דרוש נחמד מ"ש הגאון הנ"ל בק"ק מיץ בט"ו מנחם שנת תקה"ל בסיומי שיתא סדרי משנה והמעיין בו ימצא מלא כף נחת כי כולו מלא חריפות בש"ס ופוסקים ואגדות:
אמרינן בש"ס דתענית לא הי' י"ט לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבה' בנות ישראל וכו' וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון וכו' ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק עכ"ל ויש להבין מה ענין הך קרא ומהו שדרשו בו להך דיה"כ וט"ו באב היה י"ט לישראל דאף דנפרש דהך דיה"כ הוא נרמז במ"ת כמ"ש דניתנ' בו לוחות אחרונות מ"מ הך דבנין ביהמ"ק אינו ענין כלל דהך דט"ו באב ומכ"ש יום מ"ת וכבר דחקו בו המפרשי' לתרץ אבל נראה במה דאמרו בגמרא דב"ב פ' י"נ בט"ו באב פסקו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו בו מתי מדבר לא הי' דיבור עם משה וכו' וכתבו התו' ד"ה יום שכלו וכו' דמתו בט"ב והי' אבילות עד יום ט"ו ומאז החל הדיבור עם משה אבל הרשב"ם פירש בשם ירושלמי ומדרש דחפרו בט"ב ולמחרת היו חיים ולא מתו כאשר חשבו וחשבו אולי טעו בקביעי דירחא עד יום ט"ו דאתמלאי סיהרא וקשה לפי' טובא שאם לא מתו בשנה ההיא למה נתעכב הדיבור שנה יותר שלא חזר כן הוא בגירסא ישנה וכן הוא ברמב"ן בחידושיו בב"ב אבל המהרש"א כתב הגי' ישנה ויותר שהוא מט"ב שנת ל"ט עד ט"ו אב שנת מ' דל"ל דסבירא לי' לרשב"ם דמן ט"ב עד ט"ו בשנת ל"ט הי' אבילים ולא הי' רה"ק למשה דא"כ מי דחקו לפרש דלא מתו בשנת מ' דלמא מתו ולכך בא רה"ק בט"ו כאשר נשלם ימי אבילות ודוחק להגיה בגמרא ובפרט הרמב"ן כתב להדיא כך ונ"ל דהקושי' היא רק משנ' ולא יותר:
בשנבין מה שהקשה הר"ת לרשב"ם עוד קושיא וז"ל ועוד שלא הי' שמחה מפני הדיבור שחזר אלא שאז באתמל' סיהרא ידעו שפסקו הגזירה ופי' המהרש"א דבגמרא משמע דעיקר י"ט ושמחה הי' דחזר הדיבור עם משה ואלו בירושלמי לא משמע רק מחמת דבטלו הגזירה ותי' התוספות בשם ר"ת לקיים המדרש דבתחלה נגזר עליהם אפי' על בני עשרים בצמצום ולבסוף ריחם ה' עליהם ולא מתו אלא אותן שהיו בעת הגזרה כ' שנים וחודש א'. והקשו התוס' גופא דעדיין אינו מיושב ל"ל חוזר הדיבור בט"ב שנת מ' דכבר בטלו הגזרה וצ"ל דהואיל והיו עצבים דהיו חושבים דטעו לא שרתה שכינה א"כ אף לפי' רשב"ם לק"מ די"ל דאף דפסקה הגזרה בשנת ס"ל מ"מ הואיל והם לא ידעו כן יחשבו דימותו בשנת מ' ג"כ לא הי' שורה שכינה בעצבון דמ"ש לששה ימים ומ"ש כל השנה וגם הקושיא של ר"ת על הרשב"ם דבמדרש לא נזכר מענין שחזר הדיבור רק השמחה מחמת ביטול הגזירה גם לר"ת קשה דסוף סוף הי' השמחה מחמת שריחם ה' עליהם ובגמ' נאמר מפני דיבור שחזר:
וליישב נ"ל ג"כ מה שהניח היפ"ת ויפ"מ בצ"ע דאיך ס"ד דטעו ה' ימים הא ט"ב בט"ל מתו א"כ ע"כ בשנת ט"ל הי' קביעות נכון בלי טעות ואיך אפשר דהי' מן ט"ב ט"ל עד ט"ב מ' טעות ה' ימים בקביעות הלא דבר זה מהנמנע וצ"ל והוא דר"ח כתב במדבר לא היו מקדשים ע"פ ראי' רק ע"פ חשבון כי לא ראו חמה ולבנה כי הענן כסה אותה וצ"ל בכל המדבר אפי' לחוץ הענן לא הי' רואים אותו כי לולי כן היו משלחים שלוחי' חוץ למחנה לראותה ולהעיד עלי' בב"ד של משה כמו שהיו בירושלים משלחים שלוחים מהלך יום א' ולכך פי' המפרשים זקנים שבדור שאמרו פני משה כפני חמה וכו' כי הדור הנולדים במדבר לא ידעו כי לא ראו ולכאורה יש לתמוה מנ"ל לר"ח זה אמנם מצאתי לו ראיי' ברורה מגמ' דאמרינן בערכין דאין עושין יותר מח' חדשים חסירים בשנה וקאמר הש"ס מ"ש ט' דלא משום דא"כ מייתר סיהרא ג' ימים פירוש כשיגיע ר"ה יהי' עדיין לבנה ישנה עומדת ג' ימים ח' נמי קמייתרי ב' ימים ומשני שהי' שנה לפני מעוברת דל ירחא חסירא בהדי מליא' ובחד יומא לית ליה ביה דסברי חזי ולא אדעתי עכ"ל ויש להקשות לפ"ז דא"א לעשות ח' חסירים רק ששנה הקודמת הי' מעוברת איך אמרינן בפ' ר"ע בשבת דשנה ראשונה לצאת ממצרים משה עבד ח' חסירים הא אז בניסן נאמר לו חודש זה כזה ראה וקדש והי' לבנה במולדה מכוון כמ"ש רש"י ומדרש א"כ איך אפשר שבשנה זו יהי' ח' חסירים הא אייתר לי' משנה ב' ימי' ולכאורה צ"ע וליישב צ"ל הא דאמרינן בשנה מעוברת דאעפ"כ אייתר ליה חד יומא מ"מ לית לן בה דסברי חזי ולא אדעתי' דמה בכך מ"מ קמי' שמיא גליא דנעשה חודש ועדיין הלבנה ישנה עומדת יום א' ועכצ"ל דבאמת אין נ"מ בעמידת הלבנה דהתורה מסרה הקביעות לב"ד ואתם אפי' שוגגים ואתם אפילו מזידין ומוטעין רק ה"מ היכי דלא מיחזי כשיקרא נגד המוני עם אז רשות ביד ב"ד לעשות כאוות נפשם אבל לא במקום דמיחזי כשיקרא וכן אמרו בגמ' דר"ה גבי מאיימין על העדים:
ובזו יובן הא דאמרינן בר"ה במשנה דריב"ק ורבי יהושע אמרו עידי שקר הם האיך מעידים על אשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה ור"ג קבלו פעם באה בארוכה ופעם באה בקצר' ולכאורה ק' הא כתב הרמב"ם בהל' קידוש החודש ב"ד מחשבין ע"פ סוד עיבור ומהלך לבנה אם אפשר שיהי' לבנה נראה אז כי כבר עבר זמן ממולד או לא למה נ"מ אם ע"פ חשבונם א"א לראות עוד הלבנה חדשה והעדים מעידים שראו הם עידי שקר בבירור והוא מדברי הגמרא נולד קודם חצות וכו' נ"מ לאכחושי סהדא ע"ש וק' לפ"ז באותו ר"ה שנחלקו אבות העולם כיצד הי' החשבון אם כפי חשבון כבר הי' מולד הלבנה ועברו כ"ד שעה במכסי כפו שיעור הראיי' א"כ איך אמר ר"י עידי שקר הם הלא החשבון מברר במופת שאין בו טעות שאפשר לראותו ואם החשבון הי' אז שלא הגיע עדיין הלבנה חדשה בגדר הראיי' וא"כ איך קבלו ר"ג הא הם עידי שקר בבירור וחפשתי ומצאתי שהרז"ה ז"ל הרגיש בזה וכתב שאפשר שלאיזה סיבה לא הי' ר"ג וב"ד חושבים אז הילוך הלבנה וזהו דוחק חזקה על ב"ד שאינם מתרשלים ובפרט מצוה גדולה לחשוב כמבואר בש"ס אמנם לפמ"ש ניחא דודאי יש רשות ביד ב"ד לאיים על עדים ולומר ראינו אע"פ שלא ראו והטעם משום אתם אפילו מזידין רק זהו כשאין שקר נראה לעם אבל כשהשקר נראה לעם וא"כ אז ודאי ע"פ החשבון לא הי' אפשר ללבנה חדשה להראות רק לצורך מה העמידו עדים להעיד שראו אע"פ שלא ראו ואמר ר"י דלא יתכן זהכיון שראו הישנה שחרית א"כ א"א לראות החדשה ערבית והרי השקר ניכר לכל כי איך מעידי' על אשה וכו' וא"כ א"א לאיים כי הכל יכירו שעידי שקר הם אבל ר"ג אמר שאין מזה ראיי' שפעמים בא בארוכה וכו' וא"כ כיון דיש במציאות כך אין כאן שקר הניכר לכל וא"כ אף דבאמת שקר הוא יש לנו לקבלם כי אתם אפי' מזידין וכו' ולכך מאיימין וא"ש ולק"מ:
ולכך יום א' כיון דלגבי העם ליכא מחזי כשיקר' לא חיישינן אבל תרי יומא דמיחזי כשיקר' לגבי העם לא עבדינן דבזה לא שייך אתם אפי' מזידין ולפ"ז גם הנ"ל יובן דהתינח אם נראה הלבנה ויש מחזי כשיקרא ואין לחסר ב' חדשי' אבל אם אין נראית הלבנה כלל אין כאן חשש ומ"ש יום א' ומ"ש ב' ימים והכל יכולים הב"ד לעשות דאתם אפי' מזידין ובמדבר דלא הי' רואי' הלבנה כלל כי כסהו הענן היו יכולים לעשות ח' חסירים כיון דליכא חשש הרואי' וא"ש דעבד משה ח' חסירים והנה בזה נולד לנו ספק דרך משל משה שעשה בשנה שניי' במדבר ח' חסרים וכן באיזה שנים לאח"כ וא"כ אייתר לי' בלבנה ד' ימים רק משה היה יכול לעשות כן הואיל ולא נראה הלבנה וליכא חשש מיחזי כשיקרא אם אח"כ נסתלק הענן ונראי' הלבנה וא"כ כשהגיע התחלת חודש לפי חשבון שעשה משה קודם אז היה הלבנה עומדת ועדיין היא במלואה ארבע ימים טרם שתחדש ויהיה מולדה מחודש אח"כ ד' ימים וא"כ איך נעשה אם יקדש חודש כפי חשבון כי הגיע תחלת חודש הרי עכשיו נראית הלבנה והרי כאן מיחזי כשיקרא כי איך נעשה ר"ח והלבנה הישנה עומדת אח"כ ד' ימים וצ"ל להניח ד' ימים ולא יהיה ד' ימים אלו נחשבו ונמתין עד חדוש הלבנה ואז יקדש ע"פ הראיי' כי לא סגי בלא"ה ודבר זה צ"ע:
והנה לפי' ר"ח לכאורה קשה איך אמרו במדרש שחשבו שטעו בחשבון ונתברר להם שלא טעו כי ראו כי נמלא הירח הא במדבר לא היו יכולים לראות הירח כלל אמנם לק"מ כי זהו בשנת מ' במדבר בא' באב בשנת מ' מת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ואף שחזר בזכות משה תיכף לא חזר ובלי ספק שהי' נחסר למ"ד יום ימי בכייתו וכמ"ש המפרשים כי מלך ערד בא להלחם לישראל ואלו תיכף חזר אין תקוה למלחמתו ומה ראה שבא להלחם א"ו שהיה איזה ימים שנסתלק הענן וא"כ היו יכולין לראות הלבנה. ובזה מיושב קושי' היפ"ת דבלא"ה צ"ל במדרש הא דחשבו דטעה בקביעי דירחא עכצ"ל דלא ראו בא' באב הלבנה חדשה וא"כ אין כאן מקום טעות בה רק דלאו אדעתי' ולא ראו עד אחר ט' באב שראם שינוי שלא מתו וגם צ"ל כי בראיית הלבנה אחר ט"ב לא היו יכולין להבחין אם הלבנה היה בת ד' ימים או בת ח' ימים כי לולי כן הי' טעותם מבורר ולפ"ז לק"מ כי ודאי יודעי' היו שעד כאן הי' כל הקביעות של משה כדין והטעם משום דאתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואמת כי משה עשה כמה פעמים במדבר זה מ' שנה ח' חסרים וכדמצינו שעשה משה בשנה ראשונה ומ"מ הקביעות נכון כי הרשות ביד ב"ד לעשות כחפצם ומיחזי כשיקרא ליכא כי אין הלבנה נראית כלל רק דהם חשבו אולי ע"פ הקביעות זה מ' שנים שעש' כמה שנים ח' חסרים אייתרי הלבנ' הרבה ימים וא"כ בא' באב שמת אהרן ונראה הלבנה בעליל היה ראוי לקדש ע"פ ראיי' ואז היה הלבנה ישנה עדיין נראית ולא נולדה הלבנה חדשה עד אחר ה' או ו' ימים כי איית' הלבנה מן החסרים שעשה משה כנ"ל וא"כ לא היה מהראוי לקדש באחד באב במיתת אהרן החדש דהא מיחזי כשיקרא כי הלבנה ישנה בתקפה רק היו צריכין להמתין ד' או ה' ימים עד שראה הלבנה בחידושה ואז יקדשו ללבנה כי מחזי כשיקרא לקדש קודם וא"כ שהירח מתחיל ה' ימים אח"כ אף ט"ב אין זמנו שהוא רק ד' או ה' אב כי לא היה למנות החודש ממיתת אהרן רק ה' ימים שלאחריו וזהו היה טעותם עד שט"ו באב ראו הלבנה במלואה מזה הרגישו כי לא עשה משה קביעות למהלך לבנה ואם עשה איזה שנים חסרים תקנם במלאים בשנים שלאחריו באופן שבא' באב שמת אהרן היה הלבנה בחידושה וכדין כפי הראי' קדשו הלבנה וט"ב היה בזמנו ומכל מקום לא מתו ושמחו וא"ש ולק"מ:
ובזה נשוב ליישב מה שהקשינו על ר"ת דכל הקושיא לרשב"ם גם לדידיה קשיא נראה דלק"מ דהא התוס' התחילו בפירושם דלכך היה הדיבור בט"ו משום דהיו אבילים ממה שמתו בט"ב אבל על רשב"ם הקשו דהא לא מתו ותירץ דהיו עצבים וכו' הרי דדעת התוס' לחלק בין אבילות לעצבות דאבילות ס"ל לתוס' לפשוטה דלא שרתה שכינה אבל בזה ס"ל לתוס' דהיו עצבים הוא דוחק והנה י"ל הא בלא"ה היו ישראל אבילים ועצבים על מיתת אהרן כדכתיב ויבכו אותו כל ישראל שלשים יום והיש לך אבילות גדול מזה מה דהתורה העידה על בכיותו והעדר עמוד עולם כמוהו. לכן נראה דס"ל לר"ת דזה דוחק לומר דבשביל עצבות שלהם דמתו ט"ו אלף לא שרתה שכינה זהו דוחק דאם כן הא דיליף ביבמות דמ' שנה היו במדבר מנודים דלא היה הדיבור למשה דמנ"ל דהיו מנודים דלמא הא דלא שרתה שכינה משום כל עצבותם משנה לשנה על מותם ט"ו אלף א"ו דז"א רק לאחר ט"ב שנת ארבעים לא בא הדיבור תיכף למשה משום ימי אבל ובכי אהרן דבכו כל ישראל שלשים יום ולכך לא בא עד אלול שנת מ' ובט"ו באב קבעו י"ט משום דפסקו מתי מדבר כמו שכתב בירושלמי דראו דלא טעו רק הא דקאמר בגמרא יום שפסקו בו מתי מדבר דאמר מר וכו' היה הדיבור עם משה כך פירשו דודאי אם אף על אלו ט"ו אלף שהיו בני עשרים לפי' ר"ת נגזרה גזירה ואח"כ ריחם ה' ובטל וניחם ה' על הרעה שפיר יש לעשות יום משתה ושמחה כי חס ה' על ט"ו אלף נפשות מישראל ונפש א' כעולם מלא נחשב אבל אם באמת מתחלה לא היה הגזירה כלל על בני עשרים רק הם טעו וחשבו כי היה הגזירה אם כן בנתגלה טעותם שלא היו אלו בכלל הגזרה וחיו יחיו אין כאן קביעות י"ט כי הלא עשה ה' אשר זמם ולא השיב ידו מבלע על אשר גזר ולא ניצלו רק על מה שלא היו מתחלה בכלל הגזירה ואם הם טעו מה איכפת בטעותם ואין כאן מקום לקבוע י"ט לדורות:
וא"כ הגמרא דקאמר דלכך לא היה י"ט לישראל כט"ו באב דניצלו בו מתי מדבר ק' תינח אם היו בכלל הגזירה אלא שריחם ה' אבל מנ"ל זה דלמא בשביל כך לא מתו שלא הי' הגזרה מתחלה עליהן כמשמעות הפסוק להדיא שכל מספרכם מבן כ' שנה ומעלה והיינו חודש יותר וא"כ אין כאן ביטול גזיר' וי"ט גדול ולזהקאמר הגמרא דראי' מוכרחת דהי' הגזירה רק שנתבטלה דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' הדיבור עם משה וק' אלו כבר כלו למות בשנת ט"ל דעל בני עשרים בצמצום לא היה הגזירה אם כן אז ראוי היה הדבור לייחד ולחזור כבר תמו למות ופסקה הנדוי ועכצ"ל דעד ט"ב שנת ארבעים הי' עדיין הנדוי והגזירה מתוחה למות בני כ' בצמצום רק בט"ב ההוא ריחם ה' ולא המיתם ואז לא היה יכול הדבור לדבר עם משה כי היו טרודים באבל אהרן ולא חזר עד תם ימי בכיותו וחשבו דטעו בקביעות כהנ"ל עד ט"ו באב וא"כ דברי הגמרא וירושלמי הוא נכון כי אין זה הטעם כלל לקביעות י"ט משום חזרת הדבור כי לא חזר עד אלול רק מזה ראיה שריחם ה' וביטל הגזרה וע"ז קבעו י"ט וא"ש ולק"מ לר"ת אבל לרשב"ם שפיר הקשה ר"ת כל הקושי' דהא לשיטתיה באמת טעו ולא הי' להם למות עוד וא"כ עכצ"ל דס"ל לירושלמי ומדרש דמ"מ אף שהוא רק טעות בעלמא מ"מ קבעי י"ט ושפיר קשה דא"כ א"צ להך דחזר הדבור למשה ודברי הירושלמי סותרים לדברי הגמרא וגם קושי' שניי' קשה דבאמת ל"ל חזר הדבור אשתקד כי אצל ה' ליכא טעות ח"ו וטעם דעצבות אולי ימותו וכדומה לא ס"ל לר"ת כמ"ש וא"ש דברי הר"ת:
ומזה יש לקיים גי' ישנה דהקושי' על הרשב"ם הוא רק משנה ולא יותר דמשה מת בז' אדר שחל בשבת סוף שנת מ'. ואדר לעולם חסר כמבואר בגמרא דקידושין גבי חשבון משה וא"כ היה ר"ח ניסן שנת מ' ביום ב' וא"כ היה ר"ח ניסן של שנת ט"ל ביום ה' כנודע דהא באותה שנה לא הי' עיבור ובשנת ט"ל ביום א' כנודע דאין בין עצרת לעצרת וכו' רק ארבעה ימים ולפ"ז י"ל הא דרשב"ם לא ס"ל כפי' התוס' דלכך לא היה הדבור עם משה עד ט"ו באב משום דמתו בט"ב והיו אבלים עד ט"ו אין הטעם כמ"ש מהרש"א דלא ס"ל הך סברא דבשביל אבילות יהיה נפסק הדבור דהא ס"ל דמשום עצבות לחוד לא היה שורה ועכצ"ל דאין אבילות חל בשבת כנודע וא"כ בשנת מ' דהי' ר"ח ניסן שלפניו ביום ה' אף ט"ב הי' ביום ה' וא"כ י"א באב בשבת ולא חל אבילות ה"ל להיות שכינה שורה ולהיות הדבור למשה משא"כ בט"ב אשתקד שנת ט"ל שפיר י"ל לרשב"ם אף דתמו למות מ"מ לא היה אפשר לשכינה לשרות עד ט"ו באב דהיו אבלים ול"ק ה"ל לשבות בשבת דביום א' חל ט"ב וא"כ לא היה שבת עד ט"ו באב וא"ש ואין הקושי' לרשב"ם רק מט"ו באב שנת ט"ל עד ט"ו באב שנת מ' והוא שנה בצמצום ולא יותר וגי' ישנה ניחא:
אמנם הך קושי' גופא של התוס' דהקשו דבמדרש משמע שלא היה השמחה מפני הדבור שחזר אלא שידעו כי בטלה הגזרה צריך ביאור כי אם כוונת קושייתם דבגמ' משמע דבשביל חזרת הדבור הי' השמחה אין זה קושי' אם הבבלי וירושלמי סותרים זא"ז ומצינו זה ממש בכל סוגי' וסוגי' אמנם נראה דהריטב"א הובא בעין יעקב תי' על קושית התוס' לרשב"ם דמה ס"ד שימותו כיון שכל בני עשרים אשר היו מפקודי אהרן ומשה מתו. ותי' שאותן שהיו בתוך כ' ועדיין לא מלאו להם כ' הם שהיו בכלל הספק ע"ש והקשה היפ"מ מה הי' הספק הכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ועוד הכתיב כל פקודיכם וא"כ הם ידעו אם הם בכלל פקודים מן נתינת השקלים וכדומה והניחו בצ"ע ולי נראה כך פירושו דבאמת היה ספק גדול כי ודאי היה שבפחות מבן כ' שנה לא מנו אבל המנין האחרון היה אז בר"ח אייר שנה שנייה ובי"ז אלול שנה שני' נגזרה גזרה זו שבמדבר יתמו ושם ימותו כנ"ל כמבואר בש"ע סוף הלכות תענית ובפסוק נאמר שימותו כל פקודיכם לכל מספרכם מבן כ' ומעלה ויש כאן אותן שבזמן הפקודים שהוא אייר היה פחותים מבן כ' אבל קודם י"ז אלול שכבר עברו כמעט ה' חדשים כבר נעשה בן עשרים ומעלה וע"ז הספק אם הגזרה שכל פקודיכם היינו כפי שהיה בזמן המנין בא' באייר ואם כי בין כך גדלו לית לן בה או הפי' דהוא כפי הפקודים דהיינו מבן כ' כפי המספר והמופקד אבל מ"מ אין ליזול בחר המנין העבר רק כפי שהיה בזמן הגזרה ועכ"פ בזמן החטא שהוא ט"ב וזהו היה טעותם כי הם חשבו אותן שהיו בני כ' בזמן החטא וכדומה בכלל הגזרה אבל ה' הטיב עמנו וחשב מיום מנין ופקודי משה שהיה בא' באייר וכל אותן שהיו אז פחות בני עשרים חיו ולכך מתחלה חשבו שגם הם ימותו הואיל ועת גזרה היה בני עשרים אבל אח"כ ראו שלא היה אז גזרה רק על אותן שהיו באייר בני עשרים אך קשה דא"כ מה זו שמחה כללית לבני ישראל שחס ה' על אלו פחות מבן עשרים כי לעומת זה אותן שהיו באייר פחותים מבן ס' עליהם יעבור כעס ה' וא"כ בהאי גיסא הלולא וחינגא דאותן שהיו באייר פחות מבן עשרים נצולו ואותן שהיו באייר בפחות מס' ובט"ב היה יותר אבלא והספדא כי עי"כ דחשבינן מאייר גם הם ספו תמו אך י"ל באמת לא היה שמחה בשביל כך שלא מנו מן זמן הגזירה רק השמחה היה שחזר הדבור למשה בט"ו באב כי חשבו לסיבת חטאם לא יוסיף ה' לרצות עוד לדבר עם משה בחיבה כמקדם קודם חטא:
אך זהו למאמר הגמרא דהזכיר הי"ט בשביל חזרת הדיבור אבל במדרש דלא נזכר מן חזרת הדיבור כלל רק מן ביטול גזרה ק' שפיר מה עשה שמחה זו כיון דיש בו רעה לזקנים בני ס' וזהו כוונת התוס' דהקשו דבירושלמי לא היה שמחה מפני הדיבור שחזר רק שידעו כי פסקו הגזרה ואם כן ל"ל כי בשביל זה היה השמחה דלא חשבו שימנה מן שעת מנין אייר דהא זה רעה לאותן זקנים שהיו אז בפחות מס' וקושית התוס' שפיר וא"כ א"ש דלר"ת ל"ק הך קושיא דהא ר"ת לא מפרש כפי' הריטב"א והך דירושלמי חולק אבבלי ל"ק לי' לר"ת כנ"ל ודוק ובזו הייתי אומר לתרץ מה שהקשה התוס' לפי' רשב"ם דלא מתו בשנת מ' ובשנה שנייה ג"כ לא מתו בט"ב דהא לא נגזר גזירה רק בי"ז באלול א"כ לא מתו רק בל"ז שנים ול"ז פעמים ט"ו אלף ופרוטרוט אינו עולה לת"ר אלף איש פקודי משה דלפמ"ש ניחא דודאי יפה הקשינו לשמחה מה זו עשה דלא קחשיב רק אותן שהיו במנין באייר אם כן לעומת זה אף בני ס' היה במנין אבל היות שהקב"ה חפץ חסד ומדה טובה מרובה על וכו' כי רבים רחמיו ולענין זקנים אף שהיו בני ס' במנין אייר מ"מ כיון דבשעת גזירה היו יותר מס' לא חל עליהם הגזירה ובני כ' אף דהיו בני כ' בשעת גזירה הואיל ובשעת מנין היו פחות לא חל הגזירה וזהו מרחמי ה' ולכך קבעו לשמחה כי היה חסד ה' מכל צד ולפ"ז בלי ספק שחסרו מן המנין ת"ר אלף שהיהבמנין אייר כי לא ימלט שבין כך במשך ד' או ה' חדשים היו אנשים שזקנים יותר מבני ס' ולא חל עליהם ואם כי לעומת זה אנשים שהיו אז פחות מבני כ' במנין ובשעת חטא וגזירה היה בן כ' ואם כן לעולם המנין בשלימות לגבי אלו הלך הקב"ה אחר המנין ולגבי זקנים אחרי חטא וא"כ חסר המנין מן ת"ר אלף ולכך לא מתו רק בל"ז שנה ט"ו אלפים ופרוטרוט וזהו ברור ומכוון:
והנה נשוב להנ"ל כי דעת התוס' דמתו בט"ב שנת מ' ולא היה הדיבור עד ט"ו מפני ימות אבילות והקשינו לעיל הא עדיין לא תמו ימי בכיי' ואבל אהרן שהיה משך ל' יום ונראה כי ודאי כמו שיש אבילות למטה כביכול יש אבילות למעלה כדמצינו במבול שהתאבל הקב"ה למעלה ובזמן שאדם בצער כביכול השכינה אומרת קלני מראשי קלני וכו' ולכך כשיש כביכול אבילות למעלה לא חל רה"ק ודיבור אבל זהו במות בתוך חטא אבל במות צדיקים גמורי' למעלה חדוה כי נקדש למעלה במקדש של מעלה ואמרינן הלולא דרשב"י במותו ואין כאן עצב כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וא"כ לא פסקה רוח קדשו ושכינת עוזו לכך על מיתות דור המדבר שמתו בחטא' היה עצב ואבילות ולא שרה הרה"ק כראוי אבל במיתת אהרן קדוש ה' היה חדוה למעלה ולא פסקה רה"ק אף כי למטה בכי למעלה שמחה וחדוה והראיה ע"ז:
ונראה כי אמרינן ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זהו בנין בה"מק ורש"י בשיר השירים פי' בנין בה"מק היינו יום הקמת המשכן שהוא ח' למלואים וק' איך נאמר ביום שמחת לבו הלא בו ביום מתו נדב ואביהוא קדושי עליון אשר ממש נשגב מעלתם ממשה ואהרן ועכצ"ל דהיא נותנת הואיל והם צדיקים וה' נקדש יש שמח' למעלה ולכן קרוי שמחת לבו וזהו דברי הגמ' לא היה י"ט לישראל כט"ו באב וק' ט"ו באב למה אי דחזר הדיבור בממ"נ ל"ל חזר תיכף לאחר ט"ב ואי דטרודים באבילות א"כ אף בס"ו נמי הא היה עדיין אבל אהרן וצ"ל לחלק בין העדר איש בחטא למית' צדיק גמור כנ"ל וע"ז קאמר וכן הוא אומר צאינה וראינה וכו' ביום שמחת לבו זהו בנין בהמ"ק והיינו חנוכת המשכן כמ"ש רש"י וק' הא מתו נד"ו ואיך קריה ליה שמחת לבו וע"כ במות צדיקים גמורי' אין עצבות לפני המקום ושפיר חל רה"ק והיה הדיבור למשה ודו"ק:
ונשוב למה שהתחלנו בסיום ש"ס כי לאחר דתנא להך משנה מחלוקת ר"א ורבנן בחלות דבש וכן מחלוקת דב"ש וב"ה בחלות דבש מאימתי נעשה משקה תנא להך דריב"ל שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות הך דריב"ל מה שייכות לכאן ומה פתרון הדבר מש"י עולמות וכבר כתב הרמב"ם שהוא דרך גוזמא וכוונה שיהיה לצדיקים תענוג רב ע"ש גם י"ל כוונת חז"ל מה שייכא הך דרשב"ח לכאן דאין כלי וכו' ואם יסיים בדבר טוב כי סיים להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא וגם הקשה התי"ט הא רשב"א קשיש מריב"ל ה"ל לאקדומי דבריו ותירץ בדוחק וגם יש להבין בשבת וב"ב מ"ט דר"א דחלות דבש הוי כמחובר דכתיב ויטבול ביערות דבש מה ענין יערות לדבש אלא מה יער מחובר אף דבש מחובר וכו' ויש להבין חדא מה קשי' הא יערות פירושו חלות דבש כדכתיב בשיר השירים באתי לגני וכו' אכלתי יערי עם דבשי ועוד למה לא רמז לנו התורה דין זה דחלות דבש בכוורת קרוי מחובר בשום מקום רק גבי יהונתן מה שייכות לדין זה עם הך דטבל יהונתן בדבש לטעו':
ונראה ליישב הכל דהרמ"א הביא בא"ח סימן ר"י בשם הכלבו דיליף ממדרש שמואל דלכך פדאו ליהונתן דלא אכל רק טעם מכאן אמרו מטעמת א"צ ברכה וכתב דמכאן משמע אפילו בלע דהא יונתן בלע וקשה דלעיל פירש הש"ע אפילו בכל שהוא חייב לברך ותירץ המג"א דוקא באין רצונו לאכול יותר מן משהו בזו צריך ברכה אבל כשרוצה לאכול יותר רק איסורי' דרביע עלה מנע עצמו משום איסור מבלי לאכול יותר הרי זה בכלל טעמו ואין צריך ברכה עכ"ל:
ויש לתמוה הא יונתן לא ידע דאביו השביע ואם כן כשלא אכל כשיעור לא היה מחמת איסור כי הוא לא ידע שהשביע אביו כלל ודוח' לומר דרצונו היה להטביל עוד פעם מטהו בדבש רק איש ישראל נגש ואמר אביך השביעך וכו' ומחמת זה נסוג אחור דמנ"ל זה ומי ידע שכך היה בלב יהונתן להטביל עוד פעם ולטעום עד שדנהו בכלל מטעמת אולי לא חפץ יותר כדכתיב ראו כי מעט טעמתי ואורו עיני ואם כן אין זה בגדר מטעמ' לשיט' המג"א ואם כן פדיי' במועיל בחרמו של אביו ולא משמע בקרא שביקש עוד לטעום:
ונראה ליישב דהמג"א בסי' ר"פ הביא קו' בשם בה"ז על חסידים הראשונים שקיימו מצוה עונה בשבת איך אכלו חולין עטה"ק והמג"א הוסיף להקשות בקושיא כשהיו טמאי' למת מצוה איך אכלו פת בשבת וקושיא זו יותר חזקה דעל חולין בטהרה אזהרה לכל ישראל כמ"ש התוס' בריש חולין והתקדשתם וכו' אזהרה לישראל לאכול חולין בטהרה ותירץ דכל הטעם לאכול משום סרך תרומה וקדשים ובימי טומאתו לא שייך כן ועוד תירץ דהיו אוכלים פת הנילוש במי פירות ושתה משקין מנהר ולא נגע בו כלל עכ"ל ויש להבין הא כל קושייתו דבשבת בעינן פת ואם כן מה תירץ דאכלו פת הנילוש במי פירות אם כן ה"ל פת הבאה בכסנין ולדעת הרבה פוסקים בסי' קס"ח בפת כה"ג אין מברכין המוציא ואין יוצאין בה ידי סעודת שבת:
ונראה ליישב דהתוס' בפסחים חלקו ארש"י דס"ל דפחות מכביצה אוכל מטמא דלא כן הוא וכתב דרש"י חזר בו מעצמו וס"ל דאינו מטמא בפחות מכביצה והרמב"ם בהל' טומאת אוכלין פוסק דאפילו משהו אוכלין מקבל טומאה ונלאו המפרשים להביא ראיה לדבריו ואני מצאתי ראייה ברורה לדבריו דאמרינן בזבחים ובחולין פרק ג"ה ריהג"א טמא שאכל טהור בכרת ולא טמא שאכל טמא וחכ"א אף טמא שאכל טמא אמרו לו לריה"ג אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאוהו ופרכינן בגמרא שפי' קאמרי רבנן לריה"ג ומשני בנטמא הגוף תחלה וכו' וק' מה קושיא הלא שיעור אוכלין אסורים בכזית א"כ שפיר מצינו טמא שאכל טהור דהיינו שאכל פחות מכביצה קדש רק בכזית ולא טמאוהו ונענש בכרת כטמא שאכל הקדש בשיעור כזית ואפילו לשיטת הרוקח דס"ל דבכזית מקבל טומא' ולכך מצריך נ"י לכזית מ"מ ל"ק דאטו מוכרחת לאוכלן בבת אחת הלא יכול לאכול חצי זית ותיכף חצי זית שני וכיון שאכלן בכא"פ מצרפין לכרת כמבואר במשנה בכריתות וטומאה ליתא בהו דכל חתיכה הוא פחות מכזית ואין כאן קבלת טומאה כלל ועכצ"ל כרמב"ם דמשהו מקבל טומאה וא"ש:
ובאמת הייתי אומר לשיטות התוס' דקושית חכמים הוא מדאמרינן בזבחים פ' ב"ש דתלתא פעמים לכפר כתיב בדם חד למעוטי מעילה וחד למעוטי נותר וחד למעט טמא דאם טמא אכל דם קודש דאינו בכרת בשביל טומאה וא"כ כך שאלו חכמים לריה"ג לדבריך דאין בו כרת רק כשאוכל קודש טהור ולא טמא אם כן ל"ל קרא למעט דם מכרת הא כשנגע בו טמאה ול"ל כנ"ל דאוכל בפחות מכביצה דדם משקה היא ומשקה מטמאית בכל שהו לכ"ע וא"ש:
אך לפ"ז אין מקום לקושית התוס' בחולין דהא בתרומה דרשינן באמת טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה דכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת וקשה להבין היכי משכחת לי' הא כיון שנגע בו טמאוהו ולפמ"ש ניחא דמשכחת ליה דאוכל בפחות מכביצה וצ"ע ועכ"פ יש להרמב"ם ראיה חזקה וברורה כראי מוצק ממתני' הנ"ל ונשוב להנ"ל לשיטות התוס' וסייעתו דאינו מטמא בפחות מכביצה א"צ להרב ממ"א לחרד כל החרדה איך עושין באכילתו פת לשבת אף דבשבת בעינן פת מכביצה מ"מ יכול לאוכלה זא"ז ג' או ד' חתיכות כל א' רביעית ביצה ואוכלן בכא"פ ויוצא ידי אכילה כנודע וטומאה לית בהו דליכא בהו שעורא אמנם קושייתו למ"ד דאפילו משהו טמא וע"ז תירץ שפיר דאכלו פת הנילוש במי פירות ול"ק הא לדעת הרבה פוסקים הנ"ל ה"ל פת הבאה בכסנין ואין יוצא בשבת דהפוסקים אלו סוברים כהתוס' דפחות מביצה אינו מטמא ובלא"ה לק"מ וא"ש:
והנה עדיין דבריו צריך ביאור במ"ש במשקה דשתה מי נהר כמ"ש השל"ה ואולם המג"א גופא לקמן ביו"ד ימי תשובה הקשה על של"ה דהא קיי"ל פה ולשון אינם בית סתרים א"כ בפה מטמא וסותר דברי עצמו וצ"ל דודאי כבר תי' המג"א בתירץ ראשון דבימי טומאתו לא שייך חולין בטהרה דכל טעמא משום סרך תרומה וקדשי' וזה לא שייך בימי טומאתו וא"כ צ"ל כתי' השני ולא חשש לסברא זו היינו משום דאם מורגל לאכול חולין טמאים אף ימי טהרתו יאכלן כי ישכח כי יאכלם אז שהיה טמא רק יהיה מורגל לאכול חולין שנגע בם טמא ואף בימי טהרתו יאכלן:
אך זהו אם נטמא במגע יד וכדומה אבל אם הם טהורי' באמת עד הגיע לפיו ופיו טמאו א"כ זה אינו במציאות ואפשרות שיטמאו פה אותו כי אם שהוא טמא דאל"כ מאין יגיע להם טומא' כשהן בפיו ולפ"ז ליכא כאן סרך דיאכלם כן בימי טהרתו דכיון דנזהר לבל יטמאו עד הגיע לפיו א"כ כשיעשה כן בימי טהרתו הרי אכלן בטהרה דפיו א"א לאשכוחי להו טומאה רק כשהוא טמא אבל בימי טהרתו א"א א"כ שפיר יכול לעשות כן בימי טומאתו דלא שייך על טומאת פיו סרך לימי טהרה ודברי מג"א נכונים וברורי' להוגה בם:
ואחר עמדנו על כל זה נשוב לקרא דיהונתן הנ"ל כי יש לדקדק בקרא דבקרא כתיב כי הדבש הולך ע"פ כל השדה ופי' שהי' זב מן החלות הקרואים יערות על כל פני השדה ולמה טבל יהונתן דוקא מטהו בחלות דבש ולא בדבש הזב שהוא משקה מפסול' שעוה ויותר טוב מלטבול בחלות דבש וגם למה סבל במטהו וישימהו על פיו ולמה לא לקח ביד ואכל ומטהו זו מה טיבו:
אבל טעם הדבר כך הוא דהא בגמרא דב"ב פרק הספינה אמרינן דדבש בחלה הוא אוכל אבל דבש הזב ממנו ונפרד משעוה הוא משקה מז' משקין המכשירין כנודע וא"כ אם זב דבש מהחלה לחוץ לא סגי דבעת זיבה לא יכשירו להחלות אשר זב ממנו והם החלות אוכלי' המקבלי' טומאה ואם כל אבותינו אוכלין חולין בטהרה וכבר כתבתי לעיל דדרשינן מן והתקדשתם דיש אזהרה לאכול חולין בטהרה ביותר מצינו להדיא בשאול וביתו שאכלו חולין בטהרה כדכתיב בדוד שלא בא אל הלחם ואמר שאול ליהונתן מקרה בלתי טהור ופי' רש"י ורד"ק שאכלו חולין בטהרה ע"ש ויהונתן היה אז טמא למת כי הכה מצב פלשתים ועשה ישועה גדולה בישראל כדכתיב וחלל חרב חרב ה"ה כחלל ועכו"ם מטמאים במגע כדקיימ"ל ולא אמעטו אלא מאהל וא"כ חרד לאכול בטהרה ומה עשה אכל בפחות מכביצה ואינו מקבל טומאה רק אלו לקח מן הדבש הזב מהחלות והלך ע"פ השדה זהו קרוי משקה כמ"ש התוס' ורשב"ם ובמשקין אינו שיעור וא"כ כשיגיע לפיו יטמאוהו ולכך לקח מהחלות שהם קרוים אוכל ובאוכל בעי שיעור ביצה והוא לקח בפחות ונתנו לתוך פיו ולא נטמאו בפיו ולא אכל בטומאה רק כשיקח מהחלות חתיכה דבש והחלות הם יותר מכביצה א"כ בשעת לקיחה יגע בחלות ויטמא אותו ולכך התחכם לבל יגע בו יד כי אם לקח במטהו אשר בכפו ומטה פשוטי כלי עץ ואינו מטמא ומשם לקחו לפיו ופיו לא נטמא היות' בפחות מכביצה וא"כ אכלן בטהרה כראוי וא"ש כל ענין הפסוק:
ובזו צדקו דברי המגן אברהם דלכך קרוי גבי יהונתן מטעמת ולא אכילה דיהונתן נכסף היה לאכול יותר מכביצה להשיב נפש רק לבל יטמא בפיו לא אכל רק פחות מכביצה כנ"ל וא"כ כיון דדעתו לאכול יותר רק מכח איסור אבל בפחות הוי מטעמת ולא קרוי אכילה ואין בו ברכה כלל וא"ש אך זהו אם אמרינן דחלות דבש קרוי אוכל אבל לפי מה דפליגי ב"ש וב"ה בחלות דבש מאימתי קרוי משקה וקאמר ב"ש לפי גי' הר"ש משיהרהר דהיינו שיהרהר ליקח הדבש ולרסק מכוורת תיכף קרוי משקה וא"כ לפ"ז יהונתן שהרהר ליקח דבש מיערות הרי קרוי משקה ואם כן בכ"ש מטמא וע"כ צ"ל דסמך אחד תי' של המג"א הואיל ולא נגע בו כי לקחן במטה דהל"ל פשוטי כלי עץ ומה שיטמאו בפיו לית לן בה דלא שייך ביה סרך תרומה וקדשים וא"כ לפ"ז היה יכול ליקח אף מדבש שהלך דמ"ש גם בזה קרוי' משקה והדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה למה לקח מיערות אבל י"ל דידוע בטהרות אוכלין שהיו מונחי' וטמאי' עוברים ושבים שם ביש להם רשות ליגע דטמא כמבואר בכמה דוכתי' בטהרות:
ולפ"ז יהונתן שלא ידע ששאול החרים מבלי לאכול וישראל היו תאבים להשיב נפש כדכתיב ויאמר יהונתן עכר אבי את הארץ וכו' וכל ישראל היו בחזקת ט"מ כי הרגו ועשו חללים בפלשתים ואם כן כל הדבש בחזקת טומאה כי אין ספק שנגע בו אחד מהעם כי יש להם רשות ליגע כדכתיב בקרא ואם כן טמאו ולא כ"ע נזהרים ליקח בפשוטי כלי עץ ולא יהא אלא ספק ספק נגע ביד ודבר המטמא וקיימ"ל ספק טומאה ברה"י טמא ומה שהוא ר"ה או כרמלית לשבת רה"י לטומאה כנודע וכמ"ש הרמב"ם בהלכות אבות הטומאה ורש"י פי' בשבת דיער ה"ה כרמלית וזהו היה ביער כדכתיב וא"כ מידי ספק מגע לא נפק וספק טמאולא היה יהונתן יכול לאכול אמנם ר"א דס"ל דחלות דבש חשוב מחובר דהקישן הכתוב ליער מה יער מחובר אף דבש מחובר ולכן בשבת חייב ולכך אין מקבל טומאה במקומו דחשיב מחובר ולא מקבל טומאה א"כ יהונתן דלקח מיערות דבש בעוד הדבש בחלות הכוורת קרויה מחובר כדדרש ר' אליעזר דלכך נקרא יערות דבש ואינו מקבל טומאה ול"ל למגע דאם יגעו בו כל הטמאים אינו מקבל טומאה אבל מדבש שהלך לא לקח כי זה תלוש ומקבל טומאה ויש כאן ספק מגע שנגעו בו טמאים וטמא ולכך רמז לנו הקרא בזה דדבש בכוורתו נמשל ליער להיות דין מחובר עליו להתנצל בעד יהונתן דנפשו מטומאה לא אכל ולכך אכל מיערות דבש שאין בו חשש טומאה ואתי שפיר:
וא"כ אזלי לשיטתו דרבנן סבירא ליה כבית הלל דאף שיהרהר קרוי אוכל אם כן י"ל דלא חשש יהונתן למגע אחרי' ואפשר דסבירא ליה כרמב"ם דס"ל יער ר"ה לשבת וה"ה לטומאה והוא דנטל מיער ולא מדבש ההולך דזה קרוי משקה ומטמא במשהו ויטמא בפיו ולכך נטל מיערות דבש דהוא אוכל ולקח פחות מכביצה כנ"ל אמנם ר"א ידוע היא דשמותי הוא דהיינו מתלמידי בית שמאי וב"ש סבירא ליה משיהרהר אם כן אין זה מספיק בנטילתו מיער דמ"ש דגם זה קרוי משקה וע"כ צ"ל דיער כרמלית וחשש משום מגע ודבש בכוורת דומה ליער דחשוב מחובר ואינו מקבל טומאה במקומו ולכך לקח מיער ולא מדבש שהלך כי זהו בכלל הספק מגע מה שא"כ זה דאינו מקבל טומאה וא"ש וכל אחד אזיל לשיטתו והדברים ברורים ברוך שבחר בהם ובמשנתם:
ולפ"ז לר"א דצ"ל דלא היה חשש לטומאה שבפיו כתי' המג"א עדיין הי' סיפוק ביד יהונתן לאכול איזה שירצה דמ"ש דבמשקין אין הבדל א"כ חזר הדבר במ"א הנ"ל במקומו דאין זה בכלל מטעמת דל"ל דהיה כוסף לאכול יותר וארי' דאיסורא רביע עליו והיינו כמש"ל משום טומאה דהא לית ביה הבדל משום טומאה ומוכח לשיטת ר"א לא הוי טעימת יהונתן בכלל מטעמת וצ"ל דס"ל לר"א כאידך דעה במדרש דלכך פדאו ליהונתן לא מטעם מטעמת רק מטעם שהתירו לשאול על שבועתו והנה דעת הגאונים דעל שבועה אין נשאלין אלא מדוחק והקשו הפוסקים הא היתר ילפינן מהך באפי נשבעתי ואהדרינהו ביה וכו' וכי שייך לגבי קב"ה דוחק מיהו לפמ"ש על הא דאמרינן בר"ה כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך ומשני בגז"ד שיש עמו שבועה לא ישא פנים שאינו חוזר וגז"ד שאין עמו שבועה חוזר ונושא פנים והקשו איך אמרינן גז"ד בשבוע' אינו חוזר הא אמרינן באפי נשבעתי והדרינהו ביה הרי שהיה על דור המדבר לבל יבואו למנוחתם בשבועה גז"ד ומ"מ חוזר ותירצו כי התם בדור המדבר מהדין זכו לעה"ב כדאיתא בפרק חלק הכתוב קוראן חסידי כורתי בריתי והיו צדיקים רק בשביל חטא מרגלים אינו מהראוי היה לשלם להם עוה"ב ואין קב"ה מחליף זכות בחובה ולכך אף דנשבע באפו אחר כך הדר ביה אבל כאן בר"ה מיירי דע"פ הדין נגמר הדין רק לפנים משורת הדין על ידי נשיאות פנים יחזור הקב"ה ובזו אינו חוזר רק קודם שבועה ולא אח"כ וא"כ אף הא דלעיל מיושב בדעת הגאונים דשם אצל דור המדבר הכל קרוי מדוחק כי ח"ו ה' לא יעות משפט ומהדין מגיע להם עה"ב ולכך נשבע ה' וינחם אך זהו אם מגיעים לצדיקים עה"ב ע"פ הדין אבל לפי המדרש טובתי בל עליך כל מה שהקב"ה נותן לצדיקים לעה"ב אינו נותן להם בדין רק במתנת חנם כדכתיב וחנותי את אשר אחון א"כ עדיין קושיא הנ"ל במקומו:
ובזה יובן ואתחנן אל ה' ופירש"י במתנת חנם ויאמר ה' אלי אל תעבור ודרשינן במדרש כבר נשבעתי והיינו כמ"ש כי היותו מבקש במתנת חנם א"ל הקב"ה כבר נשבעתי כי בנשיאות פנים אין הקב"ה חוזר בשבועה משא"כ אלו הי' מגיע לו בדין היה הקב"ה חוזר בשבועה וא"ש ונראה כי זה שאמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות פי' כך כי העולמות שינחיל הקב"ה לצדיק לעה"ב אינו בדין מי הקדימני ואשלם אמר ה' רק במתנות חנם וש"י ידוע פירושו מתנה יובל ש"י למורא ובפרט ש"י נחלה וזהו כל העולמות שינחיל הקב"ה יהיה במתנה וזהו ש"י עולמות כי העולמות יהיו במתנה:
וזהו המשך הענין דלר"א קשה למה פדאו ליהונתן דל"ל מטעם מטעמת כנ"ל וע"כ צ"ל דשאלו על שבועתו וקשה איך נשאלין על שבועה והא דאמר ה' נשבעתי והדרינהו משום דהגיע להם עפ"י הדין עוה"ב והוא מדוחק ולזה קאמר אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל ש"י עולמות והיינו כמ"ש הכל במתנת חנם במתנה כי מי יקדמהו ואשלם ואין כאן עוות אם לא יבואו לעה"ב כי ברצונו נתן וברצונו לקח ומ"מ נשאל ש"מ דנשאלין אפילו שלא מדוחק ושפיר אתי דהי' מתירן לשאול לו שבועתו וא"ש אך לפ"ז דקיימינן דאפי' במתנת חנם נתחרט על שבועתו קשה קושית הגמרא כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו ול"ל בגז"ד שיש עמו שבועה דהא אף על שבועה מתנח' ומבטל גז"ד אמנם י"ל על קושית הגמ' תי' אחר בשנבין בשעת מ"ת נתקבצו עכו"ם לבלעם שמא ה' למבול ישב א"ל בלעם ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ויש להבין דדי הי' בתשובת בלעם ה' עוז לעמו יתן אבל ה' יברך וכו' אינו מענין השאלה כלל ואין לו ענין לכאן כלל אבל ודאי יודעין היו עכו"ם דקודשא ב"ה נותן התורה כידוע דה' חזר על כל אומה ולשון לקבלו וגם דיבור ראשון אנכי שמעו כל עולם אבל ידוע דבשעת מ"ת הי' מסכה צרה ביד ישראל פסל מיכה וע"ז נאמר ויפתוהו בפיהם וכו' אך ידוע במדרש בפסוק חבור עצבים אפרי' וכו' אם ישראל בלב אחד אפילו עובדי עכו"ם הונח להם ולכך בשעת מ"ת דכתיב ויחן ישראל נגד ההר ודרשינן כאיש אחד כמ"ש רש"י לא הקפיד ה' על הרהור עכו"ם שבלבם וזהו ענין של אומות שיודעים היו ה' נותן התורה אבל יודעים היו שעדיין שרשי עכו"ם תקוע בלבם ממצרים וא"כ חשבו דיחזיר ה' לעולם לתוהו ובוהו כי הי' תנאי אז אם יקבלו ישראל תורה וכו' וחשבו א"ה שאין זה קבלה כיון שלבם בל נכון עם ה' ולכך פחדו פחד שה' למבול ישב ויחזיר העולם לתוהו ובוהו וע"ז השיב בלעם אל תיראו ה' עוז לעמו יתן ואי דאין לבם שלם ה' יברך את עמו בשלום וכיון שהם שפה אחת ולב א' ה' מוותר וא"ש:
וגם קושיא הנ"ל מיושב כשישראל בשפה א' הקב"ה מוותר להם הכל ולכך ישא ה' פניו והיש לך נשיאו' פנים גדול מזה שהנח להם עצבי אפרים אבל כשנחלקו תומת ישרים אז מדקדק עמהם וזהו ישא ה' פניו אליך וקשה הכתיב אשר לא ישא פנים ולזה קאמר וישם לךשלום וכיון שיתן לכם שלום על הכל מוותר כנ"ל וזהו המשך המשנה הנ"ל דמאחר דהוכחנו אפילו על שבועה ניחם ה' ונושא פנים וא"כ קשיא קראי הנ"ל אהדדי כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו וע"ז קאמר אמר רשב"ח אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום כי בשלום ה' מוותר ולכך מחזיק כל ברכה משא"כ כשאין שלום ה' מדקדק ואין כאן מחזיק ברכה וא"כ לק"מ ול"ק קראי אהדדי וא"ש:
ואגב בעסקנו בהאי עניינא נתרץ המדרש בשמשון דמצא עדת דבורים וחלת דבש במפלת הארי' אמר מאוכל יצא מאכל וקאמר במדרש מאוכל זה ארי שאוכל כל החיות יצא ממנו מאכל לגבוה דכתיב זה קרבן אהרן וכו' כליל תהיה עכ"ל וד"ז הוא תמוה בעצמותו עד שא"צ דקדוק ובפרטות מה ענין אהרן הכהן בקרבנותיו לכאן וכן התמיה בעל זית רענן ונראה דהש"ך בי"ד סי' ס' הביא בשם המרדכי דהתיר פרה שינקה חלב טמאה אף דינקה כל ימיה מותר והקשה הש"ך מ"ש מפרה שנתפטמ' בכרשיני עכו"ם דקיי"ל אם היה רוב אכילתה ממנו דאסור ותי' לחלק בין אכילת איסור הנאה לאכילה דמותר דאין זה דרך הנאתן ולא אכילה משא"כ באכילת כרשיני עכו"ם דהם אסורין בהנאה וה"ז נהנה מהאיסור ע"ש והק' ע"ז דהמרדכי הוכיח להתיר מהא דכהן מותר להאכיל לפרה של ישראל ששכרה כרשיני תרומה אף דפרה נתפטמ' בו ממש רוב ימים ואח"כ תשוב הפרה לבעלה ישראל ואוכלה אף דנתפטמה מתרומה האסורה לישראל ולפי חילוק הש"ך עדיין קשה הא הנאת של כלי' מתרומה אסורה לישראל בהנאה ולדעת הש"ך באיסור הנאה אסור:
ולכן צ"ל לחלק חילוק אחר בשני אופנים חד' דאמרי' בגמ' דפסחים אין סופגין את הארבעים על היוצא מן הפירות חוץ מזיתים וענבים הטעם משום דהוי שלא כדרך הנאתן הרי דאפי' משקין היוצא מפירות ומוהל מהן אינו בי' איסור של תורה משום דלא כדרך הנאתן ולפ"ז הדבר במכ"ש אם סחט כרשיני' ואכל משקין היוצא אינו אסור ד"ת דהוי שלא כדרך הנאתן ומכ"ש בפרה שנתפטמה ע"י כרשיני' ואכל הפרה אין זה כדרך הנאתן וכי יהיה הפרה יותר חמור מאלו אכל משקה עצמן היוצאים מכרשיני' ואדרבה מגרע גרע ובזה אפי' בדרבנן מותר דליכא כאן איסור דאורייתא כלל למגזר ועיין במשנה למלך הלכות אישות וברשב"א בקדושין פרק קמא דאפי' מדרבנן ס"ל לתוס' מותר שלא כדרך הנאתן ולפ"ז א"ש בכל אסורי הנאה שנתפטמה בהמה היא מותרת דהוי שלא כדרך הנאתן אבל נתפטמה בכרשיני' דעכו"ם אפי' שלא כדרך הנאתן אסור ולכך אסור:
והנה שמשון ודאי דהיה אוכל חולין בטהרה ובפרט לפמ"ש המפרשים אל תאכל בכל טמא היינו דברים הטמאים ויש לתמוה איך אכל דבש בנבלת ארי' שטמאו אותו כי כיון שהרהר שמשון ללוקחו נעשה משקין וא"צ הכשר והרי נטמא בנבלת ארי' ולרבנן משרסקו נעשה משקה והיה טמא בנבלת ארי' דבשלמא מקדם לא מבעי לר"א חשוב מחובר ואינו מטמא אפי' לרבנן בעי הכשר אבל כיון שרסקו לכ"ע הוי משקין ונטמא בנבלת הארי' אמנם למ"ד דאף טומאה חמורה דוקא לגר דכתיב לגר תתננו והנה זה הארי' שהיה פגר ימים הרבה ודאי דנפסל הי' מאכילת אדם ואמרו חז"ל אפשר בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה ולא יסריח מכ"ש בפגר הלזה ימים הרבה ודאי דנפסל מאכילת אדם ואינו מטמא ויפה עשה שרסק משם הדבש אבל למ"ד עד שיפסול מכלב קשי':
והנה התוס' הקשה לפי דקיימ"ל נטל"פ מותר משום דנבילה דלא חזיא לגר לא שמיה נבילה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה א"כ אף טומאה חמורה יהיה מידי דחזי לגר והתו' תי' לחלק בדוחק:
אמנם כבר כתבתי כמה פעמים כי הרמב"ם מכח קושי' זו דפוסק בטומאה צריך דוקא חזי' לכלב תי' על הא דנטל"פ לא מטעם דחזי לגר רק מטעם דנטל"פ הוי שלא כדרך הנאתן והנה בפליאה איתא קושיא שם אם ארי' טמא איך הוכשר למרכבה להיות מד' פנים במרכבה ותי' דבאמת ארי' כשר רק התורה פסלו הואיל ומינו אוכל כל חיות טמאות ונפטם באיסור וכ"כ כתב קצת הרמב"ם במורה נבוכים בטעם איסור טמאים דלכך ארי' פסול וא"ש דשמשון כשאכל דבש ולא חש לטומאה הוא משום דנבילה דלא חזי לגר לא שמיה נבילה והראי' דנט"לפ מותר ש"מ דלא חזי לגר ל"ש נבילה רק דלמא הטעם משום שלא כדרך הנאתן כנ"ל ולזה קאמר ארי' אוכל כל החיות הרצון דלכך אסור הואיל דאוכל כל החיות וקשה הא הוי שלא כדרך הנאתן וע"כ צ"ל דשלא כדרך הנאתן אסור וע"כ דנט"לפ מותר משום דלא חזי לגר ל"ש נבילה ואף היא אינה מטמא ושפיר יש לאכול הדבש ולית בי' חשש טומאה ודוק:
והנה עוד יש תי' על הך קושי' מפרה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם כנ"ל דהתו' בב"ק פ' מרובה כתבו דפרי שנתחללה אף שאח"כ מוסיף לגדול וכן הבהמה שמוסיפה לגדל בשבת ליכא בי' משום איסור מוקצה דכל מה שמוסיפה נתבטלה בבהמה שמקדם וכן תמיד ועיין בש"ע א"ח סי' שי"ח דבש"ע מבואר ההיפך דפרי בשבת אסור במחובר דמה שמוסיפה בשבת הוי לי' נולד ועיין במ"א שהביא דעת התוס' החולקי' וס"ל דנתבטלה. ולפ"ז בהמה שתחילתה היתר רק אח"כ על פיטום מאכל איסור מוספת בשר ושומן א"כ כל משהו ומשהו שמוסיף תמיד קמא קמא בטל בבשר היתר שמתחילה קודם הפיטום כמ"ש בפרה ובשר הנתגדל בשבת וליכא כאן איסור כלל:
אך זהו דבר שנתבטל אבל דבר שאין לו ביטול אפילו במשהו לא שייך האי טעמא וא"ש דבכל אסורים אף שנתפטמה באיסור מה בכך קמא קמא בטל אבל בשנתפטמה בכרשיני עכו"ם דאפילו במשהו לא בטיל דכתיב לא ידבק בידך מאומה וכו' וא"כ דלא שייך ביטול אסורה דע"י פיטום תוספ' אסורה דלא בטיל ואוסר כל הבהמה וא"ש:
אך זה תלי' במחלוקת הרא"ש ופוסקים אי אמרינן באיסור שנתבטל ונתוסף עליו חוזר וניעור דאם אמרינן חוזר וניעור א"כ בהמה כחושה שע"י פיטום איסור השמינה עד שתוספת מרובה על עיקר אף שקמא קמא בטל מ"מ סופו חוזר וניעור ואין כאן ביטול שתוס' מפיטם איסור מרובה מעיקר המבטל והנה אמרינן במשנה דשקלים ת"ק ס"ל כהנים אין חייבים בשקלי' אמר ריב"ז כהנים דורשים מקרא זה וכל מנחת כהן כליל תהיה אם עומר ושתי לחם ולחם הפנים קרב משלנו איך נאכל והקשה המשנה למלך הא שקלי כהנים בטילים בשל ישראל ומתרצים דאטו לא עסקינן דלפעמים ישקלו כהני' בראשון שקליהם ואח"כ ישקלו ישראלים וא"כ כל שקל שבא ללשכה למקום ששקלי כהנים מונחים מקדם קמא קמא בטיל והרי הכלכשל כהנים ושפיר קשה איך יהיה מנחת עומר וכו' נאכל אך אם אמרינן חוזר וניעור עדיין לא קשה מידי דסוף שיהיה שקלי ישראל מרובים וחוזרים וניעורים מבטלים לשל כהנים וא"ש דהוא החליט טעם ארי' אסור משום דנתפט' באיסור כנ"ל וקשה הא ראשון ראשון בטיל וצ"ל חוזר וניעור רק קשה מנ"ל הך סברא ולזה מביא ראיה אהרן אוכל כל קרבנות דייקא אפי' עומר ושתי לחם ויצא ממנו מאכל דכתיב זה קרבן אהרן וכו' כליל תהיה וקשה הא קיימ"ל להלכה וכמ"ש הרמב"ם דכהנים חייבים בשקלים ואיך מנחתם נאכלת ול"ל דבטלים ברוב הא לפעמים הכהנים שוקלים בראשון וצ"ל חוזר וניעור א"כ שפיר הארי' אסור דאף קמא קמא בטל מ"מ חוזר וניעור וא"ש ודו"ק:
ונשוב לסיומא הנ"ל אשר נעוץ סוף המשנה בתחלתו עם מאימתי קורין שמע בערבית וכ"כ התי"ט ע"ש ונראה דבגמ' אמרינן למה פתח בערבית ברישא ומשני דכתיב בשכבך ובקומך ואב"א דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר ותמהו המפרשים דקארי לי' מה קארי איך ס"ד לפתוח בשחרית וכי לא ידע דכתיב ויהי ערב וכו' ולמה בתי' ראשון לא משני תיכף הך דויהי ערב כו' דהא מזו התחיל התורה ועיין ברשב"א בחדושיו ונראה דרבים מפורשים בתורה שנתקשו בהא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר דבממ"נ דודאי לא שייך שם ערב כי אם על זריחת האור והוא מלשון שקיעת ערב שערבה האור וא"כ אם האור נברא תחלה איך יתכן שם ערב קודם לבוקר הא בוקר קודם לאור ואח"כ חושך ואם לא נברא אור עד בבוקר א"כ בלילה ראשונה לא יתכן שם ערב כיון שכבר לא היה אור כלל ובמדרש נראה דרצה ליישב זה ואמר מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן ופירשו הרמב"ם במורה נבוכים דבלא"ה קשה מאמר חז"ל אלפים שנה קודם שנברא העולם היה התורה איך יתכן שנה אם אין גלגל ותנועה אבל פירש הוא גלגל היומי המסבב העולם יום ביומו היה קודם שנברא העולם ב' אלפים שנה והוא שקצב מדת שנה בסובבו העולם שס"ה פעמים ולכך שפיר הקדים ערב לבוקר כי הוא ערב מגלגל היומי שקדם אמנם שאר מפרשים תי' דלכך כתיב יום אחד ולא ראשון כמ"ש רש"י משום דתיכף בתחלה נברא אור וחושך והכל מעורבים ונא הבדיל ה' בינם עד סוף יום א' וביום א' שמשו האור וחושך שהוא יום ולילה כאחד וזהו ויהי ערב ובוקר יום אחד הרצון כי כל יום היה ערב ובוקר כאחד כי לא נעשה ביניהם הבדלה כלל עד שסוף היום הבדיל השם בין אור לחושך ולכך כתיב יום אחד ולא ראשון שהכל היה כאחדים ערב ובוקר ונ"מ בין ב' פירושים הנ"ל לפי' א' הוי ערב קודם בוקר וא"כ מהראוי להקדים ערב לבוקר אבל לפי' שני היו שניהם כאחד ואין לא' קדימה על חבירו בזמן כלל ומהראוי להקדים אור לחושך לחשיבתו ואמרינן ברבה מפני מה לא נאמר כי טוב בשני מפני שנברא בו גיהנם שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה איזה יום שיש לו רק אתמול הוי אומר זה יום שני וחד אמר מפני שנברא בו מחלוק' והנה אם אמרינן שסדר זמני' היה קודם לכן ולכך כתיב ויהי ערב וכו' א"כ אף יום שני יש לו תמול שלשום כי סדר זמנים היה קודם ליום הראשון ואתי שפיר דהוא קאמר כך דאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום והראיה דלכך לא נאמר כי טוב בשני מפני שנברא מחלוקת דל"ל שנברא בו גיהנם דכתיב ערוך מאתמול וכו' דהא לפני יום שני היה גם תמול גם שלשום דסדר זמני' קודם לכן והראיה דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר דהך סברא ששנים שמשו כאחד נ"ל לדוחק ולפ"ז שפיר שאל מאימתי קורין שמע בערבית ברישא כברייתה של עולם דלולי הנ"ל היינו אומרים ששניהם שמשו כאחד וא"כ לאור קדימה כנ"ל ולכך בתי' הראשון בגמרא לא רצה לומר דס"ל כהך פירושא וא"כ שניהם כאחד שמשו מבלי קדימ' זמני' אמנם בתי' שני ס"ל להגמ' דיליף מברייתה של עולם דהיה קדימה זמנים לערב וכדעת המדרש דסדר הזמני' קודם לכן ובאמת גיהנם לא נברא בשני דהא שני יש לו שלשום רק לכך לא נאמר כי טוב מפני מחלוקת וזהו אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום דלולי כן אין טוב ואיך יהיה ברכה בדבר בלתי טוב:
והנה ע"ז בש"י עולמות יש פנים אחרת בשנבין במ"ש רש"י בשיר השירים והן דברי המדרש חזית האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים פריו עתידים או"ה לשלם כל מה שאכלו מישראל וכתיב קודש ישראל לה' ומה האוכל קודש משלם חומש אף או"ה ישלמו חומש וזהו מאתים לנוטרים פריו עכ"ל ומקשי' הא קימ"ל חומשא מלגאו ולא מלבר וא"כ יש כאן חומש מאלף מאתים וחמשין ולא חמשין גרידא והניחו המפורשים בצ"ע:
אבל הענין במ"ש הש"ך בהלכות חלה דשיעור חלה מ"ג ביצה וחומש וכתב דחלה במנין מ"ג וה' דחלה מורה על חומש דמרמז חומש יש ה' בסוף חלה שהרי א"א ליכתוב ה' במנין מ"ג אלא בתיבת חלה שהרי כשתקח בידך מנין ה' ישאר מנין ל"ח והרי חלה עכ"ל ולדעתי כוונתו הוא כך במ"ש בפסוק ויקרא שמו בית אל ואולם שם העיר לוז לראשונה והפי' דמה ביקש הפסוק להורות לנו שם מקדם וגם למה נקרא לוז:
אבל ידוע מ"ש במדרש דאברהם קראו הר ויצחק שדה ויעקב בית והענין כי המה חשבו כי מקום מקדש לה' לרב קדושתו כי שם נגלו אלהים אינו ראוי לישב אדם רק לשרידים אשר ה' קראו וגם זה בזמן מזמנים כאשר הוא באמת קדושת ק"ק וכן חשבו בכל הבית ולכך קראו הר ושדה מובדל מישוב בני אדם ואיך יעבור בו אדם במקום נורא כזה אמנם יעקב שישן שם השיג ברה"ק שזה יהיה בית לכל באי שם ושם יקבל ה' תפלתו כי זה שער שמים וכן שלמה אמר אפי' נכרי יכול לבוא לשפוך שיחו לפני ה' ולכך קראו יעקב בית מקום מוכן לבני אדם ליוצא ובא שמה שכנו חסידיו פרושי' ביתה. והנה ידוע בשרשי' לרד"ק וקונקרדאנציוס כי לוז שורשו נבדל מגזרת אל יליזו מנגד עיניך ונלוזים וכו' וזהו פירוש הפסוק ויקרא שמו בית אל היינו יעקב שהוא הרגיש בנבואה שיהיה מקום לבני אדם שמה יבואו ולכך קראו בית אל ואולם בראשונה חשבו שהוא מקום לרב קדושתו נבדל מבני אדם ולכך קראוהו לוז לראשונה כי לוז פי' נבדל כי חשבוהו היות נבדל מבני אדם לרב קדושתו ולכך לוז שפירושו נבדל ולכך מקים שאין מלאך המות שולט קרוי לוז להיותו נבדל משארי ערי ישוב ונבדל מסטרא דמסאבא והנה המדקדקים כתבו בחלה ששרשו חילול שהוא מגזרת חילול שבת והיינו שמחליש שבת וכן חלה הנפרשה מעיסה הגדולה מחלשת העיסה השיעור כמות' שהוא מגדר חלול ולכך נקראה חלה ואולם חלה במנין מ"ג ואם כן קשה חלה הוא מורה על הפרשתו מעיסה בגזרהרחוקה יותר נאות לקרותו לוז שהוא פי' נבדל שהוא נבדל מעיסה והעיסה חולין וחלה תרומה והשם זה יתכן בכל אופן יותר מחלה שהוא מלה המורה על הבדלה והפרשה ולוז ג"כ במנין מ"ג כמו חלה ועכצ"ל דלכך נקרא חלה כי צריך בי' ה' להורות על חומש ביצה וכשניתן בו ה' היה צריך ע"כ אותיות הנשארת ל"ח להשלים למנין מ"ג ולא סגי באופן אחר כי אין בשום תיבה שרש יותר מג' אותיות כנודע ולכך נקרא חלה והן דברים מכוונים בש"ך דוק ותשכח כי דברי מכוונים בדבריו ורבים חתרו לפרשו דברי הש"ך באופנים שונים וילאו למצוא פתת התרתו ולמ"ש פשוט ונכון כי הואיל וקרוי חלה ולא לוז על כן דה' מורה על חומש ביצה ודו"ק:
אמנם בגוף הדבר הוא לפי חכמת המבטא ידוע כי כל אותיות אהו"י הם נברות בתנועות גדולות שלפניהם לכן הרבה פעמים כתב בתורה נער וקרינן נערה בה"א כי הקמץ שתחת הרי"ש מורה על ה' ולכך א"צ לכתוב הה"א אמנם הה"א שנכתבה מורה על יותר הברה ודגשת המבטא ולכך חלה אלו כתיב רק חל וקמץ תחת הלמ"ד היה נקרא חלה בה' שהוא במספר מ"ג אמנם הה"א באה להורות על הברת המבטא שהוא מרמז על החומש:
וענין חומש יובן יותר כי ידוע כי האותיות נחלקו לה' מוצאות אהח"ע מהגרון וגו' וכבר כתבו בעלי מבטא כי אעפ"כ צריך עזר מן שאר מקום מוצאות להגות אותן רק אלו מקומות מוצאו' הן העיקרי ולזה באמת לדבר ה"א צריך כל מוצאות אבל להברה ה"א ביותר במבטא עד שהוא במפיק ומורגש יותר לזה א"צ רק מוצא מקומו לבד שהוא הגרון וזה פשוט ולכך חלה שיש בה ה' תוספות למפיק והמפיק הוא רק ממוצא אחד שהוא אחד מחמשה מוצאות הרי מורה על חלק חמישי שהוא מוצא אחד מה' מוצאות ולכך המפיק מורה על חמשת וכן במועל בקודש שהוא פוגם בשם הוי"ה ב"ה כי בשם נקרא על הקדש בכלל ואותיות הוי"ה תחת הוי"ו קמץ מורה על ה' וה' אחרונה נכתב למפיק והוא מורה על תוספת חומש כי ה' אחרונה נוספת למפיק בעלמא כי קמץ הוי"ו מורה על ה' ולכך חמישיתו יוסף עליו וכבר נודע כי מן ג' אותיות ראשונות של השם נסתעף ה' והוא כי אותיות יה"ו מספרם כ"א ורביע מהן הוא ה' כי אחד בלתי מתחלק כנודע והוא אות ד' משם והוא ה' שרביעית מן ג' אותיות הוא ה' ולהיות כי חלק מן אחד שנוסף על עשרים ג"כ מגיע קצת לה' לכך ה' אחרונה בשם בנקודה פסיע לבד להורות על מעט נוסף על החומש ולכך אמרו בפדיון חומש שא"א לצמצם שלא יהיה בו דבר יותר מחומש כמבואר בב"ק פ' הזהב ע"ש והוא הדבר כי יש בו חלק אחד מהאחד הבלתי מתחלק וזהו התוספות כי עיקר השם ג' אותיות כמ"ש וה' נכתב לתוספות בעלמא וזהו וחמשיתו יוסף עליו ולכך ג' אבות ד' אמהות כי ד' נפק מגו תלת הנ"ל וכן ביסודות אע"פ שיחסו היסודות לארבע מכל מקום שרשן רק ג' מים אש עפר ויסוד רביעי רוח נפק מביניהן בהתערבות חלקים יסודות הנ"ל וכן הדבר בה' אחרונה לכך קראו רוח אלקים רוח הקודש והבן והנה ידוע כי עכשיו השם הוא י"ה וחצי' שני' ו"ה אבל לע"ל יהיה השם שוה וחצי אחרונה ג"כ י"ה ויהיה שמו וזהו ביום ההוא יהיה ה' אחד כי לע"ל יהיה תחת וי"ו יו"ד ואם כן ג' אותיות יהיה במספר' כ"ה אם אתה לוקחי תוספות ה' שהוא ה' אחרונה אינו חומשא מלגאו כי הוא יותר מששה רק הוא חומשא מלבר כי מלבר בכ"ה ה' החומש ולע"ל יהיה ה' אחרונה חומשא מלבר ולכך עכשיו החומש מלגאו השכינה שהיא ה' אחרונה נסתרת היותו מלגאו פנימי אבל לע"ל יהיה מלבר וראה כל העם את כבוד ה' ונגלה כבוד ה' לעין כל בשר והבן. ואם כן לע"ל יהיה חומשא מלבר ולכך האומות שישלמו מה שמעלו בקודש לע"ל ואז יהיה חומשא מלבר לכך לא ישלמו לאלף רק מאתים כדין חומשא לבר ולכך כתיב מאתים לנוטרים פריו וא"ש:
והנה זה שתוספות היא ה' אחרונה חומשא מלגאו יובן ענין ש"י עולמות כי כל מה שאדם זוכה בעבודתו ה' מוסיף לו שכר בתוספת ברכה כי מדה טובה מרובה ואם בחטא חמישתו יוסף עליו מכ"ש בשכר שהקב"ה מוסיף חומש ולכך כתיב עשר אעשרנו בחומש כי כך ברכתו של השם בתוספות חומש והנה רמ"ח מצות עשה יש ובכל מצוה קונה עולם אחד כי כל מצוה עולם בפ"ע והנה אם תוסיף חומש לרמ"ח דהיינו חומש מלגאו שהוא חלק רביעית הימנו הוא ס"ב וצרף אותם לרמ"ח עולם ש"י וזהו ש"י עולמות שינחלו צדיקים שומרי מצות ה' והנה חמשה ספרים בתורה ותורה שבע"פ הוא בבחינת תוספת שהוא פלפול ולימודים נוספים על תורה שבכתב ותוספת חומש ולכך משנה ששה סדרים רק קשה אם תוספות מלגאו יהיה יותר מששה אמנם לע"ל יהיה השם שלם והיינו כמ"ש חצי אחרונה כמו ראשונה יהיה ואז יהיה תוספות מלבר כמ"ש:
וזהו אמרם אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום והיינו כשיהיה השם בשלימות כדכתיב יהיה השם אחד והיינו אחדות גמור חצי' שנים כבראשונה והמשניות הם מורי' על לע"ל ואז אין חומש אלא מלבד ועכשיו כ"ד ספרים הם עם תנ"ך וחומש מלגאו מן כ"ד הוא ששה והן ש"ס משנה אבל לע"ל לא יהיה רק ספר משה כמו שכתב הרמב"ם ויהיה משניות חומש מלבר וזהו אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום והיינו כשהשם בשלימות וזה יהיה לע"ל וע"ז נתקן משניות ולכך סליקא לך כל שתא סדרי משנה דאין לך יותר מהצורך דלע"ל יהיה חומשא מלבר. וכן הפרקי אבות מיוסדים חמשה כנגד ה' ספרים בתורה אבל פרק שנו חכמים הוא תוספות בחומשא דלבר כמו משניות כנ"ל וזהו אמרם שנו חכמים בלשון משנה ודו"ק. ודע כי לכל מדרגות צריך עשרה כאמרם ונקדשתי בתוך עשרה כי כל ביה עשרה שכינת' שריא והוא כי בכל יש יו"ד מדרגות כמ"ש הרמב"ם במדע י' גלגולי' י' כתות מלאכים י' מאמרות י' דברות עשר קדושות וכן כולם כי הכל בעשר בחינות וכמ"ש כי העלולים כולם נעללו מיוצר אחד ואף שהם עלולים רבים מכל מקום מתדבקים ביוצר אחד ולכך הוא בבחינות אחד ממש אבל העלולים הם בבחינות אחד אבל ברבוי והוא עשרה כי עשרה גם כן אחד כנודע בחכמת ספרי"א רק אחד יחיד באחדות ועשר ברבוי והבן כי הם עשרה וסובבי' לאחד כי אחיזתם בא' יוצר הכל ברוך שמו ואמרי' בעירובין כי העולם כולו בזרת תכן והתורה גדולה מכל העולם שלשה אלפים ושני מאות עיין שם בפ"ב דעירובין דף כ"א ע"א וא"כ נכלל בתורה שלשה אלפים וב' מאות עולמות והם ל"ב נתיבותחכמה כי כל נתיב כלול ממאה כפל עשר פעמים עשר והם ל"ב נתיבות חכמה שהוא שלשה אלפים שני מאות שעורו והוא נתיבות חכמה אבל כבר אמרו חז"ל ותחסרהו מעט מאלהי' כי בנו"ן שערי בינה שער אחד לא תשיג שום ברי' וכן הדבר בל"ב נתיבות כי נתיב אחד לא ישיג שום בריה ועל זה נאמר נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין רואה ונשארו שלשה אלפים ומאה אם תחלק אותם ליו"ד צדיקים כי הם בבחינות מתחלקות ליו"ד יגיע לכל צדיק ש"י עולמות וזהו המכוון בגמרא בש"י עולמות לכל אחד חלק עשירית מבחינות התורה ונתיבות האמתי ה' ידריכנו בנתיב אמת ומעגלי צדק למען שמו וימלא ארץ דעה כמים לים מכסים ואם אמרינן שניתן לכל צדיק חלקו בפ"ע הוא שאין מדרגה של זה כזה ולמען לא יהיה חס ושלום קנאה ותחרות ולכך כל צדיק נפרד בעולמו ואמרו כל א' נכוה מחופתו של חבירו כי גבוה מעל גבוה שומר:
וזהו אמרם על מה שהקב"ה מנחיל לכל צדיק ביחוד עולמות ואין לשני צדיקים בעולם אחד משום דארשב"ח אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום ולכך אין מהראוי בעולם שכולו ברוך שיהי' ח"ו קנאה ותחרות ולכך כל א' במדור בפ"ע ויהיה שלום ה' יברך את עמו בשלום שאין בו עוצב ויחזיק ברכתו לעמו ישראל כאשר דיבר לנו ויאיר עינינו במאור תורתו ללמוד להבין ולהורות והיה ה' לאור לנו ויקרב משיחנו ובא לציון אמן: