לתשלום לשלשים דגבורה הבאתי על מזבח הדפוס זה הדבר מה שמצאתי באמתחתי מכ"י הקודש דברים חדודים ונחמדים קצת מהדרשה מ"ש בק"ק מיץ יע"א בשבת הגדול:
אמרינן בגמרא ריש חולין לעולם שוחטין מאי לעולם שוחטין אמר רבה ר"י הוא דאתמר כי ירחיב ה' את גבולך לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה דבשר היה במדבר נאסר להם יכול עכשיו שגלו יחזרו לאיסורו הראשון קמ"ל לעולם שוחטין ופריך הגמרא ומה כשבאו לארץ דמרחקי למשכן הותר להם כו' עכשיו דמרחקי טפי לכ"ש אמר ר"י ר"ע היא דאמר כי ירחק ממך לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה דבמדבר הותר להם נחירה כשבאו לארץ נאסר ויכול עכשיו יחזרו להתירו הראשון קמ"ל לעולם שוחטין במאי קמפלגי לר"ע בשר תאוה לא אשתרי לר"י בשר נחירה לא אשתרי. עיין בתוספות דהקשה דלמא לא פליגי ותרווייהו אמת ע"ש. והרמב"ם בהל' שחיטה פסק במדבר היו יכולים ישראל לנחור כדרך העכו"ם ולאכול אבל אם היו שוחטין לא היו רשאים לאכול אלא כבשר שלמים כדכתיב ואיש אשר ישחט ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ונכרתו כו'. כשבאו לארץ הותר להם בשר תאוה ונאסר להם בשר נחירה וקשה בגמרא אמרינן דר"ע ור"י פליגי והוא קיבץ שני דעות יחד באיסור ב"ת והיתר ב"נ וזהו נגד הגמ' דמשמע שם דלא נשא התורה לשבת אותם יחדיו:
תו קשיא על הרמב"ם דמבעיא ליה התם אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לא"י מאי מי אמרינן כיון דאשתרי אשתרי או לא אמרינן אימת אלימא בשבע שכבשו ובשבע שחלקו השתא שלל עכו"ם אשתרי דתנן ובתיהם מלאים כל טוב אפי' קדלי דחזירי שלל דידהו לכ"ש אלא לאחר שכבשו וחלקו ואב"א לעולם תוך שבעה שכבשו כי אשתרי שלל דעכו"ם שלל דידהו לא אשתרי עכ"ל והרמב"ם בהלכות מלכים פסק חלוצי צבא כשיכנסו לגבול מותרים לאכול מן השלל נבילות וטריפות:
מפי השמועה למדנו בתיהם מלאים כל טוב אפי' קדלי דחזירי בד"א כשירעבו ויצמאו ואין להם מה לאכול וכו' וע"ש:
והקשו כל חכמי לב א"כ מאי קאמר הגמרא השתא שלל דעכו"ם אשתרי שלל דידהו לכ"ש הא זה לא הותר רק בעת רעבון וספיקא דגמרא אי אשתרי בשר נחירה לגמרי כמו קודם ביאתם לארץ ומותר לאכלו אפי' על השובע ופשוט:
וגם קשה מנ"ל לרמב"ם זה לחלק כנ"ל דבגמ' סתמא קאמר אפי' קדלי דחזירי ולא חילק בין שעת רעבון או לאו ועיין ברמב"ן על התורה גבי געולי מדין מבואר דלא כוותיה ע"ש:
ונראה לתרץ הכל ראשון הרמב"ם בהל' שחיטה הנ"ל והוא דרש"י פי' לר"י דנאסר בשר תאוה מקום איסור בתורה הוא מה דכתיב ואיש אשר ישחט ואל פתח אוהל מועד לא הביאו וכו' וכ"כ הרמב"ם הנ"ל דילפינן מהך קרא דאתא להורות ב"ת וכ"ה להדיא בברייתא דת"כ והביאו רש"י בחומש ובקושי' התו' דהקרא אתי לאסור קדשים בחוץ כבר תירצו המפרשים דתרתי ש"מ:
אך קשה לפ"ז בהא דאמרי' בפ' יש נוחלין זה הדבר דבר זה לא נוהג אלא בדור הזה ופרכי' אלא מעתה זה הדבר דשחיטי חוץ הכי נמי ומשני כתיב לדורותיכם ואלא זה הדבר ל"ל נאמר כאן זה הדבר ונאמר בראשי המטות זה הדבר ללמדך דיש שאלה בהקדש ע"כ ע"ש:
ויש להבין לשיטת רש"י מאי פריך זה הדבר דשחיטת חוץ הכי נמי לא יהא נוהג אלא בדור הזה פשיטא דכן היא דהא בהך פרשה איסור ב"ת כמש"ל בפירש"י איש אשר ישחט ב"ת ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' ודבר זה לא יהיה נוהג רק במדבר כנ"לואתי שפיר זה הדבר:
וצריך לומר דקושית הגמ' כיון דגם ש"ח נאמר בזה הקרא עכצ"ל דתרתי שמעת מיניה א"כ אף ש"ח נימא דאינו נוהג אלא לדורות ומשני הגמרא כתיב לדורותיכם:
אך מה דהקשה הגמ' א"כ זה הדבר למה לי הא אצטריך כיון דעיקר הפרשה מיירי בב"ת וזה לא יהיה נוהג אלא בדור המדבר וכדי שלא יטעה דגם ש"ח אינו נוהג לדורות כתב התורה לדורותיכם לסלק הטעות והא"ש וצ"ל דקושי' הגמרא ל"ל זה הדבר אי להורות דבשר תאוה אינו נוהג במדבר הא התירו כבר ומבואר להדיא כי ירחיב ה' את גבולך וכו' וכל אשר תאו' נפשך תאכלו וכו':
אך לר"ע דס"ל דבא הכתוב לאסור ב"נ א"כ י"ל לולי זה הדבר היינו אומרים דב"ת נוהג לדורות וכי ירחיב לא בא אלא לאסור ב"נ כסברת ר"ע:
ולפ"ז קושית התו' דלמא ר"ע ס"ל ג"כ כר"י מיושב הא דהא קיי"ל יש שאלה בהקדש ור"ע ס"ל כן בנזיר וקשה מנ"ל דלמא זה הדבר בא להתיר ב"ת לדורות ל"ל דכבר שמעי' מכי ירחיב דלולי זה הדבר היינו אומרים דבא הכתוב לאסור ב"נ גרידא וע"כ דר"ע לא דרש האי קרא מהדברי' כלל ולא איתסרי כלל:
אך יש כאן ב' סברות בהא דכתיב כי ירחיב ה' את גבולך אם יש לזה שייכות איסור ב"ת כי לכאורה נראה שאין ענין ב"נ להרחבת גבול א"י כי הוא חובת הגוף ומה ענין זה לזה:
אך כתבו המפרשים כי לכך היה במדבר מותר ב"נ ובביאתם לארץ נאסר כי עבור קדושת ארץ נתקדשו ישראל במצות יתירות ופרישות כמו שמצינו הרבה מצות שתלה הכתוב בביאת הארץ וא"כ שפיר יתכן עליו כי ירחיב וכו' כי בשביל הרחבת גבול ארץ הקדושה נאסר ב"נ ונ"מ בין שני סברות הללו הוא מ"ש לעיל דאם אמרי' דאין ענין הרחבת ארץ לב"נ ולא תליא כלל בארץ קושיא הנ"ל מיושב ואיכא למימר דבפרשת ואיש אשר ישחט ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' גם בשר תאוה נאסר ומ"מ ילפינן מזה הדבר דיש שאלה בהקדש דאל"כ ל"ל זה הדבר דמכי ירחיב ידעי' דב"ת הותר בארץ דל"ל דה"א לאסור ב"נ אתי' דמה ענין הרחבת גבול לענין ב"נ ומה טיבו של זה בשל זה וע"כ על ב"ת קאי ואייתר זה הדבר לשאלה בהקדש אבל א"א דגם היתר ב"נ תליא בארץ א"כ שפיר י"ל כי ירחיב על ב"נ לחודיה קאי ואצטריך זה הדבר להתיר ב"ת לדורות וקשה מנ"ל דיש שאלה בהקדש:
והנה בב' סברות אלו נראה דפליגי ביה רב יוסף ורבא דר"י אמר לעולם שוחטין בא להורות דלא נימא דעכשיו ב"נ מותר ע"כ דס"ל דאיסור ב"נ יש לו שייכות כנ"ל טעם עם ביאת ארץ כנ"ל דאל"כ איך ס"ד בשביל שגלינו מארצינו יהיה היתר לב"נ וכי ח"ו פסקה תורתינו באבדן מארץ תפארתינו הלא תורתינו נצחיית ת"ל:
אבל לרבא דמוקי לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה יקשה כיון דקיי"ל כר"ע דבשר נחירה הותר במדבר למה לא קמ"ל מתני' דעכשיו ב"נ אסור ולמלוט אותנו מהטעות ע"כ דס"ל דבהא ליכא למיטעי דאין שייכות לב"נ עם ישיבת ארץ הקדושה:
וא"כ צדקו דברי הרמב"ם דהא אמרי' בגמרא דלעולם לא נאסר ב"ת היינו לר"י כמבואר בגמרא דאליבי' קאי ואי לא דס"ל דאצטריך לאשמעינן במשנה דעכשיו ב"נ אסור ע"כ דיש מקום ושייכות לב"נ עם ישיבת ארץ כנאמר לעיל:
וא"כ ל"ל דלר"ע ב"ת איתסר דא"כ דקרא לב"ת אתי' מנ"ל דס"ל שאלה בהקדש דזה הדבר מורה על היתר ב"ת לדורות דלא נימא דכי ירחיב על ב"נ לבד קאי כנ"ל כיון דיש לו שייכות עם ביאת הארץ וכהנ"ל:
אבל למסקנא דקיי"ל כרבא וכו' ע"כ מוכח דלא תליא בב"נ עם ביאת ארץ ושפיר י"ל דאף לר"ע ב"ת אסור ומ"מ זה הדבר מיותר דיש שאלה בהקדש דהיתר דורות ילפינן מכי ירחיב דל"ל הכל על ב"נ קאי דמה ענין ב"נ לא"י כהנ"ל ואפושי פלוגתא לא מפשינן ור"ע ס"ל כר"י וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל ודברי ה' אמת צדקו יחדיו וק"ל:
ובזה יובנו דברי הרמב"ם השני בשנקדים לדייק מאי פריך אימתי אילימא בתוך ז' שכבשו וכו' אלמא דס"ל לדוחק דאוקמי ששהה בשר מביאתם לארץ עד אחר זמן כבישה וכו' שהיה זמן רב ואח"כ משני באמת לאחר שכבשו ודקארי ליה מאי קארי ליה ותחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר:
ועיין בתי' ראשון חשיב הגמרא אותן לקושי' השתא שלל עכו"ם אשתרי ושלל דידהו לכ"ש ובתי' השני קאמר שלל דעכו"ם אישתרי שלל דידהו לא אשתרי איך יהיה ב' הפכים בנושא אחד ובמאי ולמה יהיה סברות מתחלפות מהיפוך להיפוך וגם התו' הביאו גירס' ישינה דגרסי' אב"א כי אשתרי שלל של עכו"ם שלל דידהו לא אישתרי או דלמא ל"ש וכתב דלא גרסי' ליה ודלמא ל"ש דהא על זה לא היה ספק:
ויש ליישב ולהעמיד הגי' ישינה ונוסחת עתיקא כי בלא"ה יש להקשות לפי מה שכתב הרא"ש בהך איבעי' וי"ל מה דהוי הוי ותי' דנ"מ לדידן אם דבר אחד נאסר בזמן ידוע ויש להם מותרות מדבר זה מזמן ההיתר א"א כיון דאשתרי אשתרי או לא:
וקשה לפ"ז ע"פ הגמ' אילימא בתוך ז' שכבשו השתא שלל עכו"ם משתרי הלא אין כוונת הבעל איבעי' לידע אי משתרי ב"נ באותו פעם רק לדעת הנ"מ לדידן וא"כ השאלה הוא רק דרך משל בעלמא אלו היה ישראל מכניסי' לארץ איברי ב"נ ולא היה מותר שלל עכו"ם אם יהיו אברי' ג"כ מותרים מכח מה דאשתרי אשתרי או לא נקט נ"מ לדידן ולא נחית הגמרא לדקדק בזה אם היו איברי' ב"נ באותו פעם מותרים מחמת טעם אחר רק כוונת הגמרא לדעת גופא דמילתא א"א כיון דאשתרי וכו':
ונראה ליישב הכל דודאי דרוב מפרשי' הסכימו דשלל עכ"ום אפי' בז' שחלקו היה ג"כ מותר ובתיהם מלאים כל טוב אפי' על ז' שחלקו ג"כ נאמר וכן מוכח מרמב"ן על התורה גבי געולי מדין ע"ש:
וכן כתבו כל המפרשים על התורה בקר' בשבע שכבשו דנקט הגמ' לאו דוקא ה"ה ז' שחלקו נמי וכן מבואר בירושלמי ע"ש:
והנה הרמב"ן על התורה מפרש בקרא כי ירחיב ה' את גבולך וכו' הכונה בהרחבת גבול היינו לאחר ז' שכבשו וכו' ולפ"ז לפי שיטת ר' יוסף דלר"ע לא אתסר לב"ת וא"כ כל הקרא דכי ירחיב לאסור ב"נ קאי וא"כ לא נאסרו ב"נ תיכף בביאתם לארץ רק לאחר זמן הנ"ל:
אך י"ל דבאמת תיכף נאסר ב"נ כי מה טעם ישלאיסור הלזו כבישות וחילוק הארץ רק הא דכתיב כי ירחיב משום דא"א מקודם לאסור נחירה דהא אפילו שלל עכו"ם אשתרי מכ"ש שלל דידהו ואיך יוציא התורה דבר לבטלה לומר שלא יאכלו עד שישחוט דהא אפי' נבילות וטריפות אוכל:
ולכך תלה הכתוב קביעת איסורו לאחר זמן הנ"ל ונ"מ אם יהי' ב"נ מטמא טומאת נבילה שיהי' טמא מלאכול תרומ' וקדשים דאם לא נאסרו ב"נ הרי זה שחיטתן ואינו מטמא כמו במדבר אבל אי נאסרו רק דמותרים לאכול תינח שלל גוים טומאת נבילה לא פרחה דהיתר אכילה אמת יש כאן אבל טהרת נבילה לא מצינו:
והנה לכאורה קשה על תי' הרא"ש מה דהוי הוי ובשביל נ"מ שכתב הרא"ש עדיין ה"ל לשאול דבר הנהוג ומ"מ נפשוט מיניה נ"מ הנ"ל והיינו חלוצי צבא שנכנסו לגבול עכו"ם ולקחו נבילות וטריפות שהותר להם ונותן להם אברים לאחר המלחמה ששקטה הארץ א"א ביה כיון דאשתרי וכו' או לא ויהיה נלמוד ממנו גם כן ה"א של הרא"ש ז"ל:
אך א"א שלל דידהו לא אשתרי י"ל אלו הוי קמבעיא ליה באופן הזה תינח אי הוי פשטינן דאשתרי אבל אי הוה פשטינן דלא אשתרי עדיין היה מקום ספק דבשלמא בשלל עכו"ם דאין כאן היתר גמור דהרי של ישראל לא הותרו לכך לא אשתרי:
אבל בנדון של הרא"ש דקודם זמן איסור היה הותרה לכל עולם י"ל דאשתרי ומכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא הותרה שלל עכו"ם רק משעת רעבון וא"כ י"ל דלכך לא אשתרי ולא התירו אלא בדוחק אבל בנדון הרא"ש דקודם זמן איסור הותר אף שלא בשעת רעבון י"ל הסברא כך הוא כיון דאשתרי אשתרי:
וא"כ יש ליישב תחלת דברי הגמרא דהוא ישאל אברי נחיר' שהכניסו ישראל לארץ וכו' ודייק הגמ' מלת שהכניסו לארץ מה טיבו של זו הא לא נאסרו בב"נ רק לאחר שכבשו וכו' כדכתיב כי ירחיב וכו' וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל ועכצ"ל דתיכף חל איסור נחיר' רק דכתיב כי ירחיב ה' משום דקודם לזה הותרה להם אפי' בשר נבילה כנ"ל וא"כ עכצ"ל השתא שלל דעכו"ם אשתרי שלל דידהו לכ"ש וכן אפי' בשעת שובע ג"כ דלא כרמב"ם דאל"כ עדיין לא לכתוב כי ירחיב דהא יש במציאות לאסור ב"נ מבהמות של ישראל דלא אשתרי או כשיש להם לחם לשובע דלא אשתרי שלל עכו"ם כסברת הרמב"ם ועכצ"ל דליתא דהכל מותר קשה לפ"ז למה שאל בב"נ דלא נוהג כלל כקושי' הרא"ש ישאל בחלוצי צבא שהתירו אברי נבילות משלל דעכו"ם כהנ"ל דהא מוכח דהו' מותר גמור מבלי הבדל כמו אברי נחירה במדבר וקושי' הגמ' שפיר השתא שלל דעכו"ם דכן מוכח לשיטתך מהך דכי ירחיב:
וע"ז משני הגמ' לעולם שלל דעכו"ם אשתרי ולא שלל דידהו והא דכתיב כי ירחיב היינו דגוף האיסור ב"נ לא היה רק לאחר ז' שכבשו וכו' והא דקאמר אברי ב"נ שהכניסו לארץ הך מילתא שהכניסו ישראל לארץ לאו דוקא שהכניסו לארץ כי אז עדיין לא נאסר ב"נ:
רק הכונה שהותרה מסוף ז' שכבשו לאח"כ דחל זמן איסור ב"נ ולשון שהכניסו לארץ הוא ל"ד והוא רק לשון מושאל הרצון סוף שכבשו כי אז נתיישבו בקביעות בארץ:
וזהו כוונת הגמ' לאחר ואין הפי' להכניס לארץ להניחו עד לאחר שכבשו כי זהו כבר נסת' ונאבד רק הכונה יום קודם כלות הז' וז' נחרו ונותר ממנו עד הבוקר כי אז חל איסורו כדכתיב כי ירחיב:
וזה התירוץ הוא הכל אליבא דרב יוסף דס"ל כי ירחיב קאי אבשר נחירה אבל אליבא דרבא דס"ל אף לר"ע נאסר כהנ"ל א"כ כי ירחיב לא קאי אב"נ ואמרינן בשר נחירה נאסר תיכף בכניסת' לארץ ושפיר קשאיל אברי נחירה שהכניסו ישראל לארץ כי אז נאסרה:
רק קשה א"כ דכי ירחיב קאי להתיר ב"ת ונאמר בי' כי ירחיב מורה דלא הותר רק לאחר שכבשו איך אפשר הא בתוך שכבשו הותר אפי' קדלי דחזירי איך יהיה איסור להם ב"ת וצ"ל לה' אוקימתא דשלל דידהו לא אשתרי וא"כ נאסר ב"ת בשלל דידהו כנ"ל:
וזהו מאמר הגמ' ואב"א לעולם בתוך ז' שכבשו וכו' דב"נ נאסר תיכף וכי ירחיב על ב"ת קאי ולא קשה איך יתכן דקודם שכבשו נאסר ב"ת הא שלל גוים אשתרי כי אשתרי שלל גוים שלל דידהו לא אשתרי:
רק לפ"ז קשה לפי שטת כל המפרשי' הנ"ל דאף ז' שחלקו בכלל היתר ואף ע"ז נאמר מפי השמועה ובתיהם מלאים כ"ט כו' להתיר קדלי דחזירי מה נשתנה ז' שחלקו משנים שאחריו עד היום הזה בשלמא אי שלל דידהו נמי אשתרי שפיר יש הבדל דבתוך ז' שחלקו הותר להם לנבל ולאכול ואח"כ לא וכי ח"ו יבטל תורה:
אבל אי אמרינן דשלל דידהו לעולם לא נשתרי א"כ בז' שחלקו מאין היה להם שלל של גוים הא כבר ספו תמו בז' שכבשו ואי על אברים שנותר' להם מן שלל גוים שמצאו בתוך ז' שכבשו מאי ארי' ז' שחלקו מעולם הן מותרים וכיון דאשתרי בתוך ז' אשתרי לעולם ועכצ"ל דלא אמרי' כיון דאשתרי אישתרי וא"כ לולי ז' שחלקו שהיה נקראת עדיין זמן מלחמה לא הותרה אבל מכאן ולהלאה אסור:
וא"כ יהיה דידן נפשוט דלא אמרי' כיון דאשתרי (והך סברא לחלק בענין אישתרי אישתרי אי שלל דישראל נמי אישתרי או לא ס"ל להגמרא להך שינוי' בתרא וס"ל לדוחק):
רק זהו אם מוחלט הדבר דשלל דידהו לא אישתרי רק י"ל דלעולם אין הבדל בין שלל גוים לשלל דידהו רק יש חילוק כשיטת הרמב"ם בין כשירעבו ויצמאו וכו' וא"כ שפיר כתיב כי ירחיב דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר וזהו שלא בשעת רעבון ולא הותר שלל עכו"ם כלל ועד לאחר שחלקו לא הותרה ב"ת ומ"מ יש הבדל בין ז' שחלקו לאח"כ אף דאמרינן כיון דאשתרי אישתרי דבז' שחלקו מותר לישראל לנבל משלו ולאכול בעת רעבון משא"כ לאח"כ אבל אברים שנותרי' משעת היתר אמרינן כיון דאשתרי וכו':
וזהו שכתב הגמ' איבעי' אימא תוך ז' וכי אישתרי שלל עכו"ם וכו' רק לפ"ז יהי' לכאורה מוכח כהנ"ל דלא אמרינן כיון דאשתרי וכו' וע"ז קאמר הגמרא או דלמא ל"ש דאין זה מוחלט וי"ל כשיטת הרמב"ם:
אבל לעולם אמרינן כיון דאשתרי וכו' וגירס' ישינה נכונה ולפ"ז בתי' השני אין צורך לתי' הרא"ש כלל רק י"ל דגמרא ביקש לידע אי דינו דרמב"ם אמת דלא הותרה שלל עכו"ם בשעת רעבון או לאו ולכן שאל א"א כיון דאישתרי או לאו דאי אמרינן א"כ קשה אי שלל דידהו לא אשתרי מה הבדל יש בין ז' שחלקו לאח"כ ועכצ"ל שלל דידהו נמי אשתרי וקשה הא כתיב כי ירחיב ואיך אתה מוציא לב"ת תוך ז' כיון דשלל דידהו נמי אשתרי ועכצ"ל דלא אישתרי רק בעת רעבון כדעת הרמב"ם:
אבל אי אמרינן דלא אמרי' כיון דאשתרי א"כ אין צורך לדברי הרמב"ם רק כי ירחיב נאמר דשלל דידהו לא אישתרי ומ"מ יש הבדל בין ז' שחלקו לאח"כ כיון דלא אמרינן כיון דאשתרי כהנ"ל ולכך כיון דהו' איבעי' דלא איפשט' פסק הרמב"ם לחומרא בשל תורה ולא כרש"י רק שלל גוים וגם בשעת רעבון לבד דכל ספיקא לחומרא וא"ש ודוק היטב:
ובזה יובנו דברי הפסוקים דשמואל א' דכתיב ויעט העם אל השלל והנה אוכלים על הדם ופירשו המפרשים שלא הניחו הדם לזוב מבהמה ואכלו הבהמה עם דמה וכו' ויגידו לשאול וכו' ויאמר גולו לי אבן ודרשו חז"ל שעשה במה לשמים ויאמר ושחטתם בזה וכו' הוא החל לבנות כו' ופירש"י הוא היה מלך ראשון שנקרב בבמה ע"ש:
ויש לתמוה איך תיקן שאול אשמת העם במה שהקדים העם לזבח בבמה עדיין כשיזבחו העם לעצמם ואכלו על הדם ולא גדר בזה דבר ואם מיחה להם בפה שלא לעשות' אין צורך להקמת במה כלל:
וגם קשה להאמין על ישראל שחטאו באיסור חמור דם וכאשר לא ענה לשאול באורים ותומים היה מחפש לדעת בשל מי הרעה הזאת עד שנלכד יהונתן בחטאו או בשגגה בטעמו יערות דבש והלא אשמת העם היה ידוע שעברו על אכילת דם ומה טיבו של חיפוש הזה ולפי הנ"ל יתיישב לנכון דתוס' הקשו לעיל דפרכינן השתא דמרחקי טפי פשיטא דב"ת מותר:
והקשה תוס' אדרבה השתא מקרבי דק"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל וא"כ יכולין לבנות במות ומקרבי טפי והניחו בקו':
ונראה ליישב דאי אמרינן אף בזמן משכן שילה היו במות מותרות א"כ למה התיר התורה ב"ת דליכא למימר משום דמרחקי היו יכולים להקריב בבמה ועכצ"ל מה בכך סוף סוף לא יביאו קרבנותיו למקדש ועיקר טעם האיסור ב"ת היה כדי שיביאו קרבנותיהם למקדש כדכתיב למען יביאו בני ישראל וכו' פתח אוהל מועד:
ואמרינן בגמ' סוף זבחים דר' ישמעאל סבר נחלה ומנוחה זו וזו בירושלים וא"כ בשעת שילה הבמות מותרות ושפיר פריך הגמרא דאתי מתני' כר"י הא לר"י בשעת כניסתן לארץ הבמות מותרות שהי' ת"ם שנה לאחר כן ועכצ"ל מה בכך סוף כ"ס לא יביאו למקדש א"כ כ"ש עכשיו דאין לנו מקדש כלל בעו"ה וא"א להביאו למקדש רק בבמה פשיטא דבש"ת מותר וא"ש:
ולפ"ז אלו הי' כמ"ד בשעת שילה הבמות אסורות י"ל דבאמת דתיכף בביאתן לארץ הותר בש"ת וא"כ ל"ק כל הנ"ל ואי קשה הא כתיב כי ירחיב לרבות' נאמר כי ירחיב ש"מ תוך ז' שכבשו וכו' דהי' משכן בגלגל ובמות מותרות כמבואר במשנה דסוף זבחים פשיטא דבש"ת מותר דלא יביאו שלמים למקדש רק יזבחו בבמות ומה הי' מועיל באסורא משא"כ לאחר שכבשו דהי' אז הבמות אסורות וא"כ הא דנאסר ב"ת כדי שיביאו זבחיהם למקדש קמ"ל דלא הואיל דמרחקי:
אך זה א"א דמשעת שילה במות אסורות אבל התוס' הקשה איך אפשר לומר דאם אמרינן מנוחה ונחלה זה שילה ובמות אסורות א"כ איך הי' מקריב שמואל וא"ל ע"פ דיבור וא"ש פסוקים הנ"ל דודאי ח"ו על עם קדוש שיעשה המרי עון אכילת דם רק הם נטו אחר שלל וחשבו הואיל דשלל גוים אישתרי דידהו לכ"ש וא"כ אין כאן איסור באכילת דם וזהו שנאמר ויעט העם אל השלל והנם אוכלים על הדם וא"כ כי ירחיב איך יתכן כנ"ל לא מיבעי' קאמר אפי' לאחר שכבשו ונאסרו הבמות מ"מ ב"ת מותר ושאול ביקש להוציא טעות זה מלבם מה עשה גלל אבן לבמה ואמר להם ושחטתם בזה הורה להם שהבמות מותרות וזש"ה הוא החל שהוא הי' ראשון להראות היתר דבמות מותרין וא"כ ליכא למימר דנחלה ומנוחה זו שילה רק זו וזו ירושלים וקשה כי ירחיב וכו' ועכצ"ל דלא הותר ב"ת רק לאחר שכבשו קשה השתא שלל גוים וכו' וצ"ל שלל דידהו לא אישתרי וא"ש ודוק זולת זה יש עוד מקום לומר בהך ב' תירוצים דגמ' דלתי' ראשון אמרינן שלל דידהו לכ"ש ובתי' שני אמר שלל דידהו לא אשתרי וגם לעיל במאי קמפלגי ר' ישמעאל ור"ע אי בש"ת נאסר או לא:
ונראה דאמרי' בגמ' דקדושין דר"ע ס"ל מושבות הנאמר גבי חדש בכל מקום שאתם יושבים ור' ישמעאל ס"ל לאחר ירושה וישיבה ויש ליתן טעם במאי פליגי:
ונראה דבזה פליגי דר"ע ס"ל הך סברא דשלל דידהו לכ"ש וקשה א"כ מושבות ל"ל להורות דחדש אינו אסור אלא לאחר ירושה וישיבה פשיטא השתא שלל דעכו"ם וכו' ועכצ"ל דמושבות אתי לרבות כנ"ל בכל מקום שאתם יושבים ור"י סבר שלל דידהו לא אישתרי וא"כ לולי מושבות היה חדש של ישראל אסור תיכף בביאתם לארץ ואיצטריך מושבות לאחר ירושה וישיבה וא"כ א"ש הנך ב' תירוצים כדרך הגמרא לשנויי אליבא דכולהו תנאי בפרט במחלוקת הזה דלא מוכרע אי הלכה כר"ע או כר"י מבואר בשיטת אחרונים גבי דיני חדש ע"ש:
וגם הא דלעיל א"ש דר"ע אזיל לשיטתו דס"ל שלל דידהו נמי אישתרי וא"כ ל"ל כי ירחיב על ב"ת הא שלל דעכו"ם אשתרי שלל דידהו לכ"ש ואיך יאסר ב"ת וע"כ דכי ירחיב קאי על ב"נ להורות דמקודם לכן נחירתו זהו שחיטתו אפי' בנבילה אינו מטמא ור"י לשיטתו דס"ל שלל של עכו"ם לבד אישתרי א"כ שפיר י"ל כי ירחיב להתיר ב"ת ובתוך ז' שכבשו הי' באמת אסור כי שלל דידהו לא אישתרי:
ובזה יש להבין דברי תוס' בפסחים דאמרינן משרת לטעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל אסורים שבתורה מה נזיר דיש היתר לאסורו ואין איסורו איסור עולם ומותר בהנאה שאר אסורי' לכ"ש וק"ו לערלה בשתי' וכלאי הכרם באחת ור"ע ס"ל משרת להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר ילפינן מגעולי מדין:
והקשה התוס' טעם כעיקר לר"ע בנזיר מנ"ל וליכא למילף מכלי מדין דאין היתר לאסורו משא"כ בנזיר ותירצו תוס' דאף כלי יין הוצרכו להגעיל במדין משום נזירים ע"ש ויש להקשות על תוס' למה הקשו מנזיר גריד' ולא הקשו ג"כ מערלה וכלאי כרם דמה לגעולי מדין שכן איסורן איסור עולם ובזה אפשר דלא יהי' שייך תי' התוס' דודאי לא הי' צריכי' להגעיל הכלים מחשש ערלה וכ"כ כי לא הי' נוהג אז במדבר ובמדין ומנזיר ליכא למילף דמה לנזיר שכן היתר מצטרף לאיסור:
ולפי הנ"ל א"ש דקושי' זו הוא לר"ע דס"ל השתא שלל גוים אישתרי שלל דידהו לכ"ש וא"כ אלו היו הכלים של מדין נכנסו לארץ אפי' האיסור שבתוכו בעין ואינו פגום הי' מותרכי בתוך ז' הותרו נבילות ומאכלות אסורות וא"כ אף זה יש היתר לאיסורו כמו ערלה ואדרבה ערלה אין גוף הפרי שגדל בשנת ג' ניתר לעולם משא"כ נבילות וטריפות הללו בעצמן יהיו מותרין בביאת הארץ ולכך לא הקשו תוס' רק מנזיר דיש היתר לאיסורו והיינו כפי' רש"י דיוכל להשאל על נדרו ונמצא האיסור נעקר מעיקרא ומעולם לא הי' איסור ואין זה דומה לכלי מדין דאף דיהיו מותרים עכשיו שם איסור עליהם משא"כ בנזיר דאם שאל לא הי' מעולם איסור כלל ודוק:
והנה המג"א כתב בריש סימן תמ"ב לפי דעת הרמ"ך בהבנת הרמב"ם דעת הרמב"ם שאם נתערב כזית חמץ יותר מכדי א"פ אע"פ שאינו חייב על אכילתן עובר עליו בבי"ר ובב"י דעכ"פ יש כאן כזית חמץ ופי' המג"א דוקא אם נתערבו באינו מינו אבל במינו כיון דקיי"ל ד"ת מין במינו בטל ברוב א"כ איך אפשר לעבור עליו בב"י וב"י:
ונתקשו בו כל חכמי לב דהא דעת הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות דטעם כעיקר דוקא בכזית בכדי א"פ דאורייתא אבל אם נתערב חלב לחוך גריסין כזית יותר מכדי א"פ אינו אסור מן התורה וא"כ עדיין קשה אף שנתערב באינו מינו מ"מ כיון דליכא כזית בכדי א"פ מותר לאכלו ד"ת ואיך יעבור עליו בב"י וב"י אם אמרינן דלא תלי' זה בזה א"כ אף במינו נמי וליתא לדברי המג"א וצ"ע:
ולכאורה נראה ליישב דאמרינן בגמרא דבכורות הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור ממ"נ אי מיא רובא הא עביד לי' השקה ואי ציר רובא הא בטיל הנך מיא ואמר ר"ז ה"מ לטבול בהן פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור ופריך אביי אלמא אמרינן כמאן דאיתא דמי הא דתנן נבילה בשחוטה שא"א לשחוט' שתעשה נבילה נהי דבמגע לא מטמא במשא ליטמא ומשני הא תני עלה אמר ריב"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא מיתיבי המבכרת ששפעה חררת דם פטורה מן הבכורה ואינו מטמא לא במגע ולא במשא משום דביטול ברוב נגע בו ואמאי נהי דבמגע לא מטמא במשא ליטמא קשי' ע"ש:
והרמב"ם בהל' אבות הטומאה פסק חתיכת נבילה שנתערב בשחיטה בטלה שא"א לשחוטה שתעשה נבילה וטהור במגע אבל מטמא במשא וגבי בהמה ששפעה חררת דם פסק דטהורה אפי' במשא ונתקשו בו הר"י קורקס דהדברים סותרים זה את זה כקו' הגמ' הנ"ל וטרח ליישב ולא העלה בו דבר ברור ע"ש:
וגם הראב"ד השיג על הרמב"ם במה דכתב דלכך בטלה נבילה בשחוטה הואיל וא"א להיות כנבילה דכל טעם זה לא איצטריך אלא לר"י דס"ל מין במינו לא בטיל משא"כ לדידן דקיי"ל מין במינו בטל ברוב א"כ א"צ לטעם זה אדרבה אם הוא מינו יותר מתבטל והר"י קורקס כתב דס"ל לרמב"ם דבכמה דוכתי' מצינו בש"ס הך דנבילה בטילה בשחוטה משום דא"א לשחוט' כו' וחשב הרמב"ם לדוחק דיהי' הכל נישנית אליבא דר' יהודא דלא כהלכתא:
אך עדיין לא תי' גוף הדבר דמנ"מ לדידן בזה אי הוי מינו הא עכ"פ בטל ברוב:
ולכן נראה פשוט דהא פליגי אביי ורבא אי בתר שמא אי בתר טעמא אזלינן וקיימ"ל כרבא והביאו הרמ"א בי"ד סימן צ"ח להלכה (ומה שיש לחדש בזה עם מחלוקת הש"ך ביארתי במקום אחר) ומבואר במרדכי ואו"ה והביאו הש"ך בנקודת הכסף ג"כ דהואיל דאמרינן דא"א לשחוטה שתעשה נבילה א"כ יש לנבילה ולשחוטה לכל א' שם בפ"ע ולמ"ד בתר שמא אזלינן שני מיני' הם:
ואמרינן בגמ' פ' ג"ה חתיכ' של נבילה שנתערב אפי' באלף לא בטיל וכתבו הפו' מזה מוכח דסתם חתיכה הוי חתיכה ר"ל דאל"כ לא ה"ל למשנה למיתני סתם חתיכה אלא לפרש חה"ל:
ולפ"ז אנו נאמר חתיכה של נבילה שנתערבה בהרבה חתיכות שחוטה כיון שאינו בטילה מחמת חשיבתה דסתמא הוי חה"ל אף לענין טומאה אינה בטילה ומטמא במגע דמ"ש אכילה מטומאה:
ואף דמה דאינו בטל הוא לדעת הרבה פוסקים דרבנן מלבד דלפי דעת הכ"מ בהל' מעילה דעת הרמב"ם דדבר חשוב מהתורה לא בטל ועיין בפר"ח לי"ד והאריך בזה אף גם מ"מ מדרבנן מיהו מטמא ועיין בתוס' בבכורות דאף טומאת משא ג"כ הוא רק דרבנן ע"ש:
אמנם ידוע מ"ש האו"ה כי כל הני דלא בטלי מחמת חשיבתן הוא רק מין במינו אבל שלא במינ' בטילה ועיין ריש סי' ק"י:
ואני מצאתי במסכת ערלה ובפרק שני משנה ז' בדברי הרמב"ם שכתב כן להדיא וז"ל בכלל הדברים באלו הדינים שכל דבר איסור שלא נתנו בו שיעור אלא נאמר בו שאוסר בכל שהוא וכו' במינו כ"ש ושלא במינו בנ"ט ולפ"ז לפי דקיימ"ל לענין מין במינו אזלינן בתר שמא והואיל ששחוטה א"א שתעשה נבילה תרי שמות מיקרי כמ"ש המרדכי הנ"ל והוי מין בשאינו מינו וא"כ אף דהוי חה"ל מ"מ תבטל:
וזהו כוונת הרמב"ם דדייק חתיכת נבילה שנתערב בשחוטה וא"כ הוי חה"ל והי' הדין שלא לבטל רק דהואיל א"א לשחוטה שתעשה נבילה וכו' בתר שמא אזלינן והוי מין בשאינו מינו ואף דהוי חה"ל ולכך כתב שא"א לשחוט' שתעשה נבילה וכו' ודבריו מדוקדקים ונכונים:
וגם בגמרא דנתן טעם משום שא"א לשחוטה שתעשה נבילה אליבא דהילכתא הוא ולא אליבא דר"י לבד דמיירי בחה"ל ולק"מ קושי' מהר"י קורקס הנ"ל:
ולפ"ז אין לכאורה מקום לקושיא הגמ' מהך דחררת דם דידוע בפוסקים כי אמרינן בתר שמא אזלינן כשהי' לו שם מיוחד בפרטי קודם שנתערב אבל אם נתערב מקודם פשיטא דלא שייך בתר שמא אזלינן ולפ"ז בהמה שנימוח במעי אמו א"כ קודם שחל עליו שם נבלה כי עודנו לא יצא לאויר העולם כבר רבו עליו הדמים וזוהמ' מאמו ובטלה ברוב כמ"ש רש"ל על הא דביטול ברוב נגעו בו וא"כ אז לא שייך מין בשא"מ כי אין כאן שם נבלה עדיין ואין כאן רק דמים בדמים נגעו והוי מין במינו ול"ל דקושי' הגמרא דבמשא מיהו ליטמא הוא אם אמרינן דחוזר וניעור וטומא' כמאן דאית ליה דמי אבל אי אין חוזר וניעור פשיטא דאינו מטמא במשא דהטומאה כבר בטלה והולך לו:
ולפ"ז לפי מה דהעלו הפוסקים ראשונים ואחרונים בסי' צ"ח בי"ד דבמין במינו לא אמרינן חוזר וניעור ומין בשאינו מינו אמרינן חוזר וניעור:
וא"כ בשלמא נבילה ושחוטה דהוי מין בשא"מ כנ"ל שפיר אמרינן ביה חוזר וניעור וא"כ טומאה כמאן דאיתא דמי ולכך מטמא במשא משא"כ חררת דם של בהמה דבטלו במעי אמו וכבר כתבנו דאז לא חל שם נבילה עליה והוי דם בדם מין במינו וא"כ לא אמרינן ביה חוזר וניעור ואף טומאה כמאן דליתא דמי ואף במשא אינו מטמא ולק"מ:
אך זהו למ"ד בתר שמא אזלינן אבל למ"ד בתר טעמ' אזלינן וא"כ נבילה בשחיטה הוי מב"מ ומנ"מ א"א לשחוטה שתעשה נביל' או אמרי' סוף כל סוף חד טעמא אי' ואעפ"כ דמטמא במשא א"כ שפיר קשה אף החררת דם אף דהוי מין במינו מ"מ מיהו ליטמא:
ולכך קושי' הגמ' הוא אביי דמקשה כן ואביי אזיל לשיטתו דבתר טעמא אזיל ושפיר פריך דאין הבדל בין נבלה לחררת דם דלרבנן לעולם לא אמרינן חוזר וניעור ולר' יהודה אף מין במינו אמרינן חוזר וניעור דלר"י חמור מין במינו ממין בשאינו מינו:
ולכך הניח הגמ' בקושיא אבל לדידן דקיימ"ל כרבא דבתר שמא אזלינן שפי' יש לחלק כהנ"ל ודברי הרמב"ם נכוני' כהנ"ל לחלק בין מין לא"מ וא"ש להמעיין בו היטב כי דברים נכונים הם:
ובזה א"ש גם מה שהקשינו לעיל על המג"א דלכאורה אין מקום לדברי המג"א דהואיל דמהתורה מותר באכילה לא יעבור בב"י וב"י דנבילה בשחוט' יוכיח דטהור במגע ומותר באכיל' ואעפ"כ מטמא במשא מ"ט כמ"ש דהרי נושא את כולו משא"כ באכיל' דאינו אוכל בגרונו כולו בב"א וכמ"ש התו' בבכורות לחלק זה ואף ב"י וב"י כן דמ"ש שנושא כולם בב"א ומ"ש ב"י הרי חמץ ומצה כ"א בביתו:
רק זהו הכל א"א חוזר וניעור אבל אי אין חוזר וניעור אף במשא לא מטמא וה"נ לב"י וחד דינא אית להו כנ"ל:
וא"כ צדקו דברי המג"א דמין במינו דמהתורה בטל ברוב ולית ביה חוזר וניעור לא יתכן שיעבור עליו ב"י משא"כ באינו מינו אף דמותר מן התור' באכילה כהנ"ל מ"מ חוזר וניעור אמרינן ב"י וא"כ איסורו כמאן דאיתא דמי ומטמא במשא וה"ה לב"י וב"י וא"ש ודו"ק וסמכתי על המעיין כי מעט קצרתי והדברי' ברורי' למבין:
אמנם בגוף הדין שכתב הרמ"א בסי' צ"ח בהא דקיימ"ל מב"מ ד"ת ברוב בטל ומדרבנן בעי ס' ולכך אם נשפך ספיקא להקל ובשא"מ ד"ת ולכך בנשפך ספיקא להחמיר:
וכתב הרמ"א דאזלינן בהכל בתר שמא ולא בתר טעמא והשיג עליו הש"ך באריכו' דאטו מינו או שלא מינו כתוב בתורה רק דקיימ"ל טעם כעיקר דאורייתא ולכך מב"מ דאין נ"ט בטל ברוב ובשא"מ דנ"ט בס' או בטעימות קפילא ולפ"ז מאי איכפת לן אי הוי בתר שמא ב' מינים או מין אחד אם נותן טעם הרי טכ"ע דאורייתא ואי אינו נ"ט ברוב בטל ע"ש שהאריך ובחדושי הארכתי בזה:
ויש להביא ראיה לדבריו דודאי לפי דברי הש"ך אם בשל חצי זית נבילה עם חצי זית מים דקיימ"ל חתיכה נ"נ כשיטת ר"ת וא"כ כל הזית נבילה ולדעת מסקנת התוס' בפ' כ"ה בשמעתין דטפת חלב דמים שנאסרו ונ"נ מכח בליעת נבילה שם נבילה עליהם ואם נפלו לתוך מים אחרים הוי מבשא"מ:
ואף לפי שיטה זו דאם נפל כזית הנ"ל שהוא ח"ז נבילה וח"ז מים לתוך מ' זיתים מים הרי מים הללו מותרים דהא בתר טעמא אזלינן וחצי זית נבילה הוא יותר מס' במ' זיתים נבילה וח"ז מים אף דהיא נבילה מ"מ אינו נ"ט וא"כ אם יטעימנו קפילא לא יטעום טעם אסורא וברור דמותר מה שא"כ לדעת רמ"א דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא ואף דשוי בטעמא הואיל דמחולק בשם אף דשוים בטעמא מיקרי מבשא"מ ואוסר עד ס' אע"ג דליכא נ"ט:
וא"כ כדברי הרמ"א מוכח דהתו' בסוף פ' ג"ה הוכיחו שיטת ר"א דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ דלשיטת ר"ת איך הגעילו כלי מדין הגדולים שא"א להטבילה ביורה אחת ואין מה שבתוך הכלי ס' כנגד הכלי וא"כ המי הגעלה נאסרו ונ"נ וחזרו המים ונבלעים ביורה וכן תמיד ואין כאן הגעלה משא"כ לר"א הגעילו היור' ואף שבאו האיסור לתוך ההיתר ונאסרו המים מ"מ לא נ"נ וכשחזר ונבלע ביורה לא נבלע מאיסור רק לפי ערך המים וא"כ כשחזרו והגעילו בטל טעם האיסור ומותר ג"כ:
וקשה אף לפי' ר"ת ניחא דמה בכך דרך משל היורה היה בלוע זית נבילה ומי הגעלה הן רק נ"ט זתים ובהגעלה ראשונה פלט הזית נבילה ונעשה כל נ"ט זיתים מים נבילה וחזר היורה ובלע זית א' וזית ההוא אינו כולו נבילה ואינו בולע רק לפי ערך כמ"ש לשיטת ר"א רק בלע עד"מ ח"ז נבילה וח"ז מים רק שהמים קרואים ג"כ לשיטת ר"ת נבילה וא"כ כשחזר והגעילו בנ"ט זתים מים לא שייך חנ"נ ח"ז נבילה אינו נ"ט בנ"ט זיתים וח"ז מים פשיטא דאינו נ"ט דבטעמא הוי מב"מ כהנ"ל ואין מקום לקושית התוס' ועכצ"ל כהנ"ל כשיטת הרמ"א דעכ"פ בעינן ס' אף דליכא טעם א"כ אותן נ"ט זיתים נעשים נבילה וכן לעולם:
וא"ל לדעת התוס' להקשות אליבא דרב ור"י דס"ל מב"מ לא בטל וס"ל לתוס' דאין מגעילים אלא במים ולא בשאר משקים וא"כ קושית התוס' לשיטתם היאך הגעילו כ"מ דהא מתחלה נעשו המים נבילה והיורה שחזר ובלע מעט מים כשחוזר והגעילו במים הרי מים הללו הגעולים אסרום אף דליכא נ"ט דמב"מ לא בטיל ועכצ"ל כר"א דאין מים אלו נבילה כלל ודא"א לומר בתוס' כן דהא כבר כתבנו דהתוס' בשמעתיה דטיפת חלב דמים שנעשו נבילה בבליעת בשר שנפלו לתוך מים ואפילו למ"ד מין במינו לא בטל אינו אסרום הואיל ואין איסורו מחמת עצמן רק מחמת בשר שם בשר עלה והוי כאלו נפל בשר לתוך מים וע"ש בתוס' וא"כ אף לר"י ל"ק דמין שלא במינו מיקרי ומ"מ אינו אוסר כיון שאינו נותן טעם וכל הקפילות יעידו דאין בו בנ"ט:
ואולי יש לדחות דלעולם קושי' התוס' כהנ"ל למ"ד מין במינו לא בטל והיינו אע"פ שהעליתי כמ"ש לעיל דמים שנאסרו מחמת בשר דינם כדין בשר היינו בכל אסורים שבתורה דאין היתר מצטרף לאיסור וא"כ ההיתר אין נכנס בגדר איסור רק כל איסורו הואיל וא"א לסוחטו דלמ"ד אפשר לסוחטו באמת אין נ"נ וא"כ דכל איסור מחמת א"א לסוחטו של איסור א"כ עתה נעשה ההיתר דהא לא מטע' ההיתר אוסרתו רק מחמת איסור הבלוע שא"א להסחט ממנו משא"כ בנזיר דקיימ"ל משרת להיתר מצטרף לאיסור וא"כ מה בכך דאפשר להסחט סוף סוף ההיתר מצטרף לאיסור וא"כ כ"ע מודים דכיון דנ"נ וגם היתר מצטרף לאיסור דמיקרי לאסור מין במינו דהא לא מבלוע לבד נאסר רק ההיתר מצטרף:
ולפ"ז התוס' אזלי לשיטתן כמ"ש בפסחי' דאף מחמת בלוע מיין הוצרכו להגעיל לנזירים וקושית התוס' שפיר למ"ד מין במינו לא בטיל איך הגעילו כלים גדולים לנזיר דמ"מ נ"נ ובנזיר הוי מינו כהנ"ל דהיתר מצטרף לאיסו' וא"כ כשחזרו ונתנו לתוכומים הוי מין במינו ולא בטיל וח"ש ואין להאריך בזה וכבר הארכת בחדושי על י"ד:
יען הואיל דצריכי להאי ענינא לבאר המשנה דע"ז הרחבתי בדברים הנ"ל:
איתא במשנה דע"ז שאל ר"י את ר"י וכו' מפני מה אסרוהו גבינות של גוים כו' והשיאו לדבר אתר ישמעאל אחי האיך אתה קורא כי טובים דודייך או כי טובים דודיך וכו' וכבר תמה מ"ש מהאי קרא דקשאל ותי' הגמ' משום ישקני מנשיקות פיהו אינו מספיק כו' דה"ל לשאול מהך קרא ישקני ולא מהך קרא ע"ש. וגם יש לתמוה למה בכל חכמי ישראל בזמן ההוא שאסרו הגבינות לא היה קשה למה אסרוהו זולת לר"י לבדו עד שהוא שאל עליו:
ובהנ"ל א"ש דהנה לפמ"ש לעיל יש ליישב קושית התו' בע"ז על הא דאמרי' הטעם של גבינות עכו"ם שאסרו מפני שמעמידין אותו בעור נבילה והקשו תו' מ"ש נבילה אפי' כשירה נמי הא הוי בב"ח. ונ"ל דבלא"ה הקשה הר"י לוי והרמב"ם הלא עור נגד החלב דבר מועט ודעת ר"ת דאף בדבר המעמיד לא אמרינן יותר מס' וכאשר הארכתי בזה בחדושי:
ונראה ליישב דהא עור שרוי בחלב להעמידו ימים רבים וכשנשרה מע"ל בולע העור חלב וחלב הנבלע בעור נ"נ כקושית הגמ' בשמעתי' דטיפת חלב ע"ש חלב אמאי מותר והא חלב שנבלע בחתיכת בשר שנפל לתוך יורה של חלב גדול נ"נ ואף זהו כמוהו ואלו היה פליטה א' גם זה יהיה מתבטל אבל כיון ששורה ימים רבים פולט ובולע ופולט זא"ז מבלי הפסק עד שאין הפסק ואין ס' דכל החלב נגד כל הפליטות ואי קשה הא כל פליטה ופליטה בטלה וקמא קמא בטיל הא ל"ק דחוזר וניעור ומצטרפין יחד הפליטות:
אך זהו אי בלועה מנבילה וא"כ הוי מין בשאינו מינו וקי"ל חוזר וניעור משא"כ אלו היה אמרינן דבלועה מבשר כשר רק משום לתא דבשר וחלב וא"כ ברור דהחלב שם חלב ולא בשר כמבואר בגמ' הנ"ל חלב אמאי מותר וכו' דכל חדא וחדא בפ"ע שריא:
וא"כ לפ"ז שפי' קשה ראשון ראשון בטיל דמין במינו לא אמרינן חוזר וניעור ובזה יובן הנ"ל מה דשאל ר"י מפני מה אסרוהו גבינות של עכו"ם וא"ל מפני עור נבילה הא בטל במיעוטו ופליטתו קמא קמא בטל וחוזר וניעור ליכא דלא ס"ל כסברת התוס' דמיקרי על שם המין האוסרה רק ס"ל כתי' הרשב"ם דמ"מ מינו איקרי וא"כ לית ביה חוזר וניעור:
ואכ"ק הא מוכח מגעולי מדין דמיקרי אינו מינו דאל"כ האיך הגעילו כלים גדולים למ"ד מין במינו לא בטיל דמים נאסרו ונעשו נבילה ונאסרו המים שנית במין במינו א"ו דמיקרי אינו מינו ולא היה יכול לאסור המים שנית דמ"מ נ"ט ליכא ז"א דא"כ בנזיר איך הגעילו דבזו ודאי היה מין במינו כנ"ל ועכצ"ל דלא דיברה תורה מכלים גדולים ואלו באמת הניחו לפגום עד למחרת דלא אסרה וכו' דא"כ גם הא דלעיל ליכא הוכחה רק י"ל מי הכריחו תו' דגעולי מדין מחמת יין לנזירים דלמא ילפי' טעם כעיקר לנזיר הוא דאינו פי' כמש"ל דיש היתר לאסורו לנזיר דיוכל לשאול עליו רק פירושו כדאמרי' בחדש פ"ק דקדושין ופי' הדבר דאותו דבר שנאסר הוא דבר שהותר ביום ט"ז בניסן וכן פי' ביין לנזיר דהא יין גופא הותר בכללות ל' יום לנזירות וא"כ אף געולי מדין דהא בבואם לארץ הותר נבילות וטריפות וא"כ אותן נבילות בעצמן הותר בבואם לארץ כנ"ל ומ"מ מיבעי הגעלה וה"ה לנזיר:
אמנם לר"י דס"ל מושבת לאחר ירושה וישיבה וכו' ש"מ דס"ל דלא אמרי' השתא שלל גוים וכו' רק שלל דידהו לא אשתרי וא"כ עכצ"ל דהגעילו לנזיר מכלי יין דגיעולי מדין שהיה שלל דידהו לא הותר מעולם:
לכך שאל טעם למה אסרוהו והנה לפ"ז כל הבנין אם מושבת לאחר ירושה:
ואמרי' בפ"ק דקדושין דנ"מ אם קרבו נסכי' במדבר ולפ"ז לר"י לא קרבו במדבר ונראה לר"י ראייה ממדרש כי טובים דודיך מיין דטובים דודיך של תורה מיין של נסכים ופירשו המפרשי' על דור המדבר שלא הקריבו נסכים כי טובים דודים של תורה מיין נסכים והוא ראיי' לר"י אבל זהו אם נקרא דודייך שהקב"ה מדבר לכנסת ישראל מבטיח להם שיותר ריח ניחוח בתורה מיין נסכים:
אבל אי קרינן דודיך שהבנים מדברי' להקב"ה לא יתכן זה הלא הן המקריבים נסכי' אישי' לה' וא"כ אין ראיי' שלא קרבו נסכי' במדבר וגם דרשא דר"י ליתא:
וזהו אמר האיך אתה קורא וכו' וא"ל כי טובים דודיך כי ר"י אזיל לשיטת' כנ"ל ולא קרבו נסכי' במדבר וא"ל אין הדבר כן וכו' וא"כ אמאי דקרבו ומושבת ב"מ ולא לאחר ירושה וישיבה ואמר' שלל דידהו לא כ"ש:
וא"ש כל הנ"ל דאסרו גבינות בשביל העמדת בעור נבילה ודוק:
ואגב גררא נזכיר מה שנתחדש בענייני דיומא וסדרא במה שפסק הרמב"ם בהלכות מעשה קרבנות דכלי חרס בחטאת טעון שבירה בשאר קדשים מריקה ושטיפה. והראב"ד השיג בזה על הרמב"ם והכ"מ סייעו לדברי רמב"ם מבריי' דת"כ דדוקא בחטאת הוצרך הכתוב שבירה וא"כ מנ"ל דאמרי' דהעידה תורה על כלי חרס דאינו יוצא מדי דופיו לעולם הואיל וטעון שבירה הא חזינן בכל קדשים מועיל מריקה רק בחטאת דהוא גזה"כ:
והרב בעל בה"ז הניחו בצ"ע גדול ונראה ליישב עתה בפשוט בחדושי הארכתי בזה למאוד וכעת בדרוש אמרתי לקצר דהרא"ש סוף מסכת ע"ז הקש' האומרים דלינת לילה משוי' לי' נטל"פ למה צריך מריקה וכו' בכלי קדשים אימת נעשה וכו' מתי כשהאיר המזרח וכו' וכבר נטל"פ ומותר ד"ת ומשני הרא"ש באמת גזירת הכתוב הוא:
ומקשינן לפ"ז מה פריך הגמ' והא דתנן בגעולי נכרים שפוד ואסכל' מלבנים באור מהא דתנן מגעילין ברותחין שהוצרך הכתוב מריקה ושטיפ' ומה קושי' הא התם אין הבלוע איסור כלל כי כבר נפגם רק גזה"כ ואיך נילף מיניה להגעלת כלי בן יומו שבלוע איסור והואיל שתשמישו ע"י אור אינו פולט לגמרי רק באור:
ונראה ליישב דלכאורה אין מקו' לקושי' הרא"ש מעיקרא דהרמב"ם נשמר מזה דמצריך מריקה ושטיפ' עקב אכילה ופי' המפרשי' היינו קודם שנעשו נותר והלח"מ דחק בטעמו של דבר:
ונראה דהא כמ"ש הלח"מ בהלכ' מ"א דעת הרמב"ם כהאומרים לינת לילה פוגמת וקשה למה הוצרך מריקה ושטיפה וע"ז ס"ל להרמב"ם דעיקר מריקה לא לבל יתן טעם באוכל ביום מחרתו רק מצוה לבל יניח קדשים לבוא לידי נותר ומ"ש קדשים בעין או קדשים הבלוע סוף סוף באו לידי נותר ולכך מוריקים במים ומים משתמש בהן כי ודאי לא אבד קדשים ח"ו וא"כ משמר שלא באו לכלל נותר בזה המריקה:
ואין קשי' כלל מנטל"פ כי הוצרך התור' מריקה עקב אכילה קודם שבא לכלל הזה כדי שלא יבא לכלל נותר:
אמנם נראה דקושי' הרא"ש מכ"ח דמצריך הכתוב שבירה והוא לאחר שנעשה יום חד למה הא כבר נטל"פ וע"ז תי' הואילדהוא גזיר' הכתוב מה מהני מריקה בשפוד הא תשמישן ע"י אור והנה לפ"ז א"ש דבכ"ח בשאר קדשים מהני מריקה דהא נטל"פ הוא אבל בחטאת ס"ל לרמב"ם דהוא גזירת הכתוב לשברן רק קשה כיון דהקפיד' תורה אפי' על בלועה מבלי לעשותו נותר א"כ אף דגזירת הכתוב על כ"ח בחטאת לשברן למה לא נעשה ג"כ עכ"פ מריקה ושטיפה באור לילה להציל הבלוע מיד הנותר וכל מה דאית לן למעביד נעביד:
וע"ז נאמרה הגמ' דבכ"ח לא יועיל הגעל' להצילו מנותר דאין יוצא מדופיו לעולם וע"כ נעשה נותר וא"כ שורת הדין הואיל וכבר נעשה נותר שיהא ד"ת מותר לבטל בו דהוי נטל"פ ודי שנחמיר למריק' אבל בחטאת גזרת הכתוב לשברן אבל הגעלה מקודם אין צורך ולא מעלה ומוריד כלל ושפיר מוכח דהתורה העידה שאין יוצא מידי דופיו לעולם ודו"ק היטב: