליה דהרי ר"מ לא מטעמיה דר"י מחייב אלא משום דסבר דנפש לא משמע למעט שותפות וליכא רק תרי מיעוטי ור"י גופיה פליג אטעמא דר"מ וסבר כר"ש דנפש משמע מיעוטא לשותפין כמבואר בגמ' (צ"ג) ואיכא לדידיה תלתא מיעוטא ואי לאו דאיצטריך למעט יחיד בהוראת ב"ד ממעטינן זה א"י וכר"ש, ולא ה"ל לרבינו לפסוק כר"מ דיחידאה הוא בסברא זו דנפש לא הוי מיעוטא נגד ר"י ור"ש דסברי דהוי מיעוטא. ונ"ל לתת טעם נכון לדעת רבינו במאי דפסק כסברת ר"מ דכוותיה אזלא מסקנת הסוגיא דפ"ק דערכין (ד ב') דקאמר דלא איצטריך נפשות גבי ערכין לאחד שהעריך מאה ופירש"י דאי הוה כתיב נמי נפש הוה משמע נפשות הרבה כענין שנאמר ונפש אדם ששה עשר אלף, וכ"מ מהת"כ שהביאו התוס' פ"ק דזבחים (ה' ב') דלא ממעט שותפין שאין מביאין קרבן מנחה מדכתיב נפש אלא מדכתיב קרבנו, וא"כ ה"נ אין למעט מדכתיב נפש וליכא רק תרי מיעוטי לזה עוקר כו' ולזה יכול וזה יכול אבל לזה א"י וזה א"י ליכא מיעוטא ולכך מחייב: